פרק ב: בפאתי שנות־נמל    🔗

¹

האיש כבן – עוד מעט־מעט כבן ששים. עוד מעט־מעט כבן ששים שנה – זה כמה שנים. מעט־המעט הזה, זה כמה שנים, אינו פוחת, כמדומה, כדרך טבעם של ימי־אדם בחלד שריבּוּים פחיתתם, גם אינו עומד, כמדומה, במנינוֹ הבלתי־מסוים. מעלה מיוחדת לו שאין לו מנין כלל. שאין לו תיחוּם־זמן כלל. אין הוא אלא עוד־מעט־מעט דרך כלל. לכן, זה כמה שנים, יכול הוא לתפוֹח ולהתרחב בתוך היקפוֹ יפה־העין וליהפך לכעין פרק־זמן בפני עצמו, כמעט לתקופה בפני עצמה, מעט־מעט ממש לגיל מיוחד בפני עצמו. ודומה, אף לאחר מלוא העשור האמור לעיל יוסיף לעמוד בעינוֹ (אם לא במנינוֹ הבלתי־מסוים), כמין אמצע מנותק משמאחוריו ומשלפניו, והאיש עדיין יוסיף להיות כבן – עוד מעט־מעט כבן ששים.

מעט-המעט הזה, כחלק שנתפרד לעצמו, עודנו נמשך איפוא – ועומד (כתנועת רכבת, כתנועת ספינה, מטוס, המוּחשת לשאינו מציץ החוצה, או לעוצם עיניו, לקורא בספר בשעת הנסיעה, ההפלגה, הטיסה, כתנועה קופאת, כיוון שהוא יודע שהוא נע, ולאמיתו של דבר – כתנוחה, כעמידה במקום אחד), עודנו נמשך ועומד זה כמה שנים, ולכן זה כמה שנים האיש עודנו מן־הסתם כמעט צעיר־למראה, עודנו כמעט רענן־למראה, עודנו כמעט בריא־למראה, ולכן זה כמה שנים פלוני, למשל, פוגש בו ואומר לו מפעם לפעם: “אתה נעשה ממש צעיר יותר ויותר”, ואלמוני אומר: “האיש הזה אינו מזדקן כלל”, ופלמוני שואלו: “הגד, איך אתה מצליח לעשות זאת?” – וזה האיש, “הנעשה צעיר יותר ויותר”, משיב, זה כמה שנים, מפעם לפעם, כשהוא נרכן קצת לפנים כמגלה סוד כלשהו לאיש־שיחו: “אוּ, עוד מעט כבר בן ששים אני” (זקן אחד, בן שבעים וחמש, או שש, או שבע, מחזיר כנגדו בהתרעת נצחון: “הרי ינוקא אתה!”), כלוחש אמת כמוסה בחיוך עָצֵב סתום משיב, ובו בזמן בכעין גאווה ביישנית מצטנעת של מקבל על כרחו, בשתיקה, שבח שאינו ראוי לו כל כך, מודה בו כאילו מתוך חרדה לעצם שלמות האשליה הטובה, לבל תיפגם פגימה כלשהי על ידי הברה או נגינה של פקפוק כלשהי. והשנַיִם אף כמו הסכמה הדדית נסתרת ביניהם לקיימה בטהרת ודאותה.

השנַיִם נפרדים ברחוב – לעולם פגישות־פתאום הן, וברחוב הן מתארעות – חלוקים בדעתם ותמימי־דעים גם יחד, איש־איש בינו לבין עצמו ואיש־איש כלפי חברו, נפרדים בחגיגיות־רגע מאחדת, שקיצהּ כמו חמיקה מהירה זה מזה, והאיש “הנעשה צעיר יותר ויותר” מוסיף לעמוד, לנוע, במרחב מעט־המעט הנ"ל הנמשך ועומד איתן באוורירותו, מוסיף לשבת, לשכב – איש־עוד־מעט־מעט מופלא מעצמו, איש שבקירוב מדויק, נעלם מקצתו בתחום־בינים שנעתק אל תוך עצמו ועומד ברשות עצמו הנעלמה.

עוד מעט והנהו איש־בינים עקור ממעמד־התווך הזמניי הקבוע של בני־תמותה ואין מאחוריו דבר ואין לפניו דבר.

כלא עבר, וכלא עתיד. והווה אחר לגמרי.

אבל הוא מוסיף בחזקת היפוכו לשכון בתוך ההווה הכללי, כתמונה בתוך מסגרת, לנוע במסגרת ההווה הכללי השגור, המטושטש, הווה הדירה הקטנה, הווה האוטובוס, הווה החדר הקטן בבית־חרושת־הספרים, שמאחורי החדר הגדול והמרווח של המנהל, ומאחורי החדר הגדול והמרווח של פקידוֹת המזכירות, הווה בית־הקפה, הווה השעות והימים המתגלגלים חלילה, כמעט איש דו־פרצופין, ובני גילו או זקנים ממנו, ביחוד נשים צעירות ממנו עשר או עשרים שנה, שוקדים להצעירו במעשה רֶטוּש של פליאת־תום, כביכול, המחפה על שמחה־לאיד נכספת, כמדומה, בפגישת־רגע, בהתעוררות בת־חלוף, ורק לעתים נער באוטובוס יקום לפניו, תלמידה מקומה תפנה לו, – הם־הם יודעי הגילים לאשוּרם – והוא יחזיר כנגדם בשלווה, בחיוך נבוך, המשבש רוגז־מה: “שב, שבי… תודה… מה פתאום?!” ויוסיף לעמוד זקוף־קומה, דרוּך, גבר בשנות העמידה, שכוחו המתגבר במבוכה במתניו.

לוּ יכול להיחבא בתחום אַל־הבינים שלו, להיעלם בו לחלוטין.

אין מחבוא ואין עילוּם כלשהו אלא בתנוחת התנועה הקופאת, העומדת.

איך יוכל ויחדל כליל מלהיות חוליה, יש בינוני, תווכי, ותו לא?

מפליא־הזקנים־והמזדקנות חוזר מן הרחוב, מן התל הגדול, לדירתו הקטנה. חוזר האיש הנעלם־מקצתוֹ למשכנו גלוּי שלושת קירות חוּצוֹ, וּקבוּע ארבעת קירות תוכו. מיד, מעט־מעט, נקיפהו כולנו. זה מִכּה וזה מִכּה. שבכוחם להקיפו מקרוב, ושאין בכוחם אלא מרחוק להקיפו, להינעץ בגופו מקרוב או להינעץ במראהו מרחוק. כי זריזים יש בנו וכבדי־תנועה בנו יש. צעירים יותר בתוכנו, ובתוכנו זקנים יותר. חלושים יש בנו, וחולים בנו יש. חזקים, אף אלימים במקצת. תובענים וקוֹבלנים. מצערים, מרתיעים, מבהילים. ויש מְנוֹחים בלתי־נחים, רוחות עצמם, זכרונות עצמם מרחפים כפרפרים כמושים בחלל הדירה הקטנה.

כולנו עצמו ובשרו של האיש הנעלם מעימנו. כולנו היינו לעתים, שנים רבות אשר תמו, כלל האיש הנעלם כולו. קצתנו בינתיים כעלים נשרנו ממנו. כולנו, בני משפחת היחיד הכפול ומכופל, יצורים קרוצֵי מֵרֶגש, מהרהור, מקוּר חלום, מִנימֵי כוֹסף, מעצבי כאב. כולנו עתים מחוברים חיבור רופף מסביבו, כסורגים חלודים ישנים, עתים מהודקים בתוכו כתותבות, עתים תלויים כאברים מדולדלים ממנו. עתים מוברחים, מסולקים לזמן־מה, לימים ארוכים. קצתנו מסולקים לחלוטין. קצתנו תמנו לגווֹע.

אבל לעולם לא נרפה ממנו. אולי בעיקר אותם שתּמוּ לגווע. אלה קשי־עורף ביותר. להם צבתות שלוחים ממרחק חדלונם. צבתות דקים, נַשכנים.

יצורים נשכנים, קרוצֵי מזכרון כפוי־שכחה ואינו משתכח.

לעולם לא נרפה ממנו, זה וָזה לפי כוחו, זה וָזה לפי מידת ריחוקו. ייטלטל האיש, יתנער, ייחלץ מעימנו לעתים. בגלי חיים קלים, שובבים, תועים־לתיאבון, מִתחוֹגגים, מתערבלים, ייגרף. אבל לעתים, בגאוֹת ריגשת געגועים ונוחם, יעוט עלינו, ימשוך המסולקים, הנדחים אליו, יחבקם, יתעטף בהם. יחרד להם. ירחמם כמו כּבד־אשם.

גם הוא לא ירפה מעמנו. גם בדחותו אותנו מעליו, מכל שכן בשובו ובקרבו אותנו אל לבו.

יחסים נפתלים במשפחה זו. מרובת ריב ומרובת צער היא. מרובת חרטה ונוחם, גאוּת אהבה ופיוסין. להט קטגוריה ושפל קול של סנגוריה. משפחה לא מאוחדת היא. משפחה לא מאושרת היא. ככל משפחה גדולה בעוני ובדחק, או במרחב גדול מדי, שומם יתר־רחבות.

אך באורח־פלא – כיצד? כיצד? – מנצח על אחדות כל הפילוג הזה האיש הנעלם (מיהו? מיהו־מהו, לאמיתו של דבר? – וכבר שאלנוה קודם), מקיים הפילוג המאוחד, שלום המשפחה התלוי לעתים כביכול בשערה.

בחיבור וחיסור יעשה, בהרפיה והידוק. אבל יש בינינו שאינם ניתנים לחיסור, ולהרפיה אינם קלים. לא כל שכן להרחקה ולסילוק. מפירי שלוה מתמידים הם. לא־קרואים נדחקים שקדנים הם. דקיקים מבעד לסדקים מתעיילים הם. יתושיים מרפרפי־מזמזמי בין ההרהורים, באמצע דפנות המצח הפנימיות. מלגוֹ לשיפוליו. ביותר עָשֵי־לילה הם, ועל עיני האיש יצבאו. בהיעצם העינים לשנתוֹ, על אחדים מהם, או רבים מהם, תיעצמנה. לפנים מן השמורות חלל־חמדתם. פה חירותם השלימה, רחוֹש ושקוֹק, וטרוֹד, כקנאים לעֵרוּת־עולם.

אבל מהם אַבניים. מהם פלדיים־סכיניים. מהם כל עצמם פיפיות־כפוֹר. וכולם שלוחים בחלודתם או במירוּטם פנימה, אך פנימה, אל תוך־תוך, אל חביון האיש הנעלם, היושב בדד־בטח־דום, לכאורה, בקרב גוף האיש הרגיל, החי חיי־חוץ גלויים, רגילים, המהלך, הנח, העושה כל מיני מעשיו, כרגיל.

מכבר נֶחצו עלינו השנַיִם והבדליהם נתחדדו עלינו. דומה, האיש הרגיל רק מיכלוֹ של הנעלם הוא. נדנוֹ. נפש המיכל־הנדן תאוַת נפשותינו אנו הנמקות. מעמנו נעלמת היא כמעט כליל. אבל, דומה, במקצת נעלמת היא גם ממנו עצמו. לכן רב־יתר נעלם הוא.

לכן גם אולי מעם סיפורנו־נסיוננו זה הוא נעלם במקצת.

המספר, בבדוֹד חדרוֹ, בשלוות סביב שולחנו, נְטוּי עיניו אל לבנת הנייר, או אל צהוֹב הנייר, כבחירתו, כחיבתו (מספר למי? הלנפשו בלבד? הליחיד אהוב רָחַק, כָלָה, קיים־ואין־קיים? הלמעטים אשר יברא? הלרבים יכנוס סביבו, רוחות ערטילאים? מספר למה? הלעורר אהבה חדשה אליו? אוהבים להכין לו, למחר, לעתיד לבוא), המספר האילם, המדבר באצבעות מקישות על קלידים, או באצבעות מַנחוֹת חוד עֶפרון־כתב, בטביעת אצבעות, בציור־אצבעות נע, מסתלסל, חג, מישיר אורח, לפני ראי עמוק, עמום יושב, ראי עוֹמק לפנים מעוֹמק, מסדרון ארוך לאין קץ עומק, מֵצֵר־מתחדד והולך אל קצה קצהו הנעלם, כלפני ראי־חלום כפול ומכופל לפנַי ולפנים, ובו דמות מוכרת־לא־מוכרת נעה לפנים מדמות עצמה, נעה מאחורי דמות עצמה, מעל לדמות עצמה, מתחתיה, העמק־העמק פנימה, במסדרון ראי־החלום, בשרשרת דמויות הדמות האחת המוכרת־לא־מוכרת, הנעות אלו מאחורי אלו, מכסות אלו על אלו, מחליפות מקומותיהן, מגלות זו את זו בחילופי מקומותיהן, – פעמים זו שמאחור דמות פנים אחרות, פעמים זו שלפנים דמות פנים עוד אחרות, מונטאז' של דמויות דמות אחת, זהות וזרות, בשכרון סחרחרת ראָיים, – אולי היא אך דמות המספר האילם עצמו, ולא הדמות המסופרת, המתוארת, דמות המספר האילם, מדבר־האצבעות, שבראי־חלום צללה ובשלל דמויות־דמות מרפרפת, לבלי תפוס עינו אותן, לבלי תפוס אותה, הנמלטת, המשוחררת. להוסיף ולחמוק, מלהיגלות, מלהיראות כעינה.

ויש כלפני אח מבוערת יֵשב, נְטוי עיניו, משוקע עיניו בין גזרי־העץ הבוערים, בין לשונות האש המרקדות דומם, בין נימי האש המסתלסלות בעדנת דיק־הדוֹק של ורידים, נע עיניו, מטייל עיניו ביער זעיר־אנפין בוער, בין מראות־אש, בהזיות־אש, בחלומות־אש, כבלֵיל חורף מחורפים, בליל חדר סגור ומסוגר חורף, בשנים משכבר, בבית־הגבעה. נעות, נעות כה וכה הדמויות, אחרות־זמן, אחרות־תכלית, בין הגזרים, בין הלשונות, בין הנימים עטופי המלמלה האדומה, דמויות אדם ודמויות חיה, במיתולוגיה של אש.

ודמות הנער.

הועתק יום־שמש, יום־שמש על פני הנהר בעמק־האחוזה פתע הועתק אלינו. מקפץ הנער בנהר, יוצר גלים, קודח בּלוּעוֹת, מהוֹרר הרי־מים, כורה מצולות, משליך גושי־מים למרחוק. מקפץ תחת ריבואות ניצוצות מבול־השמש הצבעוני. נער שלל־גוֹני בנהר בעומקו של יום־השמש הנשפך ממעל. פתאום – גשם יורד! מֵרוּם שמים, שמים ללא ענן. גשם רחוק, מגבהי גבהים. גבוה כיום־השמש. מקפץ הנער, כמוצא שלל עליזוּת רב, בגשם הניתך עליו על הנהר. אינו שועה לתובעים ממנו מן הבית לעלות מן הנהר, להתלבש ולשוב הביתה. להוסיף ולקפץ בגשם! מים מתחת, ומים מעל. סביב אך מים, מים! ושמש. נער שלל־גוני במים שלל־גוניים רבים.

הנער, לאחר שנים רבות מאד, נעדרוֹת הנהר בלוּל־השמים ההוא ושלל־גוֹניוּת יום־השמש־והגשם ההוא, שטוף חייו הכפולים ומכופלים ומאורעות הזמן הניתכים עליהם, כאילו במשך סתיו ארוך אחד.

מן־הסתם האיש הנעלם הוא הפותח ערב אחד בערבים הנושנים את המגירה העליונה, המבודדת, המסוגרת, של שולחן־הכתיבה, מבין מכתבים וכתבים־מספּר שני תצלומים מוציא. מוציאם ועל איצטבת הספרים מעמידם. זה חדשים במגירה טמונים היו, מסורים כליל לתוכה המסוגר, הדומם. כמתוך קברם מעלה הוא אותם. אנו חשים בו, במוציאם, בבירור שגל חלחלה דקה חלפהו במשוֹתוֹ אותם אל אור החדר הערבּי, בהיגלות עתה לפניו שלפני חדשים רבים במגירה קברם.

יודעים אנו בו: כך, לא אחת, גם משום שיכשל כוחו לשאת כל הימים את זעזוע ראיית קלסתרי דמויות זכוּרָיו־שכוּחָיו, יבקש לסלקוֹ, לסלקם מעליו לעתים. אבל סילוק זה אינו אלא כהסבת ראש, כרפרוף־עיצום עין על פני מחשבה תובענית־טורדנית, כהזחת וילון, כסיגוּר מגירה מבחוץ.

ואף על פי כן, בהשיבו ברוב געגועיו הכבושים, ובעוצר אָשמוֹ להם ולאהבתו אותם ולאֶבלוֹ עליהם, בירכתי עצמו, כמו מאחורי עצמו, בהשיבו אליו את קלסתרי דמויות זכוּריו, אשר חייו תחתם, חלחלה תאחזהו בהיגלותו כקברן לעיני עצמו לפתע פתאום.

אך הנה אנו חשים בו בגל חלחלה דקה אחרת שחולפתו: למראה הפנים החיות, המביטות חיוֹת־בשר אליו, חיוֹת־רוח אליו, חיוֹת־חיוך אליו.

הנמצאות מעתה, נמצאות בגלוי, בחלל המקורה הקטן יומם ולילה.

מעתה גזר עליו מציאותן תמיד בחדר, לפניו – בהיכנסו אליו, בעברוֹ בו, מאחוריו – בשבתו אל שולחן־סיפורו. בתנועתו יוכל, מציית לחרדתו, לא לשאת עיניו אליהם, יוכל פעמים, נשאב אליהן, מוּחב אשַם־עולם, להסתכל בהן. בתנוחתו אל השולחן גבו מוּבּט, כולו רכוב מציאותם הנטויה על קיעורו, גב־בתכלית, אחוריוּת סבילה גמורה, לא תדע כל תנועה.

מעל לקיעור הגב מציאותם עומדת ברשות עצמם הגמורה, פעילה ללא מעצור, לא מַענה לעין, לא זריחה על פני המסתכל, בלתי־תלויים לחלוטין, נטויים, מעצמם ולעצמם, נכחם.

בני שלוש־עשרה הם. אבל מנין זה מנינוֹ שלו הוא. בהם נעוּרים שלמים ללא פחת. כי פסק מנינם שלהם. נעורים בני־קיימא מחוץ לכל זמן לא להם. שלֵמי רוחב נפשם, מתוֹם חומם. קסם לא־יִמוֹר עומד בחדר. קסם כוח גיל נצחי בתוך עצמו. זמן אחר הועתק לחדר. החלל המקורה הקטן מתמלא תמונה שלמה של זמן אחר, מושלם לעצמו, שונה בעצם יסוד מידתו הבלתי־נמדדת מכל זמנינו הקטועים שלנו.

מעתה רואים אנו בו באחינו הבכור, הנעלם, כצל מבוכת־תנועה זע, מדמים, זע. חשים בו רחש ראשיתה של זהירות־מה. צעדיו הפנימיים גששניים במקצת. מבחינים אנו בו שבמקצת אינו יודע כיצד יכלכל דרכיו פה מכאן ואילך. שהוא חש כי יהא עליו לבדוק קצת במעשיו הצפויים והבלתי־צפויים בחלל משכנו. כי מעתה כמו שופט שׂם עליו פה. וכבר, מראש, מה לרוחו ומה לא לרוחו של זה יודע הוא. וכבר עתיד מעשיו בהיסוס ובדאגה תחילה.

וכבר נוֹחם־קלקלה מראש, כבר אחר־מעשה מקדים ראשית־מעשה.

לאמיתו של דבר, אין כל חידוש בהעמדת שני התצלומים על מדף הספרים. מעשה־חזרה הוא המעשה: לפני שהוכנסו למגירה מונחים היו על השולחן תחת לוח־זכוכית. אבל אין כל חידוש גם בעצם צפיית העינים מעל המדף אל תוך החדר, אליו ואל תנועתו־תנוחתו פה, ואף ניתן לומר – אל תוך כלל חייו. לא מעשה־חידוש הוא, אלא מעשה־קירוב: כל השנים חסרות הדמות בשר־ודם צופיות היו עיניה אל תוך כלל חייו, וניתן לומר: אף אל תוך זה החדר, מֵרוֹחק מסוים ומעומק מסוים, כעיני כל מנוֹחינו עֵדן. אולי ריחוקן כריחוקו של מקור האור הזרוע עלי אדמות. אולי עומק שכנן כעומק כיפת הרקיע. ואפשר שהוא אך עומק לבנו שלנו. מרחוק איפוא, כביכול. ועתה רק קירבן קירוב־מקום ממש אליו, כביכול.

לא אותן בלבד, בחוג צפיה מבודד, אלא את מלוא הצלם נטע בחדר. במלוא היקף הדמות וחיי זכרונה. להיותו צופה רחב־מבט, בוחן ודן, לד' אמות חייו שלו, מקרוב, בתוך ד' האמות הללו.

גם זה אפס קצה אחד מעשיו הגלויים של הנעלם, המוקף פמליתו הרואה ואינה נראית בדרך כלל, אף היא. בפמליה זו שארי־בשר קרובים ושארי־בשר רחוקים לו. מקורבים ומורחקים, מזמן לזמן. מיוחסים ומודחים. איש־הזכרונות, איש־האבדות, המוּחב, כמדומה, שיעור קרבתם אליו דק ביותר, כדוֹק חוט השערה. כדוֹק קרבת העור לבשר. בדל מהם, מצודד, מלוום, מלווהו, האחרון במנין הזמן, פנים חדשות בפמליה הנאמנה, איש־האחרית. יחודו בתוכנו בעינים האחרות אשר לו. עינים נפרדות לו. בעינים נפרדות, רואות ראייה אחרונה, ראיית־פרידה, מתבונן הוא אל כל אשר מסביב, אל החלל המקורה הקטן, אל החורשה הגדלה, אל הבתים החדשים רבי־הקומות הנבנים סביב־סביב, אל רחובות התל הגדול המשתנים, אל גבשושית גבעה יקרת־מציאות, אל גלי הים עתיקי־הימים. בעינים נפרדות מתבונן אף אל מהלך אחריתו שלו.

ובאותן העינים אף אל הנעלם עקור־התווך, ההולך ונעלם, ונעלם…

בתוך איש כבן – עוד מעט־מעט כבן ששים. עוד מעט־מעט כבן ששים שנה – זה כמה שנים.

בין סירוגי הגלויות והנעלמות ובתוכם, במסגרת רישום קוויהם, רישום־עפרון דקיק, הזע־רוטט בלי הרף כהעתק צִלי של רקמת צמרת זו שעל גבי הקיר באור הצהרים, מסביב לתווך המתבדל בהזיתו, בין איי הזכרון ועייו, הימים כדרכם ימים גשמיים רגילים הם, חציים ישיבת־מלאכה כבדה מעצם טבע מלאכותיותה ומהתמד חזרתה היומיומית בחדר הקטן בבית־חרושת־הספרים, וחצים פירורי מעשים ותנועות, מפוזרים ומחוברים לסירוגין, צרכּיים־מוּכניים וכנגדם לעתים בני רצון רענן רחוק, והלילות כדרכם לילות גופניים רגילים הם, תחילתם שקיעה כבדה ומרוחפת רוח עכורה קלה של בהלה זכוּרה, וכל עצמם גוף עזוב, יחידי ביותר, נושם שקט־שקט שגור, מחילתו של זה דוממת, יש ריקה, שוממה, מחוקת כל אור וצבע, ויש ריק־תוֹכה האפל משׂוֹרט שרטוטים קלושים ובדלי מראות מטושטשים, צורות פרצופים וקטעי נופים בלולים, אך כל חללהּ מלא תחושת צפוּיוֹת, אפשרות הכל, ללא שום מגן וכוח־מניעה. באחד לילותיה אלה, זה מקרוב, קודם למעשה המגירה והתצלומים, בחדר־השינה הקטן הנעול, באור המנורה המוסב מעם המיטה אל הכותל שמנגד, נפל דבר פתאום, דבר בלתי־צפוי לחלוטין, בעת ובעונה אחת בתוך מחילת גוף הישן ובחדר מחוצה לה, שהיה באותה שעה החדר הזה, הנעול הזה, וכמו חדר אחר גם יחד – זאת אל־נכון ידעה מחילת־הגוף השוכבת, כזאת אל־נכון הרהר, סח לנפשו הישן, בעצם שנתו הרגילה.

דבר בלתי־צפוי פה, דבר רגיל, דבר יום ביומו ושעה בשעתה, בחדרים ההם, בבית־הגבעה, כאילו עודו נמשך, נעתק־נמשך פה, כדרכו.

דמות אשה עברה בחדר־השינה הנעול, מן הדלת ועד החלון, שלידו מראשות הישן. דמות גבוהת־קומה, ראשה מורכן במקצת, לבלי הבחן, וגופה משום כך נטוי במקצת לפנים, לבלי הבחן. באחת שנות עשורה השלישי. בהילוכה השקט, במתינות הרגלה. עברה בחדר אך פעם אחת ובגרונה כָחה קלות, פעם אחת, ושוב לא נראתה לעין העצומה מלבר ופקוחה מלגוֹ בשינה שמלגוֹ. תנועת־מעבר רגילה, שקטה, אבל כל החדר היה מלא אותה. תנועת־מעבר זו כמו שינתה את החדר הזה, בַתל־בַנווה, כענן חולף המשנה לרגע מראה נוף, כרוח חולפת המשנה מראה חלקת מי נהר, הטביעה בו זהות לא לו, אך מקבילה, חופפת, תודעת־זכרון של מקור־הֶעתֵק, הרחיפה בו ריחות חדרי־נערוּת, כמו העתיקה ושיבצה אותו במסגרת אחד החדרים ההם, בבית־הגבעה, שבהם היתה מתהלכת כדרכה, בשקט גוֹבה קומתה, ובו בזמן כמו העתיקה ושיבצה אחד החדרים ההם במסגרת זה החדר המקומי, האחר, הזר, בחפיפה מוחלטת, כשני כלים שווים זה בתוך זה. אבל בו בזמן חש הישן וידע, כי חדר זה במקומו עומד, אלא שמסגרת זמן אחר מכיל הוא בריבועו, חש וידע כי בזה החדר עברה, ובזה החדר, ליד אזנו, קול כיח גרונה הקל שמע, באוזן ערה צלולה, והוא לא תמה כלל על מעבר דמותה בזה החדר, כאילו עודנו מורגל בו יום־יום. היא, היא עצמה עברה פה, והוא ישן, ובתוך שנתו ער.

כערוּת זמן אחר בתוך שנת הזמן הזה.

היא, היא עצמה, אמו של הישן, באחת שנות עשוֹרה השלישי, בחדר ההוא־הזה.

בפעם הראשונה, בפעם היחידה, מאז הגיעוֹ לנמל הארץ, לפני שלושים וחמש שנים, עמום־ראוּת וּרחַק־שֵמע, מרוחק ממחוז־חפצו בכל קָרבוֹ אליו ומעולף ערפל קל כאוויר הזיה.

השקט הבלתי־רגיל שהושרה בחדר, בעבוֹר בו דמות האם, קצר היה כעצם מעבר־הדמות הקצר, כאילו יריעה היה שהעוברת גררה אחריה, או רשת. השקט הקדום, המועתק כעינו, אף ללא קרום דוֹק זכרון, וללא כל מרחק, כמו מֵאַמה לאַמה, בסמוך. בהיעלם דמות האם, כצל נמוג, ביתרה את השקט השלם, הטהור הזה, חרדת־מחשבה קלה. ובחלוף רטט־חרדה זה חזר לקיבול עומקו השקט המקומי הרגיל, המוגבל לעצמו וּלריקוֹ בלילה החַדרי, אבל נשאר בו מיתר־מתח דקיק של צפיית משהו העתיד להתארע, כאילו תביעה, אזהרה או תחינה היתה במה שעתה זה אירע בו. ולאחר רגע חש הישן, שמע הישן בפירוש את דבר המחשבה ההיא. שמע את עצמו אומר בשנתו, בלשון אֵלם מחשבת חלומו הער, כי לקראוֹ אליה באה האם. זע הישן השני החולם בתוך מחילת גוף השוכב בחרדת־תהיה קלה ובחיוך קל שענינוֹ אישור עובדה צפויה מכבר: מתחילים… מתחילים לבוא… לקרוא.

מעולם לא באה, קודם לכן, בכל שלושים וחמש שנותיו לא שנותיה עמוֹ בנמל הארץ, השנים הריקות ממנה, הזרות לה. והלילה באה.

החולם נרדם ומחשבתו נדעכה. מחילת הגוף הישן, ריקה, הוסיפה לנשום שקט־שקט כאגם חתום.

הצִפצרים… השובבים העתיקים הפטפטנים. מעבר לחלון…

לפנות בוקר, בין צפצופי הצפרים עתיקות־הימים בחורשה הגדלה, בשלולית האור הקלושה הנעה אט־אט, פושטת שפת־גל רחבה, לתוך החדר, שבה והפציעה המחשבה שניעורה להיזכר. מראה דמות־האם, קטוע וצדדי, אחורי וקדמי כצל, פיזז בחדרים בבוקר המחרת הרגיל, ובימים הבאים ריחף קצר־נשימה כרוח־סתיו קלה מסביב לתנועות העֵר החיצוניות ובין קווי תנועות הרהוריו המצטלבות, בחלל המקורה הקטן, ובתל הגדול, בכל מקום רגיל או שאינו משוּנן־רגל מימים ימימה. ודמותו האחרונה של יושב החלל הקטן וגֵר החלל הגדול, ההולכת וניצורה בהתמד בשנים האחרונות, דמות איש־האחרית ההולכת ומתלבשת בהסתר בלבוש גופו, חשה אחרית כהלך־רוּח של תקופת־שנה טבועה בחותם חליפות ותמורות נוֹפיות, יודעת אחרית במפורט ובמדוקדק כהיסטוריון פרטי, אחרון תקופת עצמו ועד יחיד לשקיעת עצמו, רואה הכל בעיני־מישנה, עינים מבעד לעינים, הנפרדות מכול וכול סביב, הדמות האחרונה את שמע הקריאה־התביעה־האזהרה ההיא נשאה בתוכה, בצינת־מתח קלה, עד שזו נתפרטה לשברים־שברים ונדַמה והלכה בין קטעיה, ומפעם לפעם ניעורה בתוך עומק רחוק, כקול צפור צולל בעבי יער, לשוב ולהיזכר בשינוי מעלת־הד.

היא היתה מהלכת, הלוך וחזור, הבת הבכוֹרה לר' צבי הירש ולמרת אסתר, בת ר' בנימין הצדיק, בבית־הגבעה שמעל לעמק־האחוזה. מהלכת מחדר־התווך המרווח אל חדר־המטבח הצדדי. מחדר־התווך פקוח החלונות לרווחה אל חדר־השינה עצום־המסך. היא היתה מהלכת מתוכם הבאֵרי הצונן של החדרים אל החלונות, הצופים החוצה פקוחים וסומים, טובי־עין ועכורי־רוח לעתותיהם, אל גן עצי הדובדבן והשזיף ושיחי הפרחים וערוגות הפרחים, ומעבר לו אל שדות מנוצנצי־שמש ושדות מעומעמי־ענן ושיפוליהם הנוטים ויורדים מתון־מתון אל שטף רוץ הנהר ואל שולי אוהל השמים, אל החלונות הכרויים לקלוט בשוֹרת שׁיבה, חזוּת קרֵבים ובאים, בניה, אישה, אחת אחיותיה, מפעם לפעם, קבע בשבתות, מעמק־האחוזה, זרים עוברי־אורח נוטים לפוש, קבצנים נוטים לקבל מכסת נדבתם, החלונות עיני־המשנה שלה הצופיות, עימה – כשהיא מאחוריהם ניצבת, ובלעדיה תשלילי צפייתה המתמדת. היא היתה מהלכת, הלוך וחזור, עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה. בבית ומחוץ לבית. בשנות שלווה. בשנות ערב מלחמה ובשנות אחר מלחמה. ושוב בשנות ערב מלחמה. מהלכת, הלוך וחזור, כמקדימה וחוזרת בלי הרף על כל הליכותינו בשנים הבאות. היא היתה עומדת לפני החלונות, פתחה הפנימי היחיד אל חוג עולם־החוץ הסמוך שהקיפהּ, הלוך והיכָפל חוגים־חוגים זה מעֵבר לזה, מרחיבים והולכים, מרחיקים והולכים, ונעלמים. היא היתה עומדת בימים, דמות זקופה ניטעת באורך־רוח צמחי, של עצים שמסביב, של שיחים שמסביב, של דממה כפרית שמסביב. בערבים אוטמי כל פתח־עינים פורשת היתה ידיה הדוממות, הריקות על פני החלון, מזה ומזה לנֶטע גופה התמיר, כובשת ראשה הדומם בו, בין הידים המתפּשׂות ריקות, עיניה פולשות־בולשות באור פנס־החשמל שבגן. עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה. כאֵלת־הציפיה. כמלכת אורך־הרוח. הבודדה־לא־בודדה ביחידותה, נפשה בת־זוגה והציפיה אוצר תועפות מחסורהּ.

מאחורי בית־הגבעה השתרע שחור־קרקע וירוק מעטה־עלווה שדה תפוחי־אדמה רחב־ידים, מרחיק עד לבתיהם של פועלי האחוזה שבשולי היער הרחוקים, מימינוֹ גולש לו במורדו תָלוּם אל גן־תפוחים שבעמק־האחוזה, משמאל חולף על פני דרך־עגלוֹת מוריקה אילמת – מפאת מיעוט תנועת־אופן בחריציה הדמימה והדשיאה כאַוות אדמתה – ולאורך הדרך שני שבילי־רגל רצים מזה ומזה, ומעבר לשביל השני חורשת מבוא היער, דרגת -מטה לשיעור קומתו השלם. לאורך דרך זו, בשביל האחד, היתה מהלכת אל היער, ובשביל השני חוזרת מן היער, לפני הצהרים, בגאון קומת הבוקר, ולפנות ערב, בהיגרע גובה כול, הלוך והיהפך לעומק שוקע־שוקע סביב־סביב כל יום באביב ובקיץ; ובימי סתיו, באתנחתות־הדממה הנושמות לרווחה שבין מרכבות־רוח משתקשקות על פני השדות ובין אשדות רמחי־גשם נופלים במישר־אלכסון מהרי־עבים, ובימי־חורף בּצוּרֵי סוללות־שלג, שריוני־כפור, בין אזמלי־שמש שלופים־נטויים סביב־סביב, מרֵק וּמרֵט, בּבעוֹר בַהק, בלהוֹט קרה. מהלכת וכלבלב בעקבותיה או לפניה. צִלה אחריה, לפניה. אחד ילדיה בקצה שמלתה. לבדה, כתום ילדויותיהם השונות של בניה השונים. שוקטת, מעוטפת גוני אורים של שמים ושל אוויר שדה ויער, ירק עצים ושלל צבעי צמח, פרח, שואפת כולם, ספוגת כולם, מטבע ברייתה, בת המירקם הזה ורקומה כל עצמה שתי וערב נימיו. כמו נקיה מכל אבק בדידות בהינומה הנעה־מרפרפת הזאת המעטפתה רחבה, רווּחה, כאת העצים, כאת הבתים, כאת הגבעה.

היא היתה מחוסרת כול מעל לעמק־האחוזה ובעלת כל מחסוריה בבית־הגבעה. בניה לה, ולא לה בניה. הם כל קניינה, וכל חסרונה הם. חייה כמו נועדו להיות פרשה אחת של אבידות ומציאות חוזרות לסירוגין, עד שסיומה אבידה שלמה שאינה חוזרת. היו הילדים, משהתחילו מפזזים ומכרכרים כה וכה, בבית ומחוץ לבית, אובדים בין השיחים ובגנים ובעיקולי הדרך, בין הגלגלים ובפיתולי הנהר, בין השעות הרבות, הקצרות והארוכות להעדר, של היום הארוך והרחב. ועד שחוזרים ונמצאים, בכל אלה, ובין כל השעות האלה, היא המחפשת בנוֹע־נוֹד נפש מרחוק ומקרוב. אחר כך היו אובדים תחילה לכל ששת ימי השבוע ואחר כך לחדשי השנה הרבים, בעיר בית־הספר הקרובה, עד לעונת הפגרה, עד לחגים. ואחר כך, שוב לכל החדשים הרבים הללו, הרחוקים יותר, בעיר־האוניברסיטה הרחוקה. והנה הבן השני אל משפחת הדוד בדרום־אפריקה נשלח, נער על פני מים רבים, בנתיב־ההגירה של נערי־ישראל רבים אל עתידותיהם נעלמים במשפחות־קיבוצים, גדולים או קטנים, פזורים על פני כל היבשות, והיתה זו אבידה גמורה לעולמים. מה הביאו עמהם המכתבים, המגיעים ושאינם מגיעים, הרווחים הארוכים שבין מכתב למכתב, אם לא אימוּתה החוזר ונשנה. נמשכו האבידות המקוטעות של שאר הבנים בין השבועות והחדשים בנכר הקרוב, עד שהבן השלישי לארץ־ישראל עלה־פלט. אבידה שניה גמורה, לעולמים. היא לא רצתה בשום פנים ביציאותיהם. כל יציאה הסתלקות היתה. היא לא רצתה בבתי־ספריהם בנכר. היא לא רצתה בעסקיהם בנכר, בחלומותיהם, בשאיפותיהם, במטרותיהם הנכריות. כאילו בהתבגרותם לא חפצה. היא רצתה בהמשך לימודיהם מפי מורים פרטיים בבית, כבימי ילדותם, לידה. לידה תמיד. רצתה בבוא חבריהם אליהם, הנה. בבוא חברותיהם, נשיהם אחר־כך, אליהם הנה. להיותם כולם לידה. לידה תמיד. כבדורות הקודמים בנים ובני־בנים ליד אבותיהם ואבות־אבותיהם. כשיחים הללו ליד עצי היער. לבלתי היותה מאבדת, מאבדת, אובדת. לבלתי אבוֹד הגבעה הזאת. אחוזת־הבית הזאת. אחוזת־השדה הזאת.

רצונה לשַמרם לידה היה חפץ־הקיום השלם, הצרוף, של משפחת־האחוזה.

שנַיִם, בראשית פרקי האבידות, שכלה. תאומים, החמישי והששי. בינקותם. אחרי שנים נפטר סבא, אביה. אלה היו המתים האובדים. בקרן אחוזת־הבית, בתחום אחוזת־השדה, לא נתיחדה אחוזת־קבר להם. לבל יילקחו מפה לעולמים. לא מנהג יהודים הוא. ובינתיים היו החיים הולכים ואובדים למקוטעים בנכר.

הרק בנים בלבד הם יוצאי חלצי אבות, פרי בטן אמהות, ולא גם עצם עתידותיהם? האין גם כל דרכי חייהם, כמדומה, שלוחות שמשתלחות מתוכם למרחק? היא היתה מהלכת, הלוך וחזור. דומה עתה, מרחוק – ברציפות בלתי־נקטעת. בכל דרכיהם הבאות של הבנים מהלכת. כל מרחקיהם העתידים מגמאת. מישריהם ועיקוליהם מראש ידעה. מחשבותיהם מראש הגתה. חלומותיהם הקדימה מהם לחזות. כמגדת עתידות לנפשה היתה. עת לבנים בכתה בהיעדרם, יותר משעל היעדרם דמעות שפכה – על נפתוליהם, סבלם, כשלונותיהם שמרחוק באיצטגנינות־אם חזתה אותם, בכתה בדומיה.

מרחוק כל אלה מראש חזתה, וידה קצרה למנוע, לתקון. כבחלום, קופאת, נטועה בד' אמותיה לבלי הינתק, שרויה היתה מרחוק בקרבתם, מבקשת לשלוח ידה אליהם, ואין ידה משתלחת, כבחלום.

כשאבדה היא גופה בטרם עת, נעקר עמה חפץ־הקיום השלם, הצרוף, של משפחת־האחוזה, שבאִמהותה הבודדת נתגלם.

היא גופה לא היתה עוד, בלכתה לעולמה, בבית־הגבעה. אל שני בניה, הבכור והצעיר, שבעיר־המחוז עם נשותיהם הצעירות השתקעו, עקרה עם אישה. סמוך למלחמת־העמים השניה. הבנים מלכתחילה פניהם ליציאה מועדות היו. היא ואישה, בצאתם את בית־הגבעה, כגוֹלים היו.

אחר לכתה לעולמה עדיין ישבו האלמן והמיותמים מאמם־הורתם בעיר־המחוז. עדיין רבים בני־ישראל ישבו בה כבערים אחרות. ועדיין הדודים והדודות בעמק־האחוזה מסוגרים היו. וכל זה וסופו ענין בפני עצמו הוא.

ביקור־הלילה הקצר כמו אירע מחוץ לכל הענין הזה שבפני עצמו, ומחוץ לסופו. לאיש־האחרית כמו נתרמזה בו אתחלת קצה של יתמות ארוכה.

כבר? – תוהה הוא, ועוד אחדים מֵעימנו אתו. מתי? – הדמות שעברה בחדר הנעול בלילה יכלה בוודאי להשיב. היא היודעת המענה לאשורו, מן הסתם. אך היא לא פצתה פיה בעברה, ורק כחה בגרונה קלות, אגב אורחא.

הם, לבין פרפרי־יתוֹשי־עָשֵי ההרהורים הם מתגלגלים, כגרוּפי מטולטלי רוח שוטפת ממרחקים. כאבקיקים נידפים. דקיקים, נימיים כהרהורים עצמם. הם עצמם אך הרהורים הם כל עצמם לפעמים, מאין יכולת לשוב ולהיות תמונה, מראה־פנים, כשהיו וַיִמוֹגוּ.

לפעמים בזעירותם, בדקיקותם, באוורירותם יקוצו. בלבושי דמות זרה, עוטה דמיון חיצוני, יתחפשו. בדרכים שונות ובצורות שונות, במקומות שונים ובעתים שונות, יירָאו אלינו, כמדומה לנו.

לרגע קט, לשעה קצרה יופיעו – הלהזכיר עצמם במוחש, הלערער שלוותנו, הלהשפיע כהתגלות זרה על חיינו מחר־מחרתים? – ויסתלקו מיד למרחקיהם שאליהם דחקנום, או שהם עצמם פרשו אליהם בעלבונם, או יצללו לתוך עמקינו הנסתרים מעמנו, שאף את צל קיומם אין אנו חשים בבירור, ובכל זאת זה הקיום הבלתי־מוחש תוסס בתחתיתנו כקובעת עתיקה שאין דמי לה.

זה לא כבר בבית־קפה בתל הגדול ישבנו, בחוץ, על המדרכה שלפניו. והנה אשה אחת הגיעה, ישבה לשולחן אחד, מבטים אחדים העיפה בנו. אמרנו בלבנו, בפינו אחר כך לחשנו זה אל זה: ממש ל.ג. אפילו ניע ראשה המלוכסן כשל ל.ג. ובשנה השניה להסתלקות מ.ש., ביום הזכרון, בבית־העלמין שברחוב טרומפלדור, אדם אחד נכנס והתערב בקהל: מ.ש.! אפילו לבושו שלו הסדור והגהוץ. אפילו שפמו הקצר השחור. כאילו מ.ש. עצמו אל אזכרת עצמו בא.

האין הם יורדים, שאלנו בלבנו אותה שעה, לפעמים אלינו בדמותם, ובצלם זרים?

לעולם במפתיע הם באים. לא הרהרנו בהם קודם כלל. ברחוב ההוא, למשל, בעצם השטף האטי של חיינו הפשוטים, הרגילים. אך אפילו בבית־העלמין, לפני קברם שלהם! באותה שעה קצת בדמותו הזכורה של מ.ש. הרהרנו, והנה זה הזר המתחפש לפתע בא.

ועל פי רוב בלילות, כמובן, יפתיעונו, הם עצמם. אבל בלילות ההפתעה פחות חריפה היא. כאילו אנו מוכנים לה במקצת. והופעתם בעצם דמותם שלהם מתקופות שונות מקהה עוקץ ההפתעה. החיים הכפולים המוחלטים היחידים שלנו, בלילות, מוּעדים לזו הפתעתם המוגבלת. הראי הפנימי הזה, התלוי בתוכנו בַימים מכוסה רשת נחילי הרהורינו, ראי־החלום האֵדי־ההַבלי בחלל השינה הגופנית, מוּעד להפתעתם הנשנית בהעתק מושלם.

וכאילו אף בהקיץ מוכנים אנו לה במקצת. בשובנו בלילה הביתה מן התל הגדול הרהור יחלפנו בסובבנו המפתח במנעול הדלת: אולי נמצא עתה אחד מהם בדירתנו הזנוחה. נשב לשולחן, בדירה השוקטת השוממה – אולי אחד מהם, ששהה בה בהיעדרנו, יגש אלינו מאחור.

אנו אפילו מפחדים מהם קצת.

אפשר שבתוך האור, בתוך האוויר, הם נחבאים. באשון לילה, פעמים, יותר מן האפלה, האור יפחיד מקצתנו. האפלה ברורה יותר לנו. מוגבלת יותר בתעלומתה. האור עמוק. האוויר עמוק ואטוּם, ולא נדע מה בעומקו.

מתוכו מי עלול לצאת, ולא נראה?

מי שייצא, דומה לנו, לא ייצא אלא כדי לקחתנו עמו.

אנו חשים עצמנו, בדרך כלל, כל הימים, וביחוד בלילות, כמוּעדים להילקח. אנו כמתהלכים, כיושבים, כשוכבים, מול יד מושטה לקחת.

לפי שעה אנו כאן, במחיצת עצמנו, שטופי אור למעלה מראשינו. במצולת האור והאוויר משכננו הצף ועומד תחתיו. פגישה עמהם נכונה לנו.

פגישה עמהם, יודעים אנו, נכונה לנו בקץ הימים ימינו בזה החלל המקורה הקטן, בקצה רחוב בתל הגדול, בחדר בית־החרושת, במחילת גופנו השוקטת. לא ייתכן שלא אליהם נשוב.

פגישה מוזרה במינה היא. אין כלל המוֹעד הקבוע ודיוק־המוֹעד חל עליה, על זו הפגישה עמהם בקץ הימים ימינו.

בנוהג שבעולם, בני־אדם חייבים בדיוק שעתה של פגישה, ומקפידים בדיוקה. הם מבקשים שלא נהא מדייקים, שנאחרנה ככל האפשר. אורך־רוח אין־קץ להם. חפצם אך אחד: שנדחה פגישתנו עמהם, ככל האפשר. בדחיה מתמדת זו שמחתם.

אנו כמצייתים להם. מסיחים דעתנו מהם, שוכחים אותם, אף את טוב־לבם – ומתרחקים יותר ויותר מהם, דוחים יותר ויותר פגישתנו עמהם.

יש בנו שנכשלים בדחיה מתמדת שקודה זו ומקדימים במפתיע פגישתם עמהם. אז צערם יעמיק בוודאי רב יתר מצער הנותרים. ואֵבל הנותרים מישנה צערם הם.

אנו, במצולת האור והאוויר שלנו, בחלל המקורה הקטן הזה, מרבים להרהר לפעמים בזו הפגישה המזומנת לנו עמהם. איך פנינו יקבלו, מקשים שאוֹל אנו. התרעומות להם בלבם עלינו נצטברו נערמו בשנות המתנתם המארכת מרצונם? חשים אנו צפיית עינם הבוחנת כל מעשינו ומנהגנו בכל השנים הללו שלנו ולא שלהם. גבות מלאות עינים לנו. נקוּב שכמנו ככברה.

כי בעיקר מאחור יביטו אלינו.

אחר ביקור־הלילה החטוף בדוּ־החדר הפתאומי, שנפתח בן־רגע ונחתם־נמוג בן־רגע, ככל ברק מֶשך־פתע, במחילת גוף הישן, בימים שלאחר כך החוזרים ונעתקים בלי הרף כעינם, כמשננים עצמם לעצמם, שוב הנעלם־ואינו־נעלם שוקע ועולה, כרגיל, מנצנץ וכבה חליפות במחילת הגוף העֵר, כנקודת־אור רחוקה באופק ליל יַמוֹ של התל הגדול, השומם מכּלי־שיט זה שנים לא־מעטות ורק מחרוזות־אורים של ספינות־דייגים קטנות תלויות לפעמים נמוכות בחלל האפל סמוך לחופו, שוב, כרגיל, שוקע ועולה, מתנודד בין קיום־רגע חולף וחוזר ובין חדלון־רגע חוזר וחולף, הנעלם־ואינו־נעלם, הנטוע בתוך גוף היחיד הכפול ומכופל כגרעין בתוך קליפה, מתכווץ, מצטמצם בו, כמבקש להיחבא מפניו, להיעלם מכיתורו, להיחלץ בתוכו מתוכו, עושה לו צמצומו־כיווצו כמין מרחב עצמי בזעיר־אנפין, מועט מנופח המחזיק מרובה מדומה, אך בתוך כך, כל העת, ללא הפוגה, כָמֵיהַ לאיזה חוץ רחוק, סתום, מלא אוויר חירות בלתי־נודעת, אשר בו יוכל מן־הסתם להיות שרוי לבדו בחוג עילומו השלם – אף מעצמו, מן הסתם?

מוסיף וחי, כרגיל, חיי הבהוב קצובים, סדורים, שואף אוויר לרווחה בין דַקת־הבהוב לדקת־הבהוב, מחליף כוח מִבּינַים לבינַים, כדי להוסיף ולהבהב, להבהב.

לאיזה חוץ רחוק, סתום. כל העת, ללא הפוגה. לפנים, בשנים רחוקות, אווירים רחוקים, תלויים קדמונים מעל לאדמה אחרת, קרוב היה מאד זה־לא־זה החוץ הרחוק, נהיר במקצת, כמדומה, זה־לא־זה הסתום. סמוך מאד לבית־הגבעה היה, ככל מרחק שנפתח מבית־הגבעה והלאה ממנו כלשהו. ואך כפשע בין הנער ובינו. חוץ־שמכאן פתוח היה, קרוב לעין וללב, ולא שבמרחקים נעלמים, סתומים.

המרחקים הנעלמים, הסתומים, הם לא היו קיימים כלל מנגד. אף עדיין לא בחלומות שעוד לא נלאו להיחָלם. אולי רק בספרים שבספריית הדוד, ובספרי־חוץ העתידים להיבחר, או להתגלגל לידים, פלאֵי־פתע. כאן היה החוץ עומד בתחומו ונע בתחומו ועומד: גן נוגע בבית, דרך זורמת למרגלותיו, שדה שרוע אל מול החלונות, והיער העוטף את הבית משלושה רוחות כאדרת־שיער. ואחר כך שאר הגנים ושאר השדות. רַחַב מתרחב והולך בתחום עצמו. ועומקו של היער. ראשית עומק נפש וחיים. ואחר כך הנהר הרץ־רץ מִקדם אל תמיד במקומו עומד, ואחר כך העיירה, מרחק ק"מ וחצי מבית־הגבעה, מעבר ליער משם, ומעבר לנהר האחר משם. ואחר־כך־אחר־כך עיר־הלימודים המחוזית, בקצה גבול החוץ הקרוב. ולא עוד. לא הלאה, עד תחנת שבע־עשרה. חוץ קרוב ביותר, מרחיק אך במקצת, מיודע לרגל ונהיר לעין.

חוץ שמן המקום, ושבתוך זה המקום. נספח־המשך בל־ינותק לבית, ומן הבית גבולותיו. בן הבית לכל דבר.

שהרי יש חוץ־בית, וחוץ־נכר יש. ועֵת־גיל לכל חוץ. הראשון לעולם חוץ־ילדות הוא. כשם שהבית לְעולם בית־ילדות הוא. אחר כך יש בתים – בנכר. ואולי אף לא בתים, אלא אך חדרי זרים. והם נכר, וחוּצם נכר.

בינתיים כל תנועת־הנערוּת, כל הרצרוצים הבהולים שמעצם עצמו של הגוף הנערי, כל השיטוטים העצלתיים שמעצם אותו שממון של רַחַב זוהר ופריחה ושלווה השפוך סביב־סביב, השיטוטים החפשניים, הסקרניים, הכלבלביים־החתוליים, השיטוטים שבמחסור־נפש כלשהו שבאבּוֹ, השיטוטים שבכיסופים בלתי־ברורים כלשהם שכבר ככיסופים ממשיים מוחשים הם במקצת, בכוח נסיון־החזרה, בינתיים כל תנועת־הנערוּת החיצונית והפנימית, שחיצוניותה ופנימיותה עודן שניוּת צמודה שלמה, בחוץ־הבית הקרוב, התָחוּם, שכולו מגופו של הבית, מציירת היתה ציורי־מים בהירים רפרפניים־פרפרניים שלה. עדיין ללא עיבוי עצבני של משיכת־בגרוּת כאובה אל מעבר לגבולין, משנהפך המרחב רב הזוהר והפריחה והשלווה למיצר לא תוחלת בו.

יש וחלקת אָחוּ כשיעור אורך הגוף הנערי השטוח, אי־שם מעבר לשדה שממול לבית, מול עצי גדת הנהר האץ שמזה ומזה, מול המשכי עומקי היער הירוקים שמעבר לנהר, היתה לנחלת־עולם לנער בתחומה של שעה משעות הצהרים השוקטות על קפאון אורן. שכוב הוא כאן, בחלקת ד' אמות זו, אפרקדן, פתוּח פניו כולן אל כל רקיע השמים, או אפיים ארצה, משוקע ראשו כולו בכל עומק שטיח העשב והעפר שמתחת לעשב, ויכול היה לקָרוֹת חלקה זו סביב־סביב, לבייתה לו לגופו, להיות לתושב האחו הזה למרגלות השדה שממול לנהר מקוֹרֵה צמרות העצים שמזה ומזה וממול להמשכי עומקי היער הירוקים שמעבר לנהר. וכן יכול היה לקָרוֹת־לבַיֵית לו חלקות ד' אמות אחרות, בכרי־דשא אחרים, בפינות־יִרקת אחרות, בתוך מַערֶה של יער־האגוזים, בפאת־יער אחרת, בעֵבר עמק־האחוזה משם. לא היה עליו אלא לקום על רגליו וקירות קטנים להציב, כקומת גופו הנערי ומקצת למעלה ממנה, וחלונות קטנים כשיעור ראשו הנערי וקצת למעלה ממנו לקרוע, ודלת קטנה – – זרבוב הכלב, רעהו בשעה עמוקה זו בנעוריו ברַחַב חוץ־הבית, המנגח בכתפו של השוכב, לשונו המלקקת ערפו, מקימים אותו על רגליו, כמו מוֹשים אותו מתוך תנומת שקיעה ארוכה נמוגה לאין קץ. ברטט קל של כעין חרדת־יחידוּת בריק המרחב סביבו יקום הנער מעל שטיח העשב. הכלב יקפץ סביבו, יעוט עליו בקדומניותיו המעופרות, כאילו ממרחקים שב אדוניו־רעהו. הכלב ירוץ לפניו, כבדהרת־תחרות יזומת עצמו, גבו הסומר דרוך לאחור וראשו פשוט שחוח לפניו. כלֵאֶה כלשהו, כבסוף דרך ארוכה, יעלה הנער לשדה המתרומם ומושך מעל לנהר אל עבר הדרך שלפני בית־הגבעה.

בקיץ אחר יימסר גן־הפירות הגדול, המושכר כל שנה לגננים, לסוחרי־פרי יהודים מן הסביבה, יימסר, במקצת דרך שעשוע ובמקצת בכובד־ראש, לרשות ארבעת הבנים הנערים, שהקיץ להם תקופת־חופשה ארוכה משיעורה הרגיל – ארוכה־ארוכה מוחשת מראשיתה, בלא רסיס הרהור על אחריתה, בלא העלותה כלל על הדעת, את זו האחרית הרחוקה. פה ישתקעו הנערים ויהיו לבנאים, ולגננים יהיו. הגן גנם, נחלתם כמאז ומעולם. הם השוררים בו ואין בלתם. חלקה קטנה, במַערֶה קטן בין עצי־הפרי, יסַככו – סוכה יבנו להם. כלונסאות זה מול זה, ראשיהם נושקים, במשופע יעמידו; שני הקירות המשופעים והקיר האחורי המאונך בתבן יסַככו, לפנים פתח פתוח ישאירו. ובתבן רצפת הסוכה ירפדו. סביב־סביב, לרגלי קירות־התבן, נשירי פירות ישטחו. יקרסו תחתם, על רצפת הסוכה יֵשבו. כל טעם ההשתקעות בגן, בסוכה, כל טעם בעלוּת הגן הקיצית – בישיבה זו על הרצפה רפודת־התבן. הישיבה הנמוכה, ההבטה הנמוכה, בקו הקרקע, אל גזעי העצים, אל רוץ השבילים שבין העצים, אל מֶחזָה מקביל למֶחזָה שביניהם, ירקרק־אפלולי, מתמשך לעומק רחוק, נאטם בקצהו, כעין נעצם. ראיית רגלים ללא גוף באות מנגד. ראיית כלבים באים בריצה – בשלמותם. חצאי גלגלי עגלה, בלא העגלה. הַקימה המאומצת והיציאה בחצי־זחילה באוויר, ואחר כך ההזדקפות מלוא הקומה מחוץ לסוכה, בין העצים עוֹדי הפרי, ואחר כך הַגחינה, הַשיבה בחצי־זחילה באוויר לתוך בטן־הסוכה החמה. ובסך הכל – כל תנועות חיים ומעשה של יושבי־סוכה בגן־פרי מאז ומעולם. תיווסף על כל אלה גאוות קבלת המבקרים. דוד בא, דודה באה, ובשבת – שאר בני הבית. ולא רק הגאווה הנסתרת, אלא עצם מעשה קבלת־הפנים, כבקיאים ורגילים בכך. כבעלי־בית מקבלי פני אורחיהם. ועוד תיווסף על כל אלה כהונת המשמרת. לא רק גננים הנערים, שומרי הגן הם בזה הקיץ קיצם, שכולו קיץ גן וסוכה, ועצים וּפריים – וקיץ־משמרת. ביום תפקיד השמירה כמעט שכוח הוא, אינו מניע כלל את חיי הגן. כל תכלית ישיבת הגן כמעט בטלה. כל התנועה, כל העשיה בו שיטוט לשמו, מוקף השתרעות הרַחב־העומק הירוק, פּלגיוּת השבילים המתפתלים, תלוּת הצמרות, כבדות, כמו על בלימה. חצִייה ישרה ארוכה עד לחורשת עצי־הליבנה שבקצה הגן משם. הקפה סביב שיחי ענבי־השועל החוגרים לו. צעידה זהירה בשבילים, לשם עקיפת האספסת הזרועה ברווחים שבין העצים. העינים מושפלות כל העת, לבקש נשירים מפוזרים לרגלי העצים. ברדת הערב הולך הגן ומֵצֵר, עציו מצטפפים, פירותיו צוללים במים אפלים, נעלמים השבילים, רווחי האספסת. כל הגן מצטמצם, מתעבה מסביב לסוכה, נִמוג יַרקוֹ, סוגר ומסוגר. בערב שומרים נעשים הנערים. שומרים בלב ונפש. חרדי שמירה, אובדי־עצות־שמירה, מתגברי לשמירה כרויי אוזן, נעוצי עין בל תראה מַראֵה דבר בחומת אוֹפל הגן המעובה סביב־סביב. בערב – המדורה שלפני הסוכה! תיתמר, תיתמר השלהבת ככל שתוכל! יעופפו הגצים מעלה־מעלה, כמלוא מרחק הרקעת העין. הנערים אף הם מצומצמים בתוך עצמם, מרוּקני מתנועת יומם, מסוגרים בתוך תחום הסוכה, שהמדורה גבול־האש שלו. המדורה שומרת השומרים הצעירים. לאורה שוב תפקיד השמירה משתכח כלשהו לבסוף. קסומוֹת־מרותקוֹת־שלהבת נעוצות בה העינים שכחות־אפלה. נעוצות ללא נוע. ארוכה־ארוכה הישיבה מול המדורה, כתקופת חיים שלמה, מוסיפה ומאריכה את זו בהוספת זרדים וענפים לליבוי צהלת אש חייה.

הנערים נרדמים, מוארי צל־אש, בסוכה, ממול למדורה הסוככת בזרימתה הזקופה על הפתח. הכלב רובץ לרגלי הנערים בעצם הפתח.

צינת שחר מְזיעה הגופות. מכווצת אותם. מהפכת לכאן ולכאן. הנערים מתחילים לישון שנת־שחר הולכת ומתערטלת מאפלה. הגן מתחיל להתרחב. נפתחים רווחי־האספסת. פירות־בוקר מתחילים להפציע טלולים.

בקיץ אחר, שלאחר כך, במעלה זרם השנים, משתלט הנער על מרחק כך וכך של הנהר רחב־הכּרס שמעבר מזה לגשר ולסכר, שבעֵת ששערי הסכר מוּרדים תופח־שוקט הוא על מצולתו הזורמת אט־אט, עומד ללא ניע. סירה לנער. על ספסל הסירה שבקצה האחד יושב הוא, ספר על ברכיו, וחותר במעלה הנהר בשני משוטיו מזה ומזה, בתאוות מרחקי מים לא תדע שבעה. בן הנהר הוא. לו הנהר. כמכבר. לא ישאל לראשית קנינוֹ. לא יתהה על אחרית. לא יידע כלל לשאול ולתהות. כמנהרה זורמת, בין העצים מזה ומזה, הנהר. נמשך וזורם לתוך עצמו. תקתוקי הטחנה מאחורי הסירה מתרחקים, נדמים. דממת־מים שוממה מושכת הלאה־הלאה. על פני פתח אחד היובלים דשני הקרקעית, מגודלי צמחי־המים, משכן האוקונוס, עוברת הסירה. בפתח היוּבל, כורע על ברכיו בדוגיתו, מטיל הדייג הזקן, יושב אחד הכפרים הסמוכים לחוף הנהר, הדייג גבה־הקומה, מקטרת־התמיד בפיו, את מכמרותיו המימה; לפנות בוקר יבוא לשלותן. שנת לילו יישן בחדר־האכרים של הטחנה. זה עשרות שנים הוא דייג עמק־האחוזה. שלל דגתו מחלק חלק כחלק בינו ובין עקרת בית־האחוזה. על פני הדייג הזקן (“לאבּא דיאֶנה, פוֹנַאיטיס!”²) דומם הסירה עוברת (“לאבּא דיאֶנה!”). שממת המים מתרחבת ונמשכת למרחקים. בן־הנהר פוסק מלחתור במשוטים. הסירה עומדת תחתיה. בן־הנהר יושב על הנהר, מתפרקד וראשו על הספסל. יש ועננים באו יורידו גשם על פניו הנשואות אל השמים. בסוף הקיץ, בברוק ברקים מעל לקצוי מרחקי הנהר, בחרדת־מה יקום הנער, יהפוך חרטום סירתו אל הגשר הרחוק. חזרה בתאוצה כבושה, בסיום יום־נהר כּבד־שלווה וכבד־מים.

ומעבר לגשר משם, בהמשך הנהר שרחב־כרס הוא אף כאן, לפני מַפּלוֹ מן הסכר, בשצף־קצף לבן־צהוב, ומרחק־מה משם מסתער על גל־אבנים שטוח ומטולטל־מתרוסס מעֵבר לו ומשתפך ימינה אל גדת־החול שלרגלי הטחנה והמנסרה, ושמאלה אל המחילות שמתחת לשרשי עצי חצי־האי החוצה בינו ובין חציו השני המשתפך מן הסכר השני, לפני הטחנה השניה, ועוד מרחק־מה והוא הולך ומֵצר ומרדיד, ומשלח יובל שמאלה לבתר את חצי־האי ולהתאחד עם חציו השני שמעבר לחצי־האי, והוא עצמו פורץ במרוצה צרה משתפלת הלאה־הלאה על פני אפיק אבנים קטנות, במרוצה בעבענית מחוספסת עד למרחקים שבהם הוא שוב מתכרס פה ושם ושוב נטען מצולה כבדה ושוב מידַקק ומתפחז, בהמשך הנהר שמעבר לגשר־לסכר, שם־שם הנער הוא – דייג ותיק, בקי ורגיל, בעל הדגה שעל פני המים ובאמצע גובה הנהר ובתחתית מצולתו, קרס חכתו לכל עמקיו לשיעוריהם יגיע, ידיו הבלתי־מזוינות קרפיונים תשיגינה במאורותיהם הצרות מתחת לאבנים, במחילותיהם מתחת לשרשי עצי חצי־האי, חכתו במו ידיו יתקין, קנה ארוך דק מעץ־אגוז ביער־האגוזים, חוט יחיד דקיק, מחובר מנימי זנב־סוס קשורים זה לקצהו של זה, חוט דקיק יחיד ללא מצוף – חכּאי מתוחכם מומחה שבמומחים, מצויד בכלי פרימיטיבי מעודן, קנה, חוט־נימה וקרס בלבד, לא בחכה מוכנית, במנגנון־חכה מגוחך כעירונים, לא מסובב בידית החוט הכרוך לסליל, אלא פשוט משליך החוט על פני המים, החוט צולל ונעלם והדייג המעודן ממתין בבטחת אורך־רוח טבעי מורגל וברגישות דרוכה דקה כחוט הדקיק לזיע דק קל בקצה החוט במצולה. המשיכה בתנופה אחת לאחור, קלה או כבדה במקצת, לפי גודל הדג, ללא התרגשות הפתעה והצלחה, בבטחת הֶרגל ושליטה מטבַע בחכה הזאת, בדגה הזאת, במצולת המים הזאת, נהרוֹ שלו, נחילי דגיו שלו, נימי זנבי סוסיו שלו, קני עצי יער אגוזיו שלו. ימי־קיץ ושעות־עמידה על הגשר או על זיז קורה למטה, ליד הסכר, לדיג דגי אוקונוס או זאבי־מים בתולעת או בדגיג־רקק שפמוני מוּתלים בקרס גדול יותר, ובאותו החוט יחיד־הנימה הדקיק, הנעלם במים מעיני הדגים הירוקות. ושעות העמידה בהפשל מכנסים על שפת הנהר או באמצע הנהר, מעבר לגל־האבנים שבאמצעו, או ניעה הלאה־הלאה, תחנות־תחנות, עם גב הנהר הצר הרץ־רץ מקדם בין עצי הגדות, הרחק מן הגשר, הרחק מן הטחנה, מעמק־האחוזה, לשַלח החכה למים רחוקים, בין שדות וכרים ושטחי־יער, גיאיות וגבעות, קצתם מִשל האחוזה וקצתם משל שכניה איכרים וחוואים, מִשל ארץ שכנה קרובה, ללא גבול כלשהו בינותים, המשך־מאליו ממושך אחד למרחקים נמשכים מאליהם ללא קץ, כביכול.

זה החוץ סוס מסוסים ניתן לבחור בו לרכיבה כה וכה, בדרכים, בשבילי השדות. בלא אוכף, אף בלא רסן. היאחז ברעמה בידים וחַבק הבטן ברגלים. ואף דהור, שעה קלה, לשם מיבחן הסוס בדהרתו, ובעיקר לשם הצטיינות הרוכב הנער המדהירו, ואחר כך להתנהל לאט־לאט, צֶמד כמִטבַע ברייתו, אדם־סוס רגיל כמימים משכבר, אף כי ממעט היה בכך הנער המעמיק בחוץ־הבית בדרכיו שלו. לא הוא, בעצם, אלא נפשו הפרפרית־הרפרפנית – בטרם יידע זאת. האח הבכור, עליו השלום, הוא שהיה הפּרָש שבאחוזה. גבה־קומה, רמך הולמו, ממוגף, האוכף הולמו. הרכיבה אל עיר־המחוז, מרחק עשרה ק"מ מן האחוזה, לו יאתה. הנער, עוד רשות־יחיד רחבת־ידים היתה לו בחוץ־הבית רב־הנופים: היער מזה ומזה, מַערים שבו, גיאיות וגבעות שבעומקו. כל שממנו בשוליו עדיין אינו יער: עומק הוא חסר. העומק שבין העצים, הוא עצמו, דומה, עיקרו של היער, והעצים רק עיטור לו. עומק סביב־סביב, מוּסך צמרות ירוקות מעל, מוקף עמודי־יער, מקמורות־מקמורות גזעיות, ענפיות, עליות, מחטיות. עומק כללי, כמצולת נהר גאוּיה סביב. וכנגדו עומק מפורט, עומק זעיר־האנפין של הרווחים שבין העצים, מצומצם בתוך עצמו, מועט המחזיק את המעומק. תָכנוֹ ענני ריחותיו הסמויים, המרחפים ססגוניים מסביב, והמית דממתו הדקה בצהרי הקיץ. דממה שפוכה סביב כקמה בשלה, מלאת תכלית פריונה. צהובה כצהרי הקיץ, כקמה הבשלה הזהובה. ככל שיטה הנער אוזן להמיתה, לא יכיר קולה כמו. יסכית דומם, אזניו למעמקי היער תרחקנה, ירחק הוא עצמו למעמקי הדממה ההומיה, תרחק נפשו בתכלית ריכוז קשב, לא תגיע עד חקר קולה. פתאום רחש מוּכר ישטוף את עומקי היער, רחש זמזום קודח־קודח, נוקב־נוקב. בחדקול בלתי־נקטע הולך־סובב חוזר חלילה. זמזום מקהלת דבורי־יער חָג סביב־סביב, ממריא ומנמיך, מנמיך וממריא, שוטף יריעות־יריעות סמויות מעל לעומקי היער. בתוך המצולה היערית הירוקה, בתוך המית הדממה היערית, בתוך רחש זמזום המקהלה היערית, הנער בן־יער לכל דבר הוא, בעל אזני־יער ונחירי־יער, בן־יער טהור כל שעות היום הארוכות בו, בצהרי תקופת הקיץ, על יצוע עשביו שוכב, בשביליו לא רגלי אדם היתווּם מהלך, מתרוצץ, בגרגריו ניזון, אדומים, אכומים, כחולים, בצלליו מתכסה, מנמנם־תנומת-־יער חמה, מלאת המיה קרובה־רחוקה, נמוג כולו־כולו לְמוֹ ניחוח, לְמוֹ המיה. קם מלוהט ומרוחף צינה קלה של יקיצת־נער בודדה בעומק יערוֹ שלו, ביום־יער נוטה לפנוֹת בצהרי תקופת־קיץ, ואף אינו מעלה עדיין בדעתו כלל, בנסיון־תהיה מבוגר, שמא לא לו היער, כמוהו כשדות וכנהר, וכגן, וככל רחַב חוץ־הבית סביב. כי עדיין לראשית לא ישאל ואין כל ראשית כסרח עודף נגררת אחריו, לא ישאל כיצד אבותיו, וכיצד אבות אבותיהם, לכאן נקלעו, מי ומי ומה היו הם. עדיין אין שואלת־לקורות, תוהה־על־קורות, יודעת־קורות, נפש הנער. כי אין קורות לנערוּת, ואף ראשיתה שלה עצמה נעלמה מאחוריה. הוויה אחת, שלמה, הווית הבית וחוץ־הבית, היא בלבדה קיימת, ובתוכה הנפש הנערית הפרפרית־הרפרפנית. לא ראשית קטועה תלויה אי־שם על בלימה, אלא תמיד אחד מתמשך בלי הרף־זמן והפסק־מרחק, כשדות הללו, כשמים האלה, בסירוגין צבעוניים של בוקר וערב, יום ולילה, תקופות השנה, החוזרים כעינם חלילה.

אנו זוכרים זו הנערוּת הטהורה, חסרת הקורות והעבר, נערות ערומה מזמן, בגדיה לא תכריכי־חיים נטווּ בטרם חייה. אנו נזכרים בה זכרון תמונות־תמונות. הנער מחולק בינינו. איש־איש בנו נזכר בו בדרך זכירתו הוא. אולי בשלמות זוכרו רק הנעלם הנ"ל, הנחבא בגוף היחיד הכפול ומכופל, אולי הוא עדיין רואהו כמו. אולי הוא על רפרופי תנועתו של הלזה פה חוזר לפרקים, בזה התל־הנווה, בתל הגדול, אף ללא דעתו כלל. ואולי אך ישתוקק, ללא דעתו, ערום מזמן, טהור, כמוהו לשוב ולהיות, לפחות בעומק מחילת גופו מכילוֹ.

ערום, טהור, בתוך אותו חוץ רחוק, סתום, מלא אוויר חירות בלתי־נודעת, תאוַת לבו המכוּוץ, מצונף קופא בתוך עצמו, פה־עתה, בימי זה התל־הנווה ובלילותיו, האחרונים לכל הימים, אחרונים לכל הלילות הקודמים, האחרים, שנסוגו־נמוגו למו קודם ארוך אוורירי־עשני אחד תלוי על בלימה, פרוּשׂ מסַכך על בלימה את החלל רחב־הידים הכפוי כקמרון מעל לכל שנותיו למן בית־הגבעה ועד הלום.

כמו לפתע פתאום גבהה החורשה שמעבר למרפסת, אשר לפני חמש־עשרה שנה בקירוב ניטעו שתיליה בחלקת־הקרקע הנישאת מעל הכביש, שכעין גבעה לתוּמה היתה, ראש שׂעיר־דשא שטוּח, ונחרשה להגזיע ולהצמיר עֵצית, להינטע שכינת־נוֹי קטנה מתוכננת בין טורי בתי־הדגם בני הקומה האחת ברובם. פתאום, בקוֹמתה חוּרשית, כפולת־משולשת־קומת־אדם נגלתה מעבר למרפסת לעין השוגגת שנקרתה לפניה מתוך חריץ חד־חטוף בחלל המקוֹרה הקטן, אשר גם למענו בוודאי נשתלה. הגידול הנעלם תמיד וגילויו המפתיע מדי פעם. (בדומה, זה לא כבר, בשובו לדירתו לאחר חודש של חופשה מחוץ לתל־לנווה, מחוץ לתל הגדול – החופשות העמלניות הלאות הללו, שאינן אלא הכשרה אוספת־כוח, אקדמה בת־בלי־המשך לחופשה בת־בלי־אתחלה – רצה לקראתו פניו להקביל בַשביל שבין הבתים החתלתולה השחורה בת בית־שלוש־הכניסות וקטע השביל שלארכוֹ, שעיגול הקערית אשר לפני חדר מבוא דירתו, בפינה, היה לה לשלולית מקור־מחיה והיקפה לבמת כִרכור ופיזוז לפני אחד משליטיה של ארץ בית ארוך זה ומסיבּיו חצר ובתים תאומים, ומכל השמות שניסה לכנותה בהם נתקבל על אזניה, על ראשה הקטן וזנבנבה, כמדומה, השם העליז כמוה: קי־קיוֹ־קה – קי־קיוֹקה! קי־קיוֹקה! – רצה לקראתו בשמחה אילמת, מבזיקה לכאן ולכאן מבטי עיניה קופאות שגוֹן־ברזל גוֹנן – לא שכחתו, כפי המסתבר, כל החודש הזה חסר־קעריתוֹ – והנה זו הגוּרה הדקה־הזעירה, הרופסת, גדלה פתאום, וכבר כזאטוט מתרוצצת כה וכה, נצמדת לרגליו, מקמרת גבה, ערמומית מתחנחנת־מפתה.) פתאום גבהה החורשה ונעלמו חוּדי הצמרות הנשיוֹת של שני עצי־הליבנה הזכרוֹניים הגבוהים השפוכות רחבות על כתפיהם. סוגרת החורשה על הדירה־הבית מזה, ועל הבתים ההם משם, על גן־התינוקות, על טור החנויות משם, מעבר משם. וכבר היא אטומה במקצת למבט הסוקר, כּלָל חורשה לכל דבר. רק העין המפרטת אותה בהיות לה פנאי עיִן לעצמה, בהינעצה בה לתכליתה בלבד, תגלה עציה בפני עצמם, רווחי בין־עציה לגופם.

משמע, רק לעתים רחוקות התבונן אליה בחמש־עשרה השנים האלה, רק לעתים רחוקות קרב אליה קריבה שלמה ועמד עמידה שלמה מולה והתבונן אליה התבוננות שלמה מוקדשת בשלמות לה. אנו, בדירה הקטנה, בעיקר יושבים אנו אל שולחן הרהורינו־זכרונינו־הזיונינו, או שוכבים לתת מנוח־מה לגופנו סַבָל נפשנו ולתנועת חיי תוכו, ובנוענו מחוץ לכל עשיית־הישיבה ועשיית־השכיבה הזאת, לנו אך ניעותינו השימושיות המוכניות הרגילות, המוגבלות לעצמנו ולחפצינו המטריחים אותנו להפעילם, להניעם למעננו, או לעתים לנו זה ההילוך המוגיע כה וכה סביב־סביב לעצמנו, כדי לחזור ולספר את עצמנו לעצמנו; במאמצים להתיר את עצמנו מאיזו רשת פנימית, ובהקפדת־זהירות מלהוסיף ולסבך עצמנו תוך כך בה. אגב ההילוך הסַפּרני המַלאֶה והממריץ הזה גם יחד, המפועם כלוֹת־נפש של לְשון־בּוּר, של לְשוֹן־שמיטה, גמוּלה מדיבור חופשי, כטבעה, מהיגוּי עצמי נכון מתוך גרונה שלה, מתפרצת מתוך אֵלם ימים רבים, פה מגששת הססנית וּבוֹשה, פה מסתרבלת מתוך יתר התעוררותה ופה מתרעננת ומִיקלָה מתוך גיזום וקיטום וזימור, פה מסומאת לרגעים על ידי ברקי־פתאום בעב ערפילהּ, אגב ההילוך הרעֵב המתענה הזה, הנפסק מפעם לפעם כדי לשבת אל שולחן האותיות הרודפות זו את זו מקצות האצבעות בתאוות חיבור רבמיני, יחידות־יחידות קצרות־זמן ביותר, ומשנתחברו רודפות־נרדפות מחלקות שלל, מוסיפות הן ורצות זיווגים־זיווגים שבעים, קבוצות־קבוצות מושכות רֶכב מאחריהן, ופניהן נכחן, אך נכחן, מי יודע פעמים לאן, – אגב כך, וכל כך, אולי מוּעפת לפעמים עיננו מריצת האצבעות מריצות־האותיות, באקראי אל עֵבר החורשה, בחטף מוּעפת ומוּשבת בבת אחת, בחשאי ובבלי דעת, והחורשה רחש גידולה לא בתוכנו, ואף מחוצה לנו גידולה נעלם בתוך עצמה, נעלם אף מעצם חוץ־דירתנו, ביתה שלה, המובדל מדירתנו אנו לחלוטין.

מכל שכן לא היה מתהלך קצת לפעמים בחורשה, כי שביליה רק שימושיים הם, לצרכי מעבר קצוב מוגבלים. עוברים־ושבים בה מעט, ולא מתהלכים בה. טייליה היחידים חתולים הם על קרקעה, והצפרים הקשתיוֹת, החצִיוֹת, במרוֹם חללה ובמַענף עציה. ולפרקים ילדי השכונה הדולקים זה אחר זה ונעלמים, כצפרים בחריצי שבילי־האוויר שלהן למעלה, או עומדים בה מסביב למדורה שהבעירו.

קטנה החורשה ונוֹי־מעט תכלית קיומה שנקצבה לה, וגדולה יותר היא במקצת בתוֹרת מחיצה. המחיצה לא בגופה גלומה היא. מולבשת היא על גבי גופה הירוק. אנו אפשר שמהרהרים אנו לפעמים הרהור כשיעור חלום מצומצם שתישור מעליה ברבות הימים והיא תהיה לחורשה טהורה, כשם שאולי אנו חולמים־מהרהרים שהיה תהיה לחורשה נקיה מכל פסוֹלת־בית שמפרנסים בה אותה דרי־הבתים שזכו בזה נוי־המעט המתוכנן. כאן עלולים הרהורינו להפליג לערפילי עתיד משוער־קצים, ליהפך לשאלות בוטות חסרות תוחלת־תשובה. נסוגים הרהורינו המיואשים לחביון גומחותיהם.

מחוץ לשכונה, מעבר לכביש השוטף בזרם עצמי תחתי ובשטף רוּץ גלגלים עילי, רֶכב על גבי שכב, מן התל הגדול אל צפון הארץ, הולכים וסוגרים בתי־המגורים החדשים, מַרבי־הקומות, על הים. על חיק הים החובקהּ מפוּסק לרווחה מקצה אל קצה, בחום רוֹגע שׂרוּע ובלהט התרעשוּת חוֹמרת, בת־גובה מתנשאת, לעתותיהם. רק אם נעלה לקומה עליונה זרה, נוכל לראות את ארץ־המים ההומיה תמיד, בשלל קולות לרוּמיהם הומיה ובשלל גוונים לחוּדיהם מתלבשת ומתפשטת ומתלבשת ומתפשטת טווסית בלי הפוגה, ארץ עֵרִית־על רוֹטטנית דוֹם, הָרה קרֶב עצמה תמיד, ממלאה עצמה בגוף עצמה בלי חשׂך, לראותה מתפשטת לפנים ונעלמת, שמאלה מתפשטת וימינה, ונעלמת, ממלוא היקף עיננו. מעתה שכונתנו כּללא ים היא, מעתה באבידה זוֹכה שכונתנו, כשם שבתינו בתל־בנווה, ובתל הגדול רב־יתר מכן, ללא מרחב־חוץ הם, בעלי אבידה מלכתחילה. רק חוּצם הקטן הצר להם – הרחוב. מסתפקים־במיצר, כמדומה, הם בתים אלה, ומסתפקים בהסתפקותם שוכניהם, והמהלכים ביניהם (זה מקרוב לגובה התחילו שואפים במיצרי רחובותיהם). תנועת־החיים ביניהם עסקית טהורה היא במרכזי התל הגדול, תכליתית טהורה, ללא רגשות והרהורים חיצוניים, צידיים. זרם ללא גדה חיה, חוֹלית או עשבית או נִטעית מטבע ברייתה מזה ומזה. תחליפיה עצים רוּוחים בתפקיד מְצילים. תנועת חיים עוברים־ושבים טהורים היא. במסלול פנימי עצמי משלה, אשר דבר אין לו, זולת מגע פליטתה מוּשרת, קוֹלית, הדית, פסלתית, עם מסלול הרחוב הצר. האנשים במיצרי הרחובות בריות עוברות־ושבות הן כל עצמן, לעצמן עוברות־ושבות, עם עצמן נעות; עם הרחוב, עם המדרכות, עם הכביש יחד, אין הן נעות. אלה־עם־אלה, אלה־לא־עם־אלה הן. כך מטבעם של אלה, כך מטבעם של הללו, כמדומה. בזיווג מובדל, בפֶרֶד יחד מלכתחילה.

אף אנו עוברים־ושבים בזה הרחוב דו־הפרצופין, הקרוב־הזר לנו. אולם שונים אנו משאר המהלכים בו לעסקם, לעניניהם, לבטלתם, כשם שלא בקהלם נחַד. אף כי קרובי־לב נבקש בהם, מראה ותואר מצודדי עין, יפי חין פנים, קומה, פתוחים לקבל כמהים, נבקשם בנשימת כמיהה נושנה, מהבהבת, בת־לוואי לנשמת אפינו ניחרת־השנים. אותם רגשות והרהורים חיצוניים, צִדיים, שאנו מדמים לראותם נעדרים בהנ"ל, בנו רוחשים הם, סביבנו מעפעפים הם, רַפרָפים מתחוגגים של קובלנה חרישית, זערערים סמויים, בלתי־מוּמשים, מוחשים כלאחר תנועתנו על פני כולֵנו. עתים במורת־רוח חרישית אף מהם נִסטה, אל סימטאות שצדדיות הן כמוהם, אל רחובות מגורים טהורים, בם חצרות ירוקות וגינות ירוקות־אדומות־כחולות כהעתקי נווי־שדה רחוקים, ודממת מגורים מבודלת לעצמה, וחופש פרפרי של תנועת ילדים, ואל שרידי ראשיות התל הגדול, נשיה מתעקשת להיזכר, עָניים ואפרוריתם ורעיעותם – שם, שם, חצרות פנימיות נמות תנומת מקוואות של אורך־ימים, עץ רחב־צמרת הוגה בפתח, בירכתים, כיפת סכך ישנוֹת, גיגית מהבילה ריק, מהבילה מי־סבון, בחצר, זקנה יושבת בדמדום טשטוש – סימטותיהן הצרות־דקות, שמותיהן הרעננים המגרים, רחוב התבור, רחוב החבצלת, שאר שמות כיסופים ונוֹי־מרחקים, על ספי בתיהן נשים וגברים לגיליהם יושבים, כמו סדוּרים במעֵין טקס־אֵלם, כמו בשביל להצטלם, להצטייר, בהן בני־נעורים עומדים הוזים בקרנות, בני־נעורים מתהלכים בעצלתים כבתוך חדרים שקטים, מתרוצצים כה וכה ככלבלבים, אל נאות־עיר, אל רשויות בַיִת־משפחה שכוחות, פרטי־פרטים נידחים מובלעים של התל הגדול, נחבאים־נבלעים צנועים אל קרבו, נשים פעמינו כחוזרים אחר ימים רבים.

אנו לשעה כחוזרים אחר ימים רבים. מי ומי הפנים הנכריות הללו? – נושאים אלינו הזקנים והזקנות עינים תוהות, שואלות. נערה מתבוננת בסקרנות מתבגרות באִבּה. נערים מעיפים מבטי־חטף בקיאים ורגילים בנכרים. אנו חוזרים־ושבים. קצרה שעתנו כאן. לאטנו נעבור פה, ושעתנו מהירה, אצה לאחורינו.

אנו שבים אל רחובות העוברים־ושבים כבאים מאיזה חוץ־לעיר, חוץ־לזמן, ונפשנו כמאיזו בקעה עולה. אנו שבים מִשׁיבה חטופה. אנו עתים פה עדיין מה שהיינו פה בבואנו. כאך זה הַגיעֵנוּ הנה, כאך זה נְטוֹתנו אל איזו אכסנית־חיים־ברוּך, שמכבר בשם בעליה לא תתגדר, ומכבר כינוי־תואר לה משוררים קשרו לה, כנרת, או שניר, או אררט או כדומה, ושוב לא אכסניה גמורה היא, אלא אך חצויה, אך אכסנית־יום־וערב, בית־קפה מְלֵא ימיהם בטלים של תלויים על בלימה, וכאך זה קלָטתנו לְשבת יום־וערב בבלי־מה, ואך רעוּת חריפה מרחפת באוויר ויעודי־פיוט מעורפלים מלהיבים מַשען לנו וּמַשענה. וללילוֹת – אל אֵי־חדר תלוי על בלימה ולהט שכר־החודש מתהפך עליו. והחיים בעיקרם, כל החיים כולם בקטע־הרחוב הזה הם. ומסביב לקטע־רחוב־חיים זה – חוץ־הארץ הרחוק, רחב־הידים, שפלה, גיאיות, מעלות ומורדות, פסגות הרים, חוץ־חיים רחוק, כל עצמו אך מושג, תמונה פנימית, קרוב אך קרבת־דעת, קרבת סיפורו קצוב, קצוץ, שורות־שורות בעתונים המעט, בשירים המעט, בסיפורים המעט, ובסך הכל זכוּר במעומעם משנות נערות בית־הגבעה, משנות ספרי הנערוּת וסיפורי־הנערוּת, כאילו הקדמנו קדם דורות רבים לשבת, לנוע בו, ישיבת־תנועת זכרון וחלום. – רַחַב חוץ־הארץ.

כאך זה נטוֹתנו אל אותה אכסנית־יום־וערב שכבר שבקה חיים, כאחדים מיושביה קבע בָרעים, וכאך זה היאספנו אל חוג הרעים היושב ממתין בחציגורן בצד שמאל של האכסניה, אחר הצהרים, למוּכּר מרחוק, שעתה זה הגיע מאַחר־שנים, בחוסר־כול לוּט־ציפיה, שנה לפני מלחמת־העמים השניה. כאך זה היאספוֹ אל בית־יום־וערב זה, אשר אליו בבוקר יבוא, ממתין לבוא רעיו מִספר בערב, ועוד רעים יקנה נכונו לו, עוד־עוד רעים בבית רעי־יום־וערב זה.

רעוּת זו – לב החיים. ובית־רעוּת זה – מרכז הארץ. ומסביב למרכז־מעט מזדקר זה – חוּצוֹ הקטן, רחובות דרומה, רחובות צפונה, ימינה ושמאלה, עד חולות ועד פרדסים – ועד גבול הים. ומסביב לחוץ־מעט זה, המקיף מרכז־מעט זה – חוץ־רַחַב־הארץ הגדול, הרחוק, הנודע לנו אך דעת שם כולל, שככיפה מקומר הוא מרחוק, סביב־סביב, מעלינו, ודעת שמות פרטיו המפוזרים כנקודות זעירות על פני מפה מופשטת, חתומה.

אנו יושבי שפת־ים. כאך זה לנמל־הארץ הגענו. בית־רעוּת בו מצאנו ואליו נטינו ללון רֵעית, בשבת יום־וערב בבלי־מה, וללילות – אֵי־חדר תלוי במסיביו על בלימה. קימעה־קימעה נשתקענו בנמל־הארץ. כמלחים לא חזרו לספינתם. יושבי־נמל אנו זה עשרים שנה. מיטלטלים עשרים שנה מאֵי־חדר אל אֵי־חדר תלויים על בלימה. מאכסנית־יום־וערב אל אכסנית־יום־וערב. חוץ־רחב־הארץ הגדול הומה מרחוק מסביבנו, מעלינו, המית תביעה רחוקה, עמומה. אנו מטיילים ברחובות הנמל. אנו נעים־ונדים ברחובות הנמל. כמה וכמה פעמים יצאנו לשעה חוצה לנמל, וחזרנו. רחובותיו התחילו מפליגים צפונה ודרומה, פושטים ימינה ושמאלה, בולעים חולות ופרדסים, על ידנו. בסוף עשרים שנות־נמל נחלצנו להדביקם. לא הרחקנו מן הנמל אלא עד התל הקטן, אשר על שפת חוץ־רחב־הארץ.

בתל הקטן, בפאתי שנות־נמל ההן, מעבר מזה, יש והרהורי זכרון־שלמחרת, בבוקר מבּקרים, בטרם ימוגו ביום החדש המציפנו, יש ואלה מספרים לנו על חלום־לילה נדוֹש חוזר שלו, חוזר כמעט כּעֵינוֹ: עליו להגיע אי־לשם, אֵי־למי, הבטחה הבטיח, אֵי־שם, אי־מי ממתין לו, ואיננו מגיע. פעמים אֵי־היא נשמטת מלצדו בקרן־רחוב, פעמים הוא עצמו מאבּדהּ בנטותו לקרן־רחוב. אחר כך הוא תועה והולך, כאחוז תאוות־אובדן, ברחובות ובסימטאות מתרבים, במורדות יורד, ואל בתים לא ידעם נקלע, ובמסדרונות ובפתחים פנימיים נדחק אל מוצא מתרחק ומתאטם והולך, וכל אותה עת הוא רדוף הרגשת דחיפות ואשם איחור מתמשך ללא קץ, וזכר הממתין או הממתינה עד בוש, עזובים, כדופק פועם בו ומסבך פיתוליו וסיבוביו ומאריך איחורו ומעמיק צער אבידה בו, ולבסוף בפינת מסדרון שאפילתו גון עשן לבנבן לה אל כותל אין־מוצא מגיע ואל בין בריות מטושטשות מבקשות נפשו, כנראה, ובו בזמן, בו במקום, מבעד לכותל האטום מוֹרד גבעה משתפל, עצים וצמחים מזה ומזה לו. ונהר למטה. ומימין או משמאל למסדרון כניסה מעולפת עשן לתוך חדר, ואצל הכניסה בין הזרים לכוּד הוא משוֹב על עקביו או מנוֹע נכחוֹ. ולפעמים בו בזמן בנהר שלמטה מן הכותל חוֹצה, חוצה ואין צולחו, ושוב בעשן המסדרון לכוד. ושוב תחושת אבידה שאינה חוזרת בו, תעיה שאין תקנה לה, איחור שאין תיקון לו. כבר היו חלומות מעולם. סובב הולך החלום ועל סביבותיו שב החלום. כשנות־נמל ההן אשר סבבו הלכו להן ועתה על סביבותיהן שבו, והוא עתים בפאתיהן, מעֵבר מזה, מהלך על כרחו, מהרהר קטועות בזכרונן כבזכרון חלום־לילה שגוּר מעין זה החוזר ושב בלי יידע על שום מה.

חוזר ושב כמו להבהיר לו מה – כיוון שלא הצליח להבהירו, כמדומה, חוזר ושב חלילה, חלום עיקש.

ברחובות העוברים־ושבים – כך, כמו לשם כך במפורש, גם שנות־הנמל ההן תחזורנה מפעם לפעם לפניו, עיקשות כאותו חלום תעיה־איחור־אבידה. כאילו מה ממנו בהן, וכאילו מה מהן בו, ומשום מה דרך אחת דרכם.

וכך, כמו לשם כך במפורש, תחזורנה ותחלומנה את עצמן בתל הקטן, בחלל המקורה הקטן, המסוגר עתה סביב־סביב רב־יתר מאשר תוכו בסביבו הוא.

בפאתיהן, מעבר מזה.

לאחר מחזה־השיקוֹפית של דו־החדר החדפעמי החָלוּם בחדר־השינה המוגף כלפי כלל הדירה הקטנה וּפרוּץ לכל אנוֹשוּת־הבלימה של דמיון־השינה, בבואות־המים־והערפל של החי והצומח שלו, השקט התפוּח כעב־ענן בו, הסבך והמעוף הברורים־החדים שלו, הריגשה הפרושה בו כיריעה ברוח, בין החלומות האחרים האוזלים ערטילאים כקרעי נשמוֹת עבים מתנדפים, חלומות גלגולי מחילות תועים, מאחרי מחוז־חפץ לעולמים, אובדי־דרך מוּעדים, ובין ההליכה הדו־זמנית דקת־הגבולין ברחובות הדו־פרצופיים של התל הגדול, כבתוך אגם ראי כוֹפל ומכפל, מעקם ומסגסג, ממַשך ומחדד, בעומק כדור־הבדולח הקמוט העמום הזה, המנודנד־מנוצנץ שלל־גוני הוודאי והמדומה הטרופים, בלולים ומהופכים זה בתוך זה –

צומח לאט־לאט, כשיח־בר מתפתח בפתע בפינה לא־צפויה, כאלומת־קרנים מתפסקת־נפרשת בשעה שאינה שעתה, צומח לאט־לאט משא־נפש בעל רעננות מחודשת, חיוּת מאוחרת, יוצא־דופן בבטחתו, צופן פּתֶר־כול, מתקן תקנת־כול, עז כאשליה שלמה, חריף כאידיי־פיכס טהור, מבשר אמצאה, עיסוק חדש, התמכרות חדשה, שקטה־מתונה, מסתפקת במועט, מתענגת בענווה, עיסוק חדש, ממש אומנות חדשה, גולת־כותרת בגיל עוד־מעט־מעט זה, בתקופת עוד־מעט־מעט זו בחייו הרגילים, הנוהגים כמנהגם, של יושב החלל המקורה הקטן הכפול ומכופל.

יוֹבל עומד לָחוֹג בית־חרושת־הספרים, מעבידוֹ למעלה מעשרים שנה, מוּעבדוֹ למעלה מסך־שנים זה. לפני למעלה משנה פרש ממנו, לבית־חרושת־ספרים אחר העתיק כסאו ושולחנו. זה שנים אחדות אט־אט פרישׁתו פרשׂ, הרחיב, השלים. הניח אחריו פירות מלאכתו, דגמי מלאכתו, בּרָר ימיה וערביה מלאי המלים, השורות, קרן מחשבתו וסגנונו, קיימת ומזומנת לעולם השנים הבאות, נטל עמו שתיקה, נענתה שתיקה בשתיקה, ומאחוריה שקיקת־מלאכה נמשכת ביתר־שאת, מוּתפחת במפוח מרץ ויזמה מנכּ“ליים מתגברים של מנכּ”ל עומד לפרוש מעשיית יום־יום, לקומה עליונה של הנהלה עליונה לעלות, מפוח רב־אונים בן שבעים ושבע. יוֹבל עומד בית־חרושת־הספרים לחוג. מזכ“ל ותיק משנס מתניו לתקופה החדשה, פנים אל פנים מול מנכּ”ל חדש, צעיר, מתיצב בשנים־שלושת העתונים, בראיונות שנים־שלושה. נמחתה התקופה הישנה. בולעים מזכ“לים ותיקים תקופות ישנות, ולא נודע כי באו אל קרבם. תפוּחי בּלעָם, שׂבעי שולחן חבריהם, מתיצבים מול מנכּ”לים חדשים, צעירים, למנעם מלבלוע מזכ“לים ותיקים וכנם. בקרב הראיונות בּלוּע זכר הפורש השותק. שותק חלל קרב הראיונות. שתיקה בשתיקה נענית. יובל נכון להיחוג, לדיבור ממונים על מנכ”לים ומזכ"לים, לנאומי־חג עזים. הפורש המוזמן לחג־היובל בכרטיס־הזמנה מודפס, שלוח במעטפה פתוחה, משיב תשובת־שתיקה נמנעת, יושב בית־שתיקתו, זר מושלם שמקומו הנאוֹת מצא לו.

צומח לאט־לאט, מתלבש במלה צנועה, מוגמר, שלם.

ספרן להיות. מכל בתי־חרושת־הספרים לפרוש. ספרן להיות.

משא־נפש מרומם אל עיסוק צנוע בקרן־זווית אֵי בתל הגדול, אֵי באיזה תל־נווה־רמה־גבעה וכו'.

לאִטנוּ, ספק מאוכזבים מלכתחילה, ספק שואפים ברפיון לאכזבת־האכזבה, כרגיל, ערב אחד בערבים אחרונים נכנסים אנו לבנין הגדול, מפואר־מבוהק קירות־הזכוכית של היכל התיאטרון הממלכתי. אדום־אדום סביב־סביב. חגיגיות אילמת של שטיחים אדומים רחבים־ארוכים, ספסלים־ספות אדומים ארוכים לאורך קירות־הזכוכית המעוגלים, מיכלי־המאפרות האדומים. אנו עולים במדרגות רפודותשטיחים, חוגגות דוֹם. בפתח אולםההצגה סדרן זקן מקביל פנינו, נמוך־קומה, בריא־בשר, מגולח למשעי, מעונב, גָהוּץ, נע כבדוֹת־קלוֹת בסרבולת גופו הקטן, מושיט ידיו בחיוּת, מורה בידיו בעליזות, מלווה אותנו למקומותינו בחדוַת־חגיגיות. אני אומר לרעוּתי: ראי, זה סוּבַא, השחקן הוותיק. סדרן־תיאטרון הוא עכשיו. לפני שנה נזכרו בו ונשף מיוחד ערכו לו, ותפקיד ראשי קבעו לו בהצגתו. סדרן־תיאטרון הוא עכשיו. – השחקן הוותיק בתנועות רחבות מתהלך כה וכה באולם. בתפקיד סדרן ראשי משחק הוא בהצגת־האולם. הוא מסדר את האולם. הוא מפיח חיים רוגשים בתפקיד הסדרן, מעלהו למדרגה גבוהה. הוא מסדר את האולם. הוא שולט באולם. ידיו פרושות על פני כל האולם. עיניו פקוחות על כול בו. כל האולם שייך לו. בבית־התיאטרון שורר הוא. מקבל פני הבאים כבעל התיאטרון. הוא לתיאטרון והתיאטרון לו.

ספרן להיות. דומית בית־ספרים קטן בקרן־רחוב שוקטת נפרשת לפניו. חדר, שני חדרים וקירות־ספרים להם. שעת אחר־הצהרים דוממה בבית־הספרים הדומם נפרשת לפניו. קוראים נכנסים דומם. הקוראים הרחוקים, הקוראים הנעלמים של ספריו, הנה קרובים הם אליו קרבת ד' אמות. מקרוב מדבר הוא אל הרחוקים זה מקרוב באו. החדר, שני החדרים – כּכפל חדר־ספריו שלו, איצטבתו האחת. רווחי דומיה מעמיקה, תופחת, גדלה כגדול פרקי־זמן, תקופות־גיל, בין באים לבאים. בית־ספרים קטן ומנין־קוראים קטן. ערך מיוחד לקוטן זה. נבחר ונבלט. רווחי שהות גדולה לחירות ברשות עצמו. שהות חוזרת ושבה להמשיך בסיפור עצמו לעצמו באין מעצור ומכשול. חיים צנועים ומלאכה צנועה ונחמדה. אט־אט להתהלך בין הספרים המוגמרים, בתוך תוכו של אסיף הפירות הבשל, ולהמשיך ולנוע אל תכלית־החפץ היחידה, האחרונה, אל סיפור עצמו המנופּה, הסדוּר, המוברר, כמישנה־חיים חדש מטוֹהר ונאמן.

בעוד שנים אחדות. בפאתי שנות־נמל, בינתיים.

עוד פרקים יבואו בחוברות הבאות