מדי בוקר, בבואו אל בית־השידור, היה מוּרקֶה מבצע תרגיל־התעמלות קיוּמי: קופץ היה אל תוך מעלית הפּאטרנוֹסטר,¹ אך במקום לצאת ממנה בקומה השניה, שם שכן משרדו, היה ממשיך ועולה, כשהוא חולף על־פני הקומה השלישית, הרביעית והחמישית, ובכל פעם היתה תוקפת אותו אימה עת היתה תחתיתו של תא־המעלית מתרוממת מעל למסדרון הקומה החמישית, והתא היה מזדחל בקול חריקה אל תוך החלל הריק, שם היו שרשראות משומנות, גלגלי־ברזל נאנקים ומוטות משוחים בשמן דוחפים והוֹדפים אותו מכיוון העליה אל כיוון הירידה, ומוּרקה היה בוהה באימה אל מול הכותל החשוף – הפינה היחידה בבית־השידור, שלא טוייחה – ונושם לרווחה עת היה התא מתיישר, עובר דרך הבריח, חוזר ותופס מקומו בשורת התאים וצונח לאטו כלפי מטה, כשהוא חולף על־פני הקומה החמישית, הרביעית והשלישית. מוּרקה ידע, כי אימתו אין לה כל שחר: ברור מאליו, ששום דבר לא יקרה אף פעם, שום דבר לא יכול לקרות, וגם אם יקרה משהו, הרי שבמקרה הגרוע הוא יימצא בדיוק למעלה כשתעצר המעלית, ואז ישאר כלוּא בתוך התא שעה, לכל היותר שעתיים. תמיד היה לו ספר בכיסו, וגם סיגריות; אולם מאז עמד בית־השידור על תילו, זה שלוש שנים, לא חל במעלית כל קלקול. בימים מסוימים היתה נערכת בה בדיקה, ואז נאלץ היה מוּרקה לוותר על אותן ארבע וחצי שניות של אימה, ואותם ימים היה נרגז וחסר־מנוחה, כדרך אנשים שלא אכלו את ארוחת־הבוקר. זקוק היה לאימה זו כשם שאחרים זקוקים לספל־הקפה שלהם, לדייסת שיבולת־השועל או למיץ־הפירות.

וכך, כשהיה יוצא מן המעלית בקומה השניה, שם נמצאת המחלקה לענייני־תרבות, היה נינוח ולבו טוב עליו; נינוח ולבו טוב עליו ככל אדם האוהב את עבודתו ומבצעה בתבונה. לאחר שפתח את דלת משרדו היה ניגש בצעד מתון אל כורסתו, מתיישב ומצית לעצמו סיגריה: תמיד היה מופיע ראשון לעבודה. הוא היה צעיר, נבון ונעים־הליכות, ואפילו על מידה של יהירות, שהיתה מבליחה בו לרגעים, היו מוחלים לו, שכן ידעו הכל, כי הוא למד פסיכולוגיה באוניברסיטה, וכי את תואר־הדוקטור קיבל בהצטיינות.

זה יומיים היה מוּרקה מוותר על ארוחת־הבוקר־של־אימה בשל סיבה יוצאת־דופן: חייב היה לבוא כבר בשמונה בבוקר אל בית־השידור, לרוץ מייד אל האולפן ולהתחיל בעבודה, שכן המנהל הטיל עליו לטפל בשתי השיחות על אודות מהותה של האמנות, שבּוּר־מאלוֹטקֶה הגדול הקליט על גבי סרט, ולחתוך אותן בהתאם להנחיותיו של בּוּר־מאלוֹטקה. בור־מאלוֹטקה, אשר בגל ההתלהבות הדתית של שנת 1945 עבר לאמונה הקאתולית, חש לפתע, “בן־לילה”, כך אמר, “ספקות והיסוסים באשר לדת”; לפתע “הרגיש כמי שהוטלה בו אשמה, על אשר נתן ידו להבלטתם היתרה של נושאים דתיים ברדיו”, והחליט להשמיט את אלוהים, שאותו הירבה לצטט בשתי שיחותיו בנות מחצית־השעה על מהותה של האמנות, ולקבוע במקומו ניסוח שיהלום את ההשקפות בהן היה דבק לפני שנת 1945; בור־מאלוטקה הציע למנהל לקבוע במקום המלה “אלוהים” את הניסוח “אותו יצור עליון לו אנו סוגדים”, אולם סרב להקליט מחדש את השיחות, ובמקום זה ביקש, כי יחתכו את אלוהים מתוך השיחות, וכי “אותו יצור עליון לו אנו סוגדים” יודבק במקומו. בור־מאלוטקה מיודד היה עם המנהל, אך לא בשל אותה ידידות הסכים המנהל להיענות לבקשתו: בור־מאלוטקה היה אדם שפשוט אין מסרבים לו. הוא כתב ספרים רבים בנושאים פילוסופיים־דתיים־היסטוריים־תרבותיים, הוא היה חבר־מערכת בשלושה כתבי־עת ובשני עתונים, הוא היה קורא־ראשי של כתבי־יד בגדולה שבהוצאות הספרים. הוא הביע את הסכמתו לבוא ביום ד' לרבע־שעה אל בית־השידור כדי להקליט “אותו יצור עליון לו אנו סוגדים” על הסרט כמספר הפעמים שהופיע אלוהים בשיחותיו. את הנותר השאיר לזריזותם של טכנאי־השידור.

לא קל היה למנהל למצוא אדם שעליו יוכל להטיל את המשימה; אומנם חשב מייד על מורקה, אולם הפתאומיות בה עלה מורקה בדעתו עוררה בו חשד – אדם בריא היה, שופע חיוניות – וכך, שקל ועיין במשך חמש דקות, הרהר בשְוֶנדְלִינְג, בהוּמקוֹקֶה, בעלמה בְּרוֹלְדִין, אך לבסוף חזרו מחשבותיו והתעכבו אצל מוּרקה. המנהל לא חיבּב את מוּרקה; הוא הזדרז אומנם לקבלו לעבודה ברגע שהוצע לו הדבר, הוא קיבל אותו לעבודה כשם שמנהל גן־חיות, שאהבתו נתונה, בעצם, לאיילות ולשפנים, רוכש גם חיות־טרף – שכן טיבעו של גן־חיות הוא שיש בו חיות־טרף – אך אהבתו של מנהל בית־השידור אכן נתונה היתה לשפנים ולאיילות, ואילו מוּרקה היה בעיניו חיית־פרא אינטלקטואלית. לבסוף הכריעה חיוניותו את הכף, והוא הטיל על מוּרקה את המשימה לחתוך את שיחותיו של בור־מאלוטקה. שתי השיחות נועדו לשידור ביום ה' וביום ו‘, חששות־המצפון פקדו את בור־מאלוטקה אור ליום ב’ – ואילו סירוב לבור־מאלוטקה כמוהו כהתאבדות, וחיוניותו של המנהל גדולה היתה מכדי שיחשוב על התאבדות.

וכך הקשיב מוּרקה ביום ב' אחרי־הצהריים ובבוקר יום ג' שלוש פעמים לשתי השיחות בנות מחצית־השעה על מהותה של האמנות, חתך והוציא את אלוהים, ובהפסקות הקצרות שעשה היה מעשן דומם סיגריה בחברת הטכנאי, ומהרהר בחיוניותו השופעת של המנהל וביצור הנחות שבּוּר־מאלוטקה סגד לו. מעולם לא קרא אף שורה משל בור־מאלוטקה, מעודו לא האזין למישדר ממישדריו. בלילה שבין יום ב' ליום ג' ראה בחלומו מדרגות, גבוהות ותלולות כמגדל־איפל, והוא טיפס מעלה־מעלה, אך הבחין מייד, כי המדרגות נמרחו בסבון, ולמטה עמד המנהל וקרא בקול: “קדימה, מוּרקה, קדימה… הראה במה כוחך גדול… קדימה!” בלילה שבין יום ג' ליום ד' חלם חלום דומה: מטייל היה ביריד־שעשועים, בהסח־הדעת הגיע אל מגלשה, שילם שלושים פְּפֶניג לאדם שחזותו נראתה לו מוּכֶּרֶת, וכשעלה על המגלשה ראה לפתע, כי אורכה לפחות עשרה קילומטרים, ידע, כי אין דרך חזרה, ותפס כי האדם שנטל ממנו את שלושים הפּפניג היה המנהל. בשני הבקרים שלאחר אותם חלומות לא נזקק עוד לארוחת־הבוקר התמימה של־אימה, בחלל הריק שבראש מעלית הפאטרנוסטר.

עתה היה יום ד', והלילה לא חלם מוּרקה על סבון, אף לא על מגלשות ומנהלים. בחיוך על פניו נכנס אל בית־השידור, פסע אל תוך מעלית הפאטרנוסטר, עלה עד הקומה הששית – ארבע וחצי שניות של אימה, חריקת השרשראות, הכותל הבלתי־מטוייח – אחר ירד אל הקומה הרביעית, יצא מן המעלית ופנה אל האולפן, שם קבע פגישה עם בור־מאלוטקה. השעה היתה שתי דקות לעשר עת התיישב בכורסה הירוקה, נופף בידו לטכנאי והצית לעצמו סיגריה. הוא נשם נשימות שלוות, הוציא פתק מכיס חזהו והביט בשעון: בור־מאלוטקה דייקן היה – על כל פנים יצא שם דייקנותו לתהילה; וכשהשלים מחוג־השניות את סיבוב הדקה הששים של השעה העשירית, בעוד מחוג־הדקות נעצר על הסיפרה שתים־עשרה ומחוג השעות על עשר, נפתחה הדלת, ובור־מאלוטקה נכנס אל החדר. מוּרקה התרומם כשהוא מחייך בנועם, ניגש אל בור־מאלוטקה והציג עצמו בפניו. בור־מאלוטקה לחץ את ידו, חייך ואמר: “ובכן, קדימה!” מוּרקה נטל את הפתק מעל השולחן, תחב את הסיגריה אל בין שפתיו ופנה אל בור־מאלוטקה כשהוא מקריא מן הפתק:

“בשתי השיחות נזכר אלוהים עשרים ושבע פעמים בדיוק – עלי לבקש ממך איפוא לחזור עשרים ושבע פעמים על המילים שאותן עלינו להדביק. נהיה אסירי תודה לך אם תואיל בטובך לחזור על המילים שלושים וחמש פעמים, שכן למלאכת ההדבקה נזדקק בודאי למלאי מסויים”.

“מסכים”, אמר בור־מאלוטקה בבת־צחוק והתיישב.

“אלא שקיים כאן קושי אחד”, אמר מוּרקה, “כשמופיעה המלה ‘אלוהים’ לבדה, היא אינה משתנה בהתאם למקומה התחבירי במשפט – פרט למקרים של יחסת־הקניין: זהו, לפחות, המצב בשיחות שהקלטת. אולם כשאנו באים להחליף את המלה ‘אלוהים’ בביטוי כמו ‘אותו יצור עליון לו אנו סוגדים’, חייבים אנו לבטא את היחסות הדקדוקיות בכל הבהירות הראויה. נחוצות לנו איפוא” – הוא חייך בנועם אל בור־מאלוטקה – “עשר פעמים יחסת־השם וחמש פעמים יחסת המושא הישר, היינו בסך־הכל חמש־עשרה פעם ‘אותו יצור עליון לו אנו סוגדים’, שבע פעמים יחסת־הקניין, היינו ‘של אותו יצור עליון לו אנו סוגדים’, ונותרת לנו עוד יחסת־קריאה אחת, כלומר אותו מקום בו אמרת ‘אוֹ, אלוהים!’ אני מרשה לעצמי להציע לך, כי נשאיר את יחסת־הקריאה במקומה, ואי־לכך אבקשך לומר פעם אחת ‘אוֹ, אתה, יצור עליון לו אנו סוגדים!’”.

מסתבר כי בור־מאלוטקה לא חשב כלל על סיבוכים מעין אלו; הוא החל מזיע, השינויים התחביריים גרמו לו דאגה. מורקה המשיך: “בסך־הכל”, אמר בחביבות ובנועם, “נצטרפו עשרים־ושבעה המשפטים החדשים לכדי דקה ועשרים שניות של שידור, בעוד אשר עשרים־ושבע פעמים אמירת המלה ‘אלוהים’ אינן מצטרפות אלא לעשרים שניות בלבד. כדי לאפשר את השינוי ניאלץ איפוא לקצץ מתוך כל שיחה מחצית־הדקה”.

בור־מאלוטקה הזיע ביתר שאת; בינו לבין עצמו קילל את חששות־המצפון שפקדוהו לפתע, ושאל: “את החיתוכים כבר ביצעת, לא כן?”

“כן”, אמר מורקה, הוציא מכיסו קופסת־סיגריות עשוייה פח, פתחה והגישה לבור־מאלוטקה: בתוך הקופסה היו מונחות פיסות זעירות, שחרחרות, של סרט־הקלטה, ומורקה אמר בשקט: “עשרים־ושבע פעמים אלוהים, מבוטא בפיך, התרצה לקחתן?”

“לא”, אמר בור־מאלוטקה בזעם, “תודה. אדבר עם המנהל בעניין שני חצאי הדקות. אילו תכניות מיועדות לשידור לאחר שיחותי?”

“מחר”, אמר מורקה, “תשודר לאחר שיחתך התכנית הקבועה ‘חדשות מן ה־ק.ו.ב.’, בעריכתו של ד”ר גְרֶהם".

“לעזאזל”, אמר בור־מאלוטקה, “אל גרהם אין כל טעם לפנות”.

“ומחרתיים”, אמר מורקה, “תשודר לאחר שיחתך התכנית ‘מחולות וריקודים להנאתך’”.

“זהו הוּגלִייֶם”, נאנח בור־מאלוטקה. “מעולם עדיין לא וויתרה מחלקת הבידור אף על חמישית־דקה לטובת התרבות”.

“לא”, אמר מורקה, “מעולם. על כל פנים” – והוא שיווה לפניו הצעירים ארשת של צניעות ללא־דופי – “על כל פנים לא מאז אני עובד כאן”.

“יפה”, אמר בור־מאלוטקה והציץ בשעון, “תוך עשר דקות נסיים כאן, אני משער, ואז אדבר עם המנהל בעניין אותה דקה. הבה נתחיל. התוכל להשאיר בידי את הפתק?”

“ברצון”, אמר מורקה, “המספרים כולם בראשי”.

הטכנאי הניח מידו את העתון משנכנס מורקה אל מאחרי מחיצת־הזכוכית. הטכנאי חייך. מורקה והטכנאי לא החליפו ביניהם אף מלה אישית אחת במשך שש השעות ביום ב' וביום ג' עת היו מאזינים בצוותא לשיחותיו של בור־מאלוטקה וחותכים מתוֹכן; פעם בפעם היו רק מחליפים מבט, פעמים היה הטכנאי מגיש למורקה את חפיסת־הסיגריות כשהיו נחים ממלאכתם, ופעמים היה זה מורקה שהגיש את הסיגריות לטכנאי. עתה, משראה מורקה את חיוכו של הטכנאי, חשב בלבו: אם אמנם יש ידידות בעולמנו, הרי שאדם זה ידידי הוא. הוא הניח את קופסת־הפח עם פיסות־הסרט משיחותיו של בור־מאלוטקה על השולחן, ואמר בשקט: “אנו מתחילים”. הוא התחבר אל האולפן ואמר אל תוך המיקרופון: “על הקלטת־הניסיון נוכל לוותר, אדוני הפרופסור. מוטב שנתחיל מייד. אבקשך לפתוח במשפטי יחסת־השם”.

בור־מאלוטקה נד בראשו, מורקה סגר את המיקרופון, לחץ על הכפתור שהדליק את האור הירוק באולפן, ואז שמעו שניהם את קולו החגיגי של בור־מאלוטקה מדקלם בהיגוי קפדני: “אותו יצור עליון לו אנו סוגדים – אותו יצור עליון…”

שפתיו של בור־מאלוטקה נתקמרו אל מול זרבובית המיקרופון כאילו מבקש היה לנשקו, זיעה ניגרה על פניו, ומבעד למחיצת הזכוכית היה מורקה עוקב בקור־רוח אחרי ייסוריו של בור־מאלוטקה; לפתע ניתק את בור־מאלוטקה, עצר את מרוצתו של הסרט עליו הוקלטו מילותיו של בור־מאלוטקה, והיה זן עיניו מבעד לקיר־הזכוכית בבור־מאלוטקה ששפתיו נעו וקולו לא נשמע, כמו דג שמן ויפה למראה. מוּרקה התחבר אל האולפן ואמר בקול שליו: “צר לי, אך הסרט שבידינו היה פגום; עלי לבקש ממך לחזור על משפטי יחסת־השם מן ההתחלה”. בור־מאלוטקה קילל, אך קיללותיו נטולות־קול היו, ורק הוא עצמו יכול היה לשמען, שכן מורקה סגר את המיקרופון, ושב ופתחו רק משהחל בור־מאלוטקה חוזר על “אותו יצור עליון…” מורקה צעיר מדי היה, וחש עצמו משכיל מכדי להתפס למלה כגון “שנאה”. אולם כאן, מאחרי קיר־הזכוכית, בעוד בור־מאלוטקה מדקלם את משפטי יחסת־הקניין, ידע מורקה שנאה מהי: הא שנא את האדם גבה־הקומה, השמן ויפה־המראה הזה, שספריו נערמו בשני מליון ושלש־מאות חמישים אלף עותקים בספריות, בדוכני־ספרים, בארונות ספרים ובחנויות־ספרים, והוא לא העלה בדעתו אפילו לשניה אחת לבלוֹם את שנאתו. משגמר בור־מאלוטקה לדקלם שני משפטים של יחסת־הקניין התחבר מורקה שוב אל האולפן ואמר בשלווה: “סלח לי על שאני מפסיק אותך: משפטי יחסת־השם היו מצויינים, וכן המשפט הראשון של יחסת־הקניין, אך משם ואילך הואל נא בטובך לקרוא את המשפטים מחדש; ואנא, קצת יותר רך, יותר נינוח, הנה, אשמיע לך את ההקלטה”. בור־מאלוטקה נד בראשו נמרצות לאות־שלילה, אך מורקה נתן אות לטכנאי וזה השמיע את ההקלטה אל תוך האולפן. הם ראו כי בור־מאלוטקה נצטמרר כולו, הזעה שטפה אותו ביתר־עוז, והוא אטם אזניו בידיו עד תום מרוצתו של הסרט. הוא אמר דבר־מה, קילל, אך מורקה והטכנאי לא שמעו את קולו, הם סגרו את המיקרופון. מורקה המתין בקרירות, עד אשר יכול היה להסיק על־פי תנועות־שפתיו של בור־מאלוטקה, כי הוא חזר לדקלם את משפטי היצור העליון, ואז שב והפעיל את המיקרופון ואת סרט ההקלטה. בור־מאלוטקה הגיע אל משפטי יחסת המושא העקיף: “לאותו יצור עליון לו אנו סוגדים”.

משהשמיע את משפטי יחסת המושא העקיף עד תומם מעך את פתקתו של מורקה בין אצבעותיו, התרומם ממקומו שטוף־זיעה וזועם, פנה אל הדלת; אך קולו הצעיר, החביב והמלטף של מורקה קרא לו לשוב. מורקה אמר: “אדוני הפרופסור, שכחת את משפט־הקריאה”. בור־מאלוטקה העיף בו מבט מלא שנאה ואמר אל תוך המיקרופון: “או, אתה, יצור עליון לו אנו סוגדים!”.

כשעמד לצאת מן האולפן, נשמע שנית קולו של מורקה הקורא לו לשוב. מורקה אמר: “סלח נא, אדוני הפרופסור, אך לא נוכל להשתמש במשפט כשהוא מבוטא בצורה כזו”.

“בשם אלהים”, לחש לו הטכנאי, “אל תגזים”.

בור־מאלוטקה נשאר עומד ליד הדלת כשגבו מופנה אל תא־הזכוכית, כאילו הדביקו קולו של מורקה אל הריצפה.

כדבר הזה לא קרה לו מימיו: הוא היה אובד־עצות, והקול הזה – כל כך צעיר, חביב ונבון לאין־שיעור – הקול הזה עינה אותו כפי שדבר לא עינה אותו מעודו. מורקה המשיך:

“כמובן, אני יכול להדביק את המשפט לתוך השיחה כמות־שהוא, אדוני הפרופסור, אך אני מרשה לעצמי להסב את תשומת־לבך לעובדה, כי הדבר יפגע ברשמו של המישדר”.

בור־מאלוטקה פנה לאחור, ניגש שנית אל המיקרופון ואמר בקול שקט וחגיגי: “או, אתה, יצור עליון לו אנו סוגדים”.

מבלי להפנות מבט אל מורקה יצא בור־מאלוטקה מן האולפן. השעה היתה עשר ורבע בדיוק, והוא נתקל בפתח באשה צעירה ונאה, שהחזיקה חוברת־תווים בידה. האשה הצעירה היתה אדומת־שער ושופעת־רעננות, היא ניגשה בצעד נמרץ אל המיקרופון, סובבה אותו והסיטה את השולחן ממקומו, על מנת שתוכל לעמוד בנוחיות לפני המיקרופון.

בתא־הזכוכית שוחח מורקה במשך מחצית־הדקה עם הוּגליים, מנהל מחלקת הבידור. בהצביעו על קופסת־הפח שאל הוּגליים: “אתה זקוק לזה עדיין?” ומורקה אמר: “כן, אני זקוק לזה עדיין”. באולפן שרה הצעירה אדומת־השיער: “קח את שפתי, הן רק שלך, הן כה יפות”. הוּגליים התחבר אל האולפן ואמר בשקט אל תוך המיקרופון: “אולי תסתמי את הלוע לעוד עשרים שניות, אני עוד לא מוכן”. הצעירה צחקה, שרבבה שפתותיה ואמרה: “גמל הוֹמוֹאִי שכמותך”. מורקה אמר לטכנאי: “אבוא, אם־כך, באחת־עשרה, ואז נחתוך את המשפטים ונדביק אותם”.

“האם נצטרך לאחר־מכן להאזין מחדש לשיחות?” שאל הטכנאי. “לא”, אמר מורקה, “גם בעד מיליון מארק לא אאזין להם עוד”.

הטכנאי נד בראשו, הניח סרט־הקלטה חדש בשביל הזמרת אדומת־השיער, ומורקה פנה והלך.

הוא תחב סיגריה אל בין שפתיו, לא הצית אותה, והלך לאורך המסדרון האחורי אל מעלית הפאטרנוסטר השניה, שהיתה קבועה בצידו הדרומי של הבניין והוליכה אל המזנון. השטיחים, המסדרונות, הרהיטים והתמונות – הכל הרגיז אותו. השטיחים נאים היו, המסדרונות נאים היו, הרהיטים נאים היו, התמונות העידו על טעם משובח, אך לפתע השתוקק לראות כאן, על אחד הכתלים, את תמונת לבו־של־ישו הקטנה, התפֵלה, ששלחה לו אמו. הוא עצר, הביט סביבו, הקשיב, הוציא את התמונה הקטנה מכיסו ותחבה בין הטפיטים לבין המשקוף אצל דלתו של עוזר־הבמאי ממחלקת התסכיתים. התמונה היתה ססגונית, צבעיה עזים, ומתחת לציור לבו של ישו היתה כתובת: התפללתי למענך בכנסיית יעקב הקדוש.

מורקה המשיך ללכת, נכנס אל תוך מעלית הפאטרנוסטר וירד למטה. מצד זה של בית־השידור כבר הותקנו המאפרות מדגם שְׁרוֹרשְׁנָאוּצֶה, אשר זכו בפרס ראשון בתחרות לעיצוב מאפרות. קבועות היו בצד הספרות הנדלקות באור אדום, אשר הכריזו על מספר הקומה: ארבע אדומה, מאפרת שרוֹרשנאוּצה, שלש אדומה, מאפרת שרוֹרשנאוּצה, שתיים אדומה, מאפרת שרוֹרשנאוּצה. היו אלה מאפרות נאות, דמויות צדפה, רקועות בנחושת, נתונות על גבי כּן־נחושת רקוע בדמות עשב־ים מוזר – כעין אצות סבוכות; כל מאפרה עלתה מאתיים חמישים ושמונה מארק ושבעים ושבעה פּפניג. כל כך נאות היו, עד כי מורקה מעולם לא הרהיב עוז לטנפן באפר, קל וחומר להשליך לתוֹכן עצם בלתי־אסתטי כמו בדל־סיגריה. דומה, כי גם המעשנים האחרים חשו כמוהו – קופסאות ריקות, בדלי־סיגריה ואפר התגוללו תמיד על הריצפה מתחת למאפרות הנאות: איש לא העז, כנראה, להיזקק להן כלמאפרות; רקועות היו בנחושת, ממורקות, ריקות תמיד.

מורקה ראה כיצד מתקרבת אליו המאפרה החמישית ליד הסיפרה אפס המאירה באור אדום, האויר נעשה חמים, ריח־מאכלים עלה באפו, מורקה קפץ החוצה ופנה בצעד כושל לעבר המזנון. בפינה הסבו לשולחן שלשה עובדי־חוץ. גביעי־ביצים, צלחות־לחם וקנקני־קפה היו ערוכים לפניהם.

שלשת הגברים כתבו וערכו בצוותא סידרת מישדרים: “הריאה – מאבריו של האדם”, גבו בצוותא את שכר־הסופרים, אכלו ארוחת־בוקר בצוותא, ועתה היו שותים שנאפּס ומפילים גורל לגבי טופס־המיסים. מורקה הכיר היטב אחד מן השלשה, את וֶנדריךְ; אך וונדריך היה קורא עתה בקולי־קולות: “אמנות!” – “אמנות”, היה חוזר וקורא, “אמנות, אמנות!” ומורקה התחלחל וצמרמורת חלפה בגופו, כמו באותה צפרדע ששימשה את גאלוואני כשגילה את כח־החשמל. ביומיים האחרונים שמע מורקה את המלה אמנות חזור ושמוע מפיו של בור־מאלוטקה; המלה חזרה בשתי השיחות מאה שלושים וארבע פעמים בדיוק; והוא האזין לשיחות שלש פעמים, כלומר שמע את המלה אמנות ארבע מאות ושתיים פעם; עתה לא חש איפוא כל רצון לדון בנושא. הוא נלחץ אל דוכן־המזיגה, עבר לאורכו בכיוון לגומחה שבפינה המרוחקת של המזנון, ונשם לרווחה משנוכח כי הגומחה פנויה היתה. התישב בכורסה הצהובה, הצית את הסיגריה, ומשניגשה אליו ווּלָה, המלצרית, אמר: “מיץ־תפוחים, בבקשה” ושמח בלבו על שווּלָה מיהרה להסתלק. הוא עצם את עיניו, אך היה מקשיב, בעל־כרחו, לשיחתם של שלשת עובדי־החוץ בפינה, אשר דומה כי התווכחו ביניהם בהתלהבות על אמנות; כל אימת שאחד מהם קרא בקול “אמנות”, היה מורקה מתחלחל בכל גופו. כאילו הצליפו עלי בשוטים, חשב.

ווּלָה הביאה לו את מיץ־התפוחים והסתכלה בו בדאגה. גבוהת־קומה היתה, חסונה, אך לא שמנה, ופניה מפיקים שמחה ובריאות, ובעודה מוזגת את המיץ מן הכד אל הכוס, אמרה: “היית מיטיב לעשות, אדוני הדוקטור, לו היית יוצא לחופשה, ומפסיק לעשן”.

לפנים היתה מתקראת וילפרידה־אוּלה, אך כעבור זמן צירפה את שני השמות ל“ווּלָה”, לשם פשטות. היא רחשה כבוד מיוחד לאנשי המחלקה לענייני תרבות.

“הניחי לי”, אמר מוּרקה, “אנא, הניחי לי”.

“ומן הראוי היה שתצא פעם לקולנוע עם נערה פשוטה ונחמדה”, אמרה ווּלָה.

“זאת אעשה כבר הערב”, אמר מורקה, “אני מבטיח לך”.

“זו לא צריכה להיות דווקא אחת מאותן פרפריות”, אמרה ווּלָה, “נערה פשוטה, נחמדה, שקטה, ובעלת־לב. עדיין יש כאלה”.

“אני יודע”, אמר מורקה, “עדיין יש כאלה, ואני אפילו מכיר אחת”. אז טוב, חשבה ווּלָה ופנתה ללכת אל שולחנם של עובדי־החוץ, שאחד מהם הזמין שלש כוסיות שנאפּס ושלשה ספלי קפה. האדונים המסכנים, הרהרה ווּלָה, האמנות עוד תוציא אותם לגמרי מדעתם. עובדי־החוץ היו חביבים עליה, ותמיד היתה מאיצה בהם לנהוג חיסכון. כשרק יש להם קצת כסף, הרהרה, מייד הם מפזרים אותו לכל רוח, והיא ניגשה אל דוכן־המזיגה ובמנוד־ראש מסרה את ההזמנה: שלש כוסיות שנאפּס ושלשה ספלי־קפה.

מורקה שתה ממיץ־התפוחים, מעך את הסיגריה בתוך המאפרה והרהר באימה על השעות שבין אחת־עשרה לאחת, עת יהיה עליו לחתוך ולהפריד את משפטיו של בור־מאלוטקה ולהדביקם במקומות המתאימים בשתי השיחות. בשעה שתיים עמד המנהל להאזין לשיחות באולפנו. מוּרקה הרהר בסבון, במדרגות, במדרגות תלולות ובמגלשות, הוא הרהר בחיוניותו השופעת של המנהל, הרהר בבור־מאלוטקה, ונבהל כשראה את שׁוונדלינג נכנס אל המזנון.

שוונדלינג היה לבוש כתונת משובצת משבצות גדולות, שחורות־אדומות, וללא היסוס הישיר צעדיו אל הגומחה בה מצא לו מורקה מסתור. שוונדלינג היה מזמזם את הלהיט של העונה: “קח את שפתי, הן רק שלך, הן כה יפות…” עצר בראותו את מוּרקה, ואמר: “אתה כאן? חשבתי שאתה עוסק בחיתוך פטפוטי־הביצים של בור־מאלוטקה”.

“באחת־עשרה אני ממשיך”, אמר מוּרקה.

“ווּלָה, הביאי בירה”, שאג שוונדלינג כלפי דוכן־המזיגה, “חצי ליטר. – מגיעה לךָ חופשה מיוחדת”, אמר למורקה, “זה צריך להיות עסק איום. הזקן סיפר לי, במה העניין”.

מורקה שתק, ושוונדלינג אמר: “שמעת את החדשות האחרונות על מוּקְוִיץ?”

מורקה נד תחילה בראשו בשוויון־נפש, אך לאחר־מכן שאל למען הנימוס: “מה אתו?”

ווּלה הביאה את הבירה, שוונדלינג שתה, התנפח קצת ואמר לאטו: “מוּקוויץ מְמַשדר את הטַייגה”.

מורקה צחק ואמר: “ומה עושה פֶן?”

“פן”, אמר שוונדלינג, “ממשדר את הטונדרה”.

“ו־וגגוּכט?”

“וגגוּכט מכין מישדר עלי, ואחר־כך אכין אני מישדר עליו, שנאמר: משדרני ואמַשדרךָ”.

אחד מעובדי־החוץ זינק עתה ממקומו ושאג אל תוך חלל המזנון: “אמנות – אמנות – זהו הדבר היחיד הקובע”.

מורקה השתופף, כחייל ששמע כיצד נורה פגז מתוך חפירת האוייב. הוא לגם לגימה נוספת ממיץ־התפוחים, וחזר והתחלחל משנשמעה קריאה ברמקול: “דוקטור מורקה מתבקש לסוּר לאולפן מספר שלוש־עשרה – דוקטור מורקה מתבקש לסור לאולפן שלוש־עשרה”. הוא העיף מבט בשעונו, השעה היתה רק עשר וחצי, אך הקול המשיך לקרוא ללא־חמלה: “דוקטור מורקה מתבקש לסור לאולפן מספר שלוש־עשרה – דוקטור מורקה מתבקש לסור לאולפן מספר שלוש־עשרה”. הרמקול קבוע היה מעל לדוכן־המזיגה, מתחת לאימרה שאותיותיה צויירו על הקיר במצוות המנהל: המשמעת תענה את הכל.

“נו”, אמר שוונדלינג, “לא יעזור כאן כלום, כדאי שתלך”.

“כן”, אמר מורקה, “לא יעזור כאן כלום”. הוא קם, הניח על גבי השולחן תשלום תמורת מיץ־התפוחים, עבר ליד שולחנם של עובדי־החוץ, יצא מן המזנון, נכנס אל מעלית הפאטרנוסטר ועלה למעלה, כשהוא חולף על פני חמש מאפרות שׁרוֹרשנאוּצה. הוא ראה את תמונת לב־ישו תחובה עדיין אצל משקוף דלתו של עוזר־הבמאי, וחשב:

‘תודה לאל, עכשיו יש בבית־השידור, לכל הפחות, תמונת קיטש אחת’.

הוא פתח את דלת האולפן, וראה את הטכנאי יושב לבדו, נינוח, ולפניו ארבע קופסאות קרטון; בקול יגע שאל: “במה העניין?”

“הם סיימו כאן מוקדם ממה שחשבו, וכך זכינו בחצי־שעה”, אמר הטכנאי, “חשבתי, שתשמח לנצל את הזמן הזה”.

“אכן, אשמח”, אמר מוּרקה, “באחת יש לי פגישה. נתחיל איפוא. מה יש כאן בתוך הקופסאות?”

“לכל יחסה דיקדוקית”, אמר הטכנאי, “יש לי קופסה נפרדת – יחסת המושא הישר בקופסה הראשונה, בשניה – יחסת־הקניין, בשלישית יחסת המושא העקיף, וכאן” – הוא הצביע על קופסה קטנה שעמדה בקצה השורה מימין ועליה כתובת שוקולאד נקי ואמר: “וכאן מונחים שני משפטי־הקריאה, בפינה הימנית המשפט המוצלח, ובפינה השמאלית – המשפט הגרוע”.

“נהדר”, אמר מורקה, “כבר חתכת את כל הטינופת”.

“כן”, אמר הטכנאי, “ואם רשמת לפניך את סדר היחסות הדיקדוקיות בתוך השיחות, נוכל לגמור את העבודה תוך שעה לכל היותר. האם רשמת זאת לפניך?” – “כן”, אמר מורקה. הוא הוציא מכיסו פתק שעליו רשומות היו ספרות מאחת עד עשרים ושבע; בצד כל סיפרה רשומה היתה יחסה דיקדוקית.

מורקה התישב, הגיש לטכנאי חפיסת־סיגריות; שניהם עישנו, בעוד הטכנאי מניח על הגלגל את הסרטים החתוכים שהכילו את שיחותיו של בור־מאלוטקה.

“בחיתוך הראשון”, אמר מורקה, “עלינו להדביק יחסת מושא ישר”. הטכנאי הוציא פיסת־סרט מתוך הקופסה הראשונה והדביקו בתוך הרווח.

“בשני”, אמר מורקה, “ש לנו מושא עקיף”.

הם עבדו בזריזות, ומוּרקה חש הקלה מרובה: הכל התנהל מהר מכפי שציפה. “עתה”, אמר, “בא משפט־הקריאה. ניקח, כמובן, את הגרוע”. הטכנאי צחק והדביק אל הסרט את משפט־הקריאה הגרוע של בור־מאלוטקה. “הלאה”, אמר, “הלאה!” – “יחסת־קניין”, אמר מורקה.

המנהל נהג לקרוא בקפידה את כל מכתבי המאזינים. המכתב אותו קרא עתה מנוסח היה כדלקמן:

המנהל נאנח. הוא חיפש את כתבי־היד, אך מזכירתו כבר סילקה אותם מן־הסתם. המנהל מילא את מקטרתו, הצית אותה, לקלק את שפתיו שופעות־החיוניות, הרים את שפופרת הטלפון וביקש לקשרו עם קרוֹכי. קרוֹכי ישב למעלה, במחלקה לענייני תרבות, היה לו שם חדר זעיר, ובו שולחן־כתיבה זעיר, אך מעוצב בטוב־טעם, הוא ניהל אגף שלא עלה בגדלו על שולחן־הכתיבה שלו: החיה בתרבות האנושית.

“קרוֹכי”, אמר המנהל משנענה הלה בענווה לצלצול הטלפון, “מתי שידרנו לאחרונה משהו על כלבים?”

“על כלבים?” אמר קרוֹכי, “אדוני המנהל, דומני כי מעולם לא שידרנו על כלבים, על כל פנים לא מאז אני נמצא כאן”.

“וממתי אתה נמצא כאן, קרוֹכי?” ולמעלה בחדרו היה קרוֹכי מרעיד, משום שקולו של המנהל נעשה כה רך לפתע; הוא ידע, כי אין לצפות לטוב עת מתרכך קולו של המנהל.

“אני נמצא כאן כבר עשר שנים, אדוני המנהל”, אמר קרוֹכי.

“זו חרפה”, אמר המנהל, “שעדיין לא שידרת דבר על כלבים, סוף־סוף נמצא הנושא בתחומי אגפך. מהו שם המישדר האחרון שלך?”

“שם המשדר האחרון…” גמגם קרוֹכי.

“אינך חייב לחזור על כל משפט”, אמר המנהל, “איננו נמצאים בצבא”.

“ינשופים בחורבה”, אמר קרוֹכי בקול רהוי.

“תוך שלושה שבועות”, אמר המנהל כשהוא חוזר ומרכך את קולו, “רצוני לשמוע מישדר על נשמת־הכלב”.

“כדבריך”, אמר קרוכי; הוא שמע קול נקישה באפרכסת – המנהל הניח את השפופרת במקומה – נאנח עמוקות ואמר: “או, אלי!”

המנהל נטל לידו את מכתב־המאזין הבא.

אותו רגע נכנס בור־מאלוטקה אל החדר. רשאי היה להיכנס בכל עת שירצה אל חדר המנהל, והוא הירבה לנצל את זכותו זו. בור־מאלוטקה הזיע עדיין. הוא התיישב מיוגע על כסא מול שולחן המנהל ואמר: “ובכן, בוקר טוב”.

“בוקר טוב”, אמר המנהל והסיט את מכתב־המאזין הצידה, “מה אוכל לעשות למענך?”

“אנא”, אמר בור־מאלוטקה, “הענק לי דקה אחת”.

“בור־מאלוטקה”, אמר המנהל והניף את זרועו במחווה נדיבה, שופעת־חיוניות, “אינו צריך לבקשני שאעניק לו דקה אחת: שעות וימים עומדים לרשותך, אדוני”.

“לא”, אמר בור־מאלוטקה, “אין כוונתי לדקת־זמן רגילה, כי אם לדקה של שידור. בשל השינויים נתווספה דקה לשיחותי”. פני המנהל הרצינו, כאחשדרפן המחלק אדמות לנתיניו. “אני מקווה”, אמר בארשת חמוצה, “כי אין המדובר בדקה של פוליטיקה”.

“לא”, אמר בור־מאלוטקה. “מחצית־הדקה חדשות־פנים, ומחצית־הדקה בידור”.

“תודה לאל”, אמר המנהל, “לזכותי עוד שבעים ותשע שניות בידור, ושמונים ושלוש שניות של חדשות־פנים; בחפץ־לב אעניק דקה לבור־מאלוטקה”.

“לנדיבותך אין שיעור”, אמר בור־מאלוטקה.

“מה עוד אוכל לעשות למענך?” שאל המנהל.

“אהיה אסיר תודה”, אמר בור־מאלוטקה, “אם נוכל לתקן קמעא־קמעא את כל השיחות שהקלטתי מאז 1945. יום יבוא”, אמר – הוא העביר ידו על מצחו והביט בתוגה אל תמונת־המקור, פרי מכחולו של בּרילר, שהיתה תלויה מעל לשולחן־הכתיבה של המנהל – “יום יבוא ו…” הוא עצר בדיבורו, שכן הידיעה אותה עמד למסור למנהל עשויה היתה לגרום כאב עז לדורות הבאים – "יום יבוא ואני… אמות – אני אמות – ", והוא הפסיק שנית על מנת לתת שהות בידי המנהל לשוות ארשת של זעזוע לפניו ולנופף בידו לאות מחאה – “ואיני יכול לשאת את המחשבה, כי לאחר מותי עשויים הבריות להאזין לסרטי־הקלטה, עליהם אני אומר דברים שאין לבי שלם עמם עוד. גל־ההתלהבות של שנת 1945 סחפני בשטפו והביאני לידי כך שאשמיע דעות – במיוחד בנושאים פוליטיים – הגורמות לי עתה ספקות חמורים, ושאיני יכול ליחסן אלא לאותה רוח־נעורים, שציינה את יצירתי מאז ומתמיד. הרינו שקוד עתה על תיקון יצירותי־שבכתב, וברצוני לבקש ממך שתאפשר לי לתקן גם את יצירתי המוקלטת”.

המנהל שתק, השתעל קלות, ואגלי־זעה זעירים, בהירים מאד, בצבצו במצחו: הוא נזכר, כי מאז 1945 הקליט בור־מאלוטקה מדי חודש בחדשו שעת־שידור לכל הפחות, והוא ערך חישוב מהיר בעוד בור־מאלוטקה ממשיך בדבריו: שתים־עשרה שעות כפול עשר הריהן מאה ועשרים שעות של בור־מאלוטקה־שבעל־פה.

“רק בריות שאין רוחם טהורה”, אמר בור־מאלוטקה, “מאמינים כי דקדקנות היא מידה שאינה יאה לגאון. אולם אנו הלא יודעים” – ודעתו של המנהל זחה עליו, שכן תיבת “אנו” כללה גם אותו במניין טהורי־הרוח – “כי הגאונים הגדולים, גאונים־של־אמת, כולם דקדקנים היו. הימלסהיים ציווה פעם לכרוך מחדש, על חשבונו, הוצאה שלמה, מוכנה ומודפסת, של ספרו ‘סלוֹן’, רק משום ששלושה או ארבעה משפטים באמצע היצירה לא הניחו עוד את דעתו. המחשבה, כי ישודרו שיחות משלי, אשר תוכנן לא עלה בקנה אחד עם אמונתי שעה שנפטרתי מן העולם – מחשבה זו אין בכוחי לשאתה. איזה פתרון תוכל להציע לי?”

אגלי־הזעה על מצחו של המנהל גדלו. “מן הראוי היה”, אמר בלחש, “להכין קודם־כל רשימה של כל המישדרים שהקלטת, ואז לערוך חיפוש בארכיון ולבדוק, אם כל הסרטים עדיין שמורים בו”.

“אני מקווה”, אמר בור־מאלוטקה, “כי שום סרט מן הסרטים שהקלטתי לא נמחק מבלי שיודיעוני על כך. לא הודיעוני דבר, מכאן שאף אחד מן הסרטים לא נמחק”.

“אטפל בכל פרטי העניין”, אמר המנהל.

“בבקשה ממך”, אמר בור־מאלוטקה בנימה חדה וקם ממקומו. “בוקר טוב”.

“בוקר טוב”, אמר המנהל וליווה את בור־מאלוטקה אל הדלת.

עובדי־החוץ שישבו במזנון החליטו להזמין ארוחת־צהריים. הם הוסיפו לשתות שנאפס ועדיין היו מתווכחים על אמנות; שיחתם התנהלה עתה ביתר רגיעה, אך מהתלהבותם לא נגרע מאומה. שלושתם זינקו ממקומם בבהלה משנכנס לפתע ואנדרבּוּרן אל המזנון. ואנדרבּוּרן היה משורר גבה־קומה שמבטו עגום, שׂערו כהה, ופניו נעימי־הארשת חתומים בחותם התהילה. אותו יום היו פניו בלתי־מגולחים, ומשום כך היתה ארשתם נעימה עוד יותר. הוא ניגש אל שולחנם של שלושת עובדי־החוץ, התישב באפיסת־כוח, ואמר: “ילדים, תנו לי משהו לשתות. יש לי תמיד הרגשה בבית הזה שאני גווע בצמא”.

הם נתנו לו שנאפס ושיירים שנותרו מבקבוק של מי־סודה. ואנדרבּורן שתה, העמיד את כוסו על השולחן, הביט בשלושת הגברים כשהוא מעביר עיניו מן האחד אל משנהו, ואמר: "אני מזהיר אתכם מפני הראדיו, מפני אותה תיבה מחורבנת, מפני אותה תיבה מלוקקת, מצוחצחת, החלקלקת כצלופח – ומחורבנת.

אני מזהיר אתכם. הראדיו יהרוס את כולנו".

האזהרה נאמרה בכנות והרשימה עמוקות את שלושת הצעירים. אך שלושת הצעירים לא ידעו, כי ואנדרבורן חזר זה עתה מן הקופה, שם שלשל לכיסו סכום נאה, שכר־סופרים תמורת עיבוד קל של ספר איוב.

“הם חותכים אותנו, מכלים את ישותנו, מדביקים אותנו – לא נוכל לעמוד בכך עוד”.

הוא שתה את מי־הסודה עד תומם, העמיד את הכוס על השולחן ופסע אל הדלת כשמעילו מתנפנף בעגמה.

בשתים־עשרה בדיוק סיים מורקה את מלאכת־ההדבקה. משהדביקו את פיסת־הסרט אחרונה, יחסת מושא עקיף, קם מוּרקה ממקומו. כף־ידו כבר היתה מונחת על ידית הדלת עת פנה אליו הטכנאי: “הייתי רוצה שפעם גם לי יהיה מצפון כל־כך רגיש ופזרני בממון. מה נעשה בקופסה?” הוא הצביע על קופסת־הסיגריות שהיתה מונחת למעלה על האיטצבה בין התיבות המלאות סרטי־הקלטה חדשים.

“השאר אותה כאן”, אמר מורקה.

“לשם מה?”

“אולי נצטרך לה”.

“אתה מניח, ששוב יפקדו אותו חששות־מצפון?”

“אין זה מן הנמנע”, אמר מורקה, “מוטב שנמתין. להתראות”. הוא פנה והלך אל מעלית הפאטרנוסטר הקדמית, ירד לקומה השניה ונכנס לראשונה ביום זה אל משרדו. המזכירה יצאה לאכול, והממונה על מורקה, הוּמקוֹקה, ישב ליד הטלפון וקרא בספר. הוא חייך אל מורקה, קם ממקומו ואמר: “נו, אתה עדיין חי. האם שלך הוא הספר? האתה הוא שהינחת אותו על השולחן?” הוא הראה למורקה את השם, ומורקה אמר: “כן, הוא שלי”. מעטפת־הספר צבועה היתה ירוק, אפור וכתום ושמו ‘שירי הביבים של בּאטלי’. סוּפר בו על משורר אנגלי צעיר, שחיבר לפני מאה שנה רשימה מפורטת של ביטויי העגה הלונדונית.

“זהו ספר נפלא”, אמר מורקה.

“כן”, אמר הוּמקוֹקה, “נפלא, אך אתה לא תלמד לעולם”.

מורקה התבונן בו בתמיהה.

“לא תלמד לעולם, כי אין משאירים ספרים נפלאים על השולחן כאשר ואנדרבּוּרן עלול להופיע – וּואנדרבּוּרן עלול תמיד להופיע. כמובן, הוא גילה מייד את הספר, פתחו, עלעל בו במשך חמש דקות, ומהי התוצאה?”

מורקה שתק.

“התוצאה”, אמר הומקוקה, “היא שני מישדרים בני שעה על ‘שירי הביבים של באטלי’, מאת ואנדרבורן. הבחור עוד יגיש לנו יום אחד את סבתא שלו בתור מישדר – והצרה היא, שאחת מן הסבתות שלו היתה גם סבתא שלי. אנא, מורקה, שים אל לבך: לעולם אין להניח ספרים נפלאים על השולחן כאשר ואנדרבורן עלול להופיע, ואני חוזר ואומר – הוא עלול תמיד להופיע. זהו. ועכשיו אתה יכול ללכת, יש לך חופשה של חצי־יום, ואני מניח כי היא מגיעה לך. האם העסק כבר מוכן? האזנת לו שנית?”

“הכל מוכן”, אמר מורקה, “אבל איני יכול יותר להאזין לשיחות – פשוט אינני יכול”.

“‘פשוט איני יכול’ – זהו דיבור מאוד ילדותי”, אמר הומקוקה.

“אם אשוב ואשמע היום את המלה ‘אמנות’, תתקוף אותי היסטריה”, אמר מורקה.

“זו כבר תקפה אותך”, אמר הומקוקה, “ואני גם מוכן להודות, שיש לכך הצדקה. שלוש שעות של בור־מאלוטקה אינן דבר של מה־בכך, גם החסון בגברים יכרע תחתיו – והלא אתה אינך נמנה על החסונים”. הוא הטיל את הספר על השולחן, פסע פסיעה אחת לעבר מורקה ואמר: “כשהייתי בגילך, היה עלי פעם לקצץ שלוש דקות מתוך נאום בן ארבע שעות של היטלר. חייב הייתי להאזין לאותו נאום שלוש פעמים לפני שנמצאתי ראוי לחוות דעתי, אילו שלוש דקות יקוצצו מתוכו. כאשר האזנתי לסרט־ההקלטה בפעם הראשונה, הייתי עדיין נאצי, אולם בתום הפעם השלישית לא הייתי נאצי עוד. היה זה ריפוי אכזרי, איום – אך יעיל ביותר”.

“אתה שוכח”, אמר מורקה בשקט, “שאני נרפאתי מבור־מאלוטקה עוד לפני שחייב הייתי להאזין לסרטי־ההקלטה שלו”.

“חית־פרא שכמוך”, צחק הומקוקה, “אתה יכול ללכת, המנהל יאזין שנית לסרטים בשעה שתיים. עליך רק להשאר בתחום־השגתנו, על כל צרה שלא תבוא”.

“בין שתיים לשלוש אהיה בביתי”, אמר מורקה.

“עוד משהו”, אמר הומקוקה ונטל קופסת־תופינים צהובה מן האצטבה שעמדה ליד שולחן־הכתיבה של מורקה, “מה טיבן של פיסות־הסרט שטמנת כאן בקופסה?”

פניו של מורקה אדמו. “אלו הן” אמר, “אני אוסף סוג מסויים של שיירי־סרטים”.

“איזה סוג של שיירי־סרטים?” שאל הומקוקה.

“שתיקות”, אמר מורקה, “אני אוסף שתיקות”.

הומקוקה התבונן בו בתמיהה, ומורקה המשיך: “כאשר אני חותך סרטי־הקלטה, במקומות שהדובר עשה בהם הפסקה – גם אנחות, קולות־נשימה או שתיקה מוחלטת – אינני משליך אותם אל הסל, אלא אני נוהג לאספם. אגב, מסרטי־ההקלטה של בור־מאלוטקה עדיין לא הצלחתי לצבור אפילו שניה אחת של שתיקה”.

הומקוקה צחק: “כמובן, שתיקה אינה מתכונותיו. ומה אתה עושה עם אותן פיסות?”

“אני מדביק אותן אחת לאחת, ומשמיע לעצמי את הסרט בערבים, בביתי, עדיין לא אספתי הרבה – יש לי רק שלוש דקות – אך השתיקה היא מצרך נדיר”.

“עלי להעיר את תשומת לבך לעובדה, כי תקנותינו אוסרות על העובדים לקחת קטעי־סרטים הביתה”.

“גם שתיקות?” שאל מורקה.

הומקוקה צחק ואמר: “לך מכאן סוף־סוף!” ומורקה הלך.

כשנכנס המנהל דקות אחדות אחרי שתיים לאולפנו, היו שיחותיו של בור־מאלוטקה עושות את סיבוביהן הראשונים על פני המכשיר:

לא, חשב המנהל, איני יכול להטיל על איש להאזין למאה ועשרים שעות של בור־מאלוטקה. לא, חשב, יש דברים שפשוט אסור לעשות אותם, דברים שאיני מאחל אפילו למורקה. הוא חזר לחדר־עבודתו, הפעיל את הרמקול ושמע את בור־מאלוטקה אומר: “או, אתה, יצור עליון לו אנו סוגדים…” לא, חשב המנהל, לא, לא.

מורקה שכב על הספה בביתו ועישן. על שרפרף לידו עמד ספל־תה, ועיניו של מורקה היו נעוצות בתקרה הלבנה של החדר. ליד שולחן־הכתיבה שלו ישבה נערה יפהפיה, בהירת־שיער, והביטה בעיניים קפואות מבעד לחלון אל הרחוב. בין מורקה לבין הנערה ניצב שולחן נמוך ועליו רשמקול, שהופעל לשם הקלטה. מלה לא נאמרה, הגה לא נשמע. הנערה נראתה כדוגמנית־צילום – כה יפה ודוממת היתה.

“אינני יכולה יותר”, אמרה הנערה לפתע, “אינני יכולה יותר, זה בלתי־אנושי מה שאתה דורש. יש גברים שדורשים מנערה דברים בלתי־מוסריים, אבל אני חושבת שמה שאתה דורש ממני הוא עוד יותר בלתי־מוסרי מן הדברים שגברים אחרים דורשים מנערה”.

מורקה נאנח. “אלי בשמיים”, אמר, “רינה יקירתי, עתה עלי לחתוך זאת שוב. היי נבונה, היי ילדה טובה והקליטי למעני לפחות עוד חמש דקות של שתיקה”.

“להקליט שתיקה”, אמרה הנערה בנימה, שלפני שלושים שנה היתה מכונה ‘עזפנית’. “להקליט שתיקה – גם זוהי אחת מההמצאות שלך. להקליט דיבור – את זה הייתי עושה ברצון – אך להקליט שתיקה…”

מורקה קם ממקומו ועצר את הרשמקול. “או, רינה”, אמר, “אילו ידעת, כמה יקרה לי שתיקתך. בערב, כשאני עייף, כאשר אני יושב כאן לבדי, אני משמיע לעצמי את שתיקותיך. אנא, היי ילדה טובה, שתקי למעני עוד שלוש דקות וחסכי לי את מלאכת החיתוך; את הלא יודעת, מה פירושו של חיתוך לגבי”. “מצדי”, אמרה הנערה, “אך תן לי לפחות סיגריה”.

מורקה חייך, הושיט לה סיגריה ואמר: “עתה אוכל להנות משתיקתך במקור ועל גבי הסרט – מה נפלא”. הוא הפעיל שנית את הרשמקול, ושניהם ישבו דוממים פנים אל פנים, עד אשר נשמע צלצול הטלפון. מורקה קם, משך חסר־ישע בכתפיו ונטל את השפופרת.

“ובכן”, אמר הומקוקה, “ההאזנה לשיחות עברה בשלום, המנהל לא מצא בהן פגם… אתה יכול ללכת לקולנוע. ואל תשכח את השלג”.

“איזה שלג?” שאל מורקה והביט אל הרחוב המוצף אור־שמש עז של קיץ.

“אלי שבשמיים”, אמר הומקוקה, “הרי אתה יודע כי עלינו להתחיל כבר עתה בתכנון מישדרי החורף. אני זקוק לשירי־שלג, לסיפורי־שלג – הרי לא נוכל להישאר תקועים לעולמי־עד בשוברט ובשטיפטר. – דומה, כי איש אינו מעלה בדעתו עד כמה חסרים לנו שירי־שלג וסיפורי־שלג. תאר לעצמך, כי החורף הבא יהיה ארוך וקשה, קר ומשופע בשלגים: מאיין ניקח שידורי־שלג ראויים לשמם? עליך להמציא איזה רעיון שלגי”.

“כן”, אמר מוּרקה, “אמציא איזה רעיון”. הומקוקה תלה את השפופרת.

“בואי”, אמר מורקה אל הנערה, “אנו יכולים ללכת לקולנוע”.

“מותר לי לדבר עכשיו”, אמרה הנערה. “כן”, אמר מורקה, “דברי”.

אותה שעה היה עוזר־הבמאי ממחלקת־התסכיתים מאזין שנית לתסכית הקצר שעמד להיות משודר בשעות הערב. התסכית מצא חן בעיניו, ורק הסיום לא הניח את דעתו. הוא ישב בתא־הזכוכית של אולפן מספר שלוש־עשרה לצידו של הטכנאי, לעס גפרור והיה מתעמק בכתב־היד.

תריסר שאלות כיוצא באלה זעק האתיאיסט אל תוך חלל הכנסיה, ובצידה של כל שאלה נכתב: “?(שתיקה)”.

עוזר־הבמאי הוציא מפיו את הגפרור הלעוס, תחב גפרור חדש לפיו ונתן בטכנאי עיניים שואלות.

“כן”, אמר הטכנאי. “אם תשאל לדעתי: אני סבור, שיש כאן קצת יותר מדי שתיקות”.

“דעתי כדעתך”, אמר עוזר־הבמאי, “ואפילו המחבר חושב כך, והירשה לי לערוך שינויים. צריך שיישמע כאן קול האומר פשוט “אלוהים” – אך אותו קול חייב להישמע ללא הדהוד־הכנסיה ברקע, כאילו הוא בוקע מתוך חלל־תהודה שונה. אולם אמור לי, מניין אשיג עכשיו קול כזה?”

הטכנאי חייך ונטל בידו את קופסת־הסיגריות שהיתה מונחת עדיין למעלה על האיצטבה. “כאן”, אמר, “כאן מצוי קול האומר ‘אלוהים’ בתוך חלל נטול־תהודה”.

עוזר־הבמאי בלע את הגפרור מעוצם ההשתאות, התלעלע והקיא את הגפרור בחזרה אל תוך פיו. “זה פשוט בתכלית”, אמר הטכנאי בבת־צחוק, “היה עלינו לחתוך את השתיקות ולהדביק במקומן שתים־עשרה פעמים אלוהים – אם תיקח עליך את האחריות”.

“אתה ממש מלאך”, אמר עוזר־הבמאי, “אני נושא באחריות. קדימה, הבה נתחיל”. הוא הביט מאושר בפיסות־הסרט הזעירות, נטולות־הברק, שהיו מונחות בתוך קופסת־הסיגריות של מורקה. “אתה מלאך אמיתי”, אמר, “קדימה, לעבודה!”

הטכנאי חייך, שכן שמח על פיסות־השתיקה שיוכל לתת במתנה למורקה: שפע של שתיקה היה כאן – כמעט דקה תמימה; מעולם עדיין לא עלה בידו להעניק למורקה כמות כה נאה של שתיקה, והוא חיבב את האיש הצעיר.

“יפה”, אמר בחיוך, “הבה נתחיל”.

עוזר־הבמאי הוציא מכיס־מקטרנו את חפיסת־הסיגריות שלו, ולידו נתגלגלה גם פיסת־נייר מעוכה. הוא יישר אותה והגישה לטכנאי: “מצחיק, באיזה דברי קיטש אפשר להיתקל כאן בבית־השידור! מצאתי זאת ליד דלתי”.

הטכנאי נטל לידו את התמונה, התבונן בה ואמר: “באמת, מצחיק”; והוא קרא בקול את הכתובת שמתחת לציור:

התפללתי למענך בכנסיית יעקב הקדוש.