א

ספרי עתה הוא כהמשך קודמו, ששמו כשמו “אבני מפתן” (הוצאת י.ל. פרץ, תשכ"ב) וכוונתו ככוונתו – תגבורת הענין בספרות יידיש, אישיה ופעליה, הספר כולל מאמרים, מסות, מונוגרפיות, מהם שנתפרסמו כמבואי ספרים מהם שנדפסו בבימות שונות, והם ניתנים עתה כדיוק לשונם, והתאריך מתחת לכל חיבור יעיד על מעמד ידיעתו ודעתו של המחבר בנושא הנידון בו.

ב

הכרך הזה בא להעריך בארבעה מדורים מערכה מגוונה של משוררים, מספרים, מבקרים חוקרים; קצתם, שנידונו בכרך הקודם, ניתנת להם עתה תוספת (שלום עליכם, ה. לייוויק, מאנגר), או השלמה (ד. פינסקי, בריש ווינשטיין, יוסף אהרליך) ואף הרחבה ומיצוי (שלמה ביקל), אך רובם המכריע לא נדונו בו, ודיונם בהרחבה נאותה, באופן שמותר לראות את הכרך הזה כפסיעה נוספת מעבר למפתנה של ספרות-יידיש וכטיול ממושך ורב-כיוונים באולמה וחדריה.

ג

מתוך תקוה להוסיף לו לכרך, הניתן עתה ביד הקורא, אחים כמותו, ובהם כרך המיוחד לחוקרי יידיש, הריני אומר דבר-תודה לאשר עודדוני – הוצאת י.ל. פרץ ומנהליה, ידידי שלמה שוויצר ויהודה קרש, שהפקיחו עינם לטובה מראשית סידורו של הספר עד אחרית דפיסתו, לידידי יוסף אחאי ופרופ' ח. טמרוק על שטרחו בהגהתו, ולמרת לילי נדב על שהתקינה את המפתח, וחן חן להם.

ד. ס.

א

המסורת, המעמידה את ראשיתה של האומה על שלושה אבות, נמשכה גם לכמה מיני ראשית אחרים בתולדותינו, ועדות לה, בשני דור אחרונים, אף ספרות יידיש המודרנית שמבקריה מעמידים אותה על שלושה אבות, והם: מנדלי, שלום-עליכם וי.ל. פרץ. אבל דין להזכיר, כי הם עצמם לא ראו ולא יכלו לראות את עצמם ראשונים, ונמצאו גם להם, בייחדו לאמצעי שבהם, שלושה אבות בשלפניהם. ואמנם, שלום-עליכם מדבר בפירוש על שלישייה, ועד היכן מגיעה הכרתו בה והוקרתו לה ניתן ללמוד מתוך שהוא תולה בהם כינוי של ענקים.

והנה משלושת האבות האלה אך האחד, מנדלי, חי עתה לא בלבד בתודעתו אלא גם בידיעתו של דורנו, ואילו השניים האחרים, אייזיק-מאיר דיק ויצחק-יואל לינצקי הם, לכל המוטב, בחינת פרקים בהיסטוריה של הספרות, וסימנך: אם לפסוח על קצת קטעים משלהם, השלובים באנתולוגיות, וספרי-לימוד, הרי גם כתבי לינצקי גם כתבי דיק אינם זוכים לחידושי מהדורות: ראשון נעשה בו ניסיון בודד, והוא פירסום קיצור ‘דאָס פּוילישע יינגל’ ((וינה 1920), ואחרון נעשו בו שני נסיונות – נסיונו של דוד קאסל (1922) להוציא קצת סיפוריו על דרך מודרניזאציה, שלא היתה פטורה משרירות, כפי שהטעימו המבקרים שדנו אותה ברותחין, ונסיונו של שמואל ניגר (שיקאגו 1954), שנעשה גם הוא במידה צנועה של זהירות: והצד השווה שבשני הנסיונות, שאין בהם כדי לשנות מאותה גזירה של שיכחה והשכחה, שירדה על שני הסופרים האלה. וכך נשתגר ההרגל למנות את אייזיק-מאיר דיק עם ראשוני בוני ספרות יידיש בדורות האחרונים, כשאפילו המתעניינים בספרותה ותולדתה יותר משהם יודעים אותו הם יודעים עליו.

ב

א.מ. דיק היה איש וילנה, בה לידתו (תאריכה מתנודד בין שנת 1806 ושנת 1814) ובה פטירתו (1893), ובה יצאו רוב ימי חייו, ואף יציאותיו לא הרחיקוהו הרבה מעליה, שכן ישב בעיירות ליטא (זלווה, ז’ופרין, נסוויז'), והוא נלוש בחומרה ורוחה של אותה עיר ואם בישראל, שהיה בה מראשוני ההשכלה והיה אח וריע למשכיליה ונתן ידו לכמה מתכניותיהם – פניה אל השררה שתגזור על מלבושי היהודים הנהוגים, תקנת החינוך על דרך העמדת בתי-הספר, תקנת סדרי התפילה כדרך משכילי אשכנז (‘טהרת הקודש’) וכדומה, אך הוא היה שונה מהם גם בדרכו בחיים גם בדרכו בספרות. בחיים – לא נבדל במנהגו ובמלבושו מרוב יהודי-העיר והיה מעורב באורחם והליכותיהם; בספרות – אף כי כמותם כמותו מאוהבי השרידה היחידה, לשון-האבות, וממטפחיה, ועדים לכך חיבוריו בה (מסכת עניות, האורח, זפרונה, יון מצולה על תוספאותיו), או חיבור כפול שלון (‘מחזה מול מחזה’ – ‘פורים שפיגל’), הריהם מיעוט בכלל כתביו (ועמד עליהם ש. ניגר במאמרו ב’העבר' 1919, ואחר-כך ‘אחיעבר’ תרפ"א), ואילו רוב כתביו ועיקרם קונטרסים, שמניינם מגיע למאות, כתובים בשפת-האמהות, יידיש, ובה קנה לו בשעתו את עולמו.

חיבורים אלה שונים ומגוונים בעניינם וסוגיהם – לרוב הם מעשי עיבוד של מקורות שונים, מהם גלויים מהם סמויים, מהם יונקים מתחומה של ספרות-בית, מהם שאובים מבארה של ספרות-חוץ, והוא עניין למחקר מפורט, בכלל העיבודים האלה מצויים מעשים של תרגום, הגורע אמנם ממקורם, אך אף מוסיף עליו מצדי-צדדים, ורוב התוספות מכוונות להסברה, ברוח ההשכלה, ויש שגם ההסברה טוענת הסברה, ומכאן דרכו שלא להסתפק בהערות אלא לעטר גם אותן בהערות. הכוונה הברורה, שהדריכתו בעיבודיו אלו, היא השכלת הרבים ברוח המוסר והביקורת (בלשונו: קריטעש און מוראַלעש), אבל לא אחת תשוקת השיחה פורצת גבולות מגמתו, והוא מתגלה בסגולות משוחח-לתומו, כדרך שיחה (שמועס) של אנשים יהודים וכדרך gaweda של אנשים פולנים, והוא משעשע בשילובי-סיפור ובקטעי-תיאור, המעמידים אותו במחוזה של אמנות או בקירובו.

ג

אפילו סקריה קלה וחוזרת על מגוונת הנושאים של מעשי תירגומו ועיבודו מעמידה לפנינו תשלובת עשירה של צינורי-יניקה – אנו מוצאים בהם חיבורים הבאים לחבב את ערכי-ישראל, תורתו, תפילתו (פרקי תהילים לרבות הפירושים מצודת-ציון ומצודת-דוד; זמירות של שבת: הגדה של פסח: הלכות דרך ארץ; חובת נשים והיא קיצור שולחן ערוך לפשוטי-עם, וכדומה), כשם שאנו מוצאים בהם חיבורים הבאים לחבב את ארץ-ישראל (סיפור ארץ הקדושה; קורות ירושלים; איגרת רבי עובדיה ברטנורא לאביו) וחיבורים שעניינם פרקים מספרותנו הקדומה (הדרת זקנים והיא איגרת-אַריסטיאַס לפי תרגומו של רבי עזריה מן האדומים), מספרות ימי-הביניים (מבחר הפנינים), וביותר מספרות הדורות האחרונים, אם לפני ההשכלה (‘מסילת ישרים’ לרמח"ל), אם בתוכה (סיפורי חכמי יוון, נוסח יהודה לייב בן-זאב ב’בית הספר' שלו), וכן ספרי לימוד במקצועות-מדע, בין מדע ממשי (מלאכת מחשבת – חשבון ותשבורת), בין מדע מדומה (חכמת היד).

אבל חובה לציין, כי חיבורים אלה וכאהל כלולים בהם עיבודים, היוצאים מכלל תרגום ונכנסים לכלל מקור, כגון סיפורו: ‘דער פרוש פון בארדיטשוב’ (הפרוש מברדיצ’ב), השאול, אמנם, מזולתו (‘שלמה מול אדר’ לר' שמואל זיינויל צאהלן), אך המעבד הטיל בו שינוי לצד מסגרת ההווי ולצד טיב הנפשות ובייחוד לצד המגמה, עד שסימני הפיקארסקה נחלפים באותות ריאליסטיקה, ולפנינו סיפור משכילים, ביתר דיוק: מהתלת-משכילים מובהקת. ולא עוד, אלא עיקרה של המהתלה חוזר גם בחיבורים אחרים (כגון הסיפור: “די אוֹרחים אין דוּראצעסאק”). ואם במקור שלפני ההשכלה כך, במקור של ימי ההשכלה לא כל שכן, כגון הסיפור: “דער גלגול”, והוא עיבוד חיבורו הנודע של יצחק ארטר “גלגול נפש” (ומעניינת ההשוואה בין המקור לבין קירובו – ר' יצחק בר לוינזון ובייחוד בינו לבין עיבודיו האחרים, אם בשילוח דרך סיפור – א. ב. גוטלובר, אם במקוטע דרך שיר – מ. ל. לילינבלום).

ולענין מקוריו בספרות ההשכלה וסביביה, הרי הם מפליגים גם לסופרי היהודים כותבי לעז – בין אספי דברים שהוא פורש שמם, כגון “שבת-בלאט”, בין דברים שאין הוא פורש שמם כגון Sippurim של פאַשלס, בין חטיבות של מחברים שנמשך להם, כגון אהרן דוד ברנשיין (“פייגעלע מגיד”) וכדומה. ולא חש המעבד כי היתה בו, האדוק במשכילותו הראציונאליות, יד הרומאנטיקה, שחילחלה בנפש המחברים ההם שלאחר שנחרב, בחפצם ואף בידם, עולמם הישן, נהגו בו מנהג של רוב חיבה, ואפילו של מעט כמיהה, ומשנוספה לכך גם השפעה מבחוץ, שהוא מזכירה בפירוש, הלא הם הטיולים על פני וילנה לכודז’קו, הוציא מתחת ידו כמה חיבורים, שהקדמה להם והציונים בתוכם יש בהם משום הסתייגות מגישה רומאנטית, אך תוכנם ועניינם יש בהם משום התערות בה, וככל המשוער הוא עצמו לא חש באותה סתירה. ועדים לכך לא בלבד חיבורים, שיש בהם יסודות של אגדת-פלאים, שדים וקסמים, אלא בייחוד סיפורים האגייוגראפים, שמפותכים בה מפלאות-צדיקים ותוכחות-מוסר, ויותר משחש המחבר חש קוראו, בייחוד קוראו הרחוק, בנפתולים של המשכיל-לרצונו והפולקלוריסטן-לכורחו.

ד

ואף שניכר בו העירוב של מגמה משׂכּילית ותכונה עממית, שהגיע לפעמים לידי מיזוג, והוא שעמד לו לעשות יסודות שונים, ואפילו סותרים, עניין לסיפוריו, ובכוחם ומכוחם לקנות לבם של רבבות קוראים, ובייחוד קוראות, שנעשה כעין ספק-קבע לחמדת-קריאתם (הוא חתם על חוזה, שעל-פיו התחייב להמציא לבית האלמנה ראָם ובניה חיבורים לעתים מזומנים – הנוסח נדפס גם בזכרונותיו של שלמה שרבּרק, תשט"ו), אין להוציא את המחבר רב-העשייה הזה מתחומם של זמנו, סביבתו, חוגו על השקפתם ותפיסתם, אדרבה, לא בלבד בסיפוריו, שהתפרנסו מחומרי-קריאתו, אלא אף בסיפוריו, שינקו מחוויותיו וזכרונותיו, והם כמובן מיטב יצירתו ועשייתו, שקד לשלב את תכניתה של ההשכלה לסעיפיה השונים, ושעל-כן אין צריך רוב דברים כדי להסביר, כי סיפור כגון “המתעלף” בא להמשיך את פולמוס הלנת המתים וסיפור כגון “ליל הושענא רבה” ואף חלקו של סיפור “שמעיא גוּט-יוֹם-טוב בּיטער” או “דיא נאַכט פון ט”ו כסליו" (ליל ט"ו כסליו, ליל סעודת החברה קדישא) וכדומה, באים להמשיך את המלחמה באמונות טפלות, כאמונה בעניין הצל בליל החותם או ברוחות מתים ושדים וכיוצא בהם אך ההווי על ענייניו ונפשותיו, שהיו לו כטפל לעיקר נעשים לנו, הקוראים הרחוקים מזמנו ומקומו, כעיקר ופעמים אף כעיקר העיקרים. ושעל כן חיבוריו הם לנו כאוצר בלום של תיאור קלסתרים ודיוקנאות, מהם שנעשו שם דבר (חייציקל אַליין, יעקלי גאָלדשלעגער, שמעיא דער גוּט-יום-טוב ביטער, וכדומה), ציורים שיש בהם כדי טיפּוֹלוגיה משופעת של רחוב היהודים (הבדחן, השדכן, השמש, המשרתת, בחור-הישיבה העני, נער הרחוב, הממזר וכדומה) ולא עוד אלא הוא שחתם על בקשה לרשות שהיא תגזור על בגדי היהודים, נחרד לשנים לראות במו עיניו, כיצד גזירה זו נדרשה הלכה למעשה, אך בבואו להשלים את אסופת מאמריו הרוסיים של א. ל. לוונדה (נדפסה ב"דיעֵן") על הבגדים האלה, בייחוד אלה שעברו ובטלו, כתב חיבור מפורט (“די קליידער אוּמוועקסלוּנג”), שערכו לתולדות ההווי שלנו לא ישוער. הלכך לא נתמה למצוא בחיבוריו סיפורים כגון “בּאָרסקע דער שומר” או “דער יורד” (ולדעת אברהם יערי הוא ממקורי “והיה העקוב למישור” לש"י עגנון), ואף “נטקע גנב” – המעמידות אותו מספר, שעיקרו מתמצה בסיפורו, סיפור ההווי.

אין צריך לומר, כי הוא הדין בסיפורי-הוּמוֹר, כגון “אַ פאַרדרייענעס” (בלבולת), שבו הפעיל, דרך שחוק, מסכת qui pro quo ובייחוד אסופת החיבורים וההלצות (“בּליצענדע וויצען אָדער לאַכפילען”: וכן: “וויטצען מיט שפיטעצן”). ולא עוד אלא אף כמה וכמה סיפורי-בדים (גולגולת מת, מת חי, תרנגול שחור וכדומה) וכן כמה וכמה סיפורי-הרפתקה (שודדים וראש להם קאַרטוש, ובייחוד מסעות וסכנותיהם), אפילו ניתן בהם זעיר-שם זעיר-שם מתוכחת-משכילים, הרי היא כקליפה שהסרתה קלה, כמעט באפס-יד, והחיבורים מתקלפים כסיפורים לגופם, הפרוזים גם לצד ספרות של אמנות גם לצד ספרות של בידור, והרי מעמד-הביניים שבין שני סוגים אלה הוא-הוא מעמדו של א. מ. דיק ושל מחברים שהם תלמידיו בין מבחינה גיניטית (שמ"ר, שיצא לו מוניטין כדי כך, שכמה מחיבורי דיק נדפסו משמו, וכן יהושע מזח, יהושע בודזון), בין מבחינה דיאלקטית (ר' בן-ציון אלפס).

ה

עם כל שאיבתו מעברים, היה א. מ. דיק נטוע ועומד בטבּורה של קהילת ישראל, קהילת וילנה, ומכוחה גבר חיבורו בתולדות ישראל, וטיוליו בשביליה יוכיחו. כשם שלא מקרה הוא לו חיבור כגון “דער אידישער פאָסלאניק” (והוא מעשה במשיח שנתגלה בעירו בשנת 1822), כך לא מקרה הוא לו סיפור על הקאַנטוניסטים (“דער סאָלדעטסקע סין”), כי הרי עליו עצמו כמעט שעברה כוס; ורישומי זמנו וסביביו ניכרים בסיפורו על יהודי וארשה בימי מרד הפולנים (מיאַטעזש), או סיפורו על הרוזן פּוֹטוֹצקי וגיורו ומותו על קידוש-השם (אמנם הגיע לידינו לאחר שחלו בו ידים מתקנות), וכשם שלא מקרה הם חיבוריו על יהודי ליטא (לדבריו, על-פי האחים וינדהאם) או על הליטאי בוולין, כך לא מקרה הם לו טיוליו הרחוקים יותר – אם במקום, כגון סיפורו על יהודי מארוֹקו: אם בזמן, כגון סיפורו “מלכה אונ הדסה” על ימי ריכארד לב-הארי (והוא לפי אויגן ריספארט, הוא-הוא הרב ר' יצחק אשר פראנקולם, ויצא בתרגום עברי של מרים מרקל-מוזסזון, ידידתו של יל"ג, ואף בימינו בעיבודו של מ. ז. וולפובסקי “מצודת יורק”). וכעין זימון בין הווה ועבר הם לו כמיני תופעות-מישנה של דמיונות ועלילות כגון “דיא צווייטע יהודית” (ומקום גבורתה בדור קודם ובווילנה) ואפילו “העלענע די צווייטע” וכיוצא באלה.

אבל הדיבור על טיוליו לתחומה של תולדת העם, בין דורותיה רחוקים בין דורותיה קרובים, מעלה כמאליה את השאלה, מה דמויות בה נראו לו עשויות כמופת לדורות ולדורו בכללם, קודם-כל הם רבנים, ששלימותם האמוניית וחטיביותם המוסרית מסגלות אותם להיות כמשאת-נפשו של איש ישראלי, ואנו מוצאים בכלל את ר' יום טוב ליפמן הלר, בעל התוספות יום טוב, ר' דוד סג"ל בעל הטורי-זהב – אליהם ואל כמותם הסב המספר את דעת הקוראים בדרכים שונות, אם בתרגום דבריהם או קיצורם, אם בסיפורי חכמתם, בסביבי דורו בולטת הערצתו לגאון מווילנה, לר' רפאל כהן, שסופו רבה של האמבּורג, לר' אברהם דאנציג בעל “חיי אדם” וביותר לר' ישעיהו מז’וּכוביץ, כמין צדיק של מתנגדים, והצד השווה שהם מתוארים כאישי-מופת.

בדרך כלל ניתן לציין, כי הוא ראה דמויות-מופת בתחומה של המתנגדות, עד שלפעמים מיטשטשת לו ההבדלה בינה ליבן ההשכלה (וכן, למשל, הוא מגדיר את שמשון הלוי בלוך כמתנגד גדול), והוא אף מביא, מתוך חיבה יתירה, דברי מוסרם של שלוחי המתנגדים, אלה גדולי דרשניהם – המגיד מדובנא, ר' צבי ווֹידיסלאבסקי (אביו של ר' שמחה-בּונם מפשיסחא) ור' לייב טארלר; והמענין הוא, כי הוא מביא מדבריהם שהשמיעו באשכנז. פעמים מתעורר הרושם, כאילו הקואליציה שבין המתנגדים וראשוני המשכילים, לרגל מלחמתם המשותפת בחסידות, היתה למעלה מאֶפּיזודה חולפת. ואולי פעל בו החפץ לאשר את הלגיטימיות של ההשכלה, מתוך שהעמיד אותה לתומו כיורשתם של הרבנים שהיו ואינם והיו טובים מן הרבנים ההווים וישנם.

והרי האמונה בימים הראשונים הטובים מאלה מילאה כמה מבתי נפשו – בין נתן עינו במה שהיה קרוב במקום ובזמן, הלא היא וילנה, שהיתה בעיניו כליל השלימוּת, אך בני סביביה שפלשו אליה קלקלוּה; בין נתן לבו במה שהיה רחוק במקום ובזמן – תפיסת הפאטריאכאליות וחמדתה, כפי שנשתקפו במקרא, והעתידה להתחדש, וכנראה לשם חידושה קרא להליכה לערבות אמריקה, ואפילו תיאר חידושה ממש (והוא התעניין בה באמריקה לא בלבד באזורה של ההזיה אלא אף באזורה של המציאות, בעיבוד ספרו “דיא שקלאוועריא”, שהוא עיבוד ואפילו ייחוד סיפורה הנודע של הרייט בּיצ’ר סטאוּ “אוהל הדוד תום”). איך כל אלה וכאלה, לרבות האוּטוֹפּיה החינוכית שלו (שנתפרסמה בידי ש. ניגר מתוך כתב-יד) הסתדרו בצד כמה מדעותיו הקדומות והמופרכות – לאלוהי הסתירות פתרונים.

ו

מחקר פועלו בכללו וּבפרטיו רחוק ממיצוי, ובאמת ניתן לדבר על מיני התחלה בלבד, אף שהתעניינו בו מגדולי החכמים (אהרן ילינק בווינה, דוד רוזין בברסלא, משה גאסטר בלונדון) וניסו באסופת פזוריו שבדפוס, הרי אפילו מספר חיבוריו לא היה ידוע כדקדוקו, וכבר עמעמו בו בחייו (ב"המליץ" 1868, כלומר בעיצומה של כתיבתו הפורה, נמנו חמישים וחמש יחידות). וגם עתה, כשמצויות בידינו רשימות ביבליוגארפיות, בין המצורפות לערכו בלכסיקאות (ז. רייזן, וביתר הרחבה בלכסיקון של ספרות יידיש החדשה, כרך ב'), בין הנתונים כפירסומי ביבליוגראפיה מיוחדים, בייחוד מחקריו של יצחק ריבקינד בתוספאותיו של ש. ניגר ("ייווא בלעטער 1922), ושל אברהם יערי (“ספרי א. מ. דיק בירושלים”, קרית ספר תשי"ז) ושל ר' חיים ליברמן, לא הגענו לתשלום הידיעה, וניתן לשער, כי כמה מחיבוריו עלומים מידיעתנו.

אף מחקר מקורותיו רחוק ממיצויו, אם כי עסקו בו מטוּבי החוקרים (ש. ניגר, מכס וויינרייך), ואין צריך לומר מחקר לשונו, שהוא כבית-אוצר של פתגמים, מימרות מטבעות-לשון, מורשת יידיש היונקת מן השיתין. (והרבה מביא מהם נח פרילוצקי בספרו “דאָס געוועט” וכן הרב ר' יהודה אבידע בספרו “דער וואונדער-אוצר פון דער יידישער שפראך”). אמת, לשונו קיימה מלוא אמינותה אך בראשיתו ונמשכה כתריסר שנים שבהן הקפיד על לשון העם כדרך שהקפידו אבות ספרות יידיש המודרנית, למן ראשוני המשכילים מחברי הקומדיות, אייכל וולפסון, דרך מנדל לפין ושלמה אטינגר, עד ישראל אַקספנלד, אך לימים סטה מדרך האמינות ולשונו נערבה, גם מצד התחביר גם מצד הלקסיקה, רוב יסודות פורעים, מהם רוסיים וביותר גרמניים. אבל גם בסטייתו לא חדלו חיבוריו מהיות בית-גנזים, וכל שניסה לבדקו העלה בידו רב.

ובבואנו עתה להביא לפני קהל הקוראים העברים מבחר כתביו, (“ר' שמעיא מברך המועדות ודברי סיפור אחרים”, מוסד ביאליק, תשכ"ו) התכוונו לתחזית של עיקרי-כיווניו, ושעל כן ראינו להביא שלושה סיפורים גדולים יותר, וכן רוב חלקים מתוך כמה וכמה סיפורים, והם פרקים העומדים לגופם ואף צרורות קטעים העשויים לשקף את ריבוי פניו, ותהא זו פתיחה לתגבורת ההתעניינות בו ובפעלו.

{סיון תשכ"ו}

מזכרון מנדלי לזכר י. ל. פרץ

א

המצויים אצל ספרות יידיש ועתונותה יודעים, כי התאריך של מנין מחצית המאה לפטירתו של יצחק לייבוש פרץ נתקל בתאריך של מנין כפול – מאה תמימה של ספרות יידיש המודרנית. אחזתי לשון תקילה שהיא אחות ללשון תקלה, לפי שהתאריך הראשון כל-כולו וודאי, ואילו התאריך האחרון רובו ככולו ספק. אמנם, לפני שנתיים ומעלה, ואם לדקדק ביום כ"ט תשרי תשכ"ג, מלאו מאה שנה להופעת הגליון הראשון של “קול מבשר”, תוספת יידיש לשבועון העברי “המליץ”, ובו נדפסו כמה וכמה חיבורים נחשבים, אם בשירה, אם בפובליציסטיקה וביחוד בסיפור, שכן ניתנו בו בהמשכים “דאָס פוילישע יינגעל” ליצחק יואל ליניצקי ו"דאָס קליינע מענטשעלע" למנדלי מוכר ספרים, ורשמם בקהל המשכילים ופשוטי-העם היה גדול, ששני הסיפורים, השרויים בעניינם וברוחם בחללם של שלהי-ההשכלה, היו מצויינים בריאליסטיקה של תיאור ובחריפות של סטירה, והעיקר בלשון, שחיתוך-דיבורו של עם נותן בה שבעה מיני חן, והקוראים בימים ההם, אפילו הבחנתם דקה משהיתה, לא היו יכולים, על פי הסיפורים האלה שהתחרו זה בזה במעלות ובמעלה, לראות מראשית אחרית, דהיינו שהראשון ייעצר בדרך עלייתו עד שאין כשיכחתו, והאחרון יפליג כדרך שהפליג בדרך עלייתו עד שאין כזכרונו. ואדרבה, כמה סימנים מעידים, כי אילו נערך בימים ההם משאל, מה סיפור נחשב מחברו, היתה הכף נוטה ומכרעת לא לצד מי שזכור וקיים אלא לצד מי שנשכח כאילו לא היה. והנה כתום שנת המאה ל"קול מבשר" הוצבו לו כמה וכמה ציונים, מהם גם בירושלים, בחוג ללימוד יידיש באוניברסיטה שבו נקבע מחזור-שיעורים לכך ובהוצאתו יצא לאור מבחר-הדברים בסיפור, מאמר ושיר, שנדפסו ב"קול מבשר" בשנים 1863 עד 1869, וכך ניתן מצע לעיון ודיון של ממש באותו כתב-עת נדיר, שלא נתקיימו הימנו אלא שניים או שלושה קומפלטים. ואילו בגולה נתפסם תחילה קונטרס עממי ונדפסו קצת מאמרים, שניכר היה בהם שכותביהם לא קראו את “קול מבשר” אלא חזרו ברוב דברים שלהם על מעט דברים של אחרים. אולם מקץ כשנתיים ימים נתגלגל התאריך של תום יובליים כדמות חג המאה של ספרות יידיש המודרנית, שטבורה חגיגת “דאָס קללינע מענטשעלע”, כנקודת-מוצאה של הספרות הזאת, וכבר נתגבהה בזה תלולית דברים בעל-פה ובכתב. תנופת ניסורו של גלגל היובל היתה בבואנוס איירס, ולימים נמשכה לה ניו-יורק, וזה מקרוב נצטרפה לה גם תל-אביב ועצם התנופה מוסיפה והולכת בפומבי רבתא. ספרות יידיש נפתולי מלחמתה לקיומה והמשכו, הצריכים רוב גבורה, יפים לה ימי-שמחה, אלא שהתאריך, שבו נתלתה וכדרך שנתלתה, צריך בדיקה. הפותח את ספרות יידיש בדורות האחרונים במנדלי, בין שסיפורו הוא לה, לאותה מסכת חגיגית, עילה של ממש, בין שהוא לא אמתלא המתראה כממש, מעוול קודם כל את קודמיו, בוני הספרות הזאת, שסללו את דרכו לפניו. בוא מעוול את מנדל לפין, שהפליא לעשות בשתי הלשונות, בלשון יידיש היונקת ממקורה של לשום-העם על קסמיה וסממניה, ובלשון העברית היונקת מרבדיה המאוחרים ועיקרם לשון חכמים, הוא-הוא שמנדלי יצא, במעשה הלשונות, בעקביו ועשה כמתכונתו, אלא שהרב אמנותו מצומצמת על לשונו, שענינו אינו יוצא מתחומה של הרואה, כנוסח משכילי הרבים, ואילו תלמיד תלמידיו (חוג ז’יטומיר וביחוד מרדכי סוחיסטאב) אמנותו כנוסה בתחומה של יצירה, שעיקרה רקמת סיפור על מלוא רחבו בתיאור-הוויה ועל מידת עמקו במיצוי-נפש. הוא מעוול את א. ד. גוטלובר, שעמידתו גם היא בשתי לשונות, רוב דבריו בלשון העברית, ומיעוטם בלשון יידיש, שהיה גם פוזיציה נחשבה בביוגרפיה של מנדלי והפגישה עמו בקאמיניץ מנקודת-ההכרעה בה. אמת, לא היה בו לא מכוחו של לפין לפניו ולא מכוחו של מנדלי אחריו בהשגת תואם החיות בשתי הלשונות, וקיים לכרחו את המרחק עד-הקצה – כאן מליצת-מקרא וכאן ניב-עם, – שלא יכול היה לקרב כדרך שקירבו הם, שקיימו בלשונם העברית תפוס לשון אחרון; עם זאת אין להבין על מה “דאָס קליינע מענטשעלע” או “די טאַקסע” קרויים ספרות מודרנית ואילו “דער גלגול” או דער דעקטוך" אינם קרויים כך. והוא מעוול ביחוד את ישראל אקסנפלד, שכילכל כתיבתו בלשון יידיש בלבד ושלא שיחק לו מזלו ורובי כתביו אבדו, והיא אבידה שאין לה תמורה, אך גם מה שנתקיים, הרומן “דאָס שטערנטיכל” והקומדיות, מניח פתח לאמירה מפורשת, כי כל מה שאתה מוצא במנדלי, אתה כבר מוצא בו – שבח של פרוזה, ממש של תיאור, חיות של שיחה, אמינות של דיבור, אלא שמנדלי כוח אמנותו הנפלא עילה את היסודות של קודמו ועשאם קומה גדולה, חטיבה שלימה. והרי שלושת הקודמים שפירשנו אף הם קודמים היו להם – תלמידי מנדל לפין, שהם כאסכולה שלימה, בראשם יוסף פרל, האנונימוס של “גינארטי וועלט” – לענין הקושיה, מי מסתתר מאחוריו, הרי שלאחר שבטלה ההשעה הרפויה של מאכס אריק, שהרמיזה על לפין, נשתיירו שתי השערות, של ר' מרדכי בן-יחזקאל שעוררני לבקשו ביעקב שמואל ביק ושלי המעז להציע את יצחק ארטר, והצד השווה שכאן וכאן לפנינו הנחה שהוכחתה מנגינה לעתיד לבוא. על כל פנים יסתתר מי שיסתתר, ודאי היה מאשלי רברבי של חבורת המשכילים. והוא הדין באנונימוס של “אלטער לעב”, נוסח רובינזון, שראשיתו בסביבת לבוב ואחריתו כלש כל הרובינזונים, אלא שבין ראשיתו ואחריתו עושה תעודת ההשכלה את שלה בהוכחה ותוכחה, וגם עתה אין יודע מי מסתתר מאחוריו, ואין אלא לסמוך על עדותו של מנדל נייגרשל שראה בטרנופול טופס הספר ורשום עליו כמחברו יוסף ויטלין (אבי זקנו של מי שנקרא כשמו והוא כדרך נכדיהם של משכילים, סופר לעם-נכר ובלשונו). ואין צריך לומר שלמה אטינגר, בעל מדרגה בקומדיה ובמשל, שפלס-אמנותו מקיים יציריו מעבר למגמתם, מגמת משכילים מלומדה, וערכם ערך, והיא תכונה שאתה מוצאה ביצירי יידיש של משכילי אשכנז, אלו הקומדיות של איציק אייכל ואהרן וולפסון. וחובה היא לי שלא אעלים דעתי, שהיום עודה בחזקת ווטום ספראטום אך מחר-מחרתיים יצפצפוה האנקורים מעל הגגות: ספרות הדורות האחרונים, בין העברית בין היידית, אי אפשר לקבוע לה פרשת-בראשית, הנעוצה בשרשי ההשכלה בלבד, ונמצא לענייננו עתה, כי על העיוולים שמתעוולים מקורותיה האידיאולוגיים של ספרות זו, ובתחומה של ההשכלה, אשר “קול מבשר” וסופריו הם סניפיה המאוחרים, נוספים העיוולים שמתעוולים מקורותיה המנטאליים של סופריה בתחומה של החסידות והמתנגדות, שאם אתה נוטלם אפשר שאין אתה נוטל מרוחה של הספרות אך ודאי שאתה נוטל מנפשם של סופריה. על כל פנים לא נכחיד דעתנו, כי צמצום הקונטכסט שבהיסטוריה ובספרות, כדרך שנהגו בו עתה עם הכרזה של ראשית שאינה ראשית, ובלבד להרוויח מספר עגול, כמספר המאה, היפה לברכת המועד, היזקו מרובה מתועלתו, ומטעם פשוט למדי, שבדותו מרובה מאמתו. וביותר שהם מעוולים בו במנדלי גופו, על דרך חציצתו לתרי מנדלי, הכל לפי לשונו, כביכול אמירתו, כי הוא נושם בשתי הנחירים, אילו שתי הלשונות, פירושה שהוא נוהג בהם סירוגים, סותם אחת ומרווח אחת וכבר נמצא מורה-הוראה שחגג את חג המאה במעגל, שבו נראה “דאָס קליינע מענטשעלע” כראשית פסיעה בדרך לפרשה הצ’רנוביצאית והכרזתה את יידיש כלשון הלאומית (ושכח כי על אותה ה"א הידיעה נחלקו הדעות ונדחתה) ולא נוכל אלא לומר להם, לאותם חוגגים, בחינת לא יירד בני עמכם. ושמא לא מקרה הוא, כי חבורה של תלמידי חכמים באוניברסיטה העברית בירושלים שוקדים על מהדורה אקדימית של מנדלי כולו בשתיים לשנותיו. כל גישה אחרת, כפי שהיא עולה משלשלת הדגשים של חג המאה, מטילה את מנדלי במיטת סדום, המקצצת את מחציתו אם לא למעלה ממנה.

ב

והיא אזהרה לדיון ודרך-הדיון בתאריך שלה מחצית המאה, שאינו מדומה, אלא ממש מכל ממש – לפני חמישים שנה נפסקו חייו של מי שניתנים בראשו, וכדים הם ניתנים, שני כתרים: כתרו של אחד מגדולי האמנים של ספרות יידיש וכתרו של אחד מגדולי קברניטים של תרבות יידיש, אם לא הגדול בקברניטיה. אבל מי שיסתפק בבינה בתעודתו הכפולה ולא יזכור ולא יזכיר חלקתו בספרות העברית וחיבורו בו ואליה, וממילא יגזול את כתרו השלישי, או יפחות ממשקלו, לא זו בלבד שימעט דמותו אלא יעוות אמתו. ונראה, כי שמואל ניגר הוא שחש באותה סכנה ובספרו על י. ל. פרץ הקדיש לה לחלקה העברית של יצירתו תשומת דעת, ששיעורה ופירוטה עשויים להיראות כגדישה דיספרופורציונאלית, עד שאין להמלט מן הרושם כי החוקר נהג בו על דרך ההמשלה של הרמב"ם בענין כפיפת המקל. להצדקתה של מידה זו ניתן לומר, כי היא באה לא בלבד להזכיר אותה חלקה לכל העשויים לשכוח או להשכיח אותה, וביותר לאלה שאינם מכירים אותה ואף אינם מסוגלים להכירה מחסרון ידיעת הלשון העברית – (ולא מעטים הם בין מחברי אלפי המאמרים שהביבליוגראפיה על י. ל. פרץ משופעת בהם) – היא באה כביכול להזכיר אותה לבעל החלקה עצמו, שהרי תכונתו כסופר כפול-לשון, היא בחינת מאזנים, שכפותיהם היו תחילה כמעוינות, ואחר-כך הכף האחת, היא כפה של העברית, ירדה והלכה, והכף האחרת, היא כפה של היידיש, עלתה והלכה, ולפי שעלייתה היתה גם עילוי, והשגתו והישגיה בה התימרו, עלולה היתה הכף שירדה והלכה להיראות, ואף נראתה, לא בלבד כטפילה לעיקר, אלא אפילו כאפיזודה, שהמתעלם ממנה הוא כמתעלם משלוחה שנגדה או נתגדעה ולא משורש, שאפילו המשכו הגלוי נפסק, פעולתו הסמויה נמשכת והולכת. אלא אף חובת ההזכרה של החלקה העברית, שרבו שוכחיה ומשכיחיה, דין שתישמר מפני דרך הגוזמה, וכשם שניתן להבין על מה שמואל ניגר, בספרו המיועד לקהל קוראי יידיש, ראה להרחיב את הדיבור על החלקה העברית, ניתן להבין, על מה המהדורה המקוצרת של ספרו, המיועדה לקוראי עברית (“י. ל. פרץ חייו ויצירתו” בתרגומו של שמשמון מלצר, הוצאת “דביר” בלא ציון שנת הדפוס) מחקה קצת אותה סאה גדושה. שהרי דיון, המכוון למרכז האמת, מחויב בקביעת פרופורציה נכונה של זיקתו היוצרת של הסופר לשתי הלשונות, בין מבחינת הכמות ובין מבחינת האיכות, כשם שהוא מחוייב בהסבר, מה גם לו לשוני הזיקה, ושלם מיצויו של ההסבר לא די בהשוואה הנחוצה לעצמה, של בדיקת השוני הזה במערכת בני דורו – וכדוגמא לפרופורציה הפוכה: ח. נ. ביאליק – אלא חובה לעמוד על גורמיו וצירופי-גורמיו, כדי להבין, על מה מנדלי נהג בשני קולמוסיו בתחילתו ובסופו, כשהאמצע, בו נהג בעיקר קולמוס אחד, הכריע על סופו והוא חיזוק קלאסיותו הכפולה, ועל מה שלום עליכם ניסה לנהוג שני קולמוסיו והניח עד-מהרה קולמוסו האחד והפעיל כמעט כל ימיו קולמוסו האחר, באופן שקולמוסו אחד חרת משעול, וקולמוסו אחר סלל דרך המלך, על מה י. ל. פרץ נהג כדרך שנהג ומכוח מנהגו עלה לו מה שעלה וכדרך שעלה. לכאורה, ההקבלה בתחומה של שלישיית הקלאסיקה עושיה לזרות על השאלה אור של ביאור נאה: מנדלי, שכוחו עמד לו להגיע לאותה שלימות אמירה, על רמתה ומתיחותה בשתי הלשונות, אחת אחת לפי טיבה ומחצבתה, לא ויתר על הכפל ומה שימי עמידתו העלו לו ביידיש השלימו לו ימי זקנתו בעברית, וזכה לנס, שהבת ילדה, או לפחות: יילדה, את האם; שלום עליכם, שכוחו, ואולי אורך-רוחו, לא עמד לו בכך או בדומה לכך, וויתר בראשית-המסילה על האם וטיפח את הבת בלבד, וטיפוחו ברכה, שנתמצתה, לו כל שפעת-הביטוי של העם, קצת בתיאור ורובה בשיח, ואילו י. ל. פרץ לא וויתר, אמנם עד-מהרה, כדרך שוויתר שלום עליכם, אך לא יכול, ולימים אולי אף לא רצה, לעלות בקו המתיחות שעלה בו מנדלי, ונפתל בין הלשונות ונתיב-נפתוליו הרחיק הרבה, אך סופר וויתור. לענין אמירתנו: ולימים אולי אף לא רצה, הרי כוונתה היא לא בלבד לכך, שנהג על דרך מסירת-הקולמוס, שהרי כך נהג מנדלי לפניו וזלמן שניאור אחריו, שמסרו יצירי-יידיש שלהם בידי תורגמנים, אבל הם, לא היו להם מעשי-תרגום אלה אלא כמיני טיוטה, שטרחו בה בחינת עורכים לפי שיטת-שחור-על-גבי-שחור, עד שכמעט לא נשתייר הימנה כל-מאומה, ואילו הוא לא היתה בו כאותה הקפדה, וכמה וכמה מדבריו, שנוסחם העברי מוחזק כשלו ממש ונכלל כשלו בכתביו, אינם אלא מעשי-תרגום של מי שיכלתם רחוקה, מרחק רב, ממדרגתו. לא: אמירתנו: ולימים אולי אף לא רצה, משמעות נוספת לה – כלפ-תעודתו, האמן שבו עשוי לעודד את המשך הנפתולים של כפל-לשונות ולהגביר את מתיחותו; ודיה סקירה על פני עשרת הכרכים שיצאו בעברית, בהוצאת “דביר” להעמידנו על כך, מה וכמה כתב בעצמו ומה וכמה צריך היה תרגום )מעשה שמשון מלצר), כדי שנראה בעליל תולדת התרפותם של הנפתולים האלה לתחנותיה.

ג

ההבדלה שבין האמן שבו ובין הקברניט שבו אף היא עשויה להעמיד על ייחוד-מעמדו בשלישיה הקלאסית, מבחינת יחסו של הציבור אליו. מנדלי, שיצירתו, ביחוד בשיא-גיבושה, היתה בחינת היהלום המלוטש – נהגה כלפיו מידה של הפלאה; שלום עליכם, שיצירתו הניגרת בהרטתה היתה בחינת הזהב הרותח – נהגה כלפיו מידה של אהבה: ואילו י. ל. פרץ, שיצירתו, המשנה גווניה ככרום, היתה בחינת הכסף החי – נהגה כלפיו מידה כפולה, שאפילו נמזגה להם לחסידיו, יסודותיה הנפרדים בעינם עומדים – מידת הוקרה מזה ומידת פולחן מזה; כשהמידה הראשונה מכוונת בעיקר לאמן שבו, שכל ימיו היה ריב לו עם רוחו, והרבה גלגולים חי ביצירתו והרבה תמורות ידע בה, ואילו המידה האחרונה מכוונת בעיקר לקברניט שבו, או אם מותר להעזר בכינוי: האדמו"ר שבו. כי אמנם כאדמו"ר היה וביתו כחצרו של אדמו"ר היתה, ומפי עדים מהימנים, מספרי זכרונות, ידענו, כי ביתו רב-הרחש נעשה מרכז גדול, והוא עצמו מוקדו, שופע ומשפיע על כל סביביו, טופח ומטפיח, בעל תורה שלימה, שהלכות לה והליכות בה, והעיקר: הוא עצמו היה גם תחילת גרעינה גם ביכורי-פריה של התנועה הקרויה תרבות יידיש חילונית ומודרנית, שהרבה הסתעפויות לה; ולא עוד אלא דומה עלינו, כי לא נגזים, אם נאמר, כי התנועה הזאת, אשר גם עתה, לאחר שברונה בגיא ההרגה, ולאחר משבריה בארצות פליטתה, כוחה עמה, הגיעה בו לתודעת-עצמה, ברורה ושלימה, ומלפניו יצאה להישגיה ולתעיותיה, לנצחונותיה וכשלונותיה. כדוגמת-בוחן לכך ניתן לראות את ועידת צ’רנוביץ, שמנדלי ושלום עליכם נעדרו ממנה, אך י. ל. פרץ היה בה כנפש הראשונה, שאילולא הוא ולא עמדו לה לא שלום אש והרש דוד נומברג מזה ולא נתן בירנבוים וחיים ז’יטלובסקי מזה ואף לא מתתיהו מיזיש להצילה מהרפתקה קטנה, והספק אם היתה נעשית מה שנעשתה לדבקיה, דגל וסמל, כמעט מיתוס, בין לאלה ששמרו על מה שביקש י. ל. פרץ לשמור ובין אלה שהפליגו הרחק ממנו, ותחת לקיים גשר, מוצק או רופף, בין הלשונות, אם במתן הבכירה לפני הצעירה אם איפכא, הרחיבו מחיצה עד שנפערה תהום ביניהן.

וכאן שורת הדין נותנת שלא נשכח מה פירנס את התהום, שגדלה והלכה, כאשרות וכמציאות, הלא הוא פילוג העם, המונח ביסודו של פילוג האורינטציה ההיסטורית שלו, כששני קטבי הפילוג נעזרים, האחד בלשון אחת והאחר בלשון האחרת, ותחת החזיון ש להסופר כפול-הלשון בא החזיון ש להסופר יחיד-הלשון. ודאי נכונה ההנחה, כי בדור ההוא ולאחריו מצעם של יחידי-הלשון מזה ויחידי-הלשון מזה, כמצעם של כפולי-הלשון – אותו עם עצמו, אותה הוויה עצמה, אבל שוב לא אותו קהל עצמו, שהמציאות עשאתו, ביחוד באגפי הקצה, שני מיני קהל, קהל ולשונו, קהל ולשונו, והפרוגרמה סייעה לו לאותו פירוד והסתייעה ממנה, והדברים ידועים.

הלכך ביום זכרונו של י. ל. פרץ אפשר שהבא להעלותו יהרהר, האם יקדים את הדיבור על האמן שבו ויאחר את הדיבור על הקברניט שבו, אבל בין ינהג לפי סדר זה או חילופו, דין שיזכור, כי לפניו מטבע, שמי שאינו יוצא ידי חובת בינתו בשני צדדיו, פורש מהערכת-יסוד המחייבתו קביעת גופה של עובדה ואשר אך לאחריה מותרת הערכת-מישנה בחינת דין הניין לן ויתהון לא הניין לן, כדרך ההערכה הפשוטה ביחוד פה ועתה והסבורה, כי אם ירושת האמן חשובה כירושתם של הכל, אין ירושת הקברניט חשובה כירושתם של הכל, כי אם האמן יצא מלפני חיותה של הלשון העברית וטיפוחה, ואף היה במטפחיה ומיטיבי-ניבה, הרי הקברניט שבו לא הוליך אליה, ואם הרגש שבו יצא מלפני זכר אצרנו, ארץ-ישראל, הרי ההגות שבו, לא כל שכן התכנית שלו, לא הוליכה אל ממשותה, ונמצא המציאות, שאנו שרויים בה פה ועתה, נצמחת מתוך תנועה, שהוא והנמשכים לו היו יריבים לה, וממילא הבלטה, לא כל שכן מופלגת, של אמירה בודדה ואפוריסטית שלו, שנאמר בה: ציון אין שפיץ [= ציון בראש], כטשטושה של אמת.

אבל היא הנותנת דווקא, כי אותה הערכת-מישנה לא תיעשה פה ועתה בלא הערכת-יסוד, לאמור, כי לא תיעד הערכת הקברניט, שהרי הסופר יודע גם יודע – כתביו, בנוסחם העברי, זוכים למהדורות הגונות, כוח אמנותו מקיים ערכם של יציריו מעבר למקומם וזמנם, סיפוריו נלמדים בבתי הספר שלנו לדרגותיהם, והם חביבים על יציאי גלויות שונות ועל ילידי ארצנו, ואף נעשו ענין להמחזה ולהצגה, כמה וכמה רחובות בערינו קרויים על שמו, וכן קרויה על שמו הוצאת ספרים בתל-אביב – והיא דווקא ממשיכה מצד מה את המסורת למן האלמנה והאחים ראָם עד “אחיאסף”, דהיינו שהיא מוציאה ספרים גם ביידיש גם בעברית, ואף חידוש בה: ספרים היוצאים, דף כנגד דף, בשתי הלשונות, וכן נקרא על שם המחזה הנודע שלו “די גאָלדענע קייט” [= שלשלת הזהב] רבעון לעניני ספרות, שנוסד בידי הסתדרות העובדים, באופן ששמו וזכרו ופעלו קיימים ועומדים.

ד

ולענין הדיבור על הקברניט, הרי ניתנה זה מקרוב שעת כושר נוחה לכך, – בערב פסח מלאו שבעים שנה לראשית ההנהגה הרוחנית הזאת, וזו היתה ראשית צנועה ביותר – הלא הם הקונטרסים המכונים “יום טוב בלעטלעך”, שיצאו בערבי המועדים, או בערבי יום-צום, ואפילו לערב-שבת סתם. צמד סגולותיו של י. ל. פרץ פתח פה בעשייתו – הסגולה האחת, סגולת האמן, הסגולה האחרת, סגולת הפדגוג, שעשו קואליציה מחושבה ביניהן: בעוד הסופר מגיש לו לקהל הקוראים הרחב, לעמך, חטיבות ספרות מעולות, שיר וסיפור ומחזה, הרי הפדגוג מגיש לפניו פרקי השכלה הגונים, שיעור ולימוד והוראה, ומי שכותב בקולמוסו אחד דבר נובילה ביסוד אמנות דקה ומבריקה אינו חושש בקולמוסו אחר לכתוב דבר שיעור ביסוד פופולאריות עבה ואפורה. ודומה, כי האחדות, ביתר דיוק: בקשת האחדות, של שתי הסגולות האלו, ששיאיה בנקודות המזיגה של האמן והקברניט, אף היא שחיזקה את יחס חסידיו אליו, שנגדר לנו כיחס של פולחן. נסתפק בעדות אחת מרוב העדויות והיא של השחקן המחונן והמשורר העדין, מארק שוויד, שהיה קרוב אליו במיוחד, מתוך שהיה משמש לפניו – הוא מקדים לו לספרו רב-הענין (“טרייסט מיין פאָלק – דאָס לעבן פון י. ל. פרץ”, ניו-יורק 1955) פרולוג, שהריני נותנו בזה בתרגומי:

האדם, שחייו מתוארים בספר זה, הוא הבבואה הנהירה של יהדות-פולין, רבין לאין-ספור מבני-עמו נודדים בנצח. דבר זה עוטר את הילת-פעלו שלהביות מקודשות. הוא נערץ על אנשי-העם, שרוממם באהבתו ובאמונתו. הנשמות הטהורות של פשוטי-אדם, אשר הוא שר להם, עלו בעשן-הקרבנות לשמים חתומים. אך שירתו עליהם נשמעת לפנינו כזימרה לחיים.

הוא חונן לרומם נשמות פעוטות מאדמתן ולהעלותן לאור השמש. הוא ידעם עד עומקם ולבו הגדול הלך עמהם ברום. כוחו היה בשירת הרוממות. כל מה שהאדם היה קטן יותר, כן גדלה אהבתו אליו. כל שמעמדו היה נחות יותר, כן הגביה לרוממו.

בשירה זכה להפשיט מעל איש-העם את חולו ולהלבישו שבת.

כופרים הלכו עמדו אל אלהים, ששוב ניתן להאמין בו. דורו הלך עמו להחלץ מן החושך. עמו היתה הדרך נלבבה יותר ואורה יותר.

בחייו השתקף הרבה מתפארת העם הלוהטת, אשר בגללה היה נאהב ויצירותיו מנוצצות ככובי-אור בליל-נצחים.

שרידים, אשר הוא הצהילם ורוממם, מכלים את חייהם בארצות-נכר, רחוקים ממולדתם, להם מלוא-דיוקנם של חייו הוא זכר-שירה, אשר בת-קולה לא נדמה.

האמנם, עם קריאת דברים אלה וכאלה לא יתיצב י. ל. פרץ כמי שחסידיו רוקמים שבחיו כדרך חסידי פולין ואוקריינה רקמו שבחי צדיקיהם: האמנם אין הם מרטיטים את לבם של אלה, המרובים ביחוד פה ועתה, שהיו חסידי האמן ומתנגדי הקברניט, שיהו מתעוררים גם הם, לראות, לאחר מעשה ההפרדה והניתוח, את פלא-המזיגה שבאחדות סגולתו הכפולה.

הלכך נחזור לענין “יום טוב בלעטלעך”, שבכרו קונטרסיו יצא לאור, לפני שבעים שנה, ופתיחתו עשויה כשיחת הקונטרס עצמו באזני קוראיו, והריהי בתרגומי:

הפסח ממשמש ובא ואני מזמינכם לסדר:

קבלוני!

לא אעלה לכם בדמים מרובים, כופתאות אינני אוכל.

אף אל תכבדוני במרור. נולדתי עמו. אנא, אל נא תצווני למנות את המכות, למצרים מחלתי משכבר.

וזו בכלל ברכה לבטלה. ממכות נכתבות או נדפסות לא חלה עדיין איש.

אף תפטרוני משפוך חמתך! עודני צעיר למדי, אל תרעילו את דמי בנקמה… הריני מקווה לימים טובים מאלה ואינני רוצה לקלל, אפילו עובדי-גילולים, אף איני רוצה לומר לשנה הבאה בירושלים, כי מדיבור לא יבוא עיבור.

אך זאת ארצה – לאחל לכם, כי לשנה הבאה תשכחו את כל המה-נשתנה, לרבות עבדים היינו… ו… כשתפתחו את הדלת ותקראו באמת, לא כמו היום בלשונו של לבן הארמי, כל דיכפין ייתי וייכול, אל ייכנס איש, שלא יצטרך ליכנס!

דברים מעטים אלה, שכתבם לפני שבעים שנה בדיוק, הם בחינת הפוך בם והפוך בם, שרוב תכניתו של הקברניט כלולה בם, וממרחק-הימים אנו רואים עד-כמה עוברה של התכנית עשוי להעלות מלוא-הסכמה, כשם שאנו רואים, עד-כמה הוא עלול להעלות מלוא-מחלוקת, כי כשם שהדרכים נתאחדו בו כך אף נפרדו ממנו.

מה היה בכל הדרך הארוכה ורבת המעש למן “מאָניש” עד שיצאה נשמת משוררו בטהרה, הלא צרור הוא בכתביו, ולוואי ונזכה לענין י. ל. פרץ למה שזכינו לענין מנדלי שהאוניברסיטה שלנו יתקיים בה המתחיל במצוה ואומרים לו מרוק, שכשם שהתחילה במפעל הוצאה אקדימית של זה תמשיך במפעל הוצאה אקדימית של זה, והיתה נחלתם השלימה נחלת ישראל.

[כ' ניסן תשכ"ה]

א.

החוברת המשולשת, של “יוואָ-בלעטער” (כרך י"ב, חוברת א’–ג'), הוקדשה ליצחק ליבוש פרץ. ניתן בה חומר חדש ורב-ענין. עיקרו – מכתבי פרץ לארוסתו, אשתו, בנו, מאמרים על שיריו שכתב בפולנית, מחברתו שחיבר עם חותנו “חיי משורר עברי”, הפואימות הראשונות שלו ביידיש. כלומר, רוב התעודות להכרת המשורר בראשיתו.

המכתבים לארוסתו כתובים, רובם ככולם פולנית, משהו רוסית. ענינם – דברים של אהבה; דרכם – דרך הפלגה וגודש של אמירות הבאות להגות חיבובים, געגועים ומערכי נפש סנטימנטאליים; רמתם – כשל תלמיד מתאהב, כשל אברך בעל ביתי ועם זאת נראים מבעד הקליפות הנדושות שרטוטי האיש שלעתיד לבוא. עתים אפילו בקוים בלוטים מדי. הנה מכתב שבו מספר הצעיר לכלתו מאורע מחייו, של עורך דין צעיר:

מיד לאחר הבחינות, בבקשי להשיג פרקטיקה, קניתי שטר של יהודי מזאמושטש החדשה, בסכום עשרים וחמישה רובל, ושילמתי חמשים אחוז. משזכיתי בדין, לא רציתי להיות אכזרי ובשמעי כי הנתבע הוא עני, חילקתי לו את החוב לשיעורים חדשיים (כל שיעור רובל אחד). כסבור הייתי, שקיימתי חובה של אדם ישר ואיש לא יקראני צייקן לא עלה בדעתי כי גם הדבר הזה מכביד על העני.

מספרים כי גרמני עשיר אחד, מעשן מקטורת שמאחורי התנור, לא יכול היה בשום פנים להבין כיצד אדם מת ברעב. האדם שאין לו אמצעי-קיום חייב לוותר על גאוותו ולהסתפק בלחם וחמאה ולא למות ברעב – אמר אוהב-האדם שלנו. בהחליקו על כרסו, שהיתה כקבר של תרנגולי-בר וחלזונות, לא יכול היה להשיג, כי לפעמים גם זיעת-אפיים ועבודת-פרך לא תתן פת-קיבר.

כשעברו ששה או שבעה חדשים ואני לא קיבלתי מבעל-החוב אפילו פרוטה אחת, נתכעסתי וביום השישי שעבר שכרתי כרכרה ונסעתי עם הגובה לקחת נקם…

נכנסתי.

לעינינו נגלה מחזה החיים העצוב ביותר. הבית היה ריק, כעור, הקירות חרושים בנהרי-הזמן, בכו בדמעות-הרטיבות, כלים לא היו בו, חוץ לספה קטנה מלפני המבול ועל הספה הקטנה הזאת… מוטלת היתה רוח החיים היחידה שבבית, מכוס ססרטוטים, נערה חולה שמראה-פניה צהוב-חוורור ועיניה הקטנות עצומות.

עין-הפנים הצהוב והשיעול המענה שנשמע ברציפות גילו מחלה עגומה, שחפת חשוכת מרפא.

כשמוע החולה את צעדינו הרימה את ראשה ובפקחה את עיניה הכבויות למחצה, הביטה בנו בחרדה…

בעינים כאלה, חשבתי בלבי, מביטה כבשה על הזאב המתקרב והולך… – אבא איננו, אדוני – נאנקה – אמא יצא לעיר… פתחנו פיותינו אך שום אחד משנינו לא מצא מענה, שתקנו וכאשמים השחנו ראשינו. דבר זה נסך מעט אומץ בילדה. אמרה בקול עצוב שהיה משולב בשיעוליה הרצופים וקרע את הלב: על מה אתם מרגיזים חולה?

–הא דוניםיסל חו – הוסיפה באיזו גאוה ובנימוסיות קרה כקרח – שאיני יכולה לקבל פניהם.

• נחכה – אמר השמאי בכובד ראש – אנו באים בשם המלך והחוק, איני רגיל בקבלות פנים.

קולו היה חד מדי.

הנערה פלטה אנחה ובאין אונים הורידה ראשה למראשותי הספה הקשים.

• הסר, לפחות, את הכובע – אמרתי חרש לשמאי, בראותי שלא עשה כך.

הכאב אזנו עדינה ביותר.

• מנומס! – אמרה הילדה באירוניה חרישית.

כמעט שלא שמעתי את המלה, אך ניחשתיה לפי רעידת שפתיה החיוורות.

שקעתי בהרהורים…

הרגשתי עצמי מדוכא… הרגשתי עצמי חדל-אונים בפני הילדה החולה, חדלת-האונים. השפלתי עיני וכשהימותין ראיתי דמעת-רחמים בעיני השמאי, בדמעת-רחמים עפעפי-איש, המוכרח תמיד להיות עד למיני אסונות שונים, ושלבו, אילו היה מסוגל לכך, צריך היה להתפקע עם כל צעד… בכל רגע של קיום-אומנותו…

מחזה עצוב זה נעשה מחריד, עד מהרה נכנסה בעלת הבית ובראותה אותנו פלטה אנחה כשל צבוע שפגע בו כדור-המות, השיטה עלינו עיניה הנתעות מיאוש וכשנתאוששה והשמאי הודיע בשם המלך והחוק על תכלית בואנו, היה יאוש האומללה ללא גבול. גופה רעד כולו, עיניה נמלאו דם ופלטה צעקות נוראות ולא מובנות.

• אמא, הרגעי – קראה בבכי הילדה החולה – אבא יבוא וישית עצה, אלהים לא יעזבנו…

אך השיעול המענה הפסיק את דברי-הניחומים.

דברים אלה השפיעו משלהם על האם.

הדין עמך, בתי – אמרה – האדונים האלה לא יעשו לנו כלום… הכל מעשה-הגורל… נסבול! אדונים! הריני לרשותכם… עשו מעשה-החורבן…

• באין בבית בעליו, הוא בעל החוב הנכבד שלנו, צריך לסייע באומנותי בא כוח המשטרה…

כך אמר בחשיבות ובקור דם מדומה ואלי פנה:

• בוא, אדוני, נחפש מי…

יצאנו בלי לומר דברי פרידה, ואילו אמרנום היו דברי צביעות.

בהיותנו ברחוב שאלני השמאי:

• היודע אדוני כי יכלתי לשלוח מישהו בענין השוטר?

• אני מבין.

• הניחוש אדוני על מה הוצאתיו מן החדר?

• ניחשתי!

• ובכן?

• נסע.

העגלון הצליף בשוט וכשראינו חומות זמושטש – נשמתי לרווחה.

• כמה אני חייב לאדוני? – שאלתי בדאגה את השמאי.

• כוס בירה ועוגה.

עשיתי כרצונו של השמאי האציל ומכאן ואילך איני קונה שום שטר בכל הדמים שבעולם. עמ' 34–36).

ב.

ברוב המכתבים, שלפעמים נשמעת מהם נעימה בעל ביתית ביותר, אפילו פיליסטרית, מפוזרות מכיתות-אורות אלו וכאלו. הוא נוהג לספר לכלתו בפרטי פרטי עסקי המשפטים שהיה בהם סניגור. ואפשר באמצע התיאור לקרוא דברים כאלה:

עתה יש לי שלושה משפטים בלבד, אולי יהיו יותר; אני שמח שיש לי משפטים אזרחיים, כי במשפטים פלילים אי-הודאות מזעזעתנ. בענין פלילי, כשבסנגוריה תלויים גורלו, שמו הטוב וחירותו של האדם, אני מרגיש כל האחריות הנופלת עלי ואני רועד כעלה ברוח, שמא סופו של הענין הפסד באשמתי.

שעל כן השכר הטוב כשאני זוכה – דמעה של הכרת טובה!

אם אני רואי או איני ראוי?

אך אל אלהים יודע!… (עמ' 57).

עתים משלב הכותב תיאור המשרה אוירה של עצבות ומסתורין, שרטוט שניתן כדרך-אגב כאילו מנבא דרגה רחוקה של המשורר. יש בו גם ללמד מה מעולם החויה והסמלים של המשורר ולא שלו בלבד. הוא מספר בנסיעה:

סוף סוף אני בבית, הריני יושב ב"כורסה שלי עצמי" וכותב אליך… אולם נפשי עגומה כל כך, כנפש יתומה עניה…

בדרך נפל מקרה: דרך מלנצ’נא לק. נאמדת כרגיל בחמישה מילים, והנה לפחות שבעה מילים הם והדבר הכעיסני ביותר…

היה לי קר, געגועים תקפו עלי ולחצני כאב שלא אדע כנותו… ופה האופק האפור, החדגוני, חריקת הגלגלים החדגונית, הירח הדהה-מחויר והאידיוטי הכניסוני לכלל-יאוש. ביקשתי להרדם (והגיעה השעה לכך) אך לא יכולתי, רציתי להשכיח עצמי בהזיה, אך הרוח הצוננה חזרה ועוררתני, חוט הזהב של ההזיה נקרע והלך, הרעיונות נמוגו, לא הרגשתי זולת צינה, כאב לב, לא ראיתי זולת עלטה, ולא שמעתי זולת שיחת-שניים, של הרוח והגלגלים.

בנקל תתארי לעצמך בכמה קוצר רוח ציפתיי לראשית נצנוצה של אילת השחר… עד אשר ראיתי את מבשר היום הצוהל, והנה נגלה גם האידיוט – הירח החור וקרן אורה הבהיקה בלבי.

וצר היה לי על הכוכב הזה!

בודד, נעזב, אם גם מלא אורה הוא תועה באופק וקרב לו עם חשכת הלילה הבורח…

ינצח… לארץ העלטה יימלט הלילה והכוכב… לאחר נצחונו, יחויר, יכבה בלא עטרה, ויניח ברכותיו למלכו של יום!… בהרהורים כאלה נרדמתי וחלמתי הרבה, הרבה… חלמתי על מפעל חרישי, על לב נעזב… קם רוח העבר החשוך חשוך ללא קרן-תוחלת… הלב היה כקבר המלא רגשות מתים, כמשים…

ישב עורב-היאוש השחור ומצץ את הטפה האחרונה מדם-הלב הקפוא… ליל אפל ועגום!

אולם בלילה הזה נראה המלאך – אילת השחר… התפללתי לאלהים, כי יתנני להודות לאילת השחר הזאת… כי יתננו לעטור עטרה לראשה… הרגשתי כי אלהים שמע תפילתי… צמחו לי כנפי רוח, התעופפתי למרומים, האויר מתחת לכפות רגלי ואני מחר. בחלל-האתר, נישא ישר לאילת השחר, המעודדתני בזהב קרני חסדה… אני מרחף והנה, הבט! אני מוטל הפוך ומהופך.

הודתי לאלהים, שלא שברתי מרקתי בנפלי מן היגלה ומן השמים כאחת. (77–78).

ג.

ועתה תגונב במכתבים נעימה של תיאור מוזר, גורטסקאי, שאף הוא כרמז לתחנה עתידה. הרי תיאור ליל נדודים ונדודי לילה:

עתה, ברוך השם, השעה שתים לאחר חצות לילה. כרגע נשמעו אפילו צלצולי השעה שתים עשרה ומחצה, אך לא מעל מעיריה, כי השעון ההוא ישיש ושב, שומר העיר כולה, מוטל זה ימים אחדים במין חולי של שיתוק, ואומנו טורח בשוא להוציאו מתוכו. אילו פעמים ביום הוא מתעורר כביכול, מצלצל בקול צרוד איזו שעה חמש עשרה וחוזר ונרדם לזמן ארוך. אל נכון את מבינה, שכל העיר מיואשת. כי גם אלה שיש להם שעונים קטנים אינם יכולים לכוונם. – – השיר שהשעה שעה שתים צלצל שעון הבית שלנו.

• – חלמתי, כי בהתעוררי עם בוקר, תחת חליפת בגדי ראיתי מלבושים חסידיים על ידי. נפחד קראתי: הלנה! הלנה! חתלתולי! (קראי בהטעמה ארוכה את ההברה הראשונה). לשוא! אין עונה. אני פורח ממיטתי, בחדר הראשון שלאחר חדר המשכב אין איש, והוא הדין בלשכה, אני מחפש בעיני לכל העברים, אני מזדמן אם האספקלריה… ושם – הוי, הצילו! – אני רואה צמד פיאות ענקיות וזקן צהוב, ארוך (טוב לפחות, שהצבע לא נשתנה!) עד לאיזור (אילו היה לי כזה!).

צעקתי צעקה נוראה – ונתעוררתי. נו, הגידי בעצמך, כדאי לשם חלומות כאלה לילך ולישון, להשכיב עצמי במיטה מיותמת ובחדר קטן ועמוד וחשוך? (עמ' 131–132).

גם במכתבים לבנו הקטן, תלמיד הגימנסיה, לוציאן, יש דברים הראויים להבלטה. יש, למשל, עצות הבאות ללמד את הבן, ובעצם הן משקפות את האב. הרי, למשל, פיסקה כזאת:

מבני האדם בורח, כרגיל מי שהיה רוצה לברוח גם מעצמו. מי שאין דעתו נוחה מעצמו וממנהגו מרגיש שאין האו ראשי שיהא לו מגעם עם בני אדם ושיבקש מאחרים עזרה, שמחה, בידור-הדעת, כי אין הוא יכול לתת גמול על כל המתנות האלו: אדם השרוי בעצבות אינו יכול להצהיל אחרים, אדם שאינו בעל בית על רצונו שלו עצמו אין ב הכוח לנחם ולעודד אחרים. (עמ' 142)

אגב יש גם צדדים אחרים במכתבים אלה, כן, למשל, הפיסקה הנרגשת במכתבו לבנו בענין הלשון העברית ולימודה.

אילו שבועות לפני נסיעתך גילית חשק ללמוד עברית. אם דעתך היא עד עתה, אם אתה מבקש באמת להכיר את לשון עמך לשון שהיא, דרך אגב, היפה והפיוטית ביותר, לשון, שנכתב בה התנ"ך, אשר לעומתו שרויים בצל ההומירוסים והוירגילים נחבאים לקרן-זוית – כתוב לי ולא תחסר לא עזרה ולא כסצ. (עמ' 136)

ומשנזכר ענין העברית ראוי להזכיר גם ענין ארץ ישראל. הוא נזכר במכתבים שלפנינו בימים מאוחרים יותר במכתב של י. ל. פרץ ויעקב דינזון ליהואש. וכך הלשון:

כותבים לנו כי אין אתה בריא ועל כן אתה נוסע מארץ הביזנס לארץ הקודש, אנו כואבים שאתה חולה, אך אנו שחים, כי אתה נוסע לארץ שאנו מנותקים ממנה כל כך בגוף ומחוברים כל כך ברוח.

נברכך בברכה נלבבת שמסעך יצלח ונברכך בבריאות. קבל אותנו בלבך, ברעיונך… ואמור, בשמנו, להרי יהודה, ללבנון ולכל אשר נשאר – לא נשריש (נישט אַרייַנפליישן) בארץ אחרת. ציון דרכנו, העולם וציון בראשו עתידנו.

הדברים נכתבו בכסלו תרע"ד.

[תרצ"ז]

א

כשנדרשתי, זה מקרוב, לומר מה לזכרו של שלום עליכם בבית שלום עליכם בתל-אביב, ובאתי להענות לדורשי, נפעמתי למראה הבית, העומד על תלו – למעלה חדרים נאים, מהם הצופים לסידורם, מהם שכבר התחילה ראשית-סידורם; למטה אולם מרווח ונאה, שהיה מלא מפל אל פה; ועל פי תחילתו של הסידור, ציירתי לי את גמרו ותכלית גמרו וכבר שעשעתי את דמיוני במראה ההשלם הגמור בא זכר בתים, הקרויים בשמם של סופרים, וטפח על דמיוני ועמעם במעט את שעשועיו.

הזכר הזה העלה לפני, כי אמנם המנהג הנאה לקרוא בתים על שמם של סופרים אינו מנהג חדש בעירנו, וביחוד בתל-אביב, שכבר יש בה כמה בתים כאלה. אבל הם-הם שפנו אלי כביכול לאמור: ראה מה היה לנו.

ב

יש בבתים אלה שהיו בתיהם של הסופרים בחייהם, וראש להם בית אחד-העם, שנעלם עם התמורות הגדולות שהטיל מגרד-השחקים בסביביו, ולא ידעתי אחריתו. לא שלא קראתי בכרוניקה, כי הוא נשלב ברוב כבוד באשר נשלב, אך איני יכול שלא להגות את פקפוקי, האמנם בית אחד-העם, שנבלע בגוש-אדירים, עודו בית אחד-העם, ומה מידה היא לנהוג בזכרו וזכר ביתו בחינת לעג לרש. ואחריו בא בית ביאליק, השמור כצביונו, על כליו וספריו שנוספו לו ספרים חדשים, וכל הבא בו יכול לנשום חלל אוירו של בית-המשורר, כי הוא-הוא שולחנו והם-הם כסאותיו, הם-הם תמונותיו וספריו, הכל באשר לכל. והוא, אמנם, בית-ביקור לרבים, גדולים וביחוד קטנים הבאים כיתי-כיתות; והוא אף בית-מקרא, שאפשר הוצרך להיות מקריי פחות ומכוון יותר, אבל כל קריאה וכל קורא טובים. ופעם אחת בשנה, והוא יום הולדתו של המשורר, הבית הוא אף בית-כינוס לסדר חלוקת הפרס על שמו, והיא מסורת הנשמרת במועדה, ולא חרגו ממנה אל פעמיים, ואלה שהתלוננו על חריגה כפולה זו בדין התלוננו. אבל אם לתלונות, יש גדולות מאלו, כגון האנחה על התכנית הגדולה לעשות את הבית כמרכז החקר של שירת העברים, שגילגלו בה כמה שנים, עד שנגנזה ונשתקעה; או התכנית הקטנה לערוך בו מחזורי הרצאות על המשורר ושירתו, שלא נתקיימה אלא כמחצית שנה ונגנזה ונשתקעה אף היא.

ג

ויש בבתים אלה, שלא היו בתיהם של הסופרים הקרויים עליהם, וראש להם בית טשרנחובסקי שהוא בית הסופר, ובו מוסדי אגודת הסופרים, כגון מושב הועד המרכזי שלה, ומשכן מוסדותיה ומפעליה, כגון מערכת כלי מבטאיה ומאספיה, וביחוד מכון הביוביבליוגראפיה “גנזים” על שמו ש לאשר ברש, וכדומה. ואגף מיוחד בו לזכרו של טשרניחובסקי – טרקלין גדול ובו חדר עבודתו כהוויתו בחייו על שולחן-עבודתו וכסאותיו, על כליו ספריו, וכן דיוקנאותיו מעשה ציירים ופסלים נודעים; כללו של דבר, אולם שתכונתו ומכונתו זכרון ומזכרת, מה שאין כן הבית הנשוך בו והגדול ממנו, בית סוקולוב, שאין בו ציון דומה, אך הוא בית אגודת העתונאים, הרואים בו פטרונם, ובאמת עשייתו היא נחלת שני הבתים הסמוכים, ולא עוד אלא ערכי-העראי שבו נוטים לתחומם של העתונאים וערך-הקבע שבו מכונס בתחומם של הספרים, וכמתבקשת מאליה היא בחינת יחלוקו.

כל אלה עיקרם סופרי לשון האומה, סופרים עברים, שרובם ישבו בעירנו אך יש גם בתים על שמם של שלא ישבו בעירנו, ועיקרם סופרי לשון העם, סופרי יידיש, שזכרונם ומעשיהם יאים ונאים לכך. אם תרחיק מעט מעבר לתחומה של תל-אביב תמצא בית שבו ישב, אמנם עת קצרה סופר יידיש מובהק והיא גם הקרוי בשמו, הכוונה לבית שלום אש בבית ים, אף בתל-אביב גופה אתה מוצא את בית אברהם ליסין, ובקרוב תמצא גם אף את בית ה. לייוויק, וראש לכל בית שלום עליכם.

ד

ודומה, כי ענין הוא לענות בו: מה בין הבית והשם? אשר לבית ה. לייוויק, אף שנכרז כי נועד להיות בית ועד של סופרי יידיש, לא אוכל לדעת, מה יהא טיבו מבחינת קיום זכרו של המשורר, אבל בדבר בית אברהם ליסין לא שמעתי מה נעשה בו ממש לזכרו, זולת שמו ושלטו, וכנראה מקיימיו סבורים כי סגי בכך וחוששני כי לא אהא מן הבדאים, אם אומר, כי לא בלבד באי הבית אלא אף קצת טורחיו בו אינם יודעים בו במשורר ופעלו עד-מה.

ולענין בית שלום-עליכם – הרי מה שכבר מובטח הוא מוזיאון וארכיון שיישמר בו עזבונו אשר אגירתו ושמירתו היא זכותו של חתנו, הסופר הגדול יצחק דב ברקוביץ, יתר על זכויותיו הרבות לשלום עליכם, וביחוד בקרב קהל הקוראים העברים. וודאי, בית נכות יש בו צד של סכנה, שהרי הוא מקפיא את שהיה ומקיימו כקפאונו, אך אפיו של העזבון הזה שאינו מניח להניח את עצמו בקפאונו. וקודם-כל משום שמשומרים בו אלפי מכתביו של שלום עליכם שלא ראו אור, שהרי מפי העשרות והמאות של מכתביו שכבר נדפסו אנו למדים, כי סגולת החיות הרוהטת של שיח שופע וסיפור ניגר ברצי צחוקו, המחלחלת את כתביו, מחלחלת אף את מכתביו, ויפה אמירתו של י.ד. ברקוביץ, כי מכתבים אלה הם בחינת שלום עליכם תניינא, וצר, שההודעה שיצאה מלפני הכינוס שנתכנס, מטעם שר החינוך והתרבות, ז. ארן, לכבוד שנת המאה של שלום עליכם, כי יוחל בהוצאת האגרות, וההבטחה להוציא שני הכרכים הראשונים, לא באה על ראשית מילואה בחייו של י. ד. ברקוביץ, שדבריו בכינוס הרעישו את לבם של באיו עד היסוד בו.

ה

על כן נקוה כי עתה, בעמוד בית שלום עליכם על תלו, לא יעמוד לראווה-בעלמא, אלא יעורר עושים ומעשים להרחבת ידיעתנו בשלום עליכם והעמקתה. ואמנם, תחילת העשייה צריכה להיות הוצאת הגנוזות לאור – כרכי מכתביו בליווי הערות וציונים להבנת עניניהם ורקעם. ודרכו של מעשה גדול שהוא מביא למעשה גדול כמותו ואף גדול ממנו – והיא הוצאה שלימה ובחונה של כל כתבי שלום עליכם, וקודם כל בלשון מקורם.

באוירת עשייה כזאת תגבר ההתענינות בפינומן של שלום עליכם לכל הקרנותיו על דרך עידוד החקר בו, בדרכו ובפעלו. אמנם, ספרות ההערכה עליו עשויה שתתגבב כדי ספריה הגונה, אך חובה היא לומר, כי מעמד פרשנותו ומחקרו של שלום עליכם לוקה זה כמה בקרישות, שסימניה השיגרה המגעת כדי טחינת קמח טחון וגילגול מטבעות שחוקים, ומעטה היגיעה לחזור ולבדוק בחטיבת יצירה גדולה זו לסעיפיה, כפי שמחייביה מרחק הימים, שפירושו הרחב-הפרספקטיבה הלכך נדרש עידוד היגיעה הזאת, שאי אפשר לה שתיעשה בלא אנשים נאותים, חבורת מעיינים וחוקים, ובלא כלים נאותים, כלי עיון וחקר. חבורה כזאת היא שתהיה הכוח המתסיס של בית שלום עליכם, שטבורו מכון שלום עליכם, שיפרסם, לעתים גדורות, קבצי שלום עליכם, אם אפשר קובץ לשנה קובץ לשנה, ובו ייאגרו הדברים שהם בנותן-חידוש והעשויים להעמיד לפנינו מצדי צדדים את החזון, היחיד בטבעו וטיבו, גדול מספרי עמנו בדורות אחרונים, שלום עליכם.

אלה קצות דברי בעצרת שלום עליכם וסיימתים בהערה, כי אם עורכי הקובץ הראשון יקראוני ואעלה שלוש קושיות בשלום עליכם ואנסה ליישבן, כפי שעיוני הורני.

ו

קושיה אחת: מחברתו של שלום עליכם, “שמר’ס משפט”, שנעשתה שם דבר, באופן שהכל יודעים את השם מבלי שיודעים את הדבר, ועשרות מבקרים מדברים בה מבלי שקראוה, נתפסת ברגיל כשמה, דהיינו כהאשמת הנאשם, כלומר כויכוח עם זולתו, ואינה נתפסת כהאשמת המאשים, כלומר כויכוח עם עצמו. והוא-הוא, עיקרו של הקונטרס, באופן שלא פחות משיש כאן מן הדחייה של המציאות של יריבו יש כאן מן הסיכול של האפשרות של עצמו, שכן הפיתויים שלא עמד בפניהם יריבו ונלכד בהם ולכד בהם את קוראו, עמדו בפניו עצמו ועשוי היה להלכד בהם וללכוד בהם את קוראו, ואותות המלחמה בפיתויים אלה זרויים בכתביו. והוא אף פשר הזעפנות המבריחה את קונטרסו של בעל הסליחה והמחילה, שהוציא מכלל סליחה ומחילה את עצמו.

ז

קושיה אחרת: דרכו של טוביה החולב במדרש כתובים נתפסת, כרגיל, כדרך הדיוט שאינו מבין פשוטו של מקרא. והנה מלבד שסברה זו מוכחשת מכמה וכמה מדרשי כתובים, אין לה חיזוק בכלל הלכסיקה שלו, ואיפכא מסתברא. ואף אי אפשר לדון בדרכו של טוביה במדרשי כתובים, מבלי לדון בתפקידם של מדרשי כתובים המצויים בכל כתבי הסופר, ושימושם שונה ורב פנים, הכל לפי האיש ותכונתו, ולרוב מחושב-עד-דק מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית, וספק אם הדיון בדרכו של טוביה אפשר לו שיהא פורה, כשהוא נבדל מדרכם של אחרים. אמת, שימושו של טוביה מופלג משלהם, אבל יסודם אחד, והיא בהעלאת מדרשי-כתובים, כדי רמת אמנות לשמה, באופן שכורח הזיקה אל הכתוב כפשוטו וחפץ החרות ממנו כדרושו מתנגשים בערמת-שחוק מופלאה.

ח

קושיה אחרונה: אם, אמנם נכונה הסברה, כי הסאטריקן הוא ריפורמטור וההומוריסטן הוא אוטופיסט, הרי שאלת האוטופיות של שלום עליכם לא תוכל להסתפק בקונטרסו הפובליציסטי על מדינת היהודים, ואף לא במונולוג הנודע “אלמלי הייתי רוטשילד”, שהוא, עם כל קיצורו אוטופיה לכל דבר, שכן לאחר שנסיר את מסווה ההלעגה של המלמד לעצמו בפתיחתו וסיומו של המונולוג, הרי לפנינו אמצעיתו אוטופיה שחולמה, אמנם, מלמד עלוב ומגוחך, אך מבצעה היא הפילנטרופוס, ודרך ביצועה תכנית המחושבת במפורט במסגרתה של מציאות העיירה, כבית-חייהם של ישראל. ואף שהמלמד מזמין אותנו שנצרף את לגלוגנו אל לגלוגו לעצמו, שיעור הלגלוג, שאנו מותרים בו, הוא מוגבל למדי, שהרי הפילנטרופוס לגלגוליו, למן ר' משה מונטיפיורי דרך הרוטשילדים עד הבארון הירש – היה התל שפיות ישראל היו תלויים בו, להיותם לו לא בלבד לרווחה, אלא א, לישועה. והרי אף הרצל לא מצא תחילה כתובת אחרת – הבארון הירש, בית רוטשילד, אפילו גוטמן וכדומה. ולא עוד אלא גם כשהאוטופיה שלו באה על ראשית-קיומה, הרי הצהרת בלפור נשלחה לאחד הרוטשילדים. כי המלמד חולם עת עצמו כאותו פילנטרופוס כל-יכול אינו, איפוא, מקרה, וגם לאחר ששלום עליכם העמיד את חילופו – צאו וראו בדיוקנו ושרטוטו של אותו מציל ופודה, שבא אל היהודים האדומים והם מתעוררים תחילה לו ולחלומו ועד-מהרה חוזרים לסורם, אם לא תמצאו דיוקנו ושרטוטו של הרצל, שהיה עוד בחיים (1900). ואחרון אחרון, נזכור-נא את חזיונו של שלום עליכם “דוד בן דוד”, שכתבו מתוך התלהבות, אך גם סביביו גם הוא ראוהו כנפל שקבורתו תקנתו, ואמנם כל ההעתקים נידונו באור, ואחד מהם נתקיים בידי י. ד. ברקוביץ כזכר לטיט, ובמלאות מאה שנה לשלום עליכם היסס אם לפרסמו, ונמלך בדעתם של אחרים, והייתי בכללם ועוררתיו לכך. ואמנם, טובה גדולה עשה לנו שפירסם את המחזה ב-“די גאָלדענע קייט” – מלבד שהקורא ממרחק הימים שוב אינו נתפס לאותה בהלה, שנתפס לה קוראו בכתב-יד, הוא אפילו תמה תמיהת הכצעקתה, כי כן ענין גדול הוא לענות בו, מה ראה שלום עליכם לחזור ולצייר אותו אברך כדרך שציירו בסיפורו על היהודים האדומים, כלומר כדיוקנו ש להרצל ולציידו בממונו של רוטשילד המסגלו לקיים את האוטופיה שלו הלכה למעשה, אך קטנות סביביו מתנכלת לו להעמידו כמי שדעתו נסתכסכה עליו וסופו לעג ושנינה לנערי הרחוב המתקלסים בו.

הזכרנו שלוש נקודות-אוטופיה באורך מסילתו, והן נקודות רחוקות, ואי-אפשר שהמקה קבען בפרופורציה כזאת, ואדרבה הן לנו משענת לבדוק בקפלי-האוטופיה המוסתרים בשארי יצירותיו.

ט

שלוש קושיות, שלושה רמזים – ופירושם הוא ענין לדברי הסבר רבים, שסופם לבוא.

[כ"ז אייר תשכ"ז]

המצוי אצל דברי ההערכה, שנכתבו עליו, על דוד פינסקי, יודע, עד-מה חוזרת בהם האמירה, כי בדרך-כלל לא נערכו פעלו ופעליו הערכה הראויה לשמה, ולא עוד היו תקופות בחייו שהיתה סערה בו ושתיקה סביבו. ואף זאת, פעמים הרבה באה אותה אמירה בלווית אחותה שהיא, בעצם, אמה, והיא דעתו של הסופר עצמו, שמתוכה דיברה ההכרה הברורה והצודקת, שכלל הערכתו לקויה או חסרה. יש והכרה זו באה על ביטויה במימרה מרירה ויש שבאה על ביטויה במימרה שנונה וכאן נעטו דבריו דוק של הומור. ולציור העדויות אוסיף ממה ששמעתי מפיו, כשדיברתי עמו על ראשי מעריכיו, אמר: “יע, יע, ניגער האַט מיך ניט דערלייענט, ריווקין האָט מיך אריבערגעלייענט, ווער און ווען וועט מען מיך שויך אמאָל לייענען”. ללמדך, כי לדעתו אפילו שני ראשי מעריכיו לא יצאו ידי חובתם, שכן שמואל ניגר קרא בו פחות ממה שיש בו וברוך ריווקין קרא בו יותר ממה שיש בו, ואילו חפצו שיימצא לו מבקר שיקרא בו מה שיש בו ממש. והנה אם נמיר את האמירה: יקרא בו באמירה מדוייקת הימנה: יקרא אותו, יתגלה כל עוצם התפקיד וקשייו. למעלה מיובל שנות יצירה הניב תנובה משופעה, והמעריך נדרש לחזור ולקרוא בין מה שכונס במגילת-ספר בין מה שזרוי ומופזר בכתבי-עת ועתונים, ועל מסדו של החומר הזה, המחייב בדיקה שקודה ומפורטה, עליו לבנות את הערכתו ולבחון אותה לאור הערכתם של האחרים.

והנה ספק נכבד הוא, אם אמנם מבקר כזה היה או הנה בנמצא, וממילא הוא בגדר-משאלה, ולעת עתה אין לפנינו אלא הספרות הפזורה על פינסקי, שלא נסדרה עדיין הביבליוגרפיה שלה וסידורה צורך. כבית-פתיחה של סידור זה היא הביבליוגרפיה הכוללת את תקופת אחריתו, אלו ימי ישיבתו בארצנו. תקופה זו, המצוינת בהתענינות מחודשת בדרכו ופעלו, היו בה ארבע תחנות – ראשית, עצם עליתו של זקן סופרי יידיש למדינת ישראל; שנית, יובל השמונים שלו ובמקצת גם יובל השמונים וחמש שלו: שלישית, חליו רב-היסורים והנפתלוים; רביעית, פטירתו. התחנה האחרונה הוא ענינה של הרשימה הבאה, הכוללת מאמרים ורשימות, שהם בנותן ציון מבחינה זו או זו, שהיא, לדעת הרושם, ראויה שתנתן עליה דעתם של קהל הקוראים העברים, ביחוד אלה שאינם מצויים אצל עתונות יידיש ולשונה. הילכך כוונת הסקירה אינה שלימות בביליוגראפית אלא רבגוניות אינפורמאטיבית, שיש בה כדי ללמד, כיצד דמותו של פינסקי ופעלו השתקפו בחלק נחשב של ספרות ההספד והקינה עליו. לשם כך ניתנו בין שם המאמר ותאריכיו, בשילוב שבסוגריים, עיקרו ותמציתו, לרוב כדיוק דברי הכותבים. סדר הערכים הוא על דרך כרונולוגית.

1.) אפרים אוירבך: דוד פינסק: ע"ה [“בנעוריו נטל עליו אחריות לבנות את הספרות, להטות שכם צעירה לספרות יידיש, שנצרכה אז לעושים ולבונים – – עם אחריותו באה גם תודעתו הסופריית, כי עם-ישראל מתעלה בכוחה של הספרות שבלשון-העם – – תודעת השליחות היתה בו עזה יותר, מכפי שהיתה בסופרים אחרים. סבור היה, כי כל מלה שלו מתקנה מה, מקיימת שליחות חשובה – – ואף שהיה מקרב את הבריות ונהג דרך חירות באנשים, הרי היתה בו בכל-זאת איזו רביותח האריסטוראטיות הרוחנית האירה מתוכו”. הכותב מספר, כי פינסקי חלם על כתיבת רומן ארצישראלי גדול, וכן הוא מספר זכרונות על הצגת המחזה “המשיח האילם”, שאם כי לא הצליח, הרי היה עדות לכוח החידשו ובקשתה חידוש של המחבר, והוא הכוח המתגלה גם ביציריו האחרים, כגן נסיונו לכתוב סיפורי שלמה המלך ואלף נשיו; הכותב מזכיר גם טירחתו של הסופר, בימי זיקנתו, לתרגם את סדר התפילות], טאָג­-מאָרגען-זשורנאל, ניו-יורק, 13 אוגוסט 1959.

2.) ב. י. ביאלוסטוצקי: דוד פינסקי, דער בארימטער שריפטשטעלער און בויער פון דער אידישער ליטעראטור. [“כל ימיו נשא ברוב חשיבות את תפארת-הבראשית, נשימת הרנסאנס של יידיש – – דרך רוב חייו זרחו בנשמתו שתי אהבות: האהבה ליידיש ולספרותה והאהבה לארץ-ישראל – –”. הכותב משרטט עיקרי-דרכו של הסופר ומזכיר, כי בהיותו בן שש עשרה היה, כאחד עם ראובן בריינין בחבורת “בני ציון” במוסקווה: ב-1897 כינס יחד עם חיים ז’יטלובסקי, בבאזל, ולמחרת הקונגרס הציוני הראשון, אסיפת ידידי יידיש; ב-1899, בבואו לאמריקה, הצטרף, יחד עם יוסף שלוסברג, ללייבור-פארטי הסוציאליסטית, אחר-כך עבר ל”פועלי ציון". הכותב הכירו מקרוב מהיותו עוזרו גם ב"אידישער קעמפער" השבועי, גם ב"צייט" היומי, שהסופר היה עורכם – “כשהייתי רואה אותו מאיר, הולך ברחוב, ראשו מורם, בגדיו בגדי-חג צחים, מצחו גבוה, שערותיו כבר מכסיפות מעט, ראיתי לפני דמות של יהודי מאמין. הרהרתי: אדם שיש בו אמונה במעשה טוב, אמונה באמת, אמונה ברצון לחיות וליצור”. הכותב מזכיר, כי הסופר הקדים בסיפור הקצר – אברהם רייזין בא בסוג זה ארבע שנים לאחריו – והפליא השפעת מוטיבים ועיקרם תשוקת חיים, גבורה, קידוש השם. מכלל זכרונותיו הוא מבליט גודל רישומה של הצגת “האוצר”, שבה מילא המשורר מארק שווייד את תפקידו של יודקה. לענין כלל יצירתו של הסופר יאמרף “הוא נטל עליו עשרות נושאים מיוחדים. זהו יתרון אך גם חסרון. הוא ביקש להשתלט על כל החיים כולם. בעוד הראשונים, מנדלי, שלום עליכם ופרץ התגדרו בקירבת סביבתם, הרי פינסקי בתכונתו ההומה, האמנותית, חתר לעולם ולאדם, למין אוניברסאליות. זעיר-שם זעיר-שם נכשל, אך גם השיג הרבה”], פאָרווערטס, ניו-יורק, 15 אוגוסט 1959.

3.) [בעילום שם]: דוד פינסקי. [הכותב משווה את הסופר לגיבור-סיפורו “ער לעבט”, שענינו מעשה ברב, שהנאצים קברו אותו חי ואך ראשו הוא מעל לקברו והמספר מתעקש שהוא חי גם לאחר שלושה ימים ואף מריב עם הרופאים כי דבר זה הוא באפשר. גם הסופר – הגורל האכזר כאילו קברו בשנותיו האחרונות בקבר של שיתוק אילם ומעמדו קשה משל איוב, שהרי באילמותו לא יכול לריב עם אלהיו. אולם הציבור נחמה היתה לו, כי הסופר עודנו חי. “הוא נשא את ייסוריו באותה טהרה אצילה, כדרך שנשאו בהם רבות מדמויותיו הדראמאטיות הנעלות”. הכותב מעיר, כי הסופר היה מן המעטים שזכה שרחוב נקרא על שמו במדינת ישראל, וראה כתביו מתפשטים, בקרב הקוראים העברים, באלפי טפסים], אידישער קעמפער, ניו-יורק, גל' 1321, י"ל אב תשי"ט, 21 אוגוסט 1959.

4.) מוריס שוורץ: דוד פינסקי דער דדראמאטורג. [מזכיר, כי הסופר כתב כל מיני מחזות מבלי להתחשב בכך, אם יוצגו; הוא עצמו החמיר בדינו וכן ביטל כל מחזות יעקב גורדין ומדד שבח-מה ל"מירלה אפרת" בלבד; מחזותיו שלו לא היו להם מזל לגבי התיאטראות, אם כי עמדו לו שחקנים חשובים, כגון ארלנייב, ששיחק ב"משפחת צבי" ברוסית; וכן עמנואל רייכר ובתו שהיו מאוהבים בו, היא שניסתה לשחק ב"גאברי און פרויען" ולא הצליחה והוא שהביא את הסופר אל ריינהארדט שהציג ברוב הצלחה את “דער אוצר”. הכותב מסופק, אם מחזותיו של הסופר שכחום יפה אף משחקם יפה, ומה שניתן להציג גם עתה הריהם, מלבד, “דער אוצר” גם " יענק דער שמיד". לדעתו לא הגיע הסופר ללב הצופה, כדרך שהגיעו גולדפאדן, גורדין, קוברין, ליבין לא כל שכן לייוויק. פירסומו של הסופר, מעבר לגבולי עמו, בא גם מטירחתו של אייזיק גולדברג לתרגמו אנגלית, ואמנם נחשב באנציקלופדיות כגדול הדרמטורגים ביידיש. לסבר הכותב ביקש הסופר להיות כעין ברנארד שו, אולם נסיונותיו למן “שטמער משיח”, כלומר: המשיח האילם עד “די קרומע ווגן פון ליבע”, כלומר: הדרכים העקלקלות של האהבה, וכן חזיונותיו ההיסטוריים לא היתה בהם אש תיאטרלית, וגם נסיונות נלהבים להציג מהם, כשל הנרייטה שניצר, לא היה בהם כדי לשנות. הוא עצמו היה בקריאת מחזותיו משחק אותם להפליא על כל תפקידיהם והכותב מספר מעשה שקרא את המחזה “יעדער מיט זיין גאָט” כלומר: איש ואיש ואלהיו, בפני השחקנים אדלר, קסלר, וטומאשבסקי ונלהבו ביותר, מה שאין כן הצעיר מהם, הוא הכותב, שהיו בו פקפוקים: פאָרוועטס, 21 אוגוסט 1959.

5.) דוד פלינקר [בכתבה שלו הוא מדבר גם בענין לוויתו של פינסקי, שהעלתה רוב קטרוג – “חשוב כי מכבדי פינסקי וידידיו באמריקה ידעו את האמת, כדי שיזכירו לידידיהם בישראל, שמן הדין הוא, שיהא יחס אחר לסופר יהודי גדול שהקדיש כשרונו וחיי יצירתו לאידיאל של ציון”. כפי שמתברר מערך 31 ברשימתנו, הרי הכותב לא היה עצמו בלוויה וסמך על כותבים אחרים, מהם שגם הם סמכו על אחרים, וכן, למשל, ד”ר מיכאל וויכרט “דוד פינסקים לעצטען וועג” שנדפס ב"היימיש", שבו הוא מזכיר את היכרותו עם פינסקי מ-1930 ואילך, אך עיקר דבריו תגובה על הלוויה וסדריה והקבלה לכמה לוויות של סופרים ואמנים יהודים, מהן שהכותב היה עד להן – ש. אנסקי, אסתר רחל קאמינסקי, ה.ד נומברג, ב. מיכליביץ, י. כמורנר וי. מי. ווייסנברג, וההקבלה היא לרעת לווית הסופר שלנו, דומה כי רוח המאמר הזה היתה בנותן-נעימה לצורך התלונה שנשמעה בנקודה זו בעתונות], טאָג מאָרגען-זשורנאל, 22 אוגוסט 1959.

6.) יעקב זיפר [נסמך על הכתבה של דוד פלינקר, כותב בענין הלוויה: “ואולי זה מטיל אור חד אך כהה על מעמד התרבות, שאין יודעים אפילו לסדר לוויה ליוצר ולוחם גדול במלוא-דרך-ארץ ושמסר לנו את כל חייו”], קענעדער אָדלער, 26 אוגוסט 1959.

7.) יעקב גלאטשטיין: דוד פינסקי, זיין שרייבער-וועג צו די שלושים. [מזכיר כי לפני כיובל שנים לא היה אמנם, פינסקי אלא בן ארבעים וכל יצירתו בת שמונה עשרה, ועם זאת כבר נראה אז בחינת קלאיסקן מרוחק. לאמור, כי במשך שמונה עשרה שנה נעשו תולדות ספרות שלימה והחוזק להם, לדורות הסופרים הצעירים ממנו, אם במעט אם בהרבה, אריסטוקראט זקן, והאריסטוקראטיות כאילו הרחיקתו מן הצעירים, שהוחזק להם דוד זקן. ביחוד שככל שהצעירים הפריזו בבוהמיות כן הוא הפריז באריסטוקראטיות. אברהם רייזין הצטרף לבוהימה, הירשביין, שהסתייג מאחורי מסכתו, הביטו בו הצעירים בכבוד של אירוניה, ואילו פינסקי שאריסטוקראטיותו עמדה בעינה, נטע דרך-ארץ, ופוריותו כפתה מדי פעם בפעם רוויזיה וניצחה את האדישות שבאפנת-הדור. הרוויזיה התפרנסה גם מכך, שתקופתנו אין לה אורך-רוח לאמנים המרחמים על עצמם, שכן בה נדרשת רחמנות על כל המין האנושי ופינסקי הוא שהיה מטיל וחוזר ומטיל טיפת רחמים לאדם. ביציריו ראו עצמם היהודים כבני אדם, שיש להם לשון לטראגיקה שלהם, יודעים לדבר במלים חדשות, שלא נשמעו קודם בספרות יידיש], אידישער קעמפער, 28 אוגוסט 1959, וכן: אפירקאנער אידישע צייטונג, 18 ספטמבר 1959,

8.) יעקב בוטושאנסקי: דוד פינסקי – אין דער עייבקייט, [הכל חשו בו בחינת אב – “ידענו כי לא הרחק מחיפה, על הר הכרמל, הצופה פני הים התיכון, יש לנו אב”. הכותב מדגיש, כי הסופר הוא הוא שדרש סמכות ודרך ארץ ליידיש, ונוגע גם בענין הלוויה שלא נשמעה בה מלה בלשונו. הוא מטעים כי “האוצר” הוא אולי הקומדיה הטובה ביותר שנכתבה ביידיש, והוא הדין במערכוניו, וכן כי “התמודד ליצור אפופיאות על שיאי מחשבת האדם למן חיים המשרת הפרימיטיבי, משה סופר המסובך עד שלמה המלך, ואחר, או בונה בית-יהודים גדל בצפון-אפריקה, והמתחיל להתמוטט מתשתיתו – – זכה להגיע לשיאה של ארץ-ישראל העולה, לאחר שתיאר את סוכת כלל ישראל הנופלת”], ליטעראישע בלעטער, בואנוס אייירס, שנה ז', גל' 10–7 (74–71).

9.) מ. גרוס-צימרמן: דוד פינסקיס וועלט, [ביתו של פינסקי על הר-הכרמל נעשה כביתו של י.ל. פרץ בוורשה. הוא נמשך לתיאור הדור הקודם “דור מעונים תמימים, שהתכוננו להלחם בעולם חדש באמצעים של אזלות-יד. התענו באידיאות לא-מגובשות – – כל ימי חייו נאמן לעצמו ולאני-מאמין הלאומי-סוציאלי שלו. בעצם, לא תעה מעולם – אף כי התעייה היתה מכלל סגנונה של התקופה – וגם בספרות הלך בדרך הישר”], לעצטע נייעס, תל-אביב, 4 בספטמבר 1959.

10.) א. ליס: דוד פינסקי, [הוא ביקש “לא בלבד לחדש את הספרות אלא גם לשנות את האדם ולבנות תרבותו”. היה סופר פורה ביותר – כתב מאות סיפורים, כשמונים מחזות. מתחילתו נבלט בו כמוטיב שליט המוטיב הסוציאלי הלוחם הגואל. הוא לא בא מן העיירה אלא מן העיר הגדולה, הבירה, ומכאן תנופתו האחרת וקצבו האחר, ואולי משום כך היה גם סוער יותר, טעון יותר. הכובת מביא מדברי הסופר שנדפסו ב"צוקונפט" 1949 בענין עליתו לארצנו “אני נוסע לחיות עם חיי ישראל. מלחמת האגולה, שעליה נתתי מחצית שנותי, נצחונה עמה, ורצוני ליהנות מנצחוננו שם במקום, בארץ כיסופינו ועתידנו”. ובבואו לארצנו, כשם שלא נעלמו ממנו אורותיה, לא נעלמו צלליה, ועד מהרה כתב מאמרו “ניט ווי אלע פעלקער”, לאמור: לא ככל הגויים. עם עליתו מורגשת בכתיבתו ארצישראליות דרמטית מודגשת], שם, 7 ספטמבר 1959.

11.) מלך ראוויטש: שבחי דוד פינסקי. [הכותב רושם, עם אבל השולשים, “קצת אפיזודות המאפיינות את אישיותו המופלאה והאצילה של אמן המלה היהודית”. הוא ביקר אצלו ב-1950 והסופר "מוליכני על פני הדירה, שארבע גזוזרותיה מכוונות לארבע רוחות העולם – עשויה לקלוט כל קרן-שמש וכל נשימת-רוח. וגם בפנימה הדירה מכוונת לכל העולם כולו. יש בה מסורת תרבות של רוסיה מכבר ושל אמריקה ושל הנע-ונע היהודי הנצחי והנוגה – – והכל פה בחזקת טאקט והתאפקות. הכותב מספר, איך הסופר הישיש בא לנמל להיפרד ממנו – “הוא חש, כי מכאיב לי, שעשה משהו לפני משורת-הדין. רוצה לתקן ואומר לי, בחיוך כמעט-ילדותי: נתנו לי פה, במדינת ישראל, כרטיס-כבוד לכל האוטובוסים והיתר-כניסת-קבע לנמל חיפה – הריני מבקש לבחון חשיבותי בארצנו… אולם בזה אך ביקש להקל עלי, כי האמת היא, שהוא באמת אוהב חברים סופרים”. ואמנם, ב-1954, כשהכותב חזר לארצנו באני בא פינסקי לקראתו. הכותב מביא אפיזודה מענינת בענין פינסקי שדרש מאברהם סוצקבר, שהיה צעיר ממנו ב-41 שנה, כי ידברו זה אל זה בלשון אתה וסוצקבר “כמעט שהתלעלע באתה הראשון” וכן הוא מספר על אמנות קריאתו של פינסקי – הוא קרא מחזה שלו בביתו של דב-בר מלכין], קענעדער אָדלער, מונטריאול, 10 ספטמבר 1959.

12.) א.ש. יוריס: צו די שלושים נאַך דער פטירה פון דוד פינסקי [הוא “היה סימן מובהק לאמתה של מזיגה קדושה גם בין חובת יידיש וחיבת ציון והיה כהוכחת-מחאה של מזיגה קדושה על האגדה הכוזבת, כי יידיש דין שתהא חלילה, אנטי-ציונית, וציון פירושה, רחמנא ליצלן, קבר ליידיש. – – יו ם יום בשעות-בוקר מוקדמות, היתה נישאת, מעל פני רחובות הר-הכרמל, דמותו המאירה – ששאבה נחת מכל בית חדש ומכל רחוב חדש – מכל כפר חדש ומכל עיר חדשה במדינת ישראל – – הוא היה עצם הידידות הנלבבה, גילומה השלם, הג’נטלמאן המתמיד במלוא משמעו – –”], שם, 14 ספטמבר 1959.

13.) י. פ. [=יעקב פַּאט]: דוד פינסק. [פותח בהבאת דברי מכתבו של שמשון מלצר על אחריתו של פינסקי, ומדגיש, כי הסופר היה “כל ימי חייו מורם מבחינה מוסרית, משכמו ומעלה. דרך יוצרת ארוכה מ-1872 בפלך מוהילוב עד 1892 בווארשה, עד 1896 בברלין, 1914 בניו-יורק, 1949 במדינת ישראל. עתה, ב-1959, הלך לעולמו וחתם בלבנו ובזכרוננו דמות מופלאה של יוצר גאה, נחשב, נושא משאות-נפש אנושיות ויהודיות כה רבות”], צוקונפט, ניו-יורק, כרך ס"ד, חוב' 9, ספטמבר 1959.

14.) [בעילום שם]: דוד פינסקי ע"ה. [“הירבה לפעול בשורות הפועלים היהודים שהתנכרו לבחינה הלאומית – – בהתעוררות הפועל היהודי לבעיות יהודיות מיוחדות, לתביעות לאומיות, לשאיפה לחזור ולבנות את ארץ-ישראל הישנה-חדשה על יסודות סוציאליסטיים. לתנועת פועלי ציון באמריקה מסר – את כוחותיו היוצרים ביותר”. בהיותו עורך ה"יידישער קעמפער" במשך שנים ו"צייט" במשך עשרים חדשי קיומה עזר לתקומתם ולהתפתחותם של סופרים יהודים חדשם, היה מייסד הוצאת “אידיש” שהוציאה כתביו המקובצים של י.ל. פרץ וכתביהם של סופרים אחרים], אונדזער וועג, ניו-יורק, ספטמבר 1959.

15.) א. לעיעלעס: דער פערטער קלאסיקער, אין אָנדענק פון דוד פינסקי. [בכור דבריו של מנדלי 1864 ושל פינסקי ב-1892, לאמור עשרים ושמונה שנים בלבד חוצצות בין ראשיתו של זה וראשיתו של זה, והיה קרוב ביותר לי. ל. פרץ בראשיתו, ונמצא שההגדרה של נ. ב. מינקוב כי פינסקי הוא הקלאסיקן הרביעי דינה עמה. הכותב מספר על ראשית מגעו עם כתבי הסופר – בן 15 או 16 קרא אותו בראשונה, ובלונדון נתרשם ביותר מקריאתו של ס. גולדברג – הוא קרא “בבית המשוגעים” – ולימים שמע את פינסקי עצמו – נכבשתי לנעימתו וליציבתו. היתה זו יציבה של אמן מודע. היתה זו נעימה של סופר יהודי גאה". חיים בו כל המוטיבים, שהתסיסו את הספרות בשלהי המאה הי"ט עד שנות העשרים של המאה הזאת; כתב ספריה שלימה, גם בבעיות אוניברסליות, כגון המחזה, “אלכסנדר ודיוגנס”, שקרא אותו לפני חבורת סופרים, ובכללם לייוויק, אופאטושו, אפרים אוירבך, שלא יכלו שלא להשתומם על האקטואליות של כתיבתו, וביחוד על הדיינותו הסמוכה עם בעיות-השעה. הוא לא היה חביבה של הביקורת, מבקרים רבים נהגו להטיל בו עוקציהם, אך הוא צעד בגאוה קדימה, כי היתה בו אמונה בעצמו שגבלה בתמימות. “היה עשיר כדי היותו ראוי לזכות בתואר הקלאסיקן הרביעי של ספרות יידיש”], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 27 ספטמבר 1959.

16.) מ. גורס מאן: חילול פינסקי. [לענין מיעוט ההשתתפות בלווית פינסקי ושלא נספד ביידיש: “הנה ראינו כמה כבוד נחלק למי שהיה ראש עירית תל-אביב – – כמה אלפי בני אדם השתתפו בלוויה ובכמה פירסום ופאראד! ובכן, בכמה מדרגות ושלבים פחות סופר בהיקפו של דוד פינסקי מראש עיר? אפשר לא נאה להשוות גודל לוויות, אך בכל זאת הכרח הוא! כיצד שולטים מעשה-בוס על כבודו של סופר (ויהא ביידיש) בישראל. די שעשרות מחזות של פינסקי היו מונחים, בלא שנגעו בהם, חלילה, תיאטראותינו “הבימה” ו”קאמרי" – –], היימיש, רמת-גן, ספטמבר 1959.

17.) פרעסע אָפקלאנגען פון חילול פינסקי. [קטעים מדברים של דוד פלינקר. בטאָג-מאָרגען-זשורנאל, של יעקב זיפר בקענעדער אדלער, שהובאו לעיל, וכן של אברהם שולמאן באונדזער שטימע, פאריס, 2 ספטמבר 1959, ושל יעקב פרנס, באידישע צייטונג, ריו-דה-ז’אנירו, 28 אוגוסט 1959], שם, שם.

18.) לואי סיגאל: דוד פינסקי – דער שרייבער און מענטש, צו די שלושים. [הוא היה “לא בלבד סופר ודראמאטורג גדול, אלא גם אדם מאיר, חבר יקר ונלבב, – – מקדמת נעורי נקשרתי בו, נתפסתי לכתיבתו, אף שלא הבנתי עדיין היטב את יצירותיו”. הוא מזכיר רושם הצגת “משפחת צבי” שחוללה תהפוכה רוחנית בלבותיהם של הצעירים ומוחותיהם. “ירשנו מידה טובה של אבותינו וזקנינו, שנהגו מידת דרך-ארץ ברביים שלהם – – ולפי שלא היינו שרויים בשלום עם הרביים, העברנו דרך-ארץ זה לסופרים יהודים, שנחשבו לנו רביים שלנו. – – אנו, הנוער של תקופת תרבות עולה, חשבנו את פינסקי סופר גדול וקברניט רוחני בעל מדרגה מעולה”. הכותב מספר, כי הסופר קיים קשרים אמיצים עם הנאציאָנאלער ארבייטער-פארבאנד, שהיה לפנים נשיאו, ובשבתו בארצנו לא יצא שבוע שלא יכתוב מכתב לפאבאנד], דער שפיגל, בואנוס איירס, תשרי תש"ך.

19.) י. כארלאש: דוד פינסקי, 1872–1959. [אישיות, אחד ממניחי היסוד של ספרות יידיש המודרנית, “אמת, תפקיד נעלה זה קיים כעשור שנים בערך, אבל הרגשת האחריות הגדולה והקפדנות המדוקדקת, המזווגות לתפקיד כזה, עמדו בעינן גם בעשורי-השנים הבאות של פעולתו הספרותית. והתכונות האלו, כאחד עם הריזונאַנס של תקופתו הראשונה, החלוצית, יצרו סביבו אוירה של פרישות, דרך-ארץ וחגיגיות”. הוא מזכיר את “יום טוב בלעטלעך” (1894) וכן את העובדה, כי פינסקי הוא שהביא את י. ל. פרץ לאסיפות-סתר של פועלים יהודים, הוא שטרח בייסוד זשארגאָנישע קאָמיטעטן (1895) וסבב לשם כך על פני ערים ועיירות, ייסד ספריות, שקד על תפוצת ספרים, אך עיקרו בחלוציותו הספרותית – אלה סיפורי הפועלים. דרך תפיסתו ותיאורו היה חידוש – מנדלי מתאר את הפועל בחינת מופקר או גמגמן, סופרי יידיש ראשונים באמריקה הירבו אמנם בתיאור הפועל השכיר בחינת עלי שבמכתש, אך נעימת היסוד שלהם התיאשות ויאוש, ואילו פינסקי הוא שהכניס לספרות את הפרוליטארי המודרני, אמנם לא של בית-החרושת אלא של הסדנה, אבל בעל תודעה מעמדית. כבר בראשוני סיפוריו מסתמנות תכונותיו הריאליסטיות והכותב מונה כמה וכמה סיפורים ומנתחם ורואה את סיום תקופת הכתיבה, שנושאה המרכזי הוא הפועל, במחזה “משפחת צבי” ורואה להעיר כי במהדורה הראשונה ראובן הבונדאי מכריז: מיר האָבן געזיגט, כלומר: אנו ניצחנו, ואילו במהדורת 1919 נשמט הסוף הזה], אונזער צייט, ניו-יורק אוקטובר 1959.

20.) מלך ראוויטש: דער פערטער קלאסיקער? [כבר פירסם, ב-1 ביולי 1959, מאמר בשאלה, מי הם הקלאסיקנים של ספרות יידיש, לאחר השלישיה – מנדלי, שלום עליכם, י.ל. פרץ – והציע לצרף להם כרביעי את ח. נ. ביאליק ואילו א. לעיעלעס מכריז על דוד פינסקי כעל הרביעי, ועל ידי כך נידחו כמועמדים לכך מוריס רוזפנלד, אברהם רייזין, ז. שניאור, י. אופאטושו, דוד ברגלסון, שלום אַש, פרץ הרשביין, י. יז זינגר א. מ ווייסנברג ואחרים, ולענין פינסקי מעיר הכותב כי חסר היה אחת מתכונות-היסוד הנדרשות מקלאסיקן – הוא לא היה אמן-לשון, אף אוצר מליו עני. ואם לתכונות יסוד אחרות קודם לו שלום אש], קענעדער אָדלער, 5 אוקטובר 1959, וכן: לעצטע נייעס, 13 אוקטובר 1959.

21.) אהרן צייטלין: פון פרייטאָג ביז פרייטאָג – אַ פערטער קלאסיקער. [ויכוח עם מלך ראוויטש לענין ארבעת הקלאסיקנים של ספרות יידיש – מנדלי, שלום עליכם, י.ל. פרץ, ח. נ. ביאליק, לדעת הכותב חלקו של ביאליק ביידיש מועט], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 30 אוקטובר 1959.

22.) ברוך צוקרמן: דוד פינסקי – דער נאציאָנאלער יידישער בעל-מחשבות. [מצטט מכתב של י. ל. פרץ ליעקב דינזון: “ידיד ועוזרי הם פינסקי, פינסקי, ופנסקי” הכותב עוסק בפינסקי כבעל-מחשבה לאומי וסוציאליסטי, כעסקן ציבור אידיאליסטי. הוא מדגיש כי ה"בונד" נוסד ב-1897, נחמן סירקין פירסם בכור חיבוריו הציוניים-סוציאליסטיים ב-1898, ואילו פינסקי הביא עוד ב-1894 את י. ל. פרץ לאספה ראשונה של כשני מנינים פועלים יהודים בבית הוריו. וכן מזכיר הכותב, כי י.ל. פרץ היו לו טענות חמורות כנגד “משפחת צבי” גם מבחינת התוכן הסוציאלי והלאומי. בתקופה ההיא היה פינסקי קרוב לדמות אחת שבמחזה, והוא ראובן הבונדאי, אך היו בפיו גם מלים טובות לאביו הזקן ולאחיו הציוני. אין לשכוח כי בתקופה ההיא התלהב גם הדרשן מאסליאנסקי לעלילות ה"בונד", ביחוד בהגנה העצמית, מענינת נקודת הזימון שבין הזקן ובין הצעיר הציוני, שהראשון אומר, כי אם אין יכולים לחיות כיהודים נמות כיהודים, והציוני אומר, כי אם אין אנו יכולים לחיות כבני-אדם נמות כבני-אדם. הכותב, הסוקר בקצרה פעולתו של הסופר בציונות הסוציאלסטית באמריקה, בפארבאנד ובעריכת “צייט”, מעלה זכר כמה פגישות עמו], פאָלק און ציון, ירושלים, שנה ח', חוב' 12, אלול תשי"ט.

23.) מלך ראוויטש: אידישע קלאסיקער. [תשובה לאהרן צייטלין בענין דוד פינסקי: “הערעור על מועמדותו של פינסקי לא בא, במקרה זה, למעט אפילו חוט משי אחד מאצטלא-דמשורר של פינסקי, אבל התואר של קלאסיקן, בכל זאת, אינו תופסו, לדעת כותב המאמר הזה משום לשונו”] טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 28 נובמבר 1959.

24.) א. גלאנץ: די קרוין פאסט, ענין: פערטער יידישער קלאסיקער [בענין פינסקי כקלאסיקן רביעי בספרות-יידיש – הענין יותר משהוא ספרותי הוא לאומי; הכותב מנתח את מושג הקלאסיקן ומונחו ומגיע לכלל ההגדרה: איכות ספרותית מעולה ביותר, שלימות הצורה, רוח הומאניות, אפלאציה על-לאומית, ומוצא לאורה כי מועמדותו של פינסקי תופסת. ולענין הטענה של ראוויטש לבחינת הלשון מזכיר הכותב, כי פינסקי התחיל לכתוב ב-1892, שש שנים אחרי י. ל. פרץ תשע שנים אחרי שלום עליכם, עשרים ושמונה שנים אחרי מנדלי ובבוא פינסקי ביקש להיות מחדש והיה גם מחדש בכמה יסודות המצויים בו, ובשלהם אין להקפיד על ליקויו של יסוד שלא נראה לו עיקר. דין לזכור עומק חושו ליושר הסוציאלי, הזדהותו עם שלבי-היצירה הנחשבים ביותר של תנועתנו הלאומית, דאגתו-תמיד לעילוי המלה היהודית, נאמנותו לספרות יידיש בסביבות שלא היו אוהדות לה, וכן חובה לזכור כי מעולם לא עבר למחנה-האויב ומעולם לא פסח על הסעיפים], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 29 נובמבר 1959.

25.) מ. יארבלום: מאקס נאָרדוי האט געזאלט קומען הערן דוד פינסקין אין פאריז, א קליין קאפיטעלע זכרונות [פינסקי ביקר כמה פעמים בפאריס והכותב היה לו בן-לוויה, אף רשם רשמי פגישותיו עם אישים שונים, אך הנאצים החרימו את כתבי-היד, והוא מעלה עתה קצת זכרונות על הפגישות האלו של פינסקי, כגון עם שארל לונגה וז’ני מארכס, ליאון ז’והו, ליאון בלום, פייר רנודל: ב-1922 נפגש פינסקי עם מאכס נורדאו, שדיבר במרירות על מדיניות-הכניעה של מנהיגי הציונות, ועיקרם ווייצמן וסוקולוב. אמר לבוא להרצאתו של פינסקי, אך לא יכול לקיים חפצו מרוב עייפותו וחולשתו, ואמנם לא יצאו ימים מרובים ונפטר לעולמו. הכותב מזכיר גם ביקורו של פינסקי יחד עם יצחק בן-צבי בשנת 1947 בפאריס – היה זה, אחרי החורבן, חג גדול ליהדות צרפת], היימיש, כסלו תש"ך.

26.) משה שמואל שקלארסקי: באזון ביי דוד פינסקי אין ישראל. [הכותב היה, מאז שבתו של פינסקי על הר-הכרמל, שמונה פעמים במדינת ישראל ותמיד היה מבקר אצל הסופר. הוא מספר על טיוליו הארוכים של הסופר, על טיפולו באשתו המשותקת, על חליו והרעת מצבם, כששניהם שכבו משותקים; מזכיר חברותו בקואופרטיב “שחר” שחבריו היו מבקרים אצלו בשבתות. הוא מספר על ביקור, כשפינסקי שוב לא הכיר איש מבין הבאים, זולת מנדל זינגר וליפא קריט, אולם עוד שתה לחיים ושאל: וואָס אנטלויפט איר אלע אנטלויפן, כלומר: מה אתם בורחים, הכל בורחים; בביקור 1957 כתב פינסקי מכתב, שצילומו ניתן בתוך המאמר, ושפענוחו קשה, אבל עוד בינואר 1958 נשא נאום קצר, והכותב מפקפק בו מהיותו פלא מדיציני. הערת הרושם: לדבריו אלו דין להעיר, כי מנדל זינגר פירסם את הנאום, שהוא אמנם פלא לפי מעמדו של החולה, וגם הקורא העברי נודע לו עליו מרשימתו שפירסם בסמוך לכך ב"דבר" גל' 10123 ז' תשרי תשי"ט, 21 ספטמבר 1958 וענינה התאוששותו של ד. פינסקי בערב ראש השנה ונאומו-ברכתו, שזעזע את כל שהיה באותו מעמד], קולטור אין דערציאונג, דצמבר 1959.

27.) אנא שלוסברגף דוד פינסקי, דעראינערונגען. [הכותבת הכירה את פינסקי מילדותה כסטודנט עני שלא היה בידו לפרנס את יומו, אך האמין מתוך אופטימיות ללא גבול; האמין בטובו של האדם מיסודו וכל נסיונותיו המרים לא היו עשויים לשנות מעמידתו. מזכירה את לוויתו שהיתה כבחשאי ובלא השמעת מלה ביידיש], טאָג-מאָרגען-זשורנאל, 6 דצמבר 1959.

28.) יעקב זרבבל: דוד פינסקי, שטריכן. [תמיד היה לבדו, אם כי קשור עם מישהו, בין יחיד בין קבוצה; בא לספרות מוגמר, מגובש באורינטאציה החברתית ובחזות החיים; היה סוציאליסט יהודי קודם גיבוש מעמד פועלים יהודי; היה ציוני קודם שנוסדה ההסתדרות הציונית. הקדים להכיר בפועל היהודי את הכוח הבונה, בעל דינאמיות יוצרת, שהסביבה עוצרתה. אינו בכלל השלישיה שלפניו – מנדלי, שלום עליכם י. ל. פרץ – ואינו בכלל השלישיה שלאחריו – אַש, נומברג, רייזין – והוא כחטיבה לעצמו. הוא אבי הסיפור הפרוליטארי, ראשוני גיבוריו עוד אינם צועקים, אך הם כבר סוערים. צעיר היה מי. ל. פרץ, עם-זאת השפיע עליו. הוא לא חי את תקופת העיירה, שכן תחום יניקתו העיר הגדולה, ואולי כאן המפתח לתגבורת הדראמאטית לא בלבד במחזותיו אלא גם בסיפוריו. הכותב מזכיר את ביקוריו בבית פינסקי בניו-יורק ומתארו אמן הקריאה של דברי עצמו, ביחוד של מחזותיו – הוא היה פורש תחילה שמות הנפשות הפועלות ושוב לא היה פורשם, והשומע היה מתוך עצמו מבחין בנפשות. הוא מזכיר עוצם התרגשותו של הסופר להצגת “גאברי און די פרויען” בבימויו של יהושע גורדון ובהשתתפותה של הנרייטה שניצר], די גאָלדענע קייט, חוב' 35, 1959.

29.) דב סדן: א הספד-וואָרט. [“אפילו ידידיו הזקנים ביותר, שהתכנסו בביתו על הכרמל – – על כרחם פקדתם חווית-כפל – מכאן נישא רחוק מכל רחוק נוסח של סיפור ישן-נושן, ומכאן ניצב, קרוב מכל קרוב, במעגל ד' אמות, הגיבור האחרון של אותו סיפור ישן-נושן”], שם, שם.

30.) מרדכי יפה: שטריכן צו דער קינסטלערישער פערזעכליכקייט פון דוד פינסקי. [“אישיות כאדם וכסופר – – הוא אחד הקלאסיקנים שלנו בתחומי הסיפור, הרומן והדרמאטורגיה, על יתרונותיו וחסרונותיו, אבל על דמות-פרצופו של עצמו. הוא היה מתאונן תמיד, כי לא נערך כהלכתו – הוא היה צודק בטענתו – אבל יצירותיו הגדולות כבר השיבו תשובה לאותה טענה – – חיי הפועל היהודי בשנות ה-90 לא היו מוטיב-צדדין בכלל מוטיבים אחרים, אלא מוטיב-יסוד ראשון וקו בולט ביצירתו. – – הגלריה של הדמויות גדושה ביותר – – ממשיות וסמליות, טראגיות וגרוטסקיות, פרימיטיביות היולית ומעודנת-עד-דק; גיבורים שיצרים מדברים מתוכם ומליצנים סכימאטיים-רעיונייים, היסטוריים ואקטואליים: אידיאליסטיים וחמדנים גסים; אנשים שהם יצירי דמיונו של הסופר וילדי-הזמן; על-זמניים-משליים ונציגי סביבה הוויית, לאומית וסוציאלית, גיבורים ובני-חי-וקיים פשוטים – ממש יבשה שלימה בספרות היהודית”], יידישע קולטור-ענינים, יידישער וועלט-קאָנגרעס, כרך י"א, גל' 1, ינואר 1960.

31.) [בעילום שם]: צווישן זיך גערעדט, מיינונגס-אויסטויש צווישן רעדאקציע און לייענער. [מובא מכתבו של מנדל זינגר, ששלח למערכת “דער וועקער” והיא סירבה לפרסמו – הכותב, ידידו של פינסקי במשך עשרות שנים, היה יועצו בענינים אישיים וספרותיים, ובחליו נקבע, כאחד עם שני חברים אחרים, כאפיטרופסו: פינסקי מסר לו לבחור כרך גדול של כתביו ביידיש, וחלקו יכול היה לראות בעיניו. ולענין הלוויה – היו מודעות-אבל ראויות, הראדיו הודיע על-כך בשידור הבוקר והצהריים; לא ראש-העיר סידר את הלוויה אלא ועד שנתמנה על ידו ובו הוחלט שלא להספיד את הנפטר “כדי למנוע כי לפני ארונו של פינסקי לא ידברו אלה שעזבו אותו לגמרי בימי חליו הקשה, ובכללם נציגי סופרי יידיש בישראל ומנהיגיהם, האפוטרוספים הציעו זאת בדעתם, כי דבר זה הוא ברוחו של פינסקי, שלא נשא מירמה ואחיזת עיניים”. הוסכם על כך, כי ידבר אחד בשם הכל, גם בשם העיר, והוא ש. שלום הכותב מכחיש את תיאורו של דוד פלינקר, שלא בא בעצמו ללוויה, והוא הדין באחרים שלא באו והפיצו בדיות], אידישער קעמפער, 15 ינואר 1960.

32.) י. רבינוביטש: דער סעצטער פון די קלאַסיקער. [אחרון הקלאסיקנים, שהתחיל ס"ו שנה קודם, מעל דפי “הויזפריינד” למרדכי ספקטור. הוא משלושת הדראמאטורגים החשובים – מלבדו יעקב גורדין ופרץ הירשביין, – אולם קצת מחזותיו נעשו מכלל הריפירטואר של התיאטראות ביידיש ובעברים וגם בלועזית – “האוצר” הוצג ב-1910 על ידי ריינהארדט בברלין. מכלל הראשונים לתיאור ההתנגשות המעמדית ופעמים הרבה גוברת מגמתיות. מחזותיו וגם סיפוריו גדושים סכסוכים דרמטיים. הוא עצמו היה מופת של אצילות וקולגיאליות חמה. הכותב מזכיר ביקורו של פינסקי במונטריאול לרגל ההצגה של מחזהו “דער ליבעס קרומע וועגן” כלומר, עלקלקלות האהבה. הכותב, במאמר בקרתי, ביטל את המחזה וכשנזדמן, מקץ ימים מעטים, עם מחברו, נהג בו אדיבות כקודם, אף אמר: “סבורני, כי היית לא צודק בביקורת המחזה שלי, אבל גם זכותו של המבקר היא להיות לא-צודק, אם הוא אך ישר בגישתו”], ניו-יאָרקער וואָכנבלאט, ניו-יורק, ינואר-פברואר 1960.*

33.) ב. דימונטשטיין: אויפן טויט פון דוד פינסקי, עלעגיע סאָנעט. [השיר מתאר את מנעמי שעת הבוקר ונמאר בו: “א פארלאָרענער מאָרגן פאר אים וואָס וועט ניט הערן – / איך קלאָג נאָך אים און די אלע פריידן קען איך ניט פארטראָגן” כלומר: בוקר אבוד אשר הוא לא ישמענו, אני מתאבל עליו ולא אוכל שאת כל ששונותיו], ליטערארישע העפטן, טוהונגו בקאליפורניה, ינואר-יולי 1959.

34.) ב.ד. [כנ"ל]: גברי (= גאברי) און די פרויען. [סיפור המעשה של המחזה – המאמר כבר נדפס קודם בדאָס פרייע וואָרט, ניו-יורק, 1916], שם, שם.

[ז' אב תש"ך]

א

כששים שנה זרמה יצירתו של אברהם רייזין כנחל זך וצלול והומה המית־נכאים בין שדות החיים הנסערים של תולדת־הדור. כששים שנה נתפשטה פעולתו בלב משבריהם ותמורותיהם, והיא פעולה רבת פנים – משורר, מספר, עורך, אידיאולוגוס, ועם זאת אנו מתקשים למצוא מה שנמצא לנו ביצירתם של קודמיו או של ההולכים עמו והבאים לאחריו, כלומר: אנו מתקשים למצוא ביצירתו ודרכה סימני־מיפנה, כל שכן עצם־מיפנה. דומה, כקו ישר וברור, צנוע ועז כאחד, שווה וישר מתחילתו ועד סיומו, הם גם יצירתו, על דרכה, תפיסתה ורוחה, גם מצעה ונושאיה. הלכך אין בה חידה וחידות, וכיריעה פרושה היא, וכל המתבונן בה, אחד משכיל בעל־הבחנה אחד פשוט־עם בעל־הרגשה, עומדים מיד על קסמה וקסמיה. אבל אם היצירה אינה חידה, הרי היוצר הוא חידה, ואפילו חידה גדולה, על כל פנים רב יתר מכפי שסבורים רוב מעריכיו. כי עצם האפשרות שלא להתפתות ולא להגרף למיפנה ולסטייה, ולהאמן לקו האחד, עצם האפשרות לקיים עצמו כנחל זך וצלול, ולא מתוך נזירות מנחשולי המערבולת שמסביב, אלא מתוך זרימה בתוכם ועמהם, היא חידה האומרת דרשני.

ולא נוכל לנסות בפתרונה, אלא אם נאמר, כי כנגד הכורח, שגרם להם לאחיו היוצרים בני דורותיו, שיניחו, מי בראש דרכו ומי באמצעה, את מסילתם הכבושה ויעלו על מסילה או נתיבה אחרת, המשנה את תכונת יצירתם וכיוונה, פעל פה כורח אחר, והוא כורח האופי והמזג, שאינם עשויים לא לשבירה ולא להטייה, וממילא אינם עשויים לתמורה. היה זה אופיו של אדם, שיגונו הוא כאור המאיר את סביביו והוא קיים את יגונו בתוך תוכם של חיים ותנועה שהשתערו, מתוך מיצר ומצוקה, ליסוד החדוה; היה זה מזגו של אדם, שרחמיו הם כאור המאיר את סביביו, והוא קיים את רחמיו בתוך תוכם של חיים ותנועה שתבעו, מתוך התקוממות ומרד, את מידת הדין. ולא עוד אלא, גם יגונו גם רחמיו מעוגנים בראייה שאינה יכולה למלט את עצמה מוודאות של נצח ייסורי הנברא, ויגונו ורחמיו הם־הם הממתיקים במעט את הוודאות הזאת. ואל נשכח כי משוררנו, משורר היגון והרחמים, לא עשה דרכו בפינה, שבה קונן את קינתו ברוב גירסות־עצב – הוא עשאה בתוך מחנה גדול, והוא מחנה מורד, לוחם, סוער ומסעיר; הוא עשאה בתוך תנועה גדולה, מאמינה ואופטימית, מריעה וקולנית; הוא עשאה בתוך ספרות שנעימתה היתה שונה במכריע משלו, ואם מותר להעזר דרך משל ניתן לומר, כי הוא היה כצליל־קבע מינורי בתוך סימפוניה מאַז’ורית, מבלי שיהא סבור, כי דרכו של הצליל ודרכה של הסומפוניה הם כסתירה ממנה־ובה, ואדרבה הוא וסביביו נראו לו כזיווג העולה יפה. ויותר משנראו לו כך, נראו לדורו כך — הדור לא ראה סתירה בין שירתו ובין סביביה, אף כי השירה היתה שרויה באווירה של רזיגנציה והסביבה בערה באווירה שהיא היפוכה המוחלט של רזיגנציה. תנועת ההתנערות, המרד, המהפכה בישראל ראתה את המשורר ושירתו כנושא דברה והוא גם היה מעורה בתוכה ואחד מקברניטיה, כשם שראתה את שירתו יסוד אינטגראלי ביסודותיה. אי לזאת, מן הדין להרהר, שמא ההגדרה רזיגנציה היא הגדרה מטעה, אם לא כוזבת.

ואמנם, אם נעיין יפה יפה נראה, כי לא רזינגציה היא, שיסודה לרוב בשמיטתה או התרופפותה של האמונה במוסרו של עולם, ואדרבה צליל־היגונים עולה פה מתוך מתיחות־תמיד בין שתי וודאויות מוחלטות, הוודאות של נצח הדמעה והוודאות של נצח קדומים, רוח הנבואה, שהיא מלח ההוויה האנושית; ויניקתו מרוח קדומים, רוח הנבואה, היא שהורגשה לו לדור, ובשלה דבק במשורר ושירתו, שהעניקו לו לדור רב יתר משעשויים היו להעניק גילויי האופטימית הכרזנית, לא כל שכן הרשמית.

ב

ואף זאת, הדור חש ביחידותו, ביתר דיוק: במיוחדותו, כשם שחשים בה מעריכיו, המתקשים הרבה בהגדרו וסיווגו. כי הנה יש בהם החוזרים על החלוקה המקובלת ואומרים: לאחר דור הקלאסיקאים, לאחר השלישיה הגדולה של מנדלי, שלום עליכם ופרץ, בא הוא, רייזין, נושא ירשתם הממוצעת. מובן, כי לאחר הגדרה זו כמתבקשת מאליה חברתה, ואמנם נשמעה גם היא: הוא הגדול שבאפיגונים. אבל כבר נמצא מי שעירער, ובדין עירער, על עצם ההגדרה – שלמה ביקל הוא האומר, כי אמנם לפי שורת הכרונולוגיה בא משוררנו לאחר השלישיה, אבל לפי שורת המזג והלך הרוח הוא בא לפניהם. ולא עוד אלא גם שאינו מסכים לסברה, כי פירושה של קלאסיקה היא התאזנות־הנפש ומתינות הקצב, שלווה רוגעת של הפטור ממלחמתו עם עצמו ומנצחונו על עצמו, ימצא את רייזין ראוי, רב יותר מקודמיו, לכתר של קלאסיקון, אלא שיחליף את הסברה הפרוזה למחלוקת הפוסקים, בסברה, כי רייזין הוא משורר הסבתות, האמהות, האחיות, ואדרבה עוד יוסיף: משורר היסוד שבעם, שנשא במשא היסורים מתוך יגון עליון וחמלה עליונה. לאמור, ששירתו היא מבע של אמנות לאותה שיכבה גדולה בעמנו, ועיקרה הנשים, העמלים, ההדיוטות, יוצרי הפרימיטיב הגדול של ספרותנו, – שירת העם ושירו. הפרימיטיב הזה לא עמד לו גואל, אף כי לכאורה נעזרו בו קצת משוררי ההשכלה בשיפוליה, שכן הללו עשו אותו מדרס לסיסמותיהם ורתמו אותו בקרון האקטואליאה, ואילו הוא, רייזין, נטל לו לשיר העם על פנים־פנימו, ספג את יסודותיו בפשטותם ובנינם, וזיכה אותו בעילוי של מולד חדש, מולד האמנות. כי טעות גדולה היא לראות את שיריו כמתכונת, לא כל שכן כחיקוי, של שירי־עם, כי אילו היו כך, לא היו מגיעים לקרסולי עצמם, כי באמת הם גאולתו של הפרימיטיב במעלה גדולה ממנו, ומשום כך הם גם שירי עם לכל דבר וגם יותר מהם. כי משורר מודרני אינו עשוי שיגיע לשיר־עם, אלא אם הוא יודע להבליע בו בצנעה מה שהוא יותר ממנו. מבחינה זו אין לו למשוררנו בן תחרות, זולת ח.נ. ביאליק, שוודאי המופת של שירי רייזין האיר לו באותה קבוצת השירים הנחמדה והנפלית הקרויה: מעין שירי עם.

ג

כדי לטעום מה מכוח אמנותו של משוררנו בפשטות, שהיא לו כיבוש של אמנות, נעיין בשיר קטן שלו, במידה שתירגומי מסוגל למסור ערכיו של המקור. הוא שיר על חיבוטה ויסוריה של אם שאין לה היכן תשכיב בני ביתה:

שְׁמוֹנָה בְּנֵי בַּיִת

וּמִטּוֹת רַק שְׁתַּיִם,

אֵי לַיְלָה תִמְצֶאנָה

תְּנוּמָה עַפְעַפַּיִם?

שְׁלשָׁה עִם הָאֵם

שְׁלשָׁה עִם הָאָב,

יָדַיִם, רַגְלַיִם

כְּמִין עֵרֶב רָב.

בְּבוֹא עֵת הַלַּיְלָה

מִטּוֹת לְהַצִּיעַ,

הָאֵם מְפַלֶּלֶת:

מוֹתִי לוּ יַגִּיעַ.

תִּבְכֶּה. וּמַה פֶּלֶא?

בִּכְיָהּ לֹא לַשָּׁוְא:

אִם צַר הוּא הַקֶּבֶר,

לְבַדְּךָ בּוֹ תִּשְׁכַּב.

אין צריך רוב ניתוח כדי לראות, מה נפלא הוא הקיצור בתיאור הטראגיקה של יום־יום, המגובשת בתמונה הפשוטה, ומה גדולה היא הנאמנות לפסיכולוגיה של האם, הממלטה את ייסוריה, שאין להם מפלט של מרד והתקוממות, לתוך אותו סיום של שאלה, השקויה הומור, ששחוק ודמע מעורבים בו ללא הפרד.

או שירו הידוע על יגונו של בחור־הישיבה, שנעשה שיר עם ממש: וגם אותו ניסיתי להביא בתרגומי בבריתה של העברית להשגירו על פי דובריה ומזמריה (בקובץ “זמר עם”).

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן הַגֶּשֶׁם

הַיּוֹרֵד בְּתוּגַת קֶצֶב,

עַל הַזְּגוּגִיּוֹת כָּל נֵטֶף

מִתְגַּלְגֵּל כְּדִמְעַת עֶצֶב;

וּקְרוּעִים הַמַּגָּפַיִם

וּבַחוּץ נֶעְרָם הָרֶפֶשׁ

הִנֵּה חֹרֶף, אֵין אַדֶּרֶת

מִפְּנֵי כְּפוֹר יָבוֹא עַד־נֶפֶשׁ.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן שַׁלְהֶבֶת

שֶׁל הַנֵּר בִּרְתֵת תִּנּוֹעַ

מְטַפְטֵף דּוּמָם הַחֵלֶב

עַד אֲשֶׁר יִתַּם לִגְוֹעַ;

כֵּן בַּקְלַיְזְל פֹּה אֶגְוָעָה

כְּשַׁלְהֶבֶת־נֵר עוֹמֶמֶת,

עַד אֶפַּח נַפְשִׁי דוֹעֶכֶת,

בְּפִנַּת מִזְרָח שׁוֹמֶמֶת.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן אוֹרְלוֹגֶן

מַנְגְנוֹן כְּמַעֲשֵׂה גֹלֶם

מִסְפַּרְתּוֹ צְהֻבַּת עַיִן,

קִישָׁתוֹ כִבְדַת הַהֹלֶם;

כְּלִי שָׁרֵת אֲשֶׁר כָּל נֶפֶשׁ

בְּקִרְבּוֹ לֹא מְהַבְהֶבֶת;

בָא מוֹעֵד, קִישׁ־קִישׁ קוֹרֵא הוּא,

בְּלֹא רָצוֹן וּבְלֹא מַחְשֶׁבֶת.

מַאי קָא מַשְׁמַע חַיַּי אָנִי

וּמַה דְּמוּת לָהֶם וּדְיֹקֶן,

טֶרֶם־עֵת כָּמַשׁ הַנֹּעַר

טֶרֶם־עֵת יִקְפֹּץ הַזֹּקֶן;

לֶחֶם־חֶסֶד בְּלוּעַ דֶּמַע

קְשִׁי אֶגְרוֹף הוּא כַר מַרְגּוֹעַ;

לְהָמִית עוֹלָם הַזֶּה כַּאן

וּלְעוֹלָם הַבָּא לְכְמוֹהַּ.

לא זו בלבד שאנו חשים מיצר הקלייזל אלא הרהורי־החבוש בו נראים לנו כמיני נפשות חיות וממללות – נפש החלון המשקף יגונו של סגריר, נפש הנר הנפתל על אחריתו וגזירתה, נפש השעון שתנועתו כפותה לפאטאליות מיכנית, וכל אלה משל הם, כצדדים מחוצה לו המאירים אור־נכאים נהיר את שמפנימה לו, והמשל והנמשל כאחד, השתולים, בנאמנות אחרונה, בהוויתם, הם משל גדול, החובק בפשטותו זרועות־עולם.

האם ידע רייזין, כי הביא גאולה לשירת־העם, כי נתן לשון־אמנות לגמגומה, היא שאלה, שהתשובה לה ראוי לבקש לא בזכרונותיו אלא בשיריו, והרי שיר כזה שניסיתי בתרגומי גם הוא:

גַּם אַתָּה הֵבֵאתָ מָה,

קֶרֶן אוֹר לְלֵיל־אֵימָה,

וְלַדֶּגֶל שֶׁזֶר חוּט,

וְלַזֶּמֶר צְלִיל פָּשוּט;

לַשַּׁלְהֶבֶת רֶשֶׁף קַל,

קֹרֶט גִּיל לָעָם הַדָּל;

לִדְמִי עֹנִי הֵד שֶׁל כְּרוּז,

שַׁחַר לְקִיּוּם מָאוּס.

והודיית בעל השיר כמאה עדים.

[תשי"ג]

א

הכלל האומר, שאין לך עדות טובה למחבר כחיבורו, מקוים, כמדומה, יפה־יפה בפואימה “שירת קנטוקי” כפי שהיא מונחת עתה לפנינו. פואימה זו, במולדה ראשון, הוא נוסחתה היידית, כורכתו בחבורת “יונגע” [=הצעירים], שהוא מראשוניהם ומאחרוניהם כאחד, ואילו במולדה אחרון, היא נוסחתה העברית, היא כורכתו במה שהוא לפני החבורה ההיא ולאחריה. חבורה זו רבים כתבו בעניינה וענייניה, מהם קרובים אליה, שמתוך נגיעתם בדבר כורח גישתם הסובייקטיבית נרחב הרבה; מהם רחוקים ממנה, שמתוך קשי השליטה בחומר המפוזר והמפורד אפשרות גישתם האובייקטיבית מצומצמת מעט, אבל אלה ואלה, בדברם על בני־החבורה, מבליטים או, לפחות, מרמזים על ייחודו של משוררנו בה, ועיקר ייחודו במה שהיה גם מעורב בכללה גם נבדל ממנה. והכוונה היא לא בלבד להמשך־המסילה, שבו נפרדים, ברגיל, בני חבורה אחת ואחרת, איש איש לדרכו, אלא גם לעצם־תחילתה.

הוא היה מעורב בכללה — הרי הלך עמה ובתוכה, ובמידת־מה אפילו בראשה (הוא בין משתתפי הכרזתה, הוא פטר־פירסומה, הקובץ הקטן, בן כ"ד העמודים, “די יוגענד”, בשנת 1907), וכסמל ההליכה הזאת היא הנוסחה היידית של הפואימה שלפנינו, גם אם נכתבה ונתפרסמה שנים הרבה לאחר־כך. הוא היה נבדל ממנה – הוא הלך לצידה ומעבר לה, וכסמל ההליכה הזאת היא המהדורה העברית של הפואימה שלפנינו, גם אם נכתבה שנים נוספות לאחר קודמתה והיא מתפרסמת אך עתה.

ב

חבורת “יונגע”, שבאה בשעתה להעמיד את היוצר ויצירתו כעיקר לגופו ולפטרם משיעבודם למה שאינו מחייבם על־פי חוקתם שלהם, בין שיעבוד לגבוה, כדמות התכלית האידיאית של המפלגה ותעמולתה, בין שיעבוד לנמוך, כדמות התכלית הצינית של העתונות ומהומתה, כבר ניתנו בה, בידי מעריכיה, כמה וכמה סימני־היכר מובהקים, אך אם מותר לנו להוסיף נופך משלנו, היינו מצרפים להם שני קווים – האחד שלא נתבלט דיו לעין המעריכים והאחר שכמעט שנתעלם מעינם. הקו האחד – עירוב המוצא הבולט, שלא מצינו כמותו בחבורות הקודמות, כי פה נתלקטו מהגרי אוקראינה וליטא וביילורוסיה ופולין וגאליציה וממילא נתלכדו מיני שוני של מסורת ואופי, השכלה וחינוך, טעם ומנטאליות, ונמצא הריבוי כמצע לאחדות, שאפילו לא נתקיימה, ניסוייה עשויים היו להפרות, ואמנם הפרו, בעצם תחרותם של היסודות. הקו האחר – הדולשוניות, שהיתה כנוסח הקבוע של ספרותנו למראשית ההשכלה ולאחריה, וקיימה את עצמה במובלט על דרך האוניה הפרסונאלית, התפוגגה והלכה, עד שהיוצאים מן הכלל לא באו אלא לקיימו, וה"יונגע" לא זו בלבד שפסעו בדרך החדלשונית, אלא בעוד שחיזקו את חיבורם לספרות הכללית על־ידי קניין הלשון האנגלית וספרותה, שהיתה כתוספת־רובד על גבי לשונות וספרויותיהן שנקנו להם קודם – רוסית, גרמנית, ואף פולנית – הרי כמעט שניתקו את חיבורם עם הספרות העברית החיה, ולא בלבד בקו היצירה – בתורת מחברים, אלא גם בקו הצריכה – בתורת קוראים.

אכן, בכור כרכי “התורן” נדפס בו שיר עברי של ראובן אייזלנד, אך הוא היה גם בן יחיד למחברו, וכן ארכיונו של ה. לייוויק נשמר בו כתב־היד של מחזה עברי, יציר־ימי־נעוריו, ובין מאות הנובילות של אופאטושו נמצאת אחת או אחרת שכתיבתה עברית, אבל בדרך כלל תחומם של “יונגע” התחדדה בו המחיצה שבין שתי לשונות־ספרותנו, כשהמגע מצטמצם והולך, והשפעת־ההדדין כממילא פוחתת, ואפילו בטלה. והנה בעל “שירת קנטוקי” חורג מתחילתו מסגרונה זה של החבורה – אם לדולשוניות, הרי כאילו בית־אביו, ר' יצחק אייזיק, רבה של פיטרושין, קהילה הסמוכה לקובנה ויושבת על נהר ניימן, חלה בו חלוקה פונקציונאלית, באופן שבנו הגדול, א. ש. שווארץ, שירתו נתייחדה ללשון־האבות, ואילו בנו הצעיר י. י. שווארץ, שירתו נתייחדה לשפת־האמהות. שורת־הדקדוק מחייבת לומר, כי אין זה, אמנם, ייחוד מוחלט – כשם שהאח הגדול כתב, זעיר שם זעיר שם, גם שיר יידי, כך האח הצעיר כתב, זעיר שם זעיר שם, גם שיר עברי, ולא עוד אלא כשם שתירגם ממחזות שקספיר “יוליוס קיסר” ו"האמלט" ליידיש (1918), כך תירגם מסונטות שקספיר לעברית, ואפשר ששיעורי־תירגום אלה מבליטים את הפרופורציה של עיסוקו בשתי הלשונות, על כל פנים אם אין לפנינו ייחוד מוחלט, יש לפנינו ייחוד מכריע.

ג

אולם אם לעצם מעשה־תירגום כמותו כאחרים מבני החבורה, שטרחו על כיבושה של שירה על דרך־תירגום במזל־האמנות, הרי שלא כמותם בנקודה נחשבה ביותר – בעוד הם פושטים על שירת־העמים לכבשה, הוא פשט על שירת־עמו לכבשה, ונעשה, בספירת־יידיש, תורגמנה של שירת־העברים לדורותיה. לאמור, לא זו בלבד שהגשר בין שתי הלשונות לא ניתק לו, כדרך שניתק להם לחבריו, אלא נתחזק לו מתוך יגיעת תירגומיו רבי־הפנים, עד שנתקיימה בו בחינת מתרגם־ומתורגם־חד־הם, כראות עינינו עתה, בפואימה “שירת קנטוקי” שלפנינו. הקבלת ההבדל שבינו ובין חבריו בתחומו של התירגום וכיוונו מבליטה כמאליה הבדל־שביסוד, וכבר העמיד עליו יעקב גלאטשטיין כשהעיר, בענין חבורת “יונגע”, כי ראשיה־ראשוניה מאני לייב, זישא לנדוי, ראובן אייזלנד הביאו לתוך פיוטה של יידיש צלילי חידוש ביסוד הסלאוויות והגרמניות, ואילו י. י. שווארץ הביא לתוכו צלילי־המשך שכמותו כחידוש, ביסוד העבריות.

וודאי שייחודו זה עשוי שיסתבר מתולדתו על עיקרי־קוויה, כפי ששירטטם בעצמו בשיחה עם יעקב פאט (ונכללה בספר־שיחותיו עם ארבעה עשר סופרי־יידיש באמריקה, מהם ששה מאנשי “יונגע”) – בנם של רב למדן, איש־מידות וגומל־חסדים, יפה־תואר ונעים־רוח, ואם כשרה, שילדה אחד עשר ילדים ונתקיימו לה חמישה מהם, למד משנות ילדותו ובחוריו בישיבות ליטא ויצא לו מוניטין כעילוי בקלויז דחייטים בקובנה; הקדים להכיר את שירת־הרוסים, וניאות לאורם של גדוליה, ופושקין ולרמונטוב בראשם, אך קרוב מכל היה לו כוכבה העולה של שירת־העברים, ח. נ. ביאליק, ובשנת הי"ט לחייו נתעורר לתרגם את “המתמיד” ליידיש, והוא פתח מעשי־תירגומו, רמז ואות לבאות. מיצר־העוני של העיירה ודחק־פרנסותיה, וביחוד שנאת ישראל הרוחשת בה וסביביה, מוליכים אותו בעקבי אחיו הגדול, שהיגר לפניו אל מעבר לים ותלמודו של רפואה, ובשנת 1906 דורכות רגליו על אדמת־אמריקה, כשכל פירסומו, שאפילו לא הלך לפניו אלא אחריו, שיר אחד שלו “בלומען” [= פרחים] ותירגום אחד שלו, הוא תירגום שיר “בשדה” לח. נ. ביאליק, ששלחם לשבועון הווילנאי “דאָס יידישע פאָלק” שבעריכת יוסף לוריא ונדפסו בו, והם ככרוזים לשני ראשי־הסוגים של כתיבתו העתידה לבוא. בעזרתו של המטיף הנודע מאסליאנסקי, חותן־אחיו, הוא תופס תחילה אומנות של מורה בתלמוד־תורה שבברונזוויל, כשהמורה יומם הוא עצמו תלמיד לילה, לומד בבתי־ספר ומעצמו שוקד על קניינה של הספרות האמריקאית, כותב שירים, נספח לחבורת “יונגע”, אולם, כפי שכבר נרמז, עמידתו אינה בטבורה אלא בצידה. יצחק בלום, שהציל לנו ציור־דיוקנו של משוררנו מלפני כיובל שנים ומעלה, כותב לאמור: “עול־ימים, יפה, תמיר, ראש ששערותיו עבותות, שחורות, מתולתלות – חומד־לצון ועליז־חיים, כנער צעיר, שנחלץ זה עתה מן החדר, אך מלא חן ודעת כעילוי, שדרכו שלא לבזבז שעתו לדברי־חוכה, אלא ליכנס לבית־המדרש ולהתנענע על גבי הגמרא”. אם לצרף דברי זכרון והערכה של אחרים, הרי הניגוד שבין משוררנו ובין בני החבורה ההיא, מהם שהתהלך עמהם כאח וריע – יואל סלונים ומשה־לייב הלפרן, זישא לנדוי ומאני לייב, דילון וחיימוביץ – ינק מתחומו של שוני־מזג ושוני־תגובה: הם היו, ביחוד בראשית־ליכודם, סוערים ותוקפים והוא שקט ומאופק; הם נסחפים בשנינת־פולמוס והוא נמשך, לכל המרובה, לשנינת־בדיחה; הם – ביחוד איגנאטוב ואייזלנד – שטופים בתיאוריות לחידודו של החדש והוא מעוגן בעיגולו של הישן שהוא חדש תמיד; הם מגבשים את הלשון האחת והוא משוטט בין שתי הלשונות. ולא עוד, אלא הוא אף מחוצה למריבת־הלשונות ודומה, שאפילו נקודת־מוקדה, ועידת צ’רנוביץ, זו האפיזודה שבהילותה עוררה בהילות כמותה, הלא היא הפיכתה לדגל, כמעט למיתוס, לא תפסה בו כל עיקר.

לימים הניח את ההוראה בכיתות של קטנים וברר לעצמו את ההוראה באולפנות של גדולים – ליד אומנות־ראש, הוא תירגום מיטב הספרות העברית, אם שירה אם חכמה, טיפח אומנות־מישנה: טורח בעצמו על תפוצתם של ספריו, נדד על פני אמריקה, וביקוריו, המלווים מחזורי הרצאה וקריאה, היו בחינת ירחי־כלה לישובים, ביחוד הרחוקים והנידחים, והם שעשוהו כשלוחה הנודד של תרבות ישראל הכוללת. כאחד הסימנים של החזקת טובה לו, ניתן לראות בכך, כי מרכזי תרבות וסניפיהם הם־הם שהוציאו את ספריו לאור – אתה מוצא כמו"לים שלו מורי־תרבות בניו־יורק, במישיגן, פילאדלפיה, דיטרויט, קאראקאס. אכן דרך פעולתו עשויה תחנות מתחלפות של כינוס ותפוצה – ימים ושנים הוא שוקד על אסופה אחת ואחרת, משבבה וממרקה, ומשהשלימה, הוא יוצא לעשות לה נפשות בקרוב וברחוק. רבו מסעיו, ופעמים היה בין מסע למסע פורש לנופו של כפר, ועוד בימי זקנתו המופלגת נראה עודר בגנו ומטפח פרחיו, באותה רעננות שטיפח בה פרחי שירה ובינה. מסעי־נפשות אלו דחו את משא נפשו – מסעו לארצנו, והוא נתקיים אך זה מקרוב. ומי ששמע את דבריו וקריאתו של בן השבעים־וחמש במסיבה לכבודו בירושלים ראה בממש זיקנה ונעורים העולים בקנה אחד, הוא־הוא הזיווג שעמד לו בעצם עמידתו ופעלו, שסודם בשחוק החילופים של ישן וחדש ומזיגתם.

ד

הבודק ביצירותיו, נגלית לו דיספרופורציה¹ כפולה, ראשית – שיריו, הפזורים על פני דוכנים שונים, לא באו עד־עתה על כינוסם, ואילו שתיים הפואימות שלו זכו לכך. אין להכריע, אם חלוקה זו של תשומת־דעתו, שניתנה לסוג אחרון ונגרעה מסוג ראשון, מעידה על יחסו שלו עצמו אליהם, אבל הקורא, שאין בידו לנוד על פני מאספים ועתונים, נמצא באמת חסר, שכן משוררנו כחשיבותה של האפיקה שלו חשיבותה של הליריקה שלו, והקורא המבקש לעמוד על מלוא היקפו של המשורר וניתנו לו השירות ולא ניתנו לו השירים, יוצא מלפניו וחצי תאוותו בידו. אחרית – שתים השירות, שיצאו לאור, מרחק כתיבתן כמרחק עניינן – הפואימה הראשונה שעניינה אמריקה ושמה בתחילה “נייערד” [= ניר חדש] ולסוף “קענטאָקי”, יצאה לאור במכונס בשנת 1925, הפואימה האחרונה “יונגע יאָרן” [= שנים צעירות] שעניינה ליטא, יצאה ב־1952.

הפואימה “קענטאָקי” עניינה דרכו של איש־יהודים ממהגרי־ליטא, שאחז מקל־נודדים ותרמיל־רוכלים ונדד על פני מרחבי אמריקה, עד שנתגלגל לקנטוקי והשבית בה את מקלו והחליף את הרכולה במסחר גרוטאות, שעלה בו מעלה מעלה, ובכוחו בנה ביתו לרווחה ומשפחתו הסתעפה והלכה ונעשתה בית־ליכוד לקהילת־יהודים נבנית והולכת. לעיני הקורא עוברים שלושה דורות של בית יהושע, והוא רואה את רוח מסורת הבית המידלדלת והולכת ורוח הווית הנכר המתעצמת והולכת, הוא רואה פרקי ההתנצחות של שתי הרוחות כדמות פרקי חיים על תוכם וברם, פנימם וסביביהם, כשהכל ניתן בהבלט־קווים ובמיצוי־פרטים, ככוחם של כשרון־סיפור וסגולת תיאור לגופם, כשעניין הסיפור והתיאור אהבת־חיים ותאבון־עשייה. אהבה זו פורשת על הכל טלית של אמונה, גם אם בחינה קלה של גרגיר־היהדות המצמיק והולך בתוך כרי־הנכר המגדיש והולך עשוי להעמיד את האופטימיות, בין גדושה בין מחוקה, על חודו של תיקו. דומה, כי לפנינו מהדורה שונה, ועם־זאת שווה, של סוג האידיליה הטיפוסית בספרותנו, היא האידיליה של שאול טשרניחובסקי. אולם שם, בתיאור הווייתו של בית־היהודים בכפרי־טאבריה, באים לפנינו פרקי־השלווה כששוברם בצידם – הם ציוני מזכרת־ההשמד מעשי אויבים בחוץ, ואילו פה, ברחובה של קנטוקי ואגפיה, באים לפנינו פרקי השלווה כששוברם בצידם – הם ציוני אתראת השמד פרי־אוהבים מבית. נמצאת סכנת האימים שם כסכנת הפיתויים פה, שכן קשה קטיעת אברים והתזתם, אך דלדול אברים ונשירתם אינם קלים ממנה, שכאן וכאן נכרת כוחו של העם. אכן, כלתו של אבי הבית, המוליכה את נכדו בשבת שלנו לבית־הכנסת ובשבת שלהם לבית־היראה, מדמה ליישב בדרך־כך את הניגודים, אך כבר שאל השואל, אם אפשר לו לנכד, שיתנודד לעולמים תנודת כלאיים, וביחוד כשמסורת־בית־אביו מקלישה והולכת והוויית־בית־אמו מעצימה והולכת. אלא שאותו שואל אינו המשורר אלא מבקרו, שהמשורר בעצם תיאורו לתומו עוררו לשאול כך.

כי לפי פשוטה של “קענטאָקי” לא עלתה שאלה זאת וכזאת לא בימים שהתרקם שפירה של הפואימה ולא בימים שהבשילה ובאה על ביטויה, ואף לפי דרושה של “קענטאָקי”, הרי שאלה זאת וכזאת יותר משהיא נדרשת מתוך הפואימה היא נדרשת לתוכה, ואפילו הודיה, וביחוד מאוחרת, של מחברה, כי הספק בכוח עמידתה של ההווייה היהודית החדשה בתחום תיאורה של הפואימה הקדים לכרסמו, אין בה כדי לשנות את אופיה כאמירת־הן למציאות החדשה מתוך אמונה בהווה ועתידה. לכאורה, אמירת הן כזאת היתה יאה יותר למשורר שעמידתו היתה לא בהיקפה של חבורת “יונגע” אלא במרכזה, אבל מה נעשה ודווקא אלה, שנטועים היו במרכזה, ותקעו עצמם בחדש, עשו בקסמיהם לתלות שלטי־נוים בפינת מולדתם הישנה, ואילו משוררנו, שצידד להיקפה, תקוע ועומד בישן, קשר כתרים למולדת החדשה. פליאה זו עשויה שתתחדד, אם נזכור, כי אישי המודרנה, שהתלכדו בחבורת “יונגע”, עם כל דיבוקם בחדש ובחדיש, ביקשו לעצמם נתיב לשורש ישן וקדום, וכן בנו בלדה שלא כמתכונתה בעמים, שכן כסחו את קוצי־אימיה והחליפום בציצי־חסדים, או טרחו להעלות מטבעות־לשון מתוך ספרי טייטש ותחינות. והנה בא מי שדיבוקו בחדש ובחדיש תלוי ברפיון, והוא ששר את שירת “קענטאָקי” עשרים וארבע שנים קודם ששר את שירת “יונגע יאָרן”. אכן מתוך הפואימה “יונגע יאָרן”, שעניינה קדמת־נעוריו, מסתבר כי כששר בגלוי את שירת ההווה, שקקה בו בחבוי שירת העבר, היונקת מתודעת שרשו, שלא משה ממנו מעודו, והיא תודעת מוצא רחוק, ששלשלתו רצופה ורדופה למן הדורות הראשונים שהיו שתולים בארצם ונעקרו ממנה ונדדו בגלויות עד הדורות האחרונים שהיו נטועים על שפת הניימן ונעקרו ממנה וגלו באשר גלו ומולדתם מקדם, על אדמתה ושירתה, נצורים בלבם.

ודין לעורר על ראייתו השונה של משוררנו את העיירה ונפשותיה, והכוונה היא ביחוד להבלט גבורתם העלומה, הנותנת סימניה בהופעתם הגלויה, הופעת נערים־גיבורים ויהודים־אלונים. מבחינה זו הוא רחוק מאהובו, ח. נ. ביאליק, וקרוב לחביבו, ש. טשרניחובסקי, המדבר בשירתו, “אלי” על ניצוצות גבורתם של ראשונים המהבהבים בנפשם של אחרונים. כי מכחולו של משוררנו, כשם שתיאר גבורת רוחם של בני העיירה, שעיקרה זיווג של פשטות ועניות, תיאר בריות גופם, וצירופה של אותה גבורה ושל אותה בריות משרה את אורו הנערב על חול ומועד, מצווה ומנהג, שיח וזמר. שירת האור הזה על אוריו היא נפש הפואימה וחמרה, ומלאכת המחשבת שבחריזת האורים וניצוציהם היא העושה את בעליה מגדולי האפיקנים שבשירת יידיש, באופן שהאבטוביוגראפיה שלו היא כתולדת בית הנטוע בלב תולדת העם.

ה

ועוד לעניין “קענטאָקי”. חיי המהגר היו מרכז־נושאיה של ספרות יידיש באמריקה, וביותר של שירתה, שבאה לתנות את גורלו ובייחוד את מעמד נפשו הנשסעת בין ליבוטי־כיסופיו למולדתו הישנה ובין חיבוטי־קליטתו במולדתו החדשה. אבל עיקר־תשומת־הדעת ניתן לו לפועל, ביחוד לפועל המתענה בשיטת־היזע בכרכים, ואך קצה־תשומת־הדעת ניתן למי שתחילתו פועל וסופו פדלר, המסבב בערי־השדה והכפרים, עד שהוא משתקע בעיר מעריה, בייחוד בעיר צעירה וחדשה, ותקומתו בכלל־תקומתה ושגשוגו בכלל־שגשוגה. מבחינה זו עשה משוררנו את הטפל שבתימאטיקה כעיקרה – יהושע, אי־ליטא, נראה לנו, מאז דרוך רגלו ראשונה על אדמת קנטוקי, בכל דרכו ודרכיו, כשהוא משרך עמוס רכולתו, בחולותיה וסר לישוביה, שיש בהם המקדמים אותו בשיסוי כלביהם (והם, כמובן המתיישבים הגרמנים) ויש בהם המאירים לו פנים, מקצים לו פינת־מושב; ובה, בין לבנים וכושים שזכר מלחמת־האזרחים עודו מטיל צלליו הנמוגים ביניהם, נבנה גם בית־יהודים שסופו קהילת יהודים, ורוח־בראשית המרחפת על פני העלילה ורקעה, אישיה ונופיה, מוצנעת בה כמין כמיהה להחיות עולמו של המקרא על פשטותו. המעיין יתעורר על־כך, כי כבר נמצא סופר איש־ליטא, שחלם מרחוק חלום־תחייה כזאת, וזה ימים הרבה קודם שגל־ההגירה הגדול של בני־עמנו עלה על חופה של יבשת־קולומבוס. א. מ. דיק, שעמעמה בו הזיית־בוסר של חידוש חיי־המקרא, בדמותם הפטריארכית, כפי שנראתה לה לאספקלריה המשכילית, כתב כמין אוטופיה תמה שעניינה איש־ליטא שנדד לאמריקה, תחילתו פדלר וסופו בונה ביתו כבית אבות־המקרא הרחוקים. אכן, ההשוואה בין בן־ליטא וסיפור־ההזיה שהזה בווילנה ובין בן־ליטא ושירת־המציאות ששר בקנטוקי, היא, לפחות, מגרה ביותר.

על שום־מה ראה משוררנו לנהוג בשירתו וסדרה על דרך שהקדים את המאוחר ואיחר את המוקדם; כלומר: על שום־מה קדמה שירת “קענטאָקי” לשירת “יונגע יאָרן”? בלשון אחר: על שום־מה אנו רואים את בן־ליטא העקור ממחצבתו ומנסה מזלו במרחקים קודם שראינו אותו נטוע במחצבתו וגדל מתוכה? — שאלה היא שניתנו לה שתיים תשובות. התשובה האחת – אהבת־החיים וחמדת־העשייה, שחילחלו את גל־ההגירה, עוררו את המהגר להשתער מלוא־ביטחה על קרקע־חיותו החדשה, כדי לכבוש את מציאותה לעצמו ולכבוש את עצמו למציאותה, והיא שחשפה את הקרוב במקום אף שהיה עוד רחוק־לנפש, והעלימה את הרחוק־במקום אף שהיה עוד קרוב־לנפש, ולימים כשהאחיזה בשטחי המציאות שנמצאה מקרוב נתקיימה עד כדי סכנת העקירה של שרשי המציאות שנעזבה ברחוק, עלתה ההוויה הישנה מתחום־היסחה ונתגלו חוטי־החיבור הנשכחים והנעלמים וקמה הפאנוראמה של בית־ישראל בעיירת־ישראל על קסמה וקסמיה. התשובה האחרת – מחיקתה של המציאות שנעזבה מרחוק מעל פני האדמה, רמיסתה עד־עפר בידי טובחי עמנו, חורבנה שלה ושל עמה היושב בה, הם־הם שתבעו את בנה להיות תנים לה בהיותו כינור לה. התשובה האחת והאחרת צד של צידוק בה ותוספת־חיזוק לכך בדברי המשורר המשולבים בשירתו. ועם־זאת נדרשת תשובה מספקת יותר שכך, בערך, ניסוחה: ודאי כל שהניח בית, שהוא יודע היותו בית־דורות שהיו, והרחיק ובנה בית שהוא מקווה להיותו בית־דורות שיהיו, לא יימלט מחובת העימות וכרחה: מה בין הוודאות של הבית הישן ובין האפשרות של הבית החדש; כשם שלא יימלט מחובת השאלה וכרחה: כלום לא יצא שכר־האפשרות בהפסד־הוודאות. ואמנם, נמצא מבקר, א. מוקדוני, שהגדיר את “יונגע יאָרן” לא כאבטוביוגראפיה רומאנטית אלא כאבטוביוגראפיה אקטואלית ביותר, המציגה את האתמול כנגד היום ומראה כיצד עם־של־רוח נתגלגל לעם־של־חומר. הרהורים אלה המותחים קו של הקבלה בין שתי הפואימות, אם כי צמד־הניגודים שהם מעלים אינו רוח וחומר, אלא הנחה ועקירה, עצמיות והתנכרות וכדומה. ספק, אם עצם ההקבלה ודרכה הם מכלל כוונתו המוקדמת, ואפילו המאוחרת, של המשורר, אך ודאי הוא שאפשרותה המקופלת בשירותיו פתוחה לפניהם, לפני המבקרים, ביחוד אם הם קוראים את שני הספרים כסדר כתיבתם, אך מעריכים אותם כסדר נושאיהם. וראה, למשל, דברי י. ח. ביליצקי, הרואה את שירת משוררנו מטרידה אותו עצמו ואת קוראו כאחד: “מה יהיה על האדם היהודי באמריקה, לאן מובילה דרך חייו, התעמוד לו קנטוקי הרחוקה, חכמת חייו ובינתו הנעלה; האם מורשת ליטא תפריח את צחיח חייו בקנטוקי?” כללו של דבר, חורבנו של הבית הישן בנהרי־נחלי־דם מחדד את העימות וכרחו, וביותר אם הבית הישן הוא חיל־מילואיו של הבית החדש.

ועם־זאת דין שנדגיש, כי אילו זכינו והבית הישן על נפשותיו ניצל לחיים, היה גם אז המשורר שר את שירת “יונגע יאָרן”, כדרך ששרו אותה משוררים אחרים לפניו, כדרך ששר כל משורר ההולך מעוגל־סדנו הגלוי לפיתול־שרשו הסמוי, משטח־שעתו לעומק־נצחו. מולד־מישנה של קדמת־הילדות נתחולל בו בביאליק והעלה את “זוהר”, “ספיח”, “אחד אחד ובאין רואה”, כשם שנתחולל בו בטשרניחובסקי במחרוזת האידיליות שלו, כשכפרי ילדותם וישובי יהודיהם עודם על תלם. שמא ניתן להבחין בשוני נעימה שבין “חתונתה של אלקה”, כשגולה זו התפקקה והלכה במערבולת־ההפכה, ובין “עמא דדהבא”, כשגולה זו ושארי־גלויות באירופה עמדו על סיפם של בתי־המשרפות ובתוכם, הרי עיקר מניעיה של שיבת־מישנה זו הם מעבר לחילופי־גורל אלה. והרי בעל “יונגע יאָרן” מעמידנו במבורר על ראש־גורמי־שיבתו לאמור:

פאַראַן אַ שעה ווען אלץ טויכט אויף אוּן קוּמט צום לעבּן,

די וועלט ווערט ווידער יוּנג, עס טוט דיך אַ פארפלייץ,

מיט בילד מיט זעאוּנג און מיט קלאַנג, מיט ערשטן רייץ,

און טוט מיט טרייסט און רחמים דיך פאַרוועבֹּן.

כלומר: יש שעה שהכל נגלה ועולה וקם לחיים, העולם שב להיות רענן, ואתה נשטף תמונה, חזון וצליל וקסם ראשון ונארג בנחמה ורחמים. הרי לפנינו המפתח: מה שנגוז ונחבא ציפה בבית גניזתו ובפינת מחבוא לשעת פריצתו בשירה ובה, הוא שב לתחייתו במלוא רעננותו הראשונה.

ו

תשובה מורכבת זו מסייעתנו לחלוק על דרך־הביאור שניסה בה ש. ניגר – לדעתו, בעיית המוקדם והמאוחר מסתברת מתוך שליטא היתה לו למשורר קרובה יותר איחר לראותה ולהראותה, ללמדנו כי נדרש לו מרחק־ימים, כפי שהוא נדרש ליצירה ביסוד האפיקה. ולא עוד, אלא הוא מוסיף ואומר, כי גרעינו של דבר־שירה כגרעינו של צומח ממש – לאחר שהתפרד ונהרס בקרקעו הריהו צץ ופורח ועושה פרי. והרי תשובה זו סתירתה ממנה ובה, וביחוד בבוא השואל וישאל, על מה כלל הגרעין מחייב פואימה אחרונה ואינו מחייב פואימה ראשונה, על מה התיאור האפי של הקרוב ניתן לו קודם התיאור האפי של הרחוק, וביחוד שבחינת האמנות שבשתי הפואימות אין בה להעיד, כי כוחו בשירתו ראשונה פחות מכוחו בשירתו אחרונה. אדרבה, נמצאו מבקרים המעדיפים מבחינה זו את “קענטאָקי” על פני “יוּנגע יאָרן” ואפילו נמנו בה בפואימה האחרונה סרבולי־מלודרמטיקה ושרבובי־פּוּבּליציסטיקה, שלא לקתה בהם הפואימה הראשונה, והרי לפי הכלל, שדרגת האמנות ויכלתה, במערכה האפית, נקנות מכוחו של מרחק, איפכא מסתברא. נודה כי לטעמנו המעדיפים גוזמא קתני, שכן זכורים אנו, כי “יוּנגע יאָרן” נולדו, אמנם, מתוך הקינה האישית על אבדן חורבן פטרושין ואלפי חברותיה, ולא תיפלא גיחה של זעקת־ביניים קצרה ושל אנחת־ביניים חטופה, ואדרבה ייפלא חסרונה, שהיה כתעודת עניות למשורר ורגשו, ואפילו היינו גוזרים, משמה של טהרת־האפיקה, על כל גיחה כזאת, הרי כל עצמה כובשת חלקיק מועט של היריעה הכבושה כולה לסיפור עצם החיים, בעוד הקהילה והבית כתומם, סיפור הוויתם כהוויתם. הערכה, שאינה ניזונית מהתרשמות כוללת אלא סמוכה אל בדיקה מפורטת, סופה סיכום, כי “יוּנגע יאָרן” מעלת בשלותה מרובה משל קודמתה, שבין פואימה לפואימה נשתכללו כלי המשורר ונתהדקו כממילא סממניו.

ושמא מותר לשער, כי תחושה טמירה ליחשה לו למשורר, שיניח את סיפור שורשו לשעת בשלותו; ושמא מותר אפילו להניח, כי השערה זו יש בה כדי להסביר את בעיית המוקדם והמאוחר רב יתר משהסבירוה ניסויי־הסבר אחרים. ודומה, תחושה זו התפרנסה גם על ראייתו של המשורר – הוא שהתעמק ביותר בשירת ביאליק וטשרניחובסקי ונרהב מעוצם כוחם בריקאפיטולאציה של קדמת ילדותם ונופה, עניווּתו המוטבעת בו מנעתו מהיום סניפם, ודחה את ראש מאווייו כראש נושאיו עד אשר הוא בא אליו, על מפתנה של זקנתו, וכפה את עצמו עליו כגיגית.

והשערה גוררת השערה: הקדמתו של המאוחר אפשר לה שתסתבר כמין התאמנות לשם השלמת יכולת עיצובו של המוקדם. ואם אין ראיה לדבר סימן מובהק לדבר: בתוך הפואימה “יוּנגע יאָרן” יש כמין תסוגה ל"קענטאָקי" ועולמה. הכוונה לשילוב־ביניים, כדמות הפרק הקרוי: גויים ואלוהיו, ושעניינו תיאורה של מכסיקו, שהשוני שבינו לבין הפרקים שלפניו ושלאחריו בולט מאליו, שהם מתארים חוויוֹת מוטבעות והוא מתאר מראה נקנה, שהם כתובים בידי בן־בית והוא כתוב בידי תייר. הפרק מבקש לצייר לפנינו את עולם הפּגנות היצרית הרחוקה מזה ואת עולם הנצרוּת הקנאית הקרובה מזה, ואין כיצור זה לרקע של ניגוד לגבי הבלט עולמה של עיירת ליטא העניה אצילת־המוסר ואצילת־הרוח. מבחינה דיאלקטית ניתן להרחיב את מצע הניגוד, ומה שתלינו באותו פרק ביניים ניתן לתלות ב"קענטאָקי" כולה. ולענין ההתאמנות משל למה הדבר דומה — המאמן עצמו בתקיעת שופר נוטל בימי אלול שופר מצוין ובו תקיעתו משביחה והולכת, ובבוא ראש השנה הוא נוטל שופר מובחר ומקיים בו מצות יומו מלוא יכלתו שנצברה לו בימי החול.

המבקש צדדים שווים בין שתי הפואימות ימצאם בעיקר בסגולתו המיוחדת של תיאור טבע ודוממים. כבר ניסה איציק מאנגר להעמידנו על כך, כי בני ליטא כמעט שיש להם חזקה לציורי־הטבע, והם מגדולי משוררי־הטבע שלנו. הוא פותח, כמובן, במי שהפקיח את עינינו על עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, מנדלי, ופורש בדוד איינהוֹרן והליבנה המרטט שלו, ה. לייוויק ונוֹפי־השלג ההדורים שלו, משה קוּלבּאק וציורי המים והיער שלו, חיים גראדה והימנאות ההרים המצוּינים שלו, יוסף רוֹלניק וסמליות־הטבע המעודנת שלו. אין הוא פורש שמו של י. י. שווארץ, אבל כל שקרא את הפואימות שלו יודע, כי הוא בציורי־הטבע, ממש כדרך הטבע, אח לחבורה זו. עובדת ייחודם זה של בני־ליטא היא עובדה, ומי שעוררנו עליה מנסה גם לבארה. מעורבות כזאת ואינטימיות כזאת בתוך נופה של מזרח־אירופה – יאמר מאנגר – לא ירדה במפתיע מן השמים, אלא דורות של התערות הולידוּה, פירנסוּה, טיפחוּה וגיבּבוּה עד שהגיעה לגמר־בישולה. מרמזי ביאורו ניתן ללמוד כי ההתערות הזאת היא פרי ישיבה ממושכת של דורי דורות על רצועת קרקע אחת על מסגרת נופה, ואם כי ניתן להסביר, שאוּקראינה, או פּוֹדוֹליה, גיא־חזיונם של חבלי ת"ח ות"ט והפורענויות שלאחריהם והמנוסות והטלטולים שבעקביהם, הטילו פסיקה בין היהודים ונופם, הרי קושיה היא, על מה זכתה ליטא למה שלא זכתה פולין, שאין כמותה לאפשרות התערות כזאת, ולמה לא העמידה גם היא ציירי טבע כדרך שהעמידה שכנתה מצפונה לה. שורת השמות שפורשה לפנינו והרחבנוה על בעל “יונגע יאָרן” ניתנת להרחבה נוספת, שתהא חלה על בני ביילורוסיה – שניאור, קולבאק, סוצקבר, שנוסחם בעיקרו נוסח־ליטא. ולעניות־דעתנו, מפתח־הביאור הוא בגילוי אחר, שגם הוא ייחודם של בני־ליטא. הגילוי הזה הוא ענין המתרגמים את עצמם מלשוננו אחת ללשוננו אחרת, שלא מצינו כבני נוסח ליטא מסוגלים לו – מנדלי ושניאור, שחזרו והיתכו את הפרוזה שלהם מיידיש לעברית, ונוסף להם עתה י. י. שווארץ שחסר והיתך את השירה שלו כדרכם. לכאורה אין זיקה בין הסגולה האחת, תפיסת הטבע וציורו, והסגולה האחרת, תרגום עצמו בידי עצמו מלשון ללשון; אבל אם נדקדק נמצא, כי היכולת הנדרשת לסגולה האחת היא היכולת הנדרשת לסגולה האחרת — אין כתיאורו של טבע, ובייחוד של הדומם, המחייב נפתולים לתפוס את המראות וללכוד את הפרטים וצירופם במסכת המראות, ואין כתירגום המחייב נפתוּלים כדי ללכוד את הפרטים וצירופם במסכת הלשון. ודומה כי המנטאליות של בני נוסח ליטא, שיסודה בחומרת־מוסר ודקדוק־הבנה, כשם שהכשירתם לנפתולים אלה כך הכשירתם לנפתולים אלה והם נפתלו לתעודתם הכפולה ויוכלו לה.

ז

וכשם שמשוררנו הקדים את נפתוליו על תפיסת נופם של אחרים לנפתוליו על תפיסת נופו שלו עצמו, כך הקדים תירגומם של אחרים לתירגום עצמו, וכאן נרכשה לו יתר אובייקטיביות, ששימשתו לימים, כשבא לעשות לביתו וידע להעזר בה, באופן שהתאמנותו בשל אחרים ונסיונה עמדו לו בשלו. והיתה זו התאמנות ארוכה ומגוונת – כפתיחה היתה חוברת קטנה, כל כולה כ"ד עמודים, משירי ר' יהודה הלוי, שירי ים ומצרים (1910), לאחריה בא ספרו הגדול “אוּנזער ליד פון שפּאניען” (1931), תירגום מבחר שיריהם של ר' שלמה אבן גבירול, ר' משה אבן עזרא (גם קטעים מ"שירת ישראל"), ר' יהודה הלוי ור' יהודה אלחריזי, בתוספת מבואות והערות. בהקדמתו יספר, כי מילדותו נמשך לשירה הזאת – בהיותו כבן י"ב או י"ד, נפלו לידו שירי ר' יהודה הלוי (כנראה “בתולת בת יהודה” מהדורת שד"ל): והנה אך קרא בהם ונישא לתוך עולמה של הרומאנטיקה, והיא היתה אהובתו הפיוטית הראשונה. לימים, כשהבשילה הבנתו, הקדיש שנתיים ימים לתירגום מבחרה של שירת־ספרד. איך פתר את בעיית התירגום, שעשאו במשקל טוני ומעשה חריזה, תורה היא ולימוד היא צריכה. אחר־כך בא הספר “חיים נחמן ביאליק – לידער און פּאָעמען” (1935) וכונסו בו שירי המשורר שנכתבו במקורם יידיש, וכן אסופת שירים גדולה – בכללה “שירי החורף”, “מתי מדבר”, “הבריכה”, “מגילת האש” ו"יתמות" – מעשה ידי י.י. שווארץ, ונוספו תירגומים מעשה ידי משוררים אחרים. בראש הספר, שיצא במלאות שנה לפטירתו של ביאליק, ניתנה הקדמה קצרה של המתרגם ומסה מקפת של ש. ניגר. אין כאסופת תירגומים זו, העשויה להטעימנו טיב תירגומו של י. י. שווארץ – השוואה כפולה, האחת בין תירגומו ומקורו והאחרת בין תירגומו ותירגומי האחרים, מעמידתו כמשובח שבמתרגמי ביאליק ליידיש, ואולי כמשובח שבמתרגמי ביאליק בכלל. עד מהרה נצטרפה תוספת, כדמות חוברת קטנה, ובה תירגום “המתמיד” (1936). לימים טרח גם על תירגומה של פרוזה, והוא כלול בכרך “חיים נחמן ביאליק – שריפטן” (1946), הכולל מבחר מסותיו ונאומיו, לקט אגרותיו, ואף שני סיפוריו – “ספיח” ו"החצוצרה נתבּישה" – ונוסף להם מבוא כצורת איגרת של חיים גרינברג למתרגם. תירגומים אלה הם מלאכת מחשבת לכל דבר.

ברוח אסופת השירה הגדולה נעשתה גם האנתולוגיה “העבּרעישע פאָעזיע” (1942), שפתיחתה משלי בן סירא ותפילות ראשונים והמשכה מבחר פיוטי ארץ־ישראל ובבל ואשכנז ואיטליה ותימן, וסיומה מבחר שירי ההשכלה באיטליה, גרמניה ורוסיה. ספרו זה – ייאמר במסת־הפתיחה – כספר־שירת־ספרד שקדם לו, אינו מכוון לתכלית מדעית או היסטורית, אלא להעלות מתוך חמרי־השירה את הנצחי שערכו קיים ועומד לזמננו ולחיינו, מתוך שמירת הפרופּורציה של נושאי השירה כאמיתם וכהווייתם. שעל־כן קיים את אוירתה של השירה הזאת – מעט חדוות־החיים הטובעת בים של צער ויסורים, כשם ששמר על אופיה – רובה קודש ואך חלקה המועט חול, וכלל תכונתה בחינת אש שחורה על גבי אש לבנה. הלכך קצב מקום נכבד לפייטני אשכנז שסליחותיהם וקינותיהם נכתבו בלי כחל ושרק. שורת הנאמנות לפּרופּורציה כהווייתה נתנה, שגדר בקעה חשובה ליל"ג והירבה בתירגומי־שיריו (“קוצו של יוד” ניתן בתירגומו של לינצקי), אף שהוא פולג על גישתו. ולעניין רוחב היריעה יכתוב: “למן רב וגאון בבבל ועד קוֹנסטאנטין־אבא שפירא הרוסי, המתייסר בימי הנוחם על מעשה־השמד שלו; ולמן הפייטן הנאדר והנאור בתקופת ספרד, ר' יהודה הלוי, עד גאון דורנו, חיים נחמן ביאליק – הכל שלשלת ארוכה של קדושים וטהורים, שנשאו את שיר צערנו וענותנו על פני העולם האויב והגדול, ככוס חוֹמרת הגדושה דם ודמעות. השיר הזה, שקרע את בשרנו וננעץ בו, היו בו רוב רחמים, נחמה ואור ורמז רמזי תקוה ואמונה. פעמים חשתי את עצמי בעבודתי בחינת דובב שפתי ישנים גם לגבי מאורעות זמננו”.

תיבות אחרונות מטילות אור חוזר על נסיונו לשקף מאורעות זמננו מתוך שירת זמננו. הכוונה לקונטרס “ארץ ישראל 1936” — כמין תגובה סמוכה של השירה על המציאות האקטוּאלית בארצנו בשנת המאורעות ההיא: הקובץ הקטן מכיל תירגומי שירים של משוררים עברים שונים (“קומץ עלים – המספר על גבורה חרישית, סבלנית של הישוב היהודי בארץ ישראל”), כשרובם מתורגמים בידי המשורר וקצתם בידי אחרים.

ח

סיפור עשייתו בתירגום מחייבנו לציין, כי היא כללה לא בלבד דברי שירה ופרוזה אלא גם לחכמת ישראל פשט ידו – פתח בספר גדול “די גרינדער און בּוֹיער פוּן יידענטום” (1922), והוא תירגם ספרו של ר' אייזיק הירש ווייס “דור דור ודורשיו”. לשנים אף נענה לבקשה לסדר, בילקוט גדול, בן שני כרכים, ספר שעניינו השבת (1947), הנמשך אמנם לספר העברי “ספר השבת” שיצא ביזמתו של ח. נ. ביאליק, ונעזר אף בחמריו, אבל ניתנו בו תוספות חשובות, בכללן תוספות רבות ענין מספרות יידיש ושירתה, באופן שניתן עתה להעמיד את האסופה הזאת כמופת למופתה. אף סידר ילקוט גדול, שעניינו חיי משה רבנו לפי מקורות ראשונים ואחרונים. אבל נחזור לתירגומי שירה שלו, שקיים בה בחינת אחרון אחרון חביב והוא תירגום אסופת שיריו של ש. טשרניחובסקי “לידער און אידיליעס” (1957) – תירגום שיש בו גם כעין מילוי חובה של מושפע למשפיעו, וכבר עמד על השפעה זו ז. שניאור, כשכתב: “ואם תרצו, גם ידידנו י. י. שווארץ יוצרה של “שירת קנטוקי”, באידית מדוברת, קיבל את תורת האידיאליה מטשרניחובסקי העברי. עד היום לא עמדו באמריקה היהודית על הברכה, שהכניס י.י. שווארץ זה באפוס שלו אל הספרות האידית החדשה, כמו שלא עמדו על מקורה. – – יצירה אמריקאית זו, – – היא אחת היצירות היותר מוצלחות שנתנה לנו אמריקה היהודית – – ואני תפילה כי תתורגם זו לעברית על ידי המשורר עצמו או על חבריו”.

תפילתו של ז. שניאור היתה גם תפילתם של אחרים וראש להם ח. נ. ביאליק, שרישומה של “קנטוקי” בו ניכר מתוך איגרתו למחברו: “את ספרך הנאה בתוכו ובברו קיבלתי בתודה. התחלתי לקרוא בו בו־ביום, ולא זזתי ממנו עד שהגעתי לדף האחרון. האין די לך? ובאמת דבר גדול הוצאת מתחת ידך הפעם. יהי מקורך ברוך”. אף ב. כצנלסון נשא לבו להוצאת הנוסחה העברית של הפּואימה ולא השלים לכך שתירגומה ייעשה שלא בידי מחברה, וז. שזר בפגישותיו עמו באמריקה עודדו וחזר ועודדו לכך, ולאחר שנתפרסמו קצת פרקיו במאספי “הדואר” התעורר המחבר לתשלום־מפעלו והרי פריו לפנינו.

[ג' בסיון תשכ"א]

ביבליוגרפיה

ספרות ההערכה והזכרונות על י.י. שווארץ, פעלו ודרכו ועל אווירת גידולו הפיוטי היא מסועפת הרבה, ולא פירשנו ברשימתנו עתה אלא מה שיש בו נגיעה לסעיפי ניסוי ההערכה שלנו.

1. מ. אביגל: מכתבים למערכת – “קנטוקי” פואימה ולא נובלה [“את תירגום הפואימה “קנטוקי” כתב בנגינה הספרדית כדי להתאימה לזמננו ולקוראי השירה בארץ”], דבר, גל' 10803, כ"ו כסלו תשכ"א, 15 דצמבר 1960.

2. א. ח. א. [אלחנני]: בשולי דברים – הגשר לגולה [על חגיגת יובלו השבעים של י.י. שווארץ במועדון בארי בירושלים: “רבים מהנוכחים באותו ערב רב־ההשראה שמעו אך לראשונה את שמו של האיש ויפי שיריו. השאלה שצפה מאליה היתה: על מה נגזרה המחיצה הזו בין הרבים והיחיד באמריקה?”], שם, גל' 9596, כ"ג טבת תשי"ז, 21 בדצמבר 1956.

3. חיים נחמן ביאליק: (א) מכתב לי. י. שווארץ, י"ח סיון תרצ"א [בעניין תרגומי האנתולוגיה של שירת ספרד: “רובם עשויים בטעם, אף כי בתירגום מטושטשות הרבה סגולות יקרות. יודע אני כי המלאכה קשה, עבודת־פרך ממש, ואולם אתה התגברת על כמה מכשולים ויישר כוחך”], איגרות, כרך ג', עמ' מ; (ב) מכתב להנ"ל [בענין “קענטאָקי” מובא בדברינו], שם, כרך, ה', עמ' קנו.

4. דוד איגנטוב: אַפגעריסענע בלעטער" [אסופת מסותיו וכתבי עזבונו, בכללם פרקי זכרונות על חבורת “יונגע” ואישיה], הוצאת יידבוך, בואנוס איירס 1957, עמ' 96־25.

5. ראובן אייזלנד: פון אנזער פרילינג, ליטעראַרישע זכרונות, ניו־יורק 1954.

6. מ. אושרוביטש: “יונגע יאָרן”, אַ נייע פאָעמע פון י. י. שוואַרץ, פאָרווערטס, 7 יולי 1953.

7. י.ח. ביליצקי: בספרות יידיש, על המשמר, גל' 3926, כ"ט סיון תשט"ז, 8 יוני 1956.

8. יצחק בלום: י.י. שווארץ – “קענטאקי”, קענעדער אַדלער, 4 יאנואר 1960.

9. יעקב גלאטשטיין: אין תוך גענומען, ניו־יורק 1956, עמ' 266־261.

10. א. טאַבאַטשניק: דער מאן פון ליד, וועגן זישא לאַנדוי, ניו־יורק 1941.

11. אברהם טייטלבוים: וויליאם שעקספיר, הוצאת איקוף, ניו־יורק 1946, עמ' 8־7.

12. א. לעיעלעס: וועלט און וואָרט – י.י. שווארץ דיכטער און איבערזעצער, טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 16 נובמבר 1957.

13. איציק מאנגר: דער ליטוואק און די לאנדשאפט, צוקונפט, מארס 1954.

14. א. מוקדוני: (א) י.י. שווארץ, צו זיין 70 יוביליי, צונקונפט, יאַנואַר 1956; (ב) וועגן י.י. שוואַרצ’ס “יונגע יאָרן”, דער שפיגל; (ג) צוויי יובילארן – י.י. שווארץ, די גאָלדענע קייט, חוב' 24, 1956.

15. נחמן מייזל: וועגן די אמעריקאנער יידישע “יונגע”, נייוועלט, 16 יולי 1954.

16. שמואל ניגר: י.י. שוואַרץ, צו זיין דרייפאכן יובילעי, טאָג־מאָרגען־זשורנאל, 1 ינואר 1956.

17. י.י. סיגאל: י.י. שוואַרצ’ס פאָעמע “יונגע יאָרן”, קענעדער אדלער, 27 נובמבר 1953.

18. יעקב פאט: שמועסן מיט יידישע שרייבער, ניו־יורק 1954, עמ' 290־276, ובמהדורה העברית בתירגום ש. מלצר.

19. גרשון פומראנץ: (א) י.י. שווארץ, אידישער זשורנאל, טורונטו, 21 פברואר 1960; (ב) אָפענע דיבורים, שם, 24 יוני 1960.

20. ברוך צוקרמאן: י.י. שוואַרץ, צו זיין 75־יעריקן געבורטסטאָג, אידישער קעמפער, 3 יוני 1960.

21. ז. שניאור: עמוד ספרותי שנתמוטט – רשימות לזכר שאול טשרניחובסקי, הרופא העברי, שנה י', חוב' א, ניו־יורק 1944, עמ' 60־59, ונכנס בספרו: ביאליק ובני דורו, הוצאת עם עובד, תשי"ג, רשימות לזכר שאול טשרניחובסקי, עמ' 334־320.

הערה: כשנכתבו דברינו אלה לא כונסו עדיין שירי י.י. שווארץ, עתה חלקם מכונס בספרו “געקליבענע לידער” (ניו־יורק 1961), וכן “לידער און פּאָעמען” (תל־אביב 1968).

א

על ספו של אביב תש"ו, סמוך לחג הפסח – מספר יוסף גאר, במאמרו על היהודים המשוחררים, לתולדות שארית־הפליטה באיזור הכיבוש האמריקני (בקובץ “פון נאָטן עבר”, כרך ג', עמ 188־187) – באו אל יהודי־מחנות־ניצולי־השואה, כשלוחיו של הקונגרס היהודי העולמי, שלושה אורחים מאמריקה: המשוררים ה. לייוויק וישראל אפרת והזמרת אֵמה שייוור. הופעתם הראשונה היתה במרכז־הניצולים בלאנדסברג. נאומיהם של שני המשוררים עשו רושם גדול. אחרי ימים מעטים התקיים – בהשתתפותו של ה. ה. לייוויק – סמינר, שהניח לו למשורר פתח־הצצה ללבותיהם של הניצולים, דאגותיהם ותביעותיהם, והוא אף הירבה ללמוד מדבריהם. השלוחים ביקרו אחר־כך גם במקומות־ריכוז אחרים ובכללם גם פרנוואלד, ולאנסם הפסיקו ביקורם באמצעו, שכן פקידי אונר"א לא ראוּם בעין טובה וגרמו לכך ששלטונות־הכיבוש לא האריכו תוקף־רשיונם. ששת השבועות שהמשוררים עשו בקרב שארית־הפליטה – הזמרת הצליחה לחזור ולהמשיך בקונצרטים שלה – הטילו רוח של התעוררות במחנות, ואף הם נתנו ביטוי לעומק־חווייתם: ה. לייוויק, בספרו “מיט דער שארית הפליטה” שנדפס תחילה בהמשכים ב"טאַג", וישראל אפרת בספרו “היימלאָזע יידן”, ואמה שייוור בספר “מיר זיינען דאָ”.

הקורא בספרו של ה. לייוויק, “מיט דער שארית הפליטה” (טורונטו, 1947) והוא יומנו ממסעו הנזכר, מוצא בו פרק על ביקורו בפרנוואלד, שהוא מצע חזיונו, “די חתונה אין פרנוואלד” (פואימה דרמטית בי"א תמונות, ניו־יורק 1949). מתוך הפרק הזה, הכתוב ב־8 במאי וב־11 במאי 1946 (עמ' 245־213) אנו למדים כי המשלחת איחרה, מחמת קשיי־תחבורה, להגיע למחנה וגרמה בשוגג מפח־נפש לאנשי־המחנה, שחיכו שעתיים, דרוכים וחוגגים – ילדים ופרחים בידיהם – בשער והתפזרו, אולם משהגיעה המשלחת נבהלו עליהם המבוגרים וסבבום, אך הילדים כבר היו במיטותיהם. הרינו מדגישים עניין זה, עניין החג שנדחה, משום שיחזור במחזה־החתונה, שהתכונה לה היתה בגמרה, ונדחתה למחרת. ואין הוא הפרט היחיד שנשתמר, בגילגול־מה, במחזה: אדרבה, יש פרטים ששמירתם כדיוקם – מתכונת־המחנה: “רחובות־חול. מגרש מרכזי. במגרש הזה – ארמורי גדול, בשיא־גבהו מגן־דוד ענק, מעשה־חשמל, מקולע אותיות־חשמל עבריות: ב־מ־ד־ב־ר”. המשורר מעיר, כי לכמה רגעים לא יכול היה להמיש את עיניו מאותו שלט וכתבתו המקורית, המגדירה בבירור את אופיה של ישיבת־הפליטים במקום הזה. לאמור, ישיבת־עראי היא, ישיבה־במדבר, יוצאי־מצרים הם ונטו אהלם בתחנת־מעבר של מסעם. “הליל יורד לאיטו. התיבה החדה והבוערת – במדבר – שלטת על כל שמי־הלילה מסביב”. הדגשנו את הפרט הזה גם משום עצמו גם משום שימושו במחזה; נראה בו גם את הכתובת, כשם שנשמע בו את משמעותה, ונשמענה מתוך העמקה חזיונית.

ועוד זאת: בתארו את העצרת של אלפי־הפליטים, יתאר: “הפעם אראה את נרות־יזכור משתחווים לכל העברים ומתיזים ניצוצות. מעל כל הקירות מתכופפים מיליוני־אצבעות, הן נוגעות בראשי־הכל בברכת־רחמים”. אף ראייה זו היא מגרעיני־המחזה – האלפים החיים והמיליונים הנספים במחיצה אחת, השיח הנסתר והגלוי ביניהם, שיח שכמותו כמריבת־גורל, שסיומה ברכת־הנספים, שכמותה כציווי־חיים, ורחש־החיים רב־פנים – אלף וחמש־מאות הנערים והנערות העושים במלאכות “הם אות המרץ הפעיל, הצמאון היציריי, התועלת החברתית”; בתי־הספר לילדים, הגנים לתינוקות, הקיבוצים, חבורות־הפרטיזנים, הספרייה, עתון־המחנה – “במדבר” שמו (שנדפס באותיות לטיניות), בית־המדרש, והישיבה שלמדו בה כמאה ועשרים בחורים. והרי מעשה, שמתוך שהיה שפירו של המחזה נביאו בשלמותו:

אנו באים אל בית־הספר המקצועי לחייטות־נשים. בעמדנו מתבוננים בעבודתן, אנו שומעים חייטות צעירות אומרות בבת־שחוק: הבה ונראה לאורחים החביבים את הארון ובו שמלותינו־משי.

אנו מביטים תמיהים, כסבורים אנו, הן משטות בנו.

ולאוו דוקא, אין הן משטות. המנהלת פותחת לפנינו ארון ולעינינו בוהקות שש שמלות־חופה לבנות, ארוכות.

זוהי מתנת־כלה הקולקטיבית שלנו, אומרת המנהלת בחיוך־שמחה, ובעיני כל הנערות מסביב מתלקחת שלהבת מיוחדת. כל נערה, הנכנסת לחופה, באה ונוטלת שמלת־חופה.

לתמיד?

לא, למה לה לתמיד? אחרי החופה היא מחזירתה הנה. שמלות־החופה שייכות לכל המחנה כולו.

מישהו אומר – אמירה הנשמעת דרך סמל;

כל המחנה הוא מחותן בכל חתונה וחתונה המתקיימת אצלנו.

לובן־השמלות מגפף עיני־הכל.

לא יצאו ימים רבים לאחר ישיבתו של המשורר במחנות שארית־הפליטה, והוא, שגורל־עמנו בימי־הטבח אחז בו והיה כינור ותנים לשירתו – וסימנך המחזה שלו “דער נס אין געטאָ” (הנס בגיטו) וספר שיריו “אין טרעבלינקע בין איך ניט געווען” (בטרבלינקה לא הייתי) – עשה את חוויותיו במחנות, ובייחוד בפרנוואלד, עניין למחזה, הוא מחזה המשך־החיים, ורצונם וכרחם.

ב

הקורא במחזה “די חתונה אין פערנוואלד” ומבקש לעמוד על הורתו ותרקמתו אינו יכול, כמובן, לוותר על מעשה־השוואה, ויהא גם מפורט ביותר, בין חוויותיו של המשורר במחנות הפליטים בכללם, ובמחנה פרנוואלד בפרט, אבל אינו רשאי להסתפק בכך. אינו יכול לוותר – הרי לפניו אפשרות של הקבלה בין גרם ליצירה ובין גילומו ביצירה, כשהקירבה וביותר המרחק בין הגרם ובין הגילום עשויים ללמד הרבה על היסוד הפועל והמפעיל שבין הגרם ובין גילומו, הוא יסוד השירה הנשמע לחוקתו; אינו רשאי להסתפק – שהרי הגרם המיוחד גילומו נעשה על דרך שילובו ברקמה מקפת, היא רקמת המשורר על עולמו, נפשו ומזגו, והשילוב עושה כממילא את המחזה אח לאחיו שלפניו, עד ששלמות־הבנתו מחייבת בדיקת־זיקתו למחזותיו הקודמים, בייחוד אלו הקרויים מחזות־הגאולה, וביותר שהזיקה מתבלטת כמאליה, בבוא המשורר להפעיל בין נפשות־המחזה גם נפשות מחזותיו הקודמים.

אי־לזאת נשמע תחילה עניינו של המחזה, שהמשורר מעמידו כמעשה שהתרחש במחנה של שארית־הפליטה על אדמת גרמניה הארורה, כשם שהוא מעמיד את עצמו כמי ששמעה מפי הכרוניסטן של המחנה, שאנשיו מכנים אותו: הרואה. הוא, המשורר, מבקש ממנו, כי יעלה על התל לצד הכביש המינכנאי ממול הררי־האלפים הבאוואריים של סביבת ברכטסגאדן, וישוב וישמיע את קולו וישוב ויראה את מראותיו. ואמנם, הרואה שב ורואה את שאין האחרים רואים, וראייתו כמין חזירה מן המחר דרך היום אל האתמול – הוא שזכה לראות את הטומאה ההיטלראית בחורבנה מצטווה לכתוב על המאורעות בצימצום, אך אינו נשאל אם היה צימצום באמיתם ובאימתם, אימת המיתה הממושכת. וכשם שנדרש לכתוב על מה שהיה, הוא נדרש לכתוב על מה שהווה – הוויתו הווית־פליטים, המשוסעת בסתירה שבין שני קטבי־תשוקתה: הקוטב האחד – להיות אחד עם הנספים, באדמת כליונם; הקוטב האחר – להיות אחד עם הגאולים, בארץ־ישראל. הכרוניסטן אף נדרש לבעייה, האם להאָמן לדברו של סבו, ר' נתן נטע הנובר, בעל “יוון־מצולה”, או להסתייג ממנה; הסב לא כתב כל מעשי־הזוועות, שלא לבייש את המין האנושי; הנכד חייב לספר הכל, כדי לבייש את המין האנושי לכל הדורות, שיחדל לכזב ברוממות־דברים; שכן המיפלט שבאמירה, כי הגרמני הוא שבנה את המשרפות, מבלי לצרף לה את האמירה, כי מהיות הגרמני אדם, הרי האדם הוא שבנה את המשרפות, הוא מיפלט־כזב; ואמת האמירה הכפולה מחייבת, כדי למנוע את הסכנה, כי בטומאת־רישעות־רוצח לא תטבע גם קדושת־נרצח.

הלכך חוזר הכרוניסטן של התופת של שנת 1944 ומתוכה הוא רואה ומראה את אנשי־השארית המעמידים חופה על גבי המשרפה, כשהסתירה של שני קטבי־התשוקה, היא נפש העלילה. איש ושמו אברהם, שאשתו שרה ובנם יצחק נשרפו, והוא ניצל, ואשה, שבעלה נרצח והיא מחפשת חללו להביאו לקבורה, ושמה שרה. מזדמנים וזימונם שידוכם ושידוכם חתונה ראשונה במחנה־הפליטה, שבו נמצאים מי ששמו יצחק ומי ששמו יעקב ומי ששמה רבקה ומי ששמה רחל, באופן שקבוצת שמותיהם מתלכדת כדי אבות־האומה ואמותיה. חתונת האלמן והאלמנה, סמל המשכם של החיים, היא כמערכה, שכמה יסודות נלחמים בה ולה; נלחמים בה קודם כל בני־הזוג עצמם, שהספקות מכרסמים אותם – אותו, שגעגועיו לאשתו ובנו שנחטפו מידו מענים אותו לבלי הרפות; אותה – שבעלה נהרג ולא בא לקבר־ישראל והיא נודדת על פני היערות. האשה השרופה הנגלית לבעלה החי והבעל ההרוג הנראה־לא־נראה לאשתו החיה הם כמעצורי־שמחת־החתונה וכמעכבי־תכונתה; והגדיל ההרוג, שמשנגע ברגלו של הפליט הזקן, והוא אליהו הנביא, קם והוא מהלך מת־לא־קבור בין החיים, מוחזק כמי שדעתו נתבלעה; מה שאין כן השרופה, שמחאתה אילמת יותר, אך גם חודרת יותר, ואילולא התערבותו של הפליט הזקן, ולא שקטו שניהם, וניצחו המתים את החיים. גם הפליטים, הנותנים ידם לחתונה, לא בנקל הם נכבשים לתכונתה, תכונת־החיים, שמתיהם לפניהם ולעיניהם תמיד, שכן המוות מציאותם. כל שכן, הרגשת מציאותו וודאותה עזה משל החיים, והכרעתם לצד החיים לא באה אלא בלבטי־נפש סוערים, מתוך שהמשורר זימן את אבות־האומה, נתן בהם מאופיים כפי שהוא נראה לו; וכשם שאברהם, חובת האבהות והאחריות לה עליו, כך יעקב שמחת־ההווייה עליו, ולא בכדי דרכו דרך־העליזות, שהוא כובשה במאמצי־נפש ואינו מרפה ממנו; ואילו יצחק, יורש שמו של העקוד, זועק מרה ואינו משלים להמשך; ואין צריך לומר כי האמהות, רבקה ורחל, לבן המר, לב־שכולות, מוציא מפיהן מלים כדרבנות אם כי, כמותן כשרה, טבען מטה אותן לצד החיים וחיובם.

שמענו, כי המשורר זימן אל בין נפשות חזיונו את הפליט הזקן, והוא אליהו הנביא, אך דין שנזכור, כי הוא זימנו כדרך זימונו במחזות־הגאולה (בשני חזיוני הגולם שלו), לאמור כבן־לווייתו של הפליט הצעיר, הוא המשיח. הזימון הזה כורח הוא לו למשורר, שהדיאלקטיקה של הגאולה וחילופה נתחדדה לו עם השואה ומתוכה. ואם ב"חלום הגולם" אך הרמיז על החד־גדיא (וראה בזה את מבואי לשלושת חזיונות־הגאולה, שנדפס בכרך הראשון של ספרי זה) – הרי מעתה הוא מפרשו בבירור ובהרחבה, בדברו על החד־גדיא הכעורה והפרועה, והדמות הנגלית לו לאברהם מעמידה אותה על חודה של חרב: “הפקדתי לך, גדיה קטנה, לבנה, גדיה, חד־גדיא, ואף ילד, בן, יקר, יחיד, יצחק, חד־יצחק, ואתה אהבתו כאהוב אברהם את יצחק, ואף אשתך, שרה אהבתו; והיא קיימה אהבתה לו שהלכה עמו ונשרפה עמו, ואתה – לא קיימתה”. הדמות חוזרת על דברי־הפזמון של ליל־סדר של פסח וסיומו של הפזמון תוכחה: “והכל – מחמת עילה קטנה, שאתה – לא יוצלח, אבא, פחדן, נמנעת מבעוד מועד להבריח חתול וכלב ממפתנך”. אין צריך רוב ביאור, כדי להבין למי מכוונת הגדרת חתול וכלב, אבל באמת הוא קיצור החד־גדיא; וקדמה תמונה, שתיארה את חטיפת האם והילד לשרפה וכליאת האב וגירושו ומסירת ביתם לשכניהם הגויים; ועיקרה של התמונה שיח השעון ושלושת צעצועי־הילד, הגדייה והכלבלב והחתול – שלושת בעלי־החיים שנשבעו לו, ליצחק, להיאמן לו, אך אחרי חטיפתו רק הגדייה עומדת בשבועת־אמוניה, ואילו הכלבלב והחתלתול בוגדים בה, ואף טורפים את הגדייה, ותוך כדי טירופה טורפים זה את זה.

אין לשכוח את עניין הפסח וקרבנו, שסמליו הם עמוד גדול במחזה הגולם; ולא מקרה הוא כי ערב־פסח הוא מועד חטיפתו של יצחק הקטן ושרפתו וערב־פסח הוא מועד־החתונה. דומה, כי פה נקודת־מיבחן חשובה, אף מכרעת, לזיקה שבין גרם וגילום, שהרי המשורר בא, כנזכר, למחנה פרנוואלד ערב־פסח והוא לכאורה מקרה של הלוח, אבל שילובו וזיקתו לענייני פסח וקרבנו במחזותיו הקודמים אינו מקרה כל עיקר. החידוש הוא לא בלבד בשוני הממדים – מה אומר הכומר ועלילת הדם כלפי זוועת היטלר וטבח־הדם – אלא בשמיטת האמצעי שנעשה תכלית, הוא הגולם, ובהפעלת הפליט הזקן והפליט הצעיר בתוך ההתרחשות: הפליט הזקן, שתורתו היא בחובה המשולשת של איש־ישראל, מצוות הכוח המשולש: למות, לחיות, ולחכות – רודף ומבריח את האלמוני, מי ששמו היה ישראל, כדי להשליט את המצווה לשוב ולהקים את בית־ישראל ולהרבות את עם־ישראל; הפליט הצעיר, שהלך בימי ההשמדה בתוך העדה, אמצעה או סופה ונשרף עמה, אף משא זקן עוור וכושל אל השרפה; וכאשר אפפו אותו הלהבות ומיאנו לשרפו ציווה עליהן לעשות כמשפטן, וכאשר עשו לו כמשפטן ונגלה לו הסוד של שריפה שאין בה ייסורים, ציווה על הייסורים שיעשו בו כמשפטם; ועתה שקם – לגזירת הפליט הזקן – מקברו, הוא מתחבט בבעייה: האם להיאמן למעטים הניצולים ולהיות עמהם בחייהם, או להיאמן לרבים הנספים ולהיות עמהם בקברם, והפליט הזקן מגבירו על היסוסו, ונוטע בו את הוודאות, כי כשם שנשא את הזקן ההוא להסגירו ביד המות, עליו לשאת את החתן לדבקו אל החיים – והוא דבר המתקיים, אמנם, כדיוקו בסופו של המחזה. עינינו הרואות, מה קשה חומת־ההתנגדות להמשך־החיים אך – כהגדרת המשורר – העולם משתוקק לחורבן, אולם נידון לקיום, לצדק וליושר. התשוקה לחורבן, הנגלית כתשוקת־ההזדהות עם מיליוני־הניספים, הזדהות שכמותה כאחדות־גורל, אין אויבתה הגדולה – היא החתונה – גוברת עליה אלא מתוך שהשמחה היא שמחת כל שארית־הפליטה והשמחה הגדולה הזאת, המאחדת ומאוחדת, משלבת לתוך מעגלה את הנספים הנקראים אל החתונה ובאים אליה ושמחים בשמחתה – כשהפליט הזקן והפליט הצעיר הם ראשי־שושבינים, ואל הבדחן והכליזמר והרב מקדש־החיים מצטרפים הבדחן והכליזמר והרב מקדש־המתים; שהכל, החיים והמתים, הם־הם העם, כשם שאחרי מצריים חייב היה בקבלת־התורה – כך עתה, אחרי דאכאו, הוא חייב במעמד קבלת־החיים, ועצם־המעמד היא־היא – החתונה.

ג

כך הוא שירטוט המחזה בקויו הכוללים, ומערכת נפשותיו – ברוח האמירה: שמא – מלתא, גלגולי־האבות־והאמהות, אליהו הנביא ומשיח־צדקנו, אומנים ודמויות נספים, רופא מחנה ומנהלו, חבורת נאַצים דוממים וכדומה – היא כעירובם של חיים ומוות, מציאות וחזון כפי שמצינו אותו בכמה מחזיונותיו הקודמים. ואם המבקר התלבט בפירוש המחזה ונראו לו בו כמה וכמה פנים, הבמאי לא־כל־שכן. אין בידינו להכריע, עד כמה נכונה הסברה של כמה ממעריכי־המחזה, כי מחברו לא התכוון להצגתו. אך משנמצא מי שהעז לטרוח על כך – והוא הבמאי הנודע גם אצלנו, דוד ליכט, – הרי היה בעוזריו. ונראה, כי גם הבמאי היו לו הירהורים בינו לבין נפשו, שכן ניתן מוניטון לדעתו, כי שאל מעם המשורר מחזה על ישראל ותקומתה, ואם כי משאלתו לא קמה, וככל הנכון אף לא יכלה לקום – הציג את שכתב המשורר, והוא המחזה שלפנינו. הערכת המחזה לגופו היא עניין חשוב לענות בו ונידרש לה לעת־מצוא. עתה נצטמצם על הערכתו כשהיא דבוקה בהצגתו. ונפתח בשניים שוללים, משני קצות הציבוריות באמריקה.

הקצה האחד – ד"ר פוגלמאן, איש “פאָרווערטס”, שלא זו בלבד שביטל את ההצגה ודרכה, אלא עירער על המחזה עצמו והפליג עד כדי כך, שהסיר מעל מחברו עטרת־אמן, והכל משמו של הריאליזמוס על מושכלותיו, התובעים לעצמם מעמד וזכות של מסמרות קבועים. וכבר השיב לו מי שקרא פסק־דינו והלך בלב קשה להצגה – הוא, לא מבקר ולא בן־מבקר אלא צופה מבין – מ' מנדלסברג, השואל (“אויפן שוועל”, חוב' 2־1, ינואר־פברואר 1951) מה תקפו של ריאליזמוס, ובייחוד במזל הפשטנות, לגבי הווייה שאנשיה יותר משהם חשים את עצמם מאוחדים עם החיים הם חשים את עצמם מאוחדים עם המתים, ומה כוחו של ריאליזמוס כזה, כשהווייה של בשר־ודם נשסעת בין דחף־החיים האינסטינקטיבי ובין עינויי־חשבון־הנפש? השאלה, כמובן, שאלה והתשובה, כי הווייה כזאת מחייבת גישה כאמיתה, היא תשובה; אבל גם השאלה גם התשובה עליה מתעלמות מכך, כי לא בלבד “הגולם” ו"חלום הגולם" שנכתבו לפני השואה, אלא גם שני המחזות “מהר’ם פון רוטענבערג” ו"אין די טעג פון איוב" (בימי איוב) שנכתבו אחריה, מאוכלסים חיים ומתים, רחוקים וקרובים, ממשות ואגדה. מחזה ראשון אתה מוצא בו ליד המהר’ם והתשב’ץ והנסיך ממגנצא וכדומה גם את דניאל, אסיר מחנה־ריכוז בדאכאו, ושכנו הזקן אהסוור, הוא היהודי הנצחי, והעלילה מתרחשת גם במחנה־ריכוז בדאכאו ב־1943 וגם במגנצא 1286; במחזה האחרון אין, אמנם, עירוב־תקופות, כי משנמשך המשורר לדברי־הגמרא בבבא בתרא: איוב בימי יצחק היה – הוא מצייר, נאמן לסברה זו, את ימיו בימי אברהם ויצחק, אבל ליד דמותו של יצחק מופעת לא בלבד דמות האיל מעקדתו אלא גם דמויות קין והבל; ומתוך שהמשורר סבור, כי איוב אין מה להוסיף על דבריו הכתובים בספרו, הוא נעזר בקצתם, ועיקר העלילה ורובה הוא מסביבו; המקשיב לכל אלה שומע את קול ימינו עתה. ובכן, לא בלבד החווייה המיוחדת של שארת־הפליטה למחרת השואה מצדיקה את העירוב המופלג של דמוית־וזמנים, אלא ראייתו של המשורר ודרך שירתו מחייבתם, והיא ראייה חזיונית שאינה שלילתה של הראייה הריאלסטית, אלא עילוייה, שכן היא כוללתה בחינת אחדות הכוללת חלק וחלק.

הקצה האחר – צלאל בליץ, איש “מאָרגן־פרייהייט”, שגם לשונו, כלשון יריבו מ"פאָרווערטס", לשון־ביטול, ואף נופך נעימה של כתב פלסתר בדבריו. עיקר קיטרוגו הוא שהמשורר כופה את חזותו בכוחם של שני מלוויו המנוסים, אליהו הנביא והמשיח, וחזותו היא כדרך תגובתו – התגובה הלייויקית, ושעל־כן לא עשתה את הגבורה – אם בוורשה, אם בישראל – עניין למחזה, כי אין הוא יודע, כי מלבד שלושת הכוחות – לחיות, למות ולחכות – קיים כוח רביעי: להילחם, וממילא אין בכוחו להעלות התלהבות לאומית של עם שלם, שנלחם ונשקו בידו. ואין הכותב מרגיש כי מתוך רצונו לגנות – המתפרנס גם מרסנטימנט למשורר שהטיח דברי־אמת כנגד “מאָרגן־פרייהיט” ואישיה – נשמע אָנסו לשבח, כי מה לך שבח גדול למשורר כאמירה כי יצירתו נאמנה לאפיו, לחזותו וחזיונו. והרי נאמנות זו – והיא שונה מנאמנותו של נותן דין־וחשבון כדרך חוקר תולדה או רושם רשומותיה – היא הנדרשת מעם משורר ושירתו; שהוא גופו השתי והערב באריג, והמתיחות שביניהם, בין המתאר והמתואר, החוזה והחזוי – היא מלח־היצירה. טול את המשורר כתחזית של שירתו ואין משורר ואין שירה, אלא – לכל המוטב – ריפורטז’ה הנעזרת בכלי־שירה. אין אנו מעיזים לבדוק, עד מה היה המבקר נמשך לאמונה הטפלה שהיתה תקיפה ביחוד בימים שכתב ביקרתו, כי אפשר לו למשורר לראות מה לפי פקודה, לפי קו גנראלי וכדומה; אבל נאמר, כי אפילו קביעותיו נכונות, ובאמת אלה ואלה גבולותיו של המשורר, גבולות אפיו – הרי אפשרות אמיתו היא בגבולות המחזה. ומבחינה זו דין שנודה, כי מי שקבלת־הייסורים ואהבתם מרוקמה בדמו ונעשתה לו צוו־מוסר עליון, עשוי להתפתות לזוועת־הדמים ויסוריהם ולראות בהם מהירהורי־אהבת־הייסורים. והנה, לא כן; כוחו של המחזה בהבחנה החדה בין יסורים להשפלת־האדם והכחדתו ובין יסורים לעילוי־האדם וריבויו; סודו של המחזה בחציצה החדה בין טומאת־האהבה של יסורים ראשונים ובין קדושת־האהבה של יסורים אחרונים, והחציצה שמחת־החיים, שסמלם שמחת־החתונה על גבי־המשרפות. ולא עוד, אלא גם התכונה הנצרנית, שהמשורר לא נמלט ממנה ואף נתפס לה, התגברה פה על עצמה, רב יותר משהתגברה בחזיונותיו ושיריו הקודמים. ואם המבקר טוען, כי “בין העצב הלאומי של עמנו ובין הרומנטיקה הלאומית של ישראל מתוח גשר של גבורה יהודית־לאומית; אם על הגשר החדש־ההיסטורי הזה של גבורה יהודית, המוטל על גבי כל חיינו, לייוויק לא הצליח להציג כף־רגלו” – הרי ניתן להעיד, כי ספק הוא, אם המשורר רואה את הגשר הזה חדש; על כל פנים הקדים לגלותו, ואם דעתו לחשה לו, כי פן־הגבורה אמיתו בפן־הקדושה־שבו – חייב היה להישמע לה. ואכן אף נשמע לה, ודיו במה שבדק בנפשו, לשמוע מתוכה את נפשות־חזיונו, והכריע את נפשו לצד השמחה הגדולה, שמחת־החתונה במדבר, במבואי־ארץ־ישראל.

ד

ועל עצם ההצגה, – הבמאי עשאה על ידי “פאָלקסבינע”, והיא להקת־שחקנים־לא־מקצועיים, ליד ארבעטער־רינג, ונכתבו עליה כמה דברי הערכה וביקורת, ונביא שניים מהם. האחד – ב. שפנר (“אונדזער צייט”, 13 ינואר 1951) והאחר – מנדל אלקין (“צוקונפט”, פברואר 1951).

הראשון, פובליציסט בעל־טעם, סובר כי “החתונה בפרנוואלד” הוא המחזה הסמלי ביותר והמסתורי ביותר מכלל מחזותיו של לייוויק, כי יותר משמצויה בהם מצויה בו מחיקה גמורה של הגבול בין החיים והמוות, בין אתמול והיום, בין חזון ומציאות, ולפעמים קשה לומר מי הקרובים יותר אל החיים; האם אלה שנספו או אלה שלא נספו במקרה; ועם זאת זוהי לו הפואימה הריאלסטית ביותר, שכן – אם שלא היתה רואה בדמיונה את ילדה הנספה כממשות גמורה, ואב שלא היה רואה בדמיונו את אשתו וילדו השרופים כממשות גמורה, הם־הם שניתן לומר בהם שנפטרו מכל ריאליות. נאמנותו של המשורר לראייתם כמוסיפה וכמאשרת את הסברה, כי הוא הסופר היהודי המוסריי ביותר שלאחר תקופת י. ל. פרץ, והיא הנותנת כי הוא אינו שר את הקרבן אלא חי אותו. כוחו במה שהשמיע את כל הלאווין לחיים מפי המורדים עליהם, אם מרד נמרץ אם מרד שקט, והגביר עליהם את ההן של החיים. זכותו של הבמאי היא כי הכזיב חששות והצליח לעשות פואימה מסתורית כהצגה חיה, תיאטרלית, מבלי לגרוע מעילויה הפיוטי ומהנמקתה הבעייתית. ולא עוד, אלא קצת תמונות עזות אף אמנותיות יותר, מכפי שנרשמו בשעת־קריאה, אם כי היה מקום לכמה קיצורים נוספים (כן, למשל, הוצרך המשיח להיות דמות אורירית יותר, רמזיית יותר).

האחרון, איש־תיאטרון ותיק, סופר ומחזאי, שסופו בונה ספריית “ייווא” וספרנה בניו־יורק, רואה את המחזה והצגתו מאורע גדול, חזיון טראגי של שואת־העם בדיוקן של אמנות מזוככה, הבא להכות על מצפונה של האומה שלא יירדם. אף הוא רואה להדגיש את תכונת־המחזה – מקלעת־הבהקיץ־והחלום ונפתולי־חיים־ומות – חיים שאיבדו את דרכם אל החיים ומתים המסרבים למיתתם. ברכת־המות לחידוש החיים. המישחק, כפי שהתפקידים מחייבים אותו, הוא קשה, או – כדברי הכותב: הנס של חיים חדשים מצריך נס של אפשרות־גילויו על הבימה. הבעיות, שהבמאי נדרש להיאבק בהן, היו: ההבדלה בין החיים והמתים (והיא היתה חמורה במיוחד מחמת צימצום־שטח־הבימה); בריאת אוירה למחזה המפרפר בין חיים ומוות, כמעט מחצה על מחצה; זהירות מפני באנאליזציה של הטראגיזם; הקפדה על מה שטעון שמירה מתוך הטכסט ועל מה שמחייב גניזה; מציאת נעימה נאותה שלא לגלוש לתוך מילודרמטיות.

ה

נחזור לפתח דברינו, כלומר לביקורו של המשורר במחנה פרנוואלד וליומנו, על חוויותיו ותצפיותיו, שמתוכן נצמח לו גרעינו של המחזה, ששתל עצמו כמאליו במערכת חזיונותיו על סמליהם – ונעיר, כי אפשר שהמשורר לא חש, כי בבואו לתאר את המחנה לא ראה לקרוא את ראשי נפשותיו כשמות אבות האומה ואמותיה, ולעשות את צמד־הראש שבהם, את אברהם ושרה, כראשית חדשה לאומה – אלא מתוך שפעל בו והפעילו דיוקן־קדומים, כדרך שבא על ביטויו בתמונה של הנביא הקדמון: “שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ד' הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם / הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו / כי ניחם ד' את ציון ניחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד' ששון ושמחה יימצא תודה וקול זמרה” (ישעיהו, נ"א, א־ג). כשהזכרתי את הכתובים בעצרת לכבודו של המשורר בירושלים ואמרתי כי אלה, לדעתי, תשתית־חזיונו, שהרי מצויים בה כל היסודות של המשורר ושירתו – רדיפת־צדק ובקשת־האלהים, שרשי־האומה באביה ואמה, אחדותה ברכתה־וריבוייה, נחמת חרבותיה והפרחת מדברה ועל הכל ששון ושמחה – היה נפתע הרבה, כמי שמודה, כי מה שלא ראתה תודעתו ראתה תשתיתו.

[תשכ"ג]

א

רצונו של משורר כבודו הוא כלל, שקויים בחפצו של ה. לייוויק לראות את חזיוניו – חזיוני הגאולה – כלולים במגילת־ספר אחת, ובבוא מוסד ביאליק להביאם לקהל העברים, נשמע לחפצו והוציא לאור כרך, שניתנו בו שלושת חזיונותיו “כבלי־משיח”, “הגולם ו”חלום־הגולם", שניים ראשונים בתירגומו של א. ז. בן־ישי, אחרון בתירגומו של א. שלונסקי. אולם בבואי להקדים לו, לכרך החזיונות האלה מבוא, שבו ביקשתי להעמיד על טיבה של השלישיה הזאת ועל הזיקה שבין חזיון לחזיון, לא יכולתי שלא לציין, כי זו טרילוגיה מיוחדת במינה, שכן לא נולדה כדרכה של חטיבה כזאת, מתוך ראייה קודמת וכוללת, אלא כל חזון וחזון נולד מתוך תחנה מיוחדת של תולדת־הדור ומתוך חוויית המשורר בה, באופן ששלושת החזיונות כמריבים זה־עם־זה וחולקים זה־על־זה, לא מתוך תודעה־שלכתחילה אלא מתוך ידיעה שבדיעבד. אם לשרטט את ההבדל בקווים פשוטים וגסים, הרי בימים שבהם הגה המשורר בחזיונו “כבלי־משיח”, אלה ימי־השיעבוד של ימי־מלכות רומנוב, ידע כי הגאולה מחוייבה במרי־נפתולים שבין טהרה וטומאה, אך אמונה איתנה היתה בו, כי באחרית הנפתולים יד הטהרה והקדושה רוממה; בימים שבהם הגה המשורר בחזיונו “הגולם”, אלה ימי מוראות־המהפכה, ימי שלטונו של לנין, ידע כי ההגשמה של הגאולה באה על דרך עירוב של טהרה וטומאה וגרזינו של הגולם לא כתחילתו סופו, שתחילתו כפוי למהר"ל, וסופו נחלץ ממנו ועושה שבת שחורה לעצמו; בימים שבהם הגה המשורר בחזיונו “חלום־הגולם”, אלה ימי זועת משטרו של סטאלין, מתחדדת הכזבתה של הגשמת הגאולה כדי התבדותה, שכן עצם היתרו של עירוב סופו עוקר את הטהרה ומשליט את הטומאה, אותה בעיקר ואפילו אותה בלבד.

אמרנו כי הוא שרטוט בקוים פשוטים וגסים, כי זאת לזכור: הסכימה הזאת אינה אלא סכימה. ראשית, אין דקדוק של תואם ואפילו קירובו בין מצעו של חזיון וחזיון ובין החזיון עצמו; אדרבה המשורר הוא כמקדים את ההתפתחות הקרובה לבוא ורוהט לפניה, וכשם שבחזיונו מימי רומנוב הוא מקשה קושיות העשויות לעלות ואף עלו בימי לנין, כך בחזיונו מימי לנין הוא מקשה קושיות העשויות לעלות ואף עלו בימי סטאלין ובחזיונו מימי סטאלין הוא מקשה קושיות, העשויות לעלות ואף עלו מעבר להם, כן מצע הממשות ההיסטורית־אקטואלית, שהתסיס את החזון וחזיונו עבר מרוס האדומה לאשכנז החומה. שלושת חזיונותיו, חזיונות שיסודות שירה ואגדה וסמל מתנצחים בהם, אף שנולדו בתוך רתחי־התחיה של תקופה היסטורית על התגלמותה האקטואלית, הרי חלל־אוירם הוא חללם של מיתוס ואפוקליפסה כגילוייה וכאותותיה מבית, הוא בית־ישראל, ושעל כן ראה המשורר להשתית את חזיון־הפתיחה על מסדה של מסורת חישובי־הקץ ואביזריה והשיח בו מלאכים ואנשים המתחבטים בחבלי־משיח; כשם שראה לימים להשתית את חזיון־האמצע על מסדה של אגדת־גולם מאוחרת, שענינה מציאות מוקדמת במוצאי־ימי־הבינים ואיכלס אותו רב וגאון וגולם וכומר רשע ועלילת־דם ומגדל מחומש; כשם שראה להשתית את חזיון־הסיום על מסדה של בדיית הגולם הננער מתרדמת־החומר ולהעמידו במוקד של שני המשיחים וארמילוס והניח להם לשחק את בדייתם באופן שהיא מתעגלת בדיעבד כדי טרילוגיה של הגאולה, שתחילתה אוטופיה, אמצעה טרגדיה וסופה קומדיה.

ב

אולם כשם שלא יכלתי ולא רציתי שלא לקיים בו במשורר בחינת רצונו הוא כבודו, כך לא יכולתי ולא רציתי להעלים את דעתי ופירשתי אותה בין בעל־פה בשיחותי עם המשורר, בין בכתב במבוא ההוא, לאמר: שלושת החזיונות האלה תובעים במפגיע תשלום לעצמם והוא צירוף חזיונו של “המהר”ם מרוטנבורג", שירה חזיונית בשבע תמונות (ניו־יורק 1945), באפן שהטרילוגיה־שבדיעבד תבוא כטטראלוגיה־שבדיעבד. גם החזיון הזה נולד מתוך סיטואציה היסטורית של הדור, תקופת השתוללותו של משטר־הדראון בגרמניה, שעמו השליט בעצמו את הארכיליסטים על עצמו וסייעו לבצע את שזממו שונאי־ישראל למן המן עד כמילניצקי.

אולם אם שלושת החזיונות הקודמים נטועים בתוך אווירה חזיונית של אגדה, הרי החזיון עתה נטוע בתוך אוירה ממשית של הקורות, שכן דראמה זו ארוגה במסכת המאורעות ההיסטוריים, על שילובם ושיזורם, ופועלים בה אישים היסטוריים על אופים ועשייתם, בחינת חוטי ערב ושתי כאחד, אך המשורר השחיל בהם חוט מכליב בדמות צמד־נפשות שהם מעבר זמנה ומקומה של ההתרחשות הממשית, כשם שהם מעבר לכל הזמנים ולכל המקומות וכאחת גם בתוך כל הזמנים והמקומות של תולדות־ישראל. ההבדל בין כל הנפשות הפועלות והנפעלות שבמחזה הוא המהר"ם ובנות־ביתו ותלמידיו – התשב"ץ והרא"ש ור' חיים בן מכיר, וההרצוג והמומר־להכעיס ואחרים – ובין שתי נפשות אלו הוא, שכל הראשונים נמצאים במגנצא וסביביה בשנת 1286 ואילו שני האחרונים נמצאים גם הם בה אבל כאורחים, שכן באו אליה ממחנה הכלייה בדכאו בשנת 1943, באופן שראשיתם של ישראל בגלות אשכנז ואחריתם בה מתלכדים באפס־דעתם של כל הנפשות ובהעלמת ידיעתם של שתי הנפשות כחטיבה תולדית חזיונית אחת. צמד־הנפשות באי־דכאו הן כמסמלים את צמד נגודי הדיאלקטיקה של אמונת־הקץ. הדמות האחת והוא אהספר, אשר כהגדרתו של גדול משוררי העברים – היא בחינת “אנה מפניך אברחה, אנוסה / גם חיה לא אחיה, גם מות לא אמותה” שהגדרתו כוללת גם את קין גם את היהודי הנצחי כאילו הם שניים שהם אחד, והוא מופיע כאן כסבא, שמתוך שהוא אנוס להרתם ולרתום לכורח הגזירה של גודש יסורים וסכנת־כלייה, ועצם־כלייה, הוא מעלים את הקץ; הדמות האחרת, והוא דניאל, שם־דבר של נבואת־הקץ וחישובו, והנגדר כנער, מופיע כאן כנכד, הרוצה להמשך ולמשוך לכורח הפורקן – אולם ככל שהנכד מנסה לעורר את קהילת־היהודים שבתחילת תקופת־אשכנז, מה עתיד לה בסופה, ולעודד את הפורקן ולהחישו, כן הסבר מוחה בידו ומחרישו בזרוע. ואם כי בתוך הקהלה ואגפיה מתנגדות שתי המגמות: אחת המשעבדת את רצון הגאולה הקרובה לכורח הגזירה ומקבלתו, ואחת הדוחה את כורח הגזירה ויסוריה, ואפילו על דרך לא הם ולא שכרם ובין זו וזו מבצבצים ועולים קוי־בינים המתנודדים בין מתיחות ופשרה, הרי סתימת פיו של דניאל בידי אהספר מכריעה בדרכה של הקהילה וקובעת את תולדתה, וממילא את תולדות גלות־אשכנז וממילא־דממילא תולדות העם כולו, לפחות באותה מידה שההכרעה תלויה בתודעתו ובכוח עצמו. תגבורתו של הסב על נכדו, של אהספר על דניאל, כתגבורתו של מעלים הקץ על מגלה הקץ היא אמירת־הן לגולה לתקופה ארוכה־ארוכה למן 1286 עד 1943 ואמירת הן זו מוסברת בכמה דרכים (משיח שנתגלה ונתבדה, הנוטים לפיתוייו של שליחו נעצרים בכוח הזרוע של השליט, מעמד־השביה של ארץ־הצבי בידי־ישמעאל והיא גם מומתקת מה־שהוא (אחד מתלמידי־המהר"ם עולה אמנם לארץ ישראל להשתקע בה), אבל ההרהור, מה היה על הקהילה, אילו גבר דניאל על אהספר והתיר מבואי־פיו והקהילה ורבם היו עורכים חשבונם מתוך ידיעת האחרית – היא בחזקת תיקו. הלכך מרכזה של העלילה הם לא רחשיה של הגאולה שקולותיה שונים למן קולו הרם של שליח המשיח עד קולה החרישי של בת המהר"ם אסתר. אגב, כשהיא נשאלת, שאם יקומו וילכו מה יהיה על חדרי התלמוד החדשים היא עונה שאפשר לקרב נר דולק ולהבעירם, לאמר מה שנעשה במפורש בחזיונו של ח. הזז “קץ־הימים”, נרמז פה במהוסס, וההבדל הוא בנותן־ענין. אלא מרכזה של העלילה הוא ממשה של הגלות, שאף קולותיה שונים וקולו של המהר"ם עיקר, והוא החוקר ודורש לגבולה של קבלת הגזירה ונקודת הגבול נראית לו באשר הרשע נעשה הפקרות והוא הנותן סימנים ברורים המבדילים בין זה וזו ואינו זז מהם זיזה כל שהיא, גם אם נגזר עליו רקבון בכלא בחייו ורקבון עצמותיו המתות. אבל דין להעיר כי עם כל חריפות ההבחנה שבין הרשע שהגולה חייבת להשלים עמו ובין ההפקרות שהגולה חייבת למרוד עליה, הרי יכולת המשא במסקנתה היא מוגבלת על כוח־עצמו של יחיד ואין היא תשובה לרבים. והמשורר אפשר שיצא ידי מיצר ההיסטוריוגרפיה כרשותו של אהספר, שלפיה כל מה שהיה מוכרח היה להיות כפי שהיה, לא יצא ידי מרחב ההיסטוריוסופיה, כרשותו של דניאל, שלפיו כל שהיה עשוי היה שלא יהיה כפי שהיה. וכאן פתח ההדיינות שבין המשורר לבין מצפונו ודומה כי הידיינות זו היא נפש־חזיונו ואין להתיקה מהידיינותו שבינו לבין מצפונו, בשלושת החזיונות הקודמים וממילא אף פתח הידיינות חמורה ומחמירה בין המשורר לבין הבקורת שהתעלמה מכך.

ג

ויפה עשה מ. סילון (זילברמן) בתרגומו, שנטל על עצמו להשלים את הטרילוגיה כדי טטראלוגיה, להיות ארבעת החזיונות כאחד בידי קהל־העברים ונחזיק לו טובה על התרגום ועל היגיעה הכשרה והנאמנה בו.

[תמוז תשכ"ח]

א

מבחר שירתו של אפרים אוירבּך ניתן בידי קהל־העברים בשעה שמשוררה ניצב באמצע־דרכו בין שיבה וגבורות, ומסילתו הארוכה פתוחה לרווחה בפני הערכה ומעריכים. כדרכה של הערכה, הנפתלת ביריעה גדולה של חיים ועשייה, היא מבקשת לעצמה נקודת־התמצאות נוחה, והיא נמצאת לה, ברגיל, על דרך חלוקה סבירה של המסילה לתחנותיה. ודומה, כי לעניין המסילה שלפנינו יפה חלוקה פשוטה ומשולשת, אלו שלושת המעגלים העיקריים של חיי המשורר. מעגל ראשון, הוא מעגל ילדותו ונעוריו בבּסראביה, שאף שלא יצאו לו בה אלא כשבע־עשרה שנות־חיים תמימות, היא לו מקור־יניקה מתמיד; מעגל שלאחריו, הוא מעגל עלומיו בארץ־ישראל, שאף שלא יצאו לו בה אלא שנים מעטות, חותמה עז בו, ואף היא לו מקור־יניקה מתמיד כקודמתה; מעגל שלישי הוא מעגל הנפתח בראשית שנות־עמידתו ונמשך עד עתה באמריקה, שאף שכבר יצא לו בה למעלה מיובל שנים וצמידותו בה, היא כשכבת־חוויה עליונה, המקיימת את עצמה בכוח שכבות־השתייה של שני מעגליו הקודמים ומכוחם.

ב

לעניין המעגל הראשון – לידתו (1892) בעיירה שבה אף נולד יעקב פיכמן, היא העיירה בלצי וגידולו במשפחה המתייחסת, כדרך רוב הקרויים אורבך, על שלשלת המוליכה עד רש"י. אביו, ר' אלעזר שו"ב, מחסידי חב"ד, המכובד על שום תורתו ומידותיו על כל סביביו, הישרה בביתו אווירה של אמונה ושמחה, תכונות שנשמרו בו בבנו אפרים גם כשנתפס לרוח חדשה, רוח מודרנה תמימה. בן שש־עשרה כבר ניסה כוחו בכתיבה, תחילה בלשון המדינה, הלשון הרוסית, שבה פירסם דבריו בעיתונות; אחר־כך בלשון העברית, שבה פירסם דברי סיפור בּבּיבליותיקה הקטנה לילדים “פרחים”; ולבסוף בלשון יידיש, שבה פירסם, מקץ שנה, בכור־שיריו באסופת “זאַנגען” [=שיבלים], שבעריכתו של ליפמן לוין. בן תשע־עשרה מביאים אותו נדודיו לווארשה, והוא מתוודע עם א. ח. שפּס, הנודע בכינויו א. אַלמי, ושני הצעירים מוציאים לאור קובץ למועדים “ניסן”. לענין המעגל שלאחריו – ציונותו מביאה אותו, בן עשרים, לארץ־ישראל והוא עובד בה ובמושבותיה, אם ביהודה ואם בגליל, עד בוא מלחמת־העולם הראשונה, והוא עם הגולים לאלכסנדריה, בה הוא מתגייס לגליון, והוא עם גדוד נהגי הפרדות בגאליפּולי, עד שחליו משיבו לאלכסנדריה. לעניין המעגל השלישי – בן עשרים ושלוש הוא בא לאמריקה, מתנסה בה כדרך הנסיונות הגזורים על מהגרים, משמש שנים הרבה מורה בבתי־הספר על שם שלום עליכם, מפתח פעולה ענפה בתחומה של תרבות יידיש ובתחומה של הציונות העובדת, מגביר חילו ביצירתו המוציאה לו מוניטון וקובעת את עמידתו בתוך ספרות יידיש ועיתונותה באמריקה.

דומה, כי סקירה מרפרפת זו דיה לגלות, כי מעגל־הביניים שבין ישיבת־קבע אחת בימי ילדותו ונעוריו ובין ישיבת־קבע אחרת מימי עמידתו ואילך, אף שאין בו אלא כדי שנות שמיטה אחת, היא כאותה הסערה, שכשם שהתסיסה את שלפניה, כך נספגה לתוך שלאחריה. הלכך נדרש מעריכה של המסילה שלפנינו ליתן את דעתו על ההכרעה, שיצאה מלפני שנות סערה אלו.

ידוּעה קריאתו של טשרניחובסקי הצעיר: “נא השיבו לי ילדותי” שכלולה בה כממילא קינה על אובדנה של ילדות, היא־היא הקריאה והיא־היא הקינה הנשמעות, בלשונות שונים, משירתם של רבים וטובים במשוררי הדור ומספריו, מהם שזכו להשבת אבדתם ותשובתה, ובכללם ובראשם בעל הקריאה עצמו, ששירתם עמדה במזלה של תשובה זו, אם בימי עמידתם אם בימי זקנתם. כנגדם אתה מוצא במשוררי הדור, שוודאות היא בהם, כי לא ידעו ניתוק של ממש מקרקעה של ילדותם, והיא רצופה ומתמדת בנפשם, גם אם גלגולי־חייהם טילטלום הרחק מזמנה והפלג ממחוזה. עמהם נמנה אפרים אוירבך, שזכר ילדותו וחווייתה נשמרו לו כעינם ותומם, כפי שהיה שרוי בהם בהקדמת־נעוריו, והם בנותן נעימת היסוד של שירתו והם שהכריעו אף על ראיית־החיים שבו, והיא ראייה מאירה ושמחה מעיקרה, ודרכה באמירת הן ברורה וגלויה. עד היכן מגעת הוודאות שבו, כי יסודות אווירת־ילדותו לא נשמטו לו מעודו, אתה למד מהכרזתו, כי לא היה מימיו אפיקורס וממילא לא צריך היה תשובה. ככל המשוער הכרזתו דינה עמה, ולא בכדי ראה שלמה ביקל להגדיר את מזגם של המשורר ושירתו כמזג של תרי"ג מצוות, אולם לפי שהגדרה זאת וכזאת סובלת עירעור, שכן מצוות ניתנו קודם כל הלכה למעשה ולא הלכה־ לשירה, ראוי להסתייע בהגדרה המצויה, היא הגדרת המסורתיות, שמשוררנו אינו יחיד בה, שכן נעשתה, בייחוד לאחר השואה, עניין שרבים מסופרי־יידיש דרשו ודורשים אותו כמין חומר, אבל הוא בה מכלל הראשונים, ושעל־כן חובה היא להעמיד על ההבדל שביניהם לבינו, שכן רובם ככולם המסורתיות לרוב סוגיה חידוש של מיפנה היא להם, ואילו הוא המשך של רציפות היא לו.

כמחובר בטבורו בדושנה של בּסראבּיה, ארץ שבעה ומשביעה, המגדלת גפנים ואבטיחים ומשופעת בפירות ובגבינות; דבוק ביהודיה על תכונתם ומנהגם והקרויים לו: “שאָפענע יידן”, נשא ונישא את אהבתו אליה ואליהם כל ימיו, ואף בקומתו, בבריות־גופו וקלסתרו, נחשב כסמלה של מחצבתו, שראתה עצמה חטיבה לעצמה. עד היכן ראייה זו מגעת ניתן ללמוד מכך, כי זקני דורו לא נפוג מהם זכר חיבורה של ארצם למולדאביה, קודם שסופחה לרוסיה, כשכנתה של אוּקראינה, וכסימנו של זכרם זה נחשבת התמדתם למנות את יהודי אוּקראינה בכלל יהודי פולין. חטיביות זו של הפרובינציה הגדולה ההיא על יישובה, יישוב היהודים, המצוינים בעסיסיותם וגרעיניותם, היא כאוצר השמור לטובה לכל פמליית הסופרים, שעמדו מקרבה וצירפו את עצמם לספרות המודרנית, ועיקר סגולתם במה שגיבשו את נחלת ההיוּליוּת גיבוש אחר גיבוש והעשירו את ספרותנו באשכול כשרונות שעדרו בתוך תחומיה – שירה, סיפור, מסה, משל, חזיון – והוסיפו לה יבשה חדשה, אדמת יהודים גדולה שחילצו אותה מאלמה, בתתם לה ארשת־שפתיים מרנינה. כבר ראינו קהילה אחת, בלצי, מעמידה את יעקב פיכמן ואפרים אוירבך, וניתן להוסיף עליה קהילה אחרת, טלנישטי, שהעמידה את שמחה בן־ציון, וכן קהילה שלישית, מארקוּלשטי, שהעמידה משפחת סופרים ועסקנים, משפחת פישמן, וכדוגמה מובהקת קהילה רביעית, ליפקאן, שהעמידה את יהודה שטיינברג ואליעזר שטינבארג, יעקב שטרנברג ומשה אַלטמן, מיכאל קויפמן ואליעזר גרינברג, ועוד קהילות כהנה וכהנה ועוד סופרים כהמה וכהמה עד ימינו. כולם קרקע יניקתם עיירת הורתם וגידולם, אולם אפרים אוירבך חיבורו אליה ובה, בנופה, בטבעה, בהווייתה, כחיבור־תמיד המפרנס את הרגשתו, תודעתו ודברו, דבר הגות ושירה.

ג

לעניין המעגל השני, מעגל ישיבתו בארץ־ישראל אין הוא ניגודו של קודמו, אלא המשכו, ואפילו השלמתו; ודומה, כי עצם התעוררתו למעשה־העלייה, גם אם נסתייע באידיאולוגיה, הרי בעיקרו התפרנס מן המסורת, ושעל־כן יותר משהוא עצמו תולה את טעם עלייתו בימי־נעוריו, ימי תגבורת ההגות, הוא תולאה בימי־ילדותו, ימי תגבורת הרגש; “כ’האַב פון קינדווייז נאַך דעם חלום / פון מיין אייגן לאַנד געוועבּט” [=מילדותי עוד טוויתי את חלום ארצי שלי]. הרוצה לעמוד על המעגל הזה במלואו, יקרא את ספרו, שניתן בידי קהל העברים, הוא הספר “שנות ראשית” (תשי"ד) – שכל פרק־של־פרוזה שבו סיומו שיר (הפרקים ניתרגמו בידי יוחנן טברסקי והשירים בידי אביגדור המאירי), והוא ספר־זכרונות חי ורוהט על ימי העליה השנייה, ועניינו ימי ישיבתו ונדודיו של המשורר בארצנו ובאגפיה, ויפה אמר שמואל ניגר, כי הספר כוחו עמו להראות, כי אף רפּורטאז’ה עשויה שתהיה שירה ודבר־עתונות עשוי שיהיה דבר־אמנות.

אין בידינו להכריע מה היה בסופו של המשורר, אילו ישיבתו עראי בארצנו היתה נעשית לו ישיבת קבע; האם דרכו היתה כדרכם של הסופרים אנשי העלייה השנייה, שהניחו את לשון־יידיש כלשון ביטוים והתייחדו בלשון העברית בלבד, לאמור, האם דרכו היתה כשל אהרון ראובני, שתחילת כתיבתו ביידיש, שגם אותה למד במאוחר, ובה ראשוני סיפוריו, ואף הוציא בה בארצנו ספר־שירים, ומשעבר ללשון העברית שוב לא חזר ללשונו הקודמת; או כשל יעקב שטיינברג, שכבר פירסם, לפני עלייתו, ספרים ביידיש, גם אסופת־סיפורים גם פּוֹאימה גדולה “רוּסלאנד”, ועם עלייתו דבק בלשון העברית בלבד; ואין צריך לומר דוד שמעוני, שלא הוסיף על קצת השירים שכתבם ופירסמם יידיש, ואף ש"י עגנון, שעם עלייתו שוב לא חזר אל הלשון, שבה נכתבו כמה וכמה משירי ימי נעוריו וסיפוריהם. והוא תהליך, שראינו כמותו גם בסופרי העלייה השלישית ואלחריהם, ואף השיבה המאוחרת ללשון יידיש, כפי שאנו מוצאים אותה עתה, וכדוגמה א. צ. גרינברג בשירה וא. שטיינמן במסה, אין בה כדי לשנות הרבה. האומנם היה אפרים אוירבך עומד, כמעט בודד, בפני התהליך הזה, קושיה היא שתשובתה שרויה בענני השערה. אך הקושיה, אם כתיבת יידיש היתה עלולה להיות אפּיזודה, כהיותה כמעט לכל סופרי העלייה השנייה או לאו, סמוכה לה קושיה, שתשובתה היא מחוצה לכל השערה; הרי גם הציונות היתה עלולה להיות לו אפיזודה, כשם שהיתה, למשל, לז. ויינפר, שאף הוא היה בימי העלייה השנייה, ובתורת לגיונר, בארצנו ואף הוא מראשוני משוררי נופה בשירת יידיש, ולא היתה לו לאוירבך כן; וניתן אולי להקיש מן הודאי על המשוער. אך לא נעלים קושיה שלישית, והיא אולי ככתוב המכריע: האומנם אילו נשתקע בארצנו הצעיר שבשני בני בלצי, אפרים אוירבך, כדרך שנשתקע בה הגדול שבהם, יעקב פיכמן, היה הצד השווה שבהם אך לגבי לשון יידיש, ששניהם אוהביה ומאהיביה, ולא לגבי הלשון העברית, והקושיה קושיה.

אבל מעבר לוודאותה של הקושיה ומעבר לאפשרותה של תשובה עליה, ראוי העניין להרחב דיבור ומיצויו, ולענייננו עתה דיינו בסקירה חוזרת, לאורה של היגיעה המכוּונת לשקף במרוכז את עניינה של ארצנו בספרות־יידיש, לפי שעה מצויים בידינו שלושה נסיונות כאלה, אלו שלוש האנתולוגיות, השונות גם מבחינת הלשון גם מבחינת העניין. ניסיון ראשון היא האסופה “ארץ־ישראל אין דער יידישער ליטעראַטור”, בעריכתו ובסידורו של מרדכי יפה (1961). אסופה זאת היתה מכוונת לשני כרכים, הכרך האחד שעניינו שירה, הספיק המסדר להוציאו, הכרך האחר שעניינו פרוזה לא הספיק המסדר להוציאו, שקדמו המוות בלא־עתו. כרך השירה כולל שמונים משוררים, משורר משורר ושירתו שעניינה ארץ־ישראל, ומשמעותה רחבה ומסועפת ביותר, שכן המסדר לא הבחין בין מי שחלמו עליה חלום של חיבה־מרחוק ובין מי שראו אותה ואת נופה מקרוב: וגם באלה לא הבחין בין מי שישיבתו עראי, ואפילו אם העראי פירושו שהייה קצרה ובינת־תיירים חטופה, ובין מי שישיבתו בה קבע, אם קבע מועט אם קבע מרובה; כשם שלא הבחין בין מי שישיבתו היתה מפוסקת ובין מי שישיבתו היתה מתמדת. שכן עיקר כוונתו היה להעמיד על זיקתה של שירת יידיש לעניין ארץ־ישראל כזיקה של ממש, המניחה פתח לאמירה מפורשת, כי הנושא הגדול הזה נכלל, כלילה ברורה ורצופה, בעולמה של שירת יידיש ובעולמם של משורריה. אולם מי שמבחין הבחנות צדקות אלו וכאלו, אינו יכול להתעלם מכך, כי לפי עושרה של שירת יידיש ולפי שפעת נושאיה ומיגוונתם, נושא ארץ־ישראל, אם איננו בה טיפה בים, הריהו, לכל המוטב, כגל מועט בנהר גדול. הלכך קורא האסופה הזאת עלול להטעאה אוֹפּטית, שהיא אמנם סכנתה של כל אנתולוגיה, שדרכה, על פי טבעה ותעודתה, דרך הברירה המכוונת, והוא, הקורא, עשוי שידמה, כי אמנם האסופה, על־פי עניינה, מקפת פרופּורציה נכונה. והנה, עם כל סכנת ההטעאה, בולטת בה באסופה כמאליה קבוצת השירים של אלה שהיתה להם זיקה־של־ממש לארצנו ובניינה וישבו בה וראו אותה והראו אותה מראה־שיר – והם: יהואש, יעקב פיכמן, א. ראובני, ש"י אימבר, לייב יפה, אפרים אוירבך, ז. ויינפר. קבוצת השירים האלה היא־היא שפתחה ממש את ארץ־ישראל החיה והמתחייה בפני שירת יידיש. לאמור, היא־היא הפתיחה להמשך הגדול ומשופע ממנה, שתחילתו בייחוד בימי העלייה הרביעית ותגבורתו עם גלי העלייה שלאחר השואה ותקומת המדינה – ארצנו כמרכזם של כל סוגי יצירתו המקוריים של עמנו, ויצירת יידיש בכללה. ולא עוד אלא אם נבדוק באותה קבוצת המשוררים, הרי יהואש ישב בארצנו לצורכי עשייתו, תירגומו של התנ"ך ליידיש, שיפה לו התבסמות באווירה של מולדת ספר־הספרים; ש"י אימבר היה כאורח־לשעה הרואה כל יפעה, ובמידת־מה אף ז. ויינפר כך, והיחיד בהם, ששעת שהייתו היתה ממושכת יותר וממילא גם התערותו ממשית יותר ואף ספיגתו גדושה יותר, היה אפרים אוירבך. וכנראה רואה אף הוא את עצמו ככרוזו של מרכז ספרות יידיש בארצנו, וסימנך שעמד לימים בראש הליגה לזכויותיה של יידיש בה ואף טרח על העמדת בית־דפוס בה לצרכי פירסומה של ספרות יידיש ועיתונותה.

המבקש לעמוד על פריה של ראשית זו יילך אצל הניסיון האחר, היא האסופה “וואָרצלען” [= שרשים], אנתולוגיה של ספרות יידיש, הכוללת גם שירה גם פרוזה, בעריכתו של אריה שמרי (1966) וניתנו בה דבריהם של ארבעים ושניים משוררים ושמונה־עשר מספרים שישיבתם בארצנו ישיבת־קבע, רובם כתיבתם בעיקרה יידיש ועניין שיריהם וסיפוריהם הוא עניינה של ארצנו על מציאותה ועל רחשה. עקרונות ברירה אלה מפחיתים, וכמעט מבטלים, את סכנת ההטעאה האוֹפּטית, ואמנם עינינו הרואות, כי מניינם של סופרי יידיש בארצנו תחילתו מועט ונתרבה אך בסמוך לתקומת המדינה ולאחריה. מה תימה, כי מניין אישי העלייה השנייה, שדבריהם ניתנו באסופה, הוא זעום ממש – א. ראובני ויעקב פיכמן שכתיבתם ביידיש הנדירה לימים ואף פסקה; שלום אַש בין הובא על שום תחילתו והמשכו (“כישרון לארץ ישראל”, “שירת העמק”) בין הובא על שום סופו – ביתו בבית־ים, והאחד והיחיד שהיה סופר יידיש בלבד הוא מי שבא אז לארצנו נער, שמחה אייזן הנודע יותר בכינויו יעקב שטאָל. מה שאין כן רשימת הסופרים שמן העלייה הרביעית ואילך, שיש בה ריבוי שמות ופנים, וכדרך שפעת הפרי הזוכרת גרעינה, זכר גם מסדר האסופה את הגרעין לאמור: “מאז ראשוני מגעיה של יידיש בארץ־ישראל, עם פרידתו של יהואש ‘משדה־האם הרחוק’, כדי לזכות ‘בקומץ השיבלים המועט’ ועם זמרת החלוצים העליזה של אפרים אוירבך למרגלות הרי יהודה: ‘קצור קצרנו’ – בקעו ועלו מלים חדשות ביידיש בבושמי בכּוּרוֹתיה של ארץ־ישראל, והרבה משוררי יידיש ומספריה הוכיחו בראיה ובראָיה, כי הבחינו כדי דקה ארץ ומרחקה, ומשדרכו על אדמת־ישראל שרו את שיריה, ניסו לתאר את הפּאנוֹראמות שלה, והעשירו בכך את היצירה היהודית בכל אתר ואתר. אבל עיקר ההישגים בתחום הזה השיגו אותם סופרי יידיש שקשרו, קשר של־גורל, את עצמם ואת ארצם, ובהתמדה רבת־שנים ספגו את ישראל אל קרבם והיכו בה שרשים…”. ואם האסופה הזאת מסתפקת, על־פי תעודתה, ברמיזה, על מפלסי הנתיבה הזאת בספרות יידיש, מבלי להביא מדבריהם, הרי הניסיון השלישי מפרש את הרמזים פרש היטב. הכוונה לאסופה “מכאן ומקרוב”, אנתולוגיה של סיפורי יידיש בעריכתו וסידורו של מרדכי חלמיש (1966) – בראשם של שישים וחמשת המספרים, שדבריהם ניתנו פה בתירגום עברי, צועדים שבעת סופרי יידיש חלוצי הסיפור בה, שעניינם בניין ארצנו ונופה, והם על־פי סדרם באסופה: ז. ברכות, א. תלוש, אהרון ראובני, ז. י. אנוכי, אפרים אוירבך, יהואש, מ. סתוי.

שביעייה זו אתה מוצא בה שהניחו את לשון יידיש ואתה מוצא בה שהניחו את עניין ארץ־ישראל; מי שנאמן לשני היסודות האלה כאחד והתמיד בהם הוא בעיקר אפרים אוירבך, שחוויית ארצנו ותחייתה לא היו לו כזכרון־מראות קצר־ימים אלא כמעיין מפרנס כל ימיו. שעל־כן אפשר, שאין זה דרך מקרה, כי בקום מדינת ישראל בא לראותה בתקומתה בחגגה ראשונה את חג־עצמאותה, שר לה את השירה החמה והרוגשת “ווייסע שטאָט”, שניתנה גם לקהל העברים, בתרגומו של אליהו מייטוס, ושמה: “קריה לבנה”. וכדין אמר עליה יעקב גלאַטשטיין, כי היא “אחת השירות הנאות ביותר, שנוצרו כברכה על התקומה הגדולה והבוהקת בדורו. שירת יידיש גאה על שמשורר יידיש הקביל כך, במלוא־חושיה של לשון־יידיש ומזגה, את זיו־שחרה של מדינת ישראל, כזקן וטף חשים טעמו של חג־יהודים בעצמותיהם”.

ד

לעניין המעגל השלישי, מעגל חייו באמריקה – בבואו אליה (1918), היתה שירת־יידיש שרויה במזל “יוּנגע”, והיה זה כדרך הטבע, אם משורר צעיר, חדש־מקרוב־בא, היה רואה את דרכם כמשאת נפשו ואת התערותו בקרבם ובקירובם כמימושה. אבל הוא לא צורף ולא צירף את עצמו אליהם, ונראה כי יותר משאמרה לו ופירשה לו תודעתו, לחש לו ורמז לו חושו, כי עמידתו, לפי טבע ברייתו, היא מחוצה להם. הוא־הוא חושו שהדריכו בשבילו שלו ונאמן לו לפי מהותו, בין שיער בין לא שיער, ששבילו על עיקר יסודותיו סופו דרך־המלך. ודאי שהייחוד הזה ניכר ביותר משנעשה אמנם השביל דרך־המלך, אבל נשמרו לנו עדויות, כי עצם חידושו הורגש מתחילתו, כגון מה שמספר מלך ראַוויטש, והוא מעשה במשה ליפשיץ, שנכנס אצלו והשליך את כל הספרים שהיו גבובים על שולחנו, וקרא בעל פיו שירים מתוך ספר “קאַראַוואַנען”, שיצא אז לאור (1918), והוא בכור־ספריו של אפרים אוירבך; ולתמיהתו של המארח על המנהג, שאורחו נהג בספרים שעל שולחנו, השיב האורח, כי הספר החדש שיריו יפים כל־כך, ששאר הספרים אינם ראויים אלא לדין שפסק עליהם. אפילו נחייך על אותה גוזמה מוזרה, ראוי שלא נשכח, כי בעליה היה עצמו משורר וצייר ומתוך שהכרנו אותו באחריתו בארצנו ידענו שכוחו יפה בהבחנת שירה וניתוחה, ושעל כן דין להקשות, מה חידוש מצא באותו ספר־שירים, ודמה שלא נטעה, אם נהא סבורים, כי הנופים החדשים, שהמשורר כבשם לשירת יידיש, כשיסוד־החידוש ויסוד־הקדומים ממוזגים כאחת, הם שעשויים היו ללכוד נפש־צעיר מתפעלת.

המשורר נאמן לשבילו וראה כשילובם של שני מעגלי חייו ותשתיתם, כפי שפירש בעצמו לאמור: “געירשנט האָב איך שטילע פרייד פון מיינע זיידעס / געכאָוועט האָט מיך ערד אין בּעסאַראַבּעאר קאַנט / נָאר איבער ערד תנכישער האָב איך געשפּאַנט / מיט ניי דערקענטעניש וואָס ביי יידן פרייד איז / דער טאָג מיינער האָט זיך געלאַסקעט צו דער נאַכט / איך האָבּ זיך אויף דער ערד פאַרפּויערט, פאַרתנכט” [= ירשתי שמחת־חשאים מזקני, גידלתני אדמה באגפה של בּסראבּיה, אולם על אדמת תנ"ך פסעתי, בחידוש של הכרה, שהיא חדווה להם ליהודים, יומי התחטא אל הלילה, ועל האדמה נהייתי חטיבת פלח ותנ"ך]. ואם כן, נשאלת שאלה לעצם האמריקניות שלו, או לפחות, למיבחנה, שכן וידויו שלו על עצמו ועל בניין עצמו אינם יודעים אלא תשתית־כפל: ארץ ילדותו שלו וארץ ילדותה של האומה. ואפילו שר גם לנופיה של ארץ מגוריו זה יובל שנים, אין בכך לשנות, לא כל שכן לשנות במכריע. אמנם, משמשתרבבת, מדי פעם בפעם, בשולי ההערכה עליו, השאלה הזאת, נמצאים לה משיבי הן, אך גם אלה אמירתם בשפה רפה. ואפשר כי העובדה המקוימת, כי אף שמעגל־חייו השלישי פירושו רוב שנות חייו, אין שירתו יודעת אלא את שני מעגליו הקודמים, היא היא המבדילה, מלכתחילה ובדיעבד, בין שירתו ושירת ה"יוּנגע" למראשוניהם עד אחרוניהם – י. י. שווארץ “שירת קנטוקי” קדמה לו ל"יונגע יאָרן" [=שנות נעורים], לא כל שכן משירת האינזיכיסטים, בייחוד בתקופת ראשיתם האוּרבּאַניסטית. ואפילו נבקש סיוע מעבר לשירתו, והכוונה היא לא בלבד לפעולתו הפּוּבליצסטית, שהוא מטפחה בייחוד במדור־הקבע שלו, “אויפן וואָגשאָל” [= על כף המאזניים,] אלא אף לעשייתו הציבורית, לא יהא בכך כדי לשנות הרבה, שכן דרכה של ספרות יידיש באמריקה, שהתנודדה תמיד בין הכא והתם, תחילה ניסתה להכריע לצד הכא ולימים הכרעתה נתפוגגה והלכה, עד שהניחה את ההכא לבני־עמם סופרי־לעז, וסופה הכריעה, כהכרעתה בימינו, לצד התם, בחינת אני בניו־יורק ולבי בווארשה, בווילנה, בלובּלין, והוא תהליך שקדם לה לשואה, ובבוא החוקר לבדוק בפרשה הזאת ימצא כי בכלל המקדימים ומצד־מה אף בראשם היה משוררנו, שאפילו ניתן בה בשירתו מבּע לחווית אמריקה ולהווייתה, הרי היא, לא בלבד מבחינת שיעורה אלא בעיקר מבחינת עצימותה, כטפלה לעיקר, שכן העיקר הוא לה ובה אדמת ילדות שנשלבה בה אדמת החומש, גם כהלך־נפש רחוק גם כמראה־עיניים קרוב.

אפשר שהמשורר עצמו עשוי שיתקומם לפסק־הלכה זה, ולא בלבד משמה של ישיבתו הארוכה באמריקה, אלא משמה של ערותו למציאותה היהודית, וביותר משמה של התערותו בתנועתה של ספרות יידיש ובחברוּתם של סופריה. והנה, אמנם מדפי־זכרונות וקטעי־זכרונות אנו רואים אותו בחבורה המגוּונת, הקרויה על שום סביבת המגורים והזימונים, קרוטונה־פארק, ושם לייוויק ואופאטושו, זישא לנדא וראובן אייזלאַנד, מאני לייבּ וי. י. שווארץ, א. לעיעלעס וז.מ. מינקוב ואחרים, אבל לא פחות משאנו רואים אותו נמשך לשלפניו, ואפילו מנסה לדמות את קולו לשלפניו, אנו רואים אותו חרד לעצמו, שקולו יהא קולו שלו, וככל שכוחו מגיע אף קולו שלו בלבד. וודאי, הבודק בדרך שירתו לא יתעלם מהיסוסיה והם ניכרים ברישומה של אווירת השירה סביביו, שנמשך לה תחילה עד כדי עשייה כמתכונתה, אך כנמלך על מהותו שלו עצמו, הרפה עד־מהרה מניסוייו אלה ושב למחצבתו, ששמות ספריו מכריזים עליה: “דער רויטער פאָדעם” (1921), שנתערבו בו הוראה של שימוש והוראה של סמל, ראשונה כעניין החוט האדום המבריח פתלתולתו של חבל־ספנים, אחרונה תקוות השני כעניינה במקרא, ועיקר הכוונה לצמד הקבוע והיציב, מסד המורשה החיה והמחייה את חליפות הווייתו של האדם בישראל; וכן: “לוֹיטער איז דער אַלטער קוואַל” (1940), שהוראתו: זך הוא המעין הקדום, אך המדקדק בצמד התוארים ובשם־העצם שבו, רואָם פתוחים לכפל הוראה, שכן תיבת לויטער פתוחה גם להוראת זוך וטהרה וגם להוראת צלילות ושקיפות, כשם שתיבת אַלטער פתוחה גם להוראת זיקנה גם להוראת יושן, ואין צריך לומר כי תיבת קוואל, שעניינה מקור, מעיין, מבּוּע, כמצניעה בקפליה את הפועל, שהוראתו פתוחה גם להוראת נביעה וגם להוראת גילה. וכפל זה מתחזק בשם אסופת שיריו הבאה: “יעקבס געצעלטן” (1953), המעלה כמאליו את מקורו: מה טובו אהליך יעקב וכו', אבל יותר משהוא עולה ממקורו, הפרשה הנקראת באחת משבתות השנה, היא פרשת בלק, היא עולה ממפתנו של הסידור, פתיחתה של תפילת שחרית, ויותר משהוא עולה משדרתו העליונה של הסידור, בנוסח לשון־הקודש, הוא עולה משדרתו התחתונה, בנוסח תרגומה ביידיש, שהמשורר רואה אותה בחינת קנקן ישן בחידושו, כפי שמעיד שמה של אסופת מבחר מאמריו: “געטראַכט מיט עברי־טייטש” (1955), ללמדך כי הוא רואה לא בלבד את שירתו, אלא אף את הגותו, כהמשכה של אותה גוּלת תחתית היונקת מגוּלת עילית.

ה

אכן, הסידור שהוא לו לאיש־ישראל בימי ינקותו וילדותו מגע־ראשית וזימון־ראשית עם מקורותיה של האומה, הוא כראש מקורי־היניקה של השירה שלפנינו, ואחריו יבואו החומש על סיפוריו, המחזור על פיוטיו, מערכת הדינים ומסכת המנהגות, ומבחינה זו ניתן, אמנם, למצוא חיזוק לסברה, כי המשורר הוא בממשיכי קווֹ של אברהם ליסין, אלא שמשורר המארטירולוגיה שלנו חווייתו נסמכת יותר אל תודעתו הלאומית, ואילו משוררנו חווייתו יונקת יותר מהרגשתו העממית. אמת, הוא עצמו אין אותה סברה מקובלת עליו והיה מעדיף עליה חברתה, שהיתה רואה אותו בממשיכי קוו של ביאליק, אלא שעצם הדיבור על המשכו של ביאליק לא בלשון שהיתה מסילת שירתו אלא בלשון שהיתה משעול לה, צריך עיון, גם אם כמה מסעיפי מסילתו נעשו עניין נחשב למשוררי יידיש ומספריה (דער נסתר, למד שפירא, אשר שוורצמאן, חיים גראדה), והרי שירתו של משוררנו שוב אינה יונקת מגעש הנפתולים של ביאליק ודורו, ואף יצאה לאוויר העולם כשוך גליו. לא שהתהייה על ההווה של העם והיחיד החדילה משירתו לבטים, אך לא הם אלא תגבורת האמונה עליהם, היא־היא האמונה הישנה בחידושה, הם מצע השירה ואווירתה. אמונה זו אין לה הגדר נאה מדברי המשורר עצמו “ס’איז דער הימל געווען אַן אַקסל / פאַר דער ערד זיך אָנצוּשפאַרן / צווישן הויך און צווישן נידער / ווי אַ בּוֹים האָט געבּליט דער סידור” [= היו השמים כתף לאדמה להישען עליה; בין רום ושפל כעץ פרח הסידור]. לאמור, לא זו בלבד שלא נתפוגגה הוודאות במציאות של מעלה ובמציאות של מטה, אלא אף לא נתפקפקה זיקת־ההדדין הממצעת ביניהן בכוחה של תפילה. ועוד זאת, קרקעה של בּסראביה, כקרקעה של פּוֹדוליה, היא אדמת החסידות ושורשה ואווירתה ודמויותיה מחלחלים את השירה שלפנינו, שבעליה ניזון משני הפנים שבה – הפּן הקרוב, כגילומו ברוב בתי עיירת גידולו, הפּן הרחוק, נוסח חב"ד, כגילומו בבית אביו. ולא יפליאנו רישומה של מורשת כפל זו, כשם שלא יפליאנו ציור דמויות־הקצה – הבעש"ט מזה והרשלי אוֹסטרופּולי מזה.

וכן נראית שירתו שרויה כמותו במעגל ביטחתו, שהוא מאַששו בתודעת עצמו. עד היכן תודעת עצמו מגעת, אתה למד מראייתו את עולמו שלו, כמידתו ותולדתו, לאמור: “כ’האָב געוווּסט, אז מיין שטח איז עטלעכע איילן, / אַז די זוּן איבּער מיר האָט פארטוּנקלט איר גאָלד; / אַז אַמאָל וועט א קינגד דאָס ליד מיינס דערציילן / וועט ער זאָגן: דער טאַטע האָט מער ניט געוואָלט” [= ידעתי, כי תחומי בן אמות מעטות, כי החמה מעלי האפילה את זהבה, כי אי־אז יספר ילדי את שירי, לאמור: אבא יותר מזה לא רצה]. ודאי, כי אמירה זו חבויה בה רמיזה של התגרות, המעוררת למעשה השוואה בין עולם, שכל עצמו כך וכך אמות ובין עולם המגמא מרחבים מאוקינוס לאוקינוס ומאמיר לרום מגרדי שחקים, אלה המרחבים וזה הרום, שנחשבו להם לכמה מראשי שירת יידיש כעולמם. ועוקצו של הווידוי הוא בסיומו, כביכול אמר, כי לא זו בלבד, שלפי מהותו לא יכול לחיות בעולם שאינו כמהותו, אלא אף לא היה רוצה ואמנם לא רצה לחיות בו. ולא דבר־ויתור הוא לו, אלא דבר אושר הוא לו, כי אפשר עולם אחר רוחבו מרובה יותר, אולם לפי שביסודו אינו שלו, עומקו בו מועט, ומוטב שידבק בעולמנו שרוחבו נראה מועט וגובהו נראה מועט, אך עומקו בו מרובה. נמצא וידויו כליצה על המדמים להצמיח אילנות עבותים ורמים על גבי שורשים לא־להם, כמותה כליצה החבויה בדברי שירו: “ס’האָט שוין די וועלט נייע ווערטער געפונען / איך אָבער האַלט נאָך ביי ווינטן און זונען” [= כבר מצא העולם מלים חדשות, אך אני עודי אדוק ברוחות ושמשות]. ולעניין העולם שכבר מצא מלים חדשות לא הסתפק בכתובת סתם, אלא פירט כתבות מפורשות בדברי האירוניה הדקה: “עס איז מיר אַ חרפה פאַר מיינע קאָלעגן / היינטיקע צייטן דערמאַנען דעם רעגן / לעיעלעס, גלאַטשטיין און אהרון צייטלין/ שמייכלען אונטער: ער האַט נאָך אין קווייטלען” [= בושתי בפני עמיתי, בזמנים אלה להזכיר את הגשם, לעיעלעס, גלאַטשטיין ואהרון צייטלין, מחייכים לאמור: הוא עודנו בבצבוצו].

הודאה זו טעונה שתים הערות. הערה ראשונה, כי בבואו להדגים את היושן שלו לגבי חידושי זולתו, הוא מדגימו בשימוש־מלים ובשימוש־חרוזים מצויים ושגורים ואוחז בגלוי לשון־התנצלות ובסמוי לשון־התגרות, שהרי שימושיו כוללים רוחות, שמשות, גשמים, לבלובים, לאמור – יסודות הטבע. כעירוב הזה של התנצלות מדומה והתגרות ודאית אתה מוצא בדברי בן־עירו הגדול, יעקב פיכמן, שכתב לאמור:

רַבִּים דִּבְּרוּ סָרָה בִי, כִּי אֵינֶנִּי

שָׁלֵם עִם הֶחָדָשׁ, וְכִי עֵטִי

תְּאוּם־הַקַּו אֵינֶנּוּ עוֹד לְרוּחַ

זְמַנֵּנוּ הֶעָקֹם – –

הערה אחרונה: השלישייה, שאפרים אוירבך מעמידה כמחייכת ליושן דרכו, היא שלישיית משוררים הנמנים עם מוקירי דרכו, ובכללם מי שהעמיד את דרכו לא כדרך מחדש אלא כדרך מעשיר, אף שוודאי ידע, כי הבדל מדומה הוא, שאין החידוש אלא העשרה על דרך מיצוי האפשרויות הגנוזות, אולם זאת היא שאלה, שהתשובה עליה אי־אפשר שתהא ניתנת מתוך התרשמות, כי היא מצריכה עיון מפורט, שבסופו סיכום מדוקדק, והרי לשונם של משוררי־יידיש לא זכתה עדיין אלא לגישושי ראשית של מלאכת ניתוח וחקר. אמנם, בכלל המעטים שזכו לכך הוא אפרים אוירבך – וראה עבודתו השקודה של יודל מארק, שבדק שישה ספרי שירתו של המשורר והעמיד על דרכי לשונו ולשונותיו: ברירה מכוונת של נוסח לשון ישן, כדי להקנות לו לדבר־השיר טעמה וריחה של קמאות; החייאת מלים וצירופים שהיו שגורים בלשון הטייטש, אם בסידור ובמחזור אם בצאנה־וראינה; שימוש במלים דיאַלקטיות, שהיו פשוטות בלשון־הדיבור של סביבת־גידולו; ואחרון אחרון, חידושים שנולדו לו למשורר דרך הרחבות שונות ומעניינות; והשכיל החוקר במה שהסדיר את החידושים במילון הראוי להתכבד, ויעויין שם.

בדרכי לשונו של המשורר בולט השימוש ביסודות הדיאלקט של יידיש בּיסראבּית, שאף שהיא איזור גדול לא זכו שימושיה כדרך שזכו אזורים אחרים, שאינם גדולים הימנה. ולעניין עצם השימוש בדיאלקט, דין להבחין בו שני דרכים. דרך אחד – כשהסופר משמש בו לתומו ובראשית־דרכו: אדוק בלשון־ביתו וסביביו הוא משלב ממילא ייחודי־לשונם בחיתוך־דיבורו, אם סיפור אם שיר, אולם ככל ששירתו מוסיפה והולכת, הוא מסלקם הלוך וסלק, ודיה הצצה בביכורי שירתם של בני אזורים שונים, אם גליציה (ש"י אימבר, דויד קניגסברג), או מולדאביה (יעקב גרופר, ליאון ברטיש), כדי לעמוד על כך. דרך אחר – כשהמשורר משמש בו בכוונה ובהשלם־דרכו: תחילתו שקוד על שילובו שלו ושל כתיבתו במה שמוחזק לשון־כלל של הספרות, אולם ככל שעיקר תעודתו, והיא תעודת הריקאפּיטולאציה של עצמו, מעמיקה, אמינותו מחייבת נאמנות לקרקע גידולו של יסודותיה ויסודות לשונו הטבועה בכללם ואף בראשם, ושעל־כן אין לתמוה, כי יסודות הדיאלקט אינם פוחתים לו אלא מוסיפים והולכים. אולם לפי שהשימוש ביסודות המוחזקים דיאלקטיים, בין בא לתומו בראשית־דרכו של משורר בין בא במכוון בהשלם־דרכו של משורר, אינו מתכוון לבנות שירה דיאלקטית אלא שירה כוללת, שיסודות הדיאלקט משתזרים בה, הרי השימוש בהם קשורות בו תקווה וציפּייה, כי אם לא כל היסודות הרי רובם או מקצתם ייעשו מגופה של כלל־הלשון. ואמנם כבר ראינו כזה וכזאת – ראה, למשל, תיבת קאַיאָר, שיסודה: כאור, להגדרת שעת שחריתו של יום בחיבוריהם של סופרים, ובייחוד של משוררים, שלשונם־מבית לא ידעתה; ולא ייפלא, אם לעיעלעס סבר, כי אף לשונות האזור שבשירת אפרים אוירבך, כגון תיבת טאָמנע להגדרת סתיו, עשויה שתיקלט כבת־לוויה לתיבות הקיימות: האַרבּסט, אָסיען. על כל פנים משוררנו מגביר מדעת את יסודות הדיאלקט בגמר בישולה של שירתו, אלו ספריו “גילדענע שקיעה” (1959), לאמור: שקיעה של זהב, וכן: “וואַך איז דער סטעפּ” (1963), לאמור: ערה וקשובה היא הערבה, והוא, לעת עתה, ספר זקוניו, וצדקה האמירה כי האבטוביוגראפיה שלו יותר משהיא כתובה בפרקים המכוונים לכך והמצויים בספר מסותיו, היא כתובה בדפיה של אסופת־השירים הזאת. תגבורת זו של יסודות הדיאלקט מעידה על אמונתו בחיותה של הלשון, שדרכה שהיא מעשירה את עצמה מתוך קליטת ניבי־דיאלקט ואמרי־עגה מעברים.

הוסף על כך נהייתו המובנת אחרי שיר־העם, שהוא עצמו מעיד על חיבורו בו, גם בתשלוב רמזיו של שיר־עם זה וזה לתוך שיריו שלו אגב שינוי־מישמע או שינוי־פירוש; והרי שתיים דוגמאות. דוגמה ראשונה מימי נעוריו – המשורר העולה לארצנו נפרד מאמו, בהתחננו אליה כי לא תבכה ובהבטיחו לה כי ישלח לה מתת, עלה־עץ־השקדים: “און מיט גדלות זאָלסטוּ זאָגן / אַז די זיסע גוּטע מאַנדלען/ וועט מיין זוּן פאַרפלאַנצן דאָרטן/ פלאַנצן בּיימער אוּן ניט האַנדלען” [= ובגאות תאמרי, כי את השקדים המתוקים, הטובים יטע בני שמה, יטע עצים ולא יסחר]. דוגמה אחרונה בימי זקנתו – בקונן נפשו על האָלם שיר־העם ולשונו, יאמר: “לאָמיר־זשע אַלע ווינען אַ זמר’ל / ס’ליגט צעבּראָכן אוּנדזער הייליק העמערל / אונדזער יידיש געזאַנג” [= הבה נבכּה כולנו זמר, מוּטל שבור פּטישוננו הקדוש, זימרתנו היהודית]. אוזן מלים תבחן, תתעורר פה על ליכודם של שני שירי־עם, השיר האחד הפותח: לאָמיר־זשע זינגען אַ זמר’ל [= הבה נזמר זמר], השיר האחר הפותח: קלאַפּ קלאַפּ העמערל / קוּם צוּ מיר אין קעמערל [= הך הך פּטישוֹן, בוא אלי אל הקיטון], כשם שתתעורר על כך, כי הפטיש המקיש, שאינו אלא שיגרת פתיחה של שיר־העם ההוא ואין לו קישור למה שלאחריה, ניתנה בו עתה קדושה ונפתחו לפניו פתחי־הוראה אחרים, כגון פטישו של שמש המעורר אל הרינה ואל התפילה, ומשנשבר – הזימרה נחלפה בבכייה.

ולעניין שינוי הוראה, הרי הם מתקיימים גם ביסודות אחרים, ויסוד לשון הקודש בכללם, ומבחינה זו ראוי שלא לפסוח על הערה אחת של לייבּוש להרר בעניין השיר, שסיום כל בית ובית שבו הוא צמד־התיבות, הפותח את תפילת ההשכמה והקימה: מודה אני, שאינו דומה מישמעו בסיום הבית האחד כמישמעו בסיום הבית האחר, שכאן הוראתו לשון הודאה וכאן הוראתו לשון הודיה; כשם שאין לפסוח על הערתו אחרת, כי רישומה של אותה תפילה גרם לתכונתו האמפיבּראכית של השיר כולו.

הרוצה להגדיר נוסח שירתו כדרך ההגדרות המקוּבלות, לא ישתבש, כמדומה, אם יאמר, כי נאמנותו של המשורר למהות הרומאנטית של שירת יידיש מתקיימת לו תוך נאמנותו לתכונתה הקלאסית המקפידה על מלאוּת הצליל ונקיונו, שלימות הקצב ונגיניותו ותואם החרוז וחנו, הנשכרים בסטיות לצד אַסוֹנאנס ודומיו. וכבר הדגישו מעריכיו כוחו בחריזה, שפיתתה אותו לרוב פתחי אפשרויותיה ונפתה להם, ומכלל גיווניה הבליטו את חלוקת בני הצמד של החרוז לשני הקוֹמפּוֹננטים העיקריים של לשון יידיש, לשון הקודש ולשון אשכנז, או כנען, והביאו דוגמאות מאירות ושמחות, בין צמדים סמוכים (ים – קאַם, קוּש – לבוש; קוטשעראַווע –גאווה), בין צמדים מורכבים (דאַוון – ניגון – מכוון – פאַרוויגן); ועניין לכאן ניתנת ההערה, כי דרכו זו וכן תגבּורת האַנאפּסט, ששימושו שליט בשירה העברית, אינה מקרה; וצריך עיון.

ו

העידור בשתי מערכות, מערכת־השירה, ומערכת־הפּוּבּליציסטיקה, הוא עתה, כידוע מתכונתם וממנהגם של טובי משוררי יידיש באמריקה, שלא כדרכם של קודמיהם, משוררי “יונגע” שהתגדרו, מעשה פּרוגראמה, בשירתם בלבד והעיתונות היתה להם מוקצה, ולכל המרובה קבעו, אם לצדה או מחוצה לה, מסכת עוקצין, אלו שבועוניהם לסאַטירה. אבל משוררים שלאחריהם המסלול הכפול נעשה להם כדרך הטבע, ודיינו אם נפרוס עתה דפי “טאָג מאָרגן־זשורנאַל”, כדי לראות משורר משורר ומדורו – א. לעיעלעס “וועלט און וואָרט”, יעקב גלאַטשטיין “פּראָסט און פשוט”, אהרן צייטלין “פון פרייטאָג צוּ פרייטאָג” אפרים אוֹירבּך “אויף דער וואָגשאָל”. הצד השווה בכולם, כי כוחם הגדול היא השירה ובה מיטב ביטוים; ואם במדור הביקורת, שהללו עודרים בה גם הם, יש לפעמים כדי תחרות־מה לשירתם, הרי אין לומר כזאת על הפובליציסטיקה שלהם, שהיא לגבי שירתם כלוואי של נגינה לגבי עיקרה, גם אם הם מפתחים בה צדדים שאינם מגופה של שירתם ושל שירה בכלל – אם התגרות אַפוריסטית, אם שנינה אַנאַליטית, אם בקיאות למדנית, אם תוכחה מגידית, וכדומה.

ייחוסם שלהם עצמם לפּוּבֹליציסטיקה שלהם ניכר, כמדומה, במדיניות הכינוּס שלהם – יעקב גלאטשטיין פירסם כמה כרכים בפרוזה, אך מלבד שני כרכי הבּלטריסטיקה שלו, עיקר עניינם ביקורת; לעיעלעס וייבדל לחיים ארוכים אוירבך פירסמו אחד אחד בפר אחד בלבד, שבררו מתוך מאמריהם ומסותיהם, ואילו אהרון צייטלין לא טרח עדיין אף כדי כך. ולעניין ספרו של אפרים אוֹירבּך הרי יחידותו מעידה, כי נהג ברירה הגונה, ובדיקתה מעלה כי כינס בעיקר את הפרקים, שהם כמהדורה־בפרוזה של שירתו, שכמותה נושמים ליבוב וחמימות. ולא נכניס את עצמנו במדרש שמו של ספרו “געטראַכט מיט עברי טייטש” שלא נאמר כאן: אויף עברי טייטש אלא נאמר כאן: מיט עברי טייטש, כגון שאומרים: חומש מיט רש"י, גמרא מיט תוספות, כי מלבד שהדין מחייב להעיר, כי להבדיל בין הר לתלולית אפשר שרש"י עניין לכאן אך התוספות אינם עניין לכאן, חובה להזכיר כי הייחוד המבקש לבוא כאן על ביטויו איננו בלשון אלא במדרש שהלשון משמשה, ובמידה שכינוי מדרש הולם יצירי ספרות מודרנית ראוי לעיין מה מקומו של משוררנו במערכת המדרשים הזאת.

והשאלה היא לא בלבד לצד השווה שבין דרכו שלו במסותיו על דמויות התנ"ך ובין דרכו של בן־עירו ובא בית־הוריו יעקב פיכמן, שכאן וכאן העיקר אינו במחקרו של מקרא, גם אם אין התעלמות ממנו, אלא בחווייתו של מקרא, שבה אמנם כוחו יפה. השאלה היא לדרך ראייתו את דמויות התנ"ך ודומיהן, בין כפי שיקופם בשירתו השרויה בדרך המסורת, בין כפי שיקופם במסתו הנוטה יותר לרוח הביקורת, האם היא דרך ראייה של מדרש־אגדה בנוסחתו המודרנית; ואם כן, מה מקומה בין שתי קצות מדרש־האגדה בספרות הדור, ששיאיהם הם – מכאן “אגדת שלושה וארבעה” של ח. נ. ביאליק המחובר לראשונות ומכאן “חומש לידער” ו"מגילה לידער" של איציק מאַנגר המחובר לאחרונות. דומה, כל שדרכו דרך מדרש אגדה בימינו, נבחן, לפי נקודת־מעמדו במרחב הזה שבין שתי קצוות אלה ומרחקם, ובחינה זו עשויה שתעלה, כי אפרים אוירבך אין בו, אמנם, מאפשרות הדיבוק השלם בראשונות ואין בו מכורח הדיבוק השלם באחרונות, אך יש בו ממיצועם, שנשימתו באוויר־הביניים, הוא אוויר גידולו, שנערבו לו ביתו ורחובו בעיירת גידולו, שהיו חלוקים – ביתו של תלמיד חכם, שמדרשו בגלגול־שירה עשוי היה שיבשיל נוסח “אגדת שלושה וארבעה”, תפוח חז"ל במשכיות מקרא, ורחובם של פשוטי עם, שמדרשם בגלגול שירה עשוי היה שיבשיל את “חומש לידער”. אבל מה שמציין את הקצוות, קצה קצה כגזירת אופיו ואפשרותו, מציין גם את נקודת־הביניים – השאיפה לפשטות מעולה והשגתה.

אולם משהעמדנו על נקודת־האמצע שבין ראשונות של האומה ובין אחרונות של העם, חובה שנעיר, כי היא היא נקודת־עמידתו של משוררנו ופשר תודעתו הלאומית והעממית. ודאי שגם מוצאה גם מובאה של תודעה זו היא כשל ספרותנו וסופריה, – הנאמנות לתולדתה של האומה ולמיציאותו של העם, אבל אל נשכח, כי בשני דור האחרונים נמשכו גם ספרותנו גם סופריה, מבחינה אידיאולוגית, לכיוונים שונים, עד שאותה נאמנות נתפרשה להם פירושים שונים וסותרים, שלא ידעום רוב הדורות לפניהם, וככל המשוער והמקווה אף לא יידעום הדורות שלאחריהם. הרינו מדגישים עובדה זו כדי להזכיר, כי אפרים אוירבך נמנה, בקרב חבריו סופרי יידיש, עם המיעוט, שנמשך לה לציונות, ומתוכה לארץ־ישראל ולבניינה, וראייתו את מחרה של האומה היתה שונה מראיית רובם, עד בוא עת תמורות גדולה ושביל היחידים נעשה דרך הרבים. ולכך אי־אפשר שלא לתמוה על מי שבא עליו בערעור, הניתן להתנסח על דרך כך: שיר־ציון – ניחא, שירי ציונות – אי־אפשי. כי מלבד שההפרדה הזאת שרירותה מרובה, משום שהגבולות נשוכים זה בזה, הרי מנהג ההפרדה כדרך שאתה מוצאו גם עתה בקצת סופרי יידיש האומרים הן לנוֹפה של ציון ואומרים לאו או רפיא למנוֹפה של ציון, היא, בסופו־של־דבר, הפרדה מעושה, ואם נמצאו מעטים כאוירבך שנופה של ציון ומנופה היו מלכתחילה כאחדים בנפשם, הרי האחדות ולא חילופה הם כדרך־הטבע, ואם שירתם הביעה את האחדות הזאת, הרי אף היא כדרך הטבע.

ואפשר לא מקרה הוא, כי מי שתבע מידו אותה הפרדה בשירתו, הוא שמצא כמותה בפּוּבּליציסטיקה שלו, לאמור: אם בליריקה שלו נראה כותבה אחד, הרי בפּוּבּליציסטיקה שלו נראה כותבה שניים, כשהאחד מלחש והאחר כותב על־פי לחשו. ודומה, כשם שטעה בהנחת ההפרדה הראשונה, שתלאה במוּשא, שהוא ביסודו אחד, כך טעה בהנחת ההפרדה האחרונה, שתלאה בנושא, שגם הוא ביסודו אחד. והלא האחדות הזאת, כשם שהבשילה פירות בכּירים על חן־בוסרם, כך הבשילה פירות אפילים על גמר־בישולם. פירות בכּירים – במלאות לו למשורר שבעים שנה, ראתה מערכת “אידישער קעמפּער”, שהוא מראשי משתתפיו, לחזור ולפרסם חזיון־שירה שלו, שנדפס ארבעים וחמש שנים קודם ב"וואַרהייט" ושמו: “דורך רוֹיך אוּן פייער” [= מבעד עשן ואש], שנתעורר לכותבו עם מתן הצהרת בּלפוּר, ועניינו שיחת־שניים, שראוי להבליט בה קטע מועט, שבו היהודי הנצחי, העיוור מרוב עשן ושלהבת, מבקש מעם היהודי הצעיר, כי יעזרנו בלכתו, והצעיר נענה לו ואומר לו: “דער אייבּיק יוּגנט קוואַל בּיסטוּ, / כאָטש ביסט שוין מיד אוּן בּענקסט נאָך רוּ” [= מעיין הנעורים הנצחי אתה, אף שאתה כבר עייף וכמה למנוחה]. קידה זו בפני היהדות ההיסטורית, הבאה מציון ומוליכה אליה, לא היתה בימים ההם מדרכם ומנהגם של המשוררים בני־גילו וסביביו, שהימים ימי צעירים, שפולחנם ומשאת נפשם צעירות, ומה להם ארץ ישנה וחידושה ומה להם לשון ישנה וחידושה. פירות אפילים בגמר בישולם – משנעשתה האמונה, שבאה על ביטויה באותה פואימה, מלוא־ממשות וקמה מדינת־ישראל, הילך עלינו המשורר את האפּוֹס בזעיר־אנפין “ווייסע שטאָט”, שכבר שמענו טיבו ושבחו.

ז

ובבוא עתה אסופת שירתו במבחרה בפני קהל־העברים, דין להעיר, כי עניין תרגומה צד של קולה וצד של חומרה משמשים בו בעירבוב. קולה – אם להיעזר בהמשלתו הנודעת של מנדלי נאמר, כי פה עודנו שרויים באווירה שהנשימה בשני הנחיריים היא כדרך הטבע; חומרה – כשם שיניקת־ההדדין מגבירה את הקירבה כך היא מגבירה את הריחוק, בייחוד משום שהסימאנטיקה של רכבי־הלשון, ובעיקר של הרכב העברי, נפרדת לשוני־מישמע ולשוני־טעם, שלא כמשפטה בלשון המשאילה הוא דרכה בלשון השואלת. מבחינה זו ניתן להבין את אמרתו של יעקב גלאַטשטיין, שאמר עליה על אסופת השירים “גילדענע שקיעה”, כי שבעים וחמשת אחוזיה אינם בני־תירגום, יתר על מה ששירה בכלל אינה בת־תירגום. שעל כן אומר גם עתה, את שאמרתי וחזרתי ואמרתי ברשות הרבים, כי הטוב בדרכים נראה לי כדרכם של המתוקנים שבהם, והוא מתן המקור ותירגומו, בחינת זה־לעומת־זה, והרי שיטת דף כנגד דף כבר ננהגה אצלנו לגבי שירת יידיש, ובכלל הדוגמאות – יצחק קצנלסון, מאני לייבּ, איציק מאַנגר, רחל קורן, חיים גראדה, בריש וויינשטיין י. ח. ביליצקי – גם דוגמת אפרים אוירבך ששירתו “ווייסע שטאָט” ניתנה כך.

אבל הבודק בשיריו של אפרים אוֹירבּך בתרגומם העברי שנתפרסמו על פני דוכנים שונים מהם קבוצות שיריו שניתנו באנתולוגיות (“על נהרות” לשמשון מלצר, “מבחר שירת יידיש” למשה בסוק) ימצא אמירתו של יעקב גלאטשטיין כפסק־דין חמור הטעון המתקה ובעין יפה ביותר; ולא עוד, אלא למקרא האסופה (הוצאת מוסד ביאליק) מיבחר חמשת ספרי שירה ודאי שאותו פסק־דין חמור עשוי שיישמע כאמירה ששוברה בצדה. כי אליהו מייטוס מלבד שעמדה לו הסגולה שעמדה לשאר המתרגמים, סגולת השירה, עמדה לו הזיקה העמוקה לבּסראביה, ששר לה בספרי־שירתו שלו ובייחוד ב"בּלאדות מנוף הילדות" – (ולא בכדי היו המתרגם והמתורגם ראשוני החתנים של הפרס שעולי בּסראביה קבעו לזכרו של הגדול שבמשוררים שהעמידה מכורתם בגולה הוא יעקב פיכמן) – ומלבד שיצא לו מוניטון בטיב תרגומיו כעדות שלושת ספרי השירה שהביא בברית לשוננו (ראסין, בּולדר, ורהארן) כבר השכּיל בתרגומה של “קריה לבנה” ואף תורגמן מעמידין על חזקתו ואומרים לו יישר חילך.

[י"ג אדר ב' תשכ"ז]

ביבליוגראפיה

ההערכה על אפרים אוירבך היא מרובה ומגוונת, ולא הבאנו עתה אלא מה שיש בו נגיעה או צד־נגיעה לדברינו, ורשמנו את הערכים כפי מטבע פירסומם בראשונה.

1. עדה אוֹירבּך־לפין: דער טאַטע איז געוואָרן 70 יאַר, צוקונפט, פברואר 1963.

2. יצחק אייזנברג: שעה עם אפרים אוירבך, הבוקר, י"א טבת תשכ"ד.

3. יעקב בוטושאַנסקי: (א') צווישן יאָ און ניין – אַזוי האַט פרויקע פון מאַרקולעשט געוויזן די חופּה פון פאָלק מיט זיין לאַנד, די פּרעסע, 23 אוקטובר 1952; (ב) כנ"ל – “געטראַכט מיט עברי־טייטש” פון אפרים אויערבאַך, שם, 22־21 ספטמבר 1955 וכן די גאָלדענע קייט, 1956, חוב' 26; (ג) אפרים אויערבאַך, פרויקע מיינער, ברוך הבא, די פּרעסע, 30 אוגוסט 1958; (ד) אפרים אויערבאַך: דער דיכטער וואָס האָט ניט איבערגעריסן דעם רויטן פאָדים, שם, 21 אוקטובר 1958; (ה) ס’איז נאַך ניט באַלד דערזונגען, וועגן בוך ‘וואַך איז דער סטעפּ’ פון אפרים אויערבאַך, שם, 19 יוני 1963.

4. שלמה בּיקל: (א) דער דיכטער אפרים אויערבאַך, צום יום טוב פון זיינע זעכציק יאָר, אידישער קעמפער, 12 דצמבר¹ 1952; (ב) אפרים אויערבאַכ’ס עסייען, טאָג מאָרגן זשורנאַל, 1 אפריל 1956.

5. מ. בן־ברוך: געסט אין ישראל – חנה און אפרים אויערבאַך, ידיעות פון וועלט פאַרבאַנד פון בעסעראַבעך יידן, גל. 29־28, ינואר 1964.

6. בן־ציון גולדבּרג: (א) אין גאַנג פון טאָג – ‘גילדענע שקיעה מאַטיוון’, טאָג־מאָרגן־זשורנאַל, 3 יוני 1961; (ב) כנ"ל – ביכער אויפן טיש: ‘וואַך איז דער סטעפ’, שם 7 ספטמבר 1963.

7. מ. גוֹלדשטיין: שנות ראשית – פרקי זכרונות מאת אפרים אוירבאַך, פרקים לדברי ספרות חנוך וחברה, חוברת ט"ו־ט"ז, כסלו־טבת תש"כ.

8. יעקב גלאַטשטיין: (א) פּראַסט און פּשוט – מזל טוב אפרים! טאָג, 22 אוקטובר 1952; (ב) אין תוך גענומען, אַרום ביכער, מענטשן און זאַכן – ‘ווייסע שטאָט’ פון אפרים אויערבאַך, אידישער קעמפער, 26 פברואר 1954; (ג) כנ"ל – עסייען פון אפרים אויערבאַך, שם, 2 דצמבר 1955; (ד) באַמערקונגען – אפרים אויערבאַך, שם, 3 ינואר 1958; (ה) אפרים אויערבאַך, שם, 14 דצמבר 1959; (ו) אפרים אויערבאַך צו זיין זיבעציקסטן געבוירנטאָג, שם, 1 פברואר 1963.

9. מ. גרוס־צימרמאַן: (א) אפרים אויערבאַך, צו זיין באַזוך אין לאַנד, די גאָלדענע קייט 1960, חוב' 37 (ב) האַרבסט־געזאַנג – צום יובל השבעים פון אפרים אויערבאַך, שם, 1963, חוב' 46.

10. לייב וואסרמאן: אויערבאַך וועגן דיאַלאָג און פערזענליכקייט, זיין, חוב' 36, ינואר 1964.

11. ד"ר ל. ז’יטניצקי: אפרים אויערבאַך – דער פאָלקסטימליכער שטיל זינגער, די פּרעסע, 28 באוקטובר 1958.

12. ש. ד. זינגר: (א) וועגן שרייבער און ביכער – אפרים אויערבאַך, צו זיין פינף און זעכציקסטן יובל, אונדזער וועג, ינואר 1958; (ב) כנ"ל – אפרים אויערבאַך, צו זיין זיבעציקסטן געבוירנטאָג, שם, מארס 1963.

13. ב. טשובינסקי: אפרים אויערבאך, צו זיין 60־טן געבוירנטאָג, צוקונפט, יולי־אוגוסט 1953.

14. יצחק יונסוביץ: (א) אפרים אויערבאַך – דער געזאַנג־מייסטער… די פּרעסע, 30 אוגוסט 1958; (ב) אפרים אויערבאַך – אַ בן שבעים, צו זיין היינטיקן יום־טוב אין ניו־יאָרק, שם, 2 פברואר 1963.

15. לייבּוּש להרר: ווען דער סטעפּ ווערט וואַך, אידישער קעמפער, 16 נובמבר 1962.

16. ה. לייוויק: ‘מיר, די אומעטיגע שניטער’, צו אפרים אויערבאַכ’ס פופציג־יעריגען יובל, טאַג, 29 נובמבר 1942.

17. אברהם ליס: (א) אפרים אויערבאַך דער ארץ ישראל’דיקער, טינט און פעדער, ספטמבר 1950; (ב) אפרים אויערבאַך דער פּיאָנער פון ארץ ישראלדיקן ליד, לעצטע נייעס, י"ב אדר תשכ"ב.

18. נחמן ליסט: ספרי פיוט במלה ובקו [גם על ‘ווייסע שטאָט’ של אפרים אוירבך בתירגום אליהו מייטוס ‘קריה לבנה’] משא, ל' תשרי תשכ"א.

19.Sol Liptzin: Few Are Those Who Come to Gildene Shkie (Golden Sunset) By Ephraim Auerbach, In Jewish Bookland, February 1961.

20. א. לעיעלעס: (א) וועלט און וואָרט – אפרים אויערבאַך אַ זעכציגער, טאָג, 28 פברואר 1953; (ב) כנ"ל – אפרים אויערבאַך עסייאיסט און פובליציסט, טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 9 נובמבר 1957; (ג) נישטאָ אַזאַ ווינט… אפרים אויערבאַך ‘גילדענע שקיעה’, שם, 27 דצמבר 1959; (ד) אפרים אויערבאַך צו זיין ווערן אַ בן שבעים, שם, 27 ינואר 1963.

21. שאול מאלץ: אין העכסטן בלי פון שאַפן, אַן אָפּשאַצונג וועגן דעם דיכטער אפרים אויערבאַך צו זיין זיבעציק יאָריקן יובל – און וועגן זיין נייעסטן בוך לידער ‘וואַך איז דער סטעפ’, צוקונפט, ספטמבר 1963.

22. יוּדל מאַרק: דאָס לשון פון אפרים אויערבאכ’ס לידער, יידישע שפּראַך, כרך כ"ג, אפריל 1963 עמ' 17־1.

23. אליהו מייטוּס: אפרים אוירבך – עם ספר שיריו החדש ‘גילדענע שקיעה’, על המשמר, כ' ניסן תש"כ.

24. י. מישאל [=יצחק עברי]: עם קריאה – שנות ראשית בארץ־ישראל, הדואר, י"ג סיון תשט"ו.

25. ש. ניגר: ארץ ישראלדיגע זכרונות און לידער, טאָג מאָרגען זשורנאל, 24 ינואר 1954.

26. ל. פיינבּרג: דער שעפּער פון לויטערן קוואַל, צום 60־סטן געבוירענטאָג פון דיכטער אויערבאַך וואָס ווערט היינט געפייערט, טאָג, ־ מאַרס 1963.

27. י. פרייליך: שמועסן וועגן ליטעראַטור – ‘געטראַכט מיט עברי־טייטש’ פון אפרים אויערבאַך, אונדזער וועג, אוקטובר 1955.

28. ל. קופרשטיין: (א) אורח בישראל – אפרים אוירבך, דבר, ד' טבת תש"כ (ב) ‘העיר הלבנה’ לא. אוירבך [פרק מתוך מונוגראפיה] הפועל הצעיר, כ"ח ניסן תש"כ.

29. ג. קרסל: בשולי דברים – זכר שנתקפח [בעניין ספרו של אפרים אוירבך ‘שנות ראשית’], דבר, ג' שבט תשי"ד.

30. מלך ראַוויטש: (א) אפרים אויערבאך און זיין ‘ווייסע שטאָט’, קענעדער אַדלער, 11 מאי 1953; (ב) אפרים אויערבאכ’ס נייער וואָגיקער בייטראָג צו דער יידישער פּאָעזיע, צוקונפט, מאי־יוני 1961.

31. יצחק רימון: אפרים אויערבאַך און אליהו מייטוס קריגן דעם פיכמאַן פרייז אין ישראל, קענעדער אָדלער, 19 יולי 1964.

32. פנחס שטיינוואַקס: דאָס געמיט פון אַ דור – אויפן ראַנד פון אפרים אויערבאכ’ס בוך לידער ‘גילדענע שקיעה’, שם, 21 ספטמבר 1959.

א

מתן הפרס על שם רבקה אלפר למשוררת הדסה רובין מניח כמה פתחי־ראייה.

פתח ראייה ראשון הוא החידוש שהטילו הפעם שופטי הפרס במנהגו הכלול, כמדומה, בתקנתו – שהמנהג הוא בהענקתו לחיבור שלשונו עברית, ואילו החידוש הוא בהענקתו לספר שלשונו יידיש. אם לא אטעה, הרי זו הפעם הראשונה כי פרס לספרות יפה, בכלל הפּרסים המרובים שלנו, נוהג כך. הדגש הוא גם בשלוש התיבות: פרס לספרות יפה, גם בתיבה האחת: יידיש. הדגש בשלוש התיבות למה? פרס־ישראל המקיים את הכלל של הענקתו לחיבורים, בין בספרות ובין במחקר, שלשונם עברית, יש בו יוצא מן הכלל – מחקרים במדעים ספציאליים, שחכמי ישראל פירסמום מטעמים סבירים, בלשונות לועז. הדגש בתיבה האחת למה? החשוב שבפרסי הספרות שלנו, הוא פרס ביאליק, המקיים את הכלל של הענקתו לחיבורים, בין בספרות יפה, בין בחכמת ישראל, שלשונם עברית, נהג פעם אחת יוצא מן הכלל – כשהפרס ניתן למכּס ברוד על ספרו “גליליי הכבול”, שלשון כתיבתו גרמנית והיה לפני השופטים בתרגומי העברי. הם, השופטים, ראו זכות לעצמם לנטות מצד תקנות־הקבע, מתוך שראו חובה לעצמם לנטות לצד הוראת־השעה – כיבודו של סופר, שגידולו נתן, שלשון אחרים בפיו ובפי עטו, אך הוא נאמן לעמו מלוא רוחו וכוחו, והוא גם סמל לרבים שכמותו. אבל כי יקומו שופטי פרס מפרסי הספרות המרובים שלנו ויעשו כן לסופר שלשון כתיבתו אינה לעז, אלא לשון־בית, לשון יידיש, לא ראינו גם בשעה שניתן לצפות לכך, כאותה שעת התרוממות שהיתה לכולנו במלאת עשור למדינתנו וניתן מטעמה מנין נאה של פרסי־כבוד וציוני־כבוד וכל שסברו, כדין סברו, כי בכלל האישים יהיה גם זקן סופרי יידיש וישיש חברי תנועתנו, נאמן ציון ואזרחיה, דוד פינסקי עליו השלום – סופם אכזבה שציערה לא בלבד את סופרי יידיש, שהתלקטו בארצנו והווייתה מחייה את יצירתם. אך עתה, עם מתן הפרס הזה, נעשתה כזאת, ולפי שהייתי בכלל השופטים שהמליצו על כך, אודה משמם ומשמי למועצת הפועלות, שהסכימה בלב שלם להמלצתנו.

ב

פתח ראייה שלאחריו הוא האישיות הביוגרפית של כלת־הפרס. בגלי העליות לארצנו אתה מוצא יחידים וחבורות של סופרי־יידיש, מהם ששרו את שירתה ולא נאחזו בה אלא לשעת ארעי ודיינו אם נזכיר ממובאי העליה השניה ומוצאיה את שמואל־יעקב אימבר בעל “היימלידער” ואת הלגיונרים אפרים אוירבך וזישא וויינפר, מהם ששרו את שירתה ונאחזו בה, אף עברו ללשון העברית – ודיינו אם נזכיר מבני התקופה ההיא את אהרון ראובני ומשה סתוי, כשם שאתה מוצא חבורות של סופרי יידיש למן ימי העליה השלישית ששירתם שירת ארצנו, כנור לששונה ותנים ליגונה – ודיינו אם נזכיר מכלל היושבים ויוצרים בה כשני דור שלישיה: יוסף פפירניקוב ואריה שמרי ואברהם לב כשם שאתה מוצא עתה חבורה, מהם אמני סיפור כאברהם משה פוקס, יחיאל הופר וישעיה שפיגל, מהם אמני שירה כאברהם סוצקבר ויעקב פרידמן, והיא חבורה גדולה ורבת פנים ולא תהא זו כמדומה גוזמה אם אומר, כי יש בה, מבחינת הרכבה וטיבה, להעמיד ספרות שלמה לכל דבר. והנה כל גל וגל על יחידיו יש לו ביוגרפיה שלו – שאינו דומה, למשל, יוסף פפירניקוב הפועל הציוני מקדמת נעוריו או אריה שמרי ואברהם לב, החלוצים שהלכו לקיבוץ ויושבים בו עד עתה, כאברהם סוצקבר שעשה דרכו למן אגודת “שפארבער” הטריטוריאליסטית דרך עיר וגיטו בוילנה עד עיר האר"י וצוואת לאניאדו ומערכת סיני. ושוני הביוגראפיה כשוני נקודות הגורל ונקודות־המיפנה במפת תולדות עמנו הסוערה, ואין צריך רוב הסבר כדי להבין כי מבחינה זו שונה הביוגרפיה המצויה של הסופר שלשונו עברית ושל הסופר שלשונו יידיש. וכשוני הביוגורפיה שוני המצע, הבעיות, הביטוי. וביחוד הדברים אמורים, אם שוני הלשונות נלווה לו גם שוני מכריע או מוחלט באורינטציה של דרך העם, כשהפרד הלשונות נעשה כּאות, ופעמים אף כעיקר, להפרד האוריינטציה היסודית. גם עתה, ואולי דווקא עתה, בימי הריאוריינטציה ההיסטורית הגוברת והולכת, שאחד סימניה הרבים הוא גם חבורת סופרי יידיש מרובת־הפנים בקרבנו, דין שלא נשכח, כי זו גם אמנציפציה של לשון יידיש וספרותה משני כיווּנים וזרמים שעשו אותה כלי שרת בהיפך תעודתה האימאננטית, לשרת את קיום העם לפי מגמתו ההיסטורית, שלא ויתרה מעודה על תקומת ארצנו וקיבוץ פזורי ישראל בה. אין צריך לומר, כי עם ריאוריינטציה זו שוב אין מקום לא לספיחי יוהרה הבּראַאיסטית, שינקה לא מעט משנאת העם, ולא לספחת זחיחות יידישיסטית, שינקה לא מעט משנאת־ציון, וענין הלשון חוזר לקדמות־מעמדו שלפני המחלוקת, שמשניטל שורשה מק וימש פרי באושיה. ואין לך עדות גדולה לריאוירינטציה כבחינה הביוגרפית של אותם סופרי יידיש המתערים בקרבנו, שהיו לא בלבד מעורבים באותה מחלוקת אלא הפליגו בה עד הקצה – הכוונה לאלה שהעמידו חלום ופשרו כנגד חלום ופשרו, מולדת נקנית כנגד מולדת מוטבעת, וכשאתה בודק בהם, אתה מוצא בהם כאותו להט אמונה וכאותו מתח מסירות, והיא הנותנת שהמרחק – תהום. בחבורת סופרי יידיש, שבאו אלינו מקרוב, אתה מוצא גם אותם שקפצו, גם בביוגרפיה הפיסית וגם בביוגרפיה הנפשית שלהם, מעל התהום הזאת, ועצימות קפיצתם ועומק חווייתה מפרנסים את שירתם וקובעים אותה שירת התגלוּת והתוודוּת גדולה של הנפש הישראלית. קרא, למשל, את ספרו של נחמן ראפּפּ “אין שיין פון ברענענדיקן דאַרן” (“לאור הסנה הבוער”) וכן את ספרו של לייב אוליצקי “מיין הארץ רייזע” (“מסע לבי”) וביחוד את ספרה של הדסה רובין “טריט אין דער נאכט” (“פסיעות בלילה”).

ג

פתח ראייה אחרון, והוא נפתח כמאליו עם האמירה: וביחוד קרא את ספרה של הדסה רובין “טריט אין דער נאכט”. אין זה ספר ראשון לה – קדמו לו חיבורים אחרים בשירה המגלים את נפשה של חולמת ולוחמת, שהתענתה על אמונתה בבתי־סוהר ומיצתה את כוס הייסורים ולא יכלו לה. אין זה ספר אחרון לה – ועדים שיריה המתפרסמים אצלנו במקור ובתרגום, והם אך פטר־שירה בחידוש מולדתה. אך הספר הזה הוא ספר עדות לנפש של בת־העם במשוּגתה, משוּגת טובי הדור וספר־מיפנה בתשובתה, תשובת טובי הדור. הקורא בספרה חש לא בלבד כרטטו למקרא מעשה רחוק – יוסף המתוודע אל אחיו, אלא גם כרטטו של מעשה קרוב – הפתיחה של משה הס ב"רומא וירושלים". והמשוררת עושה תשובתה כמשפט השירה – היא מעמידתנו על נפשה ויסודותיה, שהיא מוצאת ביטויים להם בסמלי פרחים (חרצית, נרקיס) שבלייתם היא בטבע אך לא בלב, שלא יוכלו לו זיקנה ורפיון, שכוחו של הלב בעצמאותו, וכוח־רוחו ברצונו: “ס’קען נישט ווערן אלט דער יונגער ווילן” [“לא יוכל להזקין (או להתיישן) הרצון הצעיר”], שכן אין מחייה ומחיקה לרגש־שתייה. הוודאות הזאת אינה תריס של אבטומט שאינו נמלט מצד של טמטום, ביחוד בתחומה של ביטחה אידיאולוגית חתומה. אדרבה, הוודאות הזאת – כאורחי־קבע רוחשים סביבה ובקירבת־קירבתה, וחותרים עד גרעינה, צער וערעור, כאב וחשד, באופן שוודאות עמידתו של הלב אין בה לגרוע מעצמת הייסורים, כשם שעצמת הייסורים אין בה לגרוע מוודאות עמידתו של הלב.

ד

במתיחות תמיד זאת נקלעת השירה שלפנינו על שלוש בחינותיה – הבחינה הדתית (ולענייננו עתה: המהפכנית או הקומוניסטית), הבחינה היהודית, והבחינה היחידיית – כשכל בחינה ובחינה תובעת עיון ודיון המצריכים שעה ארוכה יותר מכפי שהיא נתונה עתה לרשותנו. לעת עתה נסתפק לענין הבחינה הראשונה, הדתית או הקומוניסטית, בקטע משירה שהיא כעווית קיום אמונתה: “פרעמד אין אייגענעם לאַנד / זיי האָבן געשטאַמלט ‘חברים’ / מען האָט געענטפערט ‘יידן’ / פון דער זעלבּער קראַפט דא באָהויכטן / אַ גלייכע מיט גלייכע איך מאָן / ווי א ליכט דעם וועג צו באַלויכטן / הויב אויף אין דער הויך איך אַ פאָן”. (זרים בארצם־שלהם / הם ניסו למלמל: ‘חברים’ / ענו להם: ‘יהודים!’ / שרויה באותו כוח עצמו / אני תובעת כשווה בין שווים / כנר להאיר את הדרך / וארים את הדגל אל על).

לענין הבחינה היהודית נסתפק בקטע משירה: “וואָס וועסטו ירשענען נאָך מיר, מיין טאָכטער? / דאָס טעלערל פוּן הימל ליגט צעבראָכן / און נאָכן ווייסן ציגעלע איז פּוסט דער אָרט” (מה תירשי אחרי, בתי? / הצלחת מהשמים מוטלת שבורה / ומקומו של הגדי הלבן נותר ריק). והיא ממשיכה ומדברת על הערצת מפלצות שנראו לה למישאלתה כאלים, אולם הכאב יצא טהור מן השריפה, שכן לא הסגירה אותו לשטן, והלב לא הוצן והוא אשר נשאר קניין לה.

ולענין הנקודה האחרונה, היחידיית, דיינו בשירה שבו תהגה שמחתה הבאה אליה אי־משם, זכה ושקטה, ככל שזר מחייך ויהיה מי שיהיה, ודרכה של אותה שמחה: “ימים ווייכקייט, אוצרות וואַרעמקייט אוּן גוּטקייט” (ימים של רכות, אוצרות של חמימות וטוּב). בכל אלה, העקשנות להיות שווה בין שווים, לשאת דגלה ברמה, הוודאות של הלב שנטהר בשריפה הגדולה, האהבה של האדם, האם, האשה.

ה

היא באה לארצנו והביאה אליה את שירתה. וכי תטווה את המשך שירתה כלשונה, תמצא פה אחיות לה – ריקודה פוטאש, רבקה באסמאן, רחל פישמן. ואם תאמר לצרף לשפת האמהות את לשון האבות – הרי אחות גדולה לה: רחל (ואמנם ראיתי את הדסה בראשונה ביום האזכרה לרחל) – וכל אלו שביאליק קראן בנות מרים. ביניהן אף תמצא זכר לזו שהפרס הזה נקרא על שמה, חברתנו רבקה אלפר, שפתחה את דרכה בספרות בשם אלה ר., וראשית דברה דפי סיפור נרגשים, “פרפורי מהפכה”, והמשכו בספרה על אלה שהמשורר אמה עליהם “יהי חלקי עמהם, צנועי הגות ועלילה”, חלוצי החלוצים כמשפחת כהן, כמשפחת דנין, וסיומו בסיפור על אלה שדברו בארצנו ולא גלו כנראה ממנה – אנשי פקיעין. המשוררת כלת הפרס, תהי דרכה כמצוות לבה וגם ברוכה תהיה.

[תמוז תשכ"ב]

א

בבוא עתה אסופת שיריו של לייזר אייכנראנד לפני קהל העברים, תתעורר, כדרך הטבע, השאלה מי הוא המשורר ומה דרכו ופעלו, והיד תישלח תחילה לכרכים, הכוללים אות אלף, של שני ספרי השימוש לספרות יידיש וסופריה. אך היא תירתע מכרכו הראשון של הלכסיקון, מעשה זלמן רייזן, שכן בשנת הוצאתו (1926), עמד המשורר כשנה לאחר בר־מצוה, ועוד ייצאו שמונה שנים, עד שיפרסם את בכור שיריו ברשות הרבים, וממילא תימשך היד לכרכו הראשון של הלכסיקון לספרות יידיש החדשה (1956), בעריכת ש. ניגר ויעקב שאצקי, ויימצא שם, כי המשורר לידתו בעיירה דמבלין הקרויה בפי היהודים מודשיץ (מושב הרביים מיטיבי נגן) ובפי השלטונות הרוסיים איוואנגורוד, והיתה מבצר בימי הצאר, וגידולו בקהילת קוריב, הנטועה בין פיליב (פולאבי) ולובלין, וששמה נעשה לו אף כינוי שלו עצמו, ובו חתם על בכור שיריו הנזכר, הוא השיר “הענט צוּ פארקויפן” [= ידים למכירה], שנשלח לתחרות שירה מטעם כתב־העת “ליטערארישע וואָכנשריפט” (וורשה 1934), ואחרי שלוש שנים הניח את פולין, שבה עסק באומנויות שונות, והלך לפאריס, ועם פרוץ מלחמת העולם השניה התנדב לצבא־צרפת, ועם כיבוש הנאצים גלה ממחנה למחנה ונידון לשילוח, שפירושו לרוב מיתה, אך עלתה בידו להינצל ולמצוא מפלטו בשווייץ, וממנה חזר לפאריס וממנה נדד לארגנטינה. בשבתו בשווייץ פירסם כאחד עם המשוררת השווייצית יוֹ מיהאלי (רעיית ליאונרד שטקל, במאי הידוע גם אצלנו) והמשורר היהודי־האשכנזי ס. הרמלין, ספר שירים באותיות לאטיניות (1945), “מיר וועלן ניט פארשטומען” [= לא ניאלם], ואחריו בא משנהו, אף הוא באותיות לטיניות (1946), ואך מקץ שבע שנים יצאה לאור אסופת שירים וסוניטות “ממעמקים”, באותיות מרובעות (הוצאת "די גאָלדענע פאַווע, פאריס, 1953), כשבינתיים שיריו השונים מתפרסמים והולכים בעתוני יידיש באירופה ובשתי האמריקות. עד כאן עיקרו של הערך בלכסיקון, ודין להוסיף עליו, כי ישיבתו של המשורר בארגנטינה היתה ישיבת־עראי, והוא בא להשתקע בישראל וחזר ויצא לשווייץ וחזר ועלה לישראל, ופה הוציא אסופת־משנה של שיריו “דאָס ברויט פון צער” [= לחם דוי] (הוצאת י. ל. פרץ, תל אביב, 1964), וככל הקרוב תראה אור אסופתו החדשה “דאָרשט נאָך דויער” [= צמא להתמד].

ב

הצד השוה שבין דרכו בחיים ודרכם של בני גילו וגורלו, והיא דרך ייסורים ואבל, ייסורי־העם במלתעות טורפיו ואבל ניצוליו על חורבנו של בית ישראל באירופה, והצד השוה שבשירתו ושירתם, שהיא בחינת אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, אותי נהג ויולך חשך, אך בי יהפוך ידו כל היום. אך הצד השונה שבינו לבינם הוא, שלא כדרך שאותה שלישיה: אני, אותי, בי באה על ביטויה בשירתם, היא באה על ביטויה בשירתו. והכוונה אינה לדרך הייחוד המציינת יחיד ויחיד, ושבלעדיה אין משורר ראוי לשמו, אלא לדרך הבדילות החוצצת בינו לבין רובם, ואפילו בינו בין רובם ככולם. דרכו זו העלתה תהייה בבקורת שירתו, ואם כי נזקקו לה מוותיקיה ומאומניה, הורגשה מתחת בטחת־אמירתם המוצקה רטיטה של מבוכה.

אמת, מבוכה זו עשויה היתה לחפות ואף חיפתה על עצמה מתוך שנזקקה לו לטכסט על רקעו של קונטכסט – כך ראה שלמה ביקל לטבוע את הערכתו במאמר, ששמו כענינו: משורר מנכר, מתוך שראה את הספר “ממעמקים” במסגרת קודמיו, אלה הספרים שנדפסו באותיות לאטיניות, באופן שצל־זרוּתם השרה עצמו אף על הספר שדפוסו באותיות מרובעות ושמו מפנים־פנימו של העם. לא שהמשורר חזותו אינה מבית או שירתו עניניה אינם מבית, אדרבא ואדרבא, מטוריה בוקעת ועולה מרירות גורלו של העם ומהמה בהם הקינה על חורבנו. אבל כלי ביטוייו, הציורים והדימויים, אינם מבית, כשאולים הם מתחומו של נכר, וכלל ניגונם של השרים אוירת ספרותם של אחרים עליו, אוירתה של השירה הגרמנית התרבותית, כביכול לא היו חמישים שנות שירת יידיש מאברהם רייזן ואילך, שקוננה משורר־משורר וקינתו את ענות העם. לגבי הטענה הזאת של המבקר החשוב מחוירים טיעוניו האחרים – עניות הלכסיקה, מיעוט האדייקטיבים, – שכן הטענה העיקרית מעמידה את עצם־השירה הזאת ומשוררה כאבר מדולדל, שאין לו אחיזה בגופה של שירת יידיש שלפניו וממילא אף שלאחריו, וסיום דבריו של המבקר, במה ששמע, כי המשורר הולך לקארינטס שבארגנטינה וסביבת היהודים ואוירתם תהיה לו לטובה

ואף מבקר אחר, הוא המשורר מלך ראוויטש, הרואה דבריו כרצנזיה מאוחרת, שכן נכתבה שלוש שנים לאחר צאת הספר “ממעמקים” מעמיד לפנינו את הטכסט על רקעו של קונטכסט – הוא נשף לכבודו של בעל “ממעמקים” שנערך בפאריס, שדובריו (יוסף ברנפלד, ל. דומנקיץ, משה וואלדמאן, שולמאן ואף ראוויטש) אמרו, איש־איש דברו, והצד השוה הוא בחיבוטם לקבוע לו למשורר מקומו בשירת־יידיש בת־הדור, והקביעה היתה, כנראה, לא קלה, בייחוד משנדרשו לדחות את ראש הקטרוגים על השירה הזאת שהיא קשת־הבנה, ובשעה שמאורעותיה הטו את הדעת להתרחשויות במדינת ישראל וסביביה, כשם שהטו את הלב להרוגים ולפצועים בה, ונצטרפה לכך ההשתתפות בקרבנות מסת המהפכה בהונגריה, והניגוד בין אופיים של הדיונים ובין מסגרת השעה נתחדד בשל האמן השקט ארתור קולניק שיצא משקטו והשמיע בצעקת־מחאה כמין עיכוב הקריאה. אודה, כי כשקראתי תיאורו של הנשף, הרי יותר משהייתי רוצה לדעת נימוקיהם של בעלי־ההרצאה, הייתי רוצה לירד לסוף דעתו של בעל המחאה, והעליתי לפני את יצירי אמנותו, שטבוע בהם חותם של מיטב המסורת־מבית ורציפותה, ודומה היה עלי, כי הם על אופיים ותכונתם מיחו על אופיה ותכונתה של שירה, שהורגשה לו, בעצם, כדרך שהובנה לו לשלמה ביקל, שגם דבריו כדבר־מחאה. אבל דעתו של ראוויטש אינה נוטה לדעתם – אפשר שהוא, המשורר, כששמע את הדיבורים על השירה קשת ההבנה זכר את ימי־סערתו שהניח את מסורת השירה שדבק בה תחילה, ומרד עליה, והיה במבקיעי שעריה של השירה האכספרסיוניסטית ברחוב־היהודים, וזכר כי לא מעט מן הטענות והטיעונים, שהוטחו כנגד שירת המשורר הנידון, הוטחו כנגד שירתו שלו ושל כמותו, וגלגל חוזר הוא בעולם. ואפשר כי נטייתו מטבע בריאתו לבקש את ההן, היטתו שלא להעלים רישומי ההשפעות הניכרות בדפי “ממעמקים” (איציק מאנגר, אלזה לאסקר־שילר), מבלי שיעלה על דעתו לראות שירה זו כשירת־נכר ואת המשורר כנטע זר, ואדרבא הוא בוחן, מה משני תארי השירה יאה לו, אם זינגער אם זאגָער, ורואה עיקרו לא בזמירה ולא באמירה, והוא טובע לו תואר אחר: דאַוונער, ורואה עיקרו בתפילה. ואין היא לו תפילת נכר אלא תפילה שכולה מבית – תחינה שניגונה כניגונה של אמנו זקנתנו. והוא אפילו מביא דוגמא לכך, את השיר “טרויריק לעבן” [= חיי יגון], הוא מביא את השיר כולו ומעורר את קוראו לקרוא ולחזור ולקרוא באותו ניגון של תחינה.

ג

ואם מותר לי לצרף את עצמי כשלישי לזימון, אעיד כי ראשית זימוני עם המשורר ושירתו היתה אף היא על דרך ראיית הטכסט על רקעו של קונטכסט – בקראי את ספר הזכרון על קהילת קוריב והיא, כאמור, עיר גידולו של המשורר, קראתי דברי שירתו בכלל דברי שירתם וסיפורם וזכרונם של אחרים, והם בלטו שם בצד השוה של ענין הקינה ובצד השונה של בנינה, על כללה ועל פרטיה, והתרשמותי, והיא ראשית התרשמותי משירה זו, היתה גם היא תהיה על השונות הגמורה. זכות עמדה לה לקהילה קטנה זו, שלא שמעתי קודם שמעה, שבניה וגידוליה הנאמנים לה הצילוה משכחה והעמידוה כמו – הלא הם הסופר משה גרוסמן, המשורר משה שולשטיין, והמספר שלמה רוזנברג על כתיבתם החיה והרוהטת, וביחוד הרב מ. ג. רפפורט, שזכרונותיו הנפלאים נושמים דיבור אמין על תכונתו האידיומטית. והנה בתוך אלה בולטים שיריו של אייכנראנד בלשונם השונה, האחרת, ואמרתי בלבי, כי מה שמפריד בינם לבינו, שהם מדברים בלשון שלפני הסיוט והוא מדבר בלשון שלאחריו. הלכך נמצאתי בקו של תפיסה שונה ואחרת משל הביקורת ששמענו הדיה – לא קטגוריה על שירה־מנכר ולא סניגוריה על תחינה־מבית, אלא תהייה על מסה לדבר בלשון אחרת, מסה המסתברת מתוך הכורח האוביקטיבי והצורך הסוביקטיבי לדבר בלשון אחרת. ואודה, עם כל ההבנה למסה הזאת, ידעתי כי נגזרת עליה יתמות, שספרות יידיש במעמדה עתה מתמרדת עליה. ומה מעמדה, היא חשה את עצמה כמצווה למצות את אפשרויותיה של הלשון, כפי שהיו מתמצות בחיי מיליוני־דוריה ויצירת היוצרים שהיו מעמידים, ושעל־כן היא ממשיכה את חיי־מוקדיה, ודיה סקירה ברוב יציריה של ספרות יידיש עתה, בשירה, ואין צורך לומר בפרוזה, כדי להעמידנו על־כך. אם להוציא את רצועת קישורה הצר בהוויה בארצנו, הרי נראה את מלוא מצע דיבוקה הרחב בהוויה בפולין וליטא ואוקראינה ושאר יישובי מזרחה של אירופה, ודרכה של כמיהה פורה ומפרה, שהיא מקיימת אף כלי־ביטויו של עולם־כמהונה, וסימנך נסיגתם של משוררים ומספרים מחזית־החידוש שלהם עצמם בלשון ושיבתם לחזית מסורתה. ואומר, כי אם מותר לי לסמוך על התבוננותי, שטרחתי לשמור בה מידת זהירות מספקת, הרי במלחמה שבין חווית הכיסופים התובעת את שלה, והיא בקו שמירת הכלים, ובין חווית הסיוט התובעת את שלה, והיא בקו שבירת הכלים, יד הכמיהה על העליונה, שעל כן אדמה, כי הפיכת־הלשון של משוררנו, הפיכה יתומה היא, ואין היא יוצאת מיתמותה, גם אם נצרף לה שתים שלוש גיחות דומות בשירת יידיש.

ד

ולענין המבוכה, הריהי מבליחה גם מהערכתו של יעקב גלאטשטיין, גם אם פקחותו ופכחותו יודעות להצעיפה יפה־יפה – וכראיה הוא שוני־הגישה שלו בין תחילת דיבורו ובין המשכו. תחילת דיבורו עליו היה לאחר נסיונם של חברי המשורר שלנו, שהיו עמו בפאריס, וחששו מריחוקה של שירתו וביקשו לקרבה לקהל קוראי יידיש בארגנטינה, שביקש להשתקע בה. גלאטשטיין מבין ליגיעתם להסביר את שאינו סביר ואף מעודדם בה, אך רואה חובה לעצמו לומר את ערעוריו והם קשים למדי – ספר “ממעמקים” ענינו שירי מוות ושירי גיטו ושירי שחיטה, אבל הצללתם עודה מהם והלאה, ציוריותם אינה ישירה אלא סמלית, לשונם מועטה ומצופפת במופלג, ומשוררם לא השכיל להעמיד רחבות בדל"ת אמותיו שלו, גודש של קישוטיות היא בו ובהיעדר הקישוטיות בולט העדר המקוריות, ואך זעיר שם זעיר שם מהבהבת פשטות, ואפילו פשטות־למופת. ואף זאת, גם שירה של אפס־הגיון, מחויבה בהגיון, והיא כעיקר החסר מן הספר; והעיקר, ניכר שאין המשורר יודע שירת־יידיש, ושעל־כן הוא מסתייע בדברים שאבד עליהם כלח.

מתוך שהמבקר הזכיר את סניגוריו של המשורר שלנו, ניתן מצד־מה לראות דבריו גם כפולמוס עמהם, ושעל כן ראוי לשמוע מה בפי ראש הסניגורים, הוא יצחק יונאסוביץ. הוא פותח בהערה כוללת, והיא הזכרת הכלל הגדול, כי שירה אינה טעונה פירוש, אך אותו כלל גדול שוברו בצדו – עצם מציאותה של ביקורת, שאחד תפקידיה ללמד את הלשון החדשה של המשורר. שכן דרכו של הקורא – והכותב רואה לפניו את הקורא מתנדנד בין עממיות והשכלה – שאין הוא מבין לה לאותה לשון מאליו, ואדרבא הרגלו ממרידו עליה. והוא מטריח דוגמה רחוקה יותר מן המוסיקה – בטהובן שלא היתה הבנה לו בזמנו, ודוגמה קרובה יותר מן הציור – תמונותיהם של האימפרסיוניסטים שלא היתה להם הבנה תחילה בדורם, וכדי לקרב את הענין לשירה בכלל, ולשירת יידיש בפרט, הוא מזכיר את בני אסכולת “יונגע” [= צעירים], עד בוא מבקריהם והאירו את עיני קוראיהם לצד ההבנה. וכל אלה לא באו אלא כפתיחה להסביר את לשונו של משוררנו שהיא חדשה ושונה, מכפי שהיתה עד עתה בשירת יידיש, וכורח חידושה ושונותו באים מתוך כרחו להביע במילים, פרי־התודעה וכליה, את שלפניהן ובלעדיהן, את שמתחת לתודעה, ושוב באה דוגמה מחוץ – המרחק בין שקספיר לבין קאפקא, כדי להסמיך לה דוגמה מבית – המרחק בין אברהם רייזין ולייזר אייכנראנד. והנה לא אדע, אם ניסוי ההסברה הזה עשה את שליחותו, כלומר אם קורא־יידיש בארגנטינה קרב לשירה הזאת, אך הריני מתיר לעצמי להשיב תשובת לאו, ולא משום כך בלבד, שהכוונה למעשה היתה מיותרת, שהרי משוררנו לא נאחז בה בארגנטינה ושב ממנה כלעומת שבא, אלא ביחוד משום כך, שהקורא ההוא על עממיותו המובהקת, אין לכוונו למה שהוא כסתירה ממנה ובה – לחנכו באוירה של ספרות, כפי שמדריכתה חוויית הנוסטאלגיה ולדרוש ממנו הבנה לספרות כפי שכופה אותה חווית הקושמאר.

ה

אבל עצם ניסוי ההבנה לשירת אייכנראנד, ובייחוד גילוי תכונת היסוד שבה, הארה של החשכה שמתחת לתודעה, עשו את שליחותם – בשוב יעקב גלאטשטיין, מקץ שתים־עשרה שנה, לדבר על משוררנו, הוא פותח בהערה כוללת, כי מן הראוי היה, שכל משורר ומשורר יקדים ויבאר, כיצד הגיע לדרכו בשירה ועל מה בחר בה, והיא תביעה נאה, אלא חוששני שאין היא עשויה שתתקיים, אלא בכל שמקיים בו, לפחות במידה מחוקה מה שמתקיים במידה גדושה בתובע עצמו, כלומר אוּניה פרסונאלית של משורר ומבקר, שכוחו בביקורת אינו פוסח על שירת עצמו, כי הוא יודע להיות נתבע ונענה. אך מה נעשה והאוּניה הזאת אינה תכונה כוללת, ורוב משוררים נסיונם להיות מבקרי עצמם אינו מעלה אלא דבר וידוי שאינו בעיקרו אלא דבר שירה, שהביקורת ממנו והלאה, וערבך ערבא צריך. ואף זאת, התובע כצלילות דיבורו כמשורר המקיים חוקת השירה כתומה, צלילות דיבורו כמבקר המקיים חוקת הביקורת כתומה, מה שאין כן אחרים, שאין השווי הזה בידם, ושלא להרחיק אביא כדוגמה חברו, שהיה כמותו מראשי אסכולת האינזיכיסטים (אינטרוספקטיביסטים), נ. ב. מינקוב, ששירתו הקיומיית שרויה בעומקה של עמימות סמויה, ואילו ביקורתו, לא כל שכן חקירתו, מוטלת בשטחה של שקיפות גלויה, כביכול כאן מכניסך בפרשה של עיון הזוהר וכאן מדריכך בפרק של לימוד דרדקי, וטרחתו להסברת שירתו של עצמו לא היתה מגעת לקרסוליה. ואין זה עדיין ראש־הקשיים, שכן כעובדה מצויה היא הסתירה שבין סגולתו של אדם להשיח את עצמו כמשורר לבין יכולתו להעריך את עצמו כמבקר; ראש הקשיים הוא בכך, שאינו דומה מי שבחר בדרכו הפיוטית ויש בידו ליתן דין־וחשבון על כך, כמי שדרכו הפיוטית בחרה בו ואין בידו ליתן דין־וחשבון על כך, וביותר שלא מעטים הם המדמים להיותם בוחרים את דרכם ובאמת דרכם בחרה בהם.

ו

וחוששני, כי לייזר אייכנראנד הוא מועמד מסופק לדין־וחשבון כזה, שדיבורו מצומצם בבתי־שיריו והוא מתגמגם מעבר להם, ואפילו היה גובר על גמגומו, היו דבריו טעונים פירוש. אולי ראוי היה להטרידו לענין של אינפורמציה, – האומנם לא נתן מימי נעוריו ואילך את דעתו על ספרות יידיש בכלל ושירתה בפרט, כדי להספיג עצמו ממבועי השירה־מבית, ואולי אין להטרידו לכך, שעצם האפשרות, כי שירת יידיש בשני דור אחרונות היו לו כספר החתום, נראית בעיני מופרכת. ואם כן, הרי עיקרה של השגת גלאטשטיין אינה בהרגשת הריחוק והזרות, הכרוכה בחסרונה של זיקה שבין מוצאו של המשורר הנידון לבין אופיה של שירתו הנידונית, עד שדומה כי שירו ירד כמתורגם מעולם־לא־לו, שכבר שמענו זאת, בערך, מפי שלמה ביקל, ואף אינה בקביעת תחום יניקתה של השירה הנידונית, תחומה של התת־תודעה שכבר שמענו זאת מפי יצחק יונאסוביץ, היא אף אינה בקביעת דרך כתיבתה של השירה הזאת, והיא דרך הכתיבה האוטומאטית; עיקרה של השגת גלאטשטיין היא הערת־צדדין, שענינה תמיהה על כך, כי השירה הנידונית אין בה מעולם־ילדותו של המשורר, עולמה של העיירה, והרי משפטה של התת־תודעה, שהיא מעלה, וביותר כשתהליכה דרך העלאה אוטומאטית, את יסודותיה החומריים של קדמות־הילדות, אין השואל משיב על שאלתו המכרעת, אך דומה, כי מתן תשובה לה הוא־הוא המפתח להבנת השירה שלפנינו.

ומתפקידה של הביקורת לבדוק, האם חויית־הקאטאקליזם, שנפלה באמצע חייו של אדם, אינה מוחקת, גם במרתפי נפשו, את ראשיתם ומשליטה את עצמה על כל קומותיה, העליונות והתחתונות כאחת.

ז

לאמור, לא בחינת החידוש אלא בחינת השונות שבשירה שלפנינו צריכה ביאור, ושעל־כן אדמה, כי דרך ההגנה עליה כפי שניסה בה אברהם שולמן – ומרמיזותיו ניכר, כי נסיונו הוא כדרך פולמוס עם גלאטשטיין – אינה מכוונת למרכזה. הערכתו יוצאת מלפני ההנחה, כי דרכו של כל חדש בכלל, ובאמנות בפרט, שהוא מעלה התנגדות לעצמו, והוא הדין בכל העולם ובייחוד אצלנו, גם אם אנו מוחזקים כמורדי־קבע, והוא רואה את ההתנגדות שלנו עזה כל־כך, שאינו מדיר את עצמו משימוש בצמד כינויי־הגנות: שמרנים, זעיר־בורגנים. כדרכה של כל הכללה, אף הכללה זו, העשויה ברוח אשמנו מכל עם, צריכה בדיקה, וביותר שההתנגדות למרידה ולמורדים בשירת יידיש, טעמיה מיוחדים, ואין לפוטרה באותם כינויי גנות ודומיהם, – יותר משחוששים מבקרי שירת יידיש מפני שבר, המתלווה לכל מרידה, חוששת שירת יידיש ובייחוד לשונה, מפני ניתוק, המתלווה לכל מרידה, בין האתמול, שרובו ככולו זכרון, ובין המחר התלוי ברפיון, וחרדתה היא הדוברת מגרונם של משורריה־מבקריה.

אבל גם החוששים מפני השבר, גם שאינם חוששים מפניו, עושים את החשבון שלא מדעת בעלים – שירה ומשורריה חיותם היא במה שהם הולכים ונהלכים בכורחם, מעבר לסיכוי ומעבר לסכנה, והטעות הקארדינאלית של הביקורת היא בסירוב להודות באותו כורח, ולהפליג במשאלות.

ח

הלכך לעניננו עתה, ביקורת שירתו של אייכנראנד, ראוי להבליט נסיונו של אפרים אוירבך לעמוד על שירתו וטיבה. הוא, המקיים מידת־איזון בין רובדי חווייתו, מצע פיוטו למן שירתו על עיירתו בגולה שהיא מחיה אותה על כל קמטי־חנה ורפרופי־נויה, דרך קינתו על שהיה וטובע במבול דמים וטבח, עד הימנונו לקריה הלבנה על כל זיעי־חידושה וגינוני־משובתה, הוא־הוא שהיטה את אזנו לצותת לה לשירה הרחוקה־בתכלית משירתו שלו, להבין לא בלבד את אפשרותה של שירה שמעבר לשירתו שלו ושכמותו, אלא הבין את כרחה. לא בנקל נקנתה לו ההבנה – הוא ידע כי שירה ומשורר לפניו, אך התקשה להגיע אליה, שכן קשים היו עליו דימויים שאינם נראים אלא נהגים, קשה היתה עליו השכנות של נלבבות מקרבת ומופשטות מרחקת, אך דרכה של שירה שהיא מאחדת הפכים, וביותר אם עומדת לה חומה של ציוריות, שחזיונותיה אינם בדיה אלא חוויה. ודומה, כי אם נסיונו של המשורר, ששירתו במזל כיסופים למה שהיה, להבין את המשורר, ששירתו במזל סיוט מחורבנו, עלה יפה, הרי זה משום ההנחה המונחת ביסודו: כלה כמו שהיא, שהיא הגישה הנכונה והמחייבת.

ט

לא, לא ירד בני עמכם – אומר לנסיונם של מבקרי המשורר ושירתו, שאחזו באנך למוד בו מידת הלגיטימיות היהודית של לשון פיוטו וכליה ודרכי אחיזתו בהם: ראשית, מדידה זו לא דיה בהתרשמות אלא היא מחויבת בניתוח, שסופו לגלות טעות אחת, היא טעות שבהחלפה, כביכול החדש והזר הם היינו הך; כשם שסופו לגלות טעות אחרת, היא טעות ההרגל, כביכול הרכבת לשון, וביותר לשון פיוט, הנקבעת והולכת, כדי נוסח מקובל, קבעה קבע־תמיד. אחרית, מדידה זו היא גם חרב־פיפיות שהיא פוגעת באוחזיה, ודיי שאזכיר, כי בהופיע בכור ספריו של שלמה ביקל, התנכרה משוררת מובהקת לחמדת חידושו במסה ולקדם הרכב יסודותיו וחשדתו ששפתו, חס ושלום, פת כותים, ואף בהופיע מסת־שירתו הנועזת של יעקב גלאטשטיין “יידישטייטשן” נחשדו למי שנחשדו שני היסודות שבו, גם היידיש גם הטייטש כאילו לא היו, עם כל פיתוליהם, מפנים־פנימו של הבית.

הלכך דעתי קרובה ביותר לדעתו של יוסף ברנפלד שהביעה במאמרו, האומר כולו חיבה. הוא פותח בתיאור של פגישת פנים, והוא מעשה ביום שבת, שבא לספרית מדם בפאריס וראה בה אחד, שהיה כנבדל משאר הסופרים והמשוררים שהתכנסו בה, הוא שוטט ופניו נראו כמקורעים, ותהה האמנם משורר הוא, אך למחרת חזר ונזדמן עמו ונקשרה ביניהם שיחה בעניני לשון, מלים, חריזתם ובשמעו דבריו חש, כי האיש נפתל כנפתולי יעקב הממאן להיכנע למלאך הנאבק עמו עד אשר יברכהו. אודה כי לא הייתי מטריח משל רחוק כל כך לנמשל קרוב כל כך, והייתי צנוע יותר, כחובת שמירת הפרופורציה שביניהם, אבל לפי שהמשורר הוא בחינת אם יולדת בחבליה מותרת שירתו בהגדרת עצמה בחינת נפתולי אלהים. גודל הנפתולים האלה ניכר ביותר במה שהמשורר, שחייו, כחיי התקופה ומוראיה, דמדומם מרובה מאורתם, והם עשויים לבקש מוצא לעצמם בכלים־לא־כלים, כבש את סכסוכה של נפש ומבוכתה של רוח במסגרת הסוניטה, ויאה לו השם, שמשורר אחר קרא אמנם לאסופת שיריו, הוא ירמיהו השלס ששם ספרו “סאָנעטן פון תוהו ובוהו”. אמרנו סכסוכה של הנפש, והוצרכנו להשלים ולומר: סכסוכה של נפש עדינה עד־דק, וזו וזו יפים לה כלי־ביטוי כמותה, ובין מצא לה אחים־לנפש ואפיה ושותפים־לרוח ולטיבה מבית – וראה בייחוד שיריה של רייזל ז’כלינסקי שאינה כובשת שפעת מראותיה אלא מניחה להם שטר־שחרור שיזרמוּ כשטפם – ובין מצאם מחוץ, הרי זו אחוה לגיטימית ושותפות לגיטימית, והמתעלם מכך מחשיד את עצמו, כי הוא מטה בלי משים את המשורר מחרדת גישושיו שלו עצמו לביטחת האפיגוניה של אחרים.

דומה, כי הרגשת האחוה הזאת ותודעת השותפות הזאת הן שהניעו את עזרא זוסמן, המתרגם והמשורר העדין, נקי־הרחש וזך־הארשת לבור מתוך שירתו של עמיתו־בנפש־וברוח ולהביאם, בכשרון־מעשה דק, בברית לשוננו, ועל כך יבורך בפי נבוני טעם ומבחיני שיר.

[תשכ"ט]

ביבליוגרפיה

1. אפרים אוירבך: ישראל לידער, טאָג־מאָרגן־זשורנאַל, 21 אוגוסט, 1960.

2. שלמה ביקל: אַ דיכטער פון דער פרעמד, צוקונפט, ינואר 1954.

3. ד"ר יוסף ברנפלד: לייזער אייכענראנד Ecce Poeta, לעצטע נייעס, 28 סעפטעמבער 1966.

4. יעקב גלאַטשטיין: א) אין תוך גענומען – לייזער אייכענראַנד, אידישער קעמפער, 6 נובמבר 1953; ב) לייזער אייכענראַנדס לידער, שם 9 אפריל 1965.

5. יצחק יונאסוביץ: דער דיכטער לייזער אייכענראַנד, דער שפּיגל, נובעמבער 1953.

6. שמעון קאנץ: שווייצאַרישע קינסטלער אין שטוב פון אַ יידישן דיכטער, לעצטע נייער, ט"ז תשרי תשכ"ח.

7. מלך ראַוויטש: “ממעמקים”, קענעדער אָדלער, 3 דעצעמבער 1956.

8. אברהם שולמאן: דאָס ברויט פון צער, די נייע לידער פון לייזער אייכענראַנד, די גאָלדענע קייט, 1965, חוב' 53 עמ' 231–234.

א

לפני כעשר שנים בלכתי, ביום מעונן בדרך העולה לקרית היובל, הבחנתי באברך, שישב על גבי אבן, רובה בין ברכיו, והיה כמתבונן בעיניו הגדולות, החומות, הבוערות ממש, שיקדו מתחת סבך שערותיו המסולסלות. היה משהו בפניו, שגילה את מי שחי את הענות הגדולה שבדור, ושאלתי את נפשי: איך פנים כאלו, יהודיות־במובהק, נמלטו מרחרחנותה השחוצה, הכלבית של מכונת־הרצח הגרמנית, ונזכרתי מה שסיפר ראובן כוורת (ביננשטוק), כיצד ברח ממחנה שבויים גרמני, וחשש שמא יסגירהו פרצופו היהודי; אך תשוקת החיים והחירות שבו גברה על הכל, וכעידוד טוב לו היה בורח אחר, כושי, שהעז להבקיע, דרך עולם של לבנים, וניצל.

מקץ שבועיים והאברך חום־העיניים הופיע בביתי: הוא עובד פה במחלקת התרבות ובקשה לו ממני: לפי שהשכונה מרוחקה מן העיר ורצונו לערוך בשבתות שיעורים, הריהו מבקש ממני וכו' וכו'. רגע־רגעיים הרהרתי, שמא ראשית רשמי טעות, אולם עתה היה משהו בקולו שחיזק את הרושם ההוא: כן, האברך הזה היה בגיהנום. יתר על כן, הוא אמנם עומד פה, ומדבר מה שהוא מדבר, אך בעצם, הוא שם, עודנו שם. אחרי שנים, כולנו, שהקשבנו לדברי העדות במשפט אייכמן, היתה בנו כאותה הרגשה, ובמידה מוגברת: בינינו מצויים עשרות, מאות, הנגרפים כמונו לתנופה ולקצב של היום פה, אולם בקרבם חי האתמול שם, ואף שהיום על שמחת החיים ודאגת החיים שבו סוער בהם מלוא־כוחו, לא ירפה מהם האתמול על כל תהום זוועתו.

בעצם, הם הם, החיים, בעומק ובמלאות, את הגורל היהודי על מתיחותו הקטביית.

ב

קלמן פרידמן כך שם האברך – הוא אחד מהם. נולד בוורשה במשפחת יראים. למד יומם בחדרים ולילה בבתי הספר. כמותו כאביו, תלמיד חכם, היו לו תביעות מוסיקאליות – כשם שהאב היה, בימים נוראים, עובר לפני התיבה, כך הבן השתתף במקהלת בית הכנסת ברחוב טלומאצקה, שבו שימשו החזן משה קוסביצקי והמנצח דוד אייזנשטאט. ומדאתינא לטלומאצקה, הרי נמשך גם לבית מספר 13 – מושב אגודת הסופרים והעתונאים היהודיים, ונמצאו חלומות הנעורים כמתנענעים בין נגינה לספרות.

אל תוך חלומות הנעורים פרצה המלחמה, – המשפחה, האב והאם וחמשת ילדיהם יצאו בנס מתוך להבות ביתם המפוצץ, והתחילה פרשת נע־ונד לרבות יסורים, רעב, עינויים ואימת־תמיד, אימת־מות. קלמן הצעיר, ברח לאשר ישאוהו עיניו – נתגלגל עד ביאליסטוק, אך העוני והרעב השיבוהו, דרך נהר בוג הקפוא, לוורשה. משהתענה בעבודות־כפייה, חזר וניסה לברוח, נעשה בכפר רועה לשישים בהמות, אולם נתפס, ובדרך נס נמלט על נפשו. התענה בגיטו סוקולוב ושוב ברח לוורשה ולא מצא עוד כל נפש מכל משפחתו. נעשה סבל אצל שולץ בנובוליפיה ובימי מרד־וורשה נמצא בבונקר, אולם הוא הופצץ והנער מיטלטל בקרון־המוות, אך הוא קופץ מתוכו ושוב מתגנב לוורשה, כדי להגרר עם אחרוני יהודיה למאידנק, וממנה למחנות שונים, מהם מאוטהאוזן ואבן־זעע, ויוצא חי מן התופת. משוחרר הוא מוציא, עם שמאי רוזנבלום, בבאד־גאסטיין כתב־עת “לאן?” משתף עצמו בפעולותיו של חוג דראמטי של משה פולאוור, גונב את גבול איטליה, שוהה במחנה “בארי” (על שמו של ברל כצנלסון) ומפליג עם אחרים, באניה “לא תפחידונו”, אולם היא נשבית לאנגלים, המביאים את המעפילים לקפריסין, שבה הם צופים לתקומת־מדינתנו ובקומה הם נחפזים לקחת חלק במלחמת שחרורה.

כמותו כבני־גורלו יושבים פה וחיים את חיי כולנו, אך עוד חיים אחרים להם, שאין להם מחיקה והם אסורים במחיקה, להם כחווייה ולכולנו כתודעה.

ג

כפילות־רבדים זו של אחינו ואחיותינו, ששתו כוס גורלנו ומיצוה עד תומה, ממריצתם להבעה המימואריסטית, הפובליציסטית וביחוד הלירית, מהיותה האמוציונאלית ביותר. סברה של טעות היא, כי הדברים אמורים בהקלה הכרוכה באמירה או בזמירה, – זהו כעין משקה, שככל שאתה מוסיף ללגום ממנו לשבור את צמאך, הוא מוסיף להצמיאך, ובעיקר משום כך, שכל ביטוי, ויהא גם העז ביותר, הוא רחוק רחוק ממצעו. ושמא יישמע הדבר כפרדוכס, אם נאמר, כי דווקא האמירה והזמירה ביסוד הפשטות, הגובלת בשיר העם שכמעט שנולד אלמוני ובעיקר נעשה אלמוני, מבטאות יותר מכפי שמבטאת תכלית העידון שביסוד האמנות. זהו האבוי של הענות והאללי של היתמות.

הצרור הקטן (“לוחות”), שהובא ברשות הרבים, (הוצאת “אוגדן” ירושלים) הוא, כמדומה, אי־שם באמצע הדרך שבין היחידיי ובין הקיבוציי, ואף ערכו וכוחו בכך.

[טבת תשכ"ד]

א

בבואנו, עם מעשה־הכינוס של מבחר ספרות יידיש, לפי התכנית שנתקיימה במוסד ביאליק, לשלב את ענפה רב־השריגים ורב־הפיתולים בברית־המועצות, ניתנו קודם־כל וכמאליהם עיננו ולבנו לחזיונו של דער ניסתר, שכל עצמו פרשה מפליאה ומופלאה של מלחמת סופר להאמן לעצמו, כדי להאמן לשורשו; והיא נאמנות דרוכה ומתמדת, שבחינתה משולשת. בחינה אחת – מתחילתו, שידעה הרבה תהיות ועמעומים, נזהר מלהילכד לשתי הסכנות האורבות לו לסופר, בייחוד אם הוא בא אחרי דור של עילוי בספרות ומתוכו: כשם שלא נגרר לאפיגוניה־בעלמא העושה את בעליה זנב לאריות, כך לא נמשך למרדנות־לשמה, העושה את בעליה ראש לשועלים, אלא פילס לו את דרכו מתוך ידיעה נהירה של עילוי־רבותיו, ובייחוד רבותיו־מבית, וראש גלוי להם י. ל. פרץ (בדרכו אל “בלילה בשוק הישן”) וראש סמוי להם ח. נ. ביאליק (“מגילת האש”), ומתוך הודיה בהם ולהם נפתל לייחודו שסופו יחידותו. בחינה שלאחריה – ודאי שלא נמלט מחוקת ההתנגשות שבין קיום יסוד־ההמשך כשיעור־החובה ובין קיום יסוד־החידוש כשיעור־הזכות, וממילא לא נפטר ממחיקת־סאה מכאן ומגדישת־סאה מכאן, אולם תודעת עצמו, שכלולה בה ביקורת־עצמו, שנעשתה לו מידת־קבע חמורה ומחמירה, עמדה לו ליגיעת־רוחו הרצופה על מאמציה, מאמצי־תמיד, בגיבוש תכונתו וגילום־ביטויה להיות נפשו ודברו אחד. בחינה אחרונה – בקשת התואם בין נפשו ודברו היתה קלה יותר בתקופת יצירתו המוקדמת, שהיתה נתונה בתנאים של רשות חיפוש, הפתוחה לבחירה הפנימית; וקשה יותר בתקופת יצירתו המאוחרת, שהיתה נתונה בתנאים של חובת מציאה, התלויה בגזירה החיצונית, אך עיקרו ויסודו, במזל כבוד השם הסתר דבר, כשם שקיימו את עצמם בימי חירותה של הבחירה, שבהם נהג לרצונו הסתרה פנימית, כך קיימו את עצמם בימי שיעבודה של הגזירה שבהם נהג לאָנסו גם הסתרה חיצונית, ושמירת יסודו ועיקרו בכל התנאים היא תפארתו.

ב

וראה גם ראה, הסופר הניפלה הזה מדיניות־התרגום שלנו פסחה עליו ימים הרבה בהעדיפה עליו אחרים, שלא ידעו לעמוד כמותו במבחן נאמנותם לעצמם. אין להעלים זכותה של הוצאת “ספריית פועלים”, שנתעוררה עוד בחייו להוציא את ספרו הגדול “בית משבר” (מרחביה 1947, 1950) בתרגומם של ח. רבינזון, ש. נחמני וא. ד. שפיר והיא עומדת עתה בחידוש מהדורתו וטיבה, ודין להוסיף אף את הספר “פלורה” (הוצאת “חוה”, תל־אביב תשכ"א) בתרגומו של אהרן ווייסמן, והיא קבוצת סיפורים מימי המלחמה השנייה, אך העמדת הידיעה של קהל הקוראים על אחריתו של סופר היא בחזקת העיקר חסר מן הספר. ואמנם, ראשית הסופר והמשכה (1907–1929) עודם לקהל־העברים כספר החתום, והרי אלו מרכז יצירתו ומוקדה; בהם באו ייחודו ויחידותו על מלוא ביטוים, והם גם מפתח להבנת אחרית־יצירתו. וזכותו של א. ד. שפיר הוא מתן הסיפור “תחת גדר” בתרגום למופת (נדפס ראשונה בירחון “מולד” 1959, חוב' 128, ומובא גם באסופה שלפנינו), תיקון ראוי של המעוות, שעיוותה מדיניות־הכינוס־והתרגום שלנו, היא כוונתה ועניינה של האסופה הזאת שהסדירה חנא שמרוק, ואף הקדים לה מונוגראפיה מצוינה, הנשענת על חקירה מדוקדקה, והיא עד־עתה בודדה בהיקפה ופירוטה – נפרשת בה מגילת חייו של הסופר ופעלו מתוך תשומת־דעת מיוחדה לתקופתו הראשונה, שלא זכתה להערכה ראויה אף בקרב קוראי כתביו במקורם.

המבחר של כתביו בא בשני מדורים: מדור סיפורים מתקופתו הראשונה של הסופר, מדור מאמרים, בייחוד מתקופתו האחרונה (והם גם במקורם לא כונסו עדיין בטבלאות ספר), וכל מדור ומדור נשמר בו הסדר הכרונולוגי של הכתיבה, ולשם אוריינטאציה צורפה רשימה של מקורות הדברים לדיוקם.

ג

לענין מעשה התרגום, הרי כבעל־מתרגם של כל האסופה (זולת “תחת הגדר”) ודאי שאיני רשאי לומר משהו על טיבה של המלאכה, אבל אפשר שאני חייב לרמוז משהו על כוונתה – כוונת האסופה שנקראה על שום ראשון הסיפורים בה “הנזיר והגדייה” היא לבוא בסוד ייחודו של הסופר בחיטוב הסגנון, הרכב־הלשון, מיבנה־התחביר, הילוך־הקצב, ולמצוא להם מיני מקבילות בלשוננו; ויתירה מזו: לנהוג מידה זו לגבי כל סיפור לגופו, שיהא התרגום, בגדר האפשר, משקף גם את מעמדי ההתפתחות השונים. מה בין הכוונה ובין העשייה, הוא עניין להערכה, הנתונה כולה לשיקול קוראים ולהכרעתם.

[אייר תשכ"ג]

א

זה מקרוב, במשוך קרן יובל השבעים, יובלו של שלמה בּיקל, רבּו וכן רבּו מעריכיו, ועיקר הערכתם סמוך אל תנובתו הכנוסה בעשרת ספרים, שרובם ככולם שיעורם שיעור נאה מבחינת הכמות ומשקלם משקל נחשב מבחינת האיכות, והם בנותן ביטוי שלם לרוב סוגי כתיבתו וראש להם סוג המסה, סוג הביקורת וסוג הזכרונות, אך עדיין אינם בחזקת ייצוג מלא לקצת סוגי כתיבתו האחרים, וראש להם סוג הפּוּבּליציסטיקה. ובבוא ההערכה המסכמת ללמוד, כמפשטה, טיבו של גמר בישול לפי ראשית מיזרע, היא מעוררת את המעריך ליטול בידו, מתוך סקרנות, את ספר־השימוש, שבו בא לראשונה ערך שלמה ביקל, והוא, כמובן, הלכּסיקון של זלמן רייזן. ערך זה כל עצמו חמש־עשרה שורות, המספרות על חיי בעליו שפירוטם תאריכי לידה ולימוד, פעולתו שפירוטה השתתפות־קבע בשבועונם של פועלי־ציון “פרייהייט”, שהוא נעשה לימים עורכו, השתתפות עראי ב"בּוקאַרעשטער וועקער", וכן השתתפות בודדת במאסף “קולטור”. לאמור, לפי הערך אין כאן אלא כמין מתחיל, שפירסומו המועט עשוי להסתבר גם מתוך שימושו בשמות בּדוּיים – ומניינם חצי מניין – גם מתוך הסתפקותו בבימות ודוכנים של פרובינציה, שבּת־הקול, היוצאת מלפני ספרותה, היתה קלושה ומצומצמת בימים ההם.

אבל המעיין לא יימלט מצד של תמיהה – בימי פרסומו של הערך ההוא (1926) היה נושאו בן שלושים שנה, והוא, כפי שמעידים ספרי זכרונותיו, בעל נפש סופגת ועין קולטת מילדותו ממש, ונדודיו בימי שלום, לרגל לימודיו, ובימי מלחמה, לרגל שרותו בצבא, הרחיבו מצע התבוננותו, והוא אף מראשי מפלגה תוססת ועורכה, והנה הוא עומד לפנינו במיצר שעריו של הערך ההוא ועדיין אין ספר משלו בידי קוראו, ולא עוד אלא יניח לו לעשור שיעבור עליו, עד שייצא, בשנת הארבעים לחייו, במגילת־ספר ראשונה, לרשות־רבים גדולה יותר. יתר על כן, בכור־ספריו, לא די שהוא מועט בשיעורו – והוא אמנם קטן בכמותו מכל אחיו שבאו אחריו – הרי כותרת־המישנה שלו כמכריזה במפורש על צמצום עניינו ומתכונתו, כי שם הספר ההוא “אינזיך און אַרוּמזיך” (הוצאת “שלום עליכם”, בוקארשט 1936), ששיעורו בערך: בתוך־עצמך ומסביב־לעצמך, אבל שם־הלוואי שלו: “נאָטיצן פון אַ פּאָלעמיסט און קריטישע בּאמערקונגען”, ששיעורו: רשימות של בעל־פולמוס והערות־ביקורת. אמת, משיצא הספר, נתעוררה עליו ועל מחברו תשומת־לבם של הרבים, אבל גם עתה לא נחפז בהוצאת הספר שלאחריו, ופירסמו כבר בשבתו באמריקה, ובין ספר לחברו יצאו שבע שנים. דומה, שלפנינו עדוּת מובהקת לכוח שהייה והשהייה, הופעה נדירה למדי בספרות כספרותנו, שפרחי סופריה, במזל עילויים, בין נוצצים ונובלים עד־מהרה ובין מהילים ומגבירים אורם לאורך־חייהם, מצויינים במידת בהילות מופלגת, עד שבני ארבעים חשובים כזקני סופרים או, לפחות, כוותיקיהם. נמצא המעריך את דרכו של הסופר שלנו כמתבקש, בפתח הערכתו, להיעזר, בשינוי־מה, בהגדרה שהגדיר גדול המשוררים את חברו: איש לא ראהו בצמיחת כוחו וסגולתו ואיש לא ראהו גם בהאבקו.

ב

תולדות חייו, בייחוד מסדם, פטורות מתיאור בידי זולתו, שכּן ענייניהם מפורשים בשני ספרי זכרונותיו: “א שטאָט מיט יידן” (מהדורה קמאה, ניו־יורק 1943; מהדורה בתראה בּוּאנוֹס־אירס 1960) ו"דריי ברידער זענען מיר געווען" (ניו־יורק 1956), שהראשון שבהם ניתן בשלימותו והאחרון שבהם ניתן במקצתו בספר שלפנינו עתה. אולם אם להעמיד דברי־התולדות האלו על תמצוּתם, דיינו במה שאנו מעירים על לידתו ביישוב מועט, שהתנודד בין כפר ועיירה, איסטיצ’קי בחלקת פּוֹדוֹליה שבגאליציה, ועל גידולו בשני מיני הווייה, הוויית כפרים, מושב הוריו, והוויית ערים, מושב תלמודו, אלו שתי הקהילות הנודעות, קוֹלוֹמיאָה בירת פּוֹקוּטיה, שבה למד בגימנסיה הפולנית, וצ’רנוביץ בירת בּוּקוֹבינה, שבה למד באוניברסיטה הגרמנית. מטלית גדולה זו שבין דרומה של גאליציה ובין צפונה של בּוּקובינה, קרקע הורתו וגידולו, נתונה היתה, עד למלחמת־העולם הראשונה, בשתי ארצות־כתר סמוכות של מלכות בית האבּסבּוּרג; ובאגפיה התנגשו תרבויות, מדינות ועמים. אבל מבחינה יהודית כמעט שניתן לדבר עליה כעל חטיבה אחת, באופן שהיחס שבין יישוב היהודים שבדרומה של גאליציה לבין יישוב היהודים בצפונה של בּוּקוֹבינה היה כיחס שבין מטרופּולין ומושבתה, או בלשון פשוטה יותר: כיחס שבין אם לבתה. כאן וכאן ניכר היה חותם הנפתולים שבחיי היהודים בדורות אחרונים ותסס תנועותיהם – תנועת החסידות, שביצבצה ופשטה במחוזות ההם; תנועת ההשכלה על כּפל פניה; ולימים תנועת הלאומיות המודרנית על תפניותיה.

אמרנו כמעט, שכּן הבת סטתה וחלק ניכר של בניה נמשכו, יתר על המידה, לתרבות אחרים, והיתה אולי מפליגה ביותר אילולא האם, שהיתה כשקודה להעמידה על תקנתה ומשיבתה לעצמה.

מבחינה זו דיה הקבּלה שבין טיבה של בירת פוֹקוּטיה לבין טיבה של בירת בּוּקוֹבינה – ראשונה עיר יהודים מובהקת, אולי העיר היהודית העממית ביותר במזרחה של גאליציה, אוכלוסיה מרובי רבדים, עירוב של שכבת סוחרים וחנוונים ושכבת אומנים, מהם בנאים ונפחים ושארי אומנויות שלא נתפשטו ביותר ברחוב היהודים, ואף כראשית שכבת פּרוֹליטארים בה (אורגי טליתות, ששביתתם העסיקה בשעתה קרובים ורחוקים וכתב עליה נתן בירנבוים, ולימים אף ניסה סופר, ירחמיאל גרין, לעשותה עניין של רומאן).

כדי לעמוד על הכוחות והזרמים, שהתנגשו פה, ראוי להתבונן בשני אישים שפעלו בה ושניהם מרחוק באו, האחד, בן ארץ־הגר, שישב פה על כסא הרבנות, ר' הלל ל"ש (ליכשנשטיין), תלמידו של החתם־סופר ונודע בקנאותו לתורת רבו, נלחם מלוא תוקפו לקיים את הכלל: חדש אסור מן התורה (ואמנם קנאי המשכילים כיבדוהו בכינוי האינקוויזיטור הגדול דקולומיאה), מטיף לדבקות בלשון־העם, לשון־יידיש ותגברתה, ומטפח, כמותו כחתנו, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, ספרות יראים בלשון הזאת; שניהם נלהבים ליישובה של ירושלים, וכשם שהחתן עלה אליה ובנה בה בעיבורה של שכונת מאה שערים, את בתי אונגארן, כך החותן היה האפוטרופוס של כל העשייה הזאת. האחר הוא בן חבל קארפּאטוֹרוּסיה, שנמלט מפני רודפיו הנה להוציא פה את עיתוניו בין יידיש ובין בעברית, הוא ר' הירש לייב סיגיטר (גוטליב), ועיתונים אלה, בצירופי עיתוני הסביבה (ר' שבח קנבּל בטיסמיניץ), כעריסת עיתונות יידיש בגאליציה. ודומה שני הקברניטים הפּוֹפּוּלאריים האלה של שני קצות המחנות היריבים, לא נמשכו הנה אלא משום שהקרקע העממית היתה מוכנה פה לפעולתם. ואופיה העממי־במובהק של הקהילה בא על הבלטו המיוחד גם בתקופה מוקדמה יותר, שהיה בה משום דמדומי לאומיות היוּלית, כשבני העיר מסרו ממש את נפשם, כדי לבחור לפּארלאמנט שבווינה את שלוחם כנפשם, הוא הרב ד"ר יוסף שמואל בּלוֹך, ולהכריע את שנוּאם, ראש המתבוללים ד"ר אמיל בּיק; גם בתקופה מאוחרה יותר, שהיה בה משום זהרורי לאומיות בשלה, כשצעירי־העיר שלחו את שלוחם לבכור הקונגרסים הציונים ונמשכו לו להרצל, ובהתלהבות כל־כך, שעירם נעשתה מרכזה של הציונות הפּוליטית הקיצונה, בעוד שני המרכזים האחרים, בין בלבוּב ובין בטארנוּב, הוחזקו כיריביה. והמעיין ימצא, כי אותה מסירות ואותה התלהבות ינקו מתכונתה הכוללת של האוכלוסייה, שהיתה מעורה בחסידות וגדלה בתוכה ומתוכה, והמנטאליות שלה התמידה בה גם כנטות חלקיה הגדולים לתנועות אחרות.

ובכלל, חובה לזכוֹר, כי החסידות היתה פה כגורם כולל ושליט, גם מכוח מסורתה – כוחם של ראשוני שושלת בית קוֹסוּב וסעיפיה, גם מכוח חידושה – כוחה של שושלת בית רוּז’ין, שנטעו בסביבה ההיא ראשי סניפיהם. מה שאין כן צ’רנוֹביץ – כקהילה צעירה יותר, היתה כמיטלטלת בין ההשפעה הרחוקה והמתרפית והולכת של נוסח בעל “באר מים חיים”, שישב בה ובין ההשפעה הקרובה והמתחזקת והולכת של נוסח ההשכלה, שהפּן העברי שבה היה מועט וקלוט והפּן הלועזי שבה היה מרובה וגדוש, באופן שהלשון הגרמנית ודיבורה נעשו כסימן־היכר של אותה בירה קטנה, וביותר משנוסדה בה אוניברסיטה גרמנית (כרקטוֹר בה שימש נכדו של יצחק ארטר, ששוב לא ידע לקרוא בספרי סבו) והדבקות בלעז קיימה את עצמה גם עם תמורות־מבית, תגברתה של הלאומיות היהודית של הציונות בכללה ובראשה; גם עם תמורות־מחוץ, סיפוחה של בּוּקוֹבינה לרוֹמניה. ולא עוד אלא אף בימינו עתה, נמשכת כאותה עבדות־מצרים, וכזכר לטיט הם זרע יעקב ילידי בּוּקוֹבינה וגידוליה, ששירתם בלשון הזאת (וואַלדינגר, שפּרבּר).

ולא טרחנו על העימוּת שבין העיר־האם ובין העיר־הבת אלא כדי להבליט, כי בני קוֹלוֹמיאָה וסביביה, שבאו לצ’רנוביץ, אם לגור בה אם להשתקע בה, טרחו להחזיר את הבת למוטב, להזכיר לה, כי תרבותה הקנויה על לשונה אינה אלא בחינת תרבות עציצים, והיא מחויבת בשיבה לתרבותה הטבועה על לשונה, שהיא בחינת תרבות שדה ויער. כך, כמדומה, ניתן לראות את עשייתו של שלמה בּיקל בבירה ההיא, עיר תלמודו, כשחזר לימים אליה להשתקע בה (1919). כי ידו היתה, אמנם, בביצורה של תרבות־הבית בה ובקביעתה כמרכז של ספרות יידיש, שבוניה לא היו בעיקרם בני בּוּקוֹבינה, אלא בני שכנתה, בּסאראביה. ומעשה הביצור גבר משעבר לבירת רומניה (1922), ועשאה, בסיועם של סופרים, כאותו מרכז גם הוא, שנצטרפו לו כוחות בני הפּרוֹבינציה השלישית לסיפוח, טראנסילבאניה. ודאי עיקרו של מרכז ספרות הוא לא המבקר אלא המשורר והמספּר, אבל המבקר הוא העשוי ביותר לחזק את יסוד התודעה העצמית של מרכז ומרכז, ומבחינה זאת היה בּיקל, כבן אזור־ביניים וגידולו, בחזקת מזלה הטוב של הספרות, שצמחה ועלתה בשלוש הנפות המסופחות למלכות רומניה, להיות סופרי יידיש וספרותם כמערכת־גומלין, המבשילה נסיונה של עשייה מלוכדת. ויפה היה בכך כוחו של איש־הביניים, שעמד לו מישקע התרבות, שתשתיתו חוויית ילדותו בכפר הורתו וחוויית נעוריו בעיר גידולו, גוש חוויות שנתחסן בכוחו של קניין השכלתו המעויינת.

ג

וזאת לזכּוֹר, כי הורתו וגידולו חלו בתקופה ובהוויה, שהניחה בידו ברירת דרכו, והיא ברירה על קללתה ועל ברכתה, ואין לך כשלושת האחים, בני בּיקל, להבלטת חודה של הברירה, שכּן בה ובתוכה עברה כסכין החותכת. נועם ההרצאה, המבריח את ספרו “דריי ברידער זיינען מיר געווען” עשוי להמתיק, אך אינו עשוי להשתיק את הצער הכבוש בין טוריו. האב, ר' יצחק, נצר למשפחת כהנים, יורש נוסח מתנגדים, נמשך לחיבת־ציון ונאמן לה ואף עלה לארץ־ישראל והשתקע בה ובה מנוחתו כבוד; העמיד בית שנערבו בו יראת־שמים מסורה והשכלה מתונה, וברוח זו טרח לגדל את שלושת בניו. כלי טירחתו זו מעשה חינוך, כדרך בעלי־בתים הגונים בסביבה ההיא, על שני מסלוליו המקבילים – השכלה יהודית בחדר ומפי מלמדי־בית ועיקר קניינה מקרא, משנה וקצת מסכתות בגמרא; השכלה כללית, תחילה בבית־ספר עממי יהודי ואחר כך בגימנסיה הפולנית ובאוניברסיטה הגרמנית.

לכאורה, כפל המסלול הזה היה בו כדי להעמיד את שלושת בניו במערכה אחת, וביותר שדרך גידולם חסרה אותה מתיחוּת שבין אבות ובנים, כפי שידעוה חייהם של דורות אחרונים וכפי שידעתם ספרותם גם בשעה שכבר נפרדה משלהי ההשכלה ונתפתתה לדמדומי רוֹמאנטיקה וכמעט שאחזה בעקב המוֹדרנה. והנה גדלו הבנים לא למערכה אחת, אלא נפרדו לשלוש מערכות. הבן האחד, כבר הסבת שמו מעידה על טיבה של דרכו – הניח שם אליעזר וברר לעצמו שם לוֹתאר – נגרף להשקפותיו של קונסטאנטין בּרונר, שעשאוֹ ממונה על עזבונו, והוא, כתלמיד נאמן לרבו, דרש לטמיעתם של ישראל בקרב העמים, כדי לקיים בתוכם תעודתם המיוחדת. רופא וכירוּרגוֹס מפורסם ויושב בקתידרה ראה להעלות עיקרי השקפותיו בספר, הכתוב גרמנית ועניינו כשמו Wirklichkeit und Wahrheit des Denkens שיצא לאור שנתיים לאחר פטירתו בצהרי ימיו. האח האחר, משולם, שנשאר ברומניה נתמחה בלשון צרפת וספרותה ונעשה מורה בה וככל המשוער נקלשו שרשי חיבורו לדרכו ההיסטורית של עמו. ורק האח, שספרו מונח עתה לפנינו, הוא שלמה, שבית־גידולו כבית־גידולם, כאותו חדר וכאותה גימנסיה וכאותה אוניברסיטה, עלה על הדרך, שכולה בתוך עמו, תרבותו, לשונו, והלך בה והוליך בה רבים וכן שלימים, ובדרך צחות נוסיף: מהם רבים שהוא עשאם שלימים.

מעוֹרה מילדותו בתנועה, שאביו נאמן לה, היא תנועת הציונות – בעודו נער, חבר “צעירי ציון”, (אגודת תלמידי גימנסיה להשכלה) נצטרף כדרך הצעירים המרגישים, לאגפה הער־והרענן של הציונות, היא תנועת “פועלי ציון”, שהאוֹריינטאציה התרבותית שלה מצוינה היתה בנטייה מפורשת ללשון יידיש, כעיקר לשונו של העם, והיא נטייה, שכמותה כהכרעה, ונתחזקה מכוחה של ועידת הלשון הנודעת, שבחרה לעצמה, במקרה־לא־מקרה, את צ’רנוביץ כמקום כינוּסה, והדיה היו עזים במיוחד בסביבתה הקרובה, מה גם בנפשו של עלם רגיש, עד שניתן לשער, כי עוד בימי עלומיו הבשיל בו גרעין העדפתה של לשון יידיש כלשון ביטויו, אף כי ראשית נסיונו בכתיבה היה מאמר שכתב בלשון העברית בימי נעוריו ועניינו דבר־פולמוס – השגה על תפיסתו של אחד־העם, ובימי עלומיו היה אף מורה עברי בבית־ספר תיכון. ונראה, כי השירות בצבא אוסטריה, שהביא את הקצין הצעיר לאוּקראינה הכבושה, היה בו כדי להעמיק חווייתו היהודית, שהכיר מקרוב יהדות גדולה, מושרשת במהותה ומעוגנה בלשונה, ואף זימונו עם כמה וכמה מאישיה, מהם שתיארם לימים על דרך ציור חי (ח. נ. ביאליק), היו לו, כפי שהיו לשכּמוֹתוֹ, כגורם של חיזוק הכרה והידוק זיקה. רוח של פעילות, שאחזה בצעירי הדור, בייחוד לאחר תמוטתו של בית האבּסבּוּרג ופירוד מלכותו, אחזה גם בו, ומשחזר לעיר גידולו, והיא ברשותה של הריפוּבליקה האוקראינית המערבית קצרת־הימים, היה מפקדו של הלגיון היהודי שבגייסותיה, ושעיקר תעודתו היתה, כמובן, הגנה עצמית. משהשלים חוק לימודיו בתורת־המשפטים, אחז אומנות של פרקליט, וקיימה בידו, במשך שש־עשרה שנה, בבוּקארשט, וכל שעה ששיירה לו אומנותו, היתה קודש לענייני ציבור – בין ענייני מפלגתו “פועלי ציון” אגפה שמאל; בין ענייני ספרות, כקברניטה של ספרות יידיש ברומניה שנתגבשה בכוחו של אשכול־הכשרונות, בני שלוש הנפות הנספחות, כדי מרכז שחשיבותו התגברה והלכה, מסד של תנועת תרבות חשובה, שהיתה נפרדת הרבה בתחומה של מסכת חברה ומאוחדת יותר בתחומה של מסכת ספרות.

מעמד זה לא היה בו להקל על מעשה הקברניט שנדרש גם למידת חכמה גם למידת זהירות כדי לעמוד בו, בייחוד שחבריו למסכת החברה היו שונים מחבריו למסכת הספרות, ראשונים כולם כרוכים היו אחרי הציונות על־פי דרכם, אחרונים רובם ככולם היו דבוקים לה והיתה כמוקצה להם על־פי כל דרכיהם. קשי עמידתו נתחדד ביותר מתוך שמרכזו שלו עצמו נעתק יותר ויותר מתחומה של תנועת־הציבור לתחומה של תנועת־הספרות. הוסף על כך עקת המשטר, ששנאת ישראל חילחלתו להלכה ולמעשה (“משמר הברזל”), ופריה רדיפת היהודים בכלל ונגישת יסודותיהם הראדיקאליים בפרט, ואתה מבין כי בהתהדק טבעת החנק, הניח האיש, על פתחה של הפורענות שהתרגשה על העולם, את רומניה, והלך לאמריקה (1939), ובה נעשה מראשי ספרות יידיש, עושה ומעשה, מעמודי התווך של אכסניות יידיש, ממשתתפי קבע של “טאָג־מאָרגען־זשורנאל”, שבו הוא מכלכל שני מדורים, מדור פּוּבּליציסטיקה ומדור ביקורת, והוא הדין ב"אידישער קעמפער" ו"צוּקוּנפט", שהוא עתה אף עורכה; מראשי ייוואָ (המכון המדעי היידי), שהוא בו עתה יושב־ראש החבר המדעי וסגן יושב־ראש ההנהלה, והוא אף נודד על פני יישובי ישראל לעודד רוחם ועשייתם (ארגנטינה, קאנאדה), ופניו ידועות בארצנו, שביקר בה, עד עתה, ארבע פעמים, והוא מעורה בענייניה ובקי בבעיותיה, וקניניו אלה ניכרים יפה־יפה בתגובותיו הרדופות על מאורעותיה, אלו מאמריו המצוּינים בידיעה בדוקה ובאוריינטאציה שלימה. ואין צורך לומר, כי התעניינותו בארצנו מקפת במיוחד את עולמה של ספרותנו, והוא אח וריע לרבים מסופריה, ובביקוריו השמיע דבריו בפני הציבור ורבים מדבריו אף נתפרסמו בעיתונים העברים בישראל ומחוצה לה, ובהם אף נדפסו דברי־הערכה על ספריו וביקוריו (“דבר”, “הבוקר”, “הצופה”, “על המשמר”, “זמנים”, “אומר”, “הפועל הצעיר”, “מאזנים”, “הדואר”), והוא גם חתן הפרס על שם יעקב פיכמן, שידע להוקיר את כשרונו של שלמה בּיקל, ואף הקדיש לו דברי־הערכה נלבבים ביותר.

ד

והבא לבדוק דרכו של שלמה בּיקל בספרות, לפי ספריו לסדרם, חוזר ממילא על בכורם “אינזיך און אַרוּמזיך”, גם אם הוא משער, כי אף מחבּרוֹ יודע, כי לא מעט ממה שכתב אז לא היה כותב עתה ואף מה שהיה כותב גם עתה היה אומרו עתה לא כפי שאמר אז, אך כל מה שכתב ואמר – שלו הוא. ולא עוד אלא הבודק ימצא, כי הספר הזה הוא, מכמה בחינות, כקו מנחה לכל שלאחריו. וראשית הוכחה לכך עצם שמו, שתיבתו הראשונה כמעשה התגרות, שכן תיבת “אינזיך” שמה של אסכולת ספרות, הלא היא האסכולה של האינטרוֹספּקטיביסטים וראשיה א. לעיעלעס, יעקב גלאטשטיין ונ. ב. מינקוֹב, וכמה וכמה מדברי הספר הם השגה מפורשת על דרך האסכולה ההיא ובייחוד מבחינת עמידתם בתוך תחום בית ישראל, ותעודתם בו וכלפיו. עוקצה של ההשגה היא בתיבה האחרונה “ארוּמזיך”, כביכול אנשי האסכולה ההיא נשתקעו בתוך עצמם ונתפרנסו מתוך עצמם, עד כי בצאתם אל הסביב־לעצמם הרחוק מהם, אינם מבחינים במציאות כמות־שהיא, וסבכיה מתעלמים מהם, או, מה שקשה מזה, מתפעטים להם. לא שאינו מבין לטעמה של אותה יציאה, שהפליגה בתשומת דעתה לחיי־היהודים באירופה; אדרבה הוא מבארה לאמור: “ולפי שהמסביב־לעצמך אין בו כדי לפרנס את המריצוּת הפּוּבּליציסטית של יידיש, מפליג הבתוך־עצמך, לשעות ולימים, להמולת סבך־הרוח של מרכזי־היהודים הגדולים”, וכל־כך למה, “כדי להחריש את הזרוּת ולגבור על המרחק”. אלא שלא היה דומה המסביב־לעצמך באמריקה כהמסביב־לעצמך במזרחה של אירופה, שיישובי־יהודיה היו כפצע השותת דם ויסורים, וכל בריחה לתוך עצמך לא היתה עשויה למלטך ממצוקתם ומחובת הבנת מצוקתם ומקדחת בקשת מפלט לה, ויהא גם כדרך עווית האחיזה לא בלבד בכל מה שנראה כפתח הפתוח לרווחה גדולה, אלא, אף בכל מה שנראה כסדקו של סדק כדי נשימת־בינתיים חטופה ובלועה.

ודאי, ממרחק־הימים נראית הפלוגתה הזאת כתמוהה ואפילו כבטלה, שכּן מי שהיו אנשי “אינזיך” רחקו משכבר מראשיתם והם מקיימים עתה עשרת מונים מה שנתבעו לקיים כלפי המסביב־לעצמך, הקרוב והרחוק, ובימינו עתה, כמותם כמחבר הספר הצנום ההוא, עודרים במערכה אחת, מערכת לבטי העם, הנפתל בין שוֹאה ותקוּמה. אך החוזר לראשונות חייב להזכיר את מי שתבע מהם את זכותו של המסביב־לעצמך, גורל ישראל אשר גדל כים שברו. חודה של התוכחה היה, כמדומה בטענתו כלפי יעקב גלאטשטיין: “תחת אשר יתפוש בעליל את המסביב־לעצמו, גועש בו געש סנוורים, הבתוך־עצמו”. על כן אי־אפשר שלא יתמיה מה שנתפרסם זה מקרוב משמם של שהיו חברי “אינזיך”, כי כשהגיע לידיהם ספר “אינזיך און אַרומזיך”, בשעתו, סבורים היו, כי מחברו מקורב לחבורתם והוא עתיד לייעד את עטו לביקורתה של מלת יידיש המודרנית; אולם בבוא מחברו לאמריקה הכירו בני החבורה ההיא, כי תביעותיו של עצמו מעצמו אחרות. אמנם, הסיפור מסתיים בהערה, כי הפסד האכזבה יצא בשכר הזכייה במבקר כולל יותר, המאחד בקרבו את כובד־הראש של המחפש ואת רוב־הענווה של המעריך, שהדיינותו עם חזיוני הספרות, לכלליה, ולפרטיה, היא קודם כל הדיינות עם עצמו, אך דומה עלינו, כי לפנינו פירכה מעיקרו של דין. שכּן בעל “אינזיך און אַרוּמזיך” מלכתחילה לא ראה עצמו חלוצה או מאספה של חבורת סופרים, אלא בוחנה ובודקה של חטיבת ספרות, וסימנך שהיה כרוזם של כשרונות שונים ביותר באופים וכיוונם, אלה הכשרונות שצצו ועלו בשלוש הנפות הנזכרות וממילא לא נתפס לטעותו האוֹפּטית של כרוז סיעה, הרואה ומראה אותה כטבורה של ספרות בחינת היא־ואפסה־עוד, אלא ראה והראה את החזיונות בשילובם בתוך ספרות יידיש כוללת, גם אם ראה עיקר יניקתה מכוח־כוחו של יחיד ומיוחד, הוא י. ל. פרץ, שנראה לו כמניח יסודותיה ומרחיב אופקיה. שכּן לדעתו, שאפשר שתהא שנויה במחלקות הפוסקים, האינטוּאיציה האינטלקטואלית של י. ל. פרץ ולא הסטיכיה האמנותית של שלום־עליכם פילסה והאירה את ראש דרכי היצירה בספרות היהודית.

הלכך ברור, כי הנסיונות למתוח קו של רביזיה על פעלו וערכו של י. ל. פרץ, כדרך שנעשו בימים ההם, נראים בעיניו כנסיונות־סרק, ודינו הקשה חל גם על נוסחתה התקיפה והישירה (משה גרוֹס־צימרמן) גם על נוסחתה הרפוּיה והעקיפה (שמואל ניגר), ואינו מניח לגרוע כל־שהוא ממרכזיות דמותו של י. ל. פרץ ותעודתו, ולא עוד אלא הוא נאמן להשקפתו זו בעיקרה עד עתה. ואף זאת, הוא ראה להסמיך לה לדעתו זו את הסברה, כי ירשתו של י. ל. פרץ יותר משנתקיימה במרכז פעולתו והיקפה, בפולין ואגפיה, נתקיימה במרכזים החדשים, באמריקה וברומניה, וכשם שראה חוטים הנמשכים ממנו ללייוויק ולאוֹפּאטושו ואף ללעיעלעס, כך ראה חוטים הנמשכים ממנו לאליעזר שטיינבארג ואף לאיציק מאנגר.

ובבואו לאמריקה ומציאותה, הכללית והיהודית, נגלתה לו שונה מכפי ששיערה (בבכור־ספריו הוא חוזר פעמיים על האמירה, כי יהודי מזרח אירופה ניטלו מהם הזכויות, הנתונות עדיין ליהודי אמריקה), נתעמק דינו אך דיינו לא נשתנה מעיקרו – מה קודם לבו ועינו מכוּונים לכלל הספרות, אף עתה כך, אלא שנתרחבה יריעת דיונו ונתגוונה הנמקתו. ואם לביקורת בכוֹר־ספריו, הרי הספרים שבאו לאחריו הם־הם העזים שבמבקריו, ולא כל־כך במה שאמר, כגון גנותו המכלילה על פולחן היחיד (למן ברקיו ורעמיו, כדמות ניצשה ושטירנר, עד בבואותיהם והדיהם ברחובנו, כדמות פרישמן ובּרדיצ’בסקי), אלא במה שהרמיז על דרך מכלל לאו אתה שומע הן, הלא הוא שבחו המכליל של פולחן הכלל לפי גילומו בימים ההם כפולחן הציבור, המעמד, המפלגה. והרי באמת לא יכול היה להחלץ מאותו לאו כשם שלא יכול היה להשתעבד לאותו הן, שמזגו שלו עצמו כשם שנשמר, על־פי טבעו, מיסוד־היחידות התובע את כל עצמו לעצמו, כך נשמר מיסוד־הציבוריות התובע את כל עצמו לעצמו, שכן מזגו, על פי טבע־ברייתו, שומר לעצמו את זכות־הברירה, בדרך שמחייבתה תכונה שספקנותה מפקיחה עין־חיוכה על כל אדיקות ומפשרתה שעה אחת קודם. נמצא, אפילו היה רוצה, לא היה יכול לקיים דבקות פרוגראמאטית בשיטה סגורה, כל שכן דוֹגמאטית, כפי שחייבתו מפלגתו (ואמנם, בספריו אין למצוא שיור לה אף בזכוכית מגדלת), כשם שלא יכול לקיים את הכרזתו בימים ההם, כי הוא רואה את עצמו כחייל התרבות המהפכנית, וספק אם גם בימים ההם לבו נשמע לפיו, שהרי מהפכה פירושה ערעורו והירוסו של מה שהיה ואיך שהיה, ואילו נאמן להכרזתו הלכה למעשה ועירער והרס את כל עצמו, והרי באותם הימים כבר נתרקם בו שפירו של ספרו על מה שהיה ואיך שהיה, הוא ספרו שלפנינו עתה. ואמנם, בסמוך להופעת בכוֹר־ספריו ראיתי להבליט מתוכו את מסתו, שעניינה ואריאַנטים של מנחם־מנדל ועיקרה מתן דיוקן לדמות מדמויות עיר גידולו, והרי אף בהפליאו בימים ההם את מהותם של אליעזר שטיינבּארג ואיציק מאנגר, הפליא בהם את משמרת ירשתם שתשתיתה כתשתיתו שלו עצמו.

אולם כדי לדעת בבירור מה המחבר עצמו חושב, ממרחק הימים, על ספר עצמו, ראוי להתעורר על קטנה־לא קטנה – בכלל מדורי הקבע, שכלכל בשנים האחרונות, נמצא המדור ב"צוּקוּנפט" ששמו: “פון נאָענט אוּן ווייט” [=מקרוב ומרחוק], והנה ראה עתה לשנות שמו ולקרוא אותו על שם הספר ההוא “אינזיך און אַרוּמזיך”, והוא גם מבאר את טעם שיבתו אליו מקץ שלושים שנה – שמו הקודם של המדור בחינתו גיאוגראפית היתה ובא לרמוז למכלול־נושאים מתוך כוונה להתפשט על פני העולם כולו, אלא שהכוונה הגלויה הסתתרה מאחוריה יריבתה הסמויה: פעמים הרבה דברים קרובים יותר מבחינה גיאוגראפית היו לא בלבד רחוקים ממנו אלא אף זרים לו, בעוד אשר דברים רחוקים יותר מבחינה גיאוגראפית היו קרובים אליו מכל קרוב, אבל מה יעשה וסברת הקורא היא בהיפך מהופך, שעל כן קיים אלכה ואשובה אל שמי הראשון, והוא מגלגל במה שהוא בחינת “אינזיך” ואף במה שהוא בחינת “אַרומזיך” במידה שנעשה בחזקת “אינזיך” גם הוא.

ה

אם מותר להטיל חלוקה כוללת בספריו, הרי בחינתה משולשת. בחינה ראשונה, הנמשכת מעיקר נעימתו של “א שטאָט מיט יידן”; בחינה שלאחריה הנמשכת מעיקר נעימתו של “אינזיך און אַרוּמזיך”; בחינה אחרונה, הנמשכת מעיקר נעימתו של “עסייען פון יידישן טרויער” (ניו־יורק, 1948). שילשנו ואמרנו: עיקר־נעימתו, כי הוא הקובע את עצם החלוקה ונסיונה.

בחינה ראשונה יונקת מתחומם של הזכרונות, כדרך ספרו על עיר גידולו, שכמותו כרוֹמאן או צרור נוֹבילות, כמין vie romancée של עיר, והוא סיפור לכל דבריו, אלא שנושאיו אינם בדויים כי אם מתוארים כפי שהיו נטועים ועומדים, ביתר דיוק: כפי שהיו נעים וזעים, כהווייתם בחיי העיר וממשותה. מי שמתח קו־השוואה בין הספר הזה ובין שלפניו, כזכרונותיו של יחזקאל קוֹטיק, לא עשה כן אלא לשם מדידת המרחק שבין ספרות זכרונות על דרך גלגול דברים של שיחה־לתומה ובין ספרות זכרונות על דרך קילוח דברים של אמנות לפי עיצובה, ושעל כן קרוב יותר קו־השוואה בינו לבין ספר כשל ר' בנימין “מזבּוֹרוּב עד כּנרת”, אלא שבן־זבּוֹרוּב חלוקת־זכרונותיו בין התם והכא, מעלה לפנינו שני אזורי־חווייה שווים במעלתם, ואילו בן קוֹלוֹמיאה מנועה ממנו אפשרות של שיווי־מעלה, ומלוא משקלו הוא התם, גם בספרו זה גם בספרו “דריי ברידער זיינען מיר געווען”. יתירה מזו, אפילו כשאמר לשקע את עצמו בתוך ההכא, בהוויית היהודים בכרך ניו־יורק, ביקש בהם את ניצוצי ההתם, ועדות לכך ספרו “יידן דאַווענען” (ניו־יורק 1948).

מתוך הודייתו שלו עצמו אנו שומעים, כי כמיהתו לעיר גידולו היא שטילטלתו על פני רחובות הכרך וסימטותיו, והיא שהוליכתו מבית־תפילה לבית־תפילה, כשעינו מבקשת כביכול לצוד פה, מעבר לאוקינוס, מה שהיה לו יקר מכל יקר שם, הוא מקדש־מעט של ילדותו, בית־המדרש־זוטא של ר' איציקל בעיר־גידולו, וביני לביני, בטיוליו ושיטוטיו אלה, מתגוללים לפנינו מיני הווייה של בני עמנו, כשכל הווייה והווייה באה על ביטויה בדרך התפילה על אופיה ונעימתה והקורא, הנמשך לכל אלה ברוב עניין, חי הרבה נוסחאות של אמונה וחיים, מבלי שזכר נוסחו של המטייל והמשוטט עצמו יאבד בשפעתם. וסימנך ההקדשה בראש הספר והיא לשני סביו הכהנים, אבי־אביו ר' מרדכי הכהן ביקל ואבי־אמו ר' משולם הכהן גפּנר, שראם מברכים את עמך ישראל באהבה. ודומה, זכר המראה הזה, כמותו כחרדתו לשלום נכדם, הוא בנו שעשה בימים ההם במערכות המלחמה, ליווה אותו בכל חיפושיו אלה, שקראם ריפּורטאז’ות והמה דברי־מסה מושלמים, שנאחדו בהם כמה מצדדיו כסופר, כהוגה, כחוקר. ושמא לא נטעה אם נאמר, כי אותו ספר ריפּורטאז’ות הוא כניסוי לחיות חיי ההווייה, שבה עברה עד עתה מחצית חייו, והניסוי יותר שהרחיקו מקרקע גידולו קירבו אליה, עד שניתן לראות את “יידן דאווענען” כנשימת־בינתיים בין “א שטאָט מיט יידן”, שמהדורתו הראשונה נתפשטה עד מהרה ואזלה ובאה חברתה ובין “דריי ברידער זיינען מיר געווען” על שלושת מדוריו – מדור הכפר וציורי־דיוּקנאוֹתיו; מדור המשפחה – חלל האווירה של הבית וסביביו, ומרכזם האב ועמיתיו ושלשת האחים, מדור האחרים – מיודעים קרובים ורחוקים; ושלושת המדורים משמשתם יכולת משולשת – ציור פּוֹרטרטים, רישום אתמוספירה, רהטת־שיח.

אך צא וראה, שני ספרי הזכרונות מתארים הווייתם של יהודים, אם ציבור, בין מוצק בין מרופה, אם יחיד, בין מעורה בין בדל, והתיאור מחדיר כל ספירותיהם, קדשם וחולם, צאתם ובואם, שיחם ושיגם, עשייתם ובטלתם, ואילו ספר הריפּורטאז’ות על הכרך הגדול אינו רואה ואינו מראה את הוויית היהודים אלא בתפילתם בלבד. אולם הצד השווה בשלושת הספרים היא הפעלת הבּלטריסטן, שיצרו סוכן בכל אסיאיסטן, והוא מגיח מטורי־המסוֹת וכובש כיבוש שלם חלקה פה וחלקה שם, עד שניתן לתמוה, שמחברו לא היה בו עד־עתה כדי העזה של ריקמת רומאן ממש, אבל אפשר ומה שלא היה הוא שיהיה.

בחינה שלאחריה יונקת מתחומה של הבינה בדרכי ספרות וערכיה, כדרך שכבר ניסה בבכוֹר־ספריו; וגם אם עירב בה דברי־מסה שעניינם אישים, הרי כלל האופי נקבע בדברי ביקורת ופולמוס שעניינם בעיות. אם לדקדק, הרי נמצאו לו ל"אינזיך און אַרוּמזיך" לעת עתה אח יחיד, והוא ספרו “דעטאַלען און סך הכלען” (ניו־יורק 1943) שכותרת־המישנה שלו מכריזה על זיקתו לבכוֹר־ספריו, שכן לשונה: “קריטישע און פּאָלעמישע בּאַמערקונגען” [= הערות ביקורת ופולמוס]. אמת, אף כאן נמצא מאמרים, שעניינם אישים, אבל עיקרו של הדיון מכוּון לבעיות ספרות המצריכות ניתוח והכללה שלאחריו, ולא עוד אלא חודו מבקיע גם לתוך המאמרים על סופרים וספרים. נמצא הרוצה לעמוד על תפיסתו של המחבר על הספרות וסוגיה, על דרכי היצירה ואופניה, יזקיק את עצמו לשני ספריו אלה ודיה הזכרה של קצת נושאיהם, כגון על המשל, על סגנון הפרוזה, על המסה, על הפשטות וכדומה, כדי להעמידנו על כך.

בחינה אחרונה יונקת מתחומה של יכולת התפיסה של אישיות יוצרת. היכולת הזאת, שצרורים בה גם מגמתו גם הישגו, אותותיה הברורים ניכרים יפה־יפה גם בספרי הביקורת והפולמוס שלו, אך נתגבשה בספרו “עסיין פון יידישן טרויער”, על שלושת מדוריו, ובייחוד במדור הסיום: “מיינע לאנדסלייט” (בני ארצי), הכולל צרור מסות על אישים, שוני אופי ושוני דרך, כשהצד השווה הוא ברוח הכתיבה עליהם, והיא כתיבת צער ואבל על תפארת שהיתה ונרמסה, על מגילת־חיים שהבהיקה ונקרעה, ועצם היגון שפוך על קרקע גידולם ורקעו, שרוצחי ישראל הפכום עיי חרבות. כהמשך וכסיום לספר הזה, שהוא המלבב שבספריו, הוא ספרו הגדול “רוּמעניע” (בואנוס־איירס תשכ"ב), שכותרת־המישנה שלו מפרשת את שלושת היסודות המשוקעים, פעמים בממוזג ופעמים במפורד, בפרקיו: תולדות, ביקורת־ספרות, זכרונות. שני היסודות האחרונים, יסוד המבקר שבו ויסוד המימוּאַריסטן שבו, ידענום בהרחבה מספריו הקודמים, ואילו היסוד הראשון, הוא יסוד חוקר־התולדות שבו, גם אם הבליח, זעיר־שם זעיר־שם, בספריו הקודמים, הוא כחדשה, וכוחו יפה בו, גם אם דרך חקירתו אינה מצמצמת עצמה על אמצעי־המחקר המצויים, אלא מוסיפה אותו נופך של חן המבשם את דרכו במסה.

המבקש לעמוד על מיזרע טירחתו זו, דיו בבּיבּליוגראפיה המוסברת, המצורפת לסופו של הספר, והכוללת ספרי יידיש בין שתי מלחמות־העולם המצויים בספרייתו שלו, אך המבקש לעמוד על פרי טירחתו זו, יקרא את הספר כולו וילמד פרק גדול בתולדות עמנו בדורות אחרונים, הוא פרק רומניה. והספר רוב המאמרים בו הם כּנוּסים בשלושה מדורים – המדור האחד עניינו העלאת דיוקנאותיהם של שלחמו לעצם זכותם של יהודי רומניה לנשימת־חיים; המדור שלאחריו עניינו תיאור דמויותיהם של שהיו בנותני־טעם לייחודו של ההווי וההווייה; המדור האחרון עניינו העלאת דמותה של היצירה, בספרות ובאמנות, ויוצריה, בין ברומניה הישנה בין בנפות שנספחו לה – מיגוונת אישים על תכונותיהם המיוחדות ועל מדרגותיהם המיוחדות, עתרת כוחות, שיד אמן גלפתם או ציירתם, בהפליאה במלאכתה, מלאכת מחשבת, בין הכרת הדמויות באה לו משמועה רחוקה בין באה לו מראייה קרובה. ודאי כי אלה שידעם מתוך ראייה קרובה, וממילא מתוך התבוננות קרובה, ציורם שופע חיוּת מיוחדת, וביותר שהיתה זו לו התבוננות תוך כדי זיקה חמה לעצם גורלם ודרכם, שהרי בשנות ישיבתו ברומניה שימשם וסעדם בפיו וביותר בעטו, והיה כמליץ ביניהם ובין שוחרי ספרות יידיש בעולם.

עד היכן הדברים הגיעו – לפני כשנתיים ימים, בקבלת־הפנים בבית נשיא ישראל בירושלים, שמענו, כי בבוא שלמה בּיקל, ארבע שנים לפני מלחמת־העולם השנייה, להרצות בווילנה, הרי בדבּרו על איציק מאנגר דיבר כעל מי שפירסומו היה בעצם התפשטותו ברחבי־פולין, ובדברו על אליעזר שטיינבּארג דיבר כעל מי שכבר נודע שם בשל אמנות הקריאה של הרץ גרוֹסבּארד, אבל בדברו על יעקב שטרנבּרג ועל משה אַלטמאן, נשמעו לא בלבד לאנשי וילנה, אלא אף לאנשי “יוּנג־ווילנע”, שמות אלה כחידוש, ולימים בהגיע אליהם “שטאָט אין פּראָפיל” של הראשון ו"מדרש פנחס" ו"די ווינער קאַרעטע" של האחרון, כבר ידעו את מחבריהם על־פי ציורו המובהק של כרוֹזם ומבקרם. מה שנאמר על ההרצאה ההיא ניתן לומר, וברוב הרחבה, על ההרצאה רבת המראות של הספר “רוּמעניע”, שיש בו להעמיד את הקורא על מלוא הקוֹמפּלכס של גלות שלימה, כפי שהיא נשקפת מתוך גאלריית הדמויות המשופעות.

וראוי להזכיר, כי אותו ספר נמתחו עליו שני קצות הערכה – מזה מי שראה את המחבר בעל־חוקר, הנעזר גם בזכרונותיו, ותבע במפגיע תשלומם של מקורים שפסח עליהם, מזה מי שראה את מחברו בעל־זכרונות, הנעזר גם בדברי־חקר, וצירפו לאסכולת הפלייטוניסטית הווינאית (הרצל, בּאַהר) ולא זז מהקבלתו, עד שדימה למצוא צד שווה בין הספר לבין ספרו של אחרון בני האסכולה ההיא (“עולם של אתמול” לסטיפאן צווייג). ושניהם טעות היא בידם – ראשון שהתעלם מחשיבותו הראשה של מתן העדות שבספר; אחרון שהתעלם מחשיבות־מישנה של מתן התעודות שבו, ונמצאות שני קצות ההערכה כגוזמאות־למיעוט, בעוד שדעתו של מי שאמר, כי הספר הזה הוא הטוב שבספרי המחבר היא כגוזמה־לרוב, וככל הנכון הדין עם מי שאמר, כי אילולא הספר הזה והיתה יהדות רבת־פנים זו בחינת מתה בלא קדיש ובחינת נטמנה בלא מצבה. אכן, לשם אמירת קדיש והצבת מצבה כהלכה הפעיל המחבר גם כלי חקר ועיון גם כלי זכרונות והתבוננות, וצירופם העלה לו חיבור מקיף שהוא בנותן־ארשת לאותו יישוב על ריבוי הפלגות וריבוי הכיוונים וריבוי הלשונות וייצוגם במערכת אישים, שציורם נעשה בעט סופר מזהיר.

ו

אולם מלוא כוחו ויכולתו בהעלאת דיוקנה של אישיות יוצרת, על דרך תחרות שבין המסאי והמבקר, והיא תחרות שסופה לרוב השלמה ומזיגה, משוקע בשני ספריו “שרייבער פון מיין דור” (כרך ראשון: ניו־יורק 1958, כרך שלאחריו: תל־אביב 1965) – מסכת גדולה ורבת־סוגיות המעלה לפנינו ספרות יידיש בדורות אחרונים לרוב אישיה, איש־איש בעוגתו או במעגלו, הכול לפי היקף יצירתו וטיבה, כלל הסופרים ויחידיהם, שנצודו ברשת התעניינותו החיה והרצופה של מבקרה. הערכת ביקורתו, שעיקרה דרך המסה, נעשתה מתוך ניסויי השוואה בינו לבין אחרים, ויש במעריכיו שהרחיקו ומתחו קו של הקבלה בינו לבין חיים ז’יטלוֹבסקי מבחינת הזיקה לבעיות של תולדות ישראל, ויש שמתחו אותו בינו לבין אברהם קוֹראלניק, מבחינת מיבנה חטיבת הביטוי במשבצתה הגדורה, ויש שמתחו אותו בינו לבין חיים גרינבּרג מבחינת הנועם והאלגאנציה של ההבעה, אבל המבקש למצות את ייחודו יתעורר לראותו עולה, לא בלבד בספרי זכרונותיו אלא גם בספרי ביקורתו, מתוך קרקע גידולו, קרקעה של גאליציה היהודית, שהעמידה מבקרים גם לספרות הפולנית (וילהלם פלדמאן) גם לספרות הגרמנית (אפרים פריש), אך לספרות עצמה, ובייחוד ביידיש, העמידה עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה משוררים ומספרים בני מעלה, אך לא העמידה לה מבקרים כמעלתם, שכן הראשון שבהם שהיה בו משיעורם, בן לבוב צבי בּיקלס־שפּיצר, נקפד באביב חייו ובשנות פעולתו המעטות גברה בו הנטייה להעדיף את התעניינותו בדראמה על התעניינותו בענפים אחרים, והיא העדפה שמצאה מגשים לה בבן פודהייצה מיכאל וייכרט, המתמיד בכך עד עתה. ומי שהיה במיוחד מסוגל לדבר ביקורת, בן טארנוֹב מאיר בּיננשטוֹק, איחר לבוא ללשון יידיש ותנובתו בה חשובה אך מועטת, ומת בלא זמנו גם הוא, ונמצאה שדה הביקורת מצווחת לבן הגלילות ההם שיבוא ויחרשנה ויזרענה. דומה, הציפיה הזאת, שהיתה מלווה תסס ער של פרצי ביקורת וניסוייה, באה על מילואה בעשייתו של שלמה בּיקל ובה שרשיו, אם כי ענפיו נוגעים, כמובן, בכלל הביקורת של ספרות יידיש ומבקריה, והדרך להשוואות פתוחה לרווחה.

ואמנם, עלו בה כמה וכמה ממעריכיו – בין הקבילו אותו לבעלי מלאכה אחת, כראשוני המבקרים שלפניו, מחנכי הקורא ומוריו־להשכיל, בעל מחשבות ושמואל ניגר; בין הקבילו אותו לבעלי מלאכות הרבה, כאחרוני המבקרים שעמו ושלאחריו, אם אלה שכינור ראשון להם שירה וכינור שני להם ביקורת, כגון יעקב גלאטשטיין, אם אלה שכינור ראשון להם ביקורת וכינור שני להם שירה, כגון אברהם טאבּאטשניק – כאן וכאן כינורות שונים שנגינתם שונה, ואילו שלמה בּיקל, אפילו נראה אותו בעל שלושה מיני מלאכה, הרי כולם כינור אחד, שמיתריו בלבד שונים. השאלה, היכן מתלכדים בה בנגינתו כל מיתריו אלה היא שאלה, שהתשובה לה אינה מרוכזה בספרים מסוימים, אלא פזורה על פני ספריו כולם, והתשובה השלימה היא בכל אשר נתבעים כל שלושת פתחי־הגישה שלו, פתח החקר, פתח הזכרונות, פתח הביקורת. ואמנם, דבריו על אישים ומעשים, שמיצויים תובע כאותו ליכוד והוא נענה לו, בולטים בייחוד משקלם.

אבל מציאותה של ספרות וספרות אינה עשויה כמשאלתו של הדיין, שהיה רוצה לראות כל כולה באופן, שחזיונותיה יניחו בידו תמיד להביא לידי חפיפה את ייחוד־משקלו של הדיון ואת משקל־ייחודו של הנידון, שכן מציאותה של ספרות וספרות בחינת יעלו הרים יירדו בקעות, וכל הבא בסוד הערכתה ואינו מתעקש להעלים עינו ולבו מכוֹל־כוּלה, אינו רשאי לשכוח עניין גדול וקטן שם הוא, והוא אף חייב להראותו כן. הלכך מי שאמר עליו על בעל־המחבר, כי פרס טלית אהבה אחת על כל קרואיו – דינו עמו; אולם אם הסמיך לכך רמזו, כאילו בעל־המחבר פרס עליהם אף טלית הערכה אחת – אין דינו עמו. לאמור, אפילו נתלה בו בדיין שהוא אומר בהם בנידוניו: כולם אהובים, אין אנו רשאים לתלות בו שהוא אומר בהם: כולם ברורים. בלשון אחר: אין זכות אהבתו מכבה חובת ברירתו. אכן, כולם אהובים, במזלה של אותה אהבה, שמנה בו אחד ממעריכי צמד ספריו אלה: רק מי שיש לו משל עצמו, נועד לאהוב את של זולתו ולעצב את אהבתו הזאת.

סיכומו של דבר: צמד־ספרים זה (שככל המשוער קרוב לו זימון, שבינתיים נתפרסמו מאמרים נוספים), הוא בחינת דין־וחשבון על מרוצתה של הספרות היהודית לגילוייה המתחדשים והולכים, דין־וחשבון כפי שנותנו לעצמו, בשיתופה של אוזן הרבים, מי שחי אותה בכוּליותה. והצד השווה שבהם, כבשארי ספריו לסוגיהם, הוא סגנונו, שהנועם שבו אינו פג, גם אם כותבו אינו מחדיל את עטו מחריפות של פולמוס ומאירוֹניה של גנוּת. ואדרבה, אפשר שחיתוך־דיבורו הכּבוּש והמעודן, לא פחות משהוא משרת נאמנה את זכותו של המבקר לגלגל בשבחים, הוא משרת נאמנה את חובתו למנות חסרונות; ויתירה מזו, אפשר שלשונו המתונה עשויה לסייע יותר, לצד התיקון והתקנה, משעשויות לסייע לכך לשונותיהם הזועפות של אחרים. ועוד זאת, טעות היא לפרש נועם דבריו ועדנתם כרפיונם ורכוּתם, והמוֹרד על טעות זאת או כזאת הוא קודם כל – המחבר עצמו. כי הנה מתוך שיחה מוקלטת עמו שמענו בבירור את דעתו, כי כל סופר הוא מצד־מה זאב, ומעולם אינו כבשה, שכן אם הוא כבשה בין כבשים, אין הוא סופר, שפירושו של סופר אדם יחיד, שאינו יודע מרגוע, ואילו סופר שבע ומרוצה אינו בגדר המצויר.

ולעצם סגנונו, על בניינו ומתכונתו, הרי בימינו נודע כשם־דבר, אבל בתחילת פירסומו נמצאו אפילו בין אניני־טעם, שנרתעו מפניו והטילו בו עוקצי הבאי ולא חשו בחידוש שבו, שעיקרו במזיגה של יסודות רחוקים ואף סותרים, שכּן מסכת־ביטויו מורכבת גם יסודות צרופים של היוּליוּת עממית גם יסודות לטושים של לשון־לימודים, ואותו עירוב של פשיטות ומורכבות העלה לו נוסח כתיבה, שפרקי המישור שבו מגלים ייחודו, כשם שפרקי המעלה שבו מגלים יחידותו. ועד מה סגנונו הוא לו כדרך הטבע ניתן להכיר מתוך כך, שכתיבתו כשיחתו, שכּן זו גם זו נובעת מאליה, ושומעי שיעורו או הרצאתו כמותם כקוראי סיפורו או מסתו נרשמים מאותו בניין מחושב של הבּעתו, לרבּות רדיפת הצמצום ושילוב ההומור שבה. ומה שמעניין במיוחד הוא, כי הטבעיות הזאת של נוסחו, אם בכתב אם בעל־פה, אינה סותרת את מלוא תודעתו בדרכו שלו עצמו, שכן ממבחיני הסגנאות הוא, וביותר באלה המשמשים את המסה במשמעה הרחב; וּודאי לא מקרה הוא, שנתן בידנו אנתולוגיה של המסה “די יידישע עסיי” (ניו־יורק 1946).

ז

מאמר מוסגר: עד היכן תודעת־עצמו מגעת, ניתן לשמוע לא בלבד מתוך השיחה ההיא, שגיבש בה נסיונותיו של פוסע על סיפה של שיבה, אלא ממיני וידוי אחרים, וראש להם דבריו על עיקרי רעיונותיו, שהשמיעם עשר שנים קודם ופירסמם ברבים (צוּקוּנפט, יאנואר 1957), ואף חזר ופירסמם בספר (בראש הכרך הראשון של “שרייבער פון מיין דור”). הוא פתח את בירורו במימרה הפשוטה בעם: כל טירוף יש לו אדם משלו הנתפס לו, כשהוראתו של אדם היא מי שמנסה כוחו בדבר מחשבה ודמיון או במכחול ומפסלת, כדי לעשות כביכול מעשה־בראשית. והנה בבואו בעצמו להתחקות על דרך טירופו שלו עצמו דומה עליו, כי כל אימת שהיה נוטל עטו, אם לדבר־מסה אם לדבר־ביקורת, היה ראש־מאווייו להטיל משטר וסדר בין הגאות־של־היחיד שבו ובין הזיקה־אל־הכלל שבו, כשהגאות פירושה פורקן של חירות, ואילו הזיקה פירושה משא־של־עוֹל, והניגוד שביניהם מתמתק מכוחה של הרגשת הביטחה: עמי שלי, ארצי שלי, אך יסודות הניגוד אינם בטלים והם מקיימים את עצמם, ואף חייבים לקיים את עצמם, יסוד לגופו יסוד לגופו כדי שהתלולית החדה של היחידיות לא תיבלע בגיגית הרדודה של ההמוניות.

דומה עליו, כי דרכו ירישה היא לו מאביו־זקנו, שהתקומם אל עמדתם של המוני־העם בעירו, לא משום שלא היתה צדקה לגופה, אלא משום שאופיה וביטויה היו על דרך היסטריה של הציבור. ונראה, שהנכד אינו מוכן למלוא־הפּאראדוֹכּסיה של אביו זקנו והוא סובר, כי בלא קורטוב היסטריה של הכלל נגזר עליו על היחיד שחייו יהיו תלויים בחלל הריק, שבו אמנם ניתנת לה למחשבת היחיד האשלייה של טיסה מוּעזה, אבל ניטלת הוודאות של עמידה מוצקה בתוך ממשותו של העם. ודאי שהוא, הנכד, יודע, כי הקרע שבין היחיד והכלל אינו ניתן להטלאה או להלחמה קלה, אולם הוא נשמר מפני העמקתו המודעת כדי תהום טראגית, וגם בזה ניסה לסמוך על אביו זקנו, שהיה להוט לשמוע ניגונה של תפילה, כמתכונת נוסחה האהוב והמקודש על הרבים; ללמדך, כי ההיסטריה של הציבור, שדחה אותה בתחומם של הסברה וההגיון, נמשך לה בתחומם של המזג וההרגשה.

מתוך שמירה מפני סכנתה של תהום טראגית ולשמה באו מאמצי־רוחו למלט את נפשו ממנה על דרך התבוננות בדיוקנאות אדם וציורם – הלא היא מסכת הקלסתרים שהם, כדברי המתוודה, גם עם העיר והכפר וגם נגדם, כי כשם שפועל בהם יסוד־הציבור המכניעם לחברה, כך פועל בהם יסוד־היחיד הממרידם עליה, הם־הם שני היסודות היריבים אשר לעולם לא ישבוֹתו. התבוננותו בקלסתרי־אדם אלה, שנסתייעה בהתבוננותו שלו בתוכו עצמו, העלתה לו כאותו חיוך של ספקנות המטיל צינת־מעט על רוב־החמימות העולה מלפני ההווייה המתוארת בספריו. וכבעיית הקרע שבין היחיד ובין הכלל היא בעיית הקרע שבין מה שנראה כמיצרו של העם ובין מה שנראה כמרחבו של עולם – כמותו כבני דורו ידע עקלתונים באמונות ודעות, אך מעודו לא נפתה לקפוץ מעל גדרו של עמו, כדרך הקופץ ממיצר למרחב, ואף שלא הזכיר בווידויו זה את ויכוחיו עם אחיו, אליעזר, הרי הרמיזה אליו ככלולה בו מאליה – וסימנך, שהוא רואה להדגיש כי מעודו לא ראה את האוניברסאליות שלו עצמו בלשונות העתיקות, ששינן בימי תלמודו, לא בהוֹמירוֹס ולא באוֹבידיוּס, לא בגיתה ואפילו לא במיצקביץ', אלא בתנ"ך ובגמרא ולימים בפרץ ובביאליק, באחד־העם ובהרצל.

ומרשים ביותר הוא סיום וידויו – לאחר שהוא מעמיד על צמצומה של תרבות יידיש, לשונה וספרותה, שבא מחמת החורבן באירופה וההתפוגגות מעבר לאוקיינוס, הוא מספר מעשה שהיה, והוא מעשה שהלך ברחובה של ניו־יורק ונתבקש ליכנס לבית המדרש ולהצטרף כעשירי למניין, ומשנענה ונכנס ראה, שאין הוא אלא השמיני, אך הגבאי הקיש בידו על העמוד וקרא כלפי עזרת הנשים לאמור: שומע אני את קולך, המורה, ואתה התשיעי, וארון־הקודש הפתוח הוא העשירי. ללמדך, כי כל עוד נשמע קולו של מלמד תינוקות בבית רבן, וכל עוד ארון־הקודש פתוח, המניין שלם, הוא־הוא המניין – יחידת הציבור, תשתית העם.

ח

ולא נצא ידי חובה להערכת אישיותו ופעלו אם לא נזכיר, לפחות בחטף, את עשיותיו האחרות, ונוסיף על מה שהזכרנו קודם, את מבואותיו, כגון לאסופת משליו של אליעזר שטיינבּארג או לחיתוכיו של האמן ארתור קוֹלניק “א גילגול פון א ניגון” ובייחוד את עריכת “ספר קוֹלוֹמיאה”, ציוּן־בצוותא לזכרון עיר־גידולו, אשר לה הקדיש את ספרו המונח עתה לפנינו, ואשר בו נפתח תירגום ספריו ללשון העברית, וראוי שיהא לו המשך בתירגום ספריו האחרים. עניין זה הוא צורך גדול לקהל העברים, שמלבד שיכירו סופר בעל שיעור קומה, ייהנו מהדרכתו החיה בעולמות שהם מעניינה של כתיבתו. נסיים ונאמר, כי הספר “אַ שטאָט מיט יידן” בתרגומו של המשורר שמשון מלצר, שגדל גם הוא באותה עיר ומעורה בהווייתה, היא, אמנם, פתיחה נאה לכך.

[ר"ח טבת תשו"ז]

ביבליוגראפיה

ההערכה על שלמה ביקל וספריו היא מרובת־פנים, ולא הבאנו ברשימתנו עתה אלא מה שיש לו משום נגיעה, אם לצד ההסכמה, אם לצד ההשגה, לדברינו.

1. אפרים אוירבך: (א) שלמה ביקעל, שרייבער פון מיין דור. טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 7 ביוני 1959; (ב) געווינער פונעם פיכמאַן פרייז, שם 23 במאי 1965; (ג) שרייבער פון מיין דור צור זיין זיבציגסטן געבוירן־טאָג, אידישער קעמפער, 10 ביוני 1966.

2. אלחנן אינדלמן: מעשה בשלושה אחים (על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’), הדואר, כ"ו באדר ב' תשי"ז.

3. ישראל אֶמיוט: (א) שלמה בּיקלס ‘אַ שטאָט מיט יידן’. אידישער זשורנאַל, 12 דצמבר 1960 (ב) ליינענדיק וועגן שלמה ביקלס בוך ‘רומעניע’. קענעדער אָדלער, 18 ביולי 1962.

4. יצחק ארצי: יד לשבט יהודי, מונוגראפיה על יהדות רומניה ותרבותה. “מעריב”, ט' תשרי תשכ"ג.

5. יעקב בּוֹטושנסקי: (א) צווישן יאָ און ניין – די מחשבה און דער ניגון (על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’); (ב) קאָלאָמיי פון אינעווייניק. דער אידישער זשורנאַל, 22 בדצמבר 1960.

6. ק. א. ברתיני: שרייבער פון מיין דור, מאזניים, אב–אלול תשי"ט.

7. בן־ציון גולדברג: ד"ר שלמה ביקלס בוך וועגן רומעניע. טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 23 ספטמבר 1962.

8. יעקב גלאַטשטיין: (א) שלמה ביקלס ‘רומעניע’. צוקונפט, מאי־יוני 1962; (ב) עסייאיסט און קריטיקער שלמה ביקל. טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 25 בדצמבר 1965.

9. י. ל. גרוזמן: פון מיין נאָטיץ־ביכל, ד"ר שלמה ביקל אונדזער האַרציקן ברוך הבא. דער שפּיגל, פברואר־מאַרס 1961.

10. מ. גרוסמן: אַ וויכטיקער סאָלידער זאמלבוך. פינקס פאַר פאָרשונג פון דער יידישער ליטעראַטור און פּרעסע, קענעדער אָדלער, 17 באפריל 1966.

11. מ. גרוס־צימרמאן: שלמה ביקלס קריטיק, שרייבער פון מיין דור. די גאָלדענע קייט, חוב' 35, 1959.

12. ברוך האַגר: שרייבערס און ביכער – שלמה ביקל ‘רומעניע’. דווקא, חוב' 48, סיוון תשכ"ב–תשרי תשכ"ג.

13. יוסף הורן: (א) שלמה ביקל דער עסייאיסט און ליטעראַטורקריטיקער, די אידישע צייטונג, 6 במארס 1966; (ב) שלמה ביקל און יעקב גלאַטשטיין – בני שבעים, שם, 14 בספטמבר 1966.

14. א. וולף יאסַני: (א) דער שרייבער, דער לייענער און דער קריטיקער, ‘שרייבער פון מיין דור’. לעצטע נייעס, כ' סיוון תשי"ט; (ב) די וועלט פון ד"ר שלמה ביקל, צו זיין זיבעציק־יוביליי. שם, ז' חשון תשכ"ז.

15. י. ווארשאבסקי (באַשוויס): צוויי נייע ביכער וועגן יידישע שרייבער – ‘שרייבער פון מיין דור’ פון שלמה ביקל. פאָרווערטס, 24 במאי 1959.

16. ד"ר ל. ז’יטניצקי: ד"ר ש. ביקל – היינט אַ בן ששים. די פּרעסע, 23 ביוני 1956.

17. ש. ד. זינגר: (א) ד"ר שלמה ביקל עסייען פון יידישן טרויער. טאָג, 18 במארס 1951; (ב) וועגן שרייבער און ביכער – שלמה ביקלס בוך עסייען ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’. אונדזער וועג, אוגוסט 1958; (ג) כנ"ל – שלמה ביקל, צו זיין 70־סטן געבורטסטאָג. שם, אוקטובר 1966.

18. י. זמורה: (א) ד"ר שלמה ביקל, לביקורו בישראל. דבר, ה' בסיון תשי"ט; (ב) סופרים בני דורו. מאזניים טבת תשכ"ו.

19. יצחק טוּרקוב: (א) דער עלעגאַנטער יידישער עסיי – שלמה ביקלס ‘שרייבער פון מיין דור’. פאָלקסבלאַט, י"ד וכן כ"ח כסלו תשכ"ו; (ב) שלמה ביקל – אַ בן שבעים. שם, כ"ז תשרי תשכ"ז.

20. ב. טשובינסקי: איז מאַריופל טאַקע אַזוי ווייט פון נינוה. פרייע אַרבעטער שטימע, אפריל 1957.

21. יצחק יונסוביץ: (א) די עסייען פון ד"ר שלמה ביקל – יידן דאַווענען, עסייען פון יידישן טרויער. צוקונפט, פברואר 1950; (ב) ד"ר שלמה ביקל אופן ראַנד פון זיינע צוויי ביכער, קענעדער אָדלער, 23 בנובמבר 1959 (ג) שרייבער פון מיין דור פון ד"ר ש. ביקל. די פּרעסע, 8 ביוני 1966; (ד) אונדזערע צוויי יובילאַרן – שלמה ביקל און יעקב גלאטשטיין, שם, 10 בספטמבר 1966.

22. י. ל. יונתן: כתיבה תמה – ד"ר שלמה ביקל לביקורו בארץ. הצופה, י"א תמוז תשי"ט.

23. מרדכי יפה: זכרונות שלמה ביקל. הבוקר, כ"ו אדר ב' תשי"ז.

24. טוביה כרמל: סופרי יידיש בארצות הברית – שיחה עם שלמה ביקל. על המשמר, ט"ו אב תשכ"ד.

25. אברהם ליס: אופבלי פון יידישער רומעניע. קענעדער אָדלער, 22 במאי 1963.

26. Sol Liptzin: A Vanished World, A Shtot mit Yidn, ZZEM, February 1961.

27. א. לעיעלעס: וועלט און וואָרט – על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’. טאָג מאָרגען־זשורנאַל, 29 בספטמבר 1956.

28. קאדיה מולודובסקי: אָן אַ מאַסשטאַב. סביבה, אוגוסט 1943.

29. ד"ר א. מוקדוני: אין אַ פּלאָנטער פון פעלקער און גרעניצן. טאָג מאָרגען־זשורנאַל, 26 באוגוסט 1956.

30. ב. י. מיכלי: שלמה ביקל במסותיו הספרותיות. משא, י' אלול תש"ך.

31. ד"ר ש. מרגושס: דער קריטיקער. טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 13 בנובמבר 1965; וכן: די אידישע צייטונג, 21 בנובמבר 1965.

32. דב נוי: סופרים בני דורי. אומר, י"ג סיון תשי"ט.

33. אברהם סוצקובר: דריי באַגעגענישן מיט שלמה ביקל, פון אַ וואָרט לכבוד דעם שרייבער אין בית־הנשיא. די גאָלדענע קייט, חוב' 51, 1965.

34. יצחק פאַנר: (א) יצירתו של ד"ר שלמה ביקל. אומר, כ' ניסן תשי"ז; (ב) שלמה ביקל דער עסעייסט, מעמואַריסט און פּאָרטרעטיסט – על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’. די גאָלדענע קייט, חוב' 27, 1957; (ג) באַמערקונגען פון אַ לאַנדסמאַן – וועגן שלמה ביקלס בוך ‘רומעניע’. אויפן שוועל, מארס־אפריל 1963.

35. אליעזר פרנקל: אַ רעקאָרדירטער שמועס מיט ד"ר שלמה ביקל, אין תל־אביב. די גאָלדענע קייט, חוב' 54, 1966.

36. דניאל פּרסקי: זוטות ביאליק – על מאמרו של שלמה ביקל ‘הערצל און ביאליק’. הדואר, י"ב אב תשי"ג.

37. סלומון קאהן: ביקלס אוניווערסאַלער אויסבליק – על ‘שרייבער פון מיין דור’. בספרו: ‘ליטעראַרישע און זשורנאַליסטישע פאַרצייכענונגען’, 1961, עמ' 59–60.

38. פנחס קדישזון: ד"ר שלמה ביקל באַקומט די יעקב־פיכמאן־פרעמיע פאַר ליטעראַטור. די אידישע צייטונג, 10 ביוני 1965.

39. ג. קרסל: (א) בשולי דברים – שלמה ביקל. דבר, י"ג אייר תשי"ט; (ב) ממשמני רומניה ובסרביה – על ספרו של שלמה ביקל ‘רומעניע’, ועל קובץ ב' ‘על אדמת בסרביה’. דבר, י' אב תשכ"ב.

40. מלך ראַוויטש: (א) א־פנים־אל־פנים־בילד פון דעם רעליגיעזן לעבן היינט צו טאָג אין ניויאָרק – על ‘יידן דאַווענען’. קענעדער אָדלער, 27 ביאנואר 1952; (ב) גאַנץ יידיש רומעניע אויף 400 בוך־זייטן. אידישער קעמפער, 19 באפריל 1962.

41. יעקב רבי: (א) מבקר הומניסטן. על המשמר, כ"ח אייר תשי"ט; (ב) הרכבת של קולומיאה – על מהדורה ב' של ‘אַ שטאָט מיט יידן’. שם, י"א סיון תשכ"א.

42. ישראל רוזנטאַל: מסות על יהודי רומניה. אומר, י"ט אב תשכ"ג.

43. מ. מ. שאפיר: ש. ביקלס דריי ברידער זיינען מיר געווען. קענעדער אָדלער, 17 ביוני 1957.

44. ק. שבתאי: הנשמה היהודית והעצב הגדול. דבר, ל' תשרי תשי"ז.

45. אליהו שולמאן: (א) פון אַ לעבן וואָס איז פאַרשווונדן, אַרום דער יידישער ליטעראַטור – על ‘דריי ברידער זיינען מיר געווען’. דער וועקער, פברואר 1957; (ב) די יידישע ליטעראַטור אין רומעניע – שלמה ביקלס ‘רומעניע’. ייוואָ בלעטער, כרך מג, 1966.

46. אהרן שוּסטר: (א) ד"ר שלמה ביקל. קענעדער אָדלער, 29 באפריל 1965 (ב) ד"ר שלמה ביקל צו זיין ווערן אַ בן שבעים. שם, 28 ביוני 1966.

47. א. ש. שטיין: עם ביקורו של ד"ר שלמה ביקל בארץ. הפועל הצעיר, י"ז סיון תשי"ט.

48. פנחס שטיינוואַקס: (א) צוויי בענד שרייבער פון מיין דור. קענעדער אָדלער, 29 במאי 1966; (ב) אַ חשובער יובילאר, צום 70־טן געבוירנטאָג פון ד"ר שלמה ביקל. די אידישע צייטונג, 19 ביוני 1966, וכן טאָג־מאָרגען־זשורנאַל, 17 ביולי 1966.

49. משה שטאַרקמאן: שלמה ביקל, צום דערשיינען פון זיין בוך זכרונות. די פּיאָנירן פרוי, מארס 1957; (ב) די גרויסע בענקשאַפט. דער טאָג, 25 בדצמבר 1958.

50. משה שנדריי: די פאָרטראָגן פון ד"ר שלמה ביקל אין אַרגענטינע. קענעדער אָדלער, 9 במאי 1961.

51. ש. שפירא: לדמותו של שלמה ביקל. גזית, תשרי־חשון תש"ך.

א

אודה, כי עם שנסיונותי לדבר, באזניהם של קהל־העברים, על יוצריה ויציריה של ספרות־יידיש, אינם מעטים, ופירסומי בזה, הזרויים על פני דוכנים שונים, כבר נערמו כדי כמה כרכים, וראשון להם “אבני מפתן” אף ראה אור־הדפוס, הרי ככל שאני עומד לדבר בדמות מדמויותיה של הספרות הזאת, איני יכול שלא לזכור, כי רוב הקוראים אינם נזקקים ללשונה, והם תלויים במעשי־התרגום ושיעורו, ונמצאתי נדרש לגישה אחרת, וביותר להגשה אחרת, מכפי שאני נדרש מדי דברי בסופרי־העברים. ואף שאני מדמה, כי העירוב הנעים של חובה היונקת מתחום־המסירות לאומנות־שבידי ושל החיבה היונקת מתחום־ההתלהבות לאמנות־שבלבי נוסך בי את הביטחה הנכונה, הריני חוזר ומעודד את עצמי, כדרך שהיה מעודד את עצמו אותו בדח בעיר־מולדתי שהיה, בחתונותיהם של בני מלכים ומאן מלכי רבנן, רוכב לפני כרכרות האורחים ומכריז עליהם, איש איש ככבודו ומידתו, והיה אומר לנפשו: ביסט א שטאפעט האלטזשע פאסאָן, ושיעורו בלשוננו: ציר־כרוז אתה, תהא יציבתך יציבה.

ב

ואין צריך לומר, כי ביטחתי מתגברת והולכת, אם ידעתי, כי כבר קדם לי כרוז טוב ומהימן ממני. ואמנם, לענין המשורר והמספר, שאני מבקש לדבר בו עתה, קדמני כרוז כזה – קהל־העברים אינו צריך שאקיים בו בחינת ואת פתח לו, כי אף שלא מעטים מבין סופרי יידיש, מהם גם ספונים וטובים, הם כספר החתום לקורא העברי המצוי, הרי חיים גראדה אינו בכללם. אמנם הכרוז הרץ לפניו, אלה חיבוריו שלו עצמו, שניתנו בלשון עברי, הם מעטים – מתוך למעלה מנין ספריו במקור, ספרי הפיוט שלו “יאָ” (= כן), “מוסרניקעס” (= מוסרנים), “דורות”: “אויף די חורבות” (= על החרבות), “פארוואקסנענע וועגן” (דרכים שהעלו עשבים), “פליטים”, “פארלאָשנענע שטערן” (= כוכבים שכבו), “דער מאמעס צוואה” (= צוואת אמא), “דער מענטש פון פייער” (= איש־האש), וספרי הפרוזה שלו “דער מאמאס שבתים” (= שבתותיה של אמא), “דער שולהויף” (= חצר בית הכנסת), “די עגונה”, אתה מוצא שניים ספריו בתרגום והם “שבתותיה של אמא” בתרגומו של שלמה שנהוד ו"העגונה" בתרגומו של א. ד. שפיר, וגם שירתו ידועה במקצתה בקרבנו, החל בשירו “קעלץ”, שניתרגם בידי אביגדור המאירי דרך שירים בודדים ושונים, שנתרגמו בידי אלחנן אינדלמן, נ. גינתון, אברהם צבי הלוי, נ. טמיר, בנימין טנא, חנוך קלעי, זלמן שזר, שלמה שנהוד ואחרים, וכלה בקבוצות שיריו בתרגומו של שמשון מלצר (באסופה “על נהרות”) ובתרגומו של בן עירו משה בסוק (באסופה “מבחר שירת יידיש”). ואם כי מעשה־תרגום הוא, גם במיטב־הצלחתו, אך קירובו של המקור, וממילא יפה לו הכלל: כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנה, הרי גם הקדוש־ברוך־הוא לא חשש לומר כחצות תחת בחצות, ואף ביצה בקירובה אינה לא צנובר ולא אצטרובל. והרי הידיעה המרובה יותר של קהל־העברים בחטיבת־הסיפור וידיעתו המועטה יותר בחטיבת־השירה נתחזקו גם מצד כמה וכמה דברי־הערכה, שנתפרסמו אצלנו בכתבי־עת ועתונים, הן לרגל הופעת תרגומי־סיפוריו, הן לרגל ביקורו בארצנו, ואם כי לא היה בהם דבר כולל וממצה, היה בהם כדי רמיזה וגירוי. על כל פנים עוד נשאר להם למתרגם ולמעריך רב.

ג

ולענין הרומן שבין חיים גראדה ובין רשות־רבים גדולה של קהל־העברים בארצנו – הרי הוא, לכאורה, קצר, אבל אם נזכור, כי לפני הרומן של קוראי דבריו בתירגום, היה רומן של קוראי־דבריו במקור, ונחלף לנו קוצר הימים בארכם. והוא אורך נכבד למדי – כמעט מראשית גילויו בספרות. הקהל הזה, אף שדור־הצעירים אינו נמנה עמו, מניינו רב, והסופר היה בידו, בימי שהייתו בינינו, לעמוד על ריבויו. אף אוכל להעיד על ראשית הרומן הזה והמשכו – ספק הוא, אם ראשית זו חלה לפני הופעת בכור ספריו “יאָ” וכמדומה אף לא עמה, אלא כמידת ההתעניינות הכוללת בחבורת “יונג ווילנע” (= ווילנה הצעירה) וגילוייה. אולם וודאי הוא, כי בהופיע, שנה לפני מלחמת העולם האחרונה, הפואימה “מוסרניקעס” נתחדדה ההתעניינות הזאת כדי תשומת־דעת מיוחדת לאיש ושיחו; ולא עוד אלה הפואימה הזאת היתה ממוקדי־המשיכה הבולטים של האסופה, שבה נתפרסמה בראשונה, הם זאמלביכער (= מאספים) הידועים שבעריכת אופאטושו ולייוויק – היא היתה שיחת טובים ומבינים, שדימו לראות ב"המתמיד" פינאל, והנה לפניהם ב"מוסרניקעס" אוברטורה, או אם לחזור על דברי הפלאתם של ב. כצנלסון וזלמן רובשוב בימים ההם: עוד חזון לבני־הישיבה. הייתי כשלישי לזימון, ואם כי ידעתי, שאין עדותי חשובה כשלהם, נחשבה לי מיוחדה, אם לא במשקלה הרי במינה – הם שמזלם הצפינם וגדלו במחוזה של בימת הפואימה ורחשה, ליטא ובילורוסיה, היתה להם השירה הזאת כחידוש של היכרות, אני שמזלי הדרימני, וגדלתי במחוז רחוק הימנו, היתה לי השירה הזאת כהיכרות של חידוש, ולא עוד, אלא במחוז גידולי ואוירתו שמעתי על נובוגרודק של אדם מיצקיביץ ולא שמעתי על נובהארדק של ר' יוסף יוזל בעל־החורים. ודאי, שיתרונם של שני חברי הגדולים וחסרוני שלי ברורים מאליהם – הם יכלו לקיים את שתי המחציות של הכלל הגדול, שהאפנה עתה דשה אותו בעקב (ודרכה של אפנה עד־ארגיעה), הלא הוא הכלל העולה מלפני דבר השירה האומר, כי המבקש להבין את המשורר ילך אל ארץ־המשוררים והמבקש להבין את השירה ילך אל ארץ־השירה, ואילו אני לא יכולתי לקיים אלא מחציתו האחרונה. אך אפשר וחסרוני עולה יתרון, כי המכיר את ארץ־המשורר אינו זקוק למלוא גילויה וממילא אינו מעריך מלוא כוחו של המגלה, ואילו שאינו מכירה – איפכא. והנה כבר ב"מוסרניקעס" השכיל המשורר לתת עולם מלא בלבו של מי שלא הכירו קודם, וכוחו זה גבר והלך עם תגבורת יצירתו: הוא יודע לגלות עולם ועולמות למי שלא ידע בהם. חפץ גילוי זה ויכולתו הטו אותו, אחרי השואה, לצד הפרוזה, שאינה יודעת אלא את וילנה, בעוד ששירתו יודעת גם את אוזבקיסטן ארץ־גלותו ואת אמריקה ארץ־מגוריו, ואת ירושלים אם כל מיני ירושלים שבגלויות, וירושלים־דליטא בכללן, ושהיא, כדברי המשורר, צעירה מכל בנותיה, שהיא־היא השבת והן ימי־חולה. החלוקה הזאת, שהיא כמעט פונקציונאלית, שבין שירתו וסיפורו מעידה, עד־מה מעברו לפרוזה היה כורח לו ולעניינו – חיי עיר ואם ואגפיה, ששלושת הכרכים שלפנינו נוספו להם בינתיים כמותם, שנדפסו ונדפסים בהמשכים מעל עמודי “טאג” ועתונים אחרים, וסופם פנוראמה אֵפית שלימה.

ד

משהזכרתי את ההתעניינות בראשיתה של חבורת “יונג ווילנע” ברוכת הכשרונות והסגולות, חובה היא שלא אעלים, כי בהגיע שמועתה אלינו, היתה כחזיון פרובלימאטי בעינינו, כשם שווילנה, שהעלתה את החבורה הזאת מקרבה, היתה כהופעה פרובלימטית בעינינו. כשקראתי את נאומה־מאמרה של המשוררת רחל קורן על חיים גראדה, לא יכולתי לאנוס את עצמי מחיוך – המשוררת ודאי לא שיערה, כי בדבריה שנאמרו לתומה ולתומם, גילתה את עוקצה של הפרובלימטיות הזאת. היא מתארת את וילנה ופותחת בזכר הגאון, ממנו היא עוברת אל בתי־הדפוס ראם ומץ, שזיכו את בית־ישראל בסידורים ובמחזורים, מהם להוצאת הספרים של קלצקין, שהיה בחזקת משביר לארץ־יידיש, ממנו לייווא (המכון המדעי־היידי), וממנו אל זלמן רייזין והלכסיקון שלו, וכל אלה מסתכמים לה כדי מסורת־תולדה כשהיתה וכדי חזות־תולדה־שתהיה, ומתוך סיכומה זה היא קובעת, כי העיר הזאת העמידה ציירים, פסלים, אך לא העמידה משורר של ממש ומספר של ממש, עד בוא “יונג ווילנע”, וירדה שפעת בני כשרון וסגולה, כקבוצת המשוררים, שאם לא לשון־הגדרתה הרי סדר־הגדרתה מעמיד אותם שלושה צמדים, עיליים – חיים גראדה ואברהם סוצקבר; שניים – לייזר וולף ואלחנן ווגלר; תחתיים – פרץ מירנסקי ושמרקה קאצ’אֶרגינסקי. והנה אם נדקדק, לא נוכל להתעלם מכך, כי המשוררת העמידה שלא־מדעת ווילנא כפי שאווירת “יונג ווילנע” ראתה מדעת את גידולה של העיר – מכאן הגאון ודפוס ראם ומכאן ייוואָ והלכסיקון של רייזין, והם כשלשלת רדופה ורצופה. והרי דיה הצצה בפואימה של זלמן שניאור על ווילנא, להוודע או להזכיר, כי היה גם משהו באמצע – אם להסתפק באזורה של ההשכלה בלבד, היו הלבנזונים, האב והבן, ויהודה לייב גורדון, רש"י פין וקלמן שולמן, “פרחי צפון”, ו"הכרמל" עד “הזמן” ו"הד הזמן" ו"העולם" וכדומה. אמנם העבריה לא היתה עתה ברום־פריחתה, אך לא קמלה חס ושלום – הגימנסיה העברית נשענה על צעירי ציונים, משכילי־גליציה, אולם גידוליה בני העיר היו ומהם משוררים המהלכים בינינו, אבל מתוך שכוחה צנוע היה נתנמך קולה, מה שאין כן קול אחותה, שנתפצל לקולות הרבה, מהם הולכים גבוהה־גבוהה, ובכללם קולותיה של “יונג ווילנע”, שעליה גאוותה החיה של העיר ושומעי־שמעה מקרוב ומרחוק. ואל נשכח מה שאומר מלך ראוויטש וכדין הוא אומר כך, כי חבורה זו היא בחזקת תנועה ראשונה, שהיתה פרי גידולו של היידישיזמוס המודע, ואם הוא מדבר על יסוד אחד, אטול רשות לעצמי לדבר על שלושה יסודות היידישיזמוס, החילוניות, הראדיקאליות, ואם אוסיף על השמות, שהזכירה המשוררת, עוד שני שמות, משה קולבאק ופרץ מארקיש, שהיו כאלילי־בני־הנעורים בימים ההם, בין בימי היותם בה בעיר, בין לאחר לכתם ממנה אל מעבר לגבול, לבנות ספרות יהודית בארץ הקומוניסטים כרוחה וכתכניתה, והיתה התמונה לא בלבד שלימה, אלא גם מחכימה. ולא פירשתי אותו יסוד משולש אלא כדי לומר, כי הוא היה בחינת תיזה, שכדרכה של תיזה, היא מולידה, לרוב שלא בחפצה, אך תמיד לטובתה, אנטיתיזה – והיא כבר מבצבצת ועולה מתוך הפואימה של תלמיד חכם על תלמידי חכמים “מוסרניקעס”, ומתוכה עלתה לימים, עם המיפנה בן הקאטאקליזם ההיסטורי, הסינתיזה, היא היצירה רבת־הענפים ואחידת־השורש, שורש כוליותה האנושית והיהודית של וילנה.

ה

נפש שירתו כנפש סיפורו היא הדיינות של המשורר והמספר עם עצמו על שרשו ועל ענפיו, והיא הדיינות נוקבת ויורדת – שאינו דומה גילויה בשירתו “מוסרניקעס” שיסודו במזל הביקורת, כגילויה במסתו “דער ויכוח מיט הערש ראסיינער” שיסודו במזל הבינה, ואין שניהם דומים כחזיונו על רבו, החזון־איש, שיסודו במזל האהבה. ולא בלבד חטיבות אלו, אלא כל חטיבה וחטיבה בשירה ובפרוזה מגלה את הליכתו משטחו לשרשו, מקליפתו לתוכו. וזאת לזכור, כי כל קליפה וקליפה עשויה לראות את עצמה בחינת תוך, ומי שדרכו להחניף לעצמו, לא כל שכן מי שדרכו להתחנחן לעצמו, היה מסתפק במיני תוך אלה וניאות לאורם, אבל משחברו מורשת ואופי – המורשת של המתנגדות שיניקתה מן המוסר, והאופי של כנות שיניקתה מן היסורים, נסתמו פתחי הסתפקות של שישו־בני־מעי, והאיש הלך דרך כל קליפותיו אל תוך־תוכו, תוכם של מחצבתו ושרשו, כמסד יעודו.

אם נתרגם הליכה זו ללשון סביבה וגידול, נאמר כי האיש הולך משטחם אל עומקם – וילנה כפי שנצטיירה להם לקונדסי־חמד של “יונג ווילנע” נעשתה כאותה מוקדון שהיא צרה ללוכד עולם ועולמות שלא היו צריכים חרב־כיבוש כי אם מעדר־חישוף. ואמנם, אין לך גוש ופרודה ביצירת המשורר והמספר שלא תמצא בהם את הקו המאונך של הליכה משטח לעומק שסמוך לו הקו המאוזן של הליכה ממיצר למרחב. משל גדול: כל הבקי ביצירתו יודע, עד־מה דמות האם נעשתה בה מוקד, וכבר העירו אל שלוש תחנות רחוקות בזמן וקרובות בנפש – שיר־הפתיחה בבכור־ספריו הוא שיר אל אמו ספר מיוחד “מיין מאַמעס צוואה” מעלה לפנינו דיוקנה אפיה ויציבתה במשבצות־שיר וספר מיוחד “מיין מאַמעס שבתים” מעלה לפנינו גורלה והליכותיה בריקמת־סיפור, והמקביל שלוש תחנות אלו, כפוסע מתמונה לתמונה, שכל אחת נאמנה כקודמתה, אך נפלאה מקודמתה.

ו

ומה שנאמר באם, נאמר בכל מסכת ממסכות עיצובו – בצער ההוויה באהבת־העם, בתוכחת־החברה, במפלאות־הנופים; וכאותה נפש־היקר בסיפורו “דער ברונעם” (= הבאר) אף הוא מתקן את הבאר הנטועה בתוך ההוויה היהודית־שביהודית, מתקנה על דרך גילוי סתומותיה, לקיים גם מה שכתוב: תהום אל תהום קורא: וגם מה שראוי שיהא כתוב; רום אל רום קורא.

[ד' טבת תשכ"ד]

א

בבואנו, עם צאת תירגום ספרו של יחיאל הופר ‘חצר בפּוֹקוֹרנה’ לאור, להעמיד את קהל־העברים על מחברו, ממובהקי סופרי־יידיש בקרבנו, ולספר בדרכו ובפעלו, אין אנו יכולים לנהוג כמנהג השגור ולשלוח את הקורא, לשם מיקח אינפורמאציה ראשונה, אל הלכּסיקון הישן, מעשה זלמן רייזין, שאינו יודע עדיין עליו – בצאת כרכו, הכולל אות ה"א (1962), היה מספרנו בן־עשרים, ואפילו חלם חלומו של סופר, לא נודע שברו ברבים; ואילו הלכסיקון החדש, בעריכת אפרים אוירבך ומשה שטארקמאן (1960) עשוי היה שיידע עליו על מספרנו, שכבר היתה תנובת ספר נחשבת בידו, אבל ערכו אינו מצוי שם, כנראה מחמת מיאונו להיכלל בו. אמנם, מלך ראוויטש כללו, שנתיים קודם לכן, ב’מיין לעקסיקאָן' (1958), אבל לפי שהספר הזה צד־האינפורמאציה שבו אינו אלא כטפלה לעיקר, והוא צד־ההערכה שבו, אין בו כדי להשלים את החסרון שבלכּסיקאות־ממש.

ב

הלכך אין לנו אלא לנסות בהשלמתו, ותהי ראשית־נסיוננו בינה בחייו על דרך עיון במפת תולדתה של משפחתו. מפה זו טבורה עיר הורתו (1906) וגידולו, וארשה, אך ממנה ואליה מוליכים שני צמדים של קווי־חיבור – מכאן לודז', עיר ישיבתו של אבי־אביו, ר' יהודה הופר, בימים שנעשתה בחינת מאנטשסטר הפולנית ועסקו מעורה בגידולה, מסחר־מגרשים, ומכאן נובו־מינסק, שנקראה לימים מינסק־דמאזוביה, עיר ישיבתו של אבי־אמו, ר' וולוול רובינשטיין, ועסקו עסק־יערות וסחר־סיטונים בקליפת אלונים היפה לבורסאות; מכאן וורקה, שר' יהודה נסע אל רבה, ומכאן קוצק שר' וולוול נסע אל רבה, ודרך צחות ניתן לומר, כי שני היסודות, שהם תשתיתה של המשפחה – השקיקה למעלת־אמידים הוליכה אל הבירה, והדביקות באמונת־צדיקים הוליכה ממנה. ואף שהנכד גידולו בבירה, והיא גם מצע סיפוריו וכובשת כמעט כל יריעותיהם, אין להניח, כי שני הצמדים של קווי־החיבור לא נתנו בו אותותיהם אותות, ואף שלא הזקיק את עטו לתיאורה של עיר סבו אחד, לודז' (סיפורו ‘האַנדי, האַנדי’ מתארה לאחר שנתרוקנה מיהודיה), ואנו מסתייעים, להכרת דיוקנה, בידי מספריה – י. י. זינגר, ישראל רבּוֹן, י. י. טרונק, י. אוקרוטני, י. שפיגל ואחרים – ואף אם לא הזקיק את עטו לתיאורה של עיר סבו אחר, מינסק־מאזוביצק, ואנו מסתייעים, להכרת פרצופה, בפרקי סיפור וזיכרון של ילידיה – ישורון קשת (‘בין הערמון והלילך’), י. אליאב (קויפמן), לייב רוכמן – הרי מותר לומר, כי גם עיר זו וגם עיר זו מרוקמות ברומאנים של הופר ובסיפוריו, המקפלים טיפּולוגיה משופעת ומגוונת של יציאי קהילות קרובות ורחוקות; ואין צריך לומר כי הן מרוקמות בתוך אווירת בית הוריו, אביו ר' איצ’י מאיר ואמו מרת יהודית (אידיס), שישבו לאחר חתונתם במינסק־מאזוביצק ועד מהרה עברו לווארשה להשתקע בה ובנו בית, שנתקיימה בו בחינת בצל הכסף בצל החכמה על דרך מזיגה של נגידות וחסידות, שהעמידה נוסח־חיים מיוחד.

נוסח זה לא חש בסתירה ממנה ובה – האב והאם דיברו בינם לבין עצמם ובינם לבין צאצאיהם, כדרך חסידים יראים, בלשון יהודית, אבל הצאצאים, חמש בנותיהם ובנם היחיד, דיברו בינם לבין עצמם בלשון פולנית, ושמות הבנות נהגה בהן מידת־כפל, שאסתר קרויה סטילה וחוה קרויה אווה, ואפילו הבן, יחיאל, שהוא שם מכובד, בייחוד על חסידי אלכסנדר שכך נקרא מייסד שושלתה, נתגלגל כמה גלגולי כינוי, שתחילתם חיליש וחיליק וסיומם הילאַרי. האב אינו מתיר לו לבנו בקטנותו לקרוא ספרי יידיש, שכן עלולים הם להעבירו על מסורת־האבות ולהטותו לצד אפיקורסות, ואין הוא אוסר עליו לקרוא ספרי פולנים, שלא נחשדו לו על־כך, ולא נתן דעתו, כי הנער, כשם שקרא תחילה ספרים תמים, כגון ‘הלב’ לאמיציס (ועל דיבוקו בספר זה אנו קוראים בסיומו של הרומאן שלפנינו), ו’אוהל הדוד תום' לביצ’ר סטו, וכן כל סיפורי יאנוש קורצ’אק, כך קרא לימים את ספרו של מטרלינק על הדבורים ואת ספריו של פאבר והם שהגבירו בו את התעניינותו במדעי הטבע, שלפי שנעשתה לאור חיבוריו של האֶקל ובאֶלשה לא היתה עשויה לחזק תמימותה של אמונה, כדרך שהיא נתפסת לבעל אמונת־צדיקים. וכך אירע שהנער, הלהוט אחרי ספרותם של בני־עמו בלשונם, קרא ראשונה את ‘מסעות בנימין השלישי’ למנדלי ואת ‘העיירה’ לאַש לא במקורם אלא בתרגומם. ספק אם האב, ששלח את בנו, כדרך ששלח את בנותיו, לאולפנה פולנית, כמותו כאחרים בני צביונו ומעמדו, חשו במלוא חריפותה של הסתירה, אך דומה, שאפילו חשו בקצתה, נתפוגגה להם, מתוך שסמכו על כוח רישומה של אווירת הבית וחינוכו. ואמנם, האב שקד על כך ושלח את בנו לחדר שלימד בו מלמד, תלמיד־חכם גדול, ולפניו מניין מועט של תלמידים, שלא הגיעו כדי מניין; ולימים הרחיב תלמודו בבית־הדרש של ר' משה מרדכי השל, מנכדי הצדיק מאַפּטאַ (ופה נקשרו קשרי־ידידות בין מספרנו ובין אברהם יהושע השל, שתחילתו משורר יידיש וסופו פרופיסור בבית־המדרש לרבנים בניו־יורק), וכן בישיבה של ר' משה גרודזנסקי, וכמה זמן אף מפי ר' זאב סולובייטשיק, רבה של בריסק. ודאי היה לו לאב, כי אלה וכאלה עשויים לחסן את הנער בפני רוחות־הפקר, וביסודו של דבר טעה ולא טעה.

טעה – הספרים שביקש לנעול את פתחם בפני בנו, ספרות יידיש, לא זו בלבד שנעשה קוראה השקוד, אלא גם סופרה, מחשובי סופריה שבדור. לא טעה – הבית על אווירתו וירשתו, על רוחו וארשתו, ניטעו במעמקי נפשו של הנער, עד שסטייתו לצד ספרות הפולנים ולשונה, שבה פתח את דרך כתיבתו, סופה אפיזודה ביוגראפית, גם כי אין לבטל ערכה ורישומה.

ג

ואין היא תופעה בודדת בספרות יידיש – כמה וכמה סופריה אתה מוצא תחילתם בלשון הפולנית (ראַוויטש, רחל קורן), כשם שאתה מוצא שכילכלו את שתי הלשונות, יידיש ופולנית (אימבר, שימל), וראוי היה לצרף מי שתחילתו גרמנית (מ. ל. הלפרין, מאַנגר) או רוסית (א. לעיעלעס) ואפילו אוקראינית (קניגסברג) וכדומה, ולברר את הצדדים השווים והצדדים השונים של ההופעה הזאת על גרמיה ומסיבותיה. לענייננו עתה מותרת אולי ההשערה, כי אווירת הלשון שבביתה של משפחת הופר עשתה גם היא את שלה – האב לא נמצא, ברוב שעות של ימות־החול בביתו, שהלך לעסוק בפרקמטיה שלו, אף יצא למסעות, ובכללם נסיעותיו לרבו, רבה של אלכסנדר, ר' שמואל הירש, בעל ‘תפארת שמואל’, ולא נטל עמו את בנו, שהיה ברוב עתות שרוי במחיצת נשים – אמו, חמש אחיותיו, העלמה המורה־לפולנית, שתיים משרתות ואחת מהן נוצריה, באופן שהחלוקה של לשון־הדבור היתה לטובת הפולנית. ולעניין ההשפעה־לסתור, החדר ובית־המדרש ולשונם, הרי באה אחריהם הגימנסיה ולשונה, ונתקיים כמבלי משים כלל של תפוס לשון אחרון. והוא, אמנם, תפסו בביכורי הכתיבה, שכשרונו, כשרון של ראייה וביטוי, עוררו להקדים בה, אך מזגו, מזג של רהייה ורתיעה, עיכבו לאחר בה – למקרא הכרזת־תחרות של השבועון לספרות ‘ויאַדומושצי ליטראַצקה’ [= ידיעות ספרותיות], ראה לשלוח שיר משלו Pijaństwo (= שיכרות) וזכה בה ונדפס שירו שם, והוא כבר בן עשרים וכמה. נצטרף לתנועת סופרים, הקרויה על שום מגמתה אותנטיזם [= אמינות] ובטאונה okolica poetów [= סביבת משוררים], ואחד שיריו כמעט שנעשה סיסמתם ותכניתם.

מתוך קשריו עם סופרי הפולנים ראוי להבליט היכרות־עראי עם יוליאַן טובים והיכרות־קבע עם קארל איז’יקובסקי שסופה ידידות, והוא עניין העשוי להפתיע גם משום הבדל הגילים, שכן מספרנו היה צעיר מחברו הגדול בשלושים ושלוש שנים. וזאת לדעת, כי קארול איז’יקובסקי היה שם־דבר – עוד לפני שני דור, בשבתו בלבוב, נודע בביקורת השנונה והצורבת, שמתח על חברת הפולנים ושהוכיח אותה ואת ספרותה על שום הרדידות, החצאיות והכזבנות שבה. הלכך קושיה היא, מה ראה שנמשך לו לאותו צעיר, וקצתה מיתרצת, אמנם, בביאורו של מספרנו, כי הוא, סופר הפולנים, ביקש להשפיע עליו, על הצעיר, שיכתוב פרוזה, שכן האנטיפמיניות שבו לא השלימה לכך, כי בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם היתה השירה הפולנית מעשה־גברים והפרוזה הפולנית מעשה־נשים. ואם היה בדברי־עידודו צד־מה של השפעה על הופר, שהפליג לימים למחוזה של הפרוזה, דין לזכור כי איז’יקובסקי נתפרסם תחילה בסיפורו Paluba, שבו העמיד על התהום שבין מחשבת בן הדור ומציאותו ובין אמונת בן הדור ומעשיו, ואף הופר נתפרסם לימים בסיפוריו, אך דרכיהם נפרדות בתכלית. כי אינו דומה סיפרו על דרך ביקורת החיים, שמהלכם וטיבם נתעוו ביד משוגתם של בעליהם, והם טעונים תמורה בממש, ונמצא עיקרו תוכחת עוון, כסיפור על דרך תיאור החיים ששטפם נפסק ביד זדונם של רוצחיהם, ושוב אין להם תמורה ונמצא עיקרו משמרת זכרון. אבל חוש היה בו באותו סופר־הפולנים, שגילה בו בצעיר, כי לא בשירה כוחו אלא בפרוזה כוחו, וביקש להטותו אליה. אבל אם לא מצינו צד שווה במעשה הסיפור של שניהם, ניתן למוצאו במעשה הביקורת של שניהם – לא קשה לגלות קווי־חיבור בין נעימת החריפות בביקורת־הספרות של איז’יקובסקי לבין נעימת החריפות בביקורת־הספרות של הופר.

אך למן אותם דברי־השיח שבין המורה לבין תלמידו, ועד היותו סופר ומספר גם הוא, עוד ארכו הימים, שבהם למד מי שעתיד להיות מספרם של יהודי־וארשה תורת הרפואה, וניתן לו תואר של דוקטור ועבד בחברת טאז, עד כיבושה של וארשה בידי קלגסי היטלר, ובריחתו מפניהם (7 בספטמבר 1939), ונסיונותיו לחזור אליה ולמשפחתו בה (למזלו הוזהר על כך בעוד מועד במיברק של פרופ' וייס וניצל מפורענות). עתה עברו עליו רוב יסורים ברחבי רוסיה, שנגזרה עליו עבודת־כפייה במחנות (חוויותיו אלו הוא רקע של רומאן אשר עמו בכתובים), ועם גמר־המלחמה חזר לוארשה (1946) ולא מצא מבני משפחתו – אביו וכנראה אף אמו מתו בידי שמים, אך השאר, ובהם אחיותיו ובעליהן, לרבות נכדי הוריו ונינם, היו עם נספי השואה. נוכח מראה עיר הורתו וגידולו, שרובעי יהודיה נחרבו עד אפר, נדר נדר בלבו להקים לה מצבת זיכרון, ואף קיימו בספריו לסוגיהם.

עם שובו לפולין כתב עוד מעט פולנית (‘אופּיניה’, ‘נאשה סלובו’), אך עם מעברו ליידיש כתב בה ובה בלבד, ודבריו נתפרסמו בין בפולין (פיליטונים ב’דאָס נייע לעבן' ושירים ב’יידישע שריפטן'), ובייחוד בפאריס שישב בה ישיבת־עראי והוציא בה בכור־ספריו, אסופת שירים: ‘לידער פון דער נאָכט’ כלומר: שירי לילה (הוצאת א. ב. ציראטה 1950). משהניח את פאריס, הלך לארץ־ישראל (1951) ונשתקע בתל־אביב, ובה הרחיב אופקה והעמיק קרקעה של כתיבתו וראש לה הרומאנים הגדולים, שהוא קורא להם רומאנים של הווי, ושמם הכולל: ‘מיינע וואַרשעווער הייף’ [= חצרותי בווארשה]; תחילה הרומאן הגדול בן שני הכרכים ‘אַ הויף אויף פּאקארנע’ [= חצר ברחוב פּוקורנה], שנדפס תחילה בהמשכים בעיתונות (‘לעצטע נייעס’), ולימים במגילת ספר שיצא בשתי מהדורות (1959, 1962); ואחר־כך הרומאן הגדול, ‘א הויף אויף מוראַנאַוו’ [= חצר ברחוב מוראנוב], בן שני כרכים אף הוא (1962); וכן חיבר רומאן ושמו ‘א הויף אויף וויעלקע’ [= חצר ברחוב וילקה], שלא נתפרסמו ממנו אלא פרקים בודדים (מהם גם בתרגום עברי). אף פירסם שתי נובילות, ביתר דיוק: שתי אסופות־סיפורים, שמרכזה של כל אחת ואחת בבואה של דיוקן מסוים, טיפוס של חסיד מחסידי־אלכסנדר, והספרים אף קרויים על שמם: ‘רב זלמן’ (1960), ‘רב תנחום’ (1966). אלה מצטרפת להם קבוצת סיפורים בודדים, העומדים אחד אחד לעצמו: ‘אַמאָל’, כלומר: לפנים (1963). לעומת כל אלה, שעניינם סיפור, בולט לעת עתה ביחידותו, ספרו בתחום המסה והביקורת: ‘מיט יענעם און מיט זיך’, כלומר עם זולתי ועם עצמי (1964); וכן נועדו לפירסום, מלבד הרומאן שהזכרנו, ושעניינו חיי הפליטים בברית־המועצות וסבלותם, אף קובץ שירים: ‘לידער פון שפיטאָל’ [= שירים מבית החולים, מהם שניתרגמו מתוך כתב־היד ונתפרסמו בעיתונות העברית], וקבוצת־מסות נוספות.

המביא במניין, כי היא עלילת אדם, הנאבק בחוליו החמור, אינו יכול שלא להפליא את גבורת רוחו, כשם שאינו יכול למראה תנובת רוחו הברוכה שלא להחזיק טובה לרעייתו, מרת חנה לבית דובז’ינסקי, שסעדתו בפעלו.

ד

בכור ספריו, הוא קובץ שיריו ‘לידער פון דער נאָכט’ העלה עליו תשומת־דעתה של הביקורת, ואם כי לשונה היה זהיר הבחינה, כי לפניה כוח חדש ונחשב. וכן ראה יעקב גלאַטשטיין לפתוח את הערכתו בהערה, כי ספרות־יידיש לא ראתה הרבה משל מחבר־השירים האלה, אולם לפי שהיא ספרות חכימה, די לה ברמיזה. החוזר וקורא עתה דברי הערכתו, יותר משהוא מתעורר על הסתייגותיו, כגון טענתו על הכתיבה בנוסח המודרניזם המאוחר או חיוכו על הפתיעה האימאז’יסטית ששוב אינה מפתעת, הוא מתעורר על הפיסקה: ‘אינני יודע, אם המסות הליריות, שהוא מצטיין בהן, הן בית־מלונו היחיד והאחרון בספרות’. ניבא וידע מה ניבא – לימים נפתחו לא בלבד בתי־מלון נרחבים יותר אלא אף בתי־מגורים מרווחים במאוד, הלא הם בתי־הפרוזה שלו ברומאן, בסיפור, בנובילה, במסה, בחקר, בביקורת. מכלל ראשוני מעריכיו ראוי להזכיר את י. פרייליך, שהעמיד על רוחב דעתו של הסופר ומידת אחריותו בכתיבתו הנועדת לקורא המעולה, ואף הבחין בצדדים השונים שבין דרכו במסה – דרך הלמדנות, ובשירה – דרך הפשטות. אך עיקרה של תשומת־הדעת נתעוררה עם הופעת הפרוזאיקן שבו, בצאת ספרו 'אַ הויף אויף פאקארנע’ – קהל־הקוראים וציבור־המבקרים ניתן להם לראות דמותה המגוונת של עיר ואם בישראל ולחיות את חייה, כפי שנתפסו לו למספר בשלוש קרנות־חזות, המתאוות להתלכד כחטיבת־חזון אחת.

ראשית, חוויית המספר, מקדמת־ילדותו וראשית־נעוריו, העלתה לפניו את שלוש החצרות שבהן קבוע היה, לפי סדר הזמנים, מדורו של בית הוריו, באופן ששלוש החצרות, הקבועות אחת־אחת ברחוב אחר ובסביבה אחרת עולות, בכוח זכרונותיו של הכותב, המסתייעים בתפיסה פלאסטית ובבינה פסיכולוגית, כדי טיפולוגיה של עם רב, ציבורים ויחידים, יהודים – מהם בני פולין הנטועים ועומדים בה, מהם בני ליטא המבקשים להינטע בה, מהם חסידים מהם מתבוללים; וכן גויים – מהם עירונים מהם כפריים. אחרונים הם כשולי המסגרת, שתוכה בני ישראל חסידים ומתנגדים, סוחרים ואומנים, פקידים ומשרתים, תלמידי־חכמים ומשכילים, כלי־קודש וקבצנים, אצים להעשיר ופושטי־רגל – יריעה רחבה שנרקמו בה אמת העולה שירה ושירה העולה אמת.

שנית, ודאי שזכרונותיו של הכותב עשויים היו להשליט את עצמם עליו בשפעתם, כשכל סוגיה וסוגיה שבמסכת הזכרונות היתה תובעת את הזוכר ואת המזכיר לעצמה, בחינת כולו שלי; אלא שהוא, הכותב, השכיל להשליט את עצמו עליהם, מתוך שידע לשלבם בשיטת שתי וערב, שהוא דרך בניינו המיוחד של הספר – השתי הם פרקי הווי המקיימים את ערכם לגופם ולצירופם, הערב הם פרקי הרומאן, שעניינו גורלו של בן ליטא, שבא עני ותאב־חיים ועלה בחריצותו ובעקשנותו בסולם ההצלחה, ובן אוקראינה משיא לו את בתו היפה־להקסים והיא נישאת לו שלא כלבבה, הנתון לאחר, שפרשת האהבים שביניהם נחנקה בשפירה, והיא חוזרת ופורצת, לאחר ירידות וטראגדיות, בספר שלאחריו. ודאי אין להתעלם מן הנפתולים שבין יסוד השתי לבין יסוד הערב, שכל אחד ואחד כתובע להיות מוקדו של הספר, ראשון חוליותיו פזורות, חוליה חוליה לעצמה, אחרון חוליותיו מאוחזות אשה בחברתה, כשלשלת מלוכדת; וכבר נמצאו שתמהו על כך, ותחת אשר יראו כפל־מסלול משלים ראו מסלול־כפל סותר, כביכול שני ספרים נפרדים הם. ואמנם, אליהו שולמן מעיד, כי משראה את הספר בנוי סירוגים של פרקי־זכרונות ופרקי־רומאן, הסדיר את קריאתו באופן, שקרא פרקים אלה לחוד ופרקים אלה לחוד, ולא נתחוור לו מעשה העירוב. והנה לא נכחיש, כי הוא בניין שרוב סכנתו בצידו, אך גם לא נעלים, כי רוב סיכויו בצדו, ודווקא אם הקריאה בו נעשית כסדר פרקיו, שהוא סדר מחושב. כי הנה פרקי־ההווי באים להעמידנו על מצעו ומסגרתו של הסיפור, היא כוליותה של הוויית־עיר היהודים הגדולה ורחשה, והפרקים האלה מרחיבים, הרחבה מודרגת, את ידיעת ההווי מצדדים מתווספים והולכים במקביל לפרקי הרומאן המיוחד, וניתוח מפורט עשוי ללמדנו פרטי התכנית המחושבת. לאמור, אם המחבר קרא לספרו: רומאן של הווי והמבקר מזמיננו לקרוא לו: רומאן והווי, דומה עלינו כי ההגדרה הנכונה היא: רומאן בתוך הווי ומתוכו.

שלישית, הבניין של עולם מלוכד יותר בתוך עולם פרוז יותר מסייע לה לכוונה המקפת יותר של המספר בסיפורו, והיא כלילת החיים במסגרת היסטורית של תקופה ותמורותיה, החל בשנות השמונים של המאה הקודמת וכלה בפתח מלחמת־העולם ולאחריה. ודאי, שהכוונה הזאת יפה לה הגדרתו של איציק מאנגר, הרואה את ספרי מחברנו בחזקת הקומדיה האנושית היהודית, והרמיזה לעלילת סיפורו של בּאלזאק ברורה מאליה. אבל דווקא רמיזה זו צריכה גידור ולא בלבד משום שוני הכותב אלא משום שוני הנכתב – אין דומה מי שבא להעמיד כוליותה של החברה הצרפתית, שנתלקטה בפאריס ותיאורו תיאור של אמצע־התרחשות, שיש המשך לאחריו, כמי שבא להעמיד כוליותה של החברה היהודית, כפי שנתלקטה בווארשה, ואף תיאורו תיאור של אמצע־התרחשות, אלא שהוא אמצע שנפסק באכזריות השוֹאה, וממילא אינו דומה מי שמותח מידת דינו על מציאות שהעצמות שלה קיימת ותאריה מתחלפים, כמי שמותח מידת־רחמיו על מציאות, שהעצמות שלה, לרבות תאריה שהיו עשויים שיתחלפו, נעקרו ואינם; ולא ייפלא כי מספרה של מציאות כזאת, כמידת האמת שהוא רואה עצמו מחוייב בה היא מידת האהבה שהוא רואה את עצמו זכאי לה, והנפתולים שבין חובתו, חובת האמת, ובין זכותו, זכות האהבה, מחלחלים את שיטי סיפורו וביניהם.

ה

אלה שלוש קרנות־החזות, המורגשות בשני הספרים המקיפים, שאף שהם בנויים כפל־מסלול, לא ראה בהם מספרם כדי מיצוי נושאו ונושאיו. הלכך באו במקביל לספריו ‘אַ הויף אויף פּאקארנע’ וכן ‘אַ הויף אויף מוראנאוו’, שהוא כהמשכו של קודמו, במסגרת תקופה מאוחרת יותר, גם שני ספריו, האחד ‘ר’ זלמן' והאחר ‘ר’ תנחום', שעניינם שני דיוקנאות של חסידים, שכבר הופיעו לפנינו קודם בספריו, אולם הופעתם לא היתה אלא כצורכה של רקמת הסיפור הרחבה, שהיתה נפרעת ונפרמת, אילו נתייחדה להם יריעת תיאור מלוא דמותם ומיצוי ייחודם. שעל כן אנו רואים אותו צמד דמויות שתיים ראייות – אחת חטופה, בתוך הרומאן, ואחת שהויה, בתוך שני הסיפורים, ואם להמשיל דוגמה נודעת, הרי הפּרופּורציה השונה של תשומת־הדעת היא בדומה לדמותו של גוֹבּסק, כפי שהיא מופיעה במרופרף ב’אבא גוֹריו', וכפי שהיא מופיעה בשלימות בנובילה הקרויה על שמו. אך היא גם הוכחה, כי בבקש המספר שלנו ברומאנים שלו מרבית של היקף ומרבית של פירוט – ולשם כך, בעצם, נעזר בשיטת כפל־המסלול – הוא יודע את ההבדל בין השפע וגבול שילובו בתוך מסגרת הרומאן ובין הגודש הפורצה וגולש ומגיח אל מעבר לה, ומכאן חלוקת החומר, ואפילו של אותה דמות עצמה – הב לרומאן מאי דרומאן והבל נובילה מאי דנובילה.

אם ועד היכן נשמרה חלוקה זו – היא השאלה, והביקורת נדרשה לבדיקתה ואף נענתה לה, בייחוד בהערכת שני הדיוקנאות, שעל שמותיהם נקראו שני הספרים, המגולמים בהם איש־איש כייחודו. ראשון, ר' זלמן, זקן עני שמדורו בשטיבל של חסידי אלכסנדר, ברחוב מוּראנוב, ואכילתו על שולחנם של אמידיהם שאינו נושא להם פנים, כדרכו כלפי סביביו; הוא כמין קבצן ומצווה, זורק מרה ומוכיח על קלה וחמורה ברוב תקיפות, ואף שבו עצמו מפעפעים יצרי אדם חוטא, מרותו על סביביו כמובנת מאליה, וגם אם קנאתו וקנאותו קשות עליהם הם משלימים לו. אחרון, ר' תנחום, כביכול איפכא של קודמו, סוג מופלג של מבלה עולם, שהממשות סביביו נסמית ממנו, וממילא אין בו יכולת לראות את עצמו בה, שהוא תלוי בה ברפיונו, אלא כפי שאמונתו והזייתו נוטעתו כביכול ומעמידתו בו, ויפה המשל שנמשל בו, שחייו כחיי תולעת בתוך הצנון. המספר רואה לזמנם בשיחה, כשיחת שני חסידים יריבים, חסיד וורקה שיסודה עניוות, וחסיד קוֹצק שיסודה יוהרה, ושיחתם כמעט עד כדי הבנת המדרגות מגעת.

ו

הרכבת היסודות, המעמידים את הרומאנים על החצרות, העסיקה את הביקורת ובכלל קולותיה נשמע קולו של בעל החיטה ההיא, יצחק באַשוויס – לאחר ניסוי של הבחנה בין דרך־סיפור ביסוד־האמנות ובין דרך־סיפור ביסוד־הריפורטאז’ה (וכדוגמה לו הוא אותו סופר עצמו, רומן רולאן, שספרו ‘ז’אן כריסטוף’ הוא דבר־ריפרטאז’ה רחב, ואילו ספרו ‘קולאַ ברוניוֹן’ הוא דבר־אמנות), הוא מעמיד את מחברנו כמי שנטייתו מפליגה לצד הריפורטאז’ה הבּלטריסטית ומסביר אותה בהתנגשות שבין ריבוי החומר, הדוחק ונדחק לבוא על ביטויו, ובין מיעוט הזמן, שאין בו כדי גיבוש במפעל של השלם־אמנות, וכדוגמה הוא לו ספרו של יעקב זיפר ‘צווישן טייכן און וואַסערן’ כלומר: בין נהרות ונחלים (נמצא גם בנוסח עברי), שהוא רואה אותו כריפורטאז’ה מדויקה של עיירה, ומבדיל בין דרכה ודרכם של י. י. טרוּנק ושל יחיאל הופר, במה שהוא חסר מידת־ההומור של הראשון ושבח־הלשון של האחרון. לדבריו אלה נעיר, כי הגדרת ספרו של זיפר כריפורטאז’ה אין דינה עמה, ואדרבה היינו נוטים לראותו בחינת vie romancée של עיירה, שראשי נפשותיה הם רחובותיה, סימטותיה, גשריה, ועל אחת כמה וכמה הגדרת ספריהם של טרונק והופר כריפורטאז’ה אין דינה עמה, שכן לפנינו דברים הטבועים בחותמו של יחיד, עד כי מותר לומר, כי בבוא לפנינו פיסקה מספריהם וידענו, לפי ייחוד המזג וחיתוך הדיבור, את מחברה. וקושיה היא, האומנם הגדרת ריפורטאז’ה אפשר שתחול על חטיבה מימוּאריסטית או בּלטריסטית, שבין חווייתה והעלאתה על הכתב חוצצים גם מרחק־שנים המסננה סינון אחר סינון, גם שואת־פתאום המקדשתה קידוש אחר קידוש.

כראיה־לסתור לדברי באשוויס המבקר היינו מתפתים להביא את באשוויס המספר, שההתנגשות בין ריבוי־החומר ומיעוט־הזמן לעיצובו חלה בו רב־יתר משהיא חלה על כל מספר אחר בספרות יידיש שבדור, שאין בה כמותו למידת־הגודש ושיעור־ההספק. ההתנגשות היא, בעצם, בין החומר ביסוד השפע הגולש והולך ובין הצורה ביסוד הצמצום הכובשתו ומגבשתו; ואפילו דרכה של אותה התנגשות דרך מעלות ומורדות, כפי שהם מצויים גם בו עצמו גם במספרים הנידונים לו, אין להתעלם מכך, שפעליהם, השונים לפי אופים וייחודם, מסתכמים כדי תיאור כוליותו של גוש־ההוויה העצום, הוויית טבורה של יהדות־פולין. ואם אליהו שולמן רואה לשבח את הופר ולומר, כי ספריו הם עדות לכך, כי אפשר לכתוב יצירה רבת־עניין בלא ברוטאליות ובלא אורגיות, כשהרמיזה השקופה מכוונת לבאשוויס נאמר, כי אין זה שבח לראשון, כשם שאין זו גנות לאחרון, כי זה וזה נתפסים להם אותם צדדי ההוויה, שנקלטו לה להתבוננותם בשפופרת מזגם, אבל כלל שפופרות־הראייה משמשות, אחת־אחת, אותה תכלית עצמה, ומינה ומינה תסתיים שמעתתא.

ז

הלכך קשה לקבל את האמירה שנשמעה, כי מלבד שלום אש, בטריולוגיה שלו, לא נמצא כיחיאל הופר לכוח־התמודדות עם רוחב ההוויה הזאת. אבל הדין נותן שנבדוק את ההבדל שבין מיני ההתמודדות הדומים, בין כדרכו של באשוויס ברומאנים ובסיפורים שלו, בין כדרכו של י. י. טרונק בספרו רב־הכרכים ‘פולין’, בין כדרכו של הופר בחצרותיו. ותחילת בדיקה קביעה, שאינו דומה מי שתיאר את ההוויה היהודית לפני שטובעה כל־כולה בנחשולי דם ודמעות, למי שתיארה אחר־כך, כשם שאינו דומה מי שראשית כתיבתו והמשכה לפני המבול ההוא למי שראשית כתיבתו לאחריו. ומשנעשה הניסוי לבדוק בצד השווה והשונה שבין מחברנו לבין שני הסופרים הנזכרים, דין להבליט בחינה משותפת אחת, היא בחינת דושנה של הלשון, לשונם של יהודי פולין, שהוא גם השלישי ביניהם ובייחוד המשלים אחריהם, שכן מבחינת השאיפה לאמינותה של הלשון הוא אף עולה עליהם. גילוי בולט לאמינות זו היא השמירה על הדיאַלקט בחלקתו המונולוגית או הדיאלוגית של הסיפור, מתוך קיום דיוקו של ההיגוי בכתיב מכוון לכך. אמינות זו אינה באה לשם הפרדת־קצה שבין היסוד התיאורי והיסוד השיחי, שאפשר לה להביא כמעט לידי שתי לשונות נפרדות (א.מ. פוקס, י. אוקרוטני); אף אינה באה כמרד על כך, שהיגויו של מיעוט, כיהודי ליטא ואגפיה, חשוב כנורמה של כלל לשון, ואילו היגויו של רוב, כיהודי פולין ואגפיה, חשוב כסטיה של עגה, והוא מרד שכשמצטרפת לו זעיפה על הליטוואקים, הוא עלול להצמיח רוש ולענה (י. מ. ווייסנברג). כאן לא שאיפה להפרדת־קצה פּרוזודית ולא שאיפה לבדלוּת שבטית, כאן האמינות ללשון־הדיבור אינה סותרת את כלל־ההרצאה, העשויה כנוסח לשון הספרות, ירישת הפּרוזה הגדולה, שנבנתה בכשרונם של סופרי כל אגפי מזרחה של אירופה. שכן ההבלט של הדיאלקט אינו בא כאן אלא במקום שהוא מתבקש לשם השלם גילומה של נפש ונפש לייחודה, והמבקרים שהתקוממו לדרכו זו של המחבר, בין דרשו שמיטתה בין הסתפקו בצמצומה, אפילו דרישתם לא באה מתוך הרגלם, המסתייע בפולחנה של אחידות, לא ירדו לצורכו המיוחד של השילוב הזה בתוך אווירת הסיפור, והוא שילוב הנוהג בספרות של לשון ולשון, ומחברנו עשוי היה למצוא סיוע לעצמו בספרות הפולנים הקרובה אליו.

ח

בדרך־כלל ניתן לומר, כי הביקורת נהגה כלפי סיפוריו של הופר נענועים של הן, אך נמצא שנהג בה נענוע של לאו, ואפילו לאו גמור, הלא הוא יהושע רפאפורט, המבחין בין ‘אַ הויף אויף פאָקאָרנע’ לבין ‘אַ הויף אויף מוּראנאוו’, שהראשון נמצאו לו בו גם יתרונות והאחרון נמצאו לו בו חסרונות בלבד, עד שהיסס לדבר בו, ונתעורר לכך בשל אמירתו של המספר בתורת מבקר, שאמר במאמר ממאמריו (‘מאָדערניזם און יידישע ליטעראטור’) כי הספרות מחוייבת בכלל של אין רחמים בדין, דהיינו שאסור לו לאדם שיהא מרחם בה לא על עצמו ולא על זולתו. אמנם דרך צחות ניתן לומר, כי רפאפורט, הנמנה עם בית שמאי שבביקורת, אינו צריך היתר שלא לרחם, אך משניתן לו, ובידי המספר עצמו, ניחא לו, וביותר שאין לאסור קיומה של בחינת יכה יוסי המבקר את יוסי המספר, גם אם אפשר להניח, כי יוסי המבקר יתבע בתחומה של הביקורת ומשמה את שאין יוסי המספר עשוי לקיים בתחומה של הסיפורת ולשמה, ונמצאנו למדים סודו של מרחק שבין משאת־נפשו וחפצה לבין משא־רוחו ויכולתו. ואמנם רפאפורט דינו חמור, שאין הוא זז ממניין פגמיו של הרומאן הנזכר, עד שהוא מגדירו כטיול על פני חיצוניותה הרדודה של עיר מתה.

אבל הבדיקה של גישתו עשויה שתגלה בה נקודת־תורפה – כי הנה בבואו לדבר על ‘רב זלמן’, הוא מקדים הנחה, המפורשת גם בשם מאמרו, כי תיאור הדמות הוצרך להיות כתיאור דמות ר' אבא תנינא, דהיינו כדמות שבנובילה המפורסמת של ז. י. אנוכי. אך מה נעשה ואותו צורך צריך בדיקה – אמנם, גם ר' אבא גם ר' זלמן חסידים הם, אך הם שונים כשוני שבין החסידות של ליטא ואגפיה, שבהם החסידות היתה כתנועת־מיעוט, לבין החסידות של פולין ואגפיה, שבהם החסידות היתה כתנועת־רוב, ואינו דומה טיפוס שבנותן־ייצוג כאן כטיפוס שבנותן־ייצוג כאן. ולעניין חסידות פולין יפה בעינינו כוח עדותו של באשוויס, כי רוב חסידיה לא היו כפי שמתארם י. ל. פרץ, אלא כפי שמתארם יחיאל הופר, ומעשה תיאורו מתוך התערות אינטימית ביותר. ולעניין עיקר חידושו יפה ביותר כוח עדותו של סופר עברי מובהק, שלמה צמח, היודע את חסידות פולין ושביליה (והוא אף מחבר מונוגרפיה מצויינת עליה), הקובע קודם־כל, כי יחיאל הופר כותב דברים שלא נכתבו לפניו מעולם, ובייחוד בענין חסידים, והוא מבאר מה בין ראייתם של ברדיצ’בסקי, פרץ, אַש, עגנון ואחרים, שראו והראו או את החסידות או חסידים יחידים, ובין ראיית מחברנו, שעסקו ברבבותיהם והוא ידעם ברחוב ובבית, ובייחוד במוסדותיהם המיוחדים, אלו השטיבליך שלהם, כשם שהוא יודע במפולש את חצרות וארשה שלו, או כדברי המבקר: ‘במרתפים הוא פותח ובעליות גג הוא מסיים’.

ומי שעומד על ייחודו של מספרנו מנקודת־ראות אחרת, ערך ספריו בתולדות תרבותם של יהודי וארשה, אפשר שיהא סבור, כדרך שסבר ו. גליקסמן, שהערך ההוא נחשב לו במיוחד, כי בסיפורו על חצר מוראנוב עלה המחבר על עצמו – גם הוא גם עניינו הילוכם פה חי יותר, טבעי יותר, עז יותר. תקופת־התיאור השונה נותנת, כי מתכונת תיאורה של חצר פוקורנה היא סטאטית יותר, ואילו מתכונת תיאורה של חצר מוּראנוב דינאמית יותר, שהחצר הראשונה רחש־הווייתה לפני המהפכה והחצר האחרונה רחש הווייתה אחריה; ולא עוד אלא בבוא אותו מבקר להעריך את אסופת הסיפורים ‘אַמאל’, הוא רואה אותה כסך־הכל של הספרים הקודמים, ואף מוסיף, כי נתגלו בה אַספקטים אחרים העשויים לתשלום־הכוליות. ולא אעלים, כי צד זה של הראייה, וממילא של הערכה, עוררני גם הוא לתרגם את הספר שלפנינו. אכן, חשובה ראייתו של מבקר־הספרות ומעריך האמנות, אבל לענייננו עתה ראייתו של חוקר־ההווי ובוחן־הקורות חשובה כמותה. מבחינה זאת הדין עם האמירה, כי תיאורה של חצר אחת יוצא חובת תיאורן של חצרות הרבה, כשם שגילומו של מניין דמויות יוצא חובת גילומם של רבבות העשויים כצביונם ודמותם, ועיקרם של תיאור וגילום במה שהם מעמידים, מעשה סיפור ודרכו, את דיוקנם ההיסטורי־תרבותי של יהודי פולין, שיהודי־וארשה הם כמוקד־הליכוד של ריבוי פניהם.

ודאי, דרך התבוננותו של המספר יוצאת מלפני מעמדו ועמידתו במסגרת גידולו, והיא משפחת הוריו השרויה באמידות ממוצעת, וכבר הדגישו כמה ממעריכיו, שהמיצפה הזה הניח בידו לראות ולהראות את מעמד הבינונים שברחוב היהודים רב יתר משראו והראו מספרים אחרים, בייחוד אלה שמסגרת גידולם בשתי הקצוות – בני יחסנים מזה ובני דלת־העם מזה. אבל דרך התבוננותו של המספר אינה מצמצמת עצמה על בני מעמדו וקירובם, אלא מרחיבה והולכת, וכשם שהיא מקפת את הרבים המתהנים במסילת־מישרים של הכלכלה ואורחותיה, וכשם שהיא מקפת את הרבים מהם המתייסרים בשבילי מעקשים של הפרנסה ועקלתוניה, שאלה ואלה נתונים בתוך תוכה של הוויה יהודית על מסורתה ונוסחה, ואך מעטים פורצים אל מחוצה לה, והללו כשם שהם נראים בריצתם הבהולה במעלות־ההצלחה, כך הם נראים בדירדורם הנמהר במורדותיה, ומשנעשים סיבוכי היחיד ומבוכת־נפשו וסבכי־החברה ופיתולי־תמורותיה כפקעת בלולה אחת, אין לה התרה אלא בניסה אל מעבר לחיים, אם בשער הטירוף, אם בשער ההתאבדות. ההנחה, כי לפי תיאורו של המספר עולמם של גויים נראה בעצם יציבותו, ואילו עולמם של היהודים נראה כבערב תמוטתו, ודאי שהיא צדקה כשלעצמה, אך חובה שלא לשכוח, כי אין לפנינו שני צדדים שהמספר יוצא לגביהם ידי חובת טיפול שווה. אמנם, במציאותה של פולין ובירתה עולמם של הגויים, לפי מעמדם ומעיינם ושלטונם, עיקר, ועולם היהודים השרוי בקרבה כטפל לה, אבל לא כן היא הפּרופּורציה של התיאור במסגרת הסיפורים שלפנינו – בה עולמם של היהודים עיקר ועולמם של הגויים כטפל לו. וסימנך: הבא ללמוד על התמורות שהתחוללו במשך התקופה המתוארת בהווייתם של היהודים למד עליהם בעליל מתוך גורלותיהם של יחיד וציבור, אבל המבקש ללמוד אלה וכאלה בהווייתם של שכניהם הפולנים, אינו רואה כזה וכזאת, אף אם הפולנים הבאים על תיאורם מניינם הגון למדי, והקורא שומע אך מתוך שילובי־צדדין דברי הסברה היסטורית קצרה, שהסכימתיות שבה היא כמעט כורח, ובכדי התלוננו עליה המתלוננים.

ט

ואם כי עיקר עיוננו עתה היא פרשת הסיפורת של יחיאל הופר, אין אנו פטורים מאמירה כוללת בפרשת הביקורת שלו. סקירתה ניתנת עם מקרא הספר שבו הובא חלק מסותיו, הוא ספרו ‘מיט יענעם און מיט זיך’. חלוקתו המשולשת מורה על תחומי עשייתו במסכת הזאת – ראשונה יסעו מאמריו על ספרות יידיש ובעיותיה, לאחריהם על סופריה (לייוויק, מ. ל. הלפרן, אופּאטושו, בּרגלסון – ושניים אחרונים הם, כמדומה, ראשי־מוריו באמנות־הסיפור ודרכה, ראשון בייחוד על־פי עניינו אחרון בייחוד על־פי אמצעיו); ובאחרונה באים סופרי הפולנים (מיצקביץ', סלוֹבאצקי, טוּבים). קצת מאמריו, הדנים בלשון יידיש וספרותה, ושבהם אמר דעתו על מחרתם, העלו פולמוס ואפילו עז למדי. יש שראו בדבריו כפירה מזקת, ויש שראו בהם פיכחות שנונה, ויש שפטרום כפּארדוכּסיה מתחנחנת. אבל דומה כי התגובה עליהם באה מתוך רתיעה מפני חומרת ראייתו את מערכת הייחוסים של שתיים לשונותינו, עברית ויידיש, לאורה של המציאות על שתי פניה, השואה שעירערה את מעמדה של יידיש ותקומת ישראל שייצבה את מעמדה של עברית. ואמנם, הופר הגיע לכלל ניסוח מפתיע, העשוי להתפרש באופן שהעברית נעשתה לשונם של ההווה ושל המונים, ויידיש נעשתה לשונם של העבר ושל משכילים, וסופה כמין לשון־קודש של יחידים נבחרים ובהם עתידה. וכן העלתה פולמוס דעתו שהביעה בהרצאתו בכנס למדעי היהדות בירושלים, כי רפיונה של ספרות יידיש הוא במה שלא נכבשו לה המוני היראים, ואדרבה היא אף הבריחה את האינטליגנציה שבהם, אלה בני תורה שהתורה היא להם תורת חיים; והקשה מכל, כי סופרי יידיש לא הבחינו בברית שבין הדת והלשון, כי כל עוד לא פרקו עולה של דת לא פרקו עולה של לשון, ופריקת שניהם סופה טמיעה, תהליך שהיה מתמתן אילולא השואה, אך לא היה נמנע, שכן הנסיונות להעמיד את לשון יידיש כיורשתם של הדת, המקרא, ארץ־ישראל וכדומה, לא היו עשויים לאורך ימים.

ראייתו נמצאו לה פולגים לטעמיהם ונימוקיהם, אך לא היה בהם להפיג ממידת הטראגיות שבה – סופר שמהות רוחו צמחה מתוך רחשם של הרבים ומהות ביטויו עשויה לאוזנם ולבם של רבים, והוא רואם מתמעטים והולכים ומבקש אחיזה בטיבם. אך ראייה זו מבליטה את כוחו של אומרת לשאת בה, כשמלוא יגיעתו, עד מיצוי נפשו, נתון להמשכת חוט חייה ויצירתה של הלשון אשר אהב. ואם יש נחמה לסתירה הזאת הריהי באמונה, כי מעשה היצירה הוא־הוא המכריע.

ועוד זאת: הספר ‘מיט יענעם און מיט זיך’ יש בו כדי לשקף כיווני עיסוקו של המחבר, בתחומה של הגות וביקורת, אך אין בו כדי למצות נושאיו, שכן הרבה מדבריו, שכבר נתפרסמו, לא באו עוד במגילת ספר, בהם מסות ומאמרים בספרות הכללית (כגון על צ’כוב, המינגוויי) ועל ספרות יידיש (מאַנגר, רויזנבלאט, נ.ב. מינקוב ואחרים), וכינוסם מצוה.

י

והערת־סיום: בהינתן הספר ‘חצר בפּוקורנה’ בידי קהל העברים, ניתנת לו שעת־כושר להכיר אחד ספריו החשובים של יחיאל הופר, ובכל הנכון יבוא בקרוב משנהו, אך המבקש להשלים מצד־מה את ידיעתו בדרכו של הסופר יזכור, כי קצת דבריו ניתנו כבר קודם מעל דפי העיתונות העברית, מעשה מתרגמים שונים – בין בשירה (חנוך קלעי, שלמה שנהוד) בין בסיפור (מ. בר־און, דוד זכאי, שלמה צמח).

ביבליוגרפיה

ספרות ההערכה על יחיאל הופר היא מרובה, והבאנו בזה מה שיש בו צד נגיעה לניסוי הערכתנו.

1. אפרים אוירבך: דערציילונגען וועגן חסידות, טאָג־מאָרגען־זשורנאל, 24 באפריל 1960.

2. יצחק באַשוויס (וואַרשאַווסקי): (א) אידישע און העברעישע ביכער – ‘רב זלמן’ פון יחיאל האָפער, פאָרווערטס, 10 באפריל 1960; (ב) אַ ליטעראַרישע פאָרם וואָס ווערט פאַרגעסן, שם, 26 במאי 1963.

3. יעקב בוטושאַנסקי: ‘אַמאָל…’ פון יחיאל האָפער, איבערבליק, די פרעסע, 2–3 באוקטובר 1963.

4. אב קלמן בלאַט: (א) על מסות ספרותיות, הצופה כ"ט בטבת תשכ"ה; (ב) הפלגה אל העבר, שם, כ"ח בשבט תשכ"ו.

5. יחזקאל ברונשטיין: י. האָפערס עסיי ‘דאָס פּינטעלע ליד’ [מסה על איציק מאנגר], די גאָלדענע קייט, חוב' 40.

6. ק. א. ברתיני: דמויות והוויי שאינם עוד – ‘רב זלמן’ ליחיאל הופר, מעריב, כ"ח בשבט תשכ"ט.

7. יעקב גלאטשטיין: דריי פּאָעטן – יחיאל האָפער, אידישער קעמפער, 2 בפברואר 1951.

8. יהושע א. גלבוע: ורשה של מעלה ושל מטה – יחיאל הופר ו’חצרותיו', מעריב, כ' בכסלו תשכ"ד.

9. ד"ר וו. גליקסמן: (א) ‘יידישע הייף אין וואַרשע’ (‘אַ הויף אויף פאָקאָרנע’), אונדזער קיום טבת תשכ"ג; (ב) יידישע הייף אין וואַרשע (‘אַ הויף אויף מוראַנאַוו’), שם, תשרי תשכ"ד; (ג) פון יידישן עבר אין פוילן, שם, תמוז־חשוון תשכ"ו.

10. יחיאל גראנאטשטיין: על דמות חסידית מופלאה (על ‘רב זלמן’), הצופה, ו' בתמוז תש"כ.

11. מ. גרוס־צימרמן: שפע און צמצום, וועגן יחיאל האָפערס וואַרשעווער הייף, די גאָלדענע קייט 196, חוב' 44.

12. י. דורין: דער מאָנומענט פון וואַרשעווער יידנטום, לעצטע נייעס, 20 ביולי 1962.

13. ש. ד. זינגר: וועגן שרייבער און ביכער – יחיאל האָפער (על ‘רב זלמן’), אונדזער וועג, יוני 1960, וכן בקובץ בשם זה, תשרי תשכ"ב.

14. דוד זכאי (ז. דוד) (א): קצרות – ספר שקראתי ('אַ הויף אויף קאמאָרנע [צ"ל: פאָקאָרנע]) דבר, י"ב באדר ב תשי"ט; (ב) קצרות – מהמדף (על ‘רב זלמן’), שם, י"ח בניסן תש"כ.

15. מרדכי חלמיש (פלינט): (א) אַ בוך וועגן וואַרשע, אפריקאַנער אידישע צייטונג, 22 באפריל 1960; (ב) דמותו של ר' תנחום, על המשמר, י"ט באדר תשכ"ז.

16. יוחנן טברסקי: (א) יחיאל הופר (להופעת ספריו החדשים ‘רב זלמן’ ו’אמאָל'), הפועל הצעיר, ה' באב תשכ"ד; (ב) מסותיו של הופר, הפועל הצעיר, י"ג בתמוז תשכ"ה, והנוסח ביידיש: יחיאל האָפער – דערמאָנער און מאָנער, די גאָלדענע קייט 1965, חוב' 52.

17. יצחק טורקוב־גרודברג: (א) ‘אַמאָל’ ליחיאל הופר, דבר, כ"ב באב תשכ"ד; (ב) יחיאל האָפער – מיט זיך, פאָלקסבלאַט, י"ח בתשרי תשכ"ה; (ג) יחיאל האָפערס ר' תנחום, שם, כ"ד ניסן תשכ"ו.

18. (א) וולף יאסני: זכרונות אין קינסטלערישער פּראזע [על ‘ר’ זלמן'], טבת תש"ך; (ב) אַמאָל און היינט אין די דערציילונגען פון יחיאל האָפער, צום דערשיינען פון זיין נייעם בוך [על ‘אַמאָל’], לעצטע נייעס, 2 באוקטובר 1963.

19. פנינה מוסקוביץ: תולדות חצר בוורשה [על ‘אַ הויף אויף פּאָקאָרנע’], אומר, ט"ז תמוז תשכ"א.

20. יעקב פילובסקי: צי דאַרף מען צוגיין מיט אַ מעסער, דיסקוסיע אַרטיקל, פאָלקס־בלאַט, כ"ד באייר תשכ"ה.

21. י. פרייליך: שמועסן וועגן ביכער – ‘לידער פון דער נאַכט’ פון יחיאל האָפער, אונדזער וואג, 15 בפברואר 1952.

22. שלמה צמח: חסידות וחסידים, דבר, ח' בסיון תשכ"ו.

23. יחזקאל קורנהנדלר: ‘ר’ תנחום' פון יחיאל האָפער – דער שילדערער און באַזינגער פון די וואַרשעווער יידן, די פרעסע, 4 בפברואר 1968, וכן: דרום אפריקע, מארס־אפריל 1968.

24. ב. קרוא (קרופניק): בין עברית ואידיש – חשבון ‘עם הזולת ועם עצמנו’, מעריב, י"ז בחשון תשכ"ה.

25. ישורון קשת (יעקב קופלביץ): (א) שני סופרי יידיש – יחיאל הופר ‘חצרות בוורשה’, מאזניים, ערב ראש השנה תשכ"ג; (ב) יחיאל הופר ו’ר' תנחום' שלו, שם, אב תשכ"ה.

26. מלך ראַוויטש (ח. ז. ברגנר): (א) מיין לעקסיקאָן [ערך יחיאל הופר], 1958, עמ' 157–158; (ב) 'רב זלמן’ – אַ טשיקאָווע בוך פון יחיאל האָפער, קענעדער אָדלער, 6 ביוני 1960.

27. יהושע רפאפפורט: (א) נישט קיין צווייטער ‘ר’ אבא', צוקונפט, מאַרס 1961; (ב) נאָטיצן וועגן ‘אַ הויף אויף מוראַנאָוו’, זיין, אוקטובר 1963.

28. ק. שבתאי (קלוגמן): (א) יחיאל האָפערס ‘ר’ זלמן', היימיש, תמוז־אלול תש"כ, וכן: דער שפיגל, פברואר־מארס 1961; (ב) אנשים הבאים למערכת – מי קא משמע לן ספרות יידיש?, דבר, כ' בניסן תשכ"ה.

29. אליהו שולמן: (א) וועגן יחיאל האָפערס בוך [על,א הויף אויף פאקארנע'], דער שפיגל, תשרי תש"כ; (ב) ארום דער יידישער ליטעראטור [על,א הויף אויף מוראַנאָוו'], דער וועקער, 1 ביוני 1963.

א

יוסף ארליך הוא כמין בין יחיד באזור ספרותנו – סיפוריו, בין אלה שכבר יצאו במגילת ספר, החל בספרו “דמויות” והנובילה הגדולה יותר “טוב הארץ”, וכלה, לעת־עתה, ברומן “ההרריים”, ובין אלה הפזורים עדיין בכתבי־עת, כמו למשל “אפקים דולקים” לשון־כתיבתם היא יידיש, אך לשון פירסומם היא עברית, ועברית בלבד. הריני מדגיש את התיבה בלבד. שנות־ידידות ושותפות־עבודה, שהניחו בידי לעמוד על מזגו ולהתחקות על התפתחותו, החווירו לי את עצם הסתירה שבין נאמנותו ללשון, שבה הוא כותב, ובין עקיבותו בלשון, שבה הוא מתפרסם, בחינת סתירה, שאין הוא יכול ואין הוא רוצה להמנע ממנה.

אין הוא יכול – הוא מכלל הטבעים, העומדים בצמידותם לשורש הצר יותר של ראשיתם בילדותם ובנעוריהם; אין הוא רוצה – הוא מכלל האפיים, הנאחזים בגזע הרחב יותר של המשכם בימי בישולם ושחרורם; ובין שורש וגזע מתחולל משברו של הדור, מהפכת העקירה משם וההנחה פה.

ב

המתיחות שבין הטבע והאופי הביאתו לידי־כך, שדברו הכתוב מדבר בלשון ביתו הישן, הלשון המיוחדת של גדול שבטי־היהודים, ואילו דברו הנדפס מדבר בלשון ביתו החדש, לשונם הכוללת של כל שבטיהם. ואף־על־פי־כן לא אעלים, כי התקשיתי תמיד להבין, כיצד לא עלתה בו תשוקה לראות את דברו נדפס כפי שנכתב, ואותה קושיה התחדדה מחמת מאורע מוזר – הנובילה שלו “אפקים דולקים”, המתארת את מאבק המעפילים עם רשות המאנדאט, ושנדפסה בתרגומי ב"מולד", נתעורר עליה ברוב־ענין עורך כתב־עת חשוב ביידיש ומתוך שלא שיער כי מקורה ביידיש, הושיב מתרגם ואף פירסם תירגום מתוך תירגום. סברתי, כי המקרה הפיקאנטי יעמיד בפני המחבר את סתירתו במלוא חדותה הפאַראַדוכסית, ואמנם, טעיתי: הוא אך חייך חרש לתוך עצמו, ולא סר מדרכו, והוסיף לשחק בשובבות אותו מחזה שבין יוסף ואחיו: כי המליץ בינותם.

ג

אבל לא לעולם חוסן הוא פסוק קדום במשלי. לא לעולם מתיחות כזאת, וסופו של יוסף אמירה של ציווי; שלחו כל איש מעלי, ואף המליץ בכלל כל איש, והמישנה־למלך מגלגל שיחו עם אחיו כדרך שגילגלו עד דותן. גם תאומו־לשם, הרחוק־רחוק, המספר שלנו, נתפס עתה בסטייה מדרכו, וכמובן טעמה ונימוקה עמה. כי הנה הרחיק מעליו מעודו את עולמו של ביתו הישן על מכלול נושאיו ולא נגע בהם אלא במידה שהצריכתה הבנת הנפשות בביתו החדש. אנו מדגישים: בכתב; שכן בעל־פה כמעט שאין אני זכור שיחה אחת מרוב שיחותינו, שלא יזכיר, יצייר, יאפיין בה את עיר מולדתו, וולברום שבפולין, שלא זו בלבד שהיא מרוקמה בלבו, אלא נבלטת מכלל שיעור קומתו עד הדגשים של חיתוך דיבורו. לא בכדי הסריט אוריאל וויינרייך שעות תמימות את שיחותיו כתרומה של ממש לאַטלס של היידיש הפולנית. והנה עתה נזדמנו השבכתב והשבעל־פה וחלה הסטייה הנזכרת – מספרנו התחיל כותב על וולברום, ולעת־עתה שירטט כמין דיוקן כולל של עיר־מולדתו. הדיוקן הזה מצויים בו כל יתרונותיו בסיפור – בקוים קצרים וחדים עולה לפנינו העיר על אוירתה, טיפוסיה, דרכה בחול ונוסחה בשבת, פרנסותיה ומנהגותיה, והקורא לא ישבע מתמוה, כיצד ניתן לדחוס לתוך מסגרת קטנה כזאת עדת־יהודים שלימה על אופיתה וגורלה.

והצד המפתיע הוא לא בלבד בתוכן, אלא גם בצורה – בקפלי יידיש ספרותית, המקויימת על חומרת כלליה, מסתתרת, בפחזות וחן, היידיש הפולנית, שהשם־יודע מה טעמים הנחיתו אותה לדרגת דיאלקט. היידיש הוולברומית מפרכסת פה מתוך תיבה בודדת, מתוך דגש של אידיום, מתוך ייחוד של תחביר, ואף על פי שהמחבר דבר אין לו ולמרידת־הלשון הטוטאלית, נוסח־ווייסנברג, ואף לא ליגיעה להשביח מעט מזלה של היידיש הפולנית, נוסח פרילוצקי, הרי זו כממילא מחאת־חשאי על הניבילציה הלשונית, שגרמו לה הלכה חפוזה והלכה־למעשה חפוזה ממנה. כיצד ניתן לגלם, באצילות ואמנות, מחאת־חשאי כזאת, הראנו זה מקרוב יחיאל הופר בחצרותיו, חצרות וורשה.

ד

הטבע הרכין מעט את האופי, והאופי שחה אך לא נכנע. דיוקן וולברום, שניתן תחילה בספר יזכור של בני־עירו, ניתן עתה בתוך טבלאות שלו עצמו, (הוצאת ספרית י. ל. פרץ תל אביב), וכתיבתו כפולת לשון – יקראו לא בלב בני־עירו ושאר קוראי־יידיש, אלא גם הנפשות של סיפורי־המחבר: הייקים והצברים שב"טוב הארץ"; המעפילים מכל תפוצות אירופה שב"אפקים דולקים"; הכורדים ושאר עולי מזרח שב"ההרריים".

אחד מקרא ואחד תרגום הוא מעשה ישן. החידוש הוא בכלל שנתקיים עתה: דף כנגד דף. ואף חידוש זה נעשה קמעה קמעה מסורה – שלשום עשה כן אפרים אוירבאך בקריתו הלבנה, שתירגום אליהו מייטוס בצדה; אתמול עשה כן איציק מאנגר, במבחר שיריו ובלדותיו, שתירגום שמשון מלצר בצדו; היום עושה כן יוסף ארליך בדיוקן וולברום, זעיריה כמעט־רוחומובסקאית, שתירגום שמאי מאַנדל בצדה. מסורה כוללת בקרבה בדרך הטבע – המשך.

[כ"ט טבת תשכ"ג]

ראשית פירסומו של דוד פוכלניק עשויה היתה כדבר סנסציה קטנה – ב־19 בדצמבר 1934 נדפסה בעתונם של שונאי־ישראל “גאַזיטא ווארשאבסקה” (תחילתו “דוואַ גראָשי” וסופו “דז’ינניק נארודובי”) נובילה ושמה, כשם קללה פולנית נודעת: Psia krew (= דם כלבים). ובראשה הערת המערכת, שנאמר בה, כי דרכה לקבל רוב מכתבים של קוראים, והנה זה־מקרוב קיבלה מכתב מן הפרובינציה, ותכונתו הכפולה – חביבותו ותרבותיותו, מצטרפת לה תכונה שלישית – לשון כתיבתו ביידיש. ומתחת להערה ניתן גוף הנובילה בתירגומה ללשון־הפולנים. עצם העובדה, כי עתונם של שונאי־ישראל, על פי מהותם הפסיכולוגית ותכניתם הפוליטית, פירסם נובילה שענינה גנותה של דמות טיפולוגית בתוך האנטישמיות הפולנית, ולא עוד אלא שטרח, לשם־כך, להושיב תורגמן שיתרגמנה מיידיש, היה בה כדי לגרות יצר עתונים ועתונאיהם, ושעל־כן ענין הנובילה ומחברה נתפרסם עד מהרה כמעט בכל עתוני־היהודים בעולם. מהם שהסתפקו בסיפור־המעשה, מהם שפירסמו את מעשה־הסיפור, כשרוב הכותבים לא דנו בסיפור אלא בחינת תעודה, ואך מיעוטם (כגון “היינט” בווארשה ו"דבר" בתל־אביב) אף התעוררו עליו בחינת ספרות.

אין בידנו לברר איך ועל־שום מה נתעורר המחבר, יליד ברסטצ’קה ותושבה, ספּר לנו חובת־אוּמנוּת וסוֹפר לפי חיבת־אמנות, לשלוח את חיבורו למערכת עתונם של מובהקי־האנטישמיים בפולין, אך ודאי מותר לנו לשער, כי לא היה זה בכור־חיבוריו ששלחו למערכת, וודאי קדמו לו חיבורים ששלחם למערכות עתוני־בני־עמו, אלא שמערכות עתוני־בני־עמו לא פירסמו את ששלח להם, ואילו מערכת שונאיהם הכבוּשים פירסמה את ששלח לה, וכך נפתחה הקאריירה הספרותית שלו פתיחת־פירסום מוזרה ומשעשעת כאחת. כבית־אחיזה קטן להשערתנו היא אמירתו במכתבו לרעו, שמתוכו אנו למדים, כי כשיצא לרשות־הרבים, כבר היה עשור של כתיבה מאחוריו, כתיבה שאין פירסום לצידה. כבית־אחיזה גדול להשערתנו היא עשייתו בכלי־המבטא שבנאו לימים “צוויט” [= לבלוב] שמו, ושעיקרה סיוע לכוחות צעירים, שאין ניתנת להם דריסת רגל בבימות־הספרות הקיימות; ומתקופת מלחמתו לאחרים עולה נעימת התרעומת של מי שנפגע כמותם, ועשה ענינו כענינם וענינם כענינו. ולא עוד אלא דומה עלינו כי הפירסום המפתיע שניתן לו, גרר אחריו יותרת פגיעה, שראה את כל העתונות היהודית מפנה יריעה גדולה לכתיבתו בתחום־הסנסציה, אך אין בה עתון המוכן לפנות פיסה קטנה לכתיבתו מחוצה לתחומה של הסנסציה. קרוב להניח, כי אחרי פירסום הנובילה גבר משלוח דבריו למערכות, ומשראה גם עתה דינם כדין־גניזה, התעורר תחילה לעשות לעצמו, ואחר כך גם – ואפילו בעיקר – לאחרים, שכמותו כמותם: מתדפקים על שערי־מערכות, ביחוד מערכות־הספרות, ואינם נענים, וסוברים כי פסק־דינם של אלה, שנעלו פתחם לפניהם, כולו עיוות, שזדונו מרובה משיגגתו. וכך נעשתה עיר מצער, ברסטצ’קה, למשך שנים אחדות, מרכז של רחש־ספרות, כתנועה־זוטא.

ב

אולם עד שנעסוק בעשייתו ודרך־עשייתו של מחבר הנובילה, שזכתה לגודל־פירסום, ראוי שנבדוק בה גופה. ענינה מעשה באיש־פולני, ששמו וכינויו קארול השחור, ושעל שום עלילותיו במלחמת עצמאותה של פולין ניתנה לו מתנה אחוזה גדולה, והוא ידוע על כל סביביו בשנאת־יראל גמורה וחלוטה, ואילולא אמונתו הקתולית היה גוזרם על ימינו ושמאלו ועושה בהם כלה. כל כך למה, מעשה ששמע שני יהודים מתבדחים, אמר ראשון: שלשה דברים של איוולת ברא הבורא, והם קוף וחמור ושונא־ישראל; אמר אחרון: אינם אלא אחד, שהרי קוף וחמור סיכומם שונא־ישראל. שנאה, שהתלקחה בו למשמע החידוד, גברה והלכה מכוח קריאתו ב"גאזיטא ווארשאבסקה", עד שכל העולם כולו נראה לו כקאפוטה השנואה עליו; ומנוי וגמור עמו, שאף שנשא אשה לא יעמיד וולדות, אלא לאחר סילוקם של המרגלים היהודים ממולדתו, שאין הוא רוצה שילדיו יראו פרצופם של יהודים. אבל כל אלה אין בכוחם לערער את הכלל הנקוט בידו, שאין הוא מוכר יבולו לסוחרים נוצרים אלא לסוחרים יהודים בלבד ולא עוד, אלא בבוא אצלו סוחר־יהודים הוא מושיבו בטרקלינו, המעוטר דיוקנאות של גדולי תולדות־עמו ופילסודסקי בכללם, ומשבח את עם־היהודים ובלבד להשביח את המקח. וסופו של אותו קארול, שהוטלה דליקה באחוזתו ונשרפה כליל, ומשנידלדל, – הכל רחקו ממנו, ואך הנפח הביאו בצל־קורתו, ובבוא הנשרף לבקש עזרה מעם ידידו הרופא הוא פוטרו בדבר־תנחום, כשם שקרובו הפקיד האמיד פוטרו בדבר־אנחה, והוא הדין בכל שאר ידידיו וקרוביו, ואך בעל־הקאפוטה מנחמו תנחום־של־ממש, שהוא עוזרו בממונו; וכשהנעזר מודה לו, מובלעת לתוך תודתו רטינה: דם־כלבים, בעל־קאפוטה, דם־כלבים.

אין צריך רוב בדיקה כדי להעלות, כי מחבר הנובילה שירטט בה כמה קוים מימי שלטונם של הפולנים בשטחי הספר (kresy) ואפילו הבליע בה, כמובן ברוב זהירות, את עמידתו הפוליטית, אבל לענייננו חשובות שתי בחינות. הבחינה האחת היא בתיאור הטיפוס של שונא־ישראל העשוי דו־פרצופין – פרוגראמה כללית לחוד ותועלת פרטית לחוד. דומה, כי הגנות הזאת היא שעוררה את עתונם של האנטישמים לפרסם את הנובילה, כדבר־תוכחה לסוג אנשים מסויים שבה, ובשל־כך היתה גם מוכנה לבלוע את השבח של בעל־הקאפוטה, ביחוד שאפשר שגם הוא ייראה שבח מסופק, כי מה רבותה היא שאיש־ישראל עוזר למי שמכריז את היטלר כפודה ומציל; ובכלל מה מידה היא שאתה מסייע בידי מי שעומד לכלותך. אבל המחבר הרי גם הגנות הזאת וגם השבח הזה, הם לו פתחי־ראייה כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. לענין הגנות – לימים נשמע גם בסיפוריו האחרים דבר־ביקורת מתוך ההבלטה של דו־פרצופין וכיעורו, אם כי על דרך חלוקה אחרת: רשות הרבים לחוד ורשות היחיד לחוד. כך, למשל, נשמע דבר־ביקורת על אנשי “תרבות”, הדורשים ללשון העברית ברשות הרבים ומדברים בלשון הלועזית ברשות היחיד, כשם שהם מלמדים עברית בכתלי בית־הספר ומדברים פולנית ברחוב. לענין השבח – לימים נשמע גם בסיפוריו האחרים דבר־התפעלות על מי שמידת־האדם שבו מעוררת לעזור לגדול אויביו, ואפילו איבתו מגעת כדי תאוות־כליתו. בנובילה שנדפסה בספר סיפוריו הנקרא על שם הנובילה הנזכרת “הינטיש בלוט” (הוצאת ל. הירשאאוגה, ווארשה 1937) ושמה: צום טייפל די קערציקער (צ"ל: קרעציקער) זשיד" [ = לעזאזל אתה יהודי מצורע] ומובא בה מעשה בחבורת סטודנטים גויים הרובצים לחופו של נהר ומספרים תעלוליהם בחבריהם היהודים, ואחד מהם מתגלה לו בקירבת מקום יהודי והוא מתנפל עליו באגרופיו ויורק בפניו, אולם כשהוא יורד לטבול לשעה בנהר ונגרף לשיבולת־הגלים וקרוב להטרף בהם, מתברר שכל חבריו הגויים אינם יודעים לשחות, מה שאין כן אותו יהודי מוכה ומרוקק, היורד אל הגלים ומצילו, והצלתו נקמתו. נראה כי בשתי הנובילות הפעיל המחבר מה שהוא קורא בסיפור אחר: דאָס פינטעלע מענטש [ = הנקודה אדם], מטבע העשוי על פי האמירה הנודעת: דאָס פינטעלע ייד [ = הנקודה יהודי].

ועתה נחזור לנובילה הראשונה ונעיר על הבחינה האחרת שבו, הנראית חשובה בעינינו. בבואו לתאר בה את הטיפוס השנוא עליו ביותר מחוץ – בעל־אחוזה שונא־ישראל, ובבקשו להראותו בפיסגת־שנאתו, הוא מעמידה על תשוקתו לעקור את הלשון היהודית מפי שונאו: וראה גם ראה, בבואו לתאר בנובילה אחרת “וועווקע דער יידישיסט” את הטיפוס השנוא עליו ביותר בבית – גביר בעיירת־היהודים, ובבקשו להראותו בפיסגת שנאתו, הוא מעמידה על תשוקתו לעקור את הלשון היהודית מפי בנו, תשוקה המביאה לידי תיגרת ידיים בין האב ובנו, מתוך תיאור סיטואציה שהנחת עצם אפשרותה היא אבסורדית.

ג

אולם משהזכרנו את הנובילה “וועווקע דער יידישיסט”, שנדפסה בקונטרס “צוויט” (מאי 1938) ואת הנובילה “צום טייפל דו קרעציקער זשיד”, שנדפסה בספרו הנזכר, הקדמנו את תולדות דרכו של מחברו, ודין שנחזיר את עצמנו אל לאחר פירסום תירגומה של הנובילה “דם כלבים” ונעיר כי, אמנם, מקורה נדפס אך מקץ שלוש שנים לאחר פירסום תירגומה בספר הנזכר, ואותו ספר לא היה בכור ספריו, כי שנה קודם לכך פירסם ספר אחר, קובץ נובילות ושירים, הנקרא על שם נובילה שבו “כ’וויל נישט שטארבן” (הוצאת וואָלינער פרעסע, לוצק־ווארשה־ניו־יורק, 1936) הפותח במבוא, שענינו הבעת שמחתו של המחבר על הופעת פרי־ביכוריו על אדמת וולין. שלוש התיבות האחרונות ראויות לתשומת־דעת, שכן המחבר ראה תחילה כתעודה לעצמו להיות כאפוטרופסם של כוחות הספרות הצעירים, שביטוים יידיש, ומחוזם מחוזו, והתעודה הזאת בולטת, אמנם בקונטרסי “צוויט” הראשונים. אמרנו: תחילה, שכן לימים נתרחבה לו תודעתו וראה עצמו כאפוטרופוס של כוחות־הספרות האלה בפולין כולה, ולא זז מדרך־הרחבתו עד שפשטה על כל העולם כולו, ביחוד עם תכניתו לייסד אגודת פען יהודית צעירה (תרתי משמע – גם כתרגומו: קולמוס גם כנוטריקון: פ’אעזיע, ע’סעיי, נ’אָוועלע, כלומר פיוט מסה וסיפור, רמז לאגודת פא"ן הנודעת), שנזעקו לה ולתכנית הקונגרס שלה לא פחות ממאה ושנים עשר צעירים.

האמנם כתיבתו שלו עצמו, בין בשני ספריו בין בקונטרסיו, שמניינם תשעה, רובם חוברות בודדות וקצתם חוברות כפולות, וכן כתיבתם של אלה שנמשכו לו, הצדיקו יומרות כאלו, היא שאלה לגופה, והמשיב תשובת־לאו לא יפגע במידת האמת. אבל ממרחק־הימים חובה היא לציין, כי גם לאחר שאנו רואים בבירור, עד־מה תביעתו היתה מרובה מיכולתם שלו ושל חבריו ועד־מה תנופתו היתה מרובה מכשרונם שלו ושל חבריו, הרי עצם התביעה ועצם התנופה הם עדים לרחשה של פרובינציה נידחה וכוחותיה הבלומים, שביקשו בספרות לא בלבד ביטוי לפרפורי־נפשם אלא גם מפלט ממצוקת־חייהם, ונמצא שהבחנה הספרותית אינה הבחינה היחידה, שעל פיה עשייתם נידונית, וביחוד עשייתו של מעוררם ומלכדם, שגילה בה כוח־השפעה על זולתו, וביחוד כוח התמדה שכמותה כעקשנות. ולא עוד, אלא כשאנו בודקים ביציריו שלו, ייפלא בעינינו גודל־השפעתו, שהרי טיבם הוא, פעמים הרבה, פחות משל יצירי הקרובים והרחוקים שנתלקטו סביבו והשתתפו בקונטרסיו. ואפשר דין שפשרה של החידה הזאת יתבקש לא בסיפורו ולא בשירו ולא במאמרו אלא באיגרתו, סוג כתיבה ששיקע בו רוב שקידה – בידנו היו אך שלושה צרורות שניצלו, צרורי מכתביו לידידיו בארצנו, אליעזר וורצל, שהיה ראש־עוזריו מרחוק, ל. פופיק וי. מאַניק־לדרמן, ועל פי שיעורם ניתן לנו לשער, מה עצום היה היקפה של חליפת־המכתבים עם עשרות אחרים. מתוך המכתבים האלה ניבטת אישיות היולית המצויינת במידה של תמימות ובמידה של ישרות, שנזדווגה להן מידה של קנאות, והשלישיה הזאת היא שגייסה סביבו כמה וכמה כוחות, מהם שהיו מעולים עליו הרבה, ולימים אף יצא להם מוניטון.

וזאת לזכור, כי ראשוני משתתפי “צוויט” לא היה לפניהם אלא אותו קובץ סיפורים ושירים, ואפילו היו ממתיקים דינו, היו מתקשים על פיו בלבד לראות מחברם כמורם ומדריכם של אחרים. נמצא, שלא צדדי אישיותו על ביטוים בספרות עשו, אלא צדדי אישיותו שבאו על ביטוים באגרותיו עשו.

ד

ואכן סיפוריו ושיריו ראשונים כמיני עמעומים וגישושים הם של מי שמבקש להביע את עצמו ואת סביביו, אך דרך־הבעתו אין בו להעיד, כי אמנם עשוי מחברם, גם בהמשך התפתחותו, לקיים תעודתו כהלכה, באופן שמיבצעו ידביק את משאלתו. ומה משאלתו, תיאור חיי סביביו כפי שהם נראים לו, וכיצד הם נראים לו, בתכלית־דכדוכם – בין לפנינו הרשימה על אותו בן־העניה, שאין אגל מים ופירור סוכר וטיפת נפט בביתו, ומתוך רוב רעבונו הוא מתנפל על חלון־ראווה של חנות מאפה, משבר זגוגיתה, אך נופל ונופח נפשו; בין לפנינו השיר על אותו יתום, שניתן לו ביום בר־מצוה שלו לא זוג־תפילין אלא זוג־דליים ונעשה שואב־המים של העיירה, וכך גילגל בחיי־עניו עד זיקנה, ומשחש אחריתו קרובה בא לקיים נדרו, שנדר ביום בר־מצוה שלו, להניח את מלוא חמתו, והוא עולה למרום־גגו של בית־המדרש ומטיל את עצמו מעליו ומאדים בדמו את לבנת־השלג; בין לפנינו הרשימה על הצדיק ברחוב החנוונים, שלא רצה במעשי־מירמה, ועל־כן היה לשנינה בפי בן־אומנותו, השוטה־בחרוזים, וסופו נעל חנותו והלך לעבודה שחורה, וסוף־סופו פלט את דמו בשעת העבודה; בין לפנינו רשימה על אותו צעיר בריא ובטל־מאונס ורעב, שנתקלת בו ילדה נוצריה וככר־הלחם שבידה מתגלגל לידו, וכשהוא גובר על יצר־רעבונו ומשיב לה את הככר, היא יראה לקבלו ומזעיקה שוטר האוסר את הצעיר הרעב ומביאו לפני בית־הדין, ובזכות העונש שנגזר עליו, הוא זוכה בבית־האסירים גם לעבודה וגם לפת־לחם; בין לפנינו הרשימה על אותה אשה נידחת, קרועה ובלואה, המבקשת ביום־קור לחמם את נפשה במראה נעליים שלימות שבחלון־הראווה, אולם בעליו מגרשה בניאוס, וסופה שוברת זגוגיותיו וסוף־סופה המאסר מעניק לה פינת־חום – לפנינו לא בלבד אחידות של נושאים אלא גם אחידות של ראייה, שיש בה אמנם צד גדול של מחודדוּת, מכוחה של סכימה פרוגראַמטית, שאינה מדירה עצמה משיעורים בדויים או מוגזמים של ניגודים, אבל אין ליטול ממנה את אמיתה, שכן עצם־ההווייה הקודרת יש בה משיקופה של מציאות. הסכימה הפרוגראמטית מקורה בהשפעתה של הספרות הקומוניסטית ושלוחתה ברחוב היהודים בפולין, אבל עצם מצעה מקורו בהשפעתו של י. מ. ווייסנברג שרישומו, ביחוד בהרכב האמצעים ניכר הרבה; אלא שההבדל שבין המשפיע ובין המושפע הוא לא בלבד כהבדל בין פיסת־כשרון ובין כליל־כשרונות כי אם כהבדל עיקרה של הגישה, שהמשפיע דרכו באלמנטריות והמושפע דרכו בפרימיטיביות.

ולענין השפעתו של ווייסנברג, הרי היא ניכרת לא בלבד בפרקי־הטראגיקה הרבים אלא גם בפרקי־הגרוטסקה המעטים, כגון סיפורו שענינו מעשה החובש הזקן המתייתר עם הופעת הרופא הצעיר והמטפלת חומדת לה לצון ומהבהבת באפלת־הלילה בכסיותיה הלבנות והוא מדמה, כי אשתו המנוחה באה לפקדו, ולבו נרעש עד שהוא חדל לדפוק; וביחוד סיפורו העשוי מחזור סיפורים “בימקע נאַר” [ = בימקה שוטה], שקצת פרקיו נדפסו בקונטרסי “צוויט” (פברואר 1938 – דצמבר 1939), ובהם הוא מנסה לברוא טיפוס של שוטה־העיר, המתענה תחת ידי אשתו הקרויה לו כּסנטיפה, ואנו רואים אותו במעמדים שונים – אם בשעה שהשוטה בא אל הרופא, שהיה לפנים ידיד־נעוריו ועתה הוא נתנכר לו, וכשהשוטה מספר לו עניו ורעבו, הוא נותן לו שני זהובים והשוטה פותר את הסתירה שבין חפצו להשיב את הנדבה ובין כרחו לקבלה במה שהוא נוטלה ויורק בפני נותנה (הוא תמה לעצמו על עוזו ותולאו בבחינת דאָס פינטעלע מענטש שבו), ובאותה נדבה הוא קונה מזונות ומביאם בשמחה לאשתו, והיא מקבלתם מידו אך נועלת בפניו את הבית, והוא נשאר ברחוב רעב כבראשונה; בין בשעה שהשוטה מתנקם בה באשתו מתוך שהוא משנה את דמותו עד כדי חשש ששוב אינו הוא עצמו ואך שפעת־קללותיה מחזירתו לעצמו; וביחוד בשעה שהשוטה יוצא לתעודתו, תעודת מבקש האמת, וכדמותו הגרוטסקית כן חיפושיו הגרוטסקיים, שהאמת מתבקשת לו בתלי־אשפה, עד שהיא נמצאת לו במראה של גמד־לילה, והוא רץ אחריו לתפוש את מצנפתו האדומה, שהיא ערובה למזל טוב, ובאמת הוא תופש מצנפתה של גברת וסופו מוקש רע – בכל המעמדים האלה, המבקשים להבליט את הניגוד בין שני היסודות, יסוד הדמיון הממריא ויסוד השיעבוד המרתק, חסרונות הכותב עודפים הרבה על יתרונותיו, ועיקר חסרונותיו, שגלמיות המתואר באה מתוך גלמיות המתבאר, אבל אין לשלול מעצם התיאור ודרכו גישוש, ואפילו עקיב למדי, למחוז התיאור של ווייסנברג, שזיקת הכותב עליו ניכרת לא בלבד בקשריו עם מקורביו ופעליהם – הרי פירסם בעצמו מעל עמודי “די פאָסט”, כמין מחזה ששמו “דער לזניק”, כלומר הצדיק הל"ז, ובקונטרסיו שיתף את אברהם פוליבה מזכירו של הסופר הגדול ואחרים, אלא ביחוד בהספדו שקשר עליו במאמרו “טראגעדיע ווייסענבערג” (“צוויט”, חוב' 7־6). הוא מתארו אדם גדול, שקטנים התנכלו לגדולתו; כשם שהוא מגדירו דובר המלה האמנותית לאמיתה, שמזומנת לו הכורסה הגבוהה ביותר בכותל־המזרח של התרבות היהודית החילונית הלוחמת; והוא מבאר את ההתנגדות לו כאימת הפיליסטר המקצוע מפני הרוח הלוחמת המהפכנית, אימה שהמשכה בא על ביטויו בהמשכה של התנפלות פרועה על תלמידיו.

ה

אין צריך לומר, כי אף שהכותב לא פירש, הרי מכללם של דבריו מתפרש, כי הוא מונה את עצמו בכלל תלמידיו של ווייסנברג, כעדות הכרזתו: “חי אדם גדול, כשרון ענק ו – איננו. עתה הוא חי בלבבות”; וביחוד כעדות תוספת־הכרזתו על חלוקת התפקידים של מתקיפים ונתקפים, הקרובה שתשתנה מקצה אל קצה – שהרי ה"יונג־פען־פארבאנד" עומד מאחורי הכותב. תוספת־הכרזה זו אפשר שהיא מבארת את עיקר הסכנה, שארבה לו ולשכמותו ושהם אמנם נלכדו לה – משראו את עצמם יורשי ווייסנברג, נצמח להם כמין זיהוי שבין רבם בחינת עורך ובחינת סופר, כשם שנצמח להם זיהוי שבינם לבינו משתי הבחינות כאחת, ולפי שהוציאו את מעשי רבם מכלל ביקורת, בא הזיהוי והוציא גם אותם עצמם מכלל ביקורת, ביחוד כשכל הביקורת שמחוצה לחוגם וסביבם נחשבה להם, כדרך שנחשבה לרבם, כמעשה תככים של כנופיה, שהשליטה את עצמה על הספרות להשחיתה, ואף השחיתה אותה עד היסוד בה. ההיזק של הזיהוי הזה, כשם שהוא ניכר בכמה וכמה גילויים אחרים של השפעת ווייסנברג, הוא ניכר גם בגילוי שלפנינו – חיקוי־דרכו כמספר מושלם היה קשה, אבל חיקוי דרכו כעורך נפסד היה קל, ומשהפליגו לקו־הקולות הרי יותר משירשו מזעף־אמיתו כאמן, ירשו מאמת־זעפו כאידיאולוג, ולא נצמחה להם טובה יתירה.

ואכן, משנתפס בעל “צוויט” לשלילה טוטאלית של העשייה הספרותית הקיימת – שלילה שבה התנפחו, למשל, “ליטערארישע בלעטער” ועורכם נחמן מייזל כדי מעצמה של מפלצת – נתפס כממילא לאטימות מפני דבר ביקורת, ואם ספרו ראשון נראה בעיני משה שימל בחזקת קוריוז (“היינט”, גל' 135, 11 יולי 1937) שלא כדעת מ. ב. שטיין (דאָס נייע וואָרט", גל' 136, 4 יוני 1937), הרי לא די שהמבוקר עושה את עתונו בימת הגנה על עצמו, ובשני מאמרי ערעור, ומפרסם מכתבו הפרטי של המבקר, כביכול כראיה־לסתור, אלא כשנשמעת הערה בגנותו של כתב־העת שלו מפי רחל אוירבך (“פאָרויס”, גל' 1, 26 ינואר 1926), הרי היא זוכה לכינוי “שני למשה”. אבל נראה, כי בעל “צוויט” נפתלו בו פגיעותו וישרותו, ובבואו לפרסם הערכה על ספרו של משה שימל “אומעטיקע לידער” הוא מניח לו לחברו שיאמר דברי שלילתו מבחינה אוביקטיבית, אבל הוא עצמו אומר דברי־חיובו ואפילו גוזמה קתני. מה שאין כן יהושע פרלה – בקונטרס מוקדם נאמר שבחו ואילו בקונטרס מאוחר נאמרה גנותו, על דרך מעשה הכתרתו כמלך הגראפומניה והשונד, שכתרו עשוי כטווס זהב המשובץ רומנים שחתימתם שלושה כוכבים שחורים; וחידת המהפך היא בכך, כי בין קונטרס לקונטרס נדפס ב"פאָרויס" מאמרו של פרלה בגנותו של בעל “צוויט”.

אכן בעל “צוויט” רגישות מופלגה היתה בו, וביאורה היא לא בלבד בחסרונה של הארת פנים לביקורי־נסיונותיו בספרות ולא בלבד בחיבוטיו הקשים לפרסם את עצמו בכוח עצמו ולבנות את בימתו לעצמו וביחוד לאחרים (הוא שהיה תחילה ספּר ואחר־כך בעל מסעדה קטנה, כילכל את בימתו מכיסו ומתרומותיהם – לפי הגדרתו והגדרתם: מס עצמי – של משתתפיה, (כך נהג ווייסברג בכתבי־העת שלו), אלא גם בבדידותו הכפולה. שכן טובי־צעיריה הלכו בעיקר לארצנו; ולא עוד, אלא קירבת הגבול הפקירה בדידות אחת – ישיבתו בתוך פרובינציה שהתרוקנה והלכה מכוחותיה, אותה לשרירות הרשות הפולנית ומקורביה מזה ולשרירות האוכלוסים המורדים עליה מזה. בדידות אחרת – קיצוניות יידישיסטית בתוך חלל אוירה של עיירה, שנתפרסמה בציוניותה ובעבריותה. היתה זו קיצוניות מיוחדת במינה, וכבר שמענו קצת ביטויה על פי הסיפור “וועווקע יידישיסט”, העשוי כולו מדרש פליאה – היצוייר כי גביר־עיירה כברסטצ’קה או בדומה לה (והרי המחבר כמעט שלא ידע מציאות זולתה) והמתואר כשומר־מצוה, יגרש את בנו מביתו על שום שהוא ז’רגוניסט, ולא עוד אלא שהעצה לגרשו מביתו תבוא לו מפי המרא־דאתרא? וביחוד היצוייר כי בשל־כך ירים האב כסא על בנו למגרו ובנו ידחוף את אביו ויחבוט אותו בקרקע וכשהאב חבוט בה, ידרוש בנו באזניו דרשה פובליציסטית על חשיבותה של יידיש כלשונו הלאומית והסוציאלית והעולמית של העם? דומה כי תיגרה כזאת לא בלבד שלא היתה בנמצא אלא לא היתה גם באפשר בחלל אוירתה של מציאות העיירה המתוארת. אפילו נניח, ודומה שהיא הנחה שיש לה ידים, כי היריבות הלשונית אינה אלא פסבדונים ליריבות מעמדית, ואף שהאב והבן מוצאם אחד, נתחלקו כדרך חלוקת העיירה כדרך שמגדירה הכותב (“שני מחנות אויבים הבראיסטים־פולוניזאטורים ויידישיסטים־סוציאליסטים”), פסבדונים הבא כמעשה חיפוי גם משום שמירת התכונה הספרותית מבית וגם משום זהירות מפני הצנזורה הפוליטית מחוץ, אסור שנשכח, כי הכותב מדגיש ענין הבראיסטים ולא ענין ציונים, ואין הוא דבר מקרה, שהרי גם מתוך מאמריו גם מתוך מכתביו אנו למדים, שהציונות פסולה לו לא בעיקרה האחד – בגין מולדת העם בארצו, אלא בעיקרה האחר – זיווג תחייתה בתחייתה של הלשון העברית. כך, למשל, ראה אלעזר וורצל לכתוב ב"צוויט" בענין מעמדה של יידיש בארץ ישראל לאור ביקוריהם של מוריס שווארץ וכן ה. לייוויק, ולדרוש לשיווי זכויות של עברית ויידיש, בא העורך ומאיר בשולי דבריו (“צוויט”, מאי 1938) לאמר: “אין אנו מסכימים למסקנות־המאמר, כי יידיש צריכה להיות שוות־זכויות בארץ ישראל. אנו סבורים, כי יידיש צריכה להיות לשון־הממשלה הרשמית במדינה היהודית, כי לשון העם היהודי היא יהודית”. הכותב חשובה לו ביחוד הרישא, אך גם הסיפא חשובה כמותה – עשר שנים לפני תקומת מדינתנו הוא מדבר בפשטות מובנת מאליה עליה ועל ממשלתה.

הוא גם ניסה לבסס את עמידתו הקיצונה במאמר מיוחד, שענינו מלחמה ליידיש (“צוויט” אוגוסט 1938) לרגל הכרזתו, הכרזת פרס על הימנון ליידיש, שנראה לו סמל רב־חשיבות. תחילת ביסוסו היא דרך ההגדרה של יידיש כאמת סוציאלית, מה שאין כן העברית, שסמיכתה על תקומתה בארץ־ישראל היא כזב, שהרי מורי “תרבות” בפולין ודומיהם בשאר הארצות מלמדים, אמנם, בבתי־הספר עברית, אך ברחוב הם מדברים פולנית או אנגלית. עד כמה העברית אינה דבר־של־ממש משמשת לו העובדה, כי מנין מורי “תרבות”, היא בגבול האלפיים, ואין בידם לקיים לא בלבד עתון עברי אלא אף לא שבועון עברי אחד בכל פולין כולה. ומכאן הוא קופץ בבת־אחת לעצם פסילתה של העברית כממשות ואפשרות על דרך־משל: הרופא רושם, אמנם, את הרצפט בלשון לטינית, אך אין הוא מדבר בה. ומשאחז באותו משל, אין הוא זז ממנו, עד שהוא ממתחו לאמור: לטינית היא לשון העבר של הרומיים ועברית היא לשון העבר של העבריים, ואילו היום קיים ועומד עם איטלקי חי ולשון איטלקית חיה, כשם שקיים ועומד עם יהודי חי ולשון יהודית חיה. וכדי לסיים כדרך שפתח, כלומר בחידוד, יאמר, כי תקוה היא בו, שהרופאים, שילמדו באוניברסיטה יהודית, ירשמו את הרצפטים שלהם עברית. אין צריך לומר, שכל אותו משל ונמשל לא היה לו בגדר האפשר, אילו ידע לקרוא שתיים שלוש שיטות בעברית החיה, אלא משלא ידע, לא ידע גם ממילא מה הוא סח, ונסתייע בשיטת־הוכחה שאינה חידוש, שהרי כליה שאולים לו, אם במישרים ואם בעקיפים, מבית־זינה של ארגומנטציה אידישיסטית מיושנת. אבל גם עתה ראוי שנזכור, כי במאמר הפרוגראמטי הזה אין האנטיעבריות כרוכה באנטיציונות, ואדרבה הוא אומר בו, כי אף הקנאי שבאידישיסטים רוצה במולדת, אלא שכוונתו: “אן אייגן מלוכה־לעבן מיט דער אָפיציעלער רעגירונגסשפראך יידיש” [ = חיי מלוכה עצמאיים עם לשון ממשלה רשמית יידיש], ולשם־כך נחוץ לו הימנון ליידיש.

ו

נראה, כי העורך שבו נתן חיזוק של ביטחה לסופר שבו, וביותר שהעורך פירושו למעשה היה כמין ראש חבורה ששטח התפשטותה גובר והולך, אבל מידת הביטחה המוסיפה והולכת עשויה היתה לגרוע ואף גרעה משיעור התפתחותו כסופר, שהיתה טמונה בגרעין יכלתו, שמשנעשה בנקל דיינם של אחרים לא החמיר ביותר את דינו עם עצמו. עם זאת חובה לומר, כי ספרו האחרון יש בו משום פסיעה של גידול כלפי ספרו הראשון. לא מעט נתן בוודאי שינוי מרכזו של הנושא, שאמנם שניהם ענינם תחום סביבתו, אלא שספרו ראשון רוב עיסוקו במתיחות שבתוך רחוב־היהודים ליסודותיו, וספרו אחרון ראש עיסוקו במתיחות שבין רחוב היהודים ובין אויביו מחוצה לו, מתיחות שגברה, כידוע, על סיפה של מלחמת העולם האחרונה. בין לפנינו הרשימה על אותו באַטיושקה [ = כומר], שנתפס לתעמולת היטלר והוא קרוי על שמו “פיטלר” בפי מאמיניו שהוא מסיתם לגרש את הירשקו, העומד על זכותו להחזיק חנותו בכפר, וכשבתו של הירשקו מחזירה לו את שטרי־חובותיו ומבטיחתו תוספת־מעות ובקבוק נפט בכל ערב, הריהו חוזר בו מהסתתו, ללמדך כי כמותו כקארול השחור עשוי דו־פרצופין, פרוגראמה כללית לחוד ותועלת פרטית לחוד; בין לפנינו הרשימה על אותו בחור זקן בעל בית־מזיגה ברשות־הוריו, השוגה עם חברו הצעיר במלחמת האזרחים בספרד ומתבסם מנצחונות המהפכנים, וסוף בית מזיגתו פוגרום מעשה שני בריונים פולנים הקרויים פטליורה ודניקין; בין לפנינו הגרוטסקה על אותה נערה יהודית המתחפשת כקתולית ומניחה לו לבן הגביר שיתאהב בה ואחר־כך היא טוענת שנתעברה ממנו ועליה לברוח מחמת הוריה ומוציאה ממאהבה כמה מאות זהובים ומה שעשתה בו הקדימה ועשתה בשמונה אחרים כמותו; בין לפנינו הרשימות האחרות שמעורבים בהם בבלבולי־פרופורציה יסודי בלטריסטיקה ויסודי פובליציסטיקה, הרי הצד השווה הוא בגרעינו של סיפור שביטחתו המופלגת של המספר בעצמו לא הניחה לו להגיע לכלל פיתוח יכלתו הגנוזה. כי אמנם היתה בו יכולת תיאור ניתן להדגים בדוגמה אחת מסיפורו “קעלער־מענטשן” שכך תירגומה:

הפרק המועט כמותו כדוגמותיו האחרות, יש בו כדי להעיד, כי המספר עשוי היה להיות כממשיך דרך תיאורם של ווייסנברג או פוכס, אילו היה בו כוח הכיבוש, או אילו שיעורו שהיה בו לא היה נגרע מחמת ביטחתו שבאה לו מקברניטותו, שאפשר הועילה את זולתו, אך ודאי הזיקה את עצמו. ועד זאת, קורא תרגומי דין שיזכור, כי אין בו כדי למסור את הריטמוס המעויין של המקור, שהוא עיקר ערכו.

ז

ולענין קברניטותו ראוי לראות מניעיו לא בלבד בחפצו בכיבוש ידידים אלא בעיקר בצרכו בדיבוק־חברים, שהיה בו צורך של אמת, כניכר ביחוד משיטי־אגרותיו, גם אם התקשה שלא לראות עצמו ראשון בין שווים, והיא נסיבה לכמה וכמה טורים שגבהו בינו ובין חבריו מקרוב ומרחוק, אף כי השתדל לתחום קו ברור בין האישי והעניני. נשמעת וחוזרת ונשמעת באגרותיו נעימת התרעומת על ראובן שהשפיע עליו רוב חיבובים וסופו סטה, ועל שמעון שרחש לו אמונים וסופו בגד, וכיוצא באלה. ואם חידה היא, מנין ניטלה לו מידת ההכרה והגאות העצמית לראות עצמו קברניטם של אחרים, להבטיחם להיות אחיעזר לגידולם ואחיסמך לעלייתם, הרי כפל־חידה הוא, שנעזריו ונסמכיו הכירו מצד־מה בקברניטותו. ודאי היו בהם הרבה שנהגו בו כך מתוך החזקת טובה שהעלם ממרתפו של הכתב לגגו של הדפוס, ולפי שרובם ככולם ניספו עם הניספים, אין לידע כמה מהם היו נובלים וכמה מהם היו נוצצים, אך על פי המעטים שניצלו ניתן לשער, שמעודדם רשאי היה להתברך בעידודו – והרי הוא עצמו היה מציין בגאוה כי ראובן או שמעון, שזכו לעליה, הם מבני טיפוחיו, או כפי שהיה קוראם “צוויטלער” – כך, למשל, ציין בכרוניקה (“צוויט” 8, פברואר 1939), כי הוא שפירסם ראשונה את שלמה שיינהויט (שנהוד). וכוונתו היתה לא בלבד לעידודם של צעירים בודדים אלא של הקבוצותיהם, וכן אתה מוצא בקונטרסיו מדור של משוררי “יונג אָדזש”, “יונג ווארשע”, יונג ארץ־ישראל אין יידיש", וכדומה. אף ניסה כוחו כמו"ל לא בלבד של קונטרסי “צוויט” אלא גם של חיבורי אחרים – בכללם הפואימה הנודעת של יוליוש סלובאצקי Ojciec zadzumionych [ = אבי הניגפים], בתירגום יידיש מוצלח של ל. פוֹפיק (הוא אביו של המשורר אוריאל אופק), שנדפס ברמת גן, אך על שערו נדפסה הוצאת “צוויט”, ברסטצ’קה 1939, וניתנה בו גם הקדמת עורכו.

וראוי להעיד על פיסקה אחת שבאותה הקדמה: “אפייני ביותר הוא, כי גם היצירה במקורה גם תירגומה נעשו בארץ־ישראל, ואף זה, שהפואימה הנהדרה יוצאת לאור על ידי ז’ורנאל ספרותי יהודי בוולין, מחצבתו של סלובאצקי”. אין צריך לומר, כי הדגשת המומנט הווליני לא זו בלבד שאינה מקרה, אלא היא גם מכוונת – במכתבו אחד למתרגם (5 ביוני 1938) הוא מדבר על הפתעה נעימה של תירגום “אבי הניגפים” על שום שמחברו ווליני, ובמכתבו אחר אליו (14 דצמבר 1938) הוא מודיע לו, כי בקרמיניץ מתכוננים לחוג ברוב הדר את שנת־ההולדת המאה ושלושים ושנת הפטירה התשעים של סלובאצקי (החגיגות נועדו ל־2 – 5 בספטמבר 1939), ועל משלוח התירגום היידי לבית־הנכות על שם המשורר. ולענין קרמניץ מתרטטת הנקודה היהודית לזכר בנה, הסופר־מבית, הוא ר' יצחק בר לווינזון, וראה מכתבה של ד"ר חוה לנדסברג (“צוויט”, גל' 2), בענין שיקום ביתו של סופר ההשכלה המפורסם, ותרומת הליציאום על שם טאַדיאוש טשאצקי לשום־כך ותכנית השיקום – סידור חדר־מקרא ואולם־נכות בו. ואין צריך לומר, כי רטיטה זו מורגשת במיוחד בקונטרסי “צוויט”, הראשונים, כשעורכם לא חשב עדיין לחבוק זרועות־עולם ונתייחד הדיבור על צרכיה המיוחדים של וולין, בין בכרוזו לסופרי וולין, בין במאמרו של ידידו, ש. ברגמן, איש הורוחוב, על תיאטרון יהודי וולין.

וזאת לזכור, כי ראשוני עוזריו־מקרוב היו מבני וולין, והוא הדין במעודדיו מרחוק – יליד וולין אחד, המשורר א. לוצקי, כותב לו דברי־עידוד, וככל המשוער הוא שעורר את דעתו של אברהם רייזין, שהיה נוח להתפעל מכל חידוש ותוספת ביידיש, וכממילא דממילא נמשך לו חסידו אהרון קארלין, וכך זכה לעידודה של שלישיה נחשבת; ידיד וולין אחד, המשורר קהת קליגר, שבעל “צוויט” הכירו פנים ואף נזדמן עמו בלודמיר, שולח לו מארגנטינה דבר־עידוד כצורת שיר והקדשת־אהדה הומוריית בראש; יליד וולין שלישי נוח פרילוצקי מבטיח גם את השתתפותו. ואין צריך לומר, כי עורך “צוויט” במצוקתו הכפולה – מצוקת־חומר של חסרון־כיס ומצוקת־נפש של חסרון־הד או מיעוטו, מכפי שקיווה לו על פי הערכת עצמו את מפעל עצמו, נאחז בחדווה בדברי עידוד אלה וכאלה והתעלם ממניעיהם המיוחדים, שלא יכלו להיות חלקם של שאינם בני וולין, ושעל כן נהגו מעשה מבקרים, הרשאים אמנם להביא במנין איך, כלומר בכמה יגיעה, נעשה הקנקן, אבל חייבים לפסוק על פי מה, כלומר כמה תוכן של ערך, שיש בו. והתעלמות גוררת התעלמות – לא חש בעל “צוויט” כי ככל שהוא מרחיב את בסיסו ומפליג לתביעת כלי מבטא כולל יותר, הפושט על פולין כולה, ופוסע מעבר לה כדי יומרה להקיף עולם כולו, נשמטת קרקע של האהדה ההיא למאמצה של פרובינציה, המבקשת לגלות שפוני כוחותיה ולעוררם, וכהרחבת היומרה של המבוקר באה כמחויב חומרתו של המבקר.

אבל אם לנקודה וולינית דין להעיר על פרט של פיקאנטיות – בעל “צוויט” המכלכל את כתיבתו לפי חוקת ייוו"א וכלליה (היה גם מעוזריה וממעודדי פעולה פולקלורית למענה) והוא אדוק בה (בקצת שירים שלו ושל אחרים נהג כתיב פונטי גם במלים עבריות כדרך שנהגו בברית המועצות, מנהג שנמשכו לו גם מחוצה לה), הרי בתיבה אחת ויחידה התגנבה, כמעט בעקיבות גמורה, הגייתו, ותחת אשר יכתוב: ערעלך [ = ישר, הגון] הוא כותב: הערלעך [ = נהדר]. והרי קצת דוגמאות לכך בין בקונטרסי “צוויט” כגון: “ערנסטע און הערלעכע אָפהאנדלונגען” (חוב' 1); “וועט מען מיט דער הערלעכקייט און לויטערקייט פון אויג דערזען” (חוב' 6 – 7); “כ’האָב אים געגעבן – – א הערלעכע און פרומע בילדונג” (מאי 1938); בין בספריו אם ספרו ראשון, כגון: איז צו הערלעך אויף אזוינע זאכן און קאָנבינאציעס" (עמ' 19); “גאָט נעמט אלע הערלעכע צדיקים צו זיך” (שם), “צו באהאנדלען אזוי הערלעך דעם קונה” (שם); “וואו האט דאָס געהערט – – אז אין האנדל זאל א קרעמער וועלן זיין הערלעך און פרום ווי א גוטער ייד” (עמ' 25). ובספרו אחרון חל הכתיב הזה גם על הקרוב לאותה תיבה, כגון: “פארוואס הערן זיי זיך צו צו – – פראנייטיסעס א תלמיד, קרושעוואנס א פארהערער און צו די רייד פון אזא הערלעכן מענטש – – ווי זאדארעצקי בלייבן זיי טויב” (עמ' 60) – והכוונה היא, כמובן, לא לענין פארהערער אלא לענין פארערער, כלומר לא בוחן אלא מעריץ. וכמין פיצוי על תוספת ה"א באה שמיטתה: “אין א סך אינזיכטן” כלומר בחינות. ולא עוד גם במבואו לתירגום “אבי הנגיפים” נקרא: “און דערפאר איז – – נישט בלויז אן הערלעך פארדינטער נאָר אויך א הערלעך דערהויבענער”. ולא פירטנו כל אלה כדי להבליט את תוספת הפיקאנטיות, כי ההגיה הוולינית שהתגנבה באותה תיבה לתוך הכתיב, התחמקה לא בלבד ממדפיסי דבריו ומגיהיהם ברובנה ובלוצק, אלא גם בוורשה ובפיוטרקוב, ואפילו ברמת גן.

ואין צריך לומר כי הוא הדין בספר שיריו “פשוט און קלאָר” (הוצאת “צוויט”, ברסטצ’קי, 1938). שידובר בו על “מעטאד פון הערלעכקייט און אויפריכטיקייט” (עמ’3 ), אך משהזכרנו אותו ספר, דין לעורר על הפואימה הקטנה שבו “ברעסטעטשקע מיין שטעטל” (עמ' 33–35).

ח

באחת מאיגרותיו דיבר על חפצו לעלות לארצנו ועל חששו, שמא לא ימצא בה אחיזה, וודאי צר שלא הגביר חפצו על חששו, שהיה עתה עמנו ועם החיים. הוא נשאר בעיירתו ומתוך גלויתו האחרונה, שהיתה לעינינו, והיא כתובה אל ל. פופיק (ב־4 בינואר 1940) וכתיבה פוניטי־שבפוניטי, הוא מביע את אשרו על שייכותו למאושרה שבארצות ומודיע כי הוא עושה את שמחתו ענין לשירים שהוא משוררם עתה, כשפולין הפריצית שוב אין אימתה עליו והוא בן־חורין, שממשלת הסובייטים מינתה אותו מורה בעיירתו, והוא דורש בשלום כל משתתפי “צוויט”. אין אנו יודעים, מה היה לאחר אותה גלויה, מה שאנו יודעים הוא, כי אחריתו היתה כאחריתם של שאר בני עיירתו, שנפלו לפני בני עוולה רוצחי בני־עמנו. ממילא אין אנו יודעים מה היה באותה תקופת ביניים קצרה, אם פירסם שיריו ודומיהם, אבל וודאי שתכונת האמונה בכוחו וההפלגה בה לא עזבתו. ודין שנזכור, כי אותה אמונה לא נקנתה לו כמאליה והוא ידע יפה ענין שריפת אמונה, שהרי סיפור בסיפורי ספרו אחרון שמו: “פארברענט דעם גלויבן” וענינו באברך החוזר על הפתחים למכור שיריו של מם פאנטאז הוצאת “כיס עצמו”, והוא כינוי שלו עצמו, שלפי שלא היתה לו פרוטקציה וסבו לא היה רבי ואביו אינו מבקר־ספרות, ואדרבה סבו סנדלר ואביו חייט, ננעלו בפניו כל השערים והריהו מחזר, בימות השלגים, בקור וברעב, על פתחי עיירות, ואין ספרו נמכר והוא חוזר נואש לביתו ומוצא שכבר הסיקו את תנורו בכל כלי־הבית, והריהו מטיל ספרי־שירתו בתנור וגורם חמימות־מעט לעצמו ולבני משפחתו. ומה שהרמיז בסיפור זה, כלומר המוצא הפרולטארי כמחסום לדרך פירסומה של יצירה, בא על היפוכו בסיפור אחר ששמו “א שניידער יונג” [ = צוער חייטים] וענינו מעשה בבן־חייטים ששמו אַ מענטש איינער, ושלמד מוסיקה בכרך וחזר קומפוזיטור מפורסם לעיירתו, ובואו הטיל שינוי בייחוסם של תושביה כלפי הוריו, שהיו מזולזלים להם כל הימים, אך הוא, בנם, הזוכר עד מה תושבים אלה היו מלעיגים בקטנותו לחיבורי־הנגינה שלו ומשלחים אותו להיות מתופפם של כליזמרים, אינו נפתה לכיבודיהם – אינו מניח להם שייכנסו לביתו בשעת נגינתו הקוסמת; אינו נענה להזמנותיהם לבוא למסיבותיהם; מתפלל בלבו לשריפת העיירה כולה.

אין צריך להטריח רוב חיטוטי פסיכולוגיה, כדי לשמוע משיטי־הסיפורים הד פגיעותו של המספר עצמו, וגם אם נצדק בהנחה, כי יותר משמוצאו היה גרם לכשלונותיו היה כתירוצו להם, הרי משתייר יסוד של ממש שאינו נימוח, יסוד של איזו התרשמות כבדה מסביבת־גידולו ומסיבותיה. אך הוא לא עשה כאותו משורר שהטיל שיריו בתנור ואף לא עשה כאותו קומפוזיטור, שנעל את עצמו, ואדרבה בנה דוכנו ברשות הרבים ולרשותם. היתה בו אמונה בכוחו ואם נבקש סימניה המובהקים ביותר הרי הם בפרט האחד, כשילדה אשתו שרה’ל לבית סקולסקי בימי שלטונם של הפולנים, את בכורתם קרא לה שם: באגין, שפירושו גם ראשית גם זריחת החמה, וכשנפטרה הילדה ואשתו ילדה לו, בימי שלטונם של הסובייטים, את בתם האחרת, קרא לה: פריי, כלומר בת חורין. אך מה נעשה ולזוועת כולנו נתקיימה תפילתו של אותו אמן בן־חייטים, שהכותב הצניע בו שרטוטי דמותו והזייתו, ושריפת העיירה באה כתומה. ולפי שאין הוא בן־יחיד לאותה תפילה, שקדמו לו גדולים ממנו, לא נוכל שלא לסיים בדברי המשורר: אכן גם זה מוסר אלוהים ותוכחה רבה.

[תשכ"א]

(דברים במליאת האקדמיה ללשון העברית)

א

הרבה דברים שמורים בלבי והרבה דברים מחשבים להגיח מלבי לפי, בזכרי את מורי ורבי וידידי, חברינו האהוב דניאל לייבל, אשר הלך מעמנו, אך אגזור עלי עתה צמצום על כמה נקודות נחשבות. אמרו חכמינו: חכם שמת הכל קרוביו, וראינו מאמרם מאומת בהתכנס אנשי חבורה וחבורה ללוות את ארונו של מי שהיה איש חבורות הרבה, כריבוי קישוריו ושיוכיו לתחומי־הציבור, השירה והדעת. אך אינו דומה הקרוב מצד אחד אחר, כשהקירבה גדורה ברצועת־זמם גדולה או קטנה כקרוב מצדי־צדדים, כל שכן מרובם ככולם, כשהקירבה פשוטה כמעט לאורך מסילת החיים כולה. כי אם אומר להעמיד את הקירבה שבינינו על קצותיה, הרי ראשית־הזימון חלה בימי הילדות ובמחוזה – תינוק־דבית־רבן נמשכתי כשאר בני גילי, לריתחתם ומסירת־נפשם של אבותינו לענין הבחירות הדימוקרטיות הראשונות לפרלמנט באוסטריה וכל הבנתנו, הבנת־תינוקות, כי קברניטם של הציונים, אַדולף שטאנד הוא כתכלית־הטוב, ואילו מנהיגם של יריביהם, הוא חילופו, ואין צורך לתאר גודל השמחה, כשציוני עירנו והנמשכים להם הושיבו, אמנם, בראשונה איש ציוני בפרלמנט שבווינה. באותם ימי הריתחה נהרו צעירים מרגישים, מקרוב ומרחוק, לסייע להם לציוני־העיר ולעשות נפשות למועמדם, מהם גם בחורי אגודת חובשי בית־המדרש “השחר”, שקצתם כבר עברו ל"פועלי ציון", ובכללם אף דניאל לייבל, עלם עושה ומעשה, שכמסירותו עתה היתה מסירותו לימים, בימי מיפקד האוכלוסיה, כשיהודים נדרשו מפי השליטים לרשום כלשון־דיבורם את לשון־השליטים, והיא הפולנית, כשם שנדרשו מפי מצפונם לרשום כלשון דיבורם, לשונם ממש, והיא יידיש, ושוב היו אותם צעירים, ובכללם דניאל לייבל, משוטטים בקהילות לעודד את המוני־העם לעשות כאמיתם, והם אמנם נהגו כן, ולא הרתיעום איומים וענשים, ועודי רואה לעיני את זקני ר' אלכסנדר זיסקינד עליו השלום, המובל לבית־הסוהר על שום החטא שחטא, הוא חטא ההודייה, כי הוא מדבר בלשון־עמו. ואחרית הזימון חלה בימי זיקנתי ובימי שיבתו – פה ירושלים במעונו, כשבאנו לראות שלומו ומצאנו אותו לפני שולחנו, ספרים נפתחים לפניו והוא חורז פירוש מפירושיו למקרא, ולבנו לא ניבה לנו, כי היא פגישתנו האחרונה בזה, כי מקץ ימים מעטים, יתבקש בישיבה של מעלה.

ב

ובין ראשית־הזימונים ואחריתם רחב ועמק מעגל־היים ערים ודרוכים של אישיות, שעולמה כבנין תלפיות, ולא פחות משהיא מעורבה באגפיו, אגפיו מעורים בה. ותחילת הבנין מעצם־ילדותו – יליד קהילת יהודים דמביץ, שהיתה מבחינת מסורותה ולשונה כמין מובלעת של מזרח גליציה במערבה, גדל בבית אביו, משכיל מתון, באוירה של חיבת ציון, שנתחזקה ברישומו של שארו, שהיה עם ראשוני המתיישבים במחניים שבגליל; ועם מעבר המשפחה לטרנא, מרכז “אהבת ציון” ועיר הציונים המובהקת, נתחזקה בו הרוח הזאת, והיה עם מיסדי אגודת “השחר”, שדגלה בשניים עיקרי הציונות, והיא טיפוח תרבות עברית ולשונה ועליה לארצנו, וחבריה אף דרשו עיקריהם הלכה למעשה, וכשם שמצאת ראשוני־עוליהם בעליה השנייה כך אתה מוצא אחרוני עוליהם בעליה השלישית. עד־מהרה בא מעברו לתנועת “פועלי־ציון”, והוא פועל ביחוד באגפם של בני הנעורים “יוגנט”, והוא נאמן לה וליסודותיה כל ימיו, והיה מראשיה, גם בתחומה של מדיניות גם בתחומה של תרבות, נושא דברה ועורך עתוניה, גם בגולה גם בארצנו. בה גם השרישה והסעיפה פעולתו ללשון יידיש ולספרותה, שלא הניח ממנה בארצנו, ואדרבה פיתחה ברוב תנופה ומסירות. ואם ספרות יידיש חזרה ונכבשה לאהבת ארצנו וארצנו נכבשה לספרות יידיש, ועתה גם פינה ויתד לה בה, עיקר זכותו היא, והיא אף תעמוד לו כזכות קיימת.

וזאת לזכור, מלחמתו ליידיש היתה שונה, בכל הבחינות, מנוסחה השגור – היא לא באה להצר את הלשון העברית, שנאמן לה בכל נפשו ועשה לה ובה; היא באה מתוך התקוממות אל מה שאין לו, ברוך השם, מונח בלשוננו, אבל הוא מצוי, כמובן, בלשון הגרמנית: Abbau, כלומר שמיטה, ולעניננו עתה שמיטת ערכי תרבות, שעמנו קנאם באימוצי־רוחו ובמיצוי־נפשו, והשכחתם, הוא ה־ Abbau הפותח היום בשמיטה של ערך, כלשון האמהות, ומסיים מחר בשמיטה מקפת יותר, כוללת יותר, שמיטת היסודות. ואמנם, היתה זו מלחמה בדלדול המכוון, המתוכנן, מלחמה לשמירה על יצירה גדולה של רוח העם, שאינה בת תחרות ליצירה גדולה הימנה, והיא הלשון העברית וספרותה. הלא מעטים כמוהו יכלו לומר בלבב שלם: כי עבד לעברית אנכי – שהרי היה עבדה יום־יום שעה־שעה. עין חדה היתה לו לב. כצנלסון, אשר בבואו לבנות עתונם של הפועלים בארצנו “דבר”, קירב את דניאל לייבל, על אף הריחוק והיריבות שבאידיאולוגיה והמפלגה שביניהם, ונעשה המגיה, ולימים ראש המגיהים, כשפירושה ומשמעה של אותה משרה קטנה, כהונה גדולה – למעשה היה בעליה, מפקחה ומדריכה של אותה יריעת־דברים, שהיתה בימים ההם בית אולפנה של ציבור גדול; ומתחילה לא נלקח לתקן שיבושיהם של סדרים בלבד, אלא בעיקר לטייב, במסגרת עתונם של פועלי ארצנו, את לשוננו בכתב, כדי שתטייב את לשוננו בעל־פה, והרבה מזכותו של העתון בשיפורה של לשוננו, בא בזכותו שלו. מה היה לנו, אנשי בית “דבר” המגיה שלנו, ניתן ללמוד מתוך המכתם הנחמד, שכתבו אחר מקרבנו, הוא המשורר נתן אלתרמן, שכל לשונו הזהב:

ג

ואמנם, כהגדרתו של המשורר – שפתים ישק – כן הוא. היה האיש מבני הגזע, שהוא עתה, לצערנו, מנדיר והולך, ונקוה לתחיתו – הוא היה בעל כנור, שהוא גם מנגנו גם מתקנו, ואין כוחו כמנגן, המחייב מיזוג וצירוף, פורע את כוחו כמתקן, המחייב הפרד ופירוק, ואיפכא. לאמור, כוחו כאומן לא פרע את כוחו כאמן.

עד היכן כוחו במיזוג וצירוף הגיע – צא וראה שיריו ביידיש, מהם שנתקבצו באסופת “אין פרייעם לאָמפענשיין” וכן צא וראה שיריו בעברית אם ב"העובד" אם ב"הפועל הצעיר" שלא זכו לכינוסם, והם חתומים בשמו הבדוי מ. סתר; וכן צא וראה מפלאות תרגומו משירת הפולנים שאהב אותה וביקש להאהיב אותה, והגיש לנו מתת כפל – מזה תרגום שני מחזותיו של סטניסלב ויספיאַנסקי, שענינם נוגע במחוזם של ישראל Daniel ו־Sedziowie, [=שופטים], ותמצא תרגומם ליידיש מלאכת מחשבת, מזה תרגום הפואימה החזיונית של יוליוש סלובצקי “אנהלי”, שיצאה בשתיים מהדורות, ותמצא תרגומה לעברית מלאכת מחשבת מפנים למלאכת מחשבת. עד היכן כוחו בפירוק והפרד הגיע – צא וראה מחקריו המצויינים בלשון יידיש, ביחוד ב"פילאָלאָגישע שריפטן", שבהם הוא נראה כממשיכם של החוקרים שהעמידה ארץ הולדתו ללשון הזאת – פיליפ מאנש, אלפרד לנדוי, ברל וואכשטיין, בנימין זאב זגל, י. ווילר, מתתיהו מיזיש, ולא בכדי עוררו נחום שטיף לישב בקתדרה ליידיש, שנתכוננה בברית המועצות, אבל הוא לא מדד כל גדולה לעצמו במה שהמיר פרופיסורה במינסק בשולחן של מגיה בתל־אביב, ואדרבה שמח היה על שזכה לחיות במוקד תחיתו של העם. ואם נבקש קו־שני, המבריח את כל חייו ופעלו, הרי זו דבקותו בספר הספרים – במשך ארבעים שנות היכרותנו הקרובה לא אוכל להזכיר לעצמי מאלפי שיחותינו שיחה אחת, שבה לא יגלגל בעניני התנ"ך. ולא עוד אלא עשרות דברים, שהעלם לימים במחקריו המצויינים, – מהם שנדפסו ב"לשוננו", “תרביץ”, “בית מקרא” ובכמה אסופות – כבר שמעתים לפני שנים, והיא עדות לגודל שיקולו, שכל סברה והשערה נבחנה לו ברוב ימים של עיון מדוקדק ובחינה חוזרת, וכשאמרתי לו פעם אחת דרך־ליצה, כי ראוי לו שיתלה לפניו תמונתו של ארנולד אהרליך בעל “מקרא כפשוטו”, שהוא כנראה האידיאל שלו, השיב בבת־שחוק: אם אעשה כן, אתלה על ידו את תמונתו של שד"ל, שכשם שאנו רשאים בתעוזתו של זה, כך אנו חייבים ברהייתו של זה.

ד

ניתנה האמת להיאמר, כי הקרובים אליו דימו כי הוא נוהג בזבוז־כוחות הרבה ועקיפי־עשייה הרבה, באופן שהטפלה דוחה את העיקר, אבל עתה, בהסתם הגולל על החיים היפים האלה, נראה, כי בסופו של חשבון, הם נראים עשויים תחנות תחנות, שכל תחנה על גמרה מפנה את מקומה לגדולה הימנה, עד בוא התחנה, שאין לו גדולה הימנה. אבל לפי שידענו כי התנ"ך היה לו חמדת החמדות כל ימיו, הרי בראותנו, כי בתקופת חייו האחרונה, הניח את המונה של תל־אביב וברר לו את שקטה של ירושלים, הדיר עצמו מכל עיסוק ופעולה וכל כוחו קודש לסיכום עיונו וחיקורו במקרה, אף העלו במגילת־ספר, שהניחו ברכה, מותר לנו, כמדומה, להעז ולומר, כי בינה גדולה היתה בהם בחיים האלה, שהבדיעבד שלהם מגלה בסופו כלכתחילה שלהם, והיא גדולתו אשר בהגיעו אליה.

[אדר ב' תשכ"ז]

א

אם ביוגרפיה, שאין אמצעה וסופה מעידים על תחילתה, היא בגדר החזיון המצוי, הרי ביוגרפיה, שאין תחילתה ואמצעה משערים, או אפילו מנחשים, את סופה המפתיע, היא בגדר מדרש פליאה, וכך בעצם ניתן, בעקבי יעקב גלאַטשטיין, להגדיר את תולדתו של נחום סטוטשקוב, בעל האוצר הכפול, אוצר לשון יידיש ואוצר לשון עברית. אם להעמיד את התולדה הזאת על תמציתה, הרי לידתו (1893) בברוק, עיירה שבמחוזה של לומז’ה אשר בפולין, וגידולו במשפחה, ששמה מעיקרו סטוטשקו, והיא משפחת חסידים, שעברה לימים (1900) לווארשה, וחינוכו בישיבות (לומז’ה, וואַרשה, וואַסילקובה), ודרכו כשל רבים מבני־דורו, שנטו ממסילת המסורה – נמשך להשכלה וקונאה כדרך הלומד מאליו; נלהב לספרות היהודית המודרנית, כשהנטייה המוטבעת בו מטה אותו יותר ויותר לצד ההתעניינות באמנות הבימה, עד שהיא נדרשת לו הלכה למעשה, ביחוד בהשפעתו של י. ל. פרץ, שהיה ממקורביו, ונמנה עם חבורתו באגודה הנודעת “הזמיר”. כדרך רבים, שהסתופפו בצלו של אותו אדמו"ר מודרני, שעינו ולבו היו נתונים לניצני הכשרונות שביצבצו ועלו מעברים לעודדם ולטפחם, נאמן גם הצעיר, אוהב המישחק, לקסם אישיותו של הסופר הגדול, שדמותו ועשייתו היו לו כמופת כל ימיו. ראשית מישחקו אף היא נעוצה היתה בימי ההשפעה הברוכה ההיא ועם הצלחתו בו (“מענטשן” לשלום עליכם נעשתה לו הבימה – אומנות, יעוד, גורל. משנספח ללהקת קומפנייץ ותיאטרונה הידוע, תיאטרון מוראנוב שבוואַרשה, שיחק בה ובלהקות אחרות רוב תפקידי מחזות, גם בוואַרשה גם בערי פולין וגלילות רוסיה כשעבודתו בתיאטרון וסביביו אינה מצטצמת על המישחק, אלא מתפשטת על מעשי סיוע אחרים לו, ועיקרם תירגומי מחזות ועיבודם. לאחר שירותו בצבא הרוסי, פעל בתיאטרון “אונזער ווינקל” [ = פינתנו] שהציג גם את עיבודיו שלו, ביחוד של קומדיות בתחומה של הקלאַסיקה (וולטיר, מולייר) ולימים אף עמד בראש התיאטרון היהודי הממלכתי בוויטבסק. משבא לאמריקה (1923) היה בכלל שחקני התיאטרון האמנותי של מוריס שוואַרץ בניו־יורק, ואחר־כך בתיאטרון על שם יעקב גורדין בפילדלפיה, ובמשך שנים (1928 – 1931) שיחק בכמה תיאטראות, שסבבו על פני המדינה, והציג דרמות ומחזות מוסיקליים, מהם שהוא עצמו עיבדם, וכן במיני אופירות שהוא חיבר להם את הפזמונות.

מעשים אלה וכאלה מצטרפים כדי מסכת אחת, שאין בה כדי להעיד על מה שעתיד היה להיות ראש־מפעליו, והוא בלכסיקוגרפיה. ואפילו אם נרצה לראות כרמז לכך את ספרו “יידישער גראַמען־לעקסיקאָן” (1931), כלומר אוצר חרוזות־יידיש, שבו נאגרו מתוך שירתה, בין עממית בין אמנותית, שלושים וחמישה אלפים בני־צמד, הרי מלבד שניתן לשער, כי ההתעניינות בכך נצמחה לו מאהבת השירה, וביותר מעיסוקו שלו עצמו בפזמונאות, הרי מה שהיה לו עיקר לפני הופעת ספרו, עמד בעינו גם לאחריה, אם כי שינה את כוונו – שוב לא נזקק למישחק מעל הקרשים ולעיני צופים, אלא למשדר הראדיו ולאזני שומעים, שכן היתה לו שעת שידור משלו (1932 – 1935), שבה טיפח את מלת יידיש האמנותית, והיא שעה שיצאו לה מוניטין ורבו מאזיניה, ועיקרה שתיים תוכניותיה, האחת המיועדת לילדים ושמה “פעטער נחומס יידישע שעה” (= השעה היהודית של הדוד נחום), האחרת (עם הנריטה שניצר) ושמה “עני און בעני”.

ב

והנה הפתיע את כל שידעו, ביחוד מרחוק, את דרכו ועשייתו, כשהוציא לאור את ספרו המונומנטלי “דער אוצר פון דער יידישער שפראַך” (1950), שעורכו מכס וויינרייך, גדול חכמי יידיש בימינו, אומר עליו: “זהו בלא ספק הגדול שבהישגי הלכסיקוגרפיה היידית מאז מילונו של יהושע מרדכי ליפשיץ בשליש השני של המאה התשע עשרה”. דברים אלה הם דברים הטעונים פירוש: לשון יידיש טרחו על אוצרה רבים והרבה, ודיה סקירה ביבליוגרפיה של ספרי־מיליה, לעמוד על כך, אבל לא היה בהם מה שיעלה על אוצרו של ליפשיץ, בשני נוסחיו, נוסח יידיש־רוסית ונוסח רוסית־יידיש, והוא גם עתה מעשה־מופת של מהימנות ואחראיות, פרי־בקיאותו ותחושתו של המחבר המופלא, ואף בני־דורנו יש הפוסחים על המילונים המאוחרים לו ומסתייעים בו, ושמעתי עדות על כך מפי מבחין גדול בלשונותינו, הוא י. ד. ברקוביץ. הלכך אין צריך לומר, כי קו־השוואה הנמתח בין ראשון ואחרון, בין ליפשיץ וסטוטשקוב, הוא בנותן שבח גדול, אך האוצר לגופו טוען שבח גדול מזה. שכן בא להשלים את חסרונה של הלקסיקוגרפיה היידית במתן מלוא מנין מיליה, ולפי שהוא משלימה באופן, שהוא מוציא את המילה מבדלותה ומעמידה, לפי ענינה וקירובה, במעגל משפחתה, הטיל חדשה, שלא היתה כמותה במיני האוצרות שלפניו, והיא חדשה שאיננה יוצאת מכלל עצמה. גם אם נקיים דקדוקה של חובת האמת ונזכיר קצת ניסויים דלים ומקוטעים, שנעשו לפניו, שאפילו לא היו נעלמים מידיעתו כדרך שנעלמו ממנה, לא היה בהם כדי לסייעו כלשהו. ודאי שהגדרת חדשה היא לעניינה של יידיש, שכן בלשונות אחרות ישנה היא המתחדשת והולכת, שכן מה שעשה סטוטשקוב בתחומנו נעשה משכבר בתחום הלשונות האחרות, ביחוד באירופה, דהיינו בנינו של אוצר המילים כדרך מילוני רוג’ה – והם קרויים כך על שמו של ד"ר פיטר מאַרק רוג’ה, שהוציא (1852) מילון הלשון האנגלית, כשסדר מיליה וצירופיה עשוי שלא כדרך השגור, לפי אלפא־ביתא, שהוא סיוג מיכני יותר, אלא לפי סדר המושגים, באופן שהמילים נסדרו באלף קבוצות, והוא סיוג אורגאני יותר, ואחרי פטירת מחברו (1869), בא אוצרו על הגדלתו והרחבתו, שלא פסקו עד עתה, שכן המהדורות משביחות והולכות. הוא הדין במחברי אוצרות דומים, בלשונות אחרות שיצאו בעקבותיו; ולא עוד אלא אף ששיטתו של רוג’ה נשמרת ברגיל בעיקרה לעיקריה, הרי המילונים, העשויים וקרויים על פיה, נסתעפו לדרכים שונות ונתגוונו באופנים שונים.

והנה בא נחום סטוטשקוב ונעזר בנסיוניה המסועפים של השיטה הזאת, כדי לבנות את הבנין הגדול של אוצרו; אולם עד שנעזר בהם, הוצרך לאגור את כל הלבינים, ואגירה זו אפשר שהתחילה עוד בימי עיסוקו בתיאטרון ובראדיו, אבל עיקרה נעשה, משנפטר מזה ומזה, וכל מעייניו במלאכה הזאת, שאין לשער גודל יגיעתה, ודיה קביעת התאריכים שבין שעת נעילת שידור־הראדיו שלו ובין שעת הופעת אוצרו, להסיק, כי המלאכה הזאת, מלאכת האגירה הרצופה והמרוכזת, נמשכה חמש עשרה שנים. אולם כדי להקנות לעצמנו השערת־מה של גודל יגיעתו, דיינו אם נעיר שתיים הערות. הערה ראשונה – הכרטסת, פרי אגירתו, כללה מאה שבעים וחמישה אלפי מלים, בעוד מילון יידיש הגדול ביותר שלפניו, של אלכסנדר הרכבי (1925, 1928), כלל שלושים וחמישה אלפי מלים בלבד. הערה אחרונה – הוא הפליג מדרכו של רוג’ה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו גם לרובא וגם למיעוטא. לרובא – משפחות המלים שלו כוללות שפעת צירופים, אידיומים, וביחוד פתגמים, שמנינם למעלה משמונה אלפים, והיא עשירות, שלא ידעתה מילונות יידיש הקודמת. למיעוטא – הוא העמיד את מנין המשפחות על שש מאות עשרים ואחת, כששיטת הסידור של הקבוצות ותת־הקבוצות מסייעה לכך, שאוצרו יהא בר שימוש קל ומהיר, ואמנם נעשה עד מהרה מכלי השרת המוסמכים של חוקרים, סופרים, מתרגמים, מורים וקוראים, והדין עם מי שאמר, כי סטוטשקוב נעשה שם־דבר, כמו האחים גרים, סמואל ג’ונסון, וביחוד רוג’ה.

ג

השאלה: צרכו של אוצר כזה, על שום מה – שלוש תשובות לה. התשובה האחת ניתנה בפי כמה וכמה ממעריכיו, שנעזרו בהלצה נודעת, כשכל אחד ואחד משנה, אם במעט ואם בהרבה, את נוסחה, והצד השווה הוא מעשה במנדלי, שזכר מציאותה של תיבה המגדירה פעולת חיפוש ולא נזכר לשונה, אף שהיתה כתלויה ומפרכסת בקצה לשונו, התחיל מפשפש ומבלש ברוב עסק, עד שאשתו (או אשה בעלמא) הקשתה לו: וואָס נישטערסטו, או: וואָס נישטערט איר [ = מה אתה נובר] ולפי שזו היתה התיבה המבוקשת לו, פטרה: שוין געפונען [ = כבר מצאתי]; ואילו אוצרו של סטוטשקוב הקדים בשני דור, היה הסבא פטור מכל אותה אמבוהא, שיכול היה להסתפק בהצצה בקבוצת המונחים והמושגים, שעניינם ביקוש וחיפוש, והיה מוצא את כל מערכת המלים לסוגיה, ובורר לו בנקל את המבוקשת ורצויה לו, שכן אפשרות הברירה, הניתנת באוצר, היא לא בלבד גדולה אלא גם מלאה ושלימה, ושלא להרגיז את מחמירי המבקרים נאמר: כמעט מלאה ושלימה. התשובה האחרת ניתנה, אמנם, שלא לענין האוצר ודרכו אלא לענין בעייה, שהאוצר פותרה – והוא קשי ההבנה של מושגים וביחוד של מונחים השנויים במחלוקת הדיאַלקטים, וכבר הביא המשורר נפתלי גרוס כמה וכמה מדוגמותיהם, לאמור: יש מושג והגדרו שונה בגלילות שונים, כגון כדור המישחק, שהגדירו שונים, הכל לפי הדיאַלקטים וגלילות שימושם (באַל, באָל, באַלעם ואף פּילקע, ותיבה אחרונה פירושה בגלילות אחרים מטלית), או בובה (טאָק, ליאַלקע, פּופּע) או דלעת (דיניע, הארבוז, קאַווענע) או גרעיני חמניות (קערלעך, סעמעטשקעס, ביינדלעך); ויש מלה אחת שהוראותיה שונות בגלילות שונים (כגון תיבת טאָפּטשאַן שיש גלילות שפירושה ארון של מזנון ויש גלילות שפירושה מצע או משכב על גבי קרשים, או סאַק, שיש גלילות שפירושה אדרת מעיל עליון ויש גלילות שפירושה רשת); וכן יש מונח שהוראתו לדיוקה מתפלגת בתוך הסוגיה של נרדפיה (כגון תיבת טייך, שיש גלילות שפירושה מים עומדים, דוגמת אגם ובריכה, ויש גלילות שפירושה מים זורמים, דוגמת נהר ונחל) ואף הביא דבר הנשמע כמהתלה והוא מעשה שהיה – מעשה בדודתו, שישבה בעיר מולדתו, קולומיאה, והיתה תמהה על מי שנתגלגל שם ברוסיה, לאמור: רוסי זה הכל מהופך לו – באַבע היא לו באָבע ואילו באָבע היא לו באַבע, שלא ידעה כי כשם שיש גלילות, כגליל שלה, שתיבת באַבע פירושה סבתה ואילו תיבת באָבע פירושה מילדת, כך יש גלילות שנוהג בהם איפכא. ודאי אין לומר, כי האוצר בא לפתור קושיא זאת וכזאת מכל וכל, ואין זה מתפקידו שלו אלא של אטלס הלשון היידית, והרי אין עדיין כמות ברשותנו (מה שנמצא בעין הוא אטלס של יידיש ברוסיה הלבנה מעשה ל. ווילנקין ומסייעיו, ומה שנמצא בכוח הוא האטלס הכולל, מעשה אוריאל וויינרייך ומסייעיו, שכל שוחרי הלשון הזאת שוקקים לראותו, ככל הקרוב ברשות הרבים), אך לפי שהאוצר כנס שפעת מלים מצינורי הדיאַלקטים, הריהו מסייע, כדרך אגב או כממילא, לאורינטציה בסבכיהם. התשובה האחרונה ניתנת בעצם העשייה של המחבר, שהיא שונה מעשייתם של מחברי אוצרות כאלה בלשונות השונות – שהללו מסתייעים במילונים מוכנים, שמלוא־עשרה של לשון ולשון אָצור בהם ואין להם אלא הסידור הנאות על תשלובו, המתאים לעקרונות הנקוטים בידם, ואילו הוא אָסמה של הלשון לא היה מזומן לו, כל שכן מלוא אָסמה, וחייב היה בעצמו לזמנו, ולפי שהמילונים שלפניו רחוקים היו, ולפעמים רחוקים־במופלג, מהיקפו שלו, נמצא שהוא שבנה ראשונה מילון גדול ממש של לשון יידיש; וכיוון שלא הסתפק במה שנמצא לו בספרות על ריבוי סוגיה, וביחוד הדברים אמורים בספרות היפה, ואף לא הסתפק במה שנמצא לו בעתונות, והוא הפליג גם לפינותיה הנידחות, אלא התחקה על לשונו של העם, בדיבור ובפתגם, הרי נמנה ממילא עם מציליהם של כמה וכמה גילוייה של הלשון הזאת מסכנת השיכחה, הגוברת והולכת עם התכווצות חלל חייה של יידיש בימינו, שבאה גם בעקבי השואה שירדה על המוני דובריה הנספים ואינם עוד, גם בעקבי התמורות בחיי דובריה שישנם, שעקירה מגולה לגולה, פירוד ופיזור, מרדדים את עצמות הלשון, מקלישים את גודשה ומדהים את מיגוונתה. וזאת לדעת, כי הרבה מדרכה ודרכיה של הלשון נשמר בכתב ובדפוס, אך הרבה, אם לא הרבה מזה, לא נשמר מהם, משום שלא הגיע אליהם, מתוך טעמים מטעמים שונים, ודברים אלה שמשמרם זכרונם של הדוברים בלבד, סכנה אורבת להם במיוחד, כי במות הדובר ימות גם דיבורו, וממילא יאבד חלק גדול של עושר הלשון וחלק מכריע של ייחודה. מניעת הסכנה הזאת היא באפשר בשתיים דרכים – דרכם של סופרים ודרכם של חוקרים. ראשונים עשויים להציל דברים שבעל־פה מתוך שהם מגלגלים אותם בדברים־שבכתב; ויתירה מזו, הם עושים אותם ריקמת שיר, סיפור, מסה, מחזה ומה שהיו פרקי חיים נעשים פרקי אמנות, שכוחה לקיימם חיים. אחרונים עשויים להציל אלה וכאלה מתוך שהם אוגרים אותם באוספיהם, מילוניהם, מחקריהם. ודאי יפה כוחם של ראשונים, אך גם כוחם של אחרונים יפה כמותו. על כל פנים החששה מפני סכנת השיכחה רחשה בלבם של אוהבי הלשון ושוחריה, בעוד הווייתם של קיבוצי היהודים ואוכלוסיהם היתה נטועה ועומדת בישובי־קבע צפופים במזרחה של אירופה; וביותר התעוררו על חששה זו חוקרי הפולקלור וחובביו, שאילולא הם נשתקעו חטיבות מרובות ונחשבות של יצירת העם והיו כאבידה שאין לה תמורה. והוא הדין בחוקרי הלשון וחובביה, ביחוד באוצרי לשונותיה, ואם מותר להטריח דוגמה מובהקת, הרי זו דוגמת נח פּרילוצקי, שהגדיל לעשות באגירה, ביחוד בפונולוגיה ובדיאַלקטולוגיה של יידיש בפולין ואגפי־הספר שלה; ודומה כי אלה שבאו עליו לפנים בטענות משמם של דקדוקים גדולים או קטנים, התיסרו לימים על כך, שמא ריפו את ידו החרוצה, שהצילה שפעי־שפעים ממה שנסתם עליו הגולל.

אף אוצרו של סטוטשקוב מקיים תעודת הצלה, וכבר העמיד על כך נתן זיסקינד, שראה גם להעיר, כי לעת עתה האוצר הזה הוא תחליפו של מילון אקדמי של לשון יידיש, ואם מותר לנו להוסיף הערה להערתו נאמר, כי גם בהופיע מילון יידיש הגדול, שכרכו הראשון כבר מונח לפנינו, אף הוא לא יהיה אלא תחליפו של מילון זה. והרי אוצרו של סטוטשקוב לא הבטיח למצות את כל החבית, שכן הסולידיות שבו נתנה, שלא הבטיח אלא מה שקיים, וכשם ששלח קודם פירסום־האוצר שאלונים והפציר וחזר והפציר בנשאלים, שיתנו תשובותיהם, כך גם הודיע עם פירסומו של האוצר ולאחריו דבר בקשה שנשמעה וחזרה ונשמעה, היא בקשת הוספות ומילואים, וניתן לפקפק, אם בקשתו נענתה כהלכה. פקפוק זה עולה למקרא כמה וכמה מאמרי הערכה על האוצר, שכללו גם מיני תוספאות, מהם ביטויים חשובים ואף נדירים, אלא שמעשה ההוספה ודרכו הזכיר את משל התרנגולת הממלאה את סביביה רוב המולתה וסופה ממלטת ביצה אחת.

ד

ולפי שהזכרנו בחטיפה את הבקרנים, ראוי שנזכיר שלא בחטיפה את המבקרים, שהתעוררו על האוצר ואמרו בו, איש איש דעתו. וראשונה יסע הרב ר' יהודה אבידע, תלמיד חכם מופלג שעסק הרבה בחקר הפולקלור ולשון־העם, והוא שפתח הערכתו על האוצר בכנותו את מחברו, דרך חיבה, כינוי מונומאַניאַק, כלומר משוגע־לדבר־אחד, שאילולא שגעונו לא היה הדבר נעשה – דבר. ובדברו על מסירותו של האיש למפעלו, הרי כשם שהדגיש ענין בכל לבבו ובכל נפשו, הדגיש ענין בכל מאודו, – כי בעל האוצר, לא די שנשא בעול בנינו, נשא גם בעול מימונו, ובכלל שלושים אלף הדולאַר שעלה המפעל, היה הרבה משל פועלו עצמו. ולענין שבחו של המפעל, הוא אָח להגדרה של מכס וויינרייך על תעודתו וטיבו של אוצר לשון יידיש, החייב גם בכלילת לשון־הכלל (וכדוגמה מחוקקת לה לשונו של מנדלי), גם בכלילת לשון התרבות (וכדוגמה מחוקקת לה לשונו של י. ל. פרץ בספרות־השירה ולשונו של חיים ז’יטלובסקי בספרות־ההגות), גם בכלילת לשונות הדיאַלקטים, שכן כל תיבה בדיאַלקט היא כמועמדת להיות מילה בלשון־הכלל. עיקר השגתו של המעריך הוא על סידורו של האוצר – לא שאינו רואה בעין טובה את עצם השימוש בשיטת רוג’ה, אדרבה ואדרבה, אלא היה רואה בעין טובה מזו סידור בתוך הקבוצות, וביחוד בתוך קבוצות המישנה, לא כפי שהוא נראה לו עתה, כלומר בדרך מקרה, אלא לפי סדר גדור במבורר, עם פורמולה מסוימה או אלפא־ביתא פנימית. ודומה כי הפריז למיעוטא – עיון מקפיד יותר בסדר הערכים וסידורם מגלה שורת הגיון נהירה, שהקבוצות נסדרו לפי מערכה המקדימה את הכלל לחריגו, את המצוי לנדיר, את המיושב למוזר, את בן־הבית למלועז, את הדופן ליוצאו וכדומה, ואם הסדר הזה וסידורו אינם מתקיימים בקפדנות אחרונה, הרי משום גבולות אפשרותו אינם מתקיימים, והם גבולות אוביקטיביים למדי. ושאלה נכבדה היא, האם השינויים, שנראו לו למבקר, הכבדתם לא היתה יתירה על מיני ההקלה, שבעל־האוצר מושיטם בכלי הסיוע המרובים, אם סימנים מיוחדים בתוך הערכים של האוצר, אם המפתחות שבסופו. עיקר משאלתו של המבקר להשלמת האוצר, כמובן במהדורותיו הבאות, היא לקיום שתיים חובות; חובה אחת – שלא יראה עצמו פטור מצורך ביאורה של מילה ומילה; חובה אחרת – שלא יראה עצמו פטור מביאור מוצאה של מילה ומילה; ומן הדין להודות, כי דברי משאלתו נשמעים, יותר משנשמעים דברי השגתו, אך אפשר לא ידע, כי בעצם הימים, שביקרתו נדפסה ברבים, בתחום שנת הופעתו של האוצר, כבר לבו וידו של המבוקר ממושכים היו למפעל חדש, מפעל שביקש, לפי כוונתו הכוללת, להיות המילון האקדמי או המדעי של לשון־יידיש, ולפי תכניתו המפורטת, המילון הגדול שלה, שפירושו למעשה אוצר הלשון בסידור אלפא־ביתא, אך לא על דרך הנהוג, לפי אות ההתחלה של השורש, שסביבו מתרכזים כל הסעיפים (פרפיקסים וכדומה), אלא לפי ההתחלה של כל תיבה ותיבה, והוא כממילא יספק דרישות אלו וכאלו – גם מתן ביאור לכל מילה ומילה בצירוף מובאות מספיקות מכל רחבי הספרות לדורותיה, גם מתן הסבר של המוצא (אטימולוגיה). שכן בעל־האוצר, לאחר צאת אוצרו לאור־עולם, לא נח, לשמע רוב השבחים, על זרי הדפנה, אלא ראה את אוצרו כפרוזדור לטרקלין, ורתם עצמו לעשייה חדשה, חיבור המילון הגדול, שהכרטסת שלו היתה בסיסה. כחבר הועד המסדר של אוצר גדול זה, פירש ברשות הרבים את צרכו וכרחו, ופירושו עשוי היה כדרך שיחה עריבה. הוא פתח בכך, כי הכוונה אינה לא למילון יידי־אנגלי, שיהודי אמריקה הצפונית זקוקים לו, ולא למילון יידי־ספרדי, שיהודי אמריקה הדרומית זקוקים לו, שיש מוקדם ומאוחר במילונים, והמוקדם הוא מילון יידי־יידי, שבו תבוא על תשלומה מלאכת האסיפה והליקוט של כל רכוש הלשון, שנצבר לנכסיו וערכיו במשך הדורות, וכינוסם בגורן גדולה אחת, שיהא בה כדי תולדות העם, כפי שנשתקפו בה באותה לשון מיליה וניביה, צירופיה וציוריה, דימוייה ופתגמיה; בית אוצרה של הלשון, כמתכונת המצויה בידיהם של המתוקנים שבהם. כוליות הלשון פירושה כלילת לשונותיהם של הקיבוצים השונים וביאורם, באופן שיליד פולין או גליציה יבין קבוצת מילים אחת או אחרת, שלא היתה נוהגת בגלילותיו (כגון קרויסטענען זיך, מערגעניק, פאגעלע, דעוואַטקע וכדומה), וכדי שיליד ליטא יבין קבוצת מילים אחת או אחרת, שלא היתה נוהגת בגלילותיו (כגון קראַצבאָרשט, אָווע טאָווע, איוודע וואָך, פליאָדרע, שליאָך וכדומה); וכדי שגם יליד פולין וגליציה וגם יליד ליטא יבין קבוצת מילים אחת ואחרת שלא ידעה אלא יליד אוקראינה (כגון פּידאַשעק, פּראָמאַך, פאַזיטל, סיפאַק, קוירע וכדומה), וכדי שכל שנמנו קודם יבינו קבוצת מילים אחת ואחרת שלא ידעה אלא יליד בסרביה (כגון באַשקע, זאַזערע, טאָמנע, טשוטרע וכדומה). והרי מלבד לשון קיבוצים גדולים, יש בכל קיבוץ וקיבוץ לשון מחוז (רגיונליזם) ולשון קהילה וקהילה או ישוב וישוב (לוקליזם), ואף אינטרנציונליזמים הם ענין לענות בו. ואין צריך לומר, כי המילון חייב בייחודה של תשומת דעת לרכיבי הלשון השונים, ובעיקר לרכיבי היסוד שבה, שמשקל כמותם אינו כמשקל איכותם (כי הנה אין בה ביידיש אלא חמישה אחוזים של מילות עבריות וארמיות ומה רב ומכריע ערכם). ולענין ביאורים – הרי המילים הפשוטות ביותר שביידיש זקוקות לכך, ולא די בביאורי עיקר אלא דין לצרף ביאורי־משנה, שהרי המילים והצירופים נשמעים לכמה פנים ויוצאים להוראות הרבה. כדרך הדוגמה ניתן הפועל האַלטן [ = להחזיק], שהוראותיו שלושים, וכן שם העצם ברויט [ = לחם], שהוראותיו גם פת גם תבואה ובמושאל פרנסה, וצירופי־הסמיכות שלו מרובים (כגון בעטל־ברויט, קיצבה־ברויט וכדומה), והוא הדין בניבים (כגון אָפגעבן ברויט, כלומר לשלם מידה כנגד מידה, און ברויט מיט נישט, ברויט מיט צונג וכדומה). כל אלה ואלה, וביותר מיני האמירה והפתגמים, המלאים להם, מזן אל זן, חריפיות של תבלין, לצד המתיקות ולצד המרירות, הם וביאוריהם מגופו של האוצר הנרצה, ואף מיטב דשנו. ולענין האטימולוגיה אף היא כורח, – כדי להעמיד מוצאה של מילה ומילה על חזקתה הראשונה ולהצילה מלהטי הפילולוגיה העממית והזיותיה (כגון דאַוונען – דאבינון; נעבעך – ניע ביי אייך; הייראַט – הרי את, וכדומה בשעשועי הבאי). ואחרון אחרון, אף שהכל יודעים את המשל האומר, כי החיפזון הוא יועץ רע, הרי מעשה־האוצר מחייב צירוף של אחריות וחיפזון. אחריות – בלעדיה לא יקום בנין הראוי לשמו; חיפזון – בלעדיו יאבדו אריחים ונדבכים ולבינים הרבה, הצריכים לבנינו; שכן המעורים בתוך תוכה של הלשון, מכוח הורתם בה וגידולם בתוכה ומתוכה, או נאמר: המעורים בה מטבע־ברייתם, מתמעטים והולכים, ובלא עזרתם לא יינצלו אלה, ואם לא יינצלו עתה, אבידתם ודאי, והיא אבידת־עולם.

ה

כך, בערך, תורף דעתו, כפי שנצטייר מתוך מאמרו־שבכתב ומתוך דבריו־שבעל־פה בשיחה ממושכה, שגילגלנו בה בירושלים, והיא, לצערי השיחה היחידה שזכיתי בה ולשון זכות וזכייה שנקטתי אינה דרך־נימוס בעלמא, לא כל שכן דרך־מליצה, כי רישומו של הדובר, שישב ממולי וסיפר על מוקד המוקדים של חייו, ורישומם של דבריו רב היה, ואף גבר מתוך הסתירה שבין ענין סיפורו ובין נעימת סיפורו, שהענין נשמע כהרפתקה מרעישה והנעימה נשמעה כקול דממה דקה. ואף כשהגיע בסיפורו לענין הטרקלין, שאוצרו נועד, לדעתו, להיות אך כפרוזדור לו, אבל משהוחל בהתקנת בנינו של הטרקלין והוא ראש עומשים ומלבנים ולא ארכו הימים וראה כורח לפרוש, לא חל כל שינוי בנעימתו, אלא קולו נתרטט מעט וחזר תוך כדי ריטוטו ונתישב, והאיש המשיך, כמגלה טפח ומכסה טפחיים, כדרך המשמר את רוב צערו לנפשו. אמת, מהיות מפעל מילון יידיש הגדול קרוב ללבי ואף סייעתיו מצד־מה, ביקשתי להבין, מה טעם אינו מרכז בקרבו וסביבו את עידית הכוחות, שאינה מרובה כל כך, אך לפי שחשתי, כי איש שיחי השתיקה במסכת זו נוחה לו על דיבורו בה, היטיתי את מהלך השיחה מן הטרקלין אל הפרוזדור, הוא אוצרו שכבר עשאו, ושאין לך יום שאינו משמשני ונמצאתי מחזיק לו טובה יום יום, והעירותי את שהעירותי לדברי בקרניו ומבקריו, אולם כשהזכרתי לגבי הראשונים משל התרנגולת וביצתה, אמר: עשיר בשורו, עני בשיו ואלמנה בתרנגולתה; וכשהזכרתי לגבי האחרונים טיעוניו של חיים גינינגר, שביקרתו על האוצר היא המחושבה אך גם חריפה ביותר, שלאחר שהוא מונה יתרונותיו כגון שיעורו והיקפו שלא היו כמותם לגודל; הדרכתו הנורמאטיבית השקולה; עושר המונחים של אומנויות ומדעים; שמירת קבע של כללי־הכתיב נוסח ייוואָ, וראש לכל אהבת לשון־האמהות המחלחלת את כל האוצר כולו, ומסירת הנפש המשמשת את עצם עשייתו, הרי הוא בא ברוב קושיות ואיבעיות ביחוד בתחום של מערכת הסיוג, קטגוריות־הדקדוק, הכפולים הדיאַלקטיים, וכיוצא באלה, שדבריו מפורטים, בצמצום לשון, על פני עשרים וחמישה עמודים שחלקם הגדול ניתן באותיות פטיט; והעירותי, כי מכל תביעותיו קרובה אלי תביעתו בענין המקורות, שהאוצר פסח עליהם, ואמרתי: הרי זה שטר שחובת פרעונו בעינה עומדת עד שלא יבוא על גיבויו, ענני בקצרה: שטר ושוברו בצידו. כוונתו היתה לתשובתו של מכס וויינרייך, המצורפת לה לביקורת ההיא; ומשמדדתי לה שבחה הראוי, אמר: דברי פי חכם חן; אולם לפי שהעירותי, כי גם המבקר גם המבוקר קיימו בחינת דברי חכמים בנחת נשמעים, אמר: אלה ואלה דברי אלהים חיים. אמר והוסיף, כי אין הוא אלא משרת ואילו שני החכמים, בין הקטיגור שדבריו אינם מתקבלים על דעתו בין סניגור שדבריו מתקבלים עליה, הם ושכמותם בעלי־בתים, וסיים: כל מה שאומר לך בעל הבית – עשה. סבור הייתי כי כדרך הטבע ישלים את שתי תיבות־סיומה של המימרה, אך צימת שפתיו והחריש. פשיטא שידע, כי בדרך הטבע אני הוגה בשתי התיבות האלו, אמר: פרשת ויצא אף היא פרשה בחומש. הבנתי, כי בהחלפת דברים זו ביקש לצמצם גם ענין דכדוכו מחמת אכזבתו במעשה המילון הגדול, גם ענין התגברותו עליו בכוח החלטתו להסמיך לאוצרה של שפת־האמהות אוצרה של לשון־האבות, נאחזתי במה שהזכיר פרשת יעקב אבינו, כדי להתגרות בו מעשה שחוק: לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, חייך כנגדי ואמר: טענת לבן הארמי היא כטענתו כן עשה, ואילו יעקב אבינו לא נהג כן בשני נכדיו, בני בנו אהובו, בן פורת יוסף, ותחת אשר יקיים סדר בכור וצעיר, שיכל את ידיו. שלא להיראות כמי שמניח בנקל את נשקו, העירותי: מה נעשה ובעשרת הדיברות הסדר המפורש הוא כבד את אביך ואמך, ולעניננו משמע לשון־האבות תחילה ושפת־האמהות לאחריה. סירב גם הוא להיראות כמי שמניח בנקל את נשקו והמריד עלי את הכתוב: איש אמו ואביו תיראו, והסמיך לו לפירושו הנאה של רש"י דרוש, שעיקרו הבחנה בין כיבוד ויראה לענין שתיים לשונותינו, והוא דרוש מבודח ביותר.

רפליקות קטנות אלה היו כפתיחה לעיקרה של שיחתנו, ואף הפתיחה העידה, עד מה היה שרוי במפעלו עתה, אוצר הלשון העברית, שאף ששיחתנו היתה יידיש, הרי כל פיסקה ופיסקה של דיבורו סיומה היה, כפי שראינו, כתוב או דבר חז"ל, ללמדך במה היו עתה כל חיי רוחו. המשכה של אותה שיחה, ענינה גופי דברים של אוצרו, וככל שאני נזכר רישומה, איני יודע להכריע, אם גברה בי פליאתי על המעשה והמפעל, או פליאתי על העושה והפועל, שכן שניהם הניחו פתח לכך.

ו

לענין הפליאה על המעשה והמפעל – מי שעשה גדולה בלשון אחת, שחיותה מילאתו כמעט כל ימיו, בה דיבר ובה שיחק ובה נאם, קרא את ספרותה, רובה ככולה, וכנס אוצרה מעברים, ועל כינוסו זכה לישב בכבודו של עולם, ראה בערבם של ימיו לילך אצל לשון אחרת, שלא דיבר בה ולא שיחק בה ולא נאם בה וימים הרבה נזנחה לו וממילא נגזר עליו ענין אם תעזבנה יום וכו', והעז להשליך עליו את המשאוי לעשות לאוצרה של העברית כאשר עשה לאוצרה של יידיש, משל למי ששחה רוב ימיו בנהר אחד ויודע מרוצתו על כל עיקוליו וקמטיו ובערבם הוא יורד לשחות בנהר אחר שלא פקדו ימים רבים, והוא מתעקש לשוות שחייתו החדשה המחייבתו ברוב נדנודי גישוש, לשחייתו הישנה הפוטרתו מהם, שהיא לו הרגל שנעשה טבע. לא העלמתי ממנו פקפוקי ושמע באורך רוח והשיבני בארוכה והבינותי מתשובתו, כי התאמנותו בסידור מערכות נרדפים הגיעה לגמר־בישול, עד שהוא מסוגל לעשות אוצרות למיני לשונות מלשונות שונות, אך עיסוקו באלה היה בו משום עשייה מיכנית, ואילו עיסוקו בלשון־הקודש יש בו משום עשייה אורגנית, שהרי הורתו וגידולו לא העמידו את עריסתו בין הודו וכוש, ואדרבה לימודי־החדר כאילו העמידוה בין עזה ותפסח, להיותו לימים בעולי הרגל, ולימודיו בישיבות עשוהו בן־בית בין סורא ופומבדיתא וכמשפטם של בני ערים נכחדות בתפוצות הגולה היו שבילי נהרדעא נהירים לו כשבילי לומז’ה, וכלל גדול הוא: הלומד ילד תורתו מתקיימת וגירסתו אין לה גירושין, ולענין המשל המשלתי, משל נהריים, אף בו לא דקתי פורתא, כי אם, אמנם, שחייה היא, לא חדשה אלא מחודשת היא לו, והרי רוב תחייתה של הלשון העברית בימינו כך.

לענין הפליאה על העושה והפועל – ישב לפני איש, שחליו הזקינו יותר מכפי שהזקינו אותו שנותיו, ואכזבתו המרה הוסיפה את שלה גם היא, והנה עמד לו כוחו לאחר שנתבדה חלומו אחד לחלום חלום אחר, ולזכות בשברו, וברוח המקרא של הנודע שבחלומות: על הישנות החלום פעמיים, כי נכון הדבר מעם האלהים. ואפשר שהפליאה על העושה והפועל גדולה מקודמתה, וההרהורים על כך עשויים כממילא להוליך לדברי העדות על טיבו של האיש, כגון דבריו של א. לעיעלעס, העשויים כשיחה הפותחת בבירורה של שאלת לשון שימושית לענין התיבה האנגלית disappointed שהעברית בנתה מקבילתה לפי שורש כזב, כצורת אכזב, ואילו היידיש נגררה לתיבת אַנטוישט, החלוקה בטעם הפוסקים מחמת ריח הלעז הצרור בה. והמברר פנה, כמובן, לאוצרו של סטוטשקוב ועיין במדור, ששמו אַנטוישונג, והנה הוא שופע שלל משלים ופתגמים, כדרך ששפע מחברו, ככל שנזכרה לפניו מילה ומילה. כי אמנם כן הוא, הכיר המשורר, כשבילה כמה וכמה ימים במחיצתו של בעל־האוצר, כששימש מזכירו של מילון־יידיש הגדול, שלימים פרש הימנו. ישב המשורר ופלט, לרגל שיחתם, את האמירה: עס טוט זיך חושך, ומיד התנוצצו עיני איש־שיחו ופיו היה כמעיין הנובע ומביע שפעת סיפורים ובנות־מעשיות הכרוכים בעקב החשכה; ושוב קלחה שיחתם, עד שהמשורר פלט את האמירה: אַ שיינע חתונה, ועתה שלף איש־שיחו צרור פתקים ומתוכם עלה ונצמח יער סבוך ומסובך באילנות ושיחים, פקעת פסיכולוגיה של עם, בית היוצר של הוייה והווי, כי מה לך ענין שאין משל החתונה משמשו בפי העם – מהומה, המולה ותרבוכה; צרה, שערוריה ופורענות; מירמה, נכלים ופשיטת־רגל; מריבה, מחלוקת ופלסתר, וכהמה וכהמה. לאמור, המשורר ראה עין בעין את שאמר חברו יעקב גלאַטשטיין, כי בעל־האוצר הוא בחינת אוצר מגונז, הוא עצמו האוצר. ואם מותר להוסיף על דבריו אלה אגיד, כי כשם ששני המשוררים ראו אותו בענין לשון יידיש, כך ראיתיו בענין לשון עברית – הרי באותה שיחה כל תגובה ותגובה כל עצמה או סיומה כתוב, מימרה מאוצרם של מקרא וחז"ל ואחריהם; ללמדך, כי אותה התלהבות ומסירות, שעמדו לו באוצרו ראשון, עמדו לו באוצרו אחרון, שכאן וכאן באה דביקות נפש עד מיצויה, והיא תהילתו.

שעל כן היה רב אבלם וצערם של מוקיריו, שידעו עד מה יגע באוצרה של הלשון העברית ולא זכה לברך על המוגמר. אמנם הניח את האוצר, כשהוא מוכן ומזומן לרשות הרבים, אבל לא ראה אותו, כמגילת ספר, ברשות הרבים. כי תוך עבודתו, שלא הירפה ממנה, הכריעו חליו, שלא הירפה ממנו אף הוא, ונפטר האיש, בשנת השבעים ושתיים לחייו, בבית החולים היהודי בברוקלין, שהוא עצמו עזר לבנותו בהכנסות שטענה תכנית השידור שלו “צרות ביי לייטן”, שנהג בה אילו שנים. אלה, שידעו על אוצרו שהניח ברכה, חרדו לו ויוחנן טברסקי הביא בדברי אזכרתו הקצרים קצת אמירות־עם, שענינם שתיקה לאחר מיתה, כדי להקשות את הקושיה, שהתסיסה לבבות הרבה: “והאמנם עכשיו, לאחר שסטוטשקוב מת, יימחה מלבנו ומזכרוננו גם אוצרו?” אבל בעל־האוצר חכמה היתה בו, וכשם שעזר מלוא כוחו להשלים את פועלו ומצא לו עזר כרוחו, הוא עורכו של האוצר, ר' אלחנן אידלמן, כך השכיל להעמיד על משמרת אוצרו את המו"לים הנודעים האחים שוּלזינגר, והם לא חסכו טרחם להביאו, כלול בהדרו, כפי שהוא מונח עתה לפנינו, לקהל העברים. ר' שמואל שוּלזינגר, (נקרא על שם ראש משפחתם, ר' שמואל הומינר ממייסדי מאה שערים) בא, לרגל המלאכה הזאת, כמה פעמים לארצנו, ואף הקהיל קהילה לספר באזניה עלילת בעל האוצר, שהכרטסת העברית שלו כוללת מיליון פתקים, שעל פיהם נסדרו מערכות הנרדפים, שמנינם עולה בכמאה ערכים על מנין ערכי האוצר ביידיש, והיא הרחבה המחוייבת על פי אורך מסילתה של לשוננו. ואם אוצר לשון יידיש עלה במנין המילים הכלולות בו על כל המאספים שלפניו; אוצר לשון עברית, פרי אגירה רצופה בת עשר שנים, לא כל שכן.

ז

מידת הקשבה, שהיתה טבועה בו בבעל האוצרותיים, נתנה כי אזנו היתה כרויה לכל דבר ביקורת, ואף זימן בעצמו את משמיעיה, ושעל כן ראה לפנות אל טובי חוקרים ועורכים, חכמי־לשון ואמני־סגנון, שיתנו עינם בדפי־אוצרו, ועיין יפה יפה בתשובותיהם, ובדין וחשבון על כך, הכלול במכתבו אלי (1 יאנואר 1965), הוא מספר על החסרונות, שמנו במיבנה אוצרו, ומפרש את הדרישות שנתנסחו כמשאלות, ולפי שאין רשות בידי לפרש בשמותיהם של דורשים־שואלים אלה, אציינם כנוסח רבותינו, בשמות בני יעקב. והנה משאלתו של ראובן, כי חומר המילים יהא מסודר כסדר הדורות של צמיחת מילה ומילה, והנתבע לכך אין לו אלא להעיר: לא פחות ולא יותר. לאמור, שהאוצר נדרש לעשות מה שעתיד לעשות המילון ההיסטורי, והיא ודאי עשייה העודפת על כוחו שלו. שמעון סובר, כי האוצר יפה לו העקרון של סידור המילים מן הקל אל הכבד, באופן שיקדים את סוגי־המילים ששימושם מרובה ויאחר את סוגי־המילים ששימושם פחות, והנתבע לכך משיב, כי ככל שהדבר היה בגדר יכלתו, קיים את העקרון הזה, אך ככל שקביעת הסדר הזה הצריכה יגיעת שקילה ודקדוקי מדידה, שסופם אינו מבטיח הכרע, כי לא העז לקפוץ מעבר ליכלתו. לוי חפצו מרובה משל קודמיו – הוא מתאווה לראות כל מילה ומילה וכבן־לואי לה ציון, אם היא קלאסית, עממית, נדירה, עגתית וכדומה, אם שימושה בפי דוברים וכותבים שימוש של ממש, או שהיא שפונת־טמונת־ספר, ויבוא הציון ויציל את המחפש מפני מילה שאינה נאותה והולמת, ושימושו בה עשוי אף להלעיגו, והיא תביעה צדקה, ביחוד ללשוננו, שכן האנגלי המחפש ברוג’ה שלו, ככל שהוא מסופק בענין כלל־משמעה או תג־משמעה של מילה אחת ואחרת, פותח את וובסטר שלו, והוא פורס לפניו את כל ההוראות והוראות־המישנה של מילה זו וזו, ואילו העברי אין לו וובסטר משלו. והנתבע לכך מבין ייחוד מצבו של העברי, אך לא זו בלבד שאין בידו להעמיד אסופה אשר תאומים בבטנה – גם רוג’ה גם וובסטר, אלא אין הוא רואה תפקידו בכך, שכן טעות נעוצה בעצם התביעה הזאת ודומיה – אוצרו, כדרך האוצרות העשויים כשיטתו, הוא מילון־מושגים ולא מילון־ביאורים, ואף אינו מדריך הבא לתקן את המחפש בעצה טובה, מה מילה יאה לשמש צרכו המסויים ומה מילה אינה יאה לשמשו, שדרכו של בעל־אוצר זה וכזה שהוא מניח, כי המחפש יודע הכל, והוא יודע את כל הלשון העברית כולה, ולא די שכל המילים והביטויים ידועים לו אלא שהוא אף יודע את ייחוסם, הוראותיהם עיקר והוראותיהם לוואי, גוניהם ובני גוניהם, אולם לפי שאי אפשר לו שהכל יהא משומר בזכרונו באופן שייענה רגע כמימריה לכל צרכו, בא בעל־האוצר ומסייעו, מתוך שהוא מציע לפניו את מלוא חומרי הלשון בתחומו של המושג הנדרש, לאמור: הרי שלך לפניך וברור את הנאה לך. ושמא חס ושלום אי אתה מבין מילה פלונית ואלמונית, אין לפניך אלא העצה האחת: אל תשתמש בה, או טול בידיך מילון אחד ואחר ומצא את הוראתה כהלכתה. ואל נא יעלה בלבך, כי בעל־האוצר בדה את המילה מלבו או חידשה מדעתו, שאין דרכו לבדות דבר או לחדש דבר, הוא אך רשם את שנמצא לו שחור על גבי לבן.

ואף זאת יבאר כי שיטה מסובכת היא והרבה התיסר בה, עד שקנה נסיונו בה. ואילו לא קנאו במעשה אוצר לשון יידיש, הרי העמדת אוצר לשון עברית לא היתה מסתפקת בעשר שנות עשייה בלבד. והעיקר, חמרו נלקט מתוך תורה שבכתב – עשרות מילונים, אסופות, ספרי־לימוד, ספרי־מדע, וכיוצא בהם. ודאי שנכללו בו מילים רבות העשויות להיראות, בהשקפה ראשונה, כאילו ניתנו ענין במדור לא להם, אך בעל־האוצר מעיד עליו את מצפונו, שלא הניח לו להכניס תיבה והוראה של תיבה בלא שמצא לה סמוכין לכך. הלכך רשם כל המצוי במילונים ובאסופות המהימנים, ואף שידע, כי יש ויש מיני מילים, שמידת כשרותם המכרעת או חילופה שנויה במחלוקת חכמים, לא ראה את עצמו כשר ומוכשר להיות הפוסק. ולענין אלו וכאלו, וביחוד אם הם תלויים על חודו של תיקו, יחכו עד שיבוא המילון העברי האקדימי ויפסוק. והוא מסיים בנעימה של אוטואירוניה שמעורבים בה שחוק ותוגה: ועד שיבוא ויפסוק, יהא צורך במהדורה מוגדלת של אוצר־המושגים שלפנינו, ועורכו העתיד־לבא יעשה בו כרוח מבינתו, וספק אם בעל־האוצר עתה יוכל לומר לו מה תעשה.

ודאי, כי גם לאחר השקלא־וטריא שבין בעל־האוצר ובין מבקריו, שזימנם בעצמו לעצמו, והידיין עמהם כדרך המידיין בינו לבין עצמו, הניח להם למבקרים בקעה גדולה להתגורר בה, וביותר לאלה, שניסו או ינסו למתוח קו־השוואה בין שני האוצרות, לא בלבד מבחינת שוני מעמדו של המחבר בלשון האחת והאחרת, אלא ביחוד מבחינת שוני מעמדה של לשון ולשון בחיבוריו, עד שיותר משניתן לדבר בהם, במחבר וחיבוריו, בחינת שניים שהם אחד, דין לדבר בהם מבחינת אחד שהוא שניים. לענין המחבר – אין הוא אחד בשתי הלשונות אלא שניים; ראשון, בעל אוצר לשון־יידיש, עיקר זיקת־הגומלין שבינו לבינה, שגם הוא גם היא באים מלשון־החיים ללשון־הספר; אחרון, בעל אוצר לשון־עברית, עיקר זיקת־הגומלין שבינו לבינה, שגם הוא גם היא באים מלשון־הספר ללשון החיים; ולא עוד אלא לשון־יידיש, המדוברת דורי דורות, היא לו חווייה קרובה הרבה, והלשון העברית, המדוברת כשני דור בלבד, היא לו שמועה רחוקה מעט. ולענין החיבורים – גם היקפם גם בנינם אינו אחד אלא שניים; ראשון, אוצר לשון־יידיש, כלל היקפו תקופה בת מאות שנים וכלל בנינו במה שנתגבש בה באמצעה וסופה; אחרון, אוצר לשון־עברית, כלל היקפו תקופה בת אלפי שנים וכלל בנינו במה שנאגר בה מראשיתה ועד סופה. משל למה הדבר דומה, למה ששמעתי משמו של ח.נ. ביאליק, שדיבר בו במנדלי וכוחו ודרכו בשתיים לשונותינו, שכמותו כבעל שניים כינורות, כינורו אחד מעשה סטראַדיוואַריוס והוא משמש מימי עשייתו עד עתה, וכינורו אחר מעשה יובל אבי כל תופש כינור ועוגב, והוא משמש מימי עשייתו עד עתה, ואינו דומה כלי המשמש את האומה אלפי שנים ככלי המשמש את העם מאות שנים. דומה, כי תודעת השוני היא שלחשה לו למחבר האוצרותיים לנהוג בהם גישה וגישה, העלולה להיראות כמנהג איפה ואיפה, ואינו כן. עמידתו השונה בלשון ולשון ומעמדה השונה של לשון ולשון נתנו, כי אוצר לשון־יידיש יוצא מלפני מציאותה של הלשון לאפשרויותיה ואוצר לשון־עברית יוצא מלפני אפשרויותיה של הלשון למציאותה. והוא הוא, כמדומה, טעמו של טיפול וטיפול – אוצר לשון־יידיש מרובים בו הסימנים: סימן ללשונות שאין המלצה על שימושם, סימן ללשונות שלא נקלטו עדיין בלשון התרבות, סימן ללשונות שהם לשונות הדיוט, סימן ללשונות שהם עגות מקצועיות (גנבים, כלי־זמר), סימן ללשונות שהם לשונות לעיגה, וכיוצא באלה, ואילו אוצר לשון־עברית מועטים בו הסימנים, ואף אלה מצויים באוצר הקודם, כגון הגדרת חלקי הלשון, סימני פיסוק המלמדים על קירבת המושגים המפורשים או ריחוקם וכדומה. אכן תעוזתו של המחבר באוצרו ראשון ורהייתו באוצרו אחרון אינם מקרה, אך ההבדל המכריע הזה מסתבר לא בלבד מתוך טעמיו הסוביקטיביים של המחבר, אלא בעיקר מתוך טעמיו האוביקטיביים של חיבור וחיבור; ובגרות גדולה היתה בו במחבר, שתודעתו וחושו הבחינו בכך.

ח

ולסיום דברינו נביא את דבריו של יצחק בשביס, שהוא עצמו אוצר מופלא של לשון, והבין יפה יפה, מה אצור בשתי האוצרות האלה, שהם כשתי מצבות גדולות למחברו, או, כדבריו, כפירמידה של נייר, שערכה גדול משל פירמידה של אבן. מי יאמר, עיקר תכונתו – ואמר – ישרותו, שהיתה ניכרת בכל עשיותיו, בין כתב רשימה לראדיו בין עיבד מחזה, ומידתו זו ניזונה ממידה גדולה הימנה – עניוות, שבעלי עלילות גדולות מצויינים בה. ודאות היתה בו, כי שתי הלשונות כשני צידי מטבע הם, ומשהשלים טביעתו של צדו אחד ראה להשלים טביעתו של צדו אחר, ולא עוד אלא משהקים מפעלו אחד ביקש להקים אחר שיעלה על קודמו. רוחק פּרספּקטיבה היה בו, שאין עינו הצרה של הבראיסטן צייקן ושל יידישיסטן צייקן מסוגלת לו, והכותב מסתמך על מכתביו של המחבר, שטען בהם כנגד חבריו, כי יידיש אסורה בהפרדה מעברית, שכל ישראל מחוייבים באהבה לתולדות ישראל, לערכי ישראל, לארץ ישראל ולכל שזיקה לו לעניני ישראל, למן ימי אברהם אבינו עד ימינו עתה. ואמנם אין לך אישור נאה לאמונתו זו כבנינו, בנין האוצרותיים.

[טבת תשכ"ז]

ביבליוגרפיה

הביבליוגרפיה על אישיותו ומפעליו של נחום סטוטשקוב היא מרובה ואין אנו מביאים בזה אלא מה שיש בו צד של נגיעה לדברינו:

1) יהודה אבידע (י. עלזעט): דער אוצר פון דער יידישער שפּראַך, “די גאָלדענע קייט”, 1951, חוב' 8.

2) ד"ר יוסף ברנפלד: א) אונדזער לשון און זיין מאָנומענט, “די גאָלדענע קייט”, 1962, חוב' 44; ב) אונדזער ירושה נאָך נחום סטוטשקאָוו, “אונדזער קיום”, שבט תשכ"ו.

3) חיים גינינגר: אַ נייס אין דער יידישער לעקסיקאָגראַפיע, וועגן דעם אוצר פון דער יידישער שפּראַך, ייוואָ־בלעטער, כרך ל"ה, 1951, עמ' 175–198.

4) יעקב גלאַטשטיין: זעקס אָפּגעשיידעטע, נחום סטוטשקאָוו, “אידישער קעמפער”, 4 מאַרס 1966.

5) נפתלי גרוס: אידישע ווערטער וואָס האָבן נישט אומעטום די זעלבע באַדייטונג, “פאָרווערטס”, ה' אב תשט"ו.

6) יצחק וורשבסקי (בשביס): נחום סטוטשקאָוו און זיין גרויסער מאָנומענט, “פאָרווערטס”, 15 נובמבר 1965.

7) י. זילברברג: אַ מָנומענט פון דער אידישער שפּראַך, “אידישער קעמפער”, 21 יולי 1950.

8) נתן זיסקינד: דער אוצר, “צוקונפט”, יאנואר 1953.

9) יוחנן טברסקי: ציונים ועיונים – נחום סטוצ’קוב, “דבר”, י"א ניסן תשכ"ו.

10) א. לעיעלעס: וועלט און וואָרט, באַמערקונגען וועגן מענטשן ביכער און זאַכען, די אַנטוישטע אַנטוישונג, “טאָג־מאָרגען־זשורנאַל”.

11) נחום סטוטשקוב: צו וואָס באַרף מען אַ אידישן ווערטער־בוך, פאָרווערטס", 14 דצמבר 1952.

12) שולמית עמיר: אוצר השפה העברית, “דבר”, כ' טבת תשכ"ה.

13) שמואל שולזינגר: אַ טריבונע פאַרן פאָלק – נחום סטוטשקאָוו און זיין אַרבעט, “טאָג־מורגען־זשורנאַל”, 28 דצמבר 1965.

14) משה שטאַרקמן: “אוצר השפה האידית” ורכושו העברי, “הדואר”, ט"ו תמוז תש"י.

א

“יודיל אונ יהודית” – כך נקראת שיחה חיננית ומחושבת־יפה־יפה, נלבבה ומחורזת־כהלכה, שיהושע מרדכי ליפשיץ, אבירה של לשון־יידיש להלכה ולמעשה, פירסמה, לפני מאה וחמש שנים, מעל דפי “קול מבשר”. שיחת־שניים היא בין יודיל, שם־דבר לעם־היהודים, ובין יהודית, שם־דבר ללשון־דיבורם; כמין פלוגתה של זוג, החולקים זה־על־זו וזו־על־זה, ומתקרבים, תוך כדי שיחתם, ומגיעים לעמק־השווה; כי, כפי שמתחוור, אין יודיל יכול לוותר עליה על יהודית, –

לאמור: וביותר שיהודית אינה כעורה כל־כך, יודלה נהנה משיחתה, היא מפרשת לו יפה־יפה סוגיה בגמרא, מסבירה כהוגן דרוש, סברה נאה, ואפילו סתם־כך, היא מלאה חידודים, פתגמיה מלאכת־מחשבת, ובעמוד יודלה הרחק־הרחק ממנה, לשמע פתגמה הוא בכל זאת אוחז צלעותיו [=מתגלגל מרוב צחוק].

ב

ואפילו סתם־כך – משמע שאותה לשון, לפי טבע בריאתה, כמתכונתה המגובשת במשל ובפתגם, כוחה־שממילא יפה ליטול לו למתרחק ולמרוחק ממנה ולהשיבו אליה. בעל־השיחה מתכוון למשכיל היהיר שבדורו, אבל דברי שיחתו ורמזם ניתן לתלותם באינטלגינט הגאוותן עד־עתה. עד היכן הגיע כוחו של הכוח ההוא אנו למדים מפי בן־דורו וחברו־לעט, ישעיה מאיר פינקלשטיין (תלמיד ויורש לר' מנדל לפין, שהוציא גם תרגום רבו ל"מורה נבוכים"), המבליט את החיבה ללשון־הדיבור בכלל ולפתגמיה וניביה בפרט, בקומדיה שלו “כל־בויניק”. מכס וויינרייך, שפירסם כמה קטעים מתוך כתב־היד שלה, מדגיש את המחזה, שבו אחת הנפשות הפועלות, קלוגמאן – כשמו כן תהילתו – דורש מחבריו שידברו יידיש ומספר על ברית כזאת שכרתו תלמידי־מכלל יהודים בבודאפשט; ומן הראוי לקרוא את הדברים, כדי לראות, כיצד הצעיר הזה מתגלה כמין מלקט־מדעת־ובכוונת־מכוון של האוצר, שהוא בחינת הלפני־ולפנים של הלשון – גבישי הפתגם והניב היקרים מיקר.

ג

החיבה ההיא וההתאהבות ההיא, שגברו על ההלכה המשכילית, אף הן מכלל אי־העקיבות הברוכה של המשכילים, שקיימו בחינת הלכה ואין מורין כן, והניחו למעשה את יסודותיה של ספרות־יידיש המודרנית; וככל הנכון אין זה מקרה בעלמא, כי לפני מאה שנה ומעלה, בשעה שפינקלשטיין העמיד לפנינו אותו מחזה וליפשיץ השמיענו אותה שיחה, יכול היה קהל־הקוראים להתענג על ספר, כאסופת הפתגמים והניבים היהודיים אשכנזיים של אברהם טנדלאו “שפריכווערטער אונד רעדענסארטען דויטש־יידישער פאָרצייט” (פראנקפורט דמאין, 1860).

אמת, עבודת הליקוט והסיוג של פתגמי־יידיש על דרך שיטה ערוכה וסדורה הקדימה להבשיל לגבי יידיש המערבית, ואיחרה לגבי יידיש המזרחית, אך דבר זה נקל להבין – שם, במערבה של אירופה, לשון־העם היתה, לא בלבד מאז ההשכלה אלא אף הרבה קודם לכן, כמשלימה דרכה במורד־ההר, ואילו פה, במזרחה של אירופה, היתה, לשון העם, חרף ההשכלה, כמחדשת דרכה במעלה־ההר. אך גם פה הגיעה השעה ללקוט, לרשום, להוקיר; ועבודה זו נעשתה, אמנם, על פני קו ארוך ומורכב, בין מבחינת הזמן בין מבחינת המקום, ואם נקבע כנקודת־תחילתה את ילקוט־הפתגמים, שפירסמו מרדכי ספקטור (ביוזמתו של איגנאץ ברנשטיין) בכרך הפתיחה של “הויזפריינד” ואם נקבע כנקודת־סיומה לעת־עתה, את מדור הפתגמים ב"יידישע שפראך" שבעריכת יודל מארק או בפינת־הלשון ב"טאָג־מאָרען זשורנאל" מתמול־שלשום בעריכת וולף יונין, הרי צבורה ועומדת לפנינו שפעת־חומר, שנגבבה, במשך שמונים השנים, בספרים מיוחדים – ספרי־פתגמים, ספרי־מלים; מאספים גדולים וקטנים בכרכים ובקונטרסים – ספריה הגונה, הראויה להתכבד, אף כי עודנו מצפים לאוצר הכולל והממצה של המשלים, הפתגמים, המימרות שביידיש המדוברת; הם־הם הטוענים את ההגדרה, שטבע ר' משה יצחק וולך (מחבר “משלי עם בחרוזים” על חמשת כרכיו) בענין האפוריזם, שאין הוא פסוק־בתורה, אלא תורה־בפסוק.

ד

הצרור הגדול הזה מתווספת לו עתה אסופה בעלת ערך ומשקל, אסופת משלים, פתגמים, מימרות, כפי שהיו חיים וקיימים בפי העם בשלושה גלילות – בוקובינה, מולדבה, טרנסילבניה, שמהיותם רחוקים מן המסילה הראשית, המתינו שעה גדולה למדי להיותם ענין של המאספים וחוקרים. אך משאלת המתנתם באה על מילואה במעשה ישראל פורמאן, יליד קהילת סאֶראֶט וחניכה, שגדל באווירה המיוחדת של בוקובינה – פה, בארץ־הכתר שנוספה במאוחר למלכות־בית האבסבורג, נמצא יישוב־היהודים בין אוכלוסיתם של רותנים (אוקראינים) ובין אוכלוסיתם של מולדבנים, אלה ואלה אכרים, שלא עלו ברמת־תרבותם כדי כוח־משיכה, שהיתה, למשל, לפולנים במזרח־גליציה השכנה. ורוב אוכלוסי היהודים נתלכדו, הן מבחינת ההווי הן מבחינת המזג, בתוך החסידות ומסביבה, והיא נפלגה בעיקרה לשני מחנות – שושלת קוסיב, הנמשכת מר' קופיל חסיד, ומרכזה (וויז’ניץ), ושושלת רוז’ין, הנמשכת מהמגיד רבי ר' בר, ומרכזה (סדיגורא). ובעוד כל הקהל, בין של חסידים בין של שאינם־חסידים, בעיירות ובכפרים, חי כדרך הטבע בלשון־יידיש, הרי חוגי המשכילים טיפחו גרמנית מעושה, כמין גידול־עציצים, עד שגם בתקופת התחיה הלאומית־המודרנית, ואפילו לאחר המעבר מאוסטריה לרומניה (1918) נתקיימה פה עתונות יהודית־גרמנית, וכמעט עד היום מצויים סופרים ומשוררים יהודים גרמניים ילידי בוקובינה וגידוליה. שיחה בלשון הגרמנית, שהגייתה רווחה ובעלת רי"ש מותזת, היתה שם מכלל הבון־טון, אף במעמד־הבינונים הבעל־ביתי, והאינטלגינציה היו לה חוגים משלה, שנהגו בלשון הגרמנית את פולחנותיה, אם של קארל קראוס, אם של קונסטאנטין ברונר. אך ההתנגשות שבין היידיש הטבעית בחייהם ובנוסח־ההווי של המוני־היהודים ובין הגרמנית המלאכותית של האינטליגנציה, הביאה לידי ריאורינטאציה, ואחד ביטוייה הבולטים היתה מגמת־התרבות היידית, אפילו יידישיסטית, וככל המשוער לא דבר־מקרה הוא, כי ועידת הלשון הידועה (1908) שנתכנסה בצ’רנוביץ, מצאה בה חמימות של חוג־אינטליגנטים מסור. המגמה הזאת נתחזקה רב־יתר מקץ מלחמת־העולם הראשונה, כשבוקובינה, כאחת עם סרביה וטרנסילבניה, בתוך מדינה אחת, ונוסף לה למפת התרבות היהודית מרכז עז של כוח־יצירה בכמה וכמה תחומים.

ה

מפעלו של ישראל פורמאן צמח ועלה מתוך אותה מסגרת־תרבות, ועצם הגידול מסתבר מתוך חיבורו ללשון יידיש והפולקלור שלה, שתפסו אותו מקדמת־נעוריו, וכבשו לעצמם כל שעה פנויה ותרמו אותו בעול החביב של עבודת־האיסוף. הוא עצמו סיפר, אימתי וכיצד רשם את ראשון הפתגמים – בשבתו בבית־מרחץ, הקשיב לשיחם של שני יהודים רוחצים: האחד שיבח את אומנותו של האחר, אומנות של סנדלרים, והגה שבחו בלשון הפתגם הנודע: מלאכה־מלוכה; אולם הסנדלר השיב: יאָ, מלאכה־מליכה, ווי ס’קומט צו שבת פארזעצט מען די סליחה [ = אכן, מלאכת־מלוכה אולם כשמגעת השבת, ממשכנים את הסליחה], הוא סיפר זאת בכתב, אבל הרחיב לתאר בעל־פה את ההתחלה הממוזלת – ראשית, הסביבה האינטימית, אולי אינטימית יתר על המידה; שנית, הפרסונאז' האָמין ביותר, שני יהודים בני־עמך, כפי שילדתם אמם; שלישית, השימוש בפתגם הפשוט על פני כל מרחבה של יידיש המדוברת, וששרשיו נעוצים הפלג־הפלג בקורות (“מלאכה־מלוכה”), אבל סימן־ההיכר הדיאלקטי (מלאכה־מליכה") תוחמו בתחום גיאוגרפי גדור; רביעית, הרפליקה, שהיא כפתגם לגופו, ומעמידה את פתגם־היסוד כפואינטה־מפנים־לפואינטה; חמישית, אף שהרפליקה מסתייעה בחרוז המתבקש כמאליו (מליכה – סליחה), חבויה בה משמעות עמוקה יותר – השיחה במרחץ שעתה הסבירה לאחר סוכות, כשהחורף הממשמש ובא מטיל בשורת־אימיו, אפילו על סנדלר, שהציבור זקוק לו עתה, אבל לפי שכבר מישכן קודם הכל, אם כלי אם מלבוש, הריהו תקוע בחובות עד צוואר סלה והוא חייב, ראשית כל, לפדות את מעט המלבושים, וביתיים השבתות באות, שבת שבת וצרכה, והוא אנוס שוב ושוב למשכּן ואין לו מה – את כלי־מלאכתו אינו רשאי, כי במה יעבוד; את הסידור אינו יכול, כי איך יתפלל; ובכן לא נשתיירה לו אלא הסליחה, שלא יזדקק לה אלא לאחר כשנה תמימה; ואם תקשה, מה ערכה של סליחה כמשכון, הרי התירוץ, כי זו אמנם כל המלוכה שלו.

מאז אותו מאורע שאירע בבית־המרחץ, היה ישראל פורמאן רושם כל ששמע ואיך ששמע, תחילה בעיר מולדתו סאֶראֶט, לימים בעיר מגוריו צ’רנוביץ, שבה השתקע כפרקליט לאחר גמר חוק לימודיו בוינה (1920), וכבר הגיע למנין מרובה של פתגמים ואף קצתם פירסם ברבים – מבחר של 66 פתגמים נדפס באלמנאך היהודי בעריכת אליעז שטיינבאַרג (1922), וכן מחקר על חיי־הכלכלה באספקלריה של פתגם־העם (“אויפגאנג”, סיגט 1933). בהיות נח פרילוצקי בצ’רנוביץ (1928), לרגל יובל העשרים של ועידת הלשון, ראה את האוצר הזה והיה מוכן לטפל בו, אך בעליו סבר, כי הוא עודו חייב להרחיב ולהשלים את המנגנון המדעי, ולימים היה מיצר, על שלא מסר את החומר, אף שקושיה מרובה היא, אם פרילוצקי, שלא הצליח להשלים ולפרסם את כתביו שלו עצמו, היה מספיק לעסוק בחומר הזה. על כל פנים, כשבעל האוצר שלנו חזר, לאחר ימי הרצח והחורבן של היטלר, אל ביתו ומצא רק שרידי־אוצרו, שב בתנופה מחודשת לעבודתו, הציל מה שניתן להציל, הוסיף לאסוף וללקוט, ועתה גם בגלילות השכנים – לאחר שהשתקע בבאקוי, נזדמן לו יסוד אחר, מבחינת התרבות והמזג, נוסח מולדבה, ולפי שהיה מרבה לבקר בד"ש, נוספה גם טרנסילבניה, באופן שאוצרו הקיף מעתה שלישיה, והוא עצמו ניתן לו לעמוד על הצד־השווה, וביחוד על הצד־השונה של שלושת הגלילות – כגון ההבדל שבין אופי מעודן יותר לבין אופי אלמנטארי יותר של חכמת־העם ודרכי ביטויה.

ו

וכל אלה נעשו בצניעות, כמעט בצלה של אלמוניות. ודאי שהאיש היה ידוע על סביביו – בעיקר בצ’רנוביץ, שבה היה מכלל המיסדים, ובמשך שנים, היושב־ראש של אגודת בית הספר היהודי, אך אודה ואתוודה, כי בבוא לפני בתו המסורה, מרת מרתה זינגר, רופאת ילדים בירושלים, והביאה לי אוסף מאוצרו של אביה, צריך הייתי לקמט את מצחי, כדי להזכר, היכן נזדמן לי שם כזה. הוא עצמו ישב עוד, אותה שעה, ברומניה, ואך עתה יצא לו מוניטון־מה בחוגי הפולקלוריסטים היהודים, הן בינינו, בארץ ישראל, הן בארצות הברית – פה נדפסה, לכבוד יובלו השבעים וחמש, על דפי “ידע עם”, אוטוביוגרפיה קצרה שלו, בתוספת ילקוט פתגמים; שם נדפס ב"יידישע שפראך" מבחר המונחים של אומנות־הנחתומים. ומשעלה לארצנו והשתקע בירושלים (1965) ההתענינות בו עלתה והוסיפה, והוא טרח, מתוך זריזות ערה־להפליא, להשלים את אוצרו, וקורת־רוח היא לי, כי היכרותנו המאוחרת סופה ידידות טובה, והיה בידי לשמש פולקלוריסטן ופילולוג נחשב, שעשה את מלאכתו ברוב מסירות וברוב אחריות.

לדאבת לבנו לא נועדו לו, פה בארצנו, אלא שתי שנות חיים בלבד, אך הוא גדשן מאמצים נמרצים במופלג, – הוא העשיר את סיפורי־העם, במסרו לארכיון בחיפה, שבהנהלת ד"ר דב נוי, סיפורי־מעשיות, מהם שגרעינם נצמח בממש מתוך פתגמים, מהם שגרעינם נצמח במבודה לתוך פתגמים, הוא השמיע מעל גל “קול ישראל” דברי־שיחה על פתגמי־העם, אף קרא משיריו הליריים; ואחרון אחרון חשוב – הוא התקין את אוצרו וחלקו אף הביא אל תחת מכבש הדפוס, וקראו בכוונה “יידישע שפריכווערטער און רעדנסארטן”, כי אף שידע, שאין הם מונחים על טהרת היידיש, ביקש להאמן לשתי האסופות הגדולות והראשונות – של אברהם טנדלאו ליידיש מערבית ושל איגנאץ ברנשטיין ליידיש מזרחית; שכן אף מסורת חדשה – אמר – מסורת שמה.

ונחמה־פורתא היא, שהמחבר, ניתן לו, על משכב־חוליו שלא ירד עוד ממנו, לעיין בהגהות־ספרו הראשונות ועתה, בהגיע הספר לידי הקוראים – ויבואו המו"ל מ. זונשיין (הוצאת “המנורה”) והעורך המשורר בינם הלר על הברכה – יקויים הכתוב: דובב שפתי ישנים ויקויים דרושו: שיהיו שפתותיו מרחשות בקבר.

[כסלו תשכ"ח]