אין דרך הולמת יותר לציין בספרות את יובלה הראשון של מדינת־ישראל מאשר העיון ביצירתם של סופרי “דור בארץ”. רובם ציינו בשנים האחרונות חמישים שנות פעילות ספרותית, בדרך היחידה שסופר יודע לחגוג את הישגיו: על־ידי פרסום יצירה חדשה. בספר זה כינסתי אינטרפרטציות על ספרים אלה, שהעיון בכל אחד מהם היה לי מסע עינוגים ספרותי. כמעט בכולם גיליתי את סופרי המשמרת במיטבם: חיוניים בדמיונם היוצר, מגובשים בהשקפותיהם בשאלות האדם, העם והארץ ומרתקים ביכולתם האמנותית.

כשלושים וחמש שנים אני מלווה את כתיבתם של סופרי המשמרת והתמדתי בכך גם כאשר רבים מקרב עמיתי בביקורת ובמחקר היפנו עורף להם ולספריהם והעדיפו להקדיש את כל תשומת־לבם לממשיכיהם, סופרי המשמרות הבאות: סופרי “הגל החדש” (סופרי שנות השישים), סופרי “הגל המפוכח” (סופרי שנות השבעים) סופרי “הקולות החדשים” (סופרי שנות השמונים והתשעים).

את מידת רצינותם של המבקרים והחוקרים בתקופה כלשהי ניתן, כנראה, לבחון על־פי האופן שבו הם מלווים את התפתחותה של הספרות בת־זמנם. אם הערכתם מתבצעת על־פי הכלל “ישן מפני חדש תוציאו”, הם עלולים לעשות עוולות פרשניות ושיפוטיות קשות, שהקורבנות שלהן יהיו בעיקר סופרים מהמשמרות הוותיקות יותר. גישה כזו תפסח על התכונה הבסיסית שמתגלה במפעל הכתיבה של כל סופר: לרוב מתגבש קולו העצמי במהלך השנים, ורק אז ניתן לגלות את יחודו. משום כך גם אין להסתפק בהערכה מוקדמת של הישגי משמרת ספרותית כלשהי, שהרי עם ההתפתחות של כל יחיד במשמרת כזו, משתפרים בדרך כלל גם ההישגים הקולקטיביים של המשמרת כולה.

לכן, רק נכונות של המבקר והחוקר ללוות משמרת ספרותית לאורך שנות פעילותה, באמצעות מעקב אחרי התפתחות כתיבתו של כל סופר מתוכה, מאפשרת להגיע להערכה מדוייקת יותר של ההישגים של הסופר היחיד ושל המשמרת בשלמותה. הביקורת השוטפת והביקורת המחקרית (המחקורת) מועלות בתפקידן כאשר הן רודפות אחרי חידושי־כתיבה, שאכן נוטים ללכוד את תשומת־הלב ולהסב עניין אל כל משמרת חדשה בשלב שבו היא מצטרפת לספרות.

חידושי־כתיבה נוטים להתבלות ולהתחדש כעבור זמן, הכל בהתאם לנטייתה של האמנות לפעול באופן מעגלי־ספיראלי. לכן צפויים מחזורי חיים ומוות רבים לכל היצירות על־פי תהפוכות הטעם הספרותי ברצף הזמנים והשפעתן על היכולת וההתאמה הפואטית, התימאטית והאידיאית של היצירה לקוראים בכל עת. משום כך מוטלת על פרשניה, מעריכיה ומְדַרְגיה של הספרות חובת הבדיקה המחודשת של הקיים והחולף ביצירה האישית (של הסופרים כיחידים) והדורית (של המשמרות הספרותיות).

בין הספרות לאקטואליה    🔗

בהקדמה זו אינני רוצה לחזור על מסקנות ההערכה המחודשת של הישגי המשמרת “דור בארץ” ושל כל אחד מסופריה במפעל הביקורת והמחקורת שלי. אלה פורטו והוגדרו בעשרות מסות, שפירסמתי במשך שלושים וחמש שנים ואשר בהן ליוויתי את כתיבתם של סופרי המשמרת. אך אני מוצא לנכון להתעכב על ההתפתחות האידיאית ביצירתם, שהיא־היא ההופכת את העיון בספריהם למסע בתולדותיה של המדינה. השקפתי הבסיסית על ספרות היא שזו משקפת את אירועיה של התקופה ומגיבה עליהם בדרכים גלויות ומרומזות, באופן ישיר ועקיף, במתכוון ומבלי־דעת. ותפקידם של מבקרים וחוקרים הוא לחשוף את האירועים שזכו לתגובתם הרוחנית של הסופרים, לנמק מדוע בחרו הסופרים להתמקד במיוחד בהם, להסביר את טיב התגובה ואת משמעותה ולהעריך את עמקותה.

אין זו הדרך היחידה לגשת ליצירות ספרותיות, אך היא לגיטימית ככל האחרות. יתר על כן: לגישה זו יתרונות ברורים דווקא כאשר מעיינים ביצירה העכשווית. את הגישה המנוגדת לה, הגישה האסתטית הקיצונית, שמפרידה את היצירה העכשווית מכל הקשריה האקטואליים ואשר דוגלת בביאורה רק מתוך עצמה על־פי סיסמה: “אמנות לשם אמנות”, אינני מחשיב פחות, אך בעיני היא סובלת דיחוי, לשלב מאוחר יותר של העיון ביצירה העכשווית. בחזית ההתקבלות של יצירה ישראלית עכשווית, מוטב להתמקד תחילה במשמעויותיה הרעיוניות באיתור התגובה המשתמעת ממנה למצוקות האנושיות והלאומיות בהווה.

מובן, שאי־אפשר לאתר את משמעויותיה הרעיוניות של יצירה בלי עמידה על סגולותיה האמנותיות, כי ביצירת ספרות איכותית ה“מה” מובלע תמיד ב“איך”, בדיוק כפי של“איך” אין קיום בנפרד מה“מה”. ההבדל בין גישת הפרשן הקנאי לדיון האסתטי לגישת הפרשן שמעדיף את הדיון הרעיוני מתבטא בהכרעה מה להעדיף בפירושו. הראשון יעדיף את הדיון רק ב“איך”, והשני – יוכיח שעל ה“איך” נשען ה“מה”, תגובתו הרוחנית של הסופר על החיים, תגובתו על בעיות אנושיות־אוניברסליות ותגובתו על שאלות לאומיות־לוקאליות,

ראייה כזו של הספרות העכשווית, באגף בתרבות התקופה, תרבות שהיא חלק ממירקם החיים של החברה האנושית ושל הקהילה הלאומית – ראייה כזו מאפשרת לסמן תחנות בהתפתחות יצירתם של סופרי “דור בארץ”, ובאמצעות תחנות אלה ניתן לעקוב גם אחרי שינויים שחלו בחברה הישראלית בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה. סימנתי תחנות אלה בספרי הקודמים, ובספר זה אני מוסיף על התחנות הקודמות את התחנה המסתמנת ביצירתם הנוכחית.

תפניות רעיוניות    🔗

יצירתם של סופרי “דור הארץ” פתחה תקופה ספרותית חדשה בתולדות הספרות העברית – התקופה הישראלית. מלחמת העצמאות בתש"ח היתה החוויה המרכזית של הדור, כי היא חוללה תמורה קיומית בתולדות העם היהודי בעת החדשה: חידוש הריבונות של העם היהודי במולדתו, בארץ־ישראל. תמורה זו גיבשה את “דור בארץ” כמשמרת ספרותית והיא העניקה לו את אופיו המרדני. את מחשבותיו השונות ואת ערכיו השונים ביטא “דור בארץ” בנושא הספרותי הראשון שהעסיק את רוב סופריו בנושא הכתיבה הבלעדי בעשור הראשון של המדינה – נושא מלחמת העצמאות. בסיפור, בשיר, במחזה ובמסה הגיבו על המלחמה, על מהלכיה, על אירועיה ועל משמעות תוצאותיה. כעשור שנים עסקו כמעט רק במלחמה זו או בחנו על־פיה ומתוכה את הווית החיים במדינת־ישראל הצעירה.

בשורת מסות, שאת רובן כינסתי בספרי “שבבים” (1981), הבלטתי את ביטוייו של המשבר הרוחני שחווה הדור, משבר התמימות הציונית שלו, עקב המפגש המפוכח עם הממשות של הסכסוך הערבי־ישראלי בשדות־הקרב של מלחמת העצמאות. הפער בין המלחמה, שחייבה שימוש בכוח־הזרוע, לאידיאולוגיה, שהבטיחה את השגתה של מדינת־היהודים בדרכים שונות של פיוס ואי־אלימות, הוא שהוליד בסופרי המשמרת את האכזבה מהציונות. הם ביטאו את האכזבה במחשבות על פריצה רוחנית מהרצף התרבותי שהתקיים עד אליהם, שהוגדר בפיהם כגלותי.

הפריצה ה מהרציפות התרבותית התבטאה בכמה אופנים:

1. בהגדרת עצמם כדור פותח של רציפות תרבותית חדשה, ילידית וארצית. הם הגדירו את עצמם כחוליה ראשונה להרבה חוליות אנטי־גלותיות שיראו בהם את אבותיהם הרוחניים.

2. עיצוב דמות־גיבור חדשה, הצבר, שאמור לגלם את האידיאל האנושי של הרצף התרבותי החדש.

3. בהעלאת הצעות להגדרות חדשות של זהות, שלוש התגלגלו זו מזו: הזהות הכנענית, הזהות הצברית והזהות הישראלית. והן התאוו לרשת את הגדרות הזהות הוותיקות מהן: הזהות היהודית (בצורות שונות של משמעותה החילונית) והזהות הציונית.

את האופנים השונים של כוונה בסיסית זו, לבצע פריצה ומהפכה בתרבות העברית, סקרתי גם בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי” (1990) ו“זהויות בסיפורת הישראלית” (1994).

מסע ההתפייסות    🔗

באמצע שנות השישים, קצת לפני מלחמת ששת־הימים, החלה להסתמן בכתיבתם של סופרי “דור הארץ” נטייה להתפייס עם המורשת התרבותית. עשיתי אז את צעדי הראשונים בביקורת ובחנתי את רמזי השיבה האלה מיחס של התנכרות לתרבות העבר ליחס חדש, המגלה אהדה ורצון להתחבר מחדש אל השושלת התרבותית רבת־החוליות מני המקרא ועד סופרי העליות שפעלו לפניהם. מאז מאפיינת את יצירתם של רוב סופרי “דור הארץ” נטייה מתחזקת והולכת לתקן את נזקי היומרה של נעוריהם, את נזקי הפריצה שעליה הכריזו בתש"ח.

מאמצי השיבה התחזקו אחרי מלחמת יום־כיפור, כתגובה להשפעתה של המלחמה הזו על התגברותם של הלכי־רוח פוסט־ציוניים. על הלכי־רוח מסוכנים אלה, המבטאים ספקנות גוברת בצידקת דרכה של הציונות והתבוסתנות בהערכת סיכוייה לממש את יעדיה, הגיבו רוב סופרי “דור הארץ” ביצירותיהם מן השנים האחרונות באמצעות שתי התפתחויות תימאטיות:

א. טיפוח הסיפור הדוקומנטרי־ביוגרפי, שבאמצעותו הם, בעצם, מספרים מחדש את סיפור מלחמת העצמאות, אך הפעם בנאמנות לממשות ההיסטורית, ולא על־פי ההיסט האידיאי שבהשראתו נכתבו יצירותיהם על מלחמת תש"ח בתחילת דרכם.

ב. החייאת הרומאן הציוני, שבו הם מבטאים הערכה אחרת, אוהדת וחיובית, על המהפכה הציונית מזו שביטאו בכתיבתם המוקדמת.

בשנת היובל הראשון למדינת־ישראל, שהיא גם שנת היובל הראשון לתקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית, אני מסכם באמצעות הספר הזה את עמדתם הנוכחית של סופרי “דור הארץ”, ששיבתם עולה על נעוריהם ומהדרת אותם.