א    🔗

נהר-הסאן שחצה את מדינת-הכתר האוסטרית, הקרויה בשם הבדוי גליציה, ושהיה כקו-פילוג בין מזרחה שעיקר אוכלוסייתו העיד על קריעתו מעל אוקריינה ובין מערבה שעיקר אוכלוסיתו העיד על קריעתו מעל פולין, היה גם כקו-הפרד בין יהודיה. המתבונן מקרוב אינו יכול להתעלם משוני סמוי יותר, בייחוד במנטליות, אך גם המתבונן מרחוק נבלט לפניו שוני גלוי יותר, בייחוד בהתפתחות. ודאי, אותו תסביך זרמים ונפתולים חילחל את המסגרת כולה, אך לא חילחלה במידה שווה ובאופן שווה. ההבדל הזה ניכר למי שיבחן דרכם של זרמי-יסוד ראשונים, החסידות וההשכלה ומתחמתם, משני עברי הסאן. מזרחו נראה כחזית של ביצורים עזים של ההשכלה כנגד ביצורים עזים של החסידות והמלחמה במערכה רצופה ופתוחה, ואילו מערבו נראה כשדה-כיבוש של החסידות שננעצו בו כיסי-פלישה של ההשכלה והמלחמה במערכה פסוקה ופארטיזנית. התפיסה המצויה של מסע-ההשכלה מברלין דרך פראג וּוינה למזרחה של אירופה היתה מחייבת מעבר, שהתחילתו קראקא וטרנא ורישא והמשכו לבוב וברודי וטרנופול, אך באמת המסע לא היה כקו-הרכבת אלא כמעט כהיפוכו, באופן שניתן לומר כי ההשכלה במערבה של גליציה היתה כבת-קול ממזרחה.

ההבדל הזה ניכר גם למי שיבחן דרכם של זרמי-יסוד אחרונים, הטמיעה והלאומיות, ומלחמתם משני עברי הסאן. ממזרחו של הנהר היו היהודים נתונים בין הסדן של רוב אוקראינים נשלטים ובין הפטיש של מיעוט פולנים שליטים והמתיחות הזאת היתה תוספת-סיוע להקדים את בישולו של גיבוש התודעה הלאומית ותכניתה המדינית, הוא גורם שחסר ממציאותם של היהודים ממערבו של הנהר, ושעל-כן נראה גם זה היחס כבין קול והדו.

ב    🔗

התפתחות זו שמתוכה נראות תנועת ההשכלה והלאומיות במערב גליציה כביכול כשלוחות מזרחה, היא גם שגרמה ייחודם של המרכזים המעטים והבודדים אשר לזרמים האלה, ולחישול אָפיים של נושאיהם. תכונות אלו בולטות ביותר במרכז-המרכזים, שבו הזרמים האלו נתלכדו בחינת אם ויורשתה. הכוונה לטרנוב, שחישול האופי הזה נתגבש בה כדי דפוס ונוסח, ניכרים בדרכם של בני-השפעתה. בתוך האיפרכיה הגדולה של החסידות, שנשענה על בתי שושלות, – ליז’נסק ורופשיץ שנוספה עליהם ולימים צאנז – ננעץ פה, בטארנוב, קנה של המתנגדות, שנציגיו הקיצוניים הם מכאן טיפוס כשל ר' שבח אלמוגין, שהתחילתו מגיד של מתנגדים וסופו מסייע לחוג משכילי טרנופול (בנו הוא החכם ר' שמחה פינסקר ונכדו הוא בעל האוטואמנציפציה) ומכאן טיפוס של רבי של מתנגדים. על רובד המתנגדות נוסף רובד ההשכלה ונציגיה שונים, למן הטיפוס הרציני כשל נפתלי קלר בעל “הביכורים” עד הטיפוס המשעשע כשל מרדכי ויסמן-חיות, ובינותם מי שהרצינות והשעשוע נתמזגו בסגולת-כשרונו כחטיבת חמדה של הומור –מרדכי דויד בראנדשטטר, ושלשתם, כחבריהם, עמידתם כבר בתחומה של ראשית ההתנערות הלאומית, ומחיצתם המשותפת, מחיצת “השחר” ועורכו סמולנסקין, תוכיח. ועל רובד ההשכלה נוסף רובד הלאומיות ונציגיה שונים, וכבר בולט בהם חלקם של בני-לעז, בין אלה שהניחו תלמודם בבית-המדרש וקנו השכלתם בסתר –לייבוש רפאל’ס, הוא ליאון קלנר, מראשוני המצטרפים להרצל, בין אלה ששוב לא ידעו את בית-המדרש ותלמודו או ידעוהו בקצה המזלג ועברו בגלוי בשערי הגימנסיה בעירם ובבואם לעיר-המכללה, בייחוד בווינה, נאחזו במעגלה של התנועה הלאומית הצעירה, בייחוד אגודת “קדימה” והביאו בשורתם לחבריה שבעירם. משלושת הנציגים של השיכבה הזאת, שדיוקנם ניבט בנו מתמונת הכנסיה הבזילאית, אברהם זאלץ, אדוארד שוואגר וזיגמונט ברומברג-ביטקובסקי, נודע הראשון כנפש הפועלת של תנועת “אהבת ציון”, שניסתה גם במעשה של התיישבות – מושבת-מחניים האומללה –ולוחם על זכותה בפני הרצל, והאחרון שהיה גם ממנהלי מחניים נודע כמשורר, עורך, פדגוג.

טארנוב ו“אהבת ציון” נעשו בתולדות הציונות בגליציה כשמות נרדפים. והנה טארנוב זו על רבדיה ו“אהבת ציון” הם-הם שהיו כמוקד-ההשפעה על סביביה, ובייחוד על המחוזות הקרובים לה, כנקודת-הליכוד של כל הניצוצות שנתלבו בעיירות אשר במערבה של גליציה וכל חזיון נחשב לא יבואר בלעדי ספירת ההשפעה הזאת ומרכזה.

ו“אהבת ציון” היתה גם סמל ליחסים בין האינטליגנציה והעם – הפרקליט, שבא מהשכלת-לעז, היה נשיאה של אגודה, אשר חבריה היו משכילים ואדוקים, ומייסדה של מושבה שבוניה חרדים, ושוני-היסודות העלה גם הכרח-התנגשות גם הכרח מזיגה. והדרך הזאת על ניגודיה קיימה עצמה בכמה גלגולים – הרי הקבוצה של מאיר ביננשטוק וזאב (וילהלם) ברקלהאמר ויצחק שיפר, שאפילו אתה בודק לשונות כתיבתם ועניינם אתה רואה, בייחוד בראשון ובאחרון, גם דבקות בלשון-הנכר, גם שיבה ללשון העם, בייחוד לשון-דיבורו.

ג    🔗

הרי לפניך, בקווים כוללים, דרכה של טארנוב שהשפעתה היתה על סביביה ובייחוד על עיר כדמביץ, שהיתה מבחינה זו כפרבר שלה. ובבואך לדבר על בני דמביץ ושכמותה, וראש להם יצחק לופבן, שהיתה בהם יד ההשפעה הזאת ודרכה, ראוי לך לזכור את שחוק הניגודים וההשלמה הזה שבין האינטליגנציה והעם, שאם תרצה תוכל גם לפרשה כניגוד בין בני אינטליגנציה-מקרוב-באה, חניכי גימנסיות ומכללו, ובני אינטליגנציה-מבית, חניכי חדרים ובתי-מדרש. כי הניגוד שנתגלה ב“אהבת ציון” בין הראשונים שהבינו את שיבת ציון למעשה ועודדוה אך לא היו בין העולים ובין האחרונים שדרשו הלכה למעשה ונכשלו גם בשל הניגוד הזה, נתגלה לימים אף בתנועה הקטנה אך חשובה “השחר” שהגדרתה היתה: הסתדרות הבחורים התלמודיים או: חובשי בית המדרש. היתה זו תנועת נוער שקמה מקרב האינטליגנציה המקורית, בחורי בית המדרש, שחשו בהולם-השעה ועל-כן הקדימו את בני-גילם, בחורי-הגימנסיות. שהרי ודאי לא מקרה הוא, כי לא חברי האגודות הגדולות של הסטודנטים הציונים אלא חברי האגודה הקטנה הזאת, העמידו מתוכם את חוברת-העולים, חוליית-החיבור לעלייה השנייה. בחוברת “השחר” פרטי-כל מהקונפרנציה השנייה של האגודה הזאת שיצאה בהוצאת “נייע פאָלקסצייטונג” ברישא בעריכת מזכירה נפתלי זיגל (דראהביטש, תרס"ח) אנו קוראים: “בלי רעש ובלי המולה נהיה דבר גדול. התאספו הבחורים מכל קצות גליציה בפינה קטנה (האסיפה נתקיימה ברישא ב' חול המועד פסח תרס"ח) כדי להתייעץ על דבר מצבם וצרכיהם ולברוא להם אורגניזציה. אות הוא, כי לא פרסום יחפצו הבחורים – כמו שמאשימים אותם אחדים – אך עבודה ממשית, לא פרזות כי אם פעולות. מי פילל לפני שנים אחדות כי יבוא יום, ויתאספו בחורי בית-המדרש והקלאוזים לאסיפה לדבר על-דבר עניינים כלליים? מי האמין כי אלה הנרדפים, אלה “החשוכים” יתעורר פתאום לחיים ולעבודה?” מדברי מייסדה של התנועה, משה ויזנפלד, ניכרת תגבורת ההכרה העצמית: “וגם ערך הבחורים התנשא והתרומם הרבה על-ידי תנועת “השחר”. לפנים חשב לו כל נבער מדעת לכבוד ולבזות את בחורי בית המדרש ולהתל בהם והיתה לו זאת לתהלה, והיום לכל הפחות מביטים על הבחורים כעל אנשים מועילים, כעל בנים טובים לאומה הישראלית. וגם אנחנו מצדנו התחלנו להסתכל יותר אל מצבנו, אל תעודתנו בחיים ואל חובתנו לעם היהודי. וככל מה שהננו מתבוננים יותר ויותר אל תכונת הבחורים, ככל מה שהננו מתעמקים בשאלת עמנו, הננו באים לידי הכרה, כי רק הבחורים הם הם היהודים היותר טובים, הלאומיים היותר מצויינים, וכי רק המה הנם היותר מוכשרים מכל חלקי האומה הישראלית להיות נושאי דגל התחייה והתנועה הציונית וכי רק הם-הנם האלמנט היותר בריא והיותר רענן ביהדות”. האם לא נשמע מתוך הדברים האלה כמין צלילה של תנועת הנוער אשר קמה לשנים ברחוב היהודים בגליציה, והכרתה העצמית מצאה אישורה בהגדרתו של מ. בּוּבּר, כי הנער הוא שאַנסת-האושר הנצחית של האנושות. ואם ביקורת-ימינו רואה בהכרה זו יוהרה, הרי דעתה נסתרת, במקום שההכרה העצמית הזאת יותר משהיא באה כתביעת-זכות היא באה כמילוי-חובה. וכך היתה דרכה של תנועת הנוער שלנו, בין בדיוקנה המוקדם והאינטואיטיבי יותר – העלייה השניייה, ובין בדיוקנה המאוחר והתודעתי יותר – העלייה השלישית ואילך. והחבורה הקטנה הזאת, “השחר”, כשם שהיתה כבלי-משים חוליית-חיבור לדור שלפניהם, אלה אנשי “אהבת ציון” בני עיירות מערב גליציה, שנחלצו לעלות לארצנו ולהאחז בה, כך היתה כבלי משים חולית-חיבור לדור שלאחריהם, זרם הנוער מעיירות מזרח גליציה ומערבה, בייחוד בני “השומר הצעיר” שנישאו על גלי העלייה השלישית. ואכן, העלייה השלישית הזאת מבשריה היו חבורות קטנות, כחבורת “חלוצי ציון” שקמה בברודי ביזמת יוסך אהרונוביץ', וחבורת אנשי “השחר” וכן יחידים שנחלצו ובאו לארצנו. והרי קו מציין הוא לחבורת “השחר” ורצינותה, אם ימים לא רבים אחרי שנשמעה הכרזַה זו של הכרה עצמית, נראים חבריה בארצנו – הרי איש דמביץ, יצחק לופבן, שנעשה מראשי הפובליציסטים של תנועת העבודה ועורכו של “הפועל הצעיר”, הרי איש יסלא, בריש מלר, שנודע בשם דב קמחי כסופר, מורה, עורך (אגב באסיפה ההיא הוא פותח דבריו: “בתחילה אתנצל על שאני מדבר זרגונית”); הרי אנשי טארנוב יהושע ויחזקאל ברנדשטטר ואריה ליכטינגר הנודעים כחקלאים ועסקני-ציבור. הרי איש דמביץ, צבי ווֹלף נאמן הקרקע והשמירה העברית ואחרים. וגם לימים, בעליות הבאות, נראים פני בחורי “השחר”, שהפליגו בינתים כקודמיהם למחנות אחרים, ועיקרם במחנה-העבודה, הרי איש דמביץ דניאל לייבל, סופר, עסקן, עורך וחוקר; הרי איש-מוזציסקה נפתלי זיגל, מורה ומו"ל, מחבר ספרי לימוד; איש-בלזא יוסף פאלק, משורר ובעל מסות, אברהם כהנא (אבר"ך), סופר ופולקלוריסטן ואחרים. אך עיקר עניינינו עתה הוא הציון, כי חבורת “השחר” העמידה מחלוצי העלייה השנייה.

ד    🔗

אם נחזור מעט לאסיפה ההיא נשמע כמה דברים של עניין. מכאן על אהדה – אברהם זאלץ “עובד במחננו” הקהילה תומכת: “גם המתבוללים הסכימו לתת לנו באמרם: אלה הם צעירי העתיד”. מכאן על איבה – “הסתדרות הבחורים היא אורגניזציה אי-נורמלית, הבחורים עובדים את עבודתם בסתר, שלא יטילו עליהם חשד האבות, חשד בלי הבתים וכן הלאה”. מכאן יחסי קירבה עם הסטודנטים – הנוער האקדימי הציוני בטארנוב רשם את “השחר” שם בספר-הזהב; מכאן יחסי ריחוק מהם – “איננו רוצים למסור בידי הסטודנטים את הנהגת העבודה, איננו חפצים לסמוך עליהם”. הפרוגרמה נגדרת בתורת התאחדות הבחורים התלמודיים לתכלית השתלמות על יסוד הפרוגרמה הבזילאית ומטרותיה הרמת מצבם בחומר וברוח וחינוכם ברוח לאומי ואירופי; זיקתם להסתדרות הציונית היא זיקה ישרה לוועד הפועל הציוני בקלן, שפתה עברית, כשפת-עזר יידיש. המלחמה להגדרה העצמית ולעצמאות היא נמרצת – מעניין כי הסירוב לתלות בהסתדרות הציונית הארצית בא מתוך ביקורת הטיפוס המבולל של העסקן הציוני המצוי: “כבר ראינו איזה נואמים (הדיסטריקט) שולח למקומות חסידים, רובם אנשים מגוחכים, שיותר שהם עלולים לעשות תעמולה בעד הציונות, הם מוכשרים לבזות אותה – – אין אנו יכולים למסור עצמנו לאנשים הכותבים אלינו בשפה שאין אנו מבינים אותה”. אבל הוויכוחים כבר מראים בקיעים, בייחוד בנקודת-המגע עם “פועלי ציון”, (ואמנם סופם של חברים הרבה שנבלעו בתוכם), והמשתלשל ממנה בעניין יידיש (ההצעה להוציא את “השחר” גם ביידיש נדחית לא בלבד מטעם של עיקר אלא גם מתוך העובדה, שכל החברים מבינים עברית; היתה גם הצעה לבקש שיתוף עם “רביבים” של י.ח. ברנר ונדחתה. אגב, ברנר כתב רשימת-ביקורת על כתב-העת “השחר”).

כללו של דבר: לפנינו תנועת נוער יהודית-מקורית לפי הרכב חבריה – תלמידי בית המדרש, שהציונות והלשון העברית היא להם כהנחה טבעית מובנת מאליה, והם שואפים לתרבות עברית הקלוטה רוח כללית, ומגינים על ייחודם מתוך ביקורת הטיפוס המצוי של הציוני, וגם הציוני הצעיר בכלל זה, שלא חש בסתירה שבין סיסמתו הלאומית ומציאותו הלועזית. היתה זו מסקנה של הרצינות היצוקה בעצם התנועה.

ה    🔗

הרי המסגרת והמצע לראשית גידולו של יצחק לופבן, שהיה מראשי הנפשות הפועלות בחבורה זו. ממרחק-הימים אפשר ונתמה, כי באסיפה ההיא נמסרה ההרצאה על העתונות לבריש מלר, הוא דב קמחי, ואילו ההרצאה על התעמולה נמסרה ליצחק לופבן. אך אנו שהיינו רגילים לראות סופר ועורך נעלם מעמנו, כי היה בו כוח-ארגון, וראוי כי נשמע עתה את הרצאתו הקטנה כפי שהובאה בפרטי-כל ההוא ( עמ' 14–15) והמעידה על אומרה כי ידע להביא סדר ובהירות במטרה ואמצעיה:

"חברים נכבדים! תנאי הכרחי לכל הסתדרות היא תעמולה טובה ומסודרה. על-ידי התעמולה יתפשט הרעיון וירכוש לו מעריצים. ואצלנו לא היתה תעמולה מסודרה כלל. לא היה (היו) לנו נואמים ואורגניזטורים מוכשרים שידעו בכל ערי גליציה ויעמלו למען רעיוננו ועל-כן לא התפשט רעיוננו כדבעי. אבל לא זה הוא עיקר החסרון. הרע הוא, כי גם שם (במקום) אשר נעשתה תעמולה למען “השחר” נעשה בלי מטרה ראשית, בלי שיטה ובלי סדר, ותחת להועיל הזיקה הרבה. החברים אשר עמלו בין הבחורים לא ידעו להתהלך עמהם, איך לדבר אתם ועל-ידי-זה גרמו הפסד מרובה להסתדרותנו, כי הוסיפו הבחורים להתרחק מאתנו ולהתנגד לשאיפותינו.

מן הנחוץ הוא, כדי להנהיג את התעמולה כראוי, למען שתוכל להביא את התועלת המקוּוה, לייסד לשכה – תעמולית שתעודתה תהיה:

1.  לעבד שיטה ופרוגרמה בשביל התעמולה.

2.  לייסד על יד החבורות סניפים להלשכה שיודיעו להלשכה המרכזית מן הכוחות המוכשרים להגיטרציה.

ועל-ידי-זה תתפשט עבודתנו על פי סדר ושיטה"?

בתוך הפרטי-כל אנו שומעים כי הנשיא, משה ויזנפלד מציע למסוד לו ללופבן “לעבד את הפרוגרמה התעמולית וישלחנה במכתבים חוזרים לכל ועדי הגלילות” והצעתו מתקבלת. וכן אנו שומעים כי בין הערים שנקבעו בהן ועדי גלילות נמצאת גם דמביץ ובראש הוועדה יצחק לופבן, והוא ודאי קיים את העבודה שהוטלה עליו אך לא התמיד בה ימים הרבה, שנשמע לדברי משה ויזנפלד, שנעל את האסיפה בדברים תמים אלה:

" – – עלינו לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו. הנכם יודעים, אחים יקרים, כי היישוב בארץ-ישראל מתפתח ויש היום היכולת לכל יהודי להתיישב שם, לא רק לשם האידיאה בלבד, אלא גם לשם הרוויח כסף, למען עשות עסקים טובים. החובה מוטלת אפוא עלינו לנסוע לפלשתינה כי היא מטרתנו האחרונה, זה הוא המקום הנועד בשבילנו. הלא תדעו כמה בחורים התגוללו עד עתה בחוצות וינא וברלין ויבקשו למו מטרה בחיים. הגיעה העת שכל אותם הבחורים יסעו לארצנו. עשו חברים את דרככם לארצנו! התאמצו לייסד שיירה של חלוצים שיסעו שמה, שיעבדו בארץ אבותינו, כל אחד במקצוע שהוא בקי בו.

אנחנו הבחורים באהבתנו הגדולה לארץ אבותינו נוכל לפעול הרבה לתחיית ארצנו. התעוררו, אפוא, לעבודה ולמעשה! ובטרם ניפרד אסיים בברכה הישנה: לשנה הבאה בירושלים (מחיאות כפיים סוערות)".

דברי נעילה אלה שיצאו מלב נכון, לב נשיא האגודה ההיא – הוא עצמו לא זכה לבוא לארצנו אך נאמן לה עד אחריתו המרה, בייחוד כראש הקרן הקיימת – נכנסו ללב נכון, והקריאה הזאת –יצחק לופבן היה מראשוני הנענים לה. ואמנם אותו חבר יונגרווירט היה פוזיציה חשובה בדרך חייו. ולא יצאו ימים הרבה וקולו של לופבן נשמע בין הנוער בגליציה במכתב גלוי שעשה רושם. ומעשה שהיה כך היה: אחרי שנה, בהיות לופבן כבר בירושלים נתגלגלו לידו גליונות הירחון הפולני של הנוער הציוני בגליציה “מוריה” ובאחד הגליונות מצא כתבה מעיר מולדתו דמביץ והוא החליט להגיב עליה בפנייה גלויה: “אל אחיותי בגולה” (“מוריה”, לבוב, שנה שביעית, גל' 8–5, ספטמבר 1909, עמ' 179–178).

ו    🔗

המכתב עצמו נתחבר ודאי בעברית, שכן מערכת מוריה מפרסמתו בהערה, כי היא נותנת אותו בתרגום פולני. ואנו בבקשנו להביא עתה את המכתב ההוא, שכבר ניכרים בו סימני סגנונו שידענו אותו לימים, אין בידנו אלא לעשות תרגום של תרגום. הוא פותח דברי בהערה כי קרא את הכתבה ההיא ברוב עניין

* * *

"שכן הנני, רחמנא ליצלן, חניך העיר העלובה הזאת, וצללי העבר הישנים התחילו אופפים אותי ופחד אחזני… לא אדע, אם אתם בגולה מסוגלים בכלל להרגיש כשם שאני הרגשתי בקראי את הכתבה הזאת, שיש לה יותר אופי של נקרולוג. – ‘קל להזכיר’ – אזכרת מתים! – משהו שלא היה קיים מעולם. עודני זוכר, אחיות יקרות! עודי מזכיר לי לפעמים את הגולה, החלומות וההזיות, המתפקעות כבועות סבון!… לא כתב אשמה אני מביא כנגדכן, אולם חפצי להגיד את האמת.

בעבודתכן לא היתה מעולם רצינות, מעולם! ועל כן אינה נושאת פרי. גוף בלי נשמה אין לו > חיים! ואם אפילו נמצא לפעמים אחד, שנהג רצינות בתפקידו, הרי החריב את עצמו בגופו וברוחו ובגלל היותו אחד, והאחרים, כביכול, תומכיו ועוזריו, דווקא אלה “בעלי המדים” פעלו לפי נימוקים אנוכיים או העמידו פנים של עשיינות שקודה ועל-הרוב היו כאלה, שלא היתה להם השגה כלשהי מה פירושו של יהודי.

ולשווא אתן מצטערות, אחיות אהובות! עם ישראל לא הפסיד בהם כלום, וכן ארץ-ישראל אינה צריכה לחלוצים כאלה, כי הללו עשויים רק לגרור את הגלות הנה.

פסימיסטים נעשו בעלי-ההזיה האלה. לא ייפלא הדבר, הלא כן עתה האפנה, קורים את ניטשה ונעשים “אריסטוקראט רוחני” ומביטים מגבוה על זה… “משחק הילדים”. “המפלגה כובלת אותי” – אמר לי אחד מהם, עוד בטרם הסירו את כובע-התלמיד עם האות גימ"ל. היה זה בחורף בערב, שוטטתי עמו אנה ואנה, הבטתי בתמהון בעיניו, הכרתי מה ריח נוסף מזה…

‘יקברו המתים את מתיהם’.

ואתן עם הקוצץ הקט שלהן, אילו רציתן לעבוד ברצינות, יכולתן לעשות יותר, מאשר בהמון בן-מיליונים של ‘כובעי סטודנטים’ כאלה."

פסלות העשיינות המדומה והחשבת המעשה האמיתי; ביקורת ההשתמטות וחשיפת כיסוייה וגילוי חיפוייה; העמדת הכל על הקומץ הנאמן שכוחו גדול ומכריע משל ההמון האינרטי – עד מה ניכרת מתוך הדברים האלה הפגישה בין חניך “השחר” ובין העלייה השנייה, עד מה ניכרת עצם תנועת “השחר” כחולית העלייה הזאת.

[י' באלול תש"ח]