א    🔗

בשוקה של עיר־מולדתי, ברודי, התנוסס, מעל פתח בית מסחר גדול, שלט רחב וראשו אותיות עבריות ובולטות: אחים טרטקובר. משפחה היא שישבה בעיר דורות – נ. מ. גלבר מצאה, לפי רישומה בפינקס, לפחות במשך מאתיים שנה, אך פירסומה בה בשני דורות אחרונים – בית, פירמה, שם־דבר. לא כרגיל בעיר הזאת, בכוח של ייחוס־אבות, כלי־קודש, טפסרים וגבאים, אלא בכוח יחוס־עצמו. אביהם של ששת האחים, ר' אריה צבי, איש־עם עמל. סאלף־מאיד־מאן, אופי. יתום קודם בר־מצווה הוא מטיל על עצמו פרנסת אחיו ואחיותיו ואינו נושא אשה עד שהוא רואה מעמדם מעמד. פרנסתו עסק־דגים – בריכת מים לו מעבר לגבול, בווהלין, בראשית השבוע הוא נוסע שמה להביא דגיו ובסופו הוא מוכרם באולם המיוחד שבשוק. כמותו כבני משפחתו, חסונים וחרוצים – גם אחיו, חוּץ לאחד שהיה חייט, גם גיסיו, שהיו קודם ז’נדארמים בכיבוש בוסניה הרצוגווינה, הם סוחרי דגים. והצד השווה שבהם אנשי־עמל, יהודים פשוטים וכשרים. תפילתם בבית־המדרש של בעל־עגלות, שאבות אבותיהם היו בבוניו, ועתה מתפלליו סוחרים זעירים ואומנים, ובייחוד בעלי־עגלה, יראי־שמים ואוהבי־תורה, מהם גם תלמידי־חכמים. בבית־המדרש ובבית־המשפחה סופג בן הזקונים, חיים, רוח עממיות, קדושה, חגיגיות, שפירנסה אותו והתגעגע עליה וניסה להחיותה כל ימיו. האב הולך בוקר וערב לבית התפילה, עובר לפעמים לפני התיבה, מענג את לב צעיר בניו בתפילתו ובהליכותיו, כי קולו – נועם, רגשו – אמת וארחו – שלימות. אחרי יובל שנים, כשהוא רושם את זכרונותיו, הוא מזכיר בריגשה את הבית בימי שבת ומועד (הוא כותב לתומו: “החיים האלה קיבלו לאחר זמן צורת הציונות”) ומשרטט דמות אביו ושבח אפיו (בימי הבחירות לפרלמנט, כשסוחרי העיר הנכבדים מוכרים קולותיהם לד“ר ביק, נותן סוחר־הדגים הפשוט קולו לסניגור הנודע הרב ד”ר בלוך) ואף יספר, כי לאחר פטירתו, כשהיה חולמו חי וקיים, לא ידע נפשו מרוב אושר.

האב עלה בחריצותו וישרו, ובחיי המשפחה חל מעבר משולש – מן הדירה עם הגן בעיבורה של העיר אל דירה בטבורה, מחנות דגים לחנות מכולת סיטונית, מבית המדרש של בעלי העגלה לבית המדרש של ר' שואל חריף, הנשוך בביתו של ר' גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט (שהיה קניין משפחת־אמי ונולדתי בו והייתי אחרון יורשיו) ממול בית הכנסת הגדול, אבל רוח המשפחה בעינה עומדת – האב והאם, יפים במראה ובקומה, נודעים באהבת־סדר, נקיון, הקפדה, מכלכלים ביתם כקדם. בית המסחר הרחיב מעגלו לא בלבד מחוצה לעיר אלא גם מחוצה למדינה, שוב אינו יכול להסתפק בלבלר שפנקסו עברית ויהודית והוא מושיב לבלר שפנקסו גרמנית. האב שנעשה מנהל בנק, לומד לחתום שמו בלועזית, אבל הבנים, המתחנכים על דרך המסורת, רובה קודש – החל בלימודי־חדר וכלה בלימוד קריאת התורה, וקצתה חול – החל בלימוד כתיבה נאה (“שורה־גריזלאך”) וכלה בלימוד הנהלת ספרים ולשון רוסית, אינם נשלחים לבית־הספר, פרט לבן־הזקונים. האב מבקש לראותו גם בגימנסיה הגרמנית שבעיר שהיתה סגורה בשבת, ועתה היא פתוחה. אמנם אין חובה לכתוב בשבת ואדרבה תכנית הלימודים מסודרת באופן שלא יהא צורך בכך. על כן נוהרים הנה תלמידים מערים קרובות ורחוקות. אבל אותה שנה באה צרה חדשה – חובת־המדים, ונמצאה ההליכה לבית־הספר בשבת בולטת ביותר. שעל כן היתה בזה מחלוקת (כשההורים ביקשו שהבנים לא יבינו ויכוחם היו מדברים בלשון שהללו לא נזקקו לה – פולנית) והכריע האב, בייחוד שסייע בידו בנו בכורו, נתן, אבטודידאקט ואיש פעלים, שהיה עד מהרה ראש הבית ופטרונו. כי בן־הזקונים הוא רק בן עשר במות עליו אמו, ובר־מצוה במות עליו אביו.

ב    🔗

ודאי, הגימנסיה כובשת כמחצית הימים, אבל עיקר החיים, ראש ההתעניינות הוא מחוצה לה. בערבים נמשך הנער לבית־המזיגה של משה אולסקר, בימת אחרוני זמרי העיר (בראדער זינגער), העומדים לפני שולחן מועט, בלא חיפוי ואיפור, ומשמיעים שירים, ובייחוד דוּאֶטים, ועצם־נעימתם נוגע עד הלב, הנוח להתרגש. וכן הוא נמשך להצגות היהודיות הנערכות בידי בנו של זלי שור (הנוער שבעיר, שראה דרכם של תיאטראות וינה, – כגון הקארל־תיאטר, שבא הנה להצגות־אושפיז – מכריחו לטייב משחקו ותכניתו), לא־כל־שכן שהוא נמשך לסופר או שחקן מפורסם הבא לעיר. כך זכור לו ביקורו של אברהם גולדפאדן, שהקאסינו היהודי סידר לו נשף קריאה, שעשתה רושם רב, בייחוד שיר על שבתיאל המלאך הממונה על האפייה לכבוד שבת. וכל יום שישי הוא קונה לו מעשה ביכלאך, שקונטרסו עולה צ"ל, והוא מתענג על סיפורי המעשיות על הצדיקים וגדולי התורה, ומענג בהם את אמו חורגתו. מקור של מעשיות הוא גם דודו ר' יעקב מאיר הוזנבנד, שהיה אמן הסיפור, והקטנים היו מבקשים קירבתו לשמוע סיפוריו.

ודאי, הגימנסיה, הישיבה בה היא במדים ובגילוי־ראש והלימוד בה בלשון־נכר, אבל בן־העם נאמן להווי של הבית, הרחוב, החיים מסביב. עולם המצוות נראה לו בכפל־בחינותיו – גם ברוח־השירה וגם בדרך־החומרה, גם בספירת היופי וגם בתחום־המשמעת. קשה לו לחכות שש שעות בין בשר וחלב, אבל הוא מחכה (שעונו בידו!), קשה לו שלא לרחוץ בנהר בשבת, אבל אינו רוחץ (“בצער רב משלתי ברוחי אבל משלתי”), קשים צום כיפור וצום החמישי וכדומה, אך הוא שומרם (“אבל האיסור גבר על התאווה”). אחרי שנים הרבה, כשניסה בעל־פה ובכתב (במאמר שהעלה הד רב, על עמודי “השילוח”) לעשות, בקרב הציונות החילונית, נפשות להווי המסורת, חגיה ומנהגיה, דיבר על הבחינה האחת, בחינת יופי, אבל מי שהכיר דרכו בחיים ידע, מה גדלה השפעת הבחינה האחרת, בחינת המשמעת.

ודאי, מורים בגימנסיה עושים פעולתם, אבל גדולה משלהם פעולתו של אותו דרשן צעיר, נלהב, ומלהיב שקירב את הנער ביותר ואמרותיו נתקעו בלבו (“השם שומע תפילתו של כל יהודי, אפילו אינו יודע אלא לפטפט, כאותה אם המבינה פיטפוטי ילדיה שאינם מובנים לשאר בני אדם”); גדולה פעולתם של סיפורי שמ"ר, בייחוד אלה שנושאם היסטורי, וגם בימים כששיפור טעמו הראה לו פגמיהם, היה בסניגורי הסופר העממי הזה ובימי זקנה שמח לשמוע כי קמו לו פרקליטים בחוקרי־הספרות; גדולה פעולתו של המנהג המיוחד בעיר – בחדשי החופש יוצאים תלמידי הגימנסיה היהודים לבית הקברות הישן, מתקנים המצבות, מחדשים הנוסחאות המחוקים, מחיים כמה וכמה אגדות, בייחוד על קידוש השם. אין בי ספק, כי פה קנה לעצמו את ההכרה שיצא אחרי שנים (במאמר אחר ב“השילוח”), להפיצה ברבים – שמירת נכסי האמנות המקורית והפולקלור שלנו, כשם שקרוב אצלי, כי פה נתעוררו אחרים – אם מ. וישניצר, אם נ. מ. גלבר – לחקר קורותינו. על כל פנים מבשרי חזיתי זאת.

גדול רישומו של חלל הכיתה המרוּוח בגימנסיה שעל יד סוללות העיר, גדול ממנו רישומו של חלל הכיתה הצר בחדרו של ר' יעקב שמואל גולדנטאל, שעל יד בית הכנסת הגדול. משפחת חכמים ובקיאים (שארו, ששמו כשמו, סופר עברי ומרצה ללשונות המזרח באוניברסיטת וינה) – ידע בחושו הפדגוגי המפליא לנטוע אהבה למקרא, לאגדה, לדקדוק, ותלמידיו – מהם צבי פרץ חיות – רחשו לו רוב תודה ונצרו זכרו באהבה. פה ניטעה אהבה ללשון העברית (נקנתה גם בשחוק הנודע: אב־בן), שהנער היה אבירה כל ימיו.

ג    🔗

אהבת הלשון, שהיא אמנם מקפלת בתוכה ממילא אהבת ציון המכוסה, קדמה לאהבת ציון הנגלית. לכאורה מובן הדבר בימים, שהבהבהו בעיר־ההשכלה אחרוני־האורים של אוהבי השרידה היחידה. אבל, העלם הזה לא היה לו נתיב אליהם – מי לך אישיות פופולארית בעיר כהשיל שור בעל “החלוץ”, המהלך בפיאה הנכרית לו, והוא כאגדה בחייו, והוא העלם, אינו זוכר כי ראהו וגם לשנים כשהראו לו תמונתו לא נזכר כי ראהו. אמנם, הוא ידע אילו חצאי־משכילים, חובשי צילינדרים, מהם שכבר קראו “נייע פרייע פרעסע”, מהם שנאמנו עוד ל“ווינער טאגבלאט” (אולי מפני שמייסדו, מוריץ שאֶפּס, הוא בן העיירה הקרובה בוסק, וצאצא השבתאים שבה), אבל ספק אם היה לו נתיב אליהם. לפני שנים לא רבות פעלו פה בפינת העברית תלמידי הגימנסיה – יהודה לייב לנדא, מיכל ברקוביץ וסייעה על ידם נערה, בריינדל גולד, והם הציגו אפילו מחזה עברי, אבל משהלכו כאילו נשתקע הכל. על כל פנים העלם אינו יודע עליהם ופעלם – הרי בימי חופש, בעיירה ווהלינית, נודעת לו בראשונה מציאותה של ספרות עברית חדשה, חיה, הוא רואה בראשונה את חוברות “השילוח” ובשובו ראשית מעשהו רכישת ספר עברי. לאחריו באים ספרים אחרים, עד שאין לך כל ספר עברי שיצא לאור שלא רכשו לעצמו, לחוגו – ולשנים ראינו אנו דור שלאחריו, את פרי הרכישה הזאת – ספריית בית העם הסדורה והערוכה, שלא חסר בה כל ספר עברי בספרות ההשכלית והחדשה, והוא מקור ידיעתנו ולימודנו.

גם באהבת ציון פילס לו נתיב משלו אליה – בימי הילדות בא לידו ספרו של לודויג אוגוסט פראנקל על ארץ־ישראל; המלמד קרא עמו “אהבת ציון” למאפו; רושם עז עשו קונטרסי “סיפורים” של הוצאת ברנדס בפראג ובקראו בהם שכח כל שמסביבו, מדי פעם בפעם באה לידו ה“אסטרייכישה וואָכנשריפט” של בלוך, וכדומה. נראה, כי כמותו היו גם תלמידים אחרים, מבקשים עצמם נתיב לעצמם – עד שהם מתלכדים – ביזמתם של אברהם רובינזון (שהיה אחר כך מזכירו של וולפסון) ומרדכי וישניצר (שהיה אחר כך מזכיר “עזרה” הברלינית ונודע בחיבוריו) – חוג קוראי עברית. הם באים (כמובן, בסתר, בבגדים ציביליים) באסיפות חברת “ציון” המחליפה נשיאיה (כמה היינו תמהים אחרי שנים לשמוע, כי הללו היו ציונים), עד שעומדים בראשה מי שציונותם מתקיימת, בכור האחים טרטקובר – נתן, מראשי הציונים בעיר, ציר־הקונגרס (אביו של אריה טרטקובר). אבל חברה זו שתחילתה בעלי בתים ואברכים יודעי עברית ומטפחיה – נאום עברי בחגיגות חובה – סופה מתלעזת. שעל כן החוג העברי בתלמידי הגימנסיה עושה בעצמו, לבדו, ופעולתו נאה – דרכו עברו כל התלמידים היהודים שבגימנסיה. במרכז – אחד העם. הציפיה לכל חוברת “השילוח” היא בקוצר רוח (“כבר הצבע הירוק של המעטפות היה מרפא את מחלותי”). והחוג מכפיל ומעתיק את מאמרי אחד העם להפיצם ברבים (“כשהייתי מקריא “חצי נחמה” בפני חברי היו עיני יורדות דמעות”). בעצם, עד אוגנדה אין הציונות הרוחנית והציונות הפוליטית יריבות אלא אחיות משלימות, שעל־כן אין כוכבו של אחד העם מכהה מזלו של הרצל – יש מקום בלב להניח שתי אהבות. והרי גם שמשה של לשון־הנצח אינו מכהה את ירחה של לשון־הזמן, והחוג מטפח את שיר־העם, מעלה מחזות גולדפאדן, מתענג על ה“יוד” בשל שלום עליכם.

הדביקות, שהעלם דבק בציונות הרוחנית, באה גם משום שהיא היתה מחייבת. לא די היה בה בדיקלאראציה – צריך ללמוד, לקרוא, לטפח. וראיה לכך הדביקות בציונות הפוליטית, ככל שהיתה מחייבת. התלהבות לדרשותיו של א. לובצקי, שהיה שר את דבריו בניגון ליטאי שובה לב ומעודד לפעולה לטובת הקולוניאלבאנק; ההתלהבות לפעולת הקרן הקיימת – לפני היות הקופסה היו נוטלים קופסאות כשל ר' מאיר בעל הנס וצובעים אותן כחול־לבן, בהושענא רבה היו מחזרים על הפתחים עם שאר הקבצנים, היו הולכים לחתונות, מעמידים קערה בערב־יום־כיפור – והעלם כמתאמן לפעולתו שתבוא לאחר שנים. וכך פעולה מתחרזת לפעולה, עד שהוא פושט מדי־שרד של גימנסיה ועומד בשערי־האוניברסיטה.

ד    🔗

כלל הוא לגומרי־גימנסיה בעירנו, שהוא פוסח על המכללה הקרובה בלבוב ומפליג למכללה הרחוקה בווינה, וגם האנטוזיאֶסט הצעיר שלנו מבקש להיאמן לכלל זה, באה מלכת־לבו, העברייה, ומעכבתו. פעולתו בעירו נתפשט פירסומה, ועברים בלבוב רותמים אותו לפעולה כזאת בעירם. הוא נענה להם ובמשך שנה מטפחת השלישייה – הוא, יוסף רייצס ואברהם זילברשיין – פעולה עברית עניפה בין הסטודנטים, תלמידים ותלמידות. והאווירה סביבה אווירה עברית ממש – פה המורה המסור, הנפלא יצחק שווארץ ואליעזר מאיר ליפשיץ חלוצי ההברה הספרדית; פה שלמה שילר, המקרב את העלם; פה אברהם קורקיס (“אדם פנינה למד ואווניק”); פה אגודת “שפה ברורה”, שהעלם נבחר נשיאה.

לאחר שנת העבודה לעברית באה – וינה. העלם מבקש ללמוד בסמינאר־לרבנים, להיות רב, ולא כל כך מרגש־דת, כמו מאמונה, כי בתורת רב ומטיף יוכל להגדיל לעשות לציונות ולעברית, אף סופו הולך למחלקת־המשפטים. החלום – להיות חבר האגודה, שחפפה עליה הפטרונות של פרץ סמולנסקין, אגודת “קדימה”; המגמה – להקליט בה רוח עברית; אבל המציאות – קהילה טמועה, שגם ציוניה טמועים, שהרי כל ההבדל שביניהם ובין המתבוללים הוא לא בחיים, שהם עיקר, אלא בסיסמה, שהיא טפלה לעיקר. לקריאת הרצל, שעודו בחיים, יש גל התעוררות לכבוש את הקהילה, המסרבת לרשום רך שנולד בשם עברי ויהודי, אך כשוך־הגל שוב אותה טמיעה, אותה ריקנות. לא נשאר אלא מפלט אחד – החוג. תחילתו קטן, בהקפה בורסא, אחר־כך בא חוג גדול יותר, “תיאודור הרצל”, ובו יוסף מייזל וארתור פרויד, ליאו גולדהאמר והמשורר הוגו צוקרמן; בו ארנסט מילר (אחר כך מורה בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, מתרגם שירי ביאליק ופרקי הזוהר) ואחרים. פה נעשית עבודה – טיפוח הידיעה של ספרותנו, על ארץ־ישראל.

אך המיפנה בחיי העלם בא, בבואו לימי־החופש לעיר־מולדתו, ונקרא להיפגש עם אברך, פליט־רוסיה, והפגישה עמו בגן־העיר היתה ראשית פעולה ברוכה. הפליט, יוסף אהרונוביץ‘, נעשה עמוד־תווך – בהוראה, בחינוך, בהדרכה. איש “פועלי־ציון” היה באותו פרק ודרש לקיים את הציונות למעשה – לשם כך יסד את האגודה “חלוצי־ציון”, מגרעיני ראשית של איגוד להכשרה ולעלייה. אין צריך לומר, כי העלם הוא בנלהבי האגודה, שחבריה קצתם עולים בממש – יוסף אהרונוביץ’ עצמו, המורה משה בלושטיין (הוא המשורר מ. דפנא), יהושע אֶקר, לינה אנדרמן, י. חרי, משה אוקין ולימים מנדל זינגר – וקצתם מבקשים לעלות. מעתה נקשרו קשרים בין העלם ובין חברו ומדריכו שנעשה כנודע, מראשי “הפועל הצעיר” ועורך עתונו. הוא שולח לו, לחברו תלמידו, את עתונו. תחילה בהקטוגראפים ואחר־כך בדפוס, וכן הוא שולח לו מכתבים מפורטים, המתפרסמים אחר־כך, מהם בכתב העת של קורקיס, ועושים רושם. דומה, תחת “השילוח” בא עתה בלב־העלם “הפועל הצעיר” (“כמעט שלא יכולתי לתאר לי את חיי הרוחניים בלי האורגן הזה”). בכל חום־לבו הוא מטיל עצמו במערכה הגדולה של בחירות לפרלמנט האוסטרי, כשהמוני־היהודים בעירנו, והציונים בראשם, נלחמו בשרתנות הכפולה, של צדיקי־החסידים מכאן ושל משכילי־הטמיעה מכאן, כשם שנלחמו בנכלי־הביורוקרטיה, ונשאו קנסות, רדיפות, היזקות, אך כבשו מקום בפרלמנט לקברניטם האהוב והמסור, נקי־הכפיים ובר־הלבב, א. שטאנד. כמרקחה היתה העיר, כהתעוררות גדולה ואחת, וטבורה של ההתעוררות, בית האחים טרטקובר – בכורם, נתן, הוא מוח הפעולה וצעירם, חיים (המכונה בעיר בשמות חיבה: מוניו או חאחא) הוא לבה. אך לבו של הלב כבר היה ממושכן – להקטוגראפים של “הפועל הצעיר”, לארץ־החמדה, למפעל־חלוציה, ולא יצאו ימים מרובים, והוא ואחיו־בכורו הולכים אליה, לראות את הבונים והשבועות שהוא עשה בה, נתחמם בו לב המאמין הנרגש.

ה    🔗

דומה, כי שמעו הגיע לרשות רבים גדולה יותר עם פירסומו מעל דפי “השילוח” – הלא הם מאמריו “מנהגינו הדתיים” (תרס“ט־תר”ע), “פליטת עבר” (תרע"ב), וכן אמר לי ב. כצנלסון, כי למקראם נרשם שם־מחברם בליבו לטובה. נראה משום שמאמרים אלה עסקו בשאלות שהטרידו לשנים את ציבור הפועלים הצעיר, ובייחוד את הקיבוצים והמושבים. צומת השאלות היא מסכת מלוא החיים, שחותמם חותם של יהדות, לא כמערכה מופשטת, אידיאולוגית, אלא כמסכת מוחשית של הוויה על אורחותיה ומנהגותיה. ההנחה שבידו היתה כי עמנו חי בגולה, עד בוא שיווי הזכויות, חיים לאומיים נורמאליים בתנאים שאינם נורמליים, ואילו מאז שיווי הזכויות נתערערו החיים האלה ונתרוקנה מלאותם, ואין פיצוי ותשלום בתכנית כשל אחד־העם, המסתפק בהצעת חברות מוסריות, ואין בה כדי להקיף את החיים כולם, שאי אפשר להם בלא דפוסים של מסורת. ואם האדם המגודל לא די לו בהפשטה, הילד לא כל שכן. אף התכניות של הצעת חגים לאומיים שיבואו תחת החגים הדתיים אין בה ממש, לפי שלא יהיה בהם לא כאותו היופי ולא כאותו הפיוט שבשבתות ושבמועדים במזלה של האמונה ומסורתה. והוא מודה בפירוש: “אני לכשלעצמי נותן בלי מלחמה פנימית את היתרון לחג הבית הישן מחמת הפיוט שבו ומפאת הרושם שיעשה על הילדים”. כדוגמה לחיבוטי הדור, הדוגל בלאומיות היהודית המודרנית, הביא מעשה בשטאנד, שסיפר לו על חפצו העז לעשות את חג־הפסח בביתו של יהודי פשוט בעיר נידחת בגליציה או ברוסיה, אלא שהוא חשש, שמא אותו יהודי לא יחוג, בשל האורח, את החג כהלכתו ובתום לבו. ואילו תכניתו שלו עצמו אינה אלא שימוש בדרושו של אחד העם במעשה החבית ויינה, על דרך קיומם של מסורת המנהגים מתוך הפשטת הדת שהם משמשים אותה. “הרי אפשר להשאיר אפילו קליפה זו עד כמה שהיא יפה ואף־על־פי־כן להפשיט הדתיות ממנה”. קשה לומר, כי הוא חשב את מחשבתו עד תומה, ולימים אף הוא עצמו עמד על הפרצים שבקונצפציה שלו. אבל נראה כי בינתיים חלה בו תמורה, שכן בימי חיבור מאמרו ראה עצמו, כהכרזתו הברורה, לא־דתי, ולא ידע עדיין, עד מה כל חיותה של לאומיותו ניזונית מן הרפלכסים של חוויותיו מהיותו תמים עם הווייתם של יהודים יראי־השם, כרוב יהודי עירו, ואילו בימים רחוקים מימי מאמריו, אלא ימים שישב ישיבת־קבע בארצנו היה בו כדי קונוורסיה, שלא היה בה כוח להיות קונוורסיה ממש. ועוד זאת, הקורא במאמריו רואה אותו חוזר על מילה אחת, אם כשם עצם: יופי, אם כתואר: יפה, וניכר רישומם של “אוסט אונד וועסט”, “בצלאל”, האמנות היהודית המודרנית, והישלה את עצמו, כי מה שיפה לה לאמנות יפה להם לחיים, כשם שהישלה את עצמו שאפשר להתפרנס לאורך ימים על קליפה שניטל תוכה שצמחה ממנו וסביביו, כביכול אפשר להתפרנס על ריבית שאזלה קרנה. אבל דבריו בשעתם היה בהם משום מידת־עוז, שהרי חבריו נשתכרו כל־כך ממליצות הלאומיות המודרנית, שאפילו לא ראו אפשרותה של עצם־השאלה.

כדי לבין רקע חיבוטיו אלה עלינו להסיט עצמנו לפרקי חייו הקודמים. קודם כל ראוי להבליט, כי נשפע ביותר מתורת אחד העם. אף הודה, כי כל ימיו האמין במציאות הבורא ואחד העם הוא שהזיזו לזמן־מה מאמונתו. עד היכן הגיעה חיבתו לאחד העם שהיה מכפיל מאמריו ומפיצם בין חבריו. וכן דין לזכור, כי עוד בנעוריו ביקש לעלות לארץ־ישראל, אולם יוסף רייצס הביאו ללבוב והיה בה מורה לעברית בין חוגי תלמידי־הגימנסיות. הנפש החיה בתנועה העברית הזאת היה גיסו של רייצס, הוא הסופר והפדגוג הנודע ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, שהלך לימים לארץ־ישראל ונעשה מעמודי התווך של החינוך. כחידוש בחבורה זו היה עניין ההברה הספרדית, שבאה בהשפעת הדיבור בארץ ישראל, וסירבו לה בגלילות רבים, מאוקריינה עד ליטא, וכאן בלבוב נקלטה וממנה נתפשטה על פני גליציה, בעיקר במאמציו של המורה המצוין יצחק שווארץ. המורים המתנדבים, שנמנה עמהם, מלבד טרטקובר ורייצס, גם אברהם זילברשיין, הרחיבו את הוראתם גם על חוגים לפי הטף. מתוך התנועה הזאת נולדה גם אגודת “שפה ברורה” וטרטקובר היה כמה זמן נשיאה ופעלו בה שלמה שילר, יעקב קורקיס ואחרים. אך התנועה העברית לא הגיעה כדי ייסודו של כלי־מבטא לתלמידי הגימנסיה, ועל כן נוסד בידי האסקלר כלי־מבטא פולני Moriah, אך גם הוא עשה לעברית. עד־כמה עניין העברית היה חביב עליו על טרטקובר אנו למדים, כי בספרו של אברהם קורקיס הוא שהגדירו, כאמור, כאיש מאנשי ל"ו, וכדי להוסיף שבח על שבחו הוא מוסיף, כי נוהג היה יום יום, לפני לכתו למשרד (הוא היה מזכיר לשכת המסחר בלבוב) לקרוא פרק קריאה עברי בפני בני משפחתו.

ואם ישיבתו בלבוב סייעה הרבה לחיזוקו של טרטקובר בדרכו, באה ישיבתו בווינה והוסיפה עליה. כאן נמצאו לו כמה עיסוקים, שעזר לו לזיגמונד וורנר וסייע בעבודת הסניף לסטאטיסטיקה יהודית מייסודו של רופין. עזר בהוצאת שירי ביאליק בתרגומו של ארנסט מילר, אך לא היה בכל אלה לחלצו מהרגשת הריקנות שמסביב, שגברה בייחוד משנשארו הציונים כמעורטלים, בהילקח אדונם מעליהם. ועל יום מותו של הרצל יספר, כי כל אותו יום בכה וקרא: מלך היהודים מת.

ו    🔗

ולא הזכרנו פרקי חיים קודמים אלה, אלא כדי להבליט מה תמורה הטיל בו זימונו עם יוסף אהרונוביץ' וקשרו עם “הפועל הצעיר”. בתקופה ההיא חלה גם נסיעתו לארץ־ישראל (תרס"ח). הנסיעה היתה דרך אודיסה ושמח להזדמן עם מנדלי, אוסישקין, לוינסקי, רב צעיר, קלוזנר, ברכיהו ובייחוד עם ביאליק. אגב, כשמוע ביאליק כי האורח הוא בן גליציה שאל דרך ליצה: ומה שלום פסיל בלבן המדפיסה בלמברג. מנסיעתו באנייה זכור לו שיר נאה שהיה מיישן בו את בנו, שקראו תיאודור על שם המנהיג הנערץ. ברשמי נסיעתו היה מתאר את יפו שממנה מיהר לרחובות להתראות עם יוסף אהרונוביץ‘, שהיה פועל פרדס, וישב בדירה שהיתה כמעט ערומה לחלוטין. וכך תיאר חתונה ברחובות, שהופיעו בה פתאום משה סמילנסקי ויוסף אהרונוביץ’, ורקדו עם הרוקדים עד שנפלו עייפים על הרצפה. מה שהפליאו, היא קרבת הנפש שהראו לו – הנה נפצע פועל בבית חרושת ומת בפצעיו ונקרא הוא, האורח, להספידו (“זמן רב – הוא כותב – מוכרח היה לעבור, עד שיכולתי לרכוש לי מחדש את שיווי משקלי הנפשי”); הנה היתה אזכרה להרצל ונקרא גם הוא לנאום כאחד עם סמילנסקי ומרדכי בן הלל הכהן. נרשמו בלבו בייחוד הפגישות עם א. ד. גורדון (הוא ביקר אותו ב“שומירה” שלו) ועם יצחק וילקנסקי (דיבר בגנותה של ביקורת בריינין על יל"ג), עם יעקב רבינוביץ, אף הכיר את ש“י עגנון. שמח להזדמן עם מכריו מכבר, כגון בן עירו יהושע אקר, או חבריו מוינה, ארנסט מילר, וא. רוזנשטיין וחברו מלבוב יעקב טהון, שהציגו בפני רופין, שבא זה מקרוב ומזוודותיו היו עוד ארוזות. בבואו לירושלים חזר ותמה כי נקרא להיות בנואמים בחגיגת חג השבועות שבבית־העם. “מאוד השתוממתי על כך – הוא כותב – שהסופר והעסקן ברזילי מזמין אותי, הצעיר, להרצאה ובפרט לנאום חגיגי”. ולא עוד אלא ח. א. זוטא ביקש ממני, האורח, שיגיד את כל האמת. “אחרי שמעי את הדברים האלה יוצאים מפי חלוץ ההוראה בארץ ישראל – הוא כותב – נמלא לבי בושה, ותפילה אחת קיננה אז בלבי, שתיפתח האדמה ותבלע אותי חי. אני הצעיר בן כ”ה שבא מחו”ל כאורח, שלא סבל בשביל ארץ־ישראל, צריך להגיד את האמת לבני ירושלים". וביותר התרגש בראותו בין הקהל את אליעזר בן־יהודה “ובכן – הוא כותב – להם צריך אנוכי להגיד מוסר”. ומה בכל זאת אמר – דיבר בשבחו של היישוב הישן שהניח את היסוד ליישוב החדש.

גדול היה גם רישום טיולו בעמק שעשאו בדילז’נס, וכן רישום פגישתו עם מניה שוחט, וביותר נרשם מדרך חינוכו של וילקומיץ בראש־פינה. “התבוננתי – יכתוב – בהערצה רבה, איך הקצה לכל תלמיד ערוגה בגן ובאיזו מסירות קדושה הקדיש את עצמו לעבודתו החלוצית”.

ז    🔗

נסיעה זו בארץ־ישראל היתה לו כמעיין משובב נפש וזכרונותיה עלו וחזרו ועלו בלבו. בשובו לווינה ביקש תחילה תלמוד שחיבורו לקרקע ולמד שנה לימודי־הטבע (תורת הצמחים), ואך חזר למקצוע הנודע של האינטליגנציה הציונית – משפטים, ונעשה מזכיר בית־הדין בווינה ופעל באגודת האקדמאים העברית “קדימה” (ביחד עם רוזנשטיין וקורנגרין) והיה גם ראשון נשיאיה. חזר לגליציה – שנת עבודתו הרשמית עברה עליו בסטניסלב וסופו עבר לדרוהוביץ' ונעשה בה פרקליט. בחייו פה אנו עומדים על רקע מאמריו הנזכרים: “לאט לאט – יכתוב – נתעורר בלבי הצורך לשלב לתוך חיי המנהגים הדתיים־הלאומיים, מפני שנוכחתי, שחיינו עניים ועלובים הם מחוסר שמירת השבת והימים הטובים”. הוא ניסה להרצות על כך ב“התחיה” וקמו עליו עוררים, בייחוד יוסף רייצס, שראה בטרחתו לשוב למנהגות דבר של מלאכותיות. “הרגשתי את עצמי – כותב טרטקובר – בודד ועזוב, כמעט כמשוגע”. אך לא הרפה מדרכו ובדירתם, שלו ושל רעייתו הינדה (אילה) לבית בלבן, שקבעו אותה בבית אלמנתו של גנראל, הדליקו נרות שבת ונהגו לפי המסורת.

בשבתו בדרוהוביץ' הכיר, כנזכר, את הסופרת צציליה קומרקר־סירקיס, וביותר נרשם מדמותו על אלעזר רוקח שיצא מלפניו קסם מיוחד. בתארו את מותו הוא מבליט את הפרט כי מת כשהוא מיושב על כיסא, והוא הספידו. מבין האורחים שנקראו כמרצים לדרוהוביץ' הוא מזכיר את פרנץ אופנהיימר, ורנר סומבארט והוברט אאוהאגן, וחד במיוחד הוא תיאור דיוקנו של נתן בירנבוים, שהיה מבקרו תמיד בבואו לווינה ואף בירנבוים שמר לו אמונים עד אחריתו, וסימנך שהזמין אותו להיות במשתתפי ה“רוף” שהוציא בימי גלותו בהולנד. ואילו דבריו על מוריס רוזנפלד, שסבב בערי גליציה ובירנבוים מציגו בנאומו בפני הקהל, הם קשים כגידים. “אך – הוא מספר פליאתו – בירנבוים יוכל להרצות על האיש האנכיי, הגס הזה”, ולא עוד אלא בבוא טרטקובר לדבר בבנקט לכבודם של האורחים, הרי יותר משדיבר על רוזנפלד דיבר על בירנבוים, ורוזנפלד נפרע ממנו, בדברו בתשובתו על הלשון העברית כלשון “אשר יצר”.

ואחרי דרוהוביץ' באה תקופת וינה ואחריה תקופת ארץ־ישראל והאיש רואה יותר מכפי שסביביו משערים, וצניעותו עמדה לו להיות ולחיות בטהרתו, כאשר ראינוהו כל הימים. נראה כי שרשו, שורש יהודים ישרים ופשוטים, שורש משפחתו עמד לו בכך, כשם שעמד גם לשאר בניה – מהם הידועים יותר, כאריה טרטקובר רב המעשים, מהם שראוי שיהיו ידועים יותר, כאפרים טרטקובר, איש רמת־יוחנן, וכן רבים אחרים.

[י“ב אייר תש”ד – ב' כסלו תשל"א]