אבני מפתו חלק I
מאתדב סדן
שלוש הערות
מאתדב סדן
א
ספרי עתה הוא כהמשך קודמו, ששמו כשמו “אבני מפתן” (הוצאת י.ל. פרץ, תשכ"ב) וכוונתו ככוונתו – תגבורת הענין בספרות יידיש, אישיה ופעליה, הספר כולל מאמרים, מסות, מונוגרפיות, מהם שנתפרסמו כמבואי ספרים מהם שנדפסו בבימות שונות, והם ניתנים עתה כדיוק לשונם, והתאריך מתחת לכל חיבור יעיד על מעמד ידיעתו ודעתו של המחבר בנושא הנידון בו.
ב
הכרך הזה בא להעריך בארבעה מדורים מערכה מגוונה של משוררים, מספרים, מבקרים חוקרים; קצתם, שנידונו בכרך הקודם, ניתנת להם עתה תוספת (שלום עליכם, ה. לייוויק, מאנגר), או השלמה (ד. פינסקי, בריש ווינשטיין, יוסף אהרליך) ואף הרחבה ומיצוי (שלמה ביקל), אך רובם המכריע לא נדונו בו, ודיונם בהרחבה נאותה, באופן שמותר לראות את הכרך הזה כפסיעה נוספת מעבר למפתנה של ספרות-יידיש וכטיול ממושך ורב-כיוונים באולמה וחדריה.
ג
מתוך תקוה להוסיף לו לכרך, הניתן עתה ביד הקורא, אחים כמותו, ובהם כרך המיוחד לחוקרי יידיש, הריני אומר דבר-תודה לאשר עודדוני – הוצאת י.ל. פרץ ומנהליה, ידידי שלמה שוויצר ויהודה קרש, שהפקיחו עינם לטובה מראשית סידורו של הספר עד אחרית דפיסתו, לידידי יוסף אחאי ופרופ' ח. טמרוק על שטרחו בהגהתו, ולמרת לילי נדב על שהתקינה את המפתח, וחן חן להם.
ד. ס.
בין לימוד לשעשוע
מאתדב סדן
בין לימוד לשעשוע
מאתדב סדן
על אייזיק מאיר דיק
מאתדב סדן
א
המסורת, המעמידה את ראשיתה של האומה על שלושה אבות, נמשכה גם לכמה מיני ראשית אחרים בתולדותינו, ועדות לה, בשני דור אחרונים, אף ספרות יידיש המודרנית שמבקריה מעמידים אותה על שלושה אבות, והם: מנדלי, שלום-עליכם וי.ל. פרץ. אבל דין להזכיר, כי הם עצמם לא ראו ולא יכלו לראות את עצמם ראשונים, ונמצאו גם להם, בייחדו לאמצעי שבהם, שלושה אבות בשלפניהם. ואמנם, שלום-עליכם מדבר בפירוש על שלישייה, ועד היכן מגיעה הכרתו בה והוקרתו לה ניתן ללמוד מתוך שהוא תולה בהם כינוי של ענקים.
והנה משלושת האבות האלה אך האחד, מנדלי, חי עתה לא בלבד בתודעתו אלא גם בידיעתו של דורנו, ואילו השניים האחרים, אייזיק-מאיר דיק ויצחק-יואל לינצקי הם, לכל המוטב, בחינת פרקים בהיסטוריה של הספרות, וסימנך: אם לפסוח על קצת קטעים משלהם, השלובים באנתולוגיות, וספרי-לימוד, הרי גם כתבי לינצקי גם כתבי דיק אינם זוכים לחידושי מהדורות: ראשון נעשה בו ניסיון בודד, והוא פירסום קיצור ‘דאָס פּוילישע יינגל’ ((וינה 1920), ואחרון נעשו בו שני נסיונות – נסיונו של דוד קאסל (1922) להוציא קצת סיפוריו על דרך מודרניזאציה, שלא היתה פטורה משרירות, כפי שהטעימו המבקרים שדנו אותה ברותחין, ונסיונו של שמואל ניגר (שיקאגו 1954), שנעשה גם הוא במידה צנועה של זהירות: והצד השווה שבשני הנסיונות, שאין בהם כדי לשנות מאותה גזירה של שיכחה והשכחה, שירדה על שני הסופרים האלה. וכך נשתגר ההרגל למנות את אייזיק-מאיר דיק עם ראשוני בוני ספרות יידיש בדורות האחרונים, כשאפילו המתעניינים בספרותה ותולדתה יותר משהם יודעים אותו הם יודעים עליו.
ב
א.מ. דיק היה איש וילנה, בה לידתו (תאריכה מתנודד בין שנת 1806 ושנת 1814) ובה פטירתו (1893), ובה יצאו רוב ימי חייו, ואף יציאותיו לא הרחיקוהו הרבה מעליה, שכן ישב בעיירות ליטא (זלווה, ז’ופרין, נסוויז'), והוא נלוש בחומרה ורוחה של אותה עיר ואם בישראל, שהיה בה מראשוני ההשכלה והיה אח וריע למשכיליה ונתן ידו לכמה מתכניותיהם – פניה אל השררה שתגזור על מלבושי היהודים הנהוגים, תקנת החינוך על דרך העמדת בתי-הספר, תקנת סדרי התפילה כדרך משכילי אשכנז (‘טהרת הקודש’) וכדומה, אך הוא היה שונה מהם גם בדרכו בחיים גם בדרכו בספרות. בחיים – לא נבדל במנהגו ובמלבושו מרוב יהודי-העיר והיה מעורב באורחם והליכותיהם; בספרות – אף כי כמותם כמותו מאוהבי השרידה היחידה, לשון-האבות, וממטפחיה, ועדים לכך חיבוריו בה (מסכת עניות, האורח, זפרונה, יון מצולה על תוספאותיו), או חיבור כפול שלון (‘מחזה מול מחזה’ – ‘פורים שפיגל’), הריהם מיעוט בכלל כתביו (ועמד עליהם ש. ניגר במאמרו ב’העבר' 1919, ואחר-כך ‘אחיעבר’ תרפ"א), ואילו רוב כתביו ועיקרם קונטרסים, שמניינם מגיע למאות, כתובים בשפת-האמהות, יידיש, ובה קנה לו בשעתו את עולמו.
חיבורים אלה שונים ומגוונים בעניינם וסוגיהם – לרוב הם מעשי עיבוד של מקורות שונים, מהם גלויים מהם סמויים, מהם יונקים מתחומה של ספרות-בית, מהם שאובים מבארה של ספרות-חוץ, והוא עניין למחקר מפורט, בכלל העיבודים האלה מצויים מעשים של תרגום, הגורע אמנם ממקורם, אך אף מוסיף עליו מצדי-צדדים, ורוב התוספות מכוונות להסברה, ברוח ההשכלה, ויש שגם ההסברה טוענת הסברה, ומכאן דרכו שלא להסתפק בהערות אלא לעטר גם אותן בהערות. הכוונה הברורה, שהדריכתו בעיבודיו אלו, היא השכלת הרבים ברוח המוסר והביקורת (בלשונו: קריטעש און מוראַלעש), אבל לא אחת תשוקת השיחה פורצת גבולות מגמתו, והוא מתגלה בסגולות משוחח-לתומו, כדרך שיחה (שמועס) של אנשים יהודים וכדרך gaweda של אנשים פולנים, והוא משעשע בשילובי-סיפור ובקטעי-תיאור, המעמידים אותו במחוזה של אמנות או בקירובו.
ג
אפילו סקריה קלה וחוזרת על מגוונת הנושאים של מעשי תירגומו ועיבודו מעמידה לפנינו תשלובת עשירה של צינורי-יניקה – אנו מוצאים בהם חיבורים הבאים לחבב את ערכי-ישראל, תורתו, תפילתו (פרקי תהילים לרבות הפירושים מצודת-ציון ומצודת-דוד; זמירות של שבת: הגדה של פסח: הלכות דרך ארץ; חובת נשים והיא קיצור שולחן ערוך לפשוטי-עם, וכדומה), כשם שאנו מוצאים בהם חיבורים הבאים לחבב את ארץ-ישראל (סיפור ארץ הקדושה; קורות ירושלים; איגרת רבי עובדיה ברטנורא לאביו) וחיבורים שעניינם פרקים מספרותנו הקדומה (הדרת זקנים והיא איגרת-אַריסטיאַס לפי תרגומו של רבי עזריה מן האדומים), מספרות ימי-הביניים (מבחר הפנינים), וביותר מספרות הדורות האחרונים, אם לפני ההשכלה (‘מסילת ישרים’ לרמח"ל), אם בתוכה (סיפורי חכמי יוון, נוסח יהודה לייב בן-זאב ב’בית הספר' שלו), וכן ספרי לימוד במקצועות-מדע, בין מדע ממשי (מלאכת מחשבת – חשבון ותשבורת), בין מדע מדומה (חכמת היד).
אבל חובה לציין, כי חיבורים אלה וכאהל כלולים בהם עיבודים, היוצאים מכלל תרגום ונכנסים לכלל מקור, כגון סיפורו: ‘דער פרוש פון בארדיטשוב’ (הפרוש מברדיצ’ב), השאול, אמנם, מזולתו (‘שלמה מול אדר’ לר' שמואל זיינויל צאהלן), אך המעבד הטיל בו שינוי לצד מסגרת ההווי ולצד טיב הנפשות ובייחוד לצד המגמה, עד שסימני הפיקארסקה נחלפים באותות ריאליסטיקה, ולפנינו סיפור משכילים, ביתר דיוק: מהתלת-משכילים מובהקת. ולא עוד, אלא עיקרה של המהתלה חוזר גם בחיבורים אחרים (כגון הסיפור: “די אוֹרחים אין דוּראצעסאק”). ואם במקור שלפני ההשכלה כך, במקור של ימי ההשכלה לא כל שכן, כגון הסיפור: “דער גלגול”, והוא עיבוד חיבורו הנודע של יצחק ארטר “גלגול נפש” (ומעניינת ההשוואה בין המקור לבין קירובו – ר' יצחק בר לוינזון ובייחוד בינו לבין עיבודיו האחרים, אם בשילוח דרך סיפור – א. ב. גוטלובר, אם במקוטע דרך שיר – מ. ל. לילינבלום).
ולענין מקוריו בספרות ההשכלה וסביביה, הרי הם מפליגים גם לסופרי היהודים כותבי לעז – בין אספי דברים שהוא פורש שמם, כגון “שבת-בלאט”, בין דברים שאין הוא פורש שמם כגון Sippurim של פאַשלס, בין חטיבות של מחברים שנמשך להם, כגון אהרן דוד ברנשיין (“פייגעלע מגיד”) וכדומה. ולא חש המעבד כי היתה בו, האדוק במשכילותו הראציונאליות, יד הרומאנטיקה, שחילחלה בנפש המחברים ההם שלאחר שנחרב, בחפצם ואף בידם, עולמם הישן, נהגו בו מנהג של רוב חיבה, ואפילו של מעט כמיהה, ומשנוספה לכך גם השפעה מבחוץ, שהוא מזכירה בפירוש, הלא הם הטיולים על פני וילנה לכודז’קו, הוציא מתחת ידו כמה חיבורים, שהקדמה להם והציונים בתוכם יש בהם משום הסתייגות מגישה רומאנטית, אך תוכנם ועניינם יש בהם משום התערות בה, וככל המשוער הוא עצמו לא חש באותה סתירה. ועדים לכך לא בלבד חיבורים, שיש בהם יסודות של אגדת-פלאים, שדים וקסמים, אלא בייחוד סיפורים האגייוגראפים, שמפותכים בה מפלאות-צדיקים ותוכחות-מוסר, ויותר משחש המחבר חש קוראו, בייחוד קוראו הרחוק, בנפתולים של המשכיל-לרצונו והפולקלוריסטן-לכורחו.
ד
ואף שניכר בו העירוב של מגמה משׂכּילית ותכונה עממית, שהגיע לפעמים לידי מיזוג, והוא שעמד לו לעשות יסודות שונים, ואפילו סותרים, עניין לסיפוריו, ובכוחם ומכוחם לקנות לבם של רבבות קוראים, ובייחוד קוראות, שנעשה כעין ספק-קבע לחמדת-קריאתם (הוא חתם על חוזה, שעל-פיו התחייב להמציא לבית האלמנה ראָם ובניה חיבורים לעתים מזומנים – הנוסח נדפס גם בזכרונותיו של שלמה שרבּרק, תשט"ו), אין להוציא את המחבר רב-העשייה הזה מתחומם של זמנו, סביבתו, חוגו על השקפתם ותפיסתם, אדרבה, לא בלבד בסיפוריו, שהתפרנסו מחומרי-קריאתו, אלא אף בסיפוריו, שינקו מחוויותיו וזכרונותיו, והם כמובן מיטב יצירתו ועשייתו, שקד לשלב את תכניתה של ההשכלה לסעיפיה השונים, ושעל-כן אין צריך רוב דברים כדי להסביר, כי סיפור כגון “המתעלף” בא להמשיך את פולמוס הלנת המתים וסיפור כגון “ליל הושענא רבה” ואף חלקו של סיפור “שמעיא גוּט-יוֹם-טוב בּיטער” או “דיא נאַכט פון ט”ו כסליו" (ליל ט"ו כסליו, ליל סעודת החברה קדישא) וכדומה, באים להמשיך את המלחמה באמונות טפלות, כאמונה בעניין הצל בליל החותם או ברוחות מתים ושדים וכיוצא בהם אך ההווי על ענייניו ונפשותיו, שהיו לו כטפל לעיקר נעשים לנו, הקוראים הרחוקים מזמנו ומקומו, כעיקר ופעמים אף כעיקר העיקרים. ושעל כן חיבוריו הם לנו כאוצר בלום של תיאור קלסתרים ודיוקנאות, מהם שנעשו שם דבר (חייציקל אַליין, יעקלי גאָלדשלעגער, שמעיא דער גוּט-יום-טוב ביטער, וכדומה), ציורים שיש בהם כדי טיפּוֹלוגיה משופעת של רחוב היהודים (הבדחן, השדכן, השמש, המשרתת, בחור-הישיבה העני, נער הרחוב, הממזר וכדומה) ולא עוד אלא הוא שחתם על בקשה לרשות שהיא תגזור על בגדי היהודים, נחרד לשנים לראות במו עיניו, כיצד גזירה זו נדרשה הלכה למעשה, אך בבואו להשלים את אסופת מאמריו הרוסיים של א. ל. לוונדה (נדפסה ב“דיעֵן”) על הבגדים האלה, בייחוד אלה שעברו ובטלו, כתב חיבור מפורט (“די קליידער אוּמוועקסלוּנג”), שערכו לתולדות ההווי שלנו לא ישוער. הלכך לא נתמה למצוא בחיבוריו סיפורים כגון “בּאָרסקע דער שומר” או “דער יורד” (ולדעת אברהם יערי הוא ממקורי “והיה העקוב למישור” לש"י עגנון), ואף “נטקע גנב” – המעמידות אותו מספר, שעיקרו מתמצה בסיפורו, סיפור ההווי.
אין צריך לומר, כי הוא הדין בסיפורי-הוּמוֹר, כגון “אַ פאַרדרייענעס” (בלבולת), שבו הפעיל, דרך שחוק, מסכת qui pro quo ובייחוד אסופת החיבורים וההלצות (“בּליצענדע וויצען אָדער לאַכפילען”: וכן: “וויטצען מיט שפיטעצן”). ולא עוד אלא אף כמה וכמה סיפורי-בדים (גולגולת מת, מת חי, תרנגול שחור וכדומה) וכן כמה וכמה סיפורי-הרפתקה (שודדים וראש להם קאַרטוש, ובייחוד מסעות וסכנותיהם), אפילו ניתן בהם זעיר-שם זעיר-שם מתוכחת-משכילים, הרי היא כקליפה שהסרתה קלה, כמעט באפס-יד, והחיבורים מתקלפים כסיפורים לגופם, הפרוזים גם לצד ספרות של אמנות גם לצד ספרות של בידור, והרי מעמד-הביניים שבין שני סוגים אלה הוא-הוא מעמדו של א. מ. דיק ושל מחברים שהם תלמידיו בין מבחינה גיניטית (שמ"ר, שיצא לו מוניטין כדי כך, שכמה מחיבורי דיק נדפסו משמו, וכן יהושע מזח, יהושע בודזון), בין מבחינה דיאלקטית (ר' בן-ציון אלפס).
ה
עם כל שאיבתו מעברים, היה א. מ. דיק נטוע ועומד בטבּורה של קהילת ישראל, קהילת וילנה, ומכוחה גבר חיבורו בתולדות ישראל, וטיוליו בשביליה יוכיחו. כשם שלא מקרה הוא לו חיבור כגון “דער אידישער פאָסלאניק” (והוא מעשה במשיח שנתגלה בעירו בשנת 1822), כך לא מקרה הוא לו סיפור על הקאַנטוניסטים (“דער סאָלדעטסקע סין”), כי הרי עליו עצמו כמעט שעברה כוס; ורישומי זמנו וסביביו ניכרים בסיפורו על יהודי וארשה בימי מרד הפולנים (מיאַטעזש), או סיפורו על הרוזן פּוֹטוֹצקי וגיורו ומותו על קידוש-השם (אמנם הגיע לידינו לאחר שחלו בו ידים מתקנות), וכשם שלא מקרה הם חיבוריו על יהודי ליטא (לדבריו, על-פי האחים וינדהאם) או על הליטאי בוולין, כך לא מקרה הם לו טיוליו הרחוקים יותר – אם במקום, כגון סיפורו על יהודי מארוֹקו: אם בזמן, כגון סיפורו “מלכה אונ הדסה” על ימי ריכארד לב-הארי (והוא לפי אויגן ריספארט, הוא-הוא הרב ר' יצחק אשר פראנקולם, ויצא בתרגום עברי של מרים מרקל-מוזסזון, ידידתו של יל"ג, ואף בימינו בעיבודו של מ. ז. וולפובסקי “מצודת יורק”). וכעין זימון בין הווה ועבר הם לו כמיני תופעות-מישנה של דמיונות ועלילות כגון “דיא צווייטע יהודית” (ומקום גבורתה בדור קודם ובווילנה) ואפילו “העלענע די צווייטע” וכיוצא באלה.
אבל הדיבור על טיוליו לתחומה של תולדת העם, בין דורותיה רחוקים בין דורותיה קרובים, מעלה כמאליה את השאלה, מה דמויות בה נראו לו עשויות כמופת לדורות ולדורו בכללם, קודם-כל הם רבנים, ששלימותם האמוניית וחטיביותם המוסרית מסגלות אותם להיות כמשאת-נפשו של איש ישראלי, ואנו מוצאים בכלל את ר' יום טוב ליפמן הלר, בעל התוספות יום טוב, ר' דוד סג"ל בעל הטורי-זהב – אליהם ואל כמותם הסב המספר את דעת הקוראים בדרכים שונות, אם בתרגום דבריהם או קיצורם, אם בסיפורי חכמתם, בסביבי דורו בולטת הערצתו לגאון מווילנה, לר' רפאל כהן, שסופו רבה של האמבּורג, לר' אברהם דאנציג בעל “חיי אדם” וביותר לר' ישעיהו מז’וּכוביץ, כמין צדיק של מתנגדים, והצד השווה שהם מתוארים כאישי-מופת.
בדרך כלל ניתן לציין, כי הוא ראה דמויות-מופת בתחומה של המתנגדות, עד שלפעמים מיטשטשת לו ההבדלה בינה ליבן ההשכלה (וכן, למשל, הוא מגדיר את שמשון הלוי בלוך כמתנגד גדול), והוא אף מביא, מתוך חיבה יתירה, דברי מוסרם של שלוחי המתנגדים, אלה גדולי דרשניהם – המגיד מדובנא, ר' צבי ווֹידיסלאבסקי (אביו של ר' שמחה-בּונם מפשיסחא) ור' לייב טארלר; והמענין הוא, כי הוא מביא מדבריהם שהשמיעו באשכנז. פעמים מתעורר הרושם, כאילו הקואליציה שבין המתנגדים וראשוני המשכילים, לרגל מלחמתם המשותפת בחסידות, היתה למעלה מאֶפּיזודה חולפת. ואולי פעל בו החפץ לאשר את הלגיטימיות של ההשכלה, מתוך שהעמיד אותה לתומו כיורשתם של הרבנים שהיו ואינם והיו טובים מן הרבנים ההווים וישנם.
והרי האמונה בימים הראשונים הטובים מאלה מילאה כמה מבתי נפשו – בין נתן עינו במה שהיה קרוב במקום ובזמן, הלא היא וילנה, שהיתה בעיניו כליל השלימוּת, אך בני סביביה שפלשו אליה קלקלוּה; בין נתן לבו במה שהיה רחוק במקום ובזמן – תפיסת הפאטריאכאליות וחמדתה, כפי שנשתקפו במקרא, והעתידה להתחדש, וכנראה לשם חידושה קרא להליכה לערבות אמריקה, ואפילו תיאר חידושה ממש (והוא התעניין בה באמריקה לא בלבד באזורה של ההזיה אלא אף באזורה של המציאות, בעיבוד ספרו “דיא שקלאוועריא”, שהוא עיבוד ואפילו ייחוד סיפורה הנודע של הרייט בּיצ’ר סטאוּ “אוהל הדוד תום”). איך כל אלה וכאלה, לרבות האוּטוֹפּיה החינוכית שלו (שנתפרסמה בידי ש. ניגר מתוך כתב-יד) הסתדרו בצד כמה מדעותיו הקדומות והמופרכות – לאלוהי הסתירות פתרונים.
ו
מחקר פועלו בכללו וּבפרטיו רחוק ממיצוי, ובאמת ניתן לדבר על מיני התחלה בלבד, אף שהתעניינו בו מגדולי החכמים (אהרן ילינק בווינה, דוד רוזין בברסלא, משה גאסטר בלונדון) וניסו באסופת פזוריו שבדפוס, הרי אפילו מספר חיבוריו לא היה ידוע כדקדוקו, וכבר עמעמו בו בחייו (ב“המליץ” 1868, כלומר בעיצומה של כתיבתו הפורה, נמנו חמישים וחמש יחידות). וגם עתה, כשמצויות בידינו רשימות ביבליוגארפיות, בין המצורפות לערכו בלכסיקאות (ז. רייזן, וביתר הרחבה בלכסיקון של ספרות יידיש החדשה, כרך ב'), בין הנתונים כפירסומי ביבליוגראפיה מיוחדים, בייחוד מחקריו של יצחק ריבקינד בתוספאותיו של ש. ניגר ("ייווא בלעטער 1922), ושל אברהם יערי (“ספרי א. מ. דיק בירושלים”, קרית ספר תשי"ז) ושל ר' חיים ליברמן, לא הגענו לתשלום הידיעה, וניתן לשער, כי כמה מחיבוריו עלומים מידיעתנו.
אף מחקר מקורותיו רחוק ממיצויו, אם כי עסקו בו מטוּבי החוקרים (ש. ניגר, מכס וויינרייך), ואין צריך לומר מחקר לשונו, שהוא כבית-אוצר של פתגמים, מימרות מטבעות-לשון, מורשת יידיש היונקת מן השיתין. (והרבה מביא מהם נח פרילוצקי בספרו “דאָס געוועט” וכן הרב ר' יהודה אבידע בספרו “דער וואונדער-אוצר פון דער יידישער שפראך”). אמת, לשונו קיימה מלוא אמינותה אך בראשיתו ונמשכה כתריסר שנים שבהן הקפיד על לשון העם כדרך שהקפידו אבות ספרות יידיש המודרנית, למן ראשוני המשכילים מחברי הקומדיות, אייכל וולפסון, דרך מנדל לפין ושלמה אטינגר, עד ישראל אַקספנלד, אך לימים סטה מדרך האמינות ולשונו נערבה, גם מצד התחביר גם מצד הלקסיקה, רוב יסודות פורעים, מהם רוסיים וביותר גרמניים. אבל גם בסטייתו לא חדלו חיבוריו מהיות בית-גנזים, וכל שניסה לבדקו העלה בידו רב.
ובבואנו עתה להביא לפני קהל הקוראים העברים מבחר כתביו, (“ר' שמעיא מברך המועדות ודברי סיפור אחרים”, מוסד ביאליק, תשכ"ו) התכוונו לתחזית של עיקרי-כיווניו, ושעל כן ראינו להביא שלושה סיפורים גדולים יותר, וכן רוב חלקים מתוך כמה וכמה סיפורים, והם פרקים העומדים לגופם ואף צרורות קטעים העשויים לשקף את ריבוי פניו, ותהא זו פתיחה לתגבורת ההתעניינות בו ובפעלו.
{סיון תשכ"ו}
בין אמן לקברניט על יצחק לייבוש פרץ
מאתדב סדן
בין אמן לקברניט על יצחק לייבוש פרץ
מאתדב סדן
מאמר א': בין תאריך למחציתו
מאתדב סדן
מזכרון מנדלי לזכר י. ל. פרץ
א
המצויים אצל ספרות יידיש ועתונותה יודעים, כי התאריך של מנין מחצית המאה לפטירתו של יצחק לייבוש פרץ נתקל בתאריך של מנין כפול – מאה תמימה של ספרות יידיש המודרנית. אחזתי לשון תקילה שהיא אחות ללשון תקלה, לפי שהתאריך הראשון כל-כולו וודאי, ואילו התאריך האחרון רובו ככולו ספק. אמנם, לפני שנתיים ומעלה, ואם לדקדק ביום כ“ט תשרי תשכ”ג, מלאו מאה שנה להופעת הגליון הראשון של “קול מבשר”, תוספת יידיש לשבועון העברי “המליץ”, ובו נדפסו כמה וכמה חיבורים נחשבים, אם בשירה, אם בפובליציסטיקה וביחוד בסיפור, שכן ניתנו בו בהמשכים “דאָס פוילישע יינגעל” ליצחק יואל ליניצקי ו“דאָס קליינע מענטשעלע” למנדלי מוכר ספרים, ורשמם בקהל המשכילים ופשוטי-העם היה גדול, ששני הסיפורים, השרויים בעניינם וברוחם בחללם של שלהי-ההשכלה, היו מצויינים בריאליסטיקה של תיאור ובחריפות של סטירה, והעיקר בלשון, שחיתוך-דיבורו של עם נותן בה שבעה מיני חן, והקוראים בימים ההם, אפילו הבחנתם דקה משהיתה, לא היו יכולים, על פי הסיפורים האלה שהתחרו זה בזה במעלות ובמעלה, לראות מראשית אחרית, דהיינו שהראשון ייעצר בדרך עלייתו עד שאין כשיכחתו, והאחרון יפליג כדרך שהפליג בדרך עלייתו עד שאין כזכרונו. ואדרבה, כמה סימנים מעידים, כי אילו נערך בימים ההם משאל, מה סיפור נחשב מחברו, היתה הכף נוטה ומכרעת לא לצד מי שזכור וקיים אלא לצד מי שנשכח כאילו לא היה. והנה כתום שנת המאה ל“קול מבשר” הוצבו לו כמה וכמה ציונים, מהם גם בירושלים, בחוג ללימוד יידיש באוניברסיטה שבו נקבע מחזור-שיעורים לכך ובהוצאתו יצא לאור מבחר-הדברים בסיפור, מאמר ושיר, שנדפסו ב“קול מבשר” בשנים 1863 עד 1869, וכך ניתן מצע לעיון ודיון של ממש באותו כתב-עת נדיר, שלא נתקיימו הימנו אלא שניים או שלושה קומפלטים. ואילו בגולה נתפסם תחילה קונטרס עממי ונדפסו קצת מאמרים, שניכר היה בהם שכותביהם לא קראו את “קול מבשר” אלא חזרו ברוב דברים שלהם על מעט דברים של אחרים. אולם מקץ כשנתיים ימים נתגלגל התאריך של תום יובליים כדמות חג המאה של ספרות יידיש המודרנית, שטבורה חגיגת “דאָס קללינע מענטשעלע”, כנקודת-מוצאה של הספרות הזאת, וכבר נתגבהה בזה תלולית דברים בעל-פה ובכתב. תנופת ניסורו של גלגל היובל היתה בבואנוס איירס, ולימים נמשכה לה ניו-יורק, וזה מקרוב נצטרפה לה גם תל-אביב ועצם התנופה מוסיפה והולכת בפומבי רבתא. ספרות יידיש נפתולי מלחמתה לקיומה והמשכו, הצריכים רוב גבורה, יפים לה ימי-שמחה, אלא שהתאריך, שבו נתלתה וכדרך שנתלתה, צריך בדיקה. הפותח את ספרות יידיש בדורות האחרונים במנדלי, בין שסיפורו הוא לה, לאותה מסכת חגיגית, עילה של ממש, בין שהוא לא אמתלא המתראה כממש, מעוול קודם כל את קודמיו, בוני הספרות הזאת, שסללו את דרכו לפניו. בוא מעוול את מנדל לפין, שהפליא לעשות בשתי הלשונות, בלשון יידיש היונקת ממקורה של לשום-העם על קסמיה וסממניה, ובלשון העברית היונקת מרבדיה המאוחרים ועיקרם לשון חכמים, הוא-הוא שמנדלי יצא, במעשה הלשונות, בעקביו ועשה כמתכונתו, אלא שהרב אמנותו מצומצמת על לשונו, שענינו אינו יוצא מתחומה של הרואה, כנוסח משכילי הרבים, ואילו תלמיד תלמידיו (חוג ז’יטומיר וביחוד מרדכי סוחיסטאב) אמנותו כנוסה בתחומה של יצירה, שעיקרה רקמת סיפור על מלוא רחבו בתיאור-הוויה ועל מידת עמקו במיצוי-נפש. הוא מעוול את א. ד. גוטלובר, שעמידתו גם היא בשתי לשונות, רוב דבריו בלשון העברית, ומיעוטם בלשון יידיש, שהיה גם פוזיציה נחשבה בביוגרפיה של מנדלי והפגישה עמו בקאמיניץ מנקודת-ההכרעה בה. אמת, לא היה בו לא מכוחו של לפין לפניו ולא מכוחו של מנדלי אחריו בהשגת תואם החיות בשתי הלשונות, וקיים לכרחו את המרחק עד-הקצה – כאן מליצת-מקרא וכאן ניב-עם, – שלא יכול היה לקרב כדרך שקירבו הם, שקיימו בלשונם העברית תפוס לשון אחרון; עם זאת אין להבין על מה “דאָס קליינע מענטשעלע” או “די טאַקסע” קרויים ספרות מודרנית ואילו “דער גלגול” או דער דעקטוך" אינם קרויים כך. והוא מעוול ביחוד את ישראל אקסנפלד, שכילכל כתיבתו בלשון יידיש בלבד ושלא שיחק לו מזלו ורובי כתביו אבדו, והיא אבידה שאין לה תמורה, אך גם מה שנתקיים, הרומן “דאָס שטערנטיכל” והקומדיות, מניח פתח לאמירה מפורשת, כי כל מה שאתה מוצא במנדלי, אתה כבר מוצא בו – שבח של פרוזה, ממש של תיאור, חיות של שיחה, אמינות של דיבור, אלא שמנדלי כוח אמנותו הנפלא עילה את היסודות של קודמו ועשאם קומה גדולה, חטיבה שלימה. והרי שלושת הקודמים שפירשנו אף הם קודמים היו להם – תלמידי מנדל לפין, שהם כאסכולה שלימה, בראשם יוסף פרל, האנונימוס של “גינארטי וועלט” – לענין הקושיה, מי מסתתר מאחוריו, הרי שלאחר שבטלה ההשעה הרפויה של מאכס אריק, שהרמיזה על לפין, נשתיירו שתי השערות, של ר' מרדכי בן-יחזקאל שעוררני לבקשו ביעקב שמואל ביק ושלי המעז להציע את יצחק ארטר, והצד השווה שכאן וכאן לפנינו הנחה שהוכחתה מנגינה לעתיד לבוא. על כל פנים יסתתר מי שיסתתר, ודאי היה מאשלי רברבי של חבורת המשכילים. והוא הדין באנונימוס של “אלטער לעב”, נוסח רובינזון, שראשיתו בסביבת לבוב ואחריתו כלש כל הרובינזונים, אלא שבין ראשיתו ואחריתו עושה תעודת ההשכלה את שלה בהוכחה ותוכחה, וגם עתה אין יודע מי מסתתר מאחוריו, ואין אלא לסמוך על עדותו של מנדל נייגרשל שראה בטרנופול טופס הספר ורשום עליו כמחברו יוסף ויטלין (אבי זקנו של מי שנקרא כשמו והוא כדרך נכדיהם של משכילים, סופר לעם-נכר ובלשונו). ואין צריך לומר שלמה אטינגר, בעל מדרגה בקומדיה ובמשל, שפלס-אמנותו מקיים יציריו מעבר למגמתם, מגמת משכילים מלומדה, וערכם ערך, והיא תכונה שאתה מוצאה ביצירי יידיש של משכילי אשכנז, אלו הקומדיות של איציק אייכל ואהרן וולפסון. וחובה היא לי שלא אעלים דעתי, שהיום עודה בחזקת ווטום ספראטום אך מחר-מחרתיים יצפצפוה האנקורים מעל הגגות: ספרות הדורות האחרונים, בין העברית בין היידית, אי אפשר לקבוע לה פרשת-בראשית, הנעוצה בשרשי ההשכלה בלבד, ונמצא לענייננו עתה, כי על העיוולים שמתעוולים מקורותיה האידיאולוגיים של ספרות זו, ובתחומה של ההשכלה, אשר “קול מבשר” וסופריו הם סניפיה המאוחרים, נוספים העיוולים שמתעוולים מקורותיה המנטאליים של סופריה בתחומה של החסידות והמתנגדות, שאם אתה נוטלם אפשר שאין אתה נוטל מרוחה של הספרות אך ודאי שאתה נוטל מנפשם של סופריה. על כל פנים לא נכחיד דעתנו, כי צמצום הקונטכסט שבהיסטוריה ובספרות, כדרך שנהגו בו עתה עם הכרזה של ראשית שאינה ראשית, ובלבד להרוויח מספר עגול, כמספר המאה, היפה לברכת המועד, היזקו מרובה מתועלתו, ומטעם פשוט למדי, שבדותו מרובה מאמתו. וביותר שהם מעוולים בו במנדלי גופו, על דרך חציצתו לתרי מנדלי, הכל לפי לשונו, כביכול אמירתו, כי הוא נושם בשתי הנחירים, אילו שתי הלשונות, פירושה שהוא נוהג בהם סירוגים, סותם אחת ומרווח אחת וכבר נמצא מורה-הוראה שחגג את חג המאה במעגל, שבו נראה “דאָס קליינע מענטשעלע” כראשית פסיעה בדרך לפרשה הצ’רנוביצאית והכרזתה את יידיש כלשון הלאומית (ושכח כי על אותה ה"א הידיעה נחלקו הדעות ונדחתה) ולא נוכל אלא לומר להם, לאותם חוגגים, בחינת לא יירד בני עמכם. ושמא לא מקרה הוא, כי חבורה של תלמידי חכמים באוניברסיטה העברית בירושלים שוקדים על מהדורה אקדימית של מנדלי כולו בשתיים לשנותיו. כל גישה אחרת, כפי שהיא עולה משלשלת הדגשים של חג המאה, מטילה את מנדלי במיטת סדום, המקצצת את מחציתו אם לא למעלה ממנה.
ב
והיא אזהרה לדיון ודרך-הדיון בתאריך שלה מחצית המאה, שאינו מדומה, אלא ממש מכל ממש – לפני חמישים שנה נפסקו חייו של מי שניתנים בראשו, וכדים הם ניתנים, שני כתרים: כתרו של אחד מגדולי האמנים של ספרות יידיש וכתרו של אחד מגדולי קברניטים של תרבות יידיש, אם לא הגדול בקברניטיה. אבל מי שיסתפק בבינה בתעודתו הכפולה ולא יזכור ולא יזכיר חלקתו בספרות העברית וחיבורו בו ואליה, וממילא יגזול את כתרו השלישי, או יפחות ממשקלו, לא זו בלבד שימעט דמותו אלא יעוות אמתו. ונראה, כי שמואל ניגר הוא שחש באותה סכנה ובספרו על י. ל. פרץ הקדיש לה לחלקה העברית של יצירתו תשומת דעת, ששיעורה ופירוטה עשויים להיראות כגדישה דיספרופורציונאלית, עד שאין להמלט מן הרושם כי החוקר נהג בו על דרך ההמשלה של הרמב"ם בענין כפיפת המקל. להצדקתה של מידה זו ניתן לומר, כי היא באה לא בלבד להזכיר אותה חלקה לכל העשויים לשכוח או להשכיח אותה, וביותר לאלה שאינם מכירים אותה ואף אינם מסוגלים להכירה מחסרון ידיעת הלשון העברית – (ולא מעטים הם בין מחברי אלפי המאמרים שהביבליוגראפיה על י. ל. פרץ משופעת בהם) – היא באה כביכול להזכיר אותה לבעל החלקה עצמו, שהרי תכונתו כסופר כפול-לשון, היא בחינת מאזנים, שכפותיהם היו תחילה כמעוינות, ואחר-כך הכף האחת, היא כפה של העברית, ירדה והלכה, והכף האחרת, היא כפה של היידיש, עלתה והלכה, ולפי שעלייתה היתה גם עילוי, והשגתו והישגיה בה התימרו, עלולה היתה הכף שירדה והלכה להיראות, ואף נראתה, לא בלבד כטפילה לעיקר, אלא אפילו כאפיזודה, שהמתעלם ממנה הוא כמתעלם משלוחה שנגדה או נתגדעה ולא משורש, שאפילו המשכו הגלוי נפסק, פעולתו הסמויה נמשכת והולכת. אלא אף חובת ההזכרה של החלקה העברית, שרבו שוכחיה ומשכיחיה, דין שתישמר מפני דרך הגוזמה, וכשם שניתן להבין על מה שמואל ניגר, בספרו המיועד לקהל קוראי יידיש, ראה להרחיב את הדיבור על החלקה העברית, ניתן להבין, על מה המהדורה המקוצרת של ספרו, המיועדה לקוראי עברית (“י. ל. פרץ חייו ויצירתו” בתרגומו של שמשמון מלצר, הוצאת “דביר” בלא ציון שנת הדפוס) מחקה קצת אותה סאה גדושה. שהרי דיון, המכוון למרכז האמת, מחויב בקביעת פרופורציה נכונה של זיקתו היוצרת של הסופר לשתי הלשונות, בין מבחינת הכמות ובין מבחינת האיכות, כשם שהוא מחוייב בהסבר, מה גם לו לשוני הזיקה, ושלם מיצויו של ההסבר לא די בהשוואה הנחוצה לעצמה, של בדיקת השוני הזה במערכת בני דורו – וכדוגמא לפרופורציה הפוכה: ח. נ. ביאליק – אלא חובה לעמוד על גורמיו וצירופי-גורמיו, כדי להבין, על מה מנדלי נהג בשני קולמוסיו בתחילתו ובסופו, כשהאמצע, בו נהג בעיקר קולמוס אחד, הכריע על סופו והוא חיזוק קלאסיותו הכפולה, ועל מה שלום עליכם ניסה לנהוג שני קולמוסיו והניח עד-מהרה קולמוסו האחד והפעיל כמעט כל ימיו קולמוסו האחר, באופן שקולמוסו אחד חרת משעול, וקולמוסו אחר סלל דרך המלך, על מה י. ל. פרץ נהג כדרך שנהג ומכוח מנהגו עלה לו מה שעלה וכדרך שעלה. לכאורה, ההקבלה בתחומה של שלישיית הקלאסיקה עושיה לזרות על השאלה אור של ביאור נאה: מנדלי, שכוחו עמד לו להגיע לאותה שלימות אמירה, על רמתה ומתיחותה בשתי הלשונות, אחת אחת לפי טיבה ומחצבתה, לא ויתר על הכפל ומה שימי עמידתו העלו לו ביידיש השלימו לו ימי זקנתו בעברית, וזכה לנס, שהבת ילדה, או לפחות: יילדה, את האם; שלום עליכם, שכוחו, ואולי אורך-רוחו, לא עמד לו בכך או בדומה לכך, וויתר בראשית-המסילה על האם וטיפח את הבת בלבד, וטיפוחו ברכה, שנתמצתה, לו כל שפעת-הביטוי של העם, קצת בתיאור ורובה בשיח, ואילו י. ל. פרץ לא וויתר, אמנם עד-מהרה, כדרך שוויתר שלום עליכם, אך לא יכול, ולימים אולי אף לא רצה, לעלות בקו המתיחות שעלה בו מנדלי, ונפתל בין הלשונות ונתיב-נפתוליו הרחיק הרבה, אך סופר וויתור. לענין אמירתנו: ולימים אולי אף לא רצה, הרי כוונתה היא לא בלבד לכך, שנהג על דרך מסירת-הקולמוס, שהרי כך נהג מנדלי לפניו וזלמן שניאור אחריו, שמסרו יצירי-יידיש שלהם בידי תורגמנים, אבל הם, לא היו להם מעשי-תרגום אלה אלא כמיני טיוטה, שטרחו בה בחינת עורכים לפי שיטת-שחור-על-גבי-שחור, עד שכמעט לא נשתייר הימנה כל-מאומה, ואילו הוא לא היתה בו כאותה הקפדה, וכמה וכמה מדבריו, שנוסחם העברי מוחזק כשלו ממש ונכלל כשלו בכתביו, אינם אלא מעשי-תרגום של מי שיכלתם רחוקה, מרחק רב, ממדרגתו. לא: אמירתנו: ולימים אולי אף לא רצה, משמעות נוספת לה – כלפ-תעודתו, האמן שבו עשוי לעודד את המשך הנפתולים של כפל-לשונות ולהגביר את מתיחותו; ודיה סקירה על פני עשרת הכרכים שיצאו בעברית, בהוצאת “דביר” להעמידנו על כך, מה וכמה כתב בעצמו ומה וכמה צריך היה תרגום )מעשה שמשון מלצר), כדי שנראה בעליל תולדת התרפותם של הנפתולים האלה לתחנותיה.
ג
ההבדלה שבין האמן שבו ובין הקברניט שבו אף היא עשויה להעמיד על ייחוד-מעמדו בשלישיה הקלאסית, מבחינת יחסו של הציבור אליו. מנדלי, שיצירתו, ביחוד בשיא-גיבושה, היתה בחינת היהלום המלוטש – נהגה כלפיו מידה של הפלאה; שלום עליכם, שיצירתו הניגרת בהרטתה היתה בחינת הזהב הרותח – נהגה כלפיו מידה של אהבה: ואילו י. ל. פרץ, שיצירתו, המשנה גווניה ככרום, היתה בחינת הכסף החי – נהגה כלפיו מידה כפולה, שאפילו נמזגה להם לחסידיו, יסודותיה הנפרדים בעינם עומדים – מידת הוקרה מזה ומידת פולחן מזה; כשהמידה הראשונה מכוונת בעיקר לאמן שבו, שכל ימיו היה ריב לו עם רוחו, והרבה גלגולים חי ביצירתו והרבה תמורות ידע בה, ואילו המידה האחרונה מכוונת בעיקר לקברניט שבו, או אם מותר להעזר בכינוי: האדמו“ר שבו. כי אמנם כאדמו”ר היה וביתו כחצרו של אדמו"ר היתה, ומפי עדים מהימנים, מספרי זכרונות, ידענו, כי ביתו רב-הרחש נעשה מרכז גדול, והוא עצמו מוקדו, שופע ומשפיע על כל סביביו, טופח ומטפיח, בעל תורה שלימה, שהלכות לה והליכות בה, והעיקר: הוא עצמו היה גם תחילת גרעינה גם ביכורי-פריה של התנועה הקרויה תרבות יידיש חילונית ומודרנית, שהרבה הסתעפויות לה; ולא עוד אלא דומה עלינו, כי לא נגזים, אם נאמר, כי התנועה הזאת, אשר גם עתה, לאחר שברונה בגיא ההרגה, ולאחר משבריה בארצות פליטתה, כוחה עמה, הגיעה בו לתודעת-עצמה, ברורה ושלימה, ומלפניו יצאה להישגיה ולתעיותיה, לנצחונותיה וכשלונותיה. כדוגמת-בוחן לכך ניתן לראות את ועידת צ’רנוביץ, שמנדלי ושלום עליכם נעדרו ממנה, אך י. ל. פרץ היה בה כנפש הראשונה, שאילולא הוא ולא עמדו לה לא שלום אש והרש דוד נומברג מזה ולא נתן בירנבוים וחיים ז’יטלובסקי מזה ואף לא מתתיהו מיזיש להצילה מהרפתקה קטנה, והספק אם היתה נעשית מה שנעשתה לדבקיה, דגל וסמל, כמעט מיתוס, בין לאלה ששמרו על מה שביקש י. ל. פרץ לשמור ובין אלה שהפליגו הרחק ממנו, ותחת לקיים גשר, מוצק או רופף, בין הלשונות, אם במתן הבכירה לפני הצעירה אם איפכא, הרחיבו מחיצה עד שנפערה תהום ביניהן.
וכאן שורת הדין נותנת שלא נשכח מה פירנס את התהום, שגדלה והלכה, כאשרות וכמציאות, הלא הוא פילוג העם, המונח ביסודו של פילוג האורינטציה ההיסטורית שלו, כששני קטבי הפילוג נעזרים, האחד בלשון אחת והאחר בלשון האחרת, ותחת החזיון ש להסופר כפול-הלשון בא החזיון ש להסופר יחיד-הלשון. ודאי נכונה ההנחה, כי בדור ההוא ולאחריו מצעם של יחידי-הלשון מזה ויחידי-הלשון מזה, כמצעם של כפולי-הלשון – אותו עם עצמו, אותה הוויה עצמה, אבל שוב לא אותו קהל עצמו, שהמציאות עשאתו, ביחוד באגפי הקצה, שני מיני קהל, קהל ולשונו, קהל ולשונו, והפרוגרמה סייעה לו לאותו פירוד והסתייעה ממנה, והדברים ידועים.
הלכך ביום זכרונו של י. ל. פרץ אפשר שהבא להעלותו יהרהר, האם יקדים את הדיבור על האמן שבו ויאחר את הדיבור על הקברניט שבו, אבל בין ינהג לפי סדר זה או חילופו, דין שיזכור, כי לפניו מטבע, שמי שאינו יוצא ידי חובת בינתו בשני צדדיו, פורש מהערכת-יסוד המחייבתו קביעת גופה של עובדה ואשר אך לאחריה מותרת הערכת-מישנה בחינת דין הניין לן ויתהון לא הניין לן, כדרך ההערכה הפשוטה ביחוד פה ועתה והסבורה, כי אם ירושת האמן חשובה כירושתם של הכל, אין ירושת הקברניט חשובה כירושתם של הכל, כי אם האמן יצא מלפני חיותה של הלשון העברית וטיפוחה, ואף היה במטפחיה ומיטיבי-ניבה, הרי הקברניט שבו לא הוליך אליה, ואם הרגש שבו יצא מלפני זכר אצרנו, ארץ-ישראל, הרי ההגות שבו, לא כל שכן התכנית שלו, לא הוליכה אל ממשותה, ונמצא המציאות, שאנו שרויים בה פה ועתה, נצמחת מתוך תנועה, שהוא והנמשכים לו היו יריבים לה, וממילא הבלטה, לא כל שכן מופלגת, של אמירה בודדה ואפוריסטית שלו, שנאמר בה: ציון אין שפיץ [= ציון בראש], כטשטושה של אמת.
אבל היא הנותנת דווקא, כי אותה הערכת-מישנה לא תיעשה פה ועתה בלא הערכת-יסוד, לאמור, כי לא תיעד הערכת הקברניט, שהרי הסופר יודע גם יודע – כתביו, בנוסחם העברי, זוכים למהדורות הגונות, כוח אמנותו מקיים ערכם של יציריו מעבר למקומם וזמנם, סיפוריו נלמדים בבתי הספר שלנו לדרגותיהם, והם חביבים על יציאי גלויות שונות ועל ילידי ארצנו, ואף נעשו ענין להמחזה ולהצגה, כמה וכמה רחובות בערינו קרויים על שמו, וכן קרויה על שמו הוצאת ספרים בתל-אביב – והיא דווקא ממשיכה מצד מה את המסורת למן האלמנה והאחים ראָם עד “אחיאסף”, דהיינו שהיא מוציאה ספרים גם ביידיש גם בעברית, ואף חידוש בה: ספרים היוצאים, דף כנגד דף, בשתי הלשונות, וכן נקרא על שם המחזה הנודע שלו “די גאָלדענע קייט” [= שלשלת הזהב] רבעון לעניני ספרות, שנוסד בידי הסתדרות העובדים, באופן ששמו וזכרו ופעלו קיימים ועומדים.
ד
ולענין הדיבור על הקברניט, הרי ניתנה זה מקרוב שעת כושר נוחה לכך, – בערב פסח מלאו שבעים שנה לראשית ההנהגה הרוחנית הזאת, וזו היתה ראשית צנועה ביותר – הלא הם הקונטרסים המכונים “יום טוב בלעטלעך”, שיצאו בערבי המועדים, או בערבי יום-צום, ואפילו לערב-שבת סתם. צמד סגולותיו של י. ל. פרץ פתח פה בעשייתו – הסגולה האחת, סגולת האמן, הסגולה האחרת, סגולת הפדגוג, שעשו קואליציה מחושבה ביניהן: בעוד הסופר מגיש לו לקהל הקוראים הרחב, לעמך, חטיבות ספרות מעולות, שיר וסיפור ומחזה, הרי הפדגוג מגיש לפניו פרקי השכלה הגונים, שיעור ולימוד והוראה, ומי שכותב בקולמוסו אחד דבר נובילה ביסוד אמנות דקה ומבריקה אינו חושש בקולמוסו אחר לכתוב דבר שיעור ביסוד פופולאריות עבה ואפורה. ודומה, כי האחדות, ביתר דיוק: בקשת האחדות, של שתי הסגולות האלו, ששיאיה בנקודות המזיגה של האמן והקברניט, אף היא שחיזקה את יחס חסידיו אליו, שנגדר לנו כיחס של פולחן. נסתפק בעדות אחת מרוב העדויות והיא של השחקן המחונן והמשורר העדין, מארק שוויד, שהיה קרוב אליו במיוחד, מתוך שהיה משמש לפניו – הוא מקדים לו לספרו רב-הענין (“טרייסט מיין פאָלק – דאָס לעבן פון י. ל. פרץ”, ניו-יורק 1955) פרולוג, שהריני נותנו בזה בתרגומי:
האדם, שחייו מתוארים בספר זה, הוא הבבואה הנהירה של יהדות-פולין, רבין לאין-ספור מבני-עמו נודדים בנצח. דבר זה עוטר את הילת-פעלו שלהביות מקודשות. הוא נערץ על אנשי-העם, שרוממם באהבתו ובאמונתו. הנשמות הטהורות של פשוטי-אדם, אשר הוא שר להם, עלו בעשן-הקרבנות לשמים חתומים. אך שירתו עליהם נשמעת לפנינו כזימרה לחיים.
הוא חונן לרומם נשמות פעוטות מאדמתן ולהעלותן לאור השמש. הוא ידעם עד עומקם ולבו הגדול הלך עמהם ברום. כוחו היה בשירת הרוממות. כל מה שהאדם היה קטן יותר, כן גדלה אהבתו אליו. כל שמעמדו היה נחות יותר, כן הגביה לרוממו.
בשירה זכה להפשיט מעל איש-העם את חולו ולהלבישו שבת.
כופרים הלכו עמדו אל אלהים, ששוב ניתן להאמין בו. דורו הלך עמו להחלץ מן החושך. עמו היתה הדרך נלבבה יותר ואורה יותר.
בחייו השתקף הרבה מתפארת העם הלוהטת, אשר בגללה היה נאהב ויצירותיו מנוצצות ככובי-אור בליל-נצחים.
שרידים, אשר הוא הצהילם ורוממם, מכלים את חייהם בארצות-נכר, רחוקים ממולדתם, להם מלוא-דיוקנם של חייו הוא זכר-שירה, אשר בת-קולה לא נדמה.
האמנם, עם קריאת דברים אלה וכאלה לא יתיצב י. ל. פרץ כמי שחסידיו רוקמים שבחיו כדרך חסידי פולין ואוקריינה רקמו שבחי צדיקיהם: האמנם אין הם מרטיטים את לבם של אלה, המרובים ביחוד פה ועתה, שהיו חסידי האמן ומתנגדי הקברניט, שיהו מתעוררים גם הם, לראות, לאחר מעשה ההפרדה והניתוח, את פלא-המזיגה שבאחדות סגולתו הכפולה.
הלכך נחזור לענין “יום טוב בלעטלעך”, שבכרו קונטרסיו יצא לאור, לפני שבעים שנה, ופתיחתו עשויה כשיחת הקונטרס עצמו באזני קוראיו, והריהי בתרגומי:
הפסח ממשמש ובא ואני מזמינכם לסדר:
קבלוני!
לא אעלה לכם בדמים מרובים, כופתאות אינני אוכל.
אף אל תכבדוני במרור. נולדתי עמו. אנא, אל נא תצווני למנות את המכות, למצרים מחלתי משכבר.
וזו בכלל ברכה לבטלה. ממכות נכתבות או נדפסות לא חלה עדיין איש.
אף תפטרוני משפוך חמתך! עודני צעיר למדי, אל תרעילו את דמי בנקמה… הריני מקווה לימים טובים מאלה ואינני רוצה לקלל, אפילו עובדי-גילולים, אף איני רוצה לומר לשנה הבאה בירושלים, כי מדיבור לא יבוא עיבור.
אך זאת ארצה – לאחל לכם, כי לשנה הבאה תשכחו את כל המה-נשתנה, לרבות עבדים היינו… ו… כשתפתחו את הדלת ותקראו באמת, לא כמו היום בלשונו של לבן הארמי, כל דיכפין ייתי וייכול, אל ייכנס איש, שלא יצטרך ליכנס!
דברים מעטים אלה, שכתבם לפני שבעים שנה בדיוק, הם בחינת הפוך בם והפוך בם, שרוב תכניתו של הקברניט כלולה בם, וממרחק-הימים אנו רואים עד-כמה עוברה של התכנית עשוי להעלות מלוא-הסכמה, כשם שאנו רואים, עד-כמה הוא עלול להעלות מלוא-מחלוקת, כי כשם שהדרכים נתאחדו בו כך אף נפרדו ממנו.
מה היה בכל הדרך הארוכה ורבת המעש למן “מאָניש” עד שיצאה נשמת משוררו בטהרה, הלא צרור הוא בכתביו, ולוואי ונזכה לענין י. ל. פרץ למה שזכינו לענין מנדלי שהאוניברסיטה שלנו יתקיים בה המתחיל במצוה ואומרים לו מרוק, שכשם שהתחילה במפעל הוצאה אקדימית של זה תמשיך במפעל הוצאה אקדימית של זה, והיתה נחלתם השלימה נחלת ישראל.
[כ' ניסן תשכ"ה]
מאמר ב': פניני אגרות
מאתדב סדן
א.
החוברת המשולשת, של “יוואָ-בלעטער” (כרך י"ב, חוברת א’–ג'), הוקדשה ליצחק ליבוש פרץ. ניתן בה חומר חדש ורב-ענין. עיקרו – מכתבי פרץ לארוסתו, אשתו, בנו, מאמרים על שיריו שכתב בפולנית, מחברתו שחיבר עם חותנו “חיי משורר עברי”, הפואימות הראשונות שלו ביידיש. כלומר, רוב התעודות להכרת המשורר בראשיתו.
המכתבים לארוסתו כתובים, רובם ככולם פולנית, משהו רוסית. ענינם – דברים של אהבה; דרכם – דרך הפלגה וגודש של אמירות הבאות להגות חיבובים, געגועים ומערכי נפש סנטימנטאליים; רמתם – כשל תלמיד מתאהב, כשל אברך בעל ביתי ועם זאת נראים מבעד הקליפות הנדושות שרטוטי האיש שלעתיד לבוא. עתים אפילו בקוים בלוטים מדי. הנה מכתב שבו מספר הצעיר לכלתו מאורע מחייו, של עורך דין צעיר:
מיד לאחר הבחינות, בבקשי להשיג פרקטיקה, קניתי שטר של יהודי מזאמושטש החדשה, בסכום עשרים וחמישה רובל, ושילמתי חמשים אחוז. משזכיתי בדין, לא רציתי להיות אכזרי ובשמעי כי הנתבע הוא עני, חילקתי לו את החוב לשיעורים חדשיים (כל שיעור רובל אחד). כסבור הייתי, שקיימתי חובה של אדם ישר ואיש לא יקראני צייקן לא עלה בדעתי כי גם הדבר הזה מכביד על העני.
מספרים כי גרמני עשיר אחד, מעשן מקטורת שמאחורי התנור, לא יכול היה בשום פנים להבין כיצד אדם מת ברעב. האדם שאין לו אמצעי-קיום חייב לוותר על גאוותו ולהסתפק בלחם וחמאה ולא למות ברעב – אמר אוהב-האדם שלנו. בהחליקו על כרסו, שהיתה כקבר של תרנגולי-בר וחלזונות, לא יכול היה להשיג, כי לפעמים גם זיעת-אפיים ועבודת-פרך לא תתן פת-קיבר.
כשעברו ששה או שבעה חדשים ואני לא קיבלתי מבעל-החוב אפילו פרוטה אחת, נתכעסתי וביום השישי שעבר שכרתי כרכרה ונסעתי עם הגובה לקחת נקם…
נכנסתי.
לעינינו נגלה מחזה החיים העצוב ביותר. הבית היה ריק, כעור, הקירות חרושים בנהרי-הזמן, בכו בדמעות-הרטיבות, כלים לא היו בו, חוץ לספה קטנה מלפני המבול ועל הספה הקטנה הזאת… מוטלת היתה רוח החיים היחידה שבבית, מכוס ססרטוטים, נערה חולה שמראה-פניה צהוב-חוורור ועיניה הקטנות עצומות.
עין-הפנים הצהוב והשיעול המענה שנשמע ברציפות גילו מחלה עגומה, שחפת חשוכת מרפא.
כשמוע החולה את צעדינו הרימה את ראשה ובפקחה את עיניה הכבויות למחצה, הביטה בנו בחרדה…
בעינים כאלה, חשבתי בלבי, מביטה כבשה על הזאב המתקרב והולך… – אבא איננו, אדוני – נאנקה – אמא יצא לעיר… פתחנו פיותינו אך שום אחד משנינו לא מצא מענה, שתקנו וכאשמים השחנו ראשינו. דבר זה נסך מעט אומץ בילדה. אמרה בקול עצוב שהיה משולב בשיעוליה הרצופים וקרע את הלב: על מה אתם מרגיזים חולה?
–הא דוניםיסל חו – הוסיפה באיזו גאוה ובנימוסיות קרה כקרח – שאיני יכולה לקבל פניהם.
- נחכה – אמר השמאי בכובד ראש – אנו באים בשם המלך והחוק, איני רגיל בקבלות פנים.
קולו היה חד מדי.
הנערה פלטה אנחה ובאין אונים הורידה ראשה למראשותי הספה הקשים.
- הסר, לפחות, את הכובע – אמרתי חרש לשמאי, בראותי שלא עשה כך.
הכאב אזנו עדינה ביותר.
- מנומס! – אמרה הילדה באירוניה חרישית.
כמעט שלא שמעתי את המלה, אך ניחשתיה לפי רעידת שפתיה החיוורות.
שקעתי בהרהורים…
הרגשתי עצמי מדוכא… הרגשתי עצמי חדל-אונים בפני הילדה החולה, חדלת-האונים. השפלתי עיני וכשהימותין ראיתי דמעת-רחמים בעיני השמאי, בדמעת-רחמים עפעפי-איש, המוכרח תמיד להיות עד למיני אסונות שונים, ושלבו, אילו היה מסוגל לכך, צריך היה להתפקע עם כל צעד… בכל רגע של קיום-אומנותו…
מחזה עצוב זה נעשה מחריד, עד מהרה נכנסה בעלת הבית ובראותה אותנו פלטה אנחה כשל צבוע שפגע בו כדור-המות, השיטה עלינו עיניה הנתעות מיאוש וכשנתאוששה והשמאי הודיע בשם המלך והחוק על תכלית בואנו, היה יאוש האומללה ללא גבול. גופה רעד כולו, עיניה נמלאו דם ופלטה צעקות נוראות ולא מובנות.
- אמא, הרגעי – קראה בבכי הילדה החולה – אבא יבוא וישית עצה, אלהים לא יעזבנו…
אך השיעול המענה הפסיק את דברי-הניחומים.
דברים אלה השפיעו משלהם על האם.
הדין עמך, בתי – אמרה – האדונים האלה לא יעשו לנו כלום… הכל מעשה-הגורל… נסבול! אדונים! הריני לרשותכם… עשו מעשה-החורבן…
- באין בבית בעליו, הוא בעל החוב הנכבד שלנו, צריך לסייע באומנותי בא כוח המשטרה…
כך אמר בחשיבות ובקור דם מדומה ואלי פנה:
- בוא, אדוני, נחפש מי…
יצאנו בלי לומר דברי פרידה, ואילו אמרנום היו דברי צביעות.
בהיותנו ברחוב שאלני השמאי:
היודע אדוני כי יכלתי לשלוח מישהו בענין השוטר?
אני מבין.
הניחוש אדוני על מה הוצאתיו מן החדר?
ניחשתי!
ובכן?
נסע.
העגלון הצליף בשוט וכשראינו חומות זמושטש – נשמתי לרווחה.
כמה אני חייב לאדוני? – שאלתי בדאגה את השמאי.
כוס בירה ועוגה.
עשיתי כרצונו של השמאי האציל ומכאן ואילך איני קונה שום שטר בכל הדמים שבעולם. עמ' 34–36).
ב.
ברוב המכתבים, שלפעמים נשמעת מהם נעימה בעל ביתית ביותר, אפילו פיליסטרית, מפוזרות מכיתות-אורות אלו וכאלו. הוא נוהג לספר לכלתו בפרטי פרטי עסקי המשפטים שהיה בהם סניגור. ואפשר באמצע התיאור לקרוא דברים כאלה:
עתה יש לי שלושה משפטים בלבד, אולי יהיו יותר; אני שמח שיש לי משפטים אזרחיים, כי במשפטים פלילים אי-הודאות מזעזעתנ. בענין פלילי, כשבסנגוריה תלויים גורלו, שמו הטוב וחירותו של האדם, אני מרגיש כל האחריות הנופלת עלי ואני רועד כעלה ברוח, שמא סופו של הענין הפסד באשמתי.
שעל כן השכר הטוב כשאני זוכה – דמעה של הכרת טובה!
אם אני רואי או איני ראוי?
אך אל אלהים יודע!… (עמ' 57).
עתים משלב הכותב תיאור המשרה אוירה של עצבות ומסתורין, שרטוט שניתן כדרך-אגב כאילו מנבא דרגה רחוקה של המשורר. יש בו גם ללמד מה מעולם החויה והסמלים של המשורר ולא שלו בלבד. הוא מספר בנסיעה:
סוף סוף אני בבית, הריני יושב ב“כורסה שלי עצמי” וכותב אליך… אולם נפשי עגומה כל כך, כנפש יתומה עניה…
בדרך נפל מקרה: דרך מלנצ’נא לק. נאמדת כרגיל בחמישה מילים, והנה לפחות שבעה מילים הם והדבר הכעיסני ביותר…
היה לי קר, געגועים תקפו עלי ולחצני כאב שלא אדע כנותו… ופה האופק האפור, החדגוני, חריקת הגלגלים החדגונית, הירח הדהה-מחויר והאידיוטי הכניסוני לכלל-יאוש. ביקשתי להרדם (והגיעה השעה לכך) אך לא יכולתי, רציתי להשכיח עצמי בהזיה, אך הרוח הצוננה חזרה ועוררתני, חוט הזהב של ההזיה נקרע והלך, הרעיונות נמוגו, לא הרגשתי זולת צינה, כאב לב, לא ראיתי זולת עלטה, ולא שמעתי זולת שיחת-שניים, של הרוח והגלגלים.
בנקל תתארי לעצמך בכמה קוצר רוח ציפתיי לראשית נצנוצה של אילת השחר… עד אשר ראיתי את מבשר היום הצוהל, והנה נגלה גם האידיוט – הירח החור וקרן אורה הבהיקה בלבי.
וצר היה לי על הכוכב הזה!
בודד, נעזב, אם גם מלא אורה הוא תועה באופק וקרב לו עם חשכת הלילה הבורח…
ינצח… לארץ העלטה יימלט הלילה והכוכב… לאחר נצחונו, יחויר, יכבה בלא עטרה, ויניח ברכותיו למלכו של יום!… בהרהורים כאלה נרדמתי וחלמתי הרבה, הרבה… חלמתי על מפעל חרישי, על לב נעזב… קם רוח העבר החשוך חשוך ללא קרן-תוחלת… הלב היה כקבר המלא רגשות מתים, כמשים…
ישב עורב-היאוש השחור ומצץ את הטפה האחרונה מדם-הלב הקפוא… ליל אפל ועגום!
אולם בלילה הזה נראה המלאך – אילת השחר… התפללתי לאלהים, כי יתנני להודות לאילת השחר הזאת… כי יתננו לעטור עטרה לראשה… הרגשתי כי אלהים שמע תפילתי… צמחו לי כנפי רוח, התעופפתי למרומים, האויר מתחת לכפות רגלי ואני מחר. בחלל-האתר, נישא ישר לאילת השחר, המעודדתני בזהב קרני חסדה… אני מרחף והנה, הבט! אני מוטל הפוך ומהופך.
הודתי לאלהים, שלא שברתי מרקתי בנפלי מן היגלה ומן השמים כאחת. (77–78).
ג.
ועתה תגונב במכתבים נעימה של תיאור מוזר, גורטסקאי, שאף הוא כרמז לתחנה עתידה. הרי תיאור ליל נדודים ונדודי לילה:
עתה, ברוך השם, השעה שתים לאחר חצות לילה. כרגע נשמעו אפילו צלצולי השעה שתים עשרה ומחצה, אך לא מעל מעיריה, כי השעון ההוא ישיש ושב, שומר העיר כולה, מוטל זה ימים אחדים במין חולי של שיתוק, ואומנו טורח בשוא להוציאו מתוכו. אילו פעמים ביום הוא מתעורר כביכול, מצלצל בקול צרוד איזו שעה חמש עשרה וחוזר ונרדם לזמן ארוך. אל נכון את מבינה, שכל העיר מיואשת. כי גם אלה שיש להם שעונים קטנים אינם יכולים לכוונם. – – השיר שהשעה שעה שתים צלצל שעון הבית שלנו.
- – חלמתי, כי בהתעוררי עם בוקר, תחת חליפת בגדי ראיתי מלבושים חסידיים על ידי. נפחד קראתי: הלנה! הלנה! חתלתולי! (קראי בהטעמה ארוכה את ההברה הראשונה). לשוא! אין עונה. אני פורח ממיטתי, בחדר הראשון שלאחר חדר המשכב אין איש, והוא הדין בלשכה, אני מחפש בעיני לכל העברים, אני מזדמן אם האספקלריה… ושם – הוי, הצילו! – אני רואה צמד פיאות ענקיות וזקן צהוב, ארוך (טוב לפחות, שהצבע לא נשתנה!) עד לאיזור (אילו היה לי כזה!).
צעקתי צעקה נוראה – ונתעוררתי. נו, הגידי בעצמך, כדאי לשם חלומות כאלה לילך ולישון, להשכיב עצמי במיטה מיותמת ובחדר קטן ועמוד וחשוך? (עמ' 131–132).
גם במכתבים לבנו הקטן, תלמיד הגימנסיה, לוציאן, יש דברים הראויים להבלטה. יש, למשל, עצות הבאות ללמד את הבן, ובעצם הן משקפות את האב. הרי, למשל, פיסקה כזאת:
מבני האדם בורח, כרגיל מי שהיה רוצה לברוח גם מעצמו. מי שאין דעתו נוחה מעצמו וממנהגו מרגיש שאין האו ראשי שיהא לו מגעם עם בני אדם ושיבקש מאחרים עזרה, שמחה, בידור-הדעת, כי אין הוא יכול לתת גמול על כל המתנות האלו: אדם השרוי בעצבות אינו יכול להצהיל אחרים, אדם שאינו בעל בית על רצונו שלו עצמו אין ב הכוח לנחם ולעודד אחרים. (עמ' 142)
אגב יש גם צדדים אחרים במכתבים אלה, כן, למשל, הפיסקה הנרגשת במכתבו לבנו בענין הלשון העברית ולימודה.
אילו שבועות לפני נסיעתך גילית חשק ללמוד עברית. אם דעתך היא עד עתה, אם אתה מבקש באמת להכיר את לשון עמך לשון שהיא, דרך אגב, היפה והפיוטית ביותר, לשון, שנכתב בה התנ"ך, אשר לעומתו שרויים בצל ההומירוסים והוירגילים נחבאים לקרן-זוית – כתוב לי ולא תחסר לא עזרה ולא כסצ. (עמ' 136)
ומשנזכר ענין העברית ראוי להזכיר גם ענין ארץ ישראל. הוא נזכר במכתבים שלפנינו בימים מאוחרים יותר במכתב של י. ל. פרץ ויעקב דינזון ליהואש. וכך הלשון:
כותבים לנו כי אין אתה בריא ועל כן אתה נוסע מארץ הביזנס לארץ הקודש, אנו כואבים שאתה חולה, אך אנו שחים, כי אתה נוסע לארץ שאנו מנותקים ממנה כל כך בגוף ומחוברים כל כך ברוח.
נברכך בברכה נלבבת שמסעך יצלח ונברכך בבריאות. קבל אותנו בלבך, ברעיונך… ואמור, בשמנו, להרי יהודה, ללבנון ולכל אשר נשאר – לא נשריש (נישט אַרייַנפליישן) בארץ אחרת. ציון דרכנו, העולם וציון בראשו עתידנו.
הדברים נכתבו בכסלו תרע"ד.
[תרצ"ז]
בתים לספורים
מאתדב סדן
בתים לספורים
מאתדב סדן
עם פתיחת בית שלום עליכם בתל-אביב
מאתדב סדן
א
כשנדרשתי, זה מקרוב, לומר מה לזכרו של שלום עליכם בבית שלום עליכם בתל-אביב, ובאתי להענות לדורשי, נפעמתי למראה הבית, העומד על תלו – למעלה חדרים נאים, מהם הצופים לסידורם, מהם שכבר התחילה ראשית-סידורם; למטה אולם מרווח ונאה, שהיה מלא מפל אל פה; ועל פי תחילתו של הסידור, ציירתי לי את גמרו ותכלית גמרו וכבר שעשעתי את דמיוני במראה ההשלם הגמור בא זכר בתים, הקרויים בשמם של סופרים, וטפח על דמיוני ועמעם במעט את שעשועיו.
הזכר הזה העלה לפני, כי אמנם המנהג הנאה לקרוא בתים על שמם של סופרים אינו מנהג חדש בעירנו, וביחוד בתל-אביב, שכבר יש בה כמה בתים כאלה. אבל הם-הם שפנו אלי כביכול לאמור: ראה מה היה לנו.
ב
יש בבתים אלה שהיו בתיהם של הסופרים בחייהם, וראש להם בית אחד-העם, שנעלם עם התמורות הגדולות שהטיל מגרד-השחקים בסביביו, ולא ידעתי אחריתו. לא שלא קראתי בכרוניקה, כי הוא נשלב ברוב כבוד באשר נשלב, אך איני יכול שלא להגות את פקפוקי, האמנם בית אחד-העם, שנבלע בגוש-אדירים, עודו בית אחד-העם, ומה מידה היא לנהוג בזכרו וזכר ביתו בחינת לעג לרש. ואחריו בא בית ביאליק, השמור כצביונו, על כליו וספריו שנוספו לו ספרים חדשים, וכל הבא בו יכול לנשום חלל אוירו של בית-המשורר, כי הוא-הוא שולחנו והם-הם כסאותיו, הם-הם תמונותיו וספריו, הכל באשר לכל. והוא, אמנם, בית-ביקור לרבים, גדולים וביחוד קטנים הבאים כיתי-כיתות; והוא אף בית-מקרא, שאפשר הוצרך להיות מקריי פחות ומכוון יותר, אבל כל קריאה וכל קורא טובים. ופעם אחת בשנה, והוא יום הולדתו של המשורר, הבית הוא אף בית-כינוס לסדר חלוקת הפרס על שמו, והיא מסורת הנשמרת במועדה, ולא חרגו ממנה אל פעמיים, ואלה שהתלוננו על חריגה כפולה זו בדין התלוננו. אבל אם לתלונות, יש גדולות מאלו, כגון האנחה על התכנית הגדולה לעשות את הבית כמרכז החקר של שירת העברים, שגילגלו בה כמה שנים, עד שנגנזה ונשתקעה; או התכנית הקטנה לערוך בו מחזורי הרצאות על המשורר ושירתו, שלא נתקיימה אלא כמחצית שנה ונגנזה ונשתקעה אף היא.
ג
ויש בבתים אלה, שלא היו בתיהם של הסופרים הקרויים עליהם, וראש להם בית טשרנחובסקי שהוא בית הסופר, ובו מוסדי אגודת הסופרים, כגון מושב הועד המרכזי שלה, ומשכן מוסדותיה ומפעליה, כגון מערכת כלי מבטאיה ומאספיה, וביחוד מכון הביוביבליוגראפיה “גנזים” על שמו ש לאשר ברש, וכדומה. ואגף מיוחד בו לזכרו של טשרניחובסקי – טרקלין גדול ובו חדר עבודתו כהוויתו בחייו על שולחן-עבודתו וכסאותיו, על כליו ספריו, וכן דיוקנאותיו מעשה ציירים ופסלים נודעים; כללו של דבר, אולם שתכונתו ומכונתו זכרון ומזכרת, מה שאין כן הבית הנשוך בו והגדול ממנו, בית סוקולוב, שאין בו ציון דומה, אך הוא בית אגודת העתונאים, הרואים בו פטרונם, ובאמת עשייתו היא נחלת שני הבתים הסמוכים, ולא עוד אלא ערכי-העראי שבו נוטים לתחומם של העתונאים וערך-הקבע שבו מכונס בתחומם של הספרים, וכמתבקשת מאליה היא בחינת יחלוקו.
כל אלה עיקרם סופרי לשון האומה, סופרים עברים, שרובם ישבו בעירנו אך יש גם בתים על שמם של שלא ישבו בעירנו, ועיקרם סופרי לשון העם, סופרי יידיש, שזכרונם ומעשיהם יאים ונאים לכך. אם תרחיק מעט מעבר לתחומה של תל-אביב תמצא בית שבו ישב, אמנם עת קצרה סופר יידיש מובהק והיא גם הקרוי בשמו, הכוונה לבית שלום אש בבית ים, אף בתל-אביב גופה אתה מוצא את בית אברהם ליסין, ובקרוב תמצא גם אף את בית ה. לייוויק, וראש לכל בית שלום עליכם.
ד
ודומה, כי ענין הוא לענות בו: מה בין הבית והשם? אשר לבית ה. לייוויק, אף שנכרז כי נועד להיות בית ועד של סופרי יידיש, לא אוכל לדעת, מה יהא טיבו מבחינת קיום זכרו של המשורר, אבל בדבר בית אברהם ליסין לא שמעתי מה נעשה בו ממש לזכרו, זולת שמו ושלטו, וכנראה מקיימיו סבורים כי סגי בכך וחוששני כי לא אהא מן הבדאים, אם אומר, כי לא בלבד באי הבית אלא אף קצת טורחיו בו אינם יודעים בו במשורר ופעלו עד-מה.
ולענין בית שלום-עליכם – הרי מה שכבר מובטח הוא מוזיאון וארכיון שיישמר בו עזבונו אשר אגירתו ושמירתו היא זכותו של חתנו, הסופר הגדול יצחק דב ברקוביץ, יתר על זכויותיו הרבות לשלום עליכם, וביחוד בקרב קהל הקוראים העברים. וודאי, בית נכות יש בו צד של סכנה, שהרי הוא מקפיא את שהיה ומקיימו כקפאונו, אך אפיו של העזבון הזה שאינו מניח להניח את עצמו בקפאונו. וקודם-כל משום שמשומרים בו אלפי מכתביו של שלום עליכם שלא ראו אור, שהרי מפי העשרות והמאות של מכתביו שכבר נדפסו אנו למדים, כי סגולת החיות הרוהטת של שיח שופע וסיפור ניגר ברצי צחוקו, המחלחלת את כתביו, מחלחלת אף את מכתביו, ויפה אמירתו של י.ד. ברקוביץ, כי מכתבים אלה הם בחינת שלום עליכם תניינא, וצר, שההודעה שיצאה מלפני הכינוס שנתכנס, מטעם שר החינוך והתרבות, ז. ארן, לכבוד שנת המאה של שלום עליכם, כי יוחל בהוצאת האגרות, וההבטחה להוציא שני הכרכים הראשונים, לא באה על ראשית מילואה בחייו של י. ד. ברקוביץ, שדבריו בכינוס הרעישו את לבם של באיו עד היסוד בו.
ה
על כן נקוה כי עתה, בעמוד בית שלום עליכם על תלו, לא יעמוד לראווה-בעלמא, אלא יעורר עושים ומעשים להרחבת ידיעתנו בשלום עליכם והעמקתה. ואמנם, תחילת העשייה צריכה להיות הוצאת הגנוזות לאור – כרכי מכתביו בליווי הערות וציונים להבנת עניניהם ורקעם. ודרכו של מעשה גדול שהוא מביא למעשה גדול כמותו ואף גדול ממנו – והיא הוצאה שלימה ובחונה של כל כתבי שלום עליכם, וקודם כל בלשון מקורם.
באוירת עשייה כזאת תגבר ההתענינות בפינומן של שלום עליכם לכל הקרנותיו על דרך עידוד החקר בו, בדרכו ובפעלו. אמנם, ספרות ההערכה עליו עשויה שתתגבב כדי ספריה הגונה, אך חובה היא לומר, כי מעמד פרשנותו ומחקרו של שלום עליכם לוקה זה כמה בקרישות, שסימניה השיגרה המגעת כדי טחינת קמח טחון וגילגול מטבעות שחוקים, ומעטה היגיעה לחזור ולבדוק בחטיבת יצירה גדולה זו לסעיפיה, כפי שמחייביה מרחק הימים, שפירושו הרחב-הפרספקטיבה הלכך נדרש עידוד היגיעה הזאת, שאי אפשר לה שתיעשה בלא אנשים נאותים, חבורת מעיינים וחוקים, ובלא כלים נאותים, כלי עיון וחקר. חבורה כזאת היא שתהיה הכוח המתסיס של בית שלום עליכם, שטבורו מכון שלום עליכם, שיפרסם, לעתים גדורות, קבצי שלום עליכם, אם אפשר קובץ לשנה קובץ לשנה, ובו ייאגרו הדברים שהם בנותן-חידוש והעשויים להעמיד לפנינו מצדי צדדים את החזון, היחיד בטבעו וטיבו, גדול מספרי עמנו בדורות אחרונים, שלום עליכם.
אלה קצות דברי בעצרת שלום עליכם וסיימתים בהערה, כי אם עורכי הקובץ הראשון יקראוני ואעלה שלוש קושיות בשלום עליכם ואנסה ליישבן, כפי שעיוני הורני.
ו
קושיה אחת: מחברתו של שלום עליכם, “שמר’ס משפט”, שנעשתה שם דבר, באופן שהכל יודעים את השם מבלי שיודעים את הדבר, ועשרות מבקרים מדברים בה מבלי שקראוה, נתפסת ברגיל כשמה, דהיינו כהאשמת הנאשם, כלומר כויכוח עם זולתו, ואינה נתפסת כהאשמת המאשים, כלומר כויכוח עם עצמו. והוא-הוא, עיקרו של הקונטרס, באופן שלא פחות משיש כאן מן הדחייה של המציאות של יריבו יש כאן מן הסיכול של האפשרות של עצמו, שכן הפיתויים שלא עמד בפניהם יריבו ונלכד בהם ולכד בהם את קוראו, עמדו בפניו עצמו ועשוי היה להלכד בהם וללכוד בהם את קוראו, ואותות המלחמה בפיתויים אלה זרויים בכתביו. והוא אף פשר הזעפנות המבריחה את קונטרסו של בעל הסליחה והמחילה, שהוציא מכלל סליחה ומחילה את עצמו.
ז
קושיה אחרת: דרכו של טוביה החולב במדרש כתובים נתפסת, כרגיל, כדרך הדיוט שאינו מבין פשוטו של מקרא. והנה מלבד שסברה זו מוכחשת מכמה וכמה מדרשי כתובים, אין לה חיזוק בכלל הלכסיקה שלו, ואיפכא מסתברא. ואף אי אפשר לדון בדרכו של טוביה במדרשי כתובים, מבלי לדון בתפקידם של מדרשי כתובים המצויים בכל כתבי הסופר, ושימושם שונה ורב פנים, הכל לפי האיש ותכונתו, ולרוב מחושב-עד-דק מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית, וספק אם הדיון בדרכו של טוביה אפשר לו שיהא פורה, כשהוא נבדל מדרכם של אחרים. אמת, שימושו של טוביה מופלג משלהם, אבל יסודם אחד, והיא בהעלאת מדרשי-כתובים, כדי רמת אמנות לשמה, באופן שכורח הזיקה אל הכתוב כפשוטו וחפץ החרות ממנו כדרושו מתנגשים בערמת-שחוק מופלאה.
ח
קושיה אחרונה: אם, אמנם נכונה הסברה, כי הסאטריקן הוא ריפורמטור וההומוריסטן הוא אוטופיסט, הרי שאלת האוטופיות של שלום עליכם לא תוכל להסתפק בקונטרסו הפובליציסטי על מדינת היהודים, ואף לא במונולוג הנודע “אלמלי הייתי רוטשילד”, שהוא, עם כל קיצורו אוטופיה לכל דבר, שכן לאחר שנסיר את מסווה ההלעגה של המלמד לעצמו בפתיחתו וסיומו של המונולוג, הרי לפנינו אמצעיתו אוטופיה שחולמה, אמנם, מלמד עלוב ומגוחך, אך מבצעה היא הפילנטרופוס, ודרך ביצועה תכנית המחושבת במפורט במסגרתה של מציאות העיירה, כבית-חייהם של ישראל. ואף שהמלמד מזמין אותנו שנצרף את לגלוגנו אל לגלוגו לעצמו, שיעור הלגלוג, שאנו מותרים בו, הוא מוגבל למדי, שהרי הפילנטרופוס לגלגוליו, למן ר' משה מונטיפיורי דרך הרוטשילדים עד הבארון הירש – היה התל שפיות ישראל היו תלויים בו, להיותם לו לא בלבד לרווחה, אלא א, לישועה. והרי אף הרצל לא מצא תחילה כתובת אחרת – הבארון הירש, בית רוטשילד, אפילו גוטמן וכדומה. ולא עוד אלא גם כשהאוטופיה שלו באה על ראשית-קיומה, הרי הצהרת בלפור נשלחה לאחד הרוטשילדים. כי המלמד חולם עת עצמו כאותו פילנטרופוס כל-יכול אינו, איפוא, מקרה, וגם לאחר ששלום עליכם העמיד את חילופו – צאו וראו בדיוקנו ושרטוטו של אותו מציל ופודה, שבא אל היהודים האדומים והם מתעוררים תחילה לו ולחלומו ועד-מהרה חוזרים לסורם, אם לא תמצאו דיוקנו ושרטוטו של הרצל, שהיה עוד בחיים (1900). ואחרון אחרון, נזכור-נא את חזיונו של שלום עליכם “דוד בן דוד”, שכתבו מתוך התלהבות, אך גם סביביו גם הוא ראוהו כנפל שקבורתו תקנתו, ואמנם כל ההעתקים נידונו באור, ואחד מהם נתקיים בידי י. ד. ברקוביץ כזכר לטיט, ובמלאות מאה שנה לשלום עליכם היסס אם לפרסמו, ונמלך בדעתם של אחרים, והייתי בכללם ועוררתיו לכך. ואמנם, טובה גדולה עשה לנו שפירסם את המחזה ב-“די גאָלדענע קייט” – מלבד שהקורא ממרחק הימים שוב אינו נתפס לאותה בהלה, שנתפס לה קוראו בכתב-יד, הוא אפילו תמה תמיהת הכצעקתה, כי כן ענין גדול הוא לענות בו, מה ראה שלום עליכם לחזור ולצייר אותו אברך כדרך שציירו בסיפורו על היהודים האדומים, כלומר כדיוקנו ש להרצל ולציידו בממונו של רוטשילד המסגלו לקיים את האוטופיה שלו הלכה למעשה, אך קטנות סביביו מתנכלת לו להעמידו כמי שדעתו נסתכסכה עליו וסופו לעג ושנינה לנערי הרחוב המתקלסים בו.
הזכרנו שלוש נקודות-אוטופיה באורך מסילתו, והן נקודות רחוקות, ואי-אפשר שהמקה קבען בפרופורציה כזאת, ואדרבה הן לנו משענת לבדוק בקפלי-האוטופיה המוסתרים בשארי יצירותיו.
ט
שלוש קושיות, שלושה רמזים – ופירושם הוא ענין לדברי הסבר רבים, שסופם לבוא.
[כ“ז אייר תשכ”ז]
תגי מספד
מאתדב סדן
תגי מספד
מאתדב סדן
על דוד פינסקי
מאתדב סדן
המצוי אצל דברי ההערכה, שנכתבו עליו, על דוד פינסקי, יודע, עד-מה חוזרת בהם האמירה, כי בדרך-כלל לא נערכו פעלו ופעליו הערכה הראויה לשמה, ולא עוד היו תקופות בחייו שהיתה סערה בו ושתיקה סביבו. ואף זאת, פעמים הרבה באה אותה אמירה בלווית אחותה שהיא, בעצם, אמה, והיא דעתו של הסופר עצמו, שמתוכה דיברה ההכרה הברורה והצודקת, שכלל הערכתו לקויה או חסרה. יש והכרה זו באה על ביטויה במימרה מרירה ויש שבאה על ביטויה במימרה שנונה וכאן נעטו דבריו דוק של הומור. ולציור העדויות אוסיף ממה ששמעתי מפיו, כשדיברתי עמו על ראשי מעריכיו, אמר: “יע, יע, ניגער האַט מיך ניט דערלייענט, ריווקין האָט מיך אריבערגעלייענט, ווער און ווען וועט מען מיך שויך אמאָל לייענען”. ללמדך, כי לדעתו אפילו שני ראשי מעריכיו לא יצאו ידי חובתם, שכן שמואל ניגר קרא בו פחות ממה שיש בו וברוך ריווקין קרא בו יותר ממה שיש בו, ואילו חפצו שיימצא לו מבקר שיקרא בו מה שיש בו ממש. והנה אם נמיר את האמירה: יקרא בו באמירה מדוייקת הימנה: יקרא אותו, יתגלה כל עוצם התפקיד וקשייו. למעלה מיובל שנות יצירה הניב תנובה משופעה, והמעריך נדרש לחזור ולקרוא בין מה שכונס במגילת-ספר בין מה שזרוי ומופזר בכתבי-עת ועתונים, ועל מסדו של החומר הזה, המחייב בדיקה שקודה ומפורטה, עליו לבנות את הערכתו ולבחון אותה לאור הערכתם של האחרים.
והנה ספק נכבד הוא, אם אמנם מבקר כזה היה או הנה בנמצא, וממילא הוא בגדר-משאלה, ולעת עתה אין לפנינו אלא הספרות הפזורה על פינסקי, שלא נסדרה עדיין הביבליוגרפיה שלה וסידורה צורך. כבית-פתיחה של סידור זה היא הביבליוגרפיה הכוללת את תקופת אחריתו, אלו ימי ישיבתו בארצנו. תקופה זו, המצוינת בהתענינות מחודשת בדרכו ופעלו, היו בה ארבע תחנות – ראשית, עצם עליתו של זקן סופרי יידיש למדינת ישראל; שנית, יובל השמונים שלו ובמקצת גם יובל השמונים וחמש שלו: שלישית, חליו רב-היסורים והנפתלוים; רביעית, פטירתו. התחנה האחרונה הוא ענינה של הרשימה הבאה, הכוללת מאמרים ורשימות, שהם בנותן ציון מבחינה זו או זו, שהיא, לדעת הרושם, ראויה שתנתן עליה דעתם של קהל הקוראים העברים, ביחוד אלה שאינם מצויים אצל עתונות יידיש ולשונה. הילכך כוונת הסקירה אינה שלימות בביליוגראפית אלא רבגוניות אינפורמאטיבית, שיש בה כדי ללמד, כיצד דמותו של פינסקי ופעלו השתקפו בחלק נחשב של ספרות ההספד והקינה עליו. לשם כך ניתנו בין שם המאמר ותאריכיו, בשילוב שבסוגריים, עיקרו ותמציתו, לרוב כדיוק דברי הכותבים. סדר הערכים הוא על דרך כרונולוגית.
1.) אפרים אוירבך: דוד פינסק: ע"ה [“בנעוריו נטל עליו אחריות לבנות את הספרות, להטות שכם צעירה לספרות יידיש, שנצרכה אז לעושים ולבונים – – עם אחריותו באה גם תודעתו הסופריית, כי עם-ישראל מתעלה בכוחה של הספרות שבלשון-העם – – תודעת השליחות היתה בו עזה יותר, מכפי שהיתה בסופרים אחרים. סבור היה, כי כל מלה שלו מתקנה מה, מקיימת שליחות חשובה – – ואף שהיה מקרב את הבריות ונהג דרך חירות באנשים, הרי היתה בו בכל-זאת איזו רביותח האריסטוראטיות הרוחנית האירה מתוכו”. הכותב מספר, כי פינסקי חלם על כתיבת רומן ארצישראלי גדול, וכן הוא מספר זכרונות על הצגת המחזה “המשיח האילם”, שאם כי לא הצליח, הרי היה עדות לכוח החידשו ובקשתה חידוש של המחבר, והוא הכוח המתגלה גם ביציריו האחרים, כגן נסיונו לכתוב סיפורי שלמה המלך ואלף נשיו; הכותב מזכיר גם טירחתו של הסופר, בימי זיקנתו, לתרגם את סדר התפילות], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, ניו-יורק, 13 אוגוסט 1959.
2.) ב. י. ביאלוסטוצקי: דוד פינסקי, דער בארימטער שריפטשטעלער און בויער פון דער אידישער ליטעראטור. [“כל ימיו נשא ברוב חשיבות את תפארת-הבראשית, נשימת הרנסאנס של יידיש – – דרך רוב חייו זרחו בנשמתו שתי אהבות: האהבה ליידיש ולספרותה והאהבה לארץ-ישראל – –”. הכותב משרטט עיקרי-דרכו של הסופר ומזכיר, כי בהיותו בן שש עשרה היה, כאחד עם ראובן בריינין בחבורת “בני ציון” במוסקווה: ב-1897 כינס יחד עם חיים ז’יטלובסקי, בבאזל, ולמחרת הקונגרס הציוני הראשון, אסיפת ידידי יידיש; ב-1899, בבואו לאמריקה, הצטרף, יחד עם יוסף שלוסברג, ללייבור-פארטי הסוציאליסטית, אחר-כך עבר ל”פועלי ציון“. הכותב הכירו מקרוב מהיותו עוזרו גם ב”אידישער קעמפער" השבועי, גם ב“צייט” היומי, שהסופר היה עורכם – “כשהייתי רואה אותו מאיר, הולך ברחוב, ראשו מורם, בגדיו בגדי-חג צחים, מצחו גבוה, שערותיו כבר מכסיפות מעט, ראיתי לפני דמות של יהודי מאמין. הרהרתי: אדם שיש בו אמונה במעשה טוב, אמונה באמת, אמונה ברצון לחיות וליצור”. הכותב מזכיר, כי הסופר הקדים בסיפור הקצר – אברהם רייזין בא בסוג זה ארבע שנים לאחריו – והפליא השפעת מוטיבים ועיקרם תשוקת חיים, גבורה, קידוש השם. מכלל זכרונותיו הוא מבליט גודל רישומה של הצגת “האוצר”, שבה מילא המשורר מארק שווייד את תפקידו של יודקה. לענין כלל יצירתו של הסופר יאמרף “הוא נטל עליו עשרות נושאים מיוחדים. זהו יתרון אך גם חסרון. הוא ביקש להשתלט על כל החיים כולם. בעוד הראשונים, מנדלי, שלום עליכם ופרץ התגדרו בקירבת סביבתם, הרי פינסקי בתכונתו ההומה, האמנותית, חתר לעולם ולאדם, למין אוניברסאליות. זעיר-שם זעיר-שם נכשל, אך גם השיג הרבה”], פאָרווערטס, ניו-יורק, 15 אוגוסט 1959.
3.) [בעילום שם]: דוד פינסקי. [הכותב משווה את הסופר לגיבור-סיפורו “ער לעבט”, שענינו מעשה ברב, שהנאצים קברו אותו חי ואך ראשו הוא מעל לקברו והמספר מתעקש שהוא חי גם לאחר שלושה ימים ואף מריב עם הרופאים כי דבר זה הוא באפשר. גם הסופר – הגורל האכזר כאילו קברו בשנותיו האחרונות בקבר של שיתוק אילם ומעמדו קשה משל איוב, שהרי באילמותו לא יכול לריב עם אלהיו. אולם הציבור נחמה היתה לו, כי הסופר עודנו חי. “הוא נשא את ייסוריו באותה טהרה אצילה, כדרך שנשאו בהם רבות מדמויותיו הדראמאטיות הנעלות”. הכותב מעיר, כי הסופר היה מן המעטים שזכה שרחוב נקרא על שמו במדינת ישראל, וראה כתביו מתפשטים, בקרב הקוראים העברים, באלפי טפסים], אידישער קעמפער, ניו-יורק, גל' 1321, י“ל אב תשי”ט, 21 אוגוסט 1959.
4.) מוריס שוורץ: דוד פינסקי דער דדראמאטורג. [מזכיר, כי הסופר כתב כל מיני מחזות מבלי להתחשב בכך, אם יוצגו; הוא עצמו החמיר בדינו וכן ביטל כל מחזות יעקב גורדין ומדד שבח-מה ל“מירלה אפרת” בלבד; מחזותיו שלו לא היו להם מזל לגבי התיאטראות, אם כי עמדו לו שחקנים חשובים, כגון ארלנייב, ששיחק ב“משפחת צבי” ברוסית; וכן עמנואל רייכר ובתו שהיו מאוהבים בו, היא שניסתה לשחק ב“גאברי און פרויען” ולא הצליחה והוא שהביא את הסופר אל ריינהארדט שהציג ברוב הצלחה את “דער אוצר”. הכותב מסופק, אם מחזותיו של הסופר שכחום יפה אף משחקם יפה, ומה שניתן להציג גם עתה הריהם, מלבד, “דער אוצר” גם " יענק דער שמיד". לדעתו לא הגיע הסופר ללב הצופה, כדרך שהגיעו גולדפאדן, גורדין, קוברין, ליבין לא כל שכן לייוויק. פירסומו של הסופר, מעבר לגבולי עמו, בא גם מטירחתו של אייזיק גולדברג לתרגמו אנגלית, ואמנם נחשב באנציקלופדיות כגדול הדרמטורגים ביידיש. לסבר הכותב ביקש הסופר להיות כעין ברנארד שו, אולם נסיונותיו למן “שטמער משיח”, כלומר: המשיח האילם עד “די קרומע ווגן פון ליבע”, כלומר: הדרכים העקלקלות של האהבה, וכן חזיונותיו ההיסטוריים לא היתה בהם אש תיאטרלית, וגם נסיונות נלהבים להציג מהם, כשל הנרייטה שניצר, לא היה בהם כדי לשנות. הוא עצמו היה בקריאת מחזותיו משחק אותם להפליא על כל תפקידיהם והכותב מספר מעשה שקרא את המחזה “יעדער מיט זיין גאָט” כלומר: איש ואיש ואלהיו, בפני השחקנים אדלר, קסלר, וטומאשבסקי ונלהבו ביותר, מה שאין כן הצעיר מהם, הוא הכותב, שהיו בו פקפוקים: פאָרוועטס, 21 אוגוסט 1959.
5.) דוד פלינקר [בכתבה שלו הוא מדבר גם בענין לוויתו של פינסקי, שהעלתה רוב קטרוג – “חשוב כי מכבדי פינסקי וידידיו באמריקה ידעו את האמת, כדי שיזכירו לידידיהם בישראל, שמן הדין הוא, שיהא יחס אחר לסופר יהודי גדול שהקדיש כשרונו וחיי יצירתו לאידיאל של ציון”. כפי שמתברר מערך 31 ברשימתנו, הרי הכותב לא היה עצמו בלוויה וסמך על כותבים אחרים, מהם שגם הם סמכו על אחרים, וכן, למשל, ד”ר מיכאל וויכרט “דוד פינסקים לעצטען וועג” שנדפס ב“היימיש”, שבו הוא מזכיר את היכרותו עם פינסקי מ-1930 ואילך, אך עיקר דבריו תגובה על הלוויה וסדריה והקבלה לכמה לוויות של סופרים ואמנים יהודים, מהן שהכותב היה עד להן – ש. אנסקי, אסתר רחל קאמינסקי, ה.ד נומברג, ב. מיכליביץ, י. כמורנר וי. מי. ווייסנברג, וההקבלה היא לרעת לווית הסופר שלנו, דומה כי רוח המאמר הזה היתה בנותן-נעימה לצורך התלונה שנשמעה בנקודה זו בעתונות], טאָג מאָרגען-זשורנאל, 22 אוגוסט 1959.
6.) יעקב זיפר [נסמך על הכתבה של דוד פלינקר, כותב בענין הלוויה: “ואולי זה מטיל אור חד אך כהה על מעמד התרבות, שאין יודעים אפילו לסדר לוויה ליוצר ולוחם גדול במלוא-דרך-ארץ ושמסר לנו את כל חייו”], קענעדער אָדלער, 26 אוגוסט 1959.
7.) יעקב גלאטשטיין: דוד פינסקי, זיין שרייבער-וועג צו די שלושים. [מזכיר כי לפני כיובל שנים לא היה אמנם, פינסקי אלא בן ארבעים וכל יצירתו בת שמונה עשרה, ועם זאת כבר נראה אז בחינת קלאיסקן מרוחק. לאמור, כי במשך שמונה עשרה שנה נעשו תולדות ספרות שלימה והחוזק להם, לדורות הסופרים הצעירים ממנו, אם במעט אם בהרבה, אריסטוקראט זקן, והאריסטוקראטיות כאילו הרחיקתו מן הצעירים, שהוחזק להם דוד זקן. ביחוד שככל שהצעירים הפריזו בבוהמיות כן הוא הפריז באריסטוקראטיות. אברהם רייזין הצטרף לבוהימה, הירשביין, שהסתייג מאחורי מסכתו, הביטו בו הצעירים בכבוד של אירוניה, ואילו פינסקי שאריסטוקראטיותו עמדה בעינה, נטע דרך-ארץ, ופוריותו כפתה מדי פעם בפעם רוויזיה וניצחה את האדישות שבאפנת-הדור. הרוויזיה התפרנסה גם מכך, שתקופתנו אין לה אורך-רוח לאמנים המרחמים על עצמם, שכן בה נדרשת רחמנות על כל המין האנושי ופינסקי הוא שהיה מטיל וחוזר ומטיל טיפת רחמים לאדם. ביציריו ראו עצמם היהודים כבני אדם, שיש להם לשון לטראגיקה שלהם, יודעים לדבר במלים חדשות, שלא נשמעו קודם בספרות יידיש], אידישער קעמפער, 28 אוגוסט 1959, וכן: אפירקאנער אידישע צייטונג, 18 ספטמבר 1959,
8.) יעקב בוטושאנסקי: דוד פינסקי – אין דער עייבקייט, [הכל חשו בו בחינת אב – “ידענו כי לא הרחק מחיפה, על הר הכרמל, הצופה פני הים התיכון, יש לנו אב”. הכותב מדגיש, כי הסופר הוא הוא שדרש סמכות ודרך ארץ ליידיש, ונוגע גם בענין הלוויה שלא נשמעה בה מלה בלשונו. הוא מטעים כי “האוצר” הוא אולי הקומדיה הטובה ביותר שנכתבה ביידיש, והוא הדין במערכוניו, וכן כי “התמודד ליצור אפופיאות על שיאי מחשבת האדם למן חיים המשרת הפרימיטיבי, משה סופר המסובך עד שלמה המלך, ואחר, או בונה בית-יהודים גדל בצפון-אפריקה, והמתחיל להתמוטט מתשתיתו – – זכה להגיע לשיאה של ארץ-ישראל העולה, לאחר שתיאר את סוכת כלל ישראל הנופלת”], ליטעראישע בלעטער, בואנוס אייירס, שנה ז‘, גל’ 10–7 (74–71).
9.) מ. גרוס-צימרמן: דוד פינסקיס וועלט, [ביתו של פינסקי על הר-הכרמל נעשה כביתו של י.ל. פרץ בוורשה. הוא נמשך לתיאור הדור הקודם “דור מעונים תמימים, שהתכוננו להלחם בעולם חדש באמצעים של אזלות-יד. התענו באידיאות לא-מגובשות – – כל ימי חייו נאמן לעצמו ולאני-מאמין הלאומי-סוציאלי שלו. בעצם, לא תעה מעולם – אף כי התעייה היתה מכלל סגנונה של התקופה – וגם בספרות הלך בדרך הישר”], לעצטע נייעס, תל-אביב, 4 בספטמבר 1959.
10.) א. ליס: דוד פינסקי, [הוא ביקש “לא בלבד לחדש את הספרות אלא גם לשנות את האדם ולבנות תרבותו”. היה סופר פורה ביותר – כתב מאות סיפורים, כשמונים מחזות. מתחילתו נבלט בו כמוטיב שליט המוטיב הסוציאלי הלוחם הגואל. הוא לא בא מן העיירה אלא מן העיר הגדולה, הבירה, ומכאן תנופתו האחרת וקצבו האחר, ואולי משום כך היה גם סוער יותר, טעון יותר. הכובת מביא מדברי הסופר שנדפסו ב“צוקונפט” 1949 בענין עליתו לארצנו “אני נוסע לחיות עם חיי ישראל. מלחמת האגולה, שעליה נתתי מחצית שנותי, נצחונה עמה, ורצוני ליהנות מנצחוננו שם במקום, בארץ כיסופינו ועתידנו”. ובבואו לארצנו, כשם שלא נעלמו ממנו אורותיה, לא נעלמו צלליה, ועד מהרה כתב מאמרו “ניט ווי אלע פעלקער”, לאמור: לא ככל הגויים. עם עליתו מורגשת בכתיבתו ארצישראליות דרמטית מודגשת], שם, 7 ספטמבר 1959.
11.) מלך ראוויטש: שבחי דוד פינסקי. [הכותב רושם, עם אבל השולשים, “קצת אפיזודות המאפיינות את אישיותו המופלאה והאצילה של אמן המלה היהודית”. הוא ביקר אצלו ב-1950 והסופר "מוליכני על פני הדירה, שארבע גזוזרותיה מכוונות לארבע רוחות העולם – עשויה לקלוט כל קרן-שמש וכל נשימת-רוח. וגם בפנימה הדירה מכוונת לכל העולם כולו. יש בה מסורת תרבות של רוסיה מכבר ושל אמריקה ושל הנע-ונע היהודי הנצחי והנוגה – – והכל פה בחזקת טאקט והתאפקות. הכותב מספר, איך הסופר הישיש בא לנמל להיפרד ממנו – “הוא חש, כי מכאיב לי, שעשה משהו לפני משורת-הדין. רוצה לתקן ואומר לי, בחיוך כמעט-ילדותי: נתנו לי פה, במדינת ישראל, כרטיס-כבוד לכל האוטובוסים והיתר-כניסת-קבע לנמל חיפה – הריני מבקש לבחון חשיבותי בארצנו… אולם בזה אך ביקש להקל עלי, כי האמת היא, שהוא באמת אוהב חברים סופרים”. ואמנם, ב-1954, כשהכותב חזר לארצנו באני בא פינסקי לקראתו. הכותב מביא אפיזודה מענינת בענין פינסקי שדרש מאברהם סוצקבר, שהיה צעיר ממנו ב-41 שנה, כי ידברו זה אל זה בלשון אתה וסוצקבר “כמעט שהתלעלע באתה הראשון” וכן הוא מספר על אמנות קריאתו של פינסקי – הוא קרא מחזה שלו בביתו של דב-בר מלכין], קענעדער אָדלער, מונטריאול, 10 ספטמבר 1959.
12.) א.ש. יוריס: צו די שלושים נאַך דער פטירה פון דוד פינסקי [הוא “היה סימן מובהק לאמתה של מזיגה קדושה גם בין חובת יידיש וחיבת ציון והיה כהוכחת-מחאה של מזיגה קדושה על האגדה הכוזבת, כי יידיש דין שתהא חלילה, אנטי-ציונית, וציון פירושה, רחמנא ליצלן, קבר ליידיש. – – יו ם יום בשעות-בוקר מוקדמות, היתה נישאת, מעל פני רחובות הר-הכרמל, דמותו המאירה – ששאבה נחת מכל בית חדש ומכל רחוב חדש – מכל כפר חדש ומכל עיר חדשה במדינת ישראל – – הוא היה עצם הידידות הנלבבה, גילומה השלם, הג’נטלמאן המתמיד במלוא משמעו – –”], שם, 14 ספטמבר 1959.
13.) י. פ. [=יעקב פַּאט]: דוד פינסק. [פותח בהבאת דברי מכתבו של שמשון מלצר על אחריתו של פינסקי, ומדגיש, כי הסופר היה “כל ימי חייו מורם מבחינה מוסרית, משכמו ומעלה. דרך יוצרת ארוכה מ-1872 בפלך מוהילוב עד 1892 בווארשה, עד 1896 בברלין, 1914 בניו-יורק, 1949 במדינת ישראל. עתה, ב-1959, הלך לעולמו וחתם בלבנו ובזכרוננו דמות מופלאה של יוצר גאה, נחשב, נושא משאות-נפש אנושיות ויהודיות כה רבות”], צוקונפט, ניו-יורק, כרך ס"ד, חוב' 9, ספטמבר 1959.
14.) [בעילום שם]: דוד פינסקי ע"ה. [“הירבה לפעול בשורות הפועלים היהודים שהתנכרו לבחינה הלאומית – – בהתעוררות הפועל היהודי לבעיות יהודיות מיוחדות, לתביעות לאומיות, לשאיפה לחזור ולבנות את ארץ-ישראל הישנה-חדשה על יסודות סוציאליסטיים. לתנועת פועלי ציון באמריקה מסר – את כוחותיו היוצרים ביותר”. בהיותו עורך ה“יידישער קעמפער” במשך שנים ו“צייט” במשך עשרים חדשי קיומה עזר לתקומתם ולהתפתחותם של סופרים יהודים חדשם, היה מייסד הוצאת “אידיש” שהוציאה כתביו המקובצים של י.ל. פרץ וכתביהם של סופרים אחרים], אונדזער וועג, ניו-יורק, ספטמבר 1959.
15.) א. לעיעלעס: דער פערטער קלאסיקער, אין אָנדענק פון דוד פינסקי. [בכור דבריו של מנדלי 1864 ושל פינסקי ב-1892, לאמור עשרים ושמונה שנים בלבד חוצצות בין ראשיתו של זה וראשיתו של זה, והיה קרוב ביותר לי. ל. פרץ בראשיתו, ונמצא שההגדרה של נ. ב. מינקוב כי פינסקי הוא הקלאסיקן הרביעי דינה עמה. הכותב מספר על ראשית מגעו עם כתבי הסופר – בן 15 או 16 קרא אותו בראשונה, ובלונדון נתרשם ביותר מקריאתו של ס. גולדברג – הוא קרא “בבית המשוגעים” – ולימים שמע את פינסקי עצמו – נכבשתי לנעימתו וליציבתו. היתה זו יציבה של אמן מודע. היתה זו נעימה של סופר יהודי גאה“. חיים בו כל המוטיבים, שהתסיסו את הספרות בשלהי המאה הי”ט עד שנות העשרים של המאה הזאת; כתב ספריה שלימה, גם בבעיות אוניברסליות, כגון המחזה, “אלכסנדר ודיוגנס”, שקרא אותו לפני חבורת סופרים, ובכללם לייוויק, אופאטושו, אפרים אוירבך, שלא יכלו שלא להשתומם על האקטואליות של כתיבתו, וביחוד על הדיינותו הסמוכה עם בעיות-השעה. הוא לא היה חביבה של הביקורת, מבקרים רבים נהגו להטיל בו עוקציהם, אך הוא צעד בגאוה קדימה, כי היתה בו אמונה בעצמו שגבלה בתמימות. “היה עשיר כדי היותו ראוי לזכות בתואר הקלאסיקן הרביעי של ספרות יידיש”], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 27 ספטמבר 1959.
16.) מ. גורס מאן: חילול פינסקי. [לענין מיעוט ההשתתפות בלווית פינסקי ושלא נספד ביידיש: “הנה ראינו כמה כבוד נחלק למי שהיה ראש עירית תל-אביב – – כמה אלפי בני אדם השתתפו בלוויה ובכמה פירסום ופאראד! ובכן, בכמה מדרגות ושלבים פחות סופר בהיקפו של דוד פינסקי מראש עיר? אפשר לא נאה להשוות גודל לוויות, אך בכל זאת הכרח הוא! כיצד שולטים מעשה-בוס על כבודו של סופר (ויהא ביידיש) בישראל. די שעשרות מחזות של פינסקי היו מונחים, בלא שנגעו בהם, חלילה, תיאטראותינו “הבימה” ו”קאמרי" – –], היימיש, רמת-גן, ספטמבר 1959.
17.) פרעסע אָפקלאנגען פון חילול פינסקי. [קטעים מדברים של דוד פלינקר. בטאָג-מאָרגען-זשורנאל, של יעקב זיפר בקענעדער אדלער, שהובאו לעיל, וכן של אברהם שולמאן באונדזער שטימע, פאריס, 2 ספטמבר 1959, ושל יעקב פרנס, באידישע צייטונג, ריו-דה-ז’אנירו, 28 אוגוסט 1959], שם, שם.
18.) לואי סיגאל: דוד פינסקי – דער שרייבער און מענטש, צו די שלושים. [הוא היה “לא בלבד סופר ודראמאטורג גדול, אלא גם אדם מאיר, חבר יקר ונלבב, – – מקדמת נעורי נקשרתי בו, נתפסתי לכתיבתו, אף שלא הבנתי עדיין היטב את יצירותיו”. הוא מזכיר רושם הצגת “משפחת צבי” שחוללה תהפוכה רוחנית בלבותיהם של הצעירים ומוחותיהם. “ירשנו מידה טובה של אבותינו וזקנינו, שנהגו מידת דרך-ארץ ברביים שלהם – – ולפי שלא היינו שרויים בשלום עם הרביים, העברנו דרך-ארץ זה לסופרים יהודים, שנחשבו לנו רביים שלנו. – – אנו, הנוער של תקופת תרבות עולה, חשבנו את פינסקי סופר גדול וקברניט רוחני בעל מדרגה מעולה”. הכותב מספר, כי הסופר קיים קשרים אמיצים עם הנאציאָנאלער ארבייטער-פארבאנד, שהיה לפנים נשיאו, ובשבתו בארצנו לא יצא שבוע שלא יכתוב מכתב לפאבאנד], דער שפיגל, בואנוס איירס, תשרי תש"ך.
19.) י. כארלאש: דוד פינסקי, 1872–1959. [אישיות, אחד ממניחי היסוד של ספרות יידיש המודרנית, “אמת, תפקיד נעלה זה קיים כעשור שנים בערך, אבל הרגשת האחריות הגדולה והקפדנות המדוקדקת, המזווגות לתפקיד כזה, עמדו בעינן גם בעשורי-השנים הבאות של פעולתו הספרותית. והתכונות האלו, כאחד עם הריזונאַנס של תקופתו הראשונה, החלוצית, יצרו סביבו אוירה של פרישות, דרך-ארץ וחגיגיות”. הוא מזכיר את “יום טוב בלעטלעך” (1894) וכן את העובדה, כי פינסקי הוא שהביא את י. ל. פרץ לאסיפות-סתר של פועלים יהודים, הוא שטרח בייסוד זשארגאָנישע קאָמיטעטן (1895) וסבב לשם כך על פני ערים ועיירות, ייסד ספריות, שקד על תפוצת ספרים, אך עיקרו בחלוציותו הספרותית – אלה סיפורי הפועלים. דרך תפיסתו ותיאורו היה חידוש – מנדלי מתאר את הפועל בחינת מופקר או גמגמן, סופרי יידיש ראשונים באמריקה הירבו אמנם בתיאור הפועל השכיר בחינת עלי שבמכתש, אך נעימת היסוד שלהם התיאשות ויאוש, ואילו פינסקי הוא שהכניס לספרות את הפרוליטארי המודרני, אמנם לא של בית-החרושת אלא של הסדנה, אבל בעל תודעה מעמדית. כבר בראשוני סיפוריו מסתמנות תכונותיו הריאליסטיות והכותב מונה כמה וכמה סיפורים ומנתחם ורואה את סיום תקופת הכתיבה, שנושאה המרכזי הוא הפועל, במחזה “משפחת צבי” ורואה להעיר כי במהדורה הראשונה ראובן הבונדאי מכריז: מיר האָבן געזיגט, כלומר: אנו ניצחנו, ואילו במהדורת 1919 נשמט הסוף הזה], אונזער צייט, ניו-יורק אוקטובר 1959.
20.) מלך ראוויטש: דער פערטער קלאסיקער? [כבר פירסם, ב-1 ביולי 1959, מאמר בשאלה, מי הם הקלאסיקנים של ספרות יידיש, לאחר השלישיה – מנדלי, שלום עליכם, י.ל. פרץ – והציע לצרף להם כרביעי את ח. נ. ביאליק ואילו א. לעיעלעס מכריז על דוד פינסקי כעל הרביעי, ועל ידי כך נידחו כמועמדים לכך מוריס רוזפנלד, אברהם רייזין, ז. שניאור, י. אופאטושו, דוד ברגלסון, שלום אַש, פרץ הרשביין, י. יז זינגר א. מ ווייסנברג ואחרים, ולענין פינסקי מעיר הכותב כי חסר היה אחת מתכונות-היסוד הנדרשות מקלאסיקן – הוא לא היה אמן-לשון, אף אוצר מליו עני. ואם לתכונות יסוד אחרות קודם לו שלום אש], קענעדער אָדלער, 5 אוקטובר 1959, וכן: לעצטע נייעס, 13 אוקטובר 1959.
21.) אהרן צייטלין: פון פרייטאָג ביז פרייטאָג – אַ פערטער קלאסיקער. [ויכוח עם מלך ראוויטש לענין ארבעת הקלאסיקנים של ספרות יידיש – מנדלי, שלום עליכם, י.ל. פרץ, ח. נ. ביאליק, לדעת הכותב חלקו של ביאליק ביידיש מועט], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 30 אוקטובר 1959.
22.) ברוך צוקרמן: דוד פינסקי – דער נאציאָנאלער יידישער בעל-מחשבות. [מצטט מכתב של י. ל. פרץ ליעקב דינזון: “ידיד ועוזרי הם פינסקי, פינסקי, ופנסקי” הכותב עוסק בפינסקי כבעל-מחשבה לאומי וסוציאליסטי, כעסקן ציבור אידיאליסטי. הוא מדגיש כי ה“בונד” נוסד ב-1897, נחמן סירקין פירסם בכור חיבוריו הציוניים-סוציאליסטיים ב-1898, ואילו פינסקי הביא עוד ב-1894 את י. ל. פרץ לאספה ראשונה של כשני מנינים פועלים יהודים בבית הוריו. וכן מזכיר הכותב, כי י.ל. פרץ היו לו טענות חמורות כנגד “משפחת צבי” גם מבחינת התוכן הסוציאלי והלאומי. בתקופה ההיא היה פינסקי קרוב לדמות אחת שבמחזה, והוא ראובן הבונדאי, אך היו בפיו גם מלים טובות לאביו הזקן ולאחיו הציוני. אין לשכוח כי בתקופה ההיא התלהב גם הדרשן מאסליאנסקי לעלילות ה“בונד”, ביחוד בהגנה העצמית, מענינת נקודת הזימון שבין הזקן ובין הצעיר הציוני, שהראשון אומר, כי אם אין יכולים לחיות כיהודים נמות כיהודים, והציוני אומר, כי אם אין אנו יכולים לחיות כבני-אדם נמות כבני-אדם. הכותב, הסוקר בקצרה פעולתו של הסופר בציונות הסוציאלסטית באמריקה, בפארבאנד ובעריכת “צייט”, מעלה זכר כמה פגישות עמו], פאָלק און ציון, ירושלים, שנה ח‘, חוב’ 12, אלול תשי"ט.
23.) מלך ראוויטש: אידישע קלאסיקער. [תשובה לאהרן צייטלין בענין דוד פינסקי: “הערעור על מועמדותו של פינסקי לא בא, במקרה זה, למעט אפילו חוט משי אחד מאצטלא-דמשורר של פינסקי, אבל התואר של קלאסיקן, בכל זאת, אינו תופסו, לדעת כותב המאמר הזה משום לשונו”] טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 28 נובמבר 1959.
24.) א. גלאנץ: די קרוין פאסט, ענין: פערטער יידישער קלאסיקער [בענין פינסקי כקלאסיקן רביעי בספרות-יידיש – הענין יותר משהוא ספרותי הוא לאומי; הכותב מנתח את מושג הקלאסיקן ומונחו ומגיע לכלל ההגדרה: איכות ספרותית מעולה ביותר, שלימות הצורה, רוח הומאניות, אפלאציה על-לאומית, ומוצא לאורה כי מועמדותו של פינסקי תופסת. ולענין הטענה של ראוויטש לבחינת הלשון מזכיר הכותב, כי פינסקי התחיל לכתוב ב-1892, שש שנים אחרי י. ל. פרץ תשע שנים אחרי שלום עליכם, עשרים ושמונה שנים אחרי מנדלי ובבוא פינסקי ביקש להיות מחדש והיה גם מחדש בכמה יסודות המצויים בו, ובשלהם אין להקפיד על ליקויו של יסוד שלא נראה לו עיקר. דין לזכור עומק חושו ליושר הסוציאלי, הזדהותו עם שלבי-היצירה הנחשבים ביותר של תנועתנו הלאומית, דאגתו-תמיד לעילוי המלה היהודית, נאמנותו לספרות יידיש בסביבות שלא היו אוהדות לה, וכן חובה לזכור כי מעולם לא עבר למחנה-האויב ומעולם לא פסח על הסעיפים], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 29 נובמבר 1959.
25.) מ. יארבלום: מאקס נאָרדוי האט געזאלט קומען הערן דוד פינסקין אין פאריז, א קליין קאפיטעלע זכרונות [פינסקי ביקר כמה פעמים בפאריס והכותב היה לו בן-לוויה, אף רשם רשמי פגישותיו עם אישים שונים, אך הנאצים החרימו את כתבי-היד, והוא מעלה עתה קצת זכרונות על הפגישות האלו של פינסקי, כגון עם שארל לונגה וז’ני מארכס, ליאון ז’והו, ליאון בלום, פייר רנודל: ב-1922 נפגש פינסקי עם מאכס נורדאו, שדיבר במרירות על מדיניות-הכניעה של מנהיגי הציונות, ועיקרם ווייצמן וסוקולוב. אמר לבוא להרצאתו של פינסקי, אך לא יכול לקיים חפצו מרוב עייפותו וחולשתו, ואמנם לא יצאו ימים מרובים ונפטר לעולמו. הכותב מזכיר גם ביקורו של פינסקי יחד עם יצחק בן-צבי בשנת 1947 בפאריס – היה זה, אחרי החורבן, חג גדול ליהדות צרפת], היימיש, כסלו תש"ך.
26.) משה שמואל שקלארסקי: באזון ביי דוד פינסקי אין ישראל. [הכותב היה, מאז שבתו של פינסקי על הר-הכרמל, שמונה פעמים במדינת ישראל ותמיד היה מבקר אצל הסופר. הוא מספר על טיוליו הארוכים של הסופר, על טיפולו באשתו המשותקת, על חליו והרעת מצבם, כששניהם שכבו משותקים; מזכיר חברותו בקואופרטיב “שחר” שחבריו היו מבקרים אצלו בשבתות. הוא מספר על ביקור, כשפינסקי שוב לא הכיר איש מבין הבאים, זולת מנדל זינגר וליפא קריט, אולם עוד שתה לחיים ושאל: וואָס אנטלויפט איר אלע אנטלויפן, כלומר: מה אתם בורחים, הכל בורחים; בביקור 1957 כתב פינסקי מכתב, שצילומו ניתן בתוך המאמר, ושפענוחו קשה, אבל עוד בינואר 1958 נשא נאום קצר, והכותב מפקפק בו מהיותו פלא מדיציני. הערת הרושם: לדבריו אלו דין להעיר, כי מנדל זינגר פירסם את הנאום, שהוא אמנם פלא לפי מעמדו של החולה, וגם הקורא העברי נודע לו עליו מרשימתו שפירסם בסמוך לכך ב“דבר” גל' 10123 ז' תשרי תשי"ט, 21 ספטמבר 1958 וענינה התאוששותו של ד. פינסקי בערב ראש השנה ונאומו-ברכתו, שזעזע את כל שהיה באותו מעמד], קולטור אין דערציאונג, דצמבר 1959.
27.) אנא שלוסברגף דוד פינסקי, דעראינערונגען. [הכותבת הכירה את פינסקי מילדותה כסטודנט עני שלא היה בידו לפרנס את יומו, אך האמין מתוך אופטימיות ללא גבול; האמין בטובו של האדם מיסודו וכל נסיונותיו המרים לא היו עשויים לשנות מעמידתו. מזכירה את לוויתו שהיתה כבחשאי ובלא השמעת מלה ביידיש], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 6 דצמבר 1959.
28.) יעקב זרבבל: דוד פינסקי, שטריכן. [תמיד היה לבדו, אם כי קשור עם מישהו, בין יחיד בין קבוצה; בא לספרות מוגמר, מגובש באורינטאציה החברתית ובחזות החיים; היה סוציאליסט יהודי קודם גיבוש מעמד פועלים יהודי; היה ציוני קודם שנוסדה ההסתדרות הציונית. הקדים להכיר בפועל היהודי את הכוח הבונה, בעל דינאמיות יוצרת, שהסביבה עוצרתה. אינו בכלל השלישיה שלפניו – מנדלי, שלום עליכם י. ל. פרץ – ואינו בכלל השלישיה שלאחריו – אַש, נומברג, רייזין – והוא כחטיבה לעצמו. הוא אבי הסיפור הפרוליטארי, ראשוני גיבוריו עוד אינם צועקים, אך הם כבר סוערים. צעיר היה מי. ל. פרץ, עם-זאת השפיע עליו. הוא לא חי את תקופת העיירה, שכן תחום יניקתו העיר הגדולה, ואולי כאן המפתח לתגבורת הדראמאטית לא בלבד במחזותיו אלא גם בסיפוריו. הכותב מזכיר את ביקוריו בבית פינסקי בניו-יורק ומתארו אמן הקריאה של דברי עצמו, ביחוד של מחזותיו – הוא היה פורש תחילה שמות הנפשות הפועלות ושוב לא היה פורשם, והשומע היה מתוך עצמו מבחין בנפשות. הוא מזכיר עוצם התרגשותו של הסופר להצגת “גאברי און די פרויען” בבימויו של יהושע גורדון ובהשתתפותה של הנרייטה שניצר], די גאָלדענע קייט, חוב' 35, 1959.
29.) דב סדן: א הספד-וואָרט. [“אפילו ידידיו הזקנים ביותר, שהתכנסו בביתו על הכרמל – – על כרחם פקדתם חווית-כפל – מכאן נישא רחוק מכל רחוק נוסח של סיפור ישן-נושן, ומכאן ניצב, קרוב מכל קרוב, במעגל ד' אמות, הגיבור האחרון של אותו סיפור ישן-נושן”], שם, שם.
30.) מרדכי יפה: שטריכן צו דער קינסטלערישער פערזעכליכקייט פון דוד פינסקי. [“אישיות כאדם וכסופר – – הוא אחד הקלאסיקנים שלנו בתחומי הסיפור, הרומן והדרמאטורגיה, על יתרונותיו וחסרונותיו, אבל על דמות-פרצופו של עצמו. הוא היה מתאונן תמיד, כי לא נערך כהלכתו – הוא היה צודק בטענתו – אבל יצירותיו הגדולות כבר השיבו תשובה לאותה טענה – – חיי הפועל היהודי בשנות ה-90 לא היו מוטיב-צדדין בכלל מוטיבים אחרים, אלא מוטיב-יסוד ראשון וקו בולט ביצירתו. – – הגלריה של הדמויות גדושה ביותר – – ממשיות וסמליות, טראגיות וגרוטסקיות, פרימיטיביות היולית ומעודנת-עד-דק; גיבורים שיצרים מדברים מתוכם ומליצנים סכימאטיים-רעיונייים, היסטוריים ואקטואליים: אידיאליסטיים וחמדנים גסים; אנשים שהם יצירי דמיונו של הסופר וילדי-הזמן; על-זמניים-משליים ונציגי סביבה הוויית, לאומית וסוציאלית, גיבורים ובני-חי-וקיים פשוטים – ממש יבשה שלימה בספרות היהודית”], יידישע קולטור-ענינים, יידישער וועלט-קאָנגרעס, כרך י"א, גל' 1, ינואר 1960.
31.) [בעילום שם]: צווישן זיך גערעדט, מיינונגס-אויסטויש צווישן רעדאקציע און לייענער. [מובא מכתבו של מנדל זינגר, ששלח למערכת “דער וועקער” והיא סירבה לפרסמו – הכותב, ידידו של פינסקי במשך עשרות שנים, היה יועצו בענינים אישיים וספרותיים, ובחליו נקבע, כאחד עם שני חברים אחרים, כאפיטרופסו: פינסקי מסר לו לבחור כרך גדול של כתביו ביידיש, וחלקו יכול היה לראות בעיניו. ולענין הלוויה – היו מודעות-אבל ראויות, הראדיו הודיע על-כך בשידור הבוקר והצהריים; לא ראש-העיר סידר את הלוויה אלא ועד שנתמנה על ידו ובו הוחלט שלא להספיד את הנפטר “כדי למנוע כי לפני ארונו של פינסקי לא ידברו אלה שעזבו אותו לגמרי בימי חליו הקשה, ובכללם נציגי סופרי יידיש בישראל ומנהיגיהם, האפוטרוספים הציעו זאת בדעתם, כי דבר זה הוא ברוחו של פינסקי, שלא נשא מירמה ואחיזת עיניים”. הוסכם על כך, כי ידבר אחד בשם הכל, גם בשם העיר, והוא ש. שלום הכותב מכחיש את תיאורו של דוד פלינקר, שלא בא בעצמו ללוויה, והוא הדין באחרים שלא באו והפיצו בדיות], אידישער קעמפער, 15 ינואר 1960.
32.) י. רבינוביטש: דער סעצטער פון די קלאַסיקער. [אחרון הקלאסיקנים, שהתחיל ס"ו שנה קודם, מעל דפי “הויזפריינד” למרדכי ספקטור. הוא משלושת הדראמאטורגים החשובים – מלבדו יעקב גורדין ופרץ הירשביין, – אולם קצת מחזותיו נעשו מכלל הריפירטואר של התיאטראות ביידיש ובעברים וגם בלועזית – “האוצר” הוצג ב-1910 על ידי ריינהארדט בברלין. מכלל הראשונים לתיאור ההתנגשות המעמדית ופעמים הרבה גוברת מגמתיות. מחזותיו וגם סיפוריו גדושים סכסוכים דרמטיים. הוא עצמו היה מופת של אצילות וקולגיאליות חמה. הכותב מזכיר ביקורו של פינסקי במונטריאול לרגל ההצגה של מחזהו “דער ליבעס קרומע וועגן” כלומר, עלקלקלות האהבה. הכותב, במאמר בקרתי, ביטל את המחזה וכשנזדמן, מקץ ימים מעטים, עם מחברו, נהג בו אדיבות כקודם, אף אמר: “סבורני, כי היית לא צודק בביקורת המחזה שלי, אבל גם זכותו של המבקר היא להיות לא-צודק, אם הוא אך ישר בגישתו”], ניו-יאָרקער וואָכנבלאט, ניו-יורק, ינואר-פברואר 1960.*
33.) ב. דימונטשטיין: אויפן טויט פון דוד פינסקי, עלעגיע סאָנעט. [השיר מתאר את מנעמי שעת הבוקר ונמאר בו: “א פארלאָרענער מאָרגן פאר אים וואָס וועט ניט הערן – / איך קלאָג נאָך אים און די אלע פריידן קען איך ניט פארטראָגן” כלומר: בוקר אבוד אשר הוא לא ישמענו, אני מתאבל עליו ולא אוכל שאת כל ששונותיו], ליטערארישע העפטן, טוהונגו בקאליפורניה, ינואר-יולי 1959.
34.) ב.ד. [כנ"ל]: גברי (= גאברי) און די פרויען. [סיפור המעשה של המחזה – המאמר כבר נדפס קודם בדאָס פרייע וואָרט, ניו-יורק, 1916], שם, שם.
[ז' אב תש"ך]
אבני מפתן חלק II
מאתדב סדן
מספד למשורר הרחמים
מאתדב סדן
מספד למשורר הרחמים
מאתדב סדן
הגשר
מאתדב סדן
הגשר
מאתדב סדן
בין אחרית לראשית
מאתדב סדן
בין אחרית לראשית
מאתדב סדן
ממעין קדומים
מאתדב סדן
ממעין קדומים
מאתדב סדן
בגרם המעלות
מאתדב סדן
בגרם המעלות
מאתדב סדן
בכתב ובעל-פה
מאתדב סדן
בכתב ובעל-פה
מאתדב סדן
בין רישא לירושלים
מאתדב סדן
בין רישא לירושלים
מאתדב סדן
בין נהר ויליה והר המוריה
מאתדב סדן
בין נהר ויליה והר המוריה
מאתדב סדן
בין נקנה ומוטבע
מאתדב סדן
בין נקנה ומוטבע
מאתדב סדן
בין כמיהה לזוועה
מאתדב סדן
בין כמיהה לזוועה
מאתדב סדן
מעשה בצרור שירים
מאתדב סדן
מעשה בצרור שירים
מאתדב סדן
אבני מפתן חלק III
מאתדב סדן
אמן מוצנע
מאתדב סדן
אמן מוצנע
מאתדב סדן
מבואי עיר וציירה
מאתדב סדן
מבואי עיר וציירה
מאתדב סדן
מספרה של וילנה
מאתדב סדן
מספרה של וילנה
מאתדב סדן
מספרן של חצרות
מאתדב סדן
מספרן של חצרות
מאתדב סדן
בין טבע לאופי
מאתדב סדן
בין טבע לאופי
מאתדב סדן
אבני מפתן חלק IV
מאתדב סדן
כפלים לתושיה
מאתדב סדן
כפלים לתושיה
מאתדב סדן
בצל השיכחה
מאתדב סדן
בצל השיכחה
מאתדב סדן
בעל "צוויט" ודרכו
מאתדב סדן
בעל "צוויט" ודרכו
מאתדב סדן
מוקד ועקיפיו
מאתדב סדן
מוקד ועקיפיו
מאתדב סדן
בעל אוצרותיים
מאתדב סדן
בעל אוצרותיים
מאתדב סדן
אוצר של שלושה גלילות
מאתדב סדן
אוצר של שלושה גלילות
מאתדב סדן
- רותי בראל
- אסתר ברזילי