א    🔗

רצונו של משורר כבודו הוא כלל, שקויים בחפצו של ה. לייוויק לראות את חזיוניו – חזיוני הגאולה – כלולים במגילת־ספר אחת, ובבוא מוסד ביאליק להביאם לקהל העברים, נשמע לחפצו והוציא לאור כרך, שניתנו בו שלושת חזיונותיו “כבלי־משיח”, “הגולם ו”חלום־הגולם“, שניים ראשונים בתירגומו של א. ז. בן־ישי, אחרון בתירגומו של א. שלונסקי. אולם בבואי להקדים לו, לכרך החזיונות האלה מבוא, שבו ביקשתי להעמיד על טיבה של השלישיה הזאת ועל הזיקה שבין חזיון לחזיון, לא יכולתי שלא לציין, כי זו טרילוגיה מיוחדת במינה, שכן לא נולדה כדרכה של חטיבה כזאת, מתוך ראייה קודמת וכוללת, אלא כל חזון וחזון נולד מתוך תחנה מיוחדת של תולדת־הדור ומתוך חוויית המשורר בה, באופן ששלושת החזיונות כמריבים זה־עם־זה וחולקים זה־על־זה, לא מתוך תודעה־שלכתחילה אלא מתוך ידיעה שבדיעבד. אם לשרטט את ההבדל בקווים פשוטים וגסים, הרי בימים שבהם הגה המשורר בחזיונו “כבלי־משיח”, אלה ימי־השיעבוד של ימי־מלכות רומנוב, ידע כי הגאולה מחוייבה במרי־נפתולים שבין טהרה וטומאה, אך אמונה איתנה היתה בו, כי באחרית הנפתולים יד הטהרה והקדושה רוממה; בימים שבהם הגה המשורר בחזיונו “הגולם”, אלה ימי מוראות־המהפכה, ימי שלטונו של לנין, ידע כי ההגשמה של הגאולה באה על דרך עירוב של טהרה וטומאה וגרזינו של הגולם לא כתחילתו סופו, שתחילתו כפוי למהר”ל, וסופו נחלץ ממנו ועושה שבת שחורה לעצמו; בימים שבהם הגה המשורר בחזיונו “חלום־הגולם”, אלה ימי זועת משטרו של סטאלין, מתחדדת הכזבתה של הגשמת הגאולה כדי התבדותה, שכן עצם היתרו של עירוב סופו עוקר את הטהרה ומשליט את הטומאה, אותה בעיקר ואפילו אותה בלבד.

אמרנו כי הוא שרטוט בקוים פשוטים וגסים, כי זאת לזכור: הסכימה הזאת אינה אלא סכימה. ראשית, אין דקדוק של תואם ואפילו קירובו בין מצעו של חזיון וחזיון ובין החזיון עצמו; אדרבה המשורר הוא כמקדים את ההתפתחות הקרובה לבוא ורוהט לפניה, וכשם שבחזיונו מימי רומנוב הוא מקשה קושיות העשויות לעלות ואף עלו בימי לנין, כך בחזיונו מימי לנין הוא מקשה קושיות העשויות לעלות ואף עלו בימי סטאלין ובחזיונו מימי סטאלין הוא מקשה קושיות, העשויות לעלות ואף עלו מעבר להם, כן מצע הממשות ההיסטורית־אקטואלית, שהתסיס את החזון וחזיונו עבר מרוס האדומה לאשכנז החומה. שלושת חזיונותיו, חזיונות שיסודות שירה ואגדה וסמל מתנצחים בהם, אף שנולדו בתוך רתחי־התחיה של תקופה היסטורית על התגלמותה האקטואלית, הרי חלל־אוירם הוא חללם של מיתוס ואפוקליפסה כגילוייה וכאותותיה מבית, הוא בית־ישראל, ושעל כן ראה המשורר להשתית את חזיון־הפתיחה על מסדה של מסורת חישובי־הקץ ואביזריה והשיח בו מלאכים ואנשים המתחבטים בחבלי־משיח; כשם שראה לימים להשתית את חזיון־האמצע על מסדה של אגדת־גולם מאוחרת, שענינה מציאות מוקדמת במוצאי־ימי־הבינים ואיכלס אותו רב וגאון וגולם וכומר רשע ועלילת־דם ומגדל מחומש; כשם שראה להשתית את חזיון־הסיום על מסדה של בדיית הגולם הננער מתרדמת־החומר ולהעמידו במוקד של שני המשיחים וארמילוס והניח להם לשחק את בדייתם באופן שהיא מתעגלת בדיעבד כדי טרילוגיה של הגאולה, שתחילתה אוטופיה, אמצעה טרגדיה וסופה קומדיה.

ב    🔗

אולם כשם שלא יכלתי ולא רציתי שלא לקיים בו במשורר בחינת רצונו הוא כבודו, כך לא יכולתי ולא רציתי להעלים את דעתי ופירשתי אותה בין בעל־פה בשיחותי עם המשורר, בין בכתב במבוא ההוא, לאמר: שלושת החזיונות האלה תובעים במפגיע תשלום לעצמם והוא צירוף חזיונו של “המהר”ם מרוטנבורג", שירה חזיונית בשבע תמונות (ניו־יורק 1945), באפן שהטרילוגיה־שבדיעבד תבוא כטטראלוגיה־שבדיעבד. גם החזיון הזה נולד מתוך סיטואציה היסטורית של הדור, תקופת השתוללותו של משטר־הדראון בגרמניה, שעמו השליט בעצמו את הארכיליסטים על עצמו וסייעו לבצע את שזממו שונאי־ישראל למן המן עד כמילניצקי.

אולם אם שלושת החזיונות הקודמים נטועים בתוך אווירה חזיונית של אגדה, הרי החזיון עתה נטוע בתוך אוירה ממשית של הקורות, שכן דראמה זו ארוגה במסכת המאורעות ההיסטוריים, על שילובם ושיזורם, ופועלים בה אישים היסטוריים על אופים ועשייתם, בחינת חוטי ערב ושתי כאחד, אך המשורר השחיל בהם חוט מכליב בדמות צמד־נפשות שהם מעבר זמנה ומקומה של ההתרחשות הממשית, כשם שהם מעבר לכל הזמנים ולכל המקומות וכאחת גם בתוך כל הזמנים והמקומות של תולדות־ישראל. ההבדל בין כל הנפשות הפועלות והנפעלות שבמחזה הוא המהר“ם ובנות־ביתו ותלמידיו – התשב”ץ והרא“ש ור' חיים בן מכיר, וההרצוג והמומר־להכעיס ואחרים – ובין שתי נפשות אלו הוא, שכל הראשונים נמצאים במגנצא וסביביה בשנת 1286 ואילו שני האחרונים נמצאים גם הם בה אבל כאורחים, שכן באו אליה ממחנה הכלייה בדכאו בשנת 1943, באופן שראשיתם של ישראל בגלות אשכנז ואחריתם בה מתלכדים באפס־דעתם של כל הנפשות ובהעלמת ידיעתם של שתי הנפשות כחטיבה תולדית חזיונית אחת. צמד־הנפשות באי־דכאו הן כמסמלים את צמד נגודי הדיאלקטיקה של אמונת־הקץ. הדמות האחת והוא אהספר, אשר כהגדרתו של גדול משוררי העברים – היא בחינת “אנה מפניך אברחה, אנוסה / גם חיה לא אחיה, גם מות לא אמותה” שהגדרתו כוללת גם את קין גם את היהודי הנצחי כאילו הם שניים שהם אחד, והוא מופיע כאן כסבא, שמתוך שהוא אנוס להרתם ולרתום לכורח הגזירה של גודש יסורים וסכנת־כלייה, ועצם־כלייה, הוא מעלים את הקץ; הדמות האחרת, והוא דניאל, שם־דבר של נבואת־הקץ וחישובו, והנגדר כנער, מופיע כאן כנכד, הרוצה להמשך ולמשוך לכורח הפורקן – אולם ככל שהנכד מנסה לעורר את קהילת־היהודים שבתחילת תקופת־אשכנז, מה עתיד לה בסופה, ולעודד את הפורקן ולהחישו, כן הסבר מוחה בידו ומחרישו בזרוע. ואם כי בתוך הקהלה ואגפיה מתנגדות שתי המגמות: אחת המשעבדת את רצון הגאולה הקרובה לכורח הגזירה ומקבלתו, ואחת הדוחה את כורח הגזירה ויסוריה, ואפילו על דרך לא הם ולא שכרם ובין זו וזו מבצבצים ועולים קוי־בינים המתנודדים בין מתיחות ופשרה, הרי סתימת פיו של דניאל בידי אהספר מכריעה בדרכה של הקהילה וקובעת את תולדתה, וממילא את תולדות גלות־אשכנז וממילא־דממילא תולדות העם כולו, לפחות באותה מידה שההכרעה תלויה בתודעתו ובכוח עצמו. תגבורתו של הסב על נכדו, של אהספר על דניאל, כתגבורתו של מעלים הקץ על מגלה הקץ היא אמירת־הן לגולה לתקופה ארוכה־ארוכה למן 1286 עד 1943 ואמירת הן זו מוסברת בכמה דרכים (משיח שנתגלה ונתבדה, הנוטים לפיתוייו של שליחו נעצרים בכוח הזרוע של השליט, מעמד־השביה של ארץ־הצבי בידי־ישמעאל והיא גם מומתקת מה־שהוא (אחד מתלמידי־המהר"ם עולה אמנם לארץ ישראל להשתקע בה), אבל ההרהור, מה היה על הקהילה, אילו גבר דניאל על אהספר והתיר מבואי־פיו והקהילה ורבם היו עורכים חשבונם מתוך ידיעת האחרית – היא בחזקת תיקו. הלכך מרכזה של העלילה הם לא רחשיה של הגאולה שקולותיה שונים למן קולו הרם של שליח המשיח עד קולה החרישי של בת המהר”ם אסתר. אגב, כשהיא נשאלת, שאם יקומו וילכו מה יהיה על חדרי התלמוד החדשים היא עונה שאפשר לקרב נר דולק ולהבעירם, לאמר מה שנעשה במפורש בחזיונו של ח. הזז “קץ־הימים”, נרמז פה במהוסס, וההבדל הוא בנותן־ענין. אלא מרכזה של העלילה הוא ממשה של הגלות, שאף קולותיה שונים וקולו של המהר"ם עיקר, והוא החוקר ודורש לגבולה של קבלת הגזירה ונקודת הגבול נראית לו באשר הרשע נעשה הפקרות והוא הנותן סימנים ברורים המבדילים בין זה וזו ואינו זז מהם זיזה כל שהיא, גם אם נגזר עליו רקבון בכלא בחייו ורקבון עצמותיו המתות. אבל דין להעיר כי עם כל חריפות ההבחנה שבין הרשע שהגולה חייבת להשלים עמו ובין ההפקרות שהגולה חייבת למרוד עליה, הרי יכולת המשא במסקנתה היא מוגבלת על כוח־עצמו של יחיד ואין היא תשובה לרבים. והמשורר אפשר שיצא ידי מיצר ההיסטוריוגרפיה כרשותו של אהספר, שלפיה כל מה שהיה מוכרח היה להיות כפי שהיה, לא יצא ידי מרחב ההיסטוריוסופיה, כרשותו של דניאל, שלפיו כל שהיה עשוי היה שלא יהיה כפי שהיה. וכאן פתח ההדיינות שבין המשורר לבין מצפונו ודומה כי הידיינות זו היא נפש־חזיונו ואין להתיקה מהידיינותו שבינו לבין מצפונו, בשלושת החזיונות הקודמים וממילא אף פתח הידיינות חמורה ומחמירה בין המשורר לבין הבקורת שהתעלמה מכך.

ג    🔗

ויפה עשה מ. סילון (זילברמן) בתרגומו, שנטל על עצמו להשלים את הטרילוגיה כדי טטראלוגיה, להיות ארבעת החזיונות כאחד בידי קהל־העברים ונחזיק לו טובה על התרגום ועל היגיעה הכשרה והנאמנה בו.

[תמוז תשכ"ח]