¹

מעולם לא עיצב אפלפלד בסיפוריו בצורה כה מפותחת דמות כדמותו של ארווין זיגלבאום, גיבור הנובלה “מסילת ברזל”. בחטיבה המוקדמת של כתיבתו עיצב את דמות הניצול, שלאחר צאתו ממחנה ההשמדה הוא מנסה להיאחז בחיים בכל כוחותיו. הניצולים בסיפוריו המוקדמים של אפלפלד נצמדים אל הים, סוגדים לשמש ומתמכרים לסממני החיים, בעיניהם: האוכל, המין, הבידור והמסחר.

בחטיבה המאוחרת, שתחילתה בכתיבתו של אפלפלד בשנות השבעים, עיצב את דמות המתבולל, המבקש לזכות בכרטיס-כניסה לחברה הזעיר-בורגנית בעיר הגדולה. המתבוללים בסיפוריו אלה מעלימים מבתיהם כל זכר למוצאם היהודי. אלמלא המשרתת, הגוייה הפשוטה, שמתעקשת לשמור עבורם על שרידי המסורת שהביאו מבית-אבא, היתה התכחשותם ללא-רבב. גם להתבוללות תאוות משלה: קפה ועוגה במועד, מוזיקה מרגיעה ויציאה עונתית למקומות נופש ומרפא.

בנובלה החדשה מגלף אפלפלד דמות חדשה – דמות הנוקם, שמשלב בתוכו את מצוקתם של הניצול והמתבולל גם יחד: כמו הניצול הוא איננו מסוגל לשכוח וכמו המתבולל אין הוא מצליח לממש את התכחשותו. הדמות החדשה יכלה לצמוח רק לאחר ששתי דמויות-האב הקודמות התייצבו בכתיבתו של אפלפלד, על כל תכונותיהן ואביזריהן.

ארווין זיגלבאום הופך לנוקם בגיל חמש-עשרה והנקמה מעסיקה אותו ארבעים שנה. כנער הוא ניתפס עם אביו על-ידי הגרמנים, לאחר שהרותנים בכפרים גרשו אותם ממחבואם. שניהם נשלחו למחנה, שעליו פיקד נאכטיגל. במחנה הם נפגשו מחדש עם האם, שנאסרה עוד קודם לכן בעיר. במחנה זה ניספו הוריו של ארווין. האב הומת בגלל איחור למיסדר והאם נורתה, משום שנתפסה ליד הגדר בנסותה להגניב אוכל לארווין (80). סיפור קורותיהם של ארווין והוריו במחנה-הכפייה של נאכטיגל, הגם שהוא מסופר בשיטה המכווצת והמצמצמת של ההגדה, הינו נדיר בכתיבתו של אפלפלד, שהתנזר מתיאור התרחשויות בתוך מחנות ההשמדה עצמם. להוציא התייחסויות בודדות לאירועים בשולי התקופה (“קיטי”, “הכתונת והפסים”), הוא נימנע מכתיבה על שנות השואה עצמן. שבירת הטאבו הפעם היתה מחוייבת המציאות, כי בלעדי עובדות הרקע היתה עלילת הנקמה, המתמשכת על-פני ארבעים שנה, משוללת הנמקה מספקת.

חמישים וחמש שנות חייו של ארווין (24) נפרשות במאה עמודי טקסט בלבד. הקפת מעגל חיים שלם של גיבור העלילה מהווה חידוש בכתיבתו של אפלפלד. קודם לשתי הנובלות האחרונות, הנוכחית ו“קאטרינה”, הצטמצמו עלילות סיפוריו לפרקי-זמן קצרים יחסית. לרוב עסקו בפרשה אחת מרצף חייו של הגיבור, בסמיכות לפני השואה או בסמיכות אחריה. חידוש זה חייב את אפלפלד להתמודד עם משימה, שאיננה פשוטה כלל וכלל. היה עליו למצוא פתרונות ספרותיים להכלתם של חיים, הנמשכים עשרות שנים, בטקסט שאורכו מוגבל.

שורה של הכרעות פואטיות תרמו להצלחתו של אפלפלד במשימה זו. הוא הפך את קאטרינה ואת ארווין למספרי קורותיהם. מספר-דמות, שהוא גיבור העלילה, שומר על מהימנותו, גם אם פעולת-הסיפר שלו איננה שיטתית ואיננה מאורגנת בקפידה. הצדקות שונות מתרצות את “כשלונותיו”: תכונות אישיות, הָרְתיעה מחשיפה עצמית וקיומו של מניע לביצוע מסויים של הסיפר. מכל אלה בחר אפלפלד באפשרות האחרונה: פעולת-הסיפר ניכפית על “המספר” על-ידי מניע מיוחד במינו.

הסיטואציה האפית, שבה הוא מספר את סיפור-חייו, מתרחשת סמוך לאחר מימוש הנקמה. לאחר שארווין יורה בנאכטיגל, אין הוא מרגיש הקלה. כל עוד רדף אחרי הרוצח האמין, שלאחר מימוש הנקמה יוכל להמשיך לחיות ככל האדם. אך לא כזו היתה הרגשתו לאחר רצח נאכטיגל: “ברור היה לי, כי חיי במקום זה נשרפו ומתו, ואם יהיו לי חיים אחרים לא יהיו מאושרים” (107). מאוכזב מהנקמה, מנסה ארווין לברר את הריקנות של חייו על-ידי שיחזור מסע-הנקמה בעקבות נאכטיגל. המניע הזה לפעולת-הסיפר מסביר ומצדיק את דילוגיו מזמן אחד למשנהו בחייו ואת הפערים, שנוצרים ברצף קורותיו.

העלילה מתארגנת על-ידי ארווין בצמידות לשיחזור המסע האחרון, הארבעים במספר, בעקבותיו של נאכטיגל. מסלולו של כל מסע היה קבוע: “המסילה שלי היא בת שנה, עגולה, נכון יותר אובלית. היא מתחילה באביב, מתעגלת ומגיעה לקיצה בסוף החורף. – – – בעשרים ושבעה במארס אני יוצא ברכבת הבוקר מווירבלבן ומתחיל את מסעותי” (9). ארווין שומר על אירגון כרונולוגי של שיחזור מסעו האחרון, תחנה אחר תחנה. הסדר הפאבולי של השיחזור משמש משענת לקטעי-זכרונות מזמנים שונים בחייו, אשר מצורפים בצורה סוז’טית. כל תחנה במסע האחרון מעלה זכרונות מהמסעות הקודמים. אל כל תחנה מתקשרות דמויות שהיה להן חלק בחייו. בדרך זו מגשר זכרונו של ארווין בין הזמנים ומשלים חלקים חסרים בסיפור-חייו. טכניקה זו נתגלתה כיעילה כבר ב“קאטרינה”, אך ב“מסילת ברזל” היא אפילו שוכללה יותר. באמצעותה מצליח אפלפלד לדחוס לטקסט כה מוגבל באורכו סיפור-חיים המתמשך על-פני כיובל שנים.

ארווין מסנן מעברו לסיפור רק מידע שמסייע, להנחתו, להשיב על השאלה שמעסיקה אותו לאחר הרצח: האם היתה הנקמה מוצדקת והאם היה עליו לבצעה? נכונותו להשיב עליה, גם במחיר חשיפה עצמית מלאה, מקנה לו בעינינו, הקוראים, מהימנות מלאה. וזו אף מתחזקת בזכות מאפיין נוסף של הסיטואציה האפית: ארווין מבצע את הסיפר במעמד אינטימי, כמֵשׂיח עם עצמו. במעמד כזה, שמתקרב יותר מכל למעמד הווידוי, מהימנותו של מספר-גיבור הינה מעל לכל ספק.

שלושת המאפיינים של הסיטואציה האפית בנובלה: ביצוע הסיפר סמוך לאחר הרצח, קיום הסיפר לשם קבלת תשובה על ספק, המכרסם בלבו של המספר ביחס לנקמה שמימש, ומימושו במעמד אינטימי ובלא נימענים – שלושת המאפיינים האלה מקנים לסיפר של ארווין מהימנות מושלמת. מהימנות זו תורמת לאירגון העלילה להתקבל על דעתנו, אף שתיאורטית ניתן היה לארגנה גם בצורות אחרות.

הכרעותיו של המספר, כיצד לספר כל סצינה ואיזה היקף להעניק לה בטקסט, משקפות את משקלן של הסצינות השונות בעיניו בעת קיום התחשבנותו עם הנקמה. השינויים השונים במהלך ההתחשבנות הזו מותאמים להשפעה הריגשית עליו, שיש לזכרונות הנמסכים אל כל תחנה במסעו האחרון. כך, למשל, מתחיל ארווין את השיחזור בתיאור התרוממות רוחו בצאתו למסע. הפרק הפותח הוא שיר-הלל לנסיעה ברכבת: “הרכבות עשו אותי בן-חורין. אלמלא הן מה הייתי בעולם הזה, חרק ביתי, גולם פקידותי – – - אני מתעב מאורות עכורות אלו המכונות בתים. אני עולה לרכבת ומיד נישא על כנפי הרוח” (6) האמנם הוא “בן-חורין” ו“נישא על כנפי רוח” כאשר הוא נוסע ברכבות? לא כך מתברר בהמשך. הנסיעה ברכבת מענה אותו. במהלכה עליו לשהות עם נאצים, שעודם מתרפקים על תקופת שירותם במלחמה ואשר מתכנסים לפגישות-לוחמים בפונדקי התחנות השונות. עליו להתמודד עם גילויי אנטישמיות מצד נוסעים שונים. התחנות השונות מעמתות אותו עם כשלונות צורבים של חייו: נשים שוויתר עליהן, שעימן היה יכול להקים משפחה (בלה וברטה).

כדי לעמוד בעינויי הנסיעה עליו לשכנע את עצמו, שברכבת מצפים לו התענוגות: “ברכבת יש הכל: מוזיקה משובחת, נופים מרהיבים ואשה לעת מצוא” (7). אלא ששום דבר איננו ניתן לו ברכבת בחינם. כדי להאזין למוסיקה האהובה עליו וכדי לזכות בכוס-קפה, עליו לשלם במיטב כספו למיזנונאי. רכבת באמת איננה בית. אין בה פרטיות ואין בה ידידות. את המסע הוא משלים רק בעזרת הפוגות, שהוא עושה בתחנות שבדרך, שבהן הוא אוגר כוח. מאוחר יותר יודה: “הרכבת, בסופו של דבר, היא פקעת עצבים” (45). עינוייו של ארווין מתחילים כבר בנקודת-המוצא של מסעו, בתחנת וירבלבן.

בווירבלבן התחילה “הקריירה” שלו כנוקם, בגיל חמש-עשרה: “אל תחנה זו הובילו אותנו הגרמנים וכאן נטשו אותנו. שלושה ימים נעולים היינו על בריחים. וביום השלישי עמדה הרכבת מלכת – – – היינו בסך הכל עשרים וארבעה, כמה מתים ושני ילדים, שהאור בעיניהם עָמַם ולא הבהב עוד”. ועוד הוא מוסיף: “במוקם ארור זה מתו חיי וקמו לתחייה. – – – המוות כמו התחייה אינם מרהיבים” (10).

כיצד יכולים מוות ותחייה להתקשר באותו רגע עצמו? אלמלא פתח מישהו באקראי את בריח הקרון ביום השלישי, היו כל הכלואים בו מתים כחרקים. אין זה מקרה, שהדימוי לחרק מתגלגל במוחו של ארווין לעתים קרובות, כדי לסמן את תחתית השפל, שיצור אנושי יכול להידרדר אליה (6, 85) באותו רגע, כאשר אור השמש פיכח אותו מ“הזיית המוות” (10), נכרכו החיים והמוות בחייו. אז גווע בקרבו האנושי – ונולד במקומו הנוקם. שם נטש את מושגי האנושי: בית, אהבה ויצירה, והחליפם ב“התחייבות” (27), “משימה” (39), ו“חובה” (41).

בתחילת השיחזור של מסעו, עדיין מפאר ארווין את הנקמה כהרגשה של חרות וכתחושה של התרוממות “על כנפי הרוח”. אך כאשר מגיע השיחזור לסיומו, משתנה דיבורו על הנקמה: “וידעתי שבמעשי לא היו מסירות ולא יופי, עשיתי הכל מתוך כורח, בסירבול ותמיד באיחור” (107). השינוי מלמד על התהפוכה החוזרת, ששיחזור הנקמה מחולל בארווין. בהגיע השיחזור אל מעמד הירי בנאכטיגל, מבין ארווין, ששם נפגשו בחייו שנית המוות והתחייה: במעמד מימוש הנקמה מת הנוקם ונולד האנושי מחדש. בתהפוכה החוזרת הזו מגיעה הנובלה, כפי שנראה בהמשך, אל שיאה ההגותי.

עלילת הנקמה קשורה במוטיב הרכבת. ברכבת הגיע ארווין אל תחנת וירבלבן בסיום המלחמה. ארבעים שנה יצא ברכבות לאתר את רוצחם של הוריו. וברכבת הוא מגיע למיפגש הסופי עם הרוצח. בכתיבתו של אפלפלד מסמלות הרכבות תמיד את האסון המגיח במפתיע. כל העלילות, שתיארו את חיי האשלייה של היהודים המתבוללים, היוצאים לבלות במקומות הנופש והמרפא, מסתיימות בהופעתה הפתאומית של הרכבת. קול פוקד עליהם לעלות עליה, ידיים דוחפות אותם בגסות לבצע בזריזות את הפקודה. ובהיותם בקרון החתום הם עדיין בטוחים שמדובר בשגגה פקידותית שתתוקן במהרה, שבעל-סמכות יבוא עוד מעט ויתנצל על אי הנעימות שנגרמה להם בטעות.

משמעותו זו של המוטיב מודגמת היטב בסיום של הנובלה “באדנהיים, עיר נופש” (בקובץ “שנים ושעות”, תשל"ה): “קטר, קטר מחובר אל ארבע קרונות משא מזוהמים, הגיח מן הגבעות ועצר בתחנה. כה פתאומית היתה הופעתו כמו עלה מתוך בור, להיכנס, צווחו קולות. והאנשים הלכו ונספגו פנימה. וגם אלה שעמדו: בקבוק הלימונדה בידם, פיסת השוקולד, רב המלצרים והכלב, נספגו בקלות כגרעיני חיטה אל תוך המשפך, ואף על פי כן הספיק דוקטור פאפנהיים להשמיע את המשפט הבא: ‘אם הקרונות מלוכלכים כל-כך, משמע שהדרך אינה רחוקה’”.

גם בחייו של ארווין מסמלת הרכבת את הכבילות לאירוע אסוני. אך אצלו אין היא מגיחה בהפתעה ולא ניתן לתלות בה תקוות-שווא. בחייו היא מציינת את הנקמה, את הקרבתם של ארבעים שנה למשימה, שבסיומה צפוייה רציחתו של נאכטיגל. הרכבת מחזקת את אופייה הפיקארסקי של עלילת הנובלה: היא מבטיחה את נדודיו של הגיבור, את הפגישות עם אנשים חדשים ואת ההפתעות המזדמנות בדרך. אלא שהסמכתה של הרכבת לנקמה הופכת את כל המאפיינים של הפיקארסקה על-פיהם, והם מבליטים את אי-טבעיותם של חיים. המוקדשים למימוש נקמה.

על מוטיב הרכבת נשענת עלילה אחת בלבד משתי העלילות, שניטוות בנובלה “מסילת ברזל”: עלילת הנקמה האישית. על עלילה זו משעין אפלפלד את העלילה הנוספת – עלילת ההתבוללות המשפחתית, הנשענת על מוטיב הספרים.

ביצירתו של אפלפלד מופיעות עלילות משפחתיות בחטיבה המאוחרת יותר, זו המספרת על ההתבוללות היהודית באירופה בשנים הסמוכות לפני השואה. פנייתו של אפלפלד לעלילה המשפחתית סימנה מעבר ממתן עדות על מישקעיה של השואה בניצולי המחנות, למתן עדות על מידת חוסנם של היהודים, שהובלו אל מחנות המוות. בשתי החטיבות העסיקו את אפלפלד שאלות שונות. סיפוריו על הניצולים חתרו להשיב על השאלה הבאה: מה עוללה השואה ליהודים, וכיצד הגיבו יהודים שניצלו על מה שאירע להם במחנות? כאשר פנה לתאר את המתבוללים מרצון לפני השואה ביקש להשיב על שאלה אחרת: מה עוללו היהודים לעצמם קודם לשואה, ובאיזה כושר התגוננות מצא אותם הצורר, כאשר נקלעו לזוועותיה?

על העלילות המשפחתיות בסיפוריו עד כה ניתן לומר, שהן עסקו בצורה אחת של התבוללות – בהתבוללות מטעמים כלכליים וחברתיים. את מהלכה של ההתבוללות מסוג זה תיאר אפלפלד בעזרת בני משפחה משלושה דורות. הסבים מתגוררים בכפרים המרוחקים, במחיצת כפריים שדתיותם מודגשת ותמיד מעורבת בה אנטישמיות לטנטית, ובשל כך הם מסוגלים לדבוק ביהדותם. הדור הבא הוא דור האבות, האבות נוטשים את המשפחה בכפר ופונים לחפש את אושרם בעיר. כדי להשתלב בחיים העירוניים, השתלבות כלכלית וחברתית-תרבותית, הם משילים מעל עצמם, במהירות, את לבושי זהותם היהודית: התפילה, החגים ושפת-היהודים. בכושר חקייני מדהים בזריזותו הם מסגלים לעצמם את אורחות-החיים הזעיר-בורגניים של המעמד הבינוני בעיר הגדולה. לבניהם, הדור השלישי, דור הנכדים, הם מורישים את סבל החיים הכפולים: זכרון עמום בלבד ממוצאם השבטי ותחושת אי-נחת מאורח החיים החילוני-עירוני. בעיקר מנכדים אלה ניגבה מחיר ההתכחשות של הוריהם לזהותם היהודית. הם נוורוטיים, בלתי-יציבים, נטולי רצון וחסרי-מנוחה, ככל צמח שצומח בבית-גידול זר.

לצורת התבוללות זו מוסיף אפלפלד בנובלה החדשה צורת התבוללות נוספת. בפסיפס של יצירתו, תיאור צורת ההתבוללות החדשה הוא תוספת חשובה לשלמותה של התמונה, שעליה הוא שוקד במסירות רבה. קצת לאחר ההתבוללות, שמניעיה היו כלכליים וחברתיים, הופיעה צורה נוספת של התבוללות, שמניעיה היו אידיאולוגיים ומאיציה היו מהפכניים. ארווין הוא בן להורים, שכזו היא התבוללותם. הם עצמם גדלו בבית המסורתי בכפר, אך הוקסמו בנעוריהם מרעיונות של אידיאולוגיה חברתית-מעמדית חדשה – הקומוניזם. את הרסנותה של התבוללות מסוג זה מסכם פליט אלמוני, המטיח בקומוניזם האשמות חד-משמעיות: “הוא הזכיר את הקומיסארים שפיתו את הנוער בהבטחות-שווא, אימללו הורים קשישים ובשביתות המיטו אסון על התעשייה הזעירה של היהודים” (18). הוריו של ארווין יכולים לאשר את צידקת דבריו של אלמוני זה. הם השתייכו לאותם ש“נשבו וברחו מן הבתים ולא חזרו” (33). שניהם עזבו את בית-המשפחה בכפר ועברו לעיר. בעיר הם הצטרפו לתנועה הקומוניסטית ובמהרה הגיעו בה למעמד נכבד.

ילדותו של ארווין מושפעת מקורותיהם של הוריו כפעילים קומוניסטיים. בילדותו כבר נפרדו הדרכים של הוריו. ועובדה זו תקבע, יותר מכל עובדה אחרת, את התהפוכות בחייו. בתחילת ההיכרות בין ההורים, היתה אימו של ארווין פעילה מאוד בתנועה, וגם “נטלה חלק ברציחתו של הגנרל פורוצקי, ראש השירותים המיוחדים, שרדף את הקומוניסטים עד חורמה” (18, 26). ההשתתפות ברצח זה שינתה את חייה: היא “הלכה והתכנסה בתוך עצמה” (18), “כמעט לא יצאה מהבית” (31), ו“אלמלא כמה חברות מנוער היתה שוקעת בבדידות גמורה. היתה רוב שעות היום יושבת וקוראת” (79). “שלא כמו אבא סבורה היתה, שאדם חייב ללמוד ולהכיר היטיב את היצירות הגדולות” (79). הפנייה מהנשק לספרים, מהנקמה לקריאה, בחייה של האם לאחר הרצח, תהיה בעלת-חשיבות להבנת התהפוכה, שתתחולל גם בחייו של ארווין, לאחר שירצח את נאכטיגל.

התרחקותה של האם מהפעילות הקומוניסטית הפרידה בין הוריו של ארווין. היא נותרה להתגורר בבית ה“דל והנזירי בעיר” (35), בצ’רנוביץ, שמחלונו ניתן היה להאכיל את הציפורים באביב ובחורף לראות את הגולשים. האב העמיק “אל ההרים, אל הסניפים הנידחים של המפלגה”, שם שקע “בעבודה הגדולה לשיחרור הרותנים” מידי “בעלי האחוזות והסוחרים היהודיים” (30). הוא האמין, ש“הרותנים הם אנשים טובים ומוכשרים, הניצול השחית אותם, אך ברגע שיוסר העול מעל צווארם יהיו גם הם מהנדסים ורופאים” (18).“סבור היה שאורח-חייהם הוא נכון ושלם, ואלמלא בעלי האחוזות והסוחרים היהודיים היו חייהם בתואם מלא עם הטבע” (30). לכן, כאשר שלח את הרותנים לבצע חבלות והצתות, כיוון אותם בעיקר “לבתי-חרושת יהודיים ששילמו לפועלים מעט ולא במועד” (34).

ארווין שימש שדה-קרב בין האם, שגילתה את האמת שבספרים, לבין האב, שחלם חלומות רומנטיים על גאולת הרותנים מבערותם. הצורר לא הבדיל בין יהודים והוליך את כולם אל המחנות, אך מפלתו של האב היתה צורבת יותר: “בזמן המלחמה גירשו אותו הרותנים ממחבואו – – – כולם התחמקו מפניו, או סירבו לפתוח את הדלת” (79). בדוד מוזס נהגו הרותנים בפחות התחשבות: “הדוד מוזס היה אחיו הצעיר של אבא, קומוניסט מנעוריו ויושב-ראש המחוז. בימי הציד האיומים נרצח במחבואו” (19). הקומוניסט הוותיק, קרון, משלים את המידע על בוגדנות הרותנים: “הוא סיפר על מסירותם של מעטים, אשר נטשו הורים זקנים, ויצאו למרחקים כדי לתקן עולם מקולקל. תחילה אהבו אותם הרותנים והתגאו בהם, אבל בשעת מבחן נטשו אותם והפקירו אותם ובעצמם הצטרפו אל הרוצחים” (82).

אפלפלד מכפיל ומשלש את סיפוריהם של הקומוניסטים, כדי לאפיין היטב את צורתה האידיאולוגית של ההתבוללות. סיפור מפורט נוסף מתאר את קורותיו של שטארק: “לפני המבול היה שטארק אחד המזכירים הנודעים של התנועה” (25). שטארק פעל בגליציה וגישתו לקומוניזם היתה יותר אינטלקטואלית משל אביו של ארווין, שפעל בקרב הרותנים בבוקובינה (55). שטארק היה “נצר מגזע ריזין” (55) ולקומוניזם התמסר במסירות חסידית. גם הוא גרר את בנו היחיד לתנועה. בנו “הפיל את אימתו על בעלי-האחוזות ועל בעלי בתי-חרושת” (55), אך התנכל במיוחד ליהודים שביניהם. היו קומוניסטים שלא למדו את הלקח מהשואה, כמו קרון והאחים רולמן. שטארק חזר מהמחנות מפוכח וניסה לשקם את ההרס שגרם לאחיו היהודים. הוא השתדל לעודד את רוחם של הניצולים וסייע להם לגבור על המרה השחורה (26). הקומוניסטים השוטים האשימו אותו בבגידה בתנועה, אך שטארק השיב לקרון בעוז: “אבותי, כמו אבותיך, לא היו שודדי דרכים אלא אנשים עמלים, שהקפידו על הליכות ונתנו צדקה לעניים. בצעירותנו התביישנו בהם ולא ראינו את האור שבחייהם, אבל עכשיו הגיעה השעה להודות על האמת ולומר, הם היו אנשים עמלים וישרים ולא התעלמו מן האומללים” (55).

דבריו אלה של שטארק מתלכדים עם מעשה השמור בזכרונו של ארווין מסבו. את סבו ואת סבתו מצד האב לא זכה להכיר, כי אביו הרחיקו מחברתם (30). אך האם קירבה אותו אל הוריה והותירה לו זכרון יקר מאביה הרב. רוב שעות היום נהג “רב הכפרים” לשקוד על ספריו ולפנות ערב היה מתפנה לחזק את רוחם של היהודים מהכפרים, אשר נהו אליו מהסביבה לקבל את עצתו ואת הדרכתו. כאשר הפריזו במתן, “היה מוכיח אותם על פניהם. רב אינו פריץ ואינו אוכל אלא כמידת הצורך. יש לתת לעניים, למרודים ולחולים, וכאלה יש רבים בכפרים” (33). צדק סוציאלי ורגישות לגורל המקופחים בחברה היו בקוטנם של הסב ובני עדתו יותר מאשר במותניהם של כל הקומוניסטים, ואמונתו הורתה את אלה אלפי שנים, לפני שהמהפכה הסוציאליסטית נטלה לעצמה זכות-ממציאים עליהם. אלא, שרב קשיש, ואפילו הוא דומה ל“נביא קדמון”, איננו מסוגל לעצור את גלגלי ההיסטוריה, כאשר הללו ממוטטים את אושיות-החיים. קולו אינו נשמע בדור שפנה עורף לספרים. מאז הפולמוס הגדול, שניהל אברהם קריב על דמותה של העיירה היהודית בספרות העברית החדשה (“אדברה וירווח לי”), לא נועז סופר ישראלי להוסיף עליהם, על המידות הנאצלות של יהודי העיירות, כדבריו של אפלפלד בנובלה זו.

השלמת התמונה בנובלה “מסילת ברזל”, על-ידי הוספת הצורה של ההתבוללות האידיאולוגית, משיבה תשובה מלאה יותר על מצב יהודי אירופה לפני השואה: בעטיין של שתי צורות ההתבוללות נקלעו היהודים לשואה בשיא חולשתם. את התשובה הזו ניסח אפלפלד באחת ממסותיו: “אל נשכח, השואה מצאה את היהודי לא בעוז אמונתו הישנה אלא ברגעי רפיפות של חיפוש דרך, של התעצבות מחדש. חלקים ניכרים מהעם כבר היו מעבר למיתרס, על כן כה עצמוּ ייסורי-הנפש” (“מסות בגוף ראשון” 22). שנת פירסומה של הנובלה “מסילת ברזל”, שהיא שנת קריסתו של הקומוניזם במעוזו העיקרי, בברית-המועצות, תורמת, במפתיע, מימד אירוני לאקטואליות שלה.

התפתחות כתיבתו של אפלפלד היא כה מדורגת בקפידה, שניתן להסביר בעובדה זו את טעותה השכיחה של הביקורת אודותיה. תמיד הכריזו מבקרים זריזי-מותניים, שבכתיבתו ניכרת חזרה על דמויות ועל עלילות שסופרו בסיפוריו הקודמים. אין טעות גדולה מזו. בחינה קפדנית של מפעלו הספרותי המיוחד של אפלפלד תוכיח, שכל סיפור שונה במקצת משאר הסיפורים. ממש כפי שבתמונת פסיפס קיים שוני מועט בין אבנים סמוכות, כדי להכין בהדרגה את עינו של המסתכל לקראת קבוצת האבנים שצבעיה מנוגדים, כך גם קורה בסיפוריו של אפלפלד. סיפורי הניצולים מתבלטים כשונים מסיפורי המתבוללים בעזרת גוני ניגוד מודגשים, אך בין סיפורי הניצולים עצמם שולט גוון דומה וכל סיפור תורם ל“משפחתו” את בני-הגוון המישניים שלו. אותו דין חל גם על הסיפורים של אפלפלד, שבהם מופיעים המתבוללים כגיבורים מרכזיים. את התפתחות כתיבתו של אפלפלד צריך לתאר ככתיבה, שבה כל סיפור מאוחר הוסיף אבן לפסיפס השלם. הפסיפס חתר – ועוד חותר – להשלים את תמונת החיים היהודיים במאה השנים האחרונות, שהשואה חוצה אותן באמצעיתה. הוספת ההתבוללות האידיאולוגית בנובלה הנוכחית משלימה קטע חשוב בתמונה, שכלל יצירתו שוקדת על השלמתה.

שתי העלילות תומכות זו בזו. עלילת הנקמה משמשת משענת לעלילת ההתבוללות. וזו, האחרונה, גומלת לעלילת הנקמה על-ידי הספקת ההסברים השונים לעצם התמסרותו של ארווין לנקמה זו ארבעים שנה תמימות, תוך החסרת חיי-משפחה מעצמו. לדרך הנקמה פונה ארווין בהשפעת ההערצה לדרכו הלוחמת נגד עוול של אביו. ממנו למד להוקיר את נשק התגובה האקטיבית. מילדי הרותנים, עימם התכתש בילדותו (79), למד לעושת שימוש בכוח־הזרוע. בזכרונו נחרתו הרותנים, שחזרו לאחר ליל-אלימות: “בשובם מן המשימות, היו מכוסים אבק, ארובות עיניהם שחורות, ובמבטיהם התנוצצו זיקים של שמחה לאיד” (79). אביו והם היו גיבורי ילדותו. ארווין איננו היחיד שפונה לפתרון הנקמה. במסעותיו הוא פוגש “מתחרים” אחדים, המתאמצים כמוהו לעלות על עקבותיו של נאכטיגל וכמוהו גזרו על עצמם חיי-ארעי בשם השליחות (7, 100).

האם היה נאכטיגל ראוי לקורבן-חיים זה של ארווין ושל המתחרים האחרים? התשובה על כך אינה פשוטה, כי להפיכתו של ארווין לנוקם יש, כנראה, לנאכטיגל משקל קטן יותר מאשר לאביו הקומוניסט. בהשוואה לנאצים אחרים היה נאכטיגל “רוצח נמושה” (36), אך את תפקידו מילא כ“כמקצוען” (87), ביעילות ובאכזריות: “התחיל את הקריירה בבוקובינה, עבר לגליציה וסיים את שירותו בפולין. בכל המקומות הללו היה ממונה על מחנות העבודה. את החלשים ואת הבלתי-יעילים היה הורג, את החזקים ואת בעלי-המקצוע היה משאיר זמן-מה תחת פיקוחו, מכה אותם ומתעלל בהם, עד שהיו נחלשים ומתים ואחרים היו נשלחים במקומם. על יעילותו ועל דבקותו במטרה הועלה בדרגה וקיבל כמה אותות הצטיינות” (86). יחסו לאסירים התבלט בדרך הניגוד לגישתו האבהית לחייליו: “הוא טיפל בהם כאח וכאב בוגר, ותוך זמן קצר עשה אותם אכזריים כמוהו” (98).

בזכרונו של ארווין נחקק נאכטיגל מטיל מורא ואימה, כפי שהכירו כאסיר לפני ארבעים שנה. במהלך השנים הללו אפילו התעצמה דמותו בזכרונו. מדי פעם הוא מביע את ספקותיו, אם יהיה כוחו עימו בשעה שיתייצב מול הרוצח: “כל אימת שאני שומע את שמו של נאכטיגל, ידי נחלשות, ואני מפחד שלא אעמוד במשימה” (85). אפלפלד מבסס על פחדו זה של ארווין את השימוש בתחבולת ההשהייה של העלילה בחלקה האחרון. קודם לסצינת השיא של העלילה, שהיא במיפגש פנים-אל-פנים בין ארווין ונאכטיגל, מתארכות התעכבויותיו של ארווין בתחנות לפני תחנת ויינברג, שבה עליו לפגוש את נאכטיגל. את המרחק האחרון הוא עושה ברגל, במקום בנסיעה ברכבת. סמוך לפגישה, בעודו אורב במיסתור שביער, מתממשת התחבולה פעם אחרונה.

בזמן ההמתנה מעלה ארווין ממרתף זיכרונו טיול עם אימו ביער ליד צ’רנוביץ. בן ארבע היה אז ולמחרת היה עליו לעבור ניתוח להסרת השקדים. האם השקיטה את פחדיו מהניתוח בתארה את הקלות בה יוסרו השקדים: “כמו שמוציאים את הגלעין מתוך השזיף” (92). הבריחה אל חיק אימו, דווקא בעיתוי זה, כדי למצוא בו עידוד, מלמדת עד כמה גדולה ומתמשכת היתה חיתתו של הרוצח על קרבנותיו.

לתדהמתו נתקל ארווין בנאכטיגל שונה לחלוטין: זקן בן שבעים ושתיים המתהלך בסיוע מקל, אלמן, בודד, יגע מהחיים וחסר-ישע: “קשה היה לתאר שהאיש הזה לבש פעם מדים, צרח, התעלל וירה באנשים כמו שיורים בכלבים שוטים” (97). ארבעים שנה הֶעֱצים בזכרונו את דמותו של נאכטיגל וליבה בתוכו את הנקמה: “אם יזמן לי הגורל את נאכטיגל אירה בו בשקט, בלא שאלות ובלא התרגזויות. אל הרגע הזה אני מכין את עצמי אפילו בשינה” (49). ועתה, למראהו העלוב היה מוכן לחוס על חייו. הנפת היד, שבה ביקש נאכטיגל להיפרד מבן-שיחו האלמוני, היא שגזרה את גורלו. בתנועה מעין זו היה נאכטיגל מבטא את חיבתו האבהית לחייליו הצעירים ומאלפם להיות “אכזריים כמוהו” (98). דימוי האב הכריע את גורלו של נאכטיגל.

קשירת שני הזכרונות לתמונת השיא של הנובלה חושפת את שני המוקדים הפסיכולוגיים הסותרים, שמפעילים את ארווין. הזכרון שהאם מוצבת במרכזו, הוא זכרון מפייס ומרגיע. הזכרון, שהאב מתקשר אליו, במחוות חיבה שתכליתה להפוך את הבן לאכזרי, הוא זכרון מחלחל ומזוויע. קשריו של ארווין עם אביו דמו מאוד לקשרים שהיו בין נאכטיגל וחייליו הצעירים. ביסודם: אהבה כוזבת של מאמין פנאטי, שמקריב את טובתו ואת אושרו של הבן על מזבח אמונתו. נאכטיגל חינך את חייליו לנאציזם. אביו של ארווין הכשירו להיות חייל נאמן בצבא הקומוניזם. בהיותו ילד העדיף ארווין את אביו על אימו: “כשהייתי ברשותו של אבא הייתי כולי שלו, וגם כשלא הייתי ברשותו ביקשתי להיות אצלו (92), ו”כשאבא בא לקחת אותי, לא נשקתי לה על מצחה, אלא רצתי אליו" (79).

כאשר שהה עם האב, גדל כילד-טבע והתרועע עם ילדי הרותנים, “כדי שאלמד את מידותיהם ואת אורחות-חייהם” (30). אמו דאגה לקרבו אל אביה, “רב הכפרים”, ואל הוויית הספרים של ביתו. “היא עצמה לא חזרה לשם” – הוא זוכר – אך הוא הספיק לספוג שם מעט יהדות: “באותם קיצים מוארים וארוכים למדתי את תפילות השחר, מנחה ומעריב. סבתא היתה יושבת ומשננת עימי. היא ידעה את התפילות בעל-פה” (32–33). כילד העריץ את אביו: “באותן השנים נמשכתי אל אבא, אל הרפתקאותיו ואל הזיותיו” (79). אשר לאמו, הוא מודה: “לא ידעתי להעריך את אצילותה, סבור הייתי שהיא מכלה את זמנה לריק, מתנקמת באבא ולא מאמינה עוד בשינוי פני החברה” (79). אך בחלוף השנים השתנה יחסו אל האם: “בשנים האחרונות אני מרגיש יותר ויותר את אילמותה של אמי” (92). והוא מוסיף: “אם יש לי אחיזה כלשהי על פני האדמה הזו הרי היא עיר מולדתי השכוחה. – – – לשם הייתי חוזר לבקר את אמי. פעמים נדמה לי שכל נסיעותי אינן אלא לשם” (29). העלילה מבהירה, שארווין צדק בהשערתו זו. מבלי לדעת זאת בוודאות, כל חייו הם מסע, שכיוונו הוא מאביו אל אמו.

מהפך זה בזיקתו של ארווין אל אביו ואל אמו מסייע להבהיר את סיומה הפתוח של העלילה. בסצינת הסיום משוחח ארווין, הנמלט מזירת הרצח, עם נוסע זקן, ששירת בזמן המלחמה בווירבלבן. הנאצי הזקן מתעב את וירבלבן, כי שירותו בה גזל ממנו את התהילה של לוחם בחזית. וכמו לגרום נחת-רוח ללוחם הזועף, מכריז ארווין באוזניו, כי הוא עושה את דרכו אל וירבלבן כדי להעלותה באש. איך צריך להבין את ההכרזה הזו, שדומה סוגרת מעגל בחייו של ארווין? אנו הרי זוכרים, שארבעים שנה קודם לכן התאחדו בווירבלבן המוות והתחייה בחייו של ארווין בן החמש-עשרה: מת האנושי ונולד הנוקם. בהכרזתו מבליע ארווין משמעות אירונית: הוא מתעתד להעלות באש, במשמעות המטאפורית, את כל מה שווירבלבן מייצגת בחייו: “וירבלבן הוא פצע שאינו מגליד – – – פצע המקנן בסתר ומתעורר פתע” (10). אין הוא הולך להרחיב את ממדי הנקמה, אלא עומד לשים קץ ל“קריירה” שלו כנוקם. העיסוק בשיחזור מסעו האחרון מעיד כמאה עדים, כי לאחר הרצח מטרידות את ארווין שתי שאלות: אם פועלים בדרך הנקמה –היכן מציבים את גבולותיה? ובכלל: מה מבדיל את הנוקם מהרוצח עצמו? במשמעות המילולית של ההכרזה – מצהיר ארווין המשך נאמנות לדרכו האלימה והאכזרית של אביו, ששירת את הקומוניזם במעשי הצתה. במשמעות האירונית מתבארת ההכרזה כתפנית בהלוך-מחשבותיו: להמשך חייו יאמץ ארווין את דרך החרטה וההתעמקות באנושי של אמו.

הרגשות התיפלות וחוסר התכלית, שחש ארווין לאחר רצח נאכטיגל, מרמזות, שהביאור האירוני של הסיום הפתוח הינו סביר יותר מהביאור המילולי. ההתפרצות של ארווין בסצינה קודמת מחזקת אף היא הנחה זו. בסצינה האמורה מתפרץ ארווין ברכבת על מזנונאי ששתי רגליו נקטעו במלחמה. המזנונאי שירת תחת פיקודו של נאכטיגל. אף שחלפו ארבעים שנה מסיומה של המלחמה, עודו מצדיק את תוכנית “הפתרון הסופי” וגאה בחלק שנטל בהשמדת היהודים. ארווין, שאינו מסוגל לשלוט ברגשותיו, הולם בפרצופו של הנכה ומכנה אותו “רוצח”, אך לאחר מכן הוא מרגיש מובס: “רק במרחק-מה ממסילת הברזל חשתי, כי כל הדיבורים והאיומים שהשמעתי לא היו חלקים. היה בהם סירבול, מלים מיותרות וחרדה. וכמו לאחר כל כשלון חשתי גם הפעם, כי גופי אינו נקי, מבגדי עולה הבל שמנוני ופני לא מגולחים” (88).

ומה במקום נקמה? כוחה האידיאי של הנובלה “מסילת ברזל” טמון ביכולת להציג אלטרנטיבה לנקמה דרך מרכיבי העלילה עצמם ובאמצעות השתנותו של הגיבור. זהו התפקיד, שהועיד אפלפלד בעלילה למוטיב הספרים. מוטיב הרכבת ייצג את האסון: את מהפכנותה של החדשנות, המגיחה בחטף, מערערת את ההישגים, שהושגו במאמץ של דורות, ומותירה אחריה הרס נורא. הספרים מייצגים את הערכים הנצברים אט-אט, דור אחר דור ובלא קיצורי-דרך. את שתי הדרכים המנוגדות, את דרך הרבולוציה ואת דרך האבולוציה, מדגימים בנובלה הקומוניזם והיהדות. הניגוד בין השתיים מובלט בדבריו של הקומוניסט רולמן: “הוא האשים את החינוך הדתי, שהמית בו את הדמיון ואת השאיפה למעשים גדולים, את אביו, שהיה מכריח אותו ללמוד יום ולילה ספרים עתיקים, מנותקים מהחיים ועבשים” (82). אל ספרים “עבשים” אלה חוזר קומוניסט מוכח כשטארק: באחרית ימיו “הוא פשוט חזר אל אבותיו ואל ספריהם, ומצא בספרים מה שלא מצא בהם בנעוריו” (103). פעם הביא אליו ארווין ספר תפילה עתיק ושטארק התרגש ופרץ בבכי (46). ספרי-האבות שינו את מחשבותיו: “בשנים האחרונות כמו נימחו מלשונו המלים שהשתמש בהן כל השנים, היה מדבר כמו שדיברו אבותיו” (55). הרב זימל משקיע בהצלת הספרים את רוב זמנו: “בשנתיים האחרונות היה כולו שקוע בשימור הספרים ובכריכתם מחדש. למד רק שעה-שעתיים ביום ואת שאר כוחותיו השקיע במלאכה. את מלאכתו עשה בשקט ובקפידה רבה” (77). אם מזדמן אליו יהודי, “הוא מאכיל אותו, מלין אותו באחד החדרים ומראה לו את הספרים הרבים שמצויים בספרייה” (71). מאקס ראוך, שאיננו רב וגם איננו נצר לשושלת רבנים, מקדיש את הונו לגאולתם של הספרים. את ביתו הפך לבית-גנזים של ממש: חדר לחנוכיות ולקופסות בשמים, חדר לספרים עבריים, חדר לספרים ביידיש וחדר לתשמישי קדושה" (62).

ארווין טרם הגיע להבנתם של אלה, אך גם הוא – בלי להבין את המשמעות העמוקה של מעשיו – גואל את ספריהם של הניספים בשואה מידיים זרות. במהלך מסעו הוא מתעכב בירידים ורוכש מידי הכפריים ספרים ופריטי יודאיקה. את ספרי-הקודש הישנים והנדירים ביותר הוא מעניק לרב זימל ולשטארק ואת האחרים הוא מוכר למאקס. בדרך זו הוא מממן את המירדף אחרי נאכטיגל. הצלת הספרים וחפצי הקודש מרוממת את רוחו. היא הופכת עבורו כעין שליחות נוספת. אך יותר ויותר מתברר לו ולנו, שזו שליחות מקבילה וסותרת לשליחות הנקמה: “לפרקים לבי מייסרני על דבקות זו. משום דבקות זו, אני שוכח לעתים את עיקר מטרתי: הרוצח” (46). לאחר רצח נאכטיגל יצילוהו הספרים מאכזבות הנקמה.

יתר על כן: ספרים אלה, שנאספו בעזרתו בספרייתם של הרב זימל, שטארק ומאקס, מחזקים את הביאור האירוני לסיום הפתוח של העלילה. לבקשתו, הבטיחו לו השלושה, שבבוא היום ייארזו הספרים ויישלחו לירושלים (63, 71). לעצמו לא הועיד אז, לפני הרצח, את המנוחה שהועיד להם. כנוקם שיער ארווין, שאת המשך חייו, לאחר שיממש את הנקמה, יעשה בארצו של נאכטיגל, “בין העצים הגבוהים המטילים את צלליהם הקודרים על הארץ” (37). הפניית העורף לנקמה, שנרמזת בסיום הנובלה, מקרבת אל הדעת, שגם ארווין ישים את פעמיו בעקבותיהם של הספרים לירושלים. אל הבית בישראל.

למוטיב הספרים יש משקל מיוחד לא בנובלה של אפלפלד בלבד, כי אם בסיפורת הישראלית בכללה. בכתיבתם של סופרי המשמרת הראשונה בספרות הישראלית, סופרי “דור בארץ”, ייצגו הספרים את מורשת העבר, שממנה ביקשו הצברים להתנתק. אחד ממרכיביה של החוויה הצברית היה הדחייה של ספרי האבות והדילוג מעליהם ישירות אל הספר הנערץ על הצבריות: התנ"ך. תחושת הדור היתה, שהמורשת הגלותית, שהספרים מייצגים, איננה מתיישבת עם הריבונות הצעירה של מדינת-ישראל. מכתיבתם ש סופרי “דור בארץ” השתמעה אמונה, שכיום היא מובנת גם להם כיומרה שנכשלה, לפיה: הצבר יכתוב את ספריו ובהם יוריש לבאים אחריו, לחוליות, שיימשכו מהחולייה הפותחת שלו, את תחושת החרות, את הקשר הבלתי-אמצעי לנוף, את העברית הצברית ואת הערכים הארציים. כך נרקם החלום על הישראליות כזהות חדשה, נורמאלית, במקום הזהות היהודית הישנה, שהספרים סימלו אותה (על האידיאולוגיה הצברית ראה בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990).

דחיית ספרי-האבות משתקפת היטב במעשהו של שאוליק, גיבור הרומאן של שלמה ניצן “בינו לבינם” (1953), שהוא החלק הראשון בטרילוגיה “צבת בצבת”: “היה מתחצף בספרייתו הגדולה של אבא ומכלה את חמת-משחקו בספרים ומשליכם בזה אחר זה מן האצטבות, כביכול היה מעלה אותם על מוקד סמוי. – – – כביכול מפנה הוא את האצטבות בשביל ספרייתו שלו” (111, במהדורת 1990 החדשה).

קובי, גיבורו של ס. יזהר ב“ימי צקלג” (1958), כבר איננו צריך להשליך את הספרים מהאצטבות, כמו שאוליק. הללו כבר נארזו בארגז והוצאו מהבית: "אגב, שמעת מימיך על הארגז של אבא? – – – הארגז גדול וכבד ומרוקע מכסה ומחושק נחושת רובץ על המרפסת ובו משא ספרים גדולים וכבדים, מורשת אבות – – –גווילים עמוסים, חוכמה נשכחת, נאלמה. – – – לא יעולעלו לעולם. ורק אין לב להשליכם מזה. ועוד גם שביב בסתר לבו של אבא מהבהב: אם לא יבוא יום, ויורש מן היורשים, אולי יתעורר לבו לָפַחַת בגחלת שֶׁעָממה, או לשתות מן הבור הנעול " (887, במהדורת 1989 החדשה).

ההתפכחות מן היומרה הצברית הזו החלה כבר באמצע שנות השישים (וכדאי להדגיש: לפני מלחמת ששת הימים!). וכאשר אהרן מגד מתאר את יחס הצברים לספרים העתיקים ברומאן “החי על המת” (1965), הוא מפעיל את האמצעי הסאטירי כדי להבליט את ריקנותם הרוחנית. בליל ט' באב מתכנסת החבורה הבוהמית של יונס ב“המרתף”. אחד מהם פתח את התנ"ך במגילת איכה “והתחיל קורא ממנו בניגון בית-הכנסת, כשהוא מסלסל בחרוזים על כל פסוק ופסוק. על פי מצוותו התיישבנו לארץ וענינו אחריו בלווית נענועי-גוף, ולביאה היתה מחניקה את צחוקה כבפות ידיה כל-אימת שהעלה בלשונו חרוז מבדח מאוד” (67). (על התפכחותם של הצברים מיומרתם הרוחנית ראה במסה “הפורצים חוזרים בתשובה” בספרי “שבבים”. 1981).

אפלפלד מציב בנובלה את הספרים כמוטיב מנוגד למוטיב הרכבות. הספרים מגלמים בתרבות של האנושות את הנוכחות ההומאניסטית. הם מסמנים את דרך החיים, שאימצה לעצמה את הצו "לא תרצח!". בלעדי הספר היהודי אורבת תמיד לאנושות הסכנה, שאת בימת ההיסטוריה יכבוש אחד הרוצחים. גם התמכרות לנקמה סותרת את דרכם של הספרים. דומה, שארווין למד זאת משיחזור קורות-חייו כנוקם. כל נוקם משחיז את סכינו של איזה מטורף, אשר יתיר רצח וגם ידאג להצדיק את האמצעי הפסול באמצעות אידיאולוגיה כובשת-לב.

מוטיב הספרים מבליע את הצעתה של הנובלה לחדש את ההיכרות שלנו עם הספרים שהתנתקנו מהם. זו קריאה לחידוש הזהות היהודית על בסיס תרבותי, שהינו אפשרי גם ליהודי החילוני. ראוי לגנות חילוניות המושתתת אך ורק על בורות מוחלטת בתוכנם של הספרים. ואם יש יעוד, שאיננו בר-חלוף למדינת ישראל, עליו להתמקד בכינוסם של הספרים לתוכה, כדי שנכדי-נכדיהם של המתבוללים במאתיים השנים האחרונות יכירו את תוכנם. התחדשות יהודית כזו היא “הנקמה” הראוייה, שכדאי לשקוד עליה. ארווין ואמו הבינו זאת באיחור, רק לאחר שטעמו את תיפלותה של הנקמה האחרת, שנאכטיגל ושכמותו היו קורבנותיה.

הכרחי לקרוא נובלה זו לא כמוצר אסתטי בלבד – אף שמסה זו הבהירה, שגם במבחן כזה היא תעמוד בהצלחה – צריך לקרוא בה, כפי שקוראים יצירה, המשלבת את היופי האסתטי עם היופי ההגותי. וכאשר יתעוררו מתרדמתם אותם שממונים על תוכניות הלימודים – מן הראוי, שישקלו במלוא הרצינות לכלול את “מסילת ברזל” בהצעתם החדשה לבתי-הספר התיכוניים. לעתים נדירות ומבורכות זוכה ספרות, שיקום לה סופר, שמיכלול כתיבתו מכריח לבחון מחדש את דרכו של עם, כדי שיתקן את שגגותיו. אפלפלד זיכה עד כה את הספרות הישראלית בט"ו כרכים. אך לו כתב רק את הנובלה “מסילת ברזל” – דיינו. יש בה “הערכת עצמנו” במאה עמודים בלבד. לאחרים, כידוע, נדרשו הרבה יותר מכך.