חלק א'    🔗

¹

ההכנות לקראת 'המעורר’ – ברנר ואגודת “מסדה”    🔗

“מסדה” היתה האגודה שהוציאה את ‘המעורר’, כפי שצויין על שערי קונטרסי השנה הראשונה של הירחון. השם “מסדה” נעשה בן־לווייה קבוע לשם ‘המעורר’, והוא שהעניק לו, במידה לא מועטה, את הילת ההוד של “אחרונים נישאר על החומה”. ואמנם, כך נצטייר ‘המעורר’ בעיני הציבור העברי דאז, וכזה יהיה גם הרושם של הקורא, אשר ידפדף בחוברות ‘המעורר’ בימינו. אולם לאמיתו של דבר חדלה “מסדה” להתקיים כמעט מיד לאחר הופעת שתי החוברות הראשונות של ‘המעורר’. ואף־על־פי שנכון יהיה לומר, ש’המעורר' לא רק נוסד על ידי “מסדה”, אלא שרוחה של “מסדה” גם המשיכה לפעום בו במשך כל שנות קיומו, הרי שאת החבורה הקרויה “מסדה” יש לזהות לא עם ‘המעורר’ בשתי שנות קיומו, אלא עם ימי ההכנות לקראת הופעתו, המהוות, ללא ספק, פרשה מעניינת וחשובה בפני עצמה.

לגנסין ולביחובסקי, ששאלו את ברנר על טיבה של האגודה הספרותית־המו"לית הזאת, עונה ברנר במכתבו מ־10 ליאנואר 1906 (עת היה עסוק בהכנת החוברת השניה): “בנוגע ל’מסדה’ – אל תהיו כבני כפר היוצרים להם דמיונות על הרידאקציה של ‘הצפירה’… ‘מסדה’ זו אינה אלא מיסטער ברעננער, הערר ראדלער [ר. בנימין] ועוד שנים או אחד וחצי (ה־½1 הנשארים אינם סופרים ח"ו, אלא מלמדים…)”.

דירוג חשיבות זה של חברי “מסדה” קובע ברנר כשהוא מסתכל על בני החבורה הזאת בתור סופרים. אולם אם לבחון את אגודת “מסדה” על פי המטרה שהציבה לעצמה, ארשה לעצמי להעמיד צמד אחר במרכזה, צמד אנשים שבלי כל אחד מהם לא היה קם 'המעורר’ – הלא הם ברנר, ובעל בית הדפוס ישראל נארוֹדיצקי.²

הקשר בין שני אלה החל חודשים אחדים לפני תקופת “מסדה”. ביולי 1905 בערך החל ברנר ללמוד את מלאכת הסדרוּת אצל נארודיצקי ונעשה עובד דפוס. עוד באותו חודש הוא מדפיס במו ידיו, ועל חשבונו, את מחברתו ‘הוא אמר לה’ (ראה מכתבו לביחובסקי מספטמבר 1905 ב’כתבי ברנר'). כעבור זמן קצר עבר ברנר לגור בביתו של נארודיצקי, ומאז לא פסק מלרקום תוכניות מו“ליות. לא עבר זמן רב ודירתו של ברנר בבית נארודיצקי, ב־”48 מייל אנד רוֹוּד“,³ הפכה לא רק למערכת ‘המעורר’, אלא גם ל”מרכז" של מוֹ"לוּת עברית בראשות ברנר ונארודיצקי.

לשמחתנו שמר מזכיר “מסדה” ש. ב. מקסימובסקי (מקסימון) על הפרוטוקולים של האגודה, והעתק מהם נמצא ב“עיזבון ברנר”. על פיהם אנסה להעלות איזו תמונה מאותם ימי ההכנה לקראת הוצאת ‘המעורר’.

יש להבחין בין שני שלבים ברורים של ימי ההכנה:

בשלב א' התארגנה קבוצה קטנה של חברי אגודת “דוברי עברית” בלונדון, וביוזמתו של ברנר ייסדו סניף ספרותי, ששם לו למטרה להוציא עיתון עברי. ברנר התחבר לקבוצה זו, אף־על־פי שבעצמו לא השתייך לאגודת “דוברי עברית”.

והנה הדו"ח הקצר משתי הישיבות הראשונות של אותה חבורה שהתקיימו בחודש אלול (ספטמבר 1905):

על־פי הכתוב ניתן להבחין בשני צדדים שבהתחברות זו: מצד אחד אנשי “דוברי עברית”, שבהתארגנות הראשונה שלהם לא מוזכר אפילו ברנר; ומצד שני “המיועד להיות העורך”. אולם אין ספק שהיוזמה להוצאת כתב העת באה מעיקרה מצידו של ברנר, אשר תוכנית קודמת שלו, להוצאת כתב־עת בשם “האבוקה”, לא יצאה לפועל.⁵

אנו שומעים גם על שתי אינסטאנציות: אסיפת חברים וועד. על ההיקף הכללי של החבורה ועל היחס שבין שתי האינסטאנציות נוכל לעמוד מתוך מספר החברים שבאסיפת החברים. לאסיפה הופיעו ארבעה, לרבות ברנר, בעוד שלוועד עצמו נבחרו שלושה (אם כי אפשר לשער, שכמה חברים נעדרו מן האסיפה).

בחודש תשרי התקיימו גם כן שתי ישיבות:

זה כל מה שהתרחש בחודש תשרי. בחודש חשוון לא התקיימה ישיבה כלל.

אילו היו ענייני ‘המעורר’ ממשיכים להתקדם ברוח זו ובקצב זה, הרי שללא ספק היה ברנר נפרד מהסניף הזה עוד לפני שהיתה מופיעה אפילו חוברת אחת. גם אם היתה מופיעה חוברת אחת בהשתתפות ברנר (ובפורמאט קטן הרבה יותר. היקפו של ‘המעורר’ הוגדל, כפי הנראה, ברגע האחרון), הרי שהיא היתה מתמלאת בעיקרה בחומר לוקאלי, פרי עטם של חברי הסניף שניתנה להם הזדמנות “להתבטא”.

אלא שכאן נפל איזה דבר בישראל, שהפך את הכל מן היסוד. בדו“ח של האסיפה החמישית, שהתקיימה כעבור למעלה מחודש, נשמעים טונים חדשים. הישיבות נעשו תכופות, וענין רדף ענין. המאורע שחולל את התמורה הזאת היה ללא ספק מה שקרוי “ימי אוקטובר”, שזיעזעו את העולם היהודי: מהפכות ותקוות גדולות נסתיימו בשחיטת יהודים בהמונים. נוסף לכל זה נשתתקו כמעט כל כתבי העת העברים במזרח אירופה: ‘השילוח’, ‘הדור’, ‘הזמן’, ‘הצופה’ ועוד. כל זה סייע להיווצרותה של תודעת שליחות גדולה (שברנר חי אותה עוד לפני כן). ואומנם את הרוח הזאת של ה”אחרונים" הצליח ברנר להחדיר בלבות חבריו. באוקטובר הגיע גם ר' בנימין ללונדון, והוא מספר שגם הוא, “ידידו של ברנר, עמד תחת השפעתו, תחת השפעות בשורות איוב”.⁶ נוצרו איפוא אקלים חדש ותנאים חדשים, והדבר בא לידי ביטוי באסיפה החמישית, היינו הראשונה אחרי הפסקה ארוכה, שהתקיימה ב־3 לדצמבר

1. בשל חשיבותה אביא את הפרוטוקול שלה במלואו:

באסיפה זו הונח בעצם היסוד להוצאת ‘המעורר’. אין ספק שהעניינים שלמענם נקראה האסיפה לא הובאו בדו“ח על פי סדר חשיבותם, שהרי הוא פותח בתשובה לשאילתא מפי ינישבסקי; אלא שגם מתשובה זו נוכל ללמוד לא מעט על משמעותה של האסיפה. מסתבר שהיה קיים לחץ מצדו של הרוב לפעולה נמרצת, בעוד שפעולה כזאת היתה למורת רוחם של אחרים, ביניהם ינישבסקי. ברור שלא עצם הפעילות היוותה כאן בעיה, אלא כיוון הפעילות. וזה אמנם משתמע משתי ההחלטות המרכזיות, שלשמן נקראה האסיפה: ניתוק מ”דוברי עברית" וייסוד “מסדה”. הוויכוח התנהל בין מגיני הסניף הלוקאלי ובין הפורצים למרחקים ולגבהים. בפועל אמנם התנהל הוויכוח עם ר' בנימין, אבל לא קשה להבחין, שהתנגדותו של ינישבסקי היתה מכוונת בעיקר כלפי ברנר, שדחף את מהלך העניינים בכיוון של התרחבות, ור' בנימין דיבר כאן בשם ברנר, ולא הניח לצמצם את סמכויותיו.⁷

במעבר מנובמבר לדצמבר 1905 התחולל איפוא אותו מפנה שקבע את השלב החדש בתולדות ‘המעורר’, ושהביא לתנופה חדשה ולמושגים חדשים. זהו הזמן שבו עוצבה דמותה של החבורה המצטיירת מתוך הדו“ח שלפנינו (וגם מאחרים) כאיזו לישכה סגורה של אנשים הרואים עצמם נבחרים; זהו הזמן שבו פרצו מהפרובינציאליות הלוקאלית של הגיטו היהודי הלונדוני, כשהם חדורים תחושת גדלוּת של “אחרונים”. בלי ההתעלות, שבה הדביק אותם ברנר, לא היה קם שום דבר. משהו מזה משתמע מן הדו”ח של ה־5 לדצמבר, בקטע הדן בענייני השכר לעורכים:

רק מי שעיין במכתבי ברנר מהתקופה ההיא, ויודע שלפעמים לא היה לברנר כסף כדי לקנות בול, יכול להבין את משמעותה של הודעה כזאת; ורק הוא יוכל להבין איזה רושם עשוייה היתה הודעה כזאת לעשות על חברי “מסדה”. ממש מרגש לקרוא את הרשימות המדוייקות של המזכיר, המוסר דין וחשבון על הפֶנים האחרונים שהחברים הביאו עמם כתרומה ל’המעורר‘. כל תורם – צויין שמו למזכרת, ועל כל פֶני שהוּצא קיבל קבלה בחתימה. נתאר לעצמנו איזה יחס יש לאדם לאותן רשימות, אם הוא שומר במשך שנים על פיסות נייר בהן רשום במדוייק, שמר מורגנשטרן נתן 6 פֶנים וכו’, ולסבל נתן 3 פֶנים וקיבל ממנו את חתימתו וכו'; יתר על כן, כשהמזכיר, מקסימובסקי, מתבקש כעבור עשרות שנים לשלוח את הרשימות האלה ל“עיזבון ברנר”, אין הוא מוסר אותן במקורן, אלא רק מאפשר להעתיק אותן, כדי שלא ייאלץ להיפרד מה“גווילין” האלה.

יומיים לאחר ישיבת ה־5 לדצמבר, ב־7.12.05 (ט' כסלו, תרס"ו),⁸ פרסם ברנר, בחתימת בר־יוחאי, רשימה בשבועון העברי ‘היהודי’ שיצא לאור בלונדון באותם ימים. הרשימה נקראה “על הדרך” ובכותרת המשנה שלה צויין: “פרקים מקוטעים מילקוטו של אחד מחברי ‘מסדה’”. את המאניפסט הזה פותח ברנר במלים:

רוצה המאניפסט לומר: זה מה שרגיל הקהל למצוא בפתח מאניפסט של כתב־עת חדש, אולם לא כך ננהג אנחנו, חברי “מסדה”. היינו: כתב העת שלנו שונה מכל כתב־עת.

ואומנם היו העושים במלאכה כאילו אחוזים קדחת. הקצב היה מסחרר. בישיבה הנ“ל ב־5 לדצמבר הודיע ר' בנימין על תכניתו של העיתון: “כל גליון יחזיק כעשרים עמודים מפורמט 8 (בזה גם המעטפה שתהיה כתובה מכל ארבעה עבריה)”. והנה, כעבור ארבעה ימים, בי”א בכסלו (9.12), נקראה ישיבת הוועד כדי לדון בדבר הגדלת היקף העיתון פי שניים. מעניין גם הוויכוח שהתנהל על ההצעה:

אפשר, כמדומני, לחוש, גם מתוך הדו“ח התמציתי הזה, באוויר הפסגות ששרר בישיבות האלה. נימוקו של ר' בנימין עשוי היה להלהיב את האנשים: רגעים גדולים מולידים יצירות גדולות. מקסימובסקי התייחס כלפי ברנר בדרך כלל בהסתייגות, אך יתר חברי הוועד, י. ח. כהן־לסק ודון־יחיא, היו חסידי ברנר מובהקים, והם נותנים את ידם להגדלת העיתון פי שניים. כך קפצו הוצאות ההדפסה משלוש לירות שטרלינג עד לסכום אדיר של חמש לי”ש ועשרה שילינג.

ההחלטה על הגדלת העיתון פי שניים נפלה ב־9 לדצמבר, והנה כעבור חמישה ימים כבר התפרסם תוכן העניינים על־פי הסדר ב’היהודי‘. וכעבור יומיים, ב־16 לדצמבר, כבר יצא העיתון מהדפוס. בישיבה מאותו היום "מתלונן [ר’ בנימין] על שגיאות הדפוס שנפלו מפאת דחותו של המדפיס את הדפסת ‘המעורר’ לשעה מאוחרת". על כך משיב כהן־לסק, שהרי “נתרבתה החוברת בכמותה פי שנים באופן בלתי צפוי”. ‘המעורר’ “הפר”, כמדומה, את כל הנורמות של לוח־הזמנים של כתבי־העת העבריים מהגשת החומר לפרסום ועד ליציאה מן הדפוס.

עתה נכנסים אנו לתקופת ‘המעורר’ עצמה. החוברת עשתה רושם חזק בעולם העברי. אומנם אין ספק, שהיו כתבי־עת עבריים, שעלו על ‘המעורר’ ברמתם הספרותית, ועל אחת כמה וכמה – עלו על החוברת הראשונה של ‘המעורר’; ועם זאת לא היה כתב־עת עברי לפניו, שהסעיר את העולם העברי כמו ‘המעורר’. לא היה עוד כתב־עת עברי לפניו שעליו ייאמר, שהוא “נסך רוח שכרון עלינו, שהדליק בנו את אש הטירוף” (יעקב פיכמן, ‘בני דור’ [תשי"ב] עמ' 58); או שייאמר עליו, שה“חוברות הצנומות [שלו] מזהירות בזוהר מיוחד ומקרינות מתוכן אור לא נראה לעין” (דוד שמעוני, “עם ברנר”, ‘קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת “הפועל הצעיר”’, עמ' 66–67). זאת ועוד, לפניו לא היה כתב־עת עברי שעליו התרקמו אגדות כמו שהתרקמו על ‘המעורר’. “המיתוס” על איזה נזיר בודד, אחד מל“ו צדיקים, שנראה סוחב שק עם עיתונים אל הדואר לא התחיל להתפרסם מאז מאמרו של ביילין “ברנר בלונדון”, שפורסם בתרפ”ב.⁹ כבר בשנת הופעתו הראשונה של ‘המעורר’ מתפרסם ב’היום' מ־4 ומ־5 לנובמבר, 1906, מאמר בשם “שיור מעט” מאת משה קליינמן, ובו כבר מופיע “המיתוס” הזה, אחרי שעבר מפה אל פה מלונדון ועד לווארשה, מקום הופעת ‘היום’. בשל חשיבותו של המאמר הזה, המוסר את התרשמותו של בן־הדור מ’המעורר', אביא כאן קטעים אחדים ממנו:

עד כאן מתוך ההמשך הראשון.

ההמשך השני, ב־5 לנובמבר, מוקדש לניתוח תוכנו של ‘המעורר’, אבל גם בו יוצא המחבר מדי פעם בפעם מכליו וממשיך לרקום את אגדת ‘המעורר’: “ובדרך כלל אני מגיד, שכל מה שנדפס ב’המעורר' הוא קודש קודשים. מרגיש אני במקרא הדברים שם, שהתקדש הסופר וטיהר את עצמו בהרבה טבילות בטרם ניגש לכתוב את אשר כתב”.¹¹ לפנינו איפוא כמעט מיתוס חי על קדוש, שכבר נוצר, כמסתבר, שנים רבות לפני הירצחו של ברנר. נשאלת השאלה: מה מצאו בחוברות האלה, ש“הדליק את הטירוף” הזה, ושעורר את הדמיון ליצירת האגדות האלה? על כך אנסה לעמוד בפרק הבא.

הצעירים העבריים    🔗

‘המעורר’, שיצא לאור במשך שנתיים, בשנים 1906–1907, שייך לאותם כתבי־עת, שבהם העורך והעיתון אחוזים ודבוקים זה בזה ללא הפרד; רוחו של ‘המעורר’ היה גם רוחו של ברנר באותן שנים, וברנר עצמו לא היה קיים, כביכול, בשנים אלה מחוץ ל’המעורר'. הדיון בהמשך יקבל איפוא כיווּן דו־מסלולי: מצד אחד היה ‘המעורר’ בטאונם של הצעירים העברים בשנים 1906–1907, ולכן יהיה עלינו לראות את כתב־העת הזה כתחנה בהתפתחות הספרות העברית; אולם מצד שני יהיה עלינו לראות את ‘המעורר’ גם כתחנה חשובה בחיי ברנר האיש והיוצר.

כותרת המשנה ההולמת ביותר ל’המעורר' היא, ללא ספק: במת הצעירים העברים.

את הכינוי הצעירים העברים – ככינוי מגובש לזרם ספרותי – מוצאים אנו בשנת 1908 בפי הצעירים עצמם ועוד יותר בפי מתנגדיהם (ביאליק, בעל מחשבות, לובצקי ועוד).¹² אך היה זה בעיקר ברנר, שתרם להפצת השם הזה. באביב 1908 (כשהיה כבר בגאליציה, אחרי סגירת ‘המעורר’) הופיע ברנר בסידרת מאמרים ב’הד הזמן' וב’רביבים', ובהם הוא מבחין בתנועה ספרותית חדשה, מגובשת, ובעלת סימני היכר ברורים, בשם “הצעירים”, השמה לה למטרה לבטא את עולמו של היחיד העברי הצעיר הבודד. המאמרים האלה לא היו מאניפסטים וגם לא ביקורת בעלת תפישה כוללנית־מקיפה, כי אם תגובות שהזמן גרמן על אירועים ספרותיים שונים. אחד האירועים האלה היה הופעת הירחון ‘ספרות’ בעריכת פ. לחובר. ירחון זה היה מצד אחד האורגן המוצהר של “הצעירים” ומצד שני היה המשכו המרומז של ‘המעורר’.¹³ אחדים מהמאמרים שבהם מדובר הופיעו, כאמור, ב“רביבים” – כתב־עת שערך ברנר, ושהיה בפירוש המשכו של ‘המעורר’ (עם כל השוני שביניהם). בעיקבות מאמרים אלה התעוררה פולמיקה רחבה וסוערת בעיתונות העברית והיידית מסביב ל“צעירים” האלה (אחד מגילויי הפולמוס הוא “טעות נעימה” של ביאליק, שבטעות רואים אותו בעיקר כביקורת קטלנית על סגנון סיפוריו של ברנר. תוכן המאמר הוא התקפה ארסית על ברנר כראש המדברים של “הצעירים”, וענין הסגנון אינו אלא עוקץ אירוני זעיר כתוספת נופך להתקפה הכללית). גם מאמריו של ברנר עצמו הם תגובה על מאמרים קודמים, ובמיוחד על מאמרו של בעל מחשבות “מחוץ למחנה” (‘העולם’, 25.2.08), שממנו התפרסמה סיסמת הקרב: “מחוץ למחנה מצורעים”. בקיצור, פולמוס “הצעירים” מילא את דפי העיתונות.

כל התנועה הספרותית הזאת – הורתה ולידתה במשך השנתיים של יציאת ‘המעורר’ ובתוך דפיו. ניתן לומר, שעם ייסוד ‘המעורר’ היו קיימים צעירים עברים בודדים שהיו נודדים בבירות אירופה ואמריקה, ורק ב’המעורר' התלכדו והתגבשו לתנועה ספרותית, שהטביעה את חותמה על הספרות העברית של ראשית המאה.

‘המעורר’ התכוון מראש, ובמוּדע, ללכד ולגבש את היחידים הבודדים הנודדים. כדי להוכיח זאת אסתפק לעת עתה בכמה גילויי דעת הנוגעים ישירות לענייננו:

את הפרוספקט של “האבוקה” (כתב־עת שברנר אמר להוציא בלונדון לפני ‘המעורר’, מעין “טרום־’מעורר'”) פותח ברנר במלים הבאות:

כלומר: הבסיס לכתב־העת והכתובת שאליה הוא פונה הם נודדי ישראל. עצם ההתארגנות לקראת “האבוקה” צמחה מכך, שהבודד העברי בלונדון חיפש קשר עם בודדים אחדים בברלין, שהיו קשורים עם אחרים בברן, בלוזן וכו‘, כדי ליצור איזה מקום מפגש. עם שלא היו תוצאות קונקרטיות לנסיון ראשון זה,¹⁴ הרי בסופו של דבר היוו הבודדים האלה מברלין, ברן ולוזן, שאחד מהם היה ר’ בנימין, גורם חשוב בהתהוותו ובהתגבשותו של ‘המעורר’.

משמאל לימין: ברנר, ראדלר, ל. שפירא

לונדון, 1906 ¹⁵

‘המעורר’ עצמו מלווה בשני “מאניפסטים”: אחד מהם היתה רשימתו של ברנר “על הדרך”, שכבר היזכרתיה לעיל. לאחר הפירסום ב’היהודי' שב ברנר והכניסה גם ב’המעורר‘, שנה א’, חוברת ו'. אצטט מתוכה כמה משפטים נוספים, הנוגעים לענייננו:

גם מתוך הדיבור האקסטאטי ניתן להבחין בנקודות, שעליהן כבר עמדנו: הקריאה של הבודד באחד הגיטאות אל הנידחים האחרים; האמונה בעתידו של הדבר “המיצער”, שהוא עומד ליצור יחד עם הבודדים האחרים בשעת נפילה זו למלה העברית.

המאניפסט השני, בשם “אל הקורא”, הופיע מטעם המערכת בפתח החוברת הראשונה (ידוע שהוא פרי עטו של ר' בנימין). הכותב רואה את ‘המעורר’ כ“מצודה בודדה של מספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק־יה”. כל עומק־הרגשת־הבדידות מובע כאן ב“מרחק־יה” שבין אחד לשני, ובכדי להתגבר על “מרחק־יה” זה בא ר' בנימין מברלין ללונדון אל ברנר ליצור את “המצודה” ל“קומץ” הבודדים.

בדברי זכרונותיו מהימים ההם כותב ר' בנימין: “המבול שוטף את הארץ, ושני אנשים כאילו בונים תיבה קטנה למלה העברית, מחזקים תורן קטן, מרימים נס ודגל ושולחים אותה על פני הימים” (‘מזבורוב ועד כנרת’, עמ' 191–192).

לפנינו איפוא מקרה מובהק של מחוללי תקופה המודעים בבירור לחדש שהם מביאים. העורכים אומנם מתענווים: “אין אנו רוצים לקרוא בשם לדבר שעדיין לא ראה אור חלד”, אך במקום ששם ענוותנותם שם גם גאוותם: הם יודעים שהדורות הבאים יראו ביצור חדש זה מפנה היסטורי.

מבין השניים – ברנר ור' בנימין – הרי ברנר בעיקר הוא שהיה מודע לפעולה שהוא פועל בהיסטוריה של הספרות העברית. מוּדעוּת זו משתקפת בדבריו שבחוברת הראשונה וגם באופן עריכת החוברת.

בחוברת הראשונה פירסם ברנר מאמר בשם “ריפרופים ספרותיים” בחתימת “זכאי”.¹⁶ את המאמר פותח הוא במלים: “בעיקר הדבר צריך היה לכתוב בשביל ‘המעורר’, אורגאן ספרותי חדש המתכוון לומר דבר מה, לא ‘ריפרופים’, ואפילו לא ‘נסיונות’, אלא מאמרים גמורים, שלמים ומקיפים על ספרותנו העברית”. נדמה שכדי להבין את הנאמר כאן יש צורך להשלים את המשפט במלים אחדות, שאותן נמנע ברנר מלהשמיע. היינו: בפתח האורגאן החדש, המתכוון לומר דבר מה חדש, צריך היה לכתוב מאמרים מסכמים ומקיפים על מהלכה של הספרות העברית, כדי להצביע על אותו החדש, שהוא עומד ליצור ועל מקומו של האורגאן במהלך הספרות.

ואומנם זה מה שהעסיק את ברנר בתקופת העריכה של החוברת הראשונה. על השער של החוברת מוצאים אנו מודעה מטעם אגודת “דוברי עברית”, ש“במוצ”ש ‘זאת חנוכה’ ינאם מר ברנר: ‘על הזרמים השונים בספרות העברית’“. ניתן לשער, שבהרצאה זו ניסה ברנר לסכם, להקיף ולקבוע חלוקה של חטיבות. ב”ריפרופים" עצמם, סוקר ברנר את ה“יש” בספרות העברית, ומצביע על היעדרה של ביקורת שתאיר את ה“יש” הזה:

ברור שב“קומץ האנשים” רואה ברנר את עצמו; שבהרצאה עשה הוא את הצעד הראשון, והמשכו כעבור תשעה חודשים ב“מכתבי סופר” (חוברת ט'), וההמשך במאמריו בתרס“ח, עד לניסוח הסופי במאמריו בתרע”ב. בהמשך ה“ריפרופים” עובר ברנר לדבר על החידלון ועל “חזון הגוויעה” ששורר לאחרונה בספרות העברית. והוא שואל: “מדוע אין רואה ואין מתאושש להרים מאשפות את ‘הדלה והרשה’? מדוע לא יבואו לעזרתה הגואלים, הסמולנסקנים?” ברנר רואה, איפוא, לנגד עיניו (עם הוצאת ‘המעורר’) שתי דמויות מופת: את סמולנסקין, מצילה של המלה העברית בהוצאת ‘השחר’ שלו (כממשיכו של סמולנסקין רואה ברנר את עצמו במאמר “דפים” באותה החוברת), ואת בלינסקי, מאירה של הספרות (הרוסית).

אחרי תיאור החידלון שבספרות העברית ממשיך ברנר בדרכו הפאראדוקסאלית של האף־על־פי־כן:

“הבונים”, הבאים עם ה“בכל זאת”, הם כמובן ברנר (ומוציאי ‘המעורר’). ‘המעורר’ הוא, איפוא, אותו אורגן הבא, “אף־על־פי־כן”, לבנות מחדש את הספרות העברית. אחר כך מונה ברנר כמה ספרים, שהופיעו בזמן האחרון בהוצאות שונות, עד שלבסוף בא פסוק מסיים, שאין לו כמעט קשר עם הנאמר קודם:

הרשימה הזאת (שהיא כמובן רק ייצוגית) מובאת בשינוי מועט גם במאמר “דפים” הנ“ל. שם נאמר: “ולמי? לנו, הנומברגים והבירקוביצים, השניאורים והפיכמנים, השופמנים והגנסינים אתם מגלים אמריקה זו?” (בהוצאת “כל כתבי” הוחלפה, עפ"י הערותיו של ברנר, הרשימה השמית בביטוי אחד: “הכוהנים”). על פי כל ההקשר ניתן להבין, שסיום ה”ריפרופים" בשמות אלה, שבהרצאתו של ברנר על הזרמים בספרות העברית ייצגו ללא ספק את החטיבה האחרונה (אלה ש“כשרונותיהם […] הולכים וטובים לעינינו”) בא להדגיש שהסופרים האלה, אשר ממשיכים את הספרות העברית “למרות הכל”, הם הם עתידו של ‘המעורר’, אשר גם הוא ממשיך לבנות “על אף” ו“למרות” ו“בכל זאת” את “הדלה והרשה”. כלומר: ה“למרות הכל” נהפך כאן כמעט לקו־מהותי בציון אופיים החטיבתי של הסופרים האלה ושל ‘המעורר’; עד שניתן כמדומני לומר, ש’המעורר' לא קם כל כך מפני שפסקו ההוצאות העבריות, כמו “על אף " ו”למרות" שפסקו.

ברור שבין אלה המנויים כאן יש שפירסמו את יצירותיהם ב’השילוח' ורובם או כולם פירסמו ב’הזמן', ‘הצופה’ ועוד, אולם שם הם הופיעו בנפרד, כאלמונים, ללא זהות וללא שייכות הדדית כלשהי, בעוד שכאן נתפשו על ידי ברנר לראשונה כקבוצה אחידה, שאומנם נתגבשה ונתעצמה סביב ‘המעורר’ ונהייתה לחבורת “הצעירים”, בעלת סימני היכר ברורים ומובהקים. אנחנו רואים איפוא כאן את ברנר, כעורך ‘המעורר’ הפועל מתוך תודעה היסטורית מלאה.

את החוברת הראשונה של ‘המעורר’ עיטר ברנר ב“אמרים” שונים, שבהם מביע העורך אמיתות, אשר הדריכו אותו ללא ספק בדרכו בכתב העת. בכל ה“אמרים” שבגוף החוברת (ארבעה במספר. החמישי קבוע בשער האחורי, בין המודעות, ועליו לא נדון כאן) באה לידי ביטוי, מזוויות שונות, איזו ראיה על הספרות. מעניין במיוחד ה“אומר” השני. הוא מדבר על אותם סופרים, שבעיני “המיושבים והפיקחים־בעיניהם” נראה סגנונם “מטורף ובלתי מובן”. בדרך כלל מייעצים להם “ליישב” את סגנונם, אך בעל האפוריזם הוא בדעה, ש“המיושבים והפקחים־בעיניהם” בין כה וכה לא יבינו אותם, מפני ש“המחשבות” של הסופרים האלה אינן “לפי רוח הזמן”. הרעיונות המובעים כאן ראויים אומנם שיעסיקו אותנו, אולם לענייננו נוגע בעצם ה“אומר” הרביעי, המסיים את חוברת א', והנה הוא:

נדמה שלפנינו כאן מעין מוטו אחורי מוצנע, הבא להביע את אמיתו של ברנר בכלל ובמפעל ‘המעורר’ בפרט, שנוסף להיותו “פייטן גדול”, הרי מצטרף הוא כעת אל “המהלכים”, הפועלים ממש בתוך מהלך ההיסטוריה. מולו מוצגים ה“עומדים” בהווה וה“עומדים” בעתיד, שבעיניהם זו רק “תקופת המעבר”, בעוד שהוא עצמו רואה את מפעלו כמי ש“שורף את עגלי־הדור ופוסל להם לוחות חדשים”. כאן בא לידי ביטוי המוּדעוּת המלאה, שב’המעורר' הוא פועל לקראת יצירת תקופה חדשה בספרות העברית.

סיכום ביניים    🔗

מכל האמור עד כה ניתן בינתיים להעלות כמה נקודות להבחנת אופיו של ‘המעורר’ בהשוואה לכתבי־העת העבריים האחרים:

(א) כל כתבי העת שהיו ידועים אז ייצגו בדרך כלל מרכזים חברתיים־גיאוגרפיים: אודיסה, ווארשה, ווילנא, לבוב, קרקוב וכו', על המיוחד שבכל אחד ואחד, לעומתם בא ‘המעורר’ לייצג נודדים צעירים בגיטאות אירופה ואמריקה, שהיו נטולים מרכז.

(ב) כל כתבי העת שימשו בדרך כלל כלי מבטא לזרמים אידיאולוגיים־חברתיים: השכלה, ציונות, סוציאליזם וכדומה. בהתאם לכך, היה כתב העת מאוּפיין בדרך כלל על ידי קו אידיאי אחיד; בעוד ש’המעורר' היה מאופיין על ידי רוח אחידה וטון אחיד, שאצרו בקרבם את תחושת הבדידות.

(ג) משתי הבחנות אלה נובעת הבחנה נוספת, שעליה עמדנו בהרחבה: רוב כתבי העת הקימו בדרך כלל סביבם חוגים חברתיים־אידיאיים, בעוד ש’המעורר' הקים סביבו תנועה ספרותית, שאחד מסימניה המובהקים הוא דמות מרכזית ביצירות, המייצגת את היחיד העברי הצעיר והבודד, כפי שהדבר נוסח כעבור שנים על ידי ברנר.

רוחו של ‘המעורר’    🔗

למעלה דוּבּר על רוחו של ‘המעורר’ כעל דבר ממשי שניתן להבחין בו (בנוסף לתנועה הספרותית שצמחה סביבו ובנוסף למה שאפיין את כתיבת ה“צעירים”). נשאלת השאלה, מה היתה הרוח הזאת? בירור שאלה זו, שהיא תנאי ראשון להבנת ‘המעורר’, להבנת ברנר, ולהבנת התקופה הזאת בכלל, יעמוד במרכז הפרק הבא.

ראשית יש להזכיר מה שכבר עסקנו בו בהרחבה: תחושת הבדידות הגדולה שבליבות הצעירים העברים, שנותקו ממקורם, בהסתובבם יחידים בבירות העולם בתוך אוכלוסיה זרה ומוזרה להם. תחושה זו היא שקירבה אל ברנר אישים, שזילזל בהם והתנגד להם (לפעמים אפילו עד לידי עויינות) כמו קלוזנר, קליינמן ועוד. בכוח אחוות בודדים זו יכול היה ברנר לפתוח את חוברת ד' של שנה א' במעין מאניפסט פרוגראמאטי מפרי עטו של קלוזנר: “המחנה הנשאר”, ולראות את עצמו יחד עם קלוזנר באותו “המחנה הנשאר”, אף על פי שלא מעט משפטים מאותו מאניפסט צרמו בוודאי את אוזנו (“אבל חזקים אנו. חזקים אנו בשלמותנו הנפשית בעצמותנו השלמה”).

ומן הרחוק אל “הקרוב־הרחוק”, אל ר' בנימין, האיש שידידותו עם ברנר היתה אולי העמוקה ביותר וללא־ספק המתמידה שבין ידידויותיו של ברנר. “כי אותך לא אשכח גם בשכבי גוסס על מיטתי האחרונה”, כותב ברנר אליו במכתב מ־2 למאי 1906. ועם זאת כותב הוא אליו כעבור זמן (4.2.1907): “היום קיבלתי את שגעונותיך. ‘ספרא דשבילין’ יפה מאוד בחיצוניותו, אבל להדפיסו ב’המעורר' לא אדפיסו, מפני שתוכנו אינו כלום בעיני. כן, מלחמה בינינו אחי הקרוב־הרחוק”. ואומנם תוהה ר' בנימין הרבה על סודותיה של הידידות הזאת (“הידידות היא מסודות הבריאה” נאמר בזכרונותיו הנ"ל), אולם אנו, שאין לנו עסק בנסתרות הנפשיות של יחסי שני הידידים האלה, נפנה אל הנגלות. באחד המכתבים של ווילקנסקי כולל ברנר את רדלר־ר' בנימין בפירוש בתוך מעגל הרחוקים: “כמובן, לא מפני שדעותיו של ‘עורך’ ‘המעורר’ שונות מדעותיך, שהרי ניתן מקום לקלוזנר, למרמר, לרדלר, וכו', שדעותי, או יותר נכון, שמצב־רוחי, הן כל כך רחוק מדבריהם” (22.6.1906). ואומנם קשה להעלות על הדמיון ניגוד יותר חריף לברנר, “היחפן” הרוסי “המופקר”, מאשר אברך המשי הגאליצאי, ה“צורבא דרבנן” (כך מכנה אותו ברנר). מה איפוא קשר את הרחוקים האלה? מה איפשר את היווצרותו של הקשר הזה? על כך עונה ר' בנימין: “החיבה לעברית. חיבה מיסטית אולי, למעלה מן ההגיון” (שם). זה מה שבעצם מבטא ר' בנימין ב“אל הקורא”: הבדידות הגדולה של רוחשי אהבה מיסטית לעברית יצרה את “המצודה” הזאת. וזה גם הדבר שברנר מנסחו בלשונו האקסטטית בפרוספקטים החוזרים.

אולם בכל זה עומדים אנו רק במעגל החיצון של 'המעורר’ – כינוס הרחוקים. יש גם מעין מעגל שכנגד: ברנר הבורח מן העולם אל עצמו. מול הבדידות של הבודדים, זו שהביאה להתדבקות ולהתחברות, ניצבת בדידות נזירית. בהוויית בדידות זו יש לחפש מקור חשוב לקולו המיוחד של ‘המעורר’. אנסה לציין כמה נקודות המאפיינות את רוחו זו של ‘המעורר’.

א. היסוד “האנארכיסטי” ב’המעורר'

תקופה קצרה לפני ההכנות להופעת ‘המעורר’ פרש ברנר מפעילותו בשתי מפלגות סוציאליסטיות: הס"ר ופועלי ציון, והתקרב אל התנועה האנארכיסטית. בעצם ימי ההכנות לקראת ‘המעורר’ הוא ערך את אחד הביטאונים של תנועה זו ביידיש, שיצא לאור בלונדון – ‘די פרייע אַרבייטער וועלט’. על עובדות אלה עמדתי בפרוטרוט בספרי על ברנר¹⁷ ולא אתעכב עליהן כאן.

התקרבותו של ברנר אל ההשקפות האנארכיסטיות השפיעה על עיצוב אופיו המיוחד של ‘המעורר’ ועל הדגשות שהושמו בו. אחד הקווים המובהקים שאפשר למצוא ב’המעורר' הוא הדגש הרב על החופש. סופרי ‘המעורר’ הם “אנשים עברים חופשים” (מדגיש ברנר ב“על הדרך”), או: “אנשים חופשים הכותבים עברית” (“דפים”) ועוד; ולכן המייחד את ‘המעורר’, לדעת ברנר, הוא החופש הניתן לכל אחד להביע את אמונתו.

הביטוי המובהק ביותר לשאיפת החופש הפועמת בתוך ‘המעורר’ ניתן במכתבו של ברנר, שנתפרסם בשולי חוברת 1 שנה ב' כתשובה “ל’המתכוון לטובה'”, המציע לעורך לסגור את ‘המעורר’ אחרי ש’השילוח' חידש את הופעתו, כדי שלא יתחלקו הכוחות המעטים. והנה פסוקים אחדים מתשובת ברנר:

בפנינו “אני מאמין” תמציתי של ‘המעורר’, כשדגש מושם על ערך החופש במשמעותו המלאה ביותר.

החופש עליו מדובר ב’המעורר' הוא מגוון ביותר: חופש כמושג פילוסופי, כמושג חברתי, וכן מבחינת המבט על תופעות חברתיות שונות. במיוחד הושם הדגש על האספקט האחרון: החופש בשיפוט על בעיות חברתיות־כלליות ויהודיות, מבלי להיות תלויים בתכתיבים של מפלגות או של דעת קהל. הנקודה הזאת החריפה במיוחד אצל ברנר אחרי מאורעות 1905 ברוסיה. ריבולוציה, קונטר־ריבולוציה ופרעות ביהודים – אלה תרמו ללא ספק למפנה שחל בתפישתו החברתית של ברנר ביחסיו למפלגות הסוציאליסטיות בכלל ולחלקם של היהודים בתוכן בפרט, וכן למפלגות הציוניות. ואומנם שני נושאים אלה העסיקו בעיקר את ברנר הפובליציסט: יחס היהודים שבמפלגות הסוציאליסטיות למתרחש ברוסיה, ועמדת הציונות לפתרון בעיית היהודים, בעיה שהחריפה בעיקבות המאורעות ברוסיה.

הפולמוס בשתי הנקודות האלה מילא את דפיהם של עיתונות עברית ויידיש, ונכתב עליהן גם לא מעט ב’המעורר' (ע"י א. ציוני קליינמאן ועוד), אולם בפי ברנר קיבלו הדיונים האלה גוון מיוחד וטון מיוחד, שבהם ניכר קולו ורוחו של ‘המעורר’. זה התבטא גם במאמריו וגם בהערותיו לכותבים שונים בשולי החוברות. לדוגמה, בוויכוחים בין ציונים וסוציאליסטים הוקיעו הראשונים בדרך כלל את עיוורונם ואת עבדותם של האחרונים; בעוד שהסוציאליסטים ראו במתנגדיהם ריאקציונרים, שוביניסטים ובורז’ואים. לעומת זאת קיבל הדיון הזה בפי ברנר גוון חדש. לא אנטי סוציאליסטי, כי אם אנטי מפלגתי. הפגם בעיניו לא היה הסוציאליזם, כי אם המפלגתיות כשלעצמה. זה היה מעין שלילת ה“איזם” בכלל. במאמר “דפים”, הדן בענין עברית־יידיש, אומר ברנר:

לפנינו איפוא הצלפה כוללת על ה“גבאות” הסוציאליסטית. דומה שברנר היה חדור באותה תקופה, אם להשתמש בפאראדוקס ברנרי, עמדה אנטי־מפלגתית קיצונית עד לידי “מפלגתיות”, כעמדה האנארכיסטית ביחס למפלגות. הוא נלחם במפלגתיות, בריטוריקה המפלגתית ובריטוריקה של כל תיאוריה מוכנה מראש באמצעות סגנון ריטורי. אחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא הפרוספקט “על הדרך”. על ההאשמות שאין ל’המעורר' פרוגראמה עונה ברנר:

ובשולי חוברת ב' עונה ח. ב. צ. (ברנר) לזיידמן:

התפישה היא איפוא: יחס ישיר אל התופעות, יחס הנובע מההרגשה הבלתי־אמצעית והבלתי־תלויה בשום גורם צדדי, מעין מגע אבסולוטי בחווייה, מגע המביא לעתים לידי כאב.¹⁸

כתשובה לאחד הכותבים אומר ברנר בשולי חוברת 11, שנה א':

כאמור, אחד הנושאים שהעסיק את הפובליציסטיקה הברנרית הוא היחס של הסוציאליסטים היהודיים אל המתרחש ברוסיה. ואמנם בוויכוחים אלה הגיע לעגו הציני של ברנר לאחד השיאים. הנה אומר הוא ב“מכתב ארוך”:

ב“מכתבים לרוסיה” עוקץ ברנר בין היתר: “הוי האובדים דרך והשוכחים את הלוּזוּנג, בעוד שרק הלוּזוּנג הזה יביא את הישועה לכל…” (שנה א‘, חוברת 1, עמ’ 8). כעבור 5 חודשים (בחוב' 5) חוזר שוב ברנר לאותו נושא ברצנזיה על קובץ מטעם הטריטוריאליסטים בשם ‘דאס נייע לעבען’. הפעם עוקצו כבר פחות ציני, אבל יחד עם זאת הוא יותר נוקב, ישיר וגלוי:

לפנינו כאן פסילה ישירה וטוטאלית של כל המפלגות משום עצם היותן “מפלגות”, “אורגניזאציות”. אולם חשיבותה של רצנזיה זו היא גם מטעם אחר: בהמשך דבריו ישנם רמזים לקשרים עם האנרכיזם: (1) תוך כדי דיון מוזכרות כל המפלגות, כשהן משמשות מטרה ללעג ולביקורת, להוציא התנועה האנארכיסטית, שאינה מוזכרת. (2) ניתן אפילו לשמוע מפי ברנר דיבור אנארכיסטי ממש. הנה אומר הוא בהמשך הציטטה הנ"ל:

כאן מדבר ברנר בסגנונם של הפלגים הבאקוניסטיים (כמו לדוגמה של נייצ’אייב), שדגלו בפעולה הספונטאנית־האינדיווידואליסטית־הקיצונית.

זאת ועוד: כחצי שנה לפני כן (בתקופת ההכנה של ‘המעורר’ חוברת א') פירסם ברנר על הנושא הזה מאמר ב’פרייע ארבייטער וועלט' בשם “אַ קליינער פעליעטאן”. על הגילגולים של הפיליטון הזה עמדתי בספרי על ברנר, וכאן אתעכב רק על הנקודה הנוגעת לענייננו. בתוכנו דומה הפיליטון ל“מכתבים לרוסיה” (הוא נכתב ממש באותו הזמן – דצמבר 1905), אלא במקום הז’אנר האיגרוני משתמש כאן ברנר בז’אנר של דו־שיח: צעיר יהודי טריטוריאליסט מציע לעורך העיתון מאמר, שבו מובאות ההתקפות על הסוציאליסטים היהודים והלא־יהודים על אופן תפיסתם את המתרחש ברוסיה וכו‘. העורך מנסה להשתמט בתירוצים שונים לאמור: שלעיתון ישנם הרבה אויבים, והם ינצלו את המאמר, כדי להוקיע את ה’פרייע ארבייטער וועלט’ כעיתון ציוני וכדומה. כאן יוצא הצעיר ממש מכליו:

לפנינו כאן התפיסות שברנר הביע בדיונים שהובאו לעיל, אלא שכאן מייחס הוא אותן בפירוש לאנארכיזם, ובשם האידיאות האנארכיסטיות דורש הוא, שיפרסמו את מאמרו (כל הדו־שיח הוא צורה של התחפשות, שבה משתמש ברנר, כדי להשמיע את הוויכוח שבינו ובין הנהלת העיתון בשם האידיאה האנארכיסטית).

כאן יש להדגיש נקודה חשובה: באותה תקופה נטה ברנר אל המחנה הטריטוריאליסטי;²¹ אלא שמההגדרה הזאת יש מיד להסתייג, כי על פי התפיסה האנטי־מפלגתית, הרי עצם המונח “טריטוריאליסט” מנוגד לברנר. ואומנם גם הטריטוריאליסטים ספגו אצלו חיצי לעג לא פחות מאשר הבונדיסטים ודומיהם. הוא מכנה אותם בשם חברים “הצועקים ‘טריטוריאליזמוס’ בלשון מדברת מרכסיסטית” (“דפים”). כלומר: עולה שוב אותה נקודה – שלילת כל פראזיאולוגיה, כל שימוש במטבעות, שלילת “מהומת המלים הריקות”. לעומת זאת ממשיך ברנר ומציע את הטריטוריאליזם שלו:

ההכרה בפתרון הטריטוריאליסטי של ברנר היא איפוא “צעקה כבושה”, אשר נולדה מ“יסורין”, תוך ראיית סכנת האובדן.

היוצא מדברינו הוא, שבמאמרי ברנר ב’המעורר' באה לידי ביטוי תפישה אינדיבידואליסטית קיצונית ביותר: אין כאן רק הכרה בזכותו הבלתי־מעורערת של היחיד להשמיע את דעותיו, אלא יש כאן גם הכרה בזכותו הבלעדית לקבוע את הערכים עצמם; והערכים בעצם אין להם משמעות, אלא אם הם תוצאה ישירה מאמיתו הפנימית של היחיד. זאת היא תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית שדגלה בה התנועה האנארכיסטית.

לסיכום נפנה שוב ל“אמרים”, שבהם מביע ברנר את אמיתותיו. והפעם ל“אמרים” שבחוברת 2. בחוברת זו מביא ברנר סידרה שלמה של “אמרים” שלכולם נושא אחד: הגדרת מושגים. והנה, ה“אומר” הרביעי בא להגדיר את ה“חירות”:

אנסה לעמוד על משמעותו של הקטע הזה: (א) החירות בעצם, משמעותה אינדיבידואליות, היינו: העלאת ה“אני” כערך העליון. (ב) שלילת כל “איזם”. היינו: באותה מידה שהחירות היא, לדוגמה, נגד הסוציאליזם, הרי היא גם נגד האנטי־סוציאליזם, או יותר נכון: היא מעל שניהם (“בני עליה”).

הקטע כולו טבוע מצד אחד ב“כה אמר צרטוסטרה” ובכתבי ניטשה אחרים, גם בסגנונו וגם בשימוש במטבעות ניטשיאניות: “מורליות ואי־מורליות”, “בני עליה”. אולם מצד שני טבוע הוא בסגנון נבואי (“גשו הנה ושמעו”, “זה הדבר”), בתוספת רמז לסגנונן של דרשות ישו.

יחד עם זאת, אם נתבונן בקטע נראה, שזיקתו לניטשה היא רק רושם חיצוני, וזיקה זו בעיקרה היא באה, כדי להדגיש דווקא את הסטייה ממנו, שהרי ברנר כולל גם את המורליות והאי־מורליות בין קבוצת ה“איזמים”, המגבילים את מעוף חירותו של בן העליה. ובסיום מתרומם הכותב לאיזו עליונות מעל ומעבר לאדם העליון של ניטשה.

היוצא מכל זה, שאחת מאמיתותיו של ברנר בתחילת הוצאת ‘המעורר’ היא האינדיבידואליזם הקיצוני, שאחד מדגשיו הושם על האנטי־מפלגתיות (יש לשים לב ל“אומר” אחר בסידרה זו על “טיפוסו של בן־מפלגה מהו?”), העומדת בזיקה, כפי שראינו, אל האנארכיזם. ואמנם קבעה אמיתתו זו את גישתו של ברנר בעריכת ‘המעורר’ (על כל פנים בתקופה הראשונה).

עד כה ראינו את גישותיו של ברנר כפי שהן מובעות במאמר. אולם גישות אלה הדריכו גם את בחירת החומר שנכנס ל’המעורר'.

בנקודה זו אין אנו יכולים להתעלם מחלקו של עוזרו בעריכה, ר' בנימין. למעלה עמדנו על הניגודים שבין שני הידידים האלה, אולם על ניגודים אלה אפשר להוסיף קו משותף חשוב, כי גם ר' בנימין היה בעל תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית. אמנם אין ספק שלא ר' בנימין השפיע על ברנר בעיצוב תפיסתו, אבל יש מקום לשער, שהוא היה שותף לו, אם בתירגום ואם בעצה, לגבי החומר הלועזי שנכנס לחוברת מס' 2, חומר שקבע במידה רבה את אופייה של חוברת זו.

מבין המכתמים בחוברת זו ראוי להזכיר שנים: “האלוהים – מקור עבדות האדם” של שטירנר, שהיה נביאה של התנועה האנארכיסטית; ו“האדם האמיתי אינו רוצה לא לצוות ולא לציית” משל שלי.

מן התרגומים הארוכים יותר שבחוברת יש לציין במיוחד את הקטע מתוך מערכה ד' של ‘אויב העם’ לאיבסן. הקטע שהובא בחוברת הוא אחד מן הקטעים הבולטים שבהם מובעת הערצה נלהבת ליחיד החופשי, לאינדיבידואליסטן, ובוז לא רק להמון העם, אלא גם למנהיגי העם. הנה קטעים אחדים:

לחומר מסוג זה אפשר להוסיף את מאמרו של ר' בנימין עצמו “רומא וירושלים”. באותו חלק של המאמר המופיע בחוברת 2, אנו קוראים פסוקים מעין אלה: “כן, היחיד הגדול! שקר מרבים האגיטאטורים מכל המינים להקטין את ערכו בתולדות גוי ואדם”. או: “לא עם, לא עדה, כי עדר, עדר ד'. צאן אדם”, ועוד.

היוצא מדברינו הוא שבשלב זה מהווה ‘המעורר’ כתב עת, שאחדים מהקווים המציינים אותו הם האינדיבידואליזם הקיצוני והאנטי־מפלגתיות בצביון אנארכיסטי חריף, על כל המשתמע מכך. אין ספק, שקווים אלה תורמים לא מעט לעיצוב קולו של ‘המעורר’, לאופייו האקסטאטי־אקספרסיוניסטי, לפתוס הסוער שלו.

ב. תפישת העולם הפסימיסטית של ברנר בתקופת ‘המעורר’

לתפישה הפסימיסטית של ברנר בתקופה זו היה ללא ספק חלק רב בעיצוב אופיי המיוחד של ‘המעורר’. אומנם היה ברנר בעל תפישה פסימיסטית גם קודם לכן (ראה המכתב מ־1.2.1902 לגנסין) ומ’בחורף' טבועה יצירתו בחותם זה – אולם בתקופה שלקראת הופעת כתב העת קיבל הפסימיזם שלו כיוון חדש. עד כה נבעה תפיסתו הפסימיסטית מהתבוננותו בתהומותיו של האדם כאדם. לתפישה כללית־אנושית זו נוסף עכשיו צד חדש: הוודאות המודעת והמפוכחת על אובדנו (ההולך ומתממש) של העם היהודי. את ההכרה הזאת מנסח (מפי ברנר) בצורה קולעת ונאמנה ביותר ידידו של ברנר הסופר היידי הגדול למד שפירא, שחי איתו יחד בתקופה זו בלונדון. וזה לשונו: “זיין מיינונג וועגן העברעאיש איז געווען די: מיר גיין אונטער, נאָר מיר שטאַרבן אין די שיך און שטייענדיק” (‘דער שרייבער גייט אין חדר’ [לוס אנג’לס, 1945], עמ' 102). תרגום דבריו: “דעתו [של ברנר] על עברית הייתה זו: אנו הולכים וכלים, אך אנו מתים בנעלינו ובעמידה”. לכאורה כורך כאן שפירא שני עניינים, שאינם צריכים בהכרח להיכלל יחד: את היחס לעברית ואת התפישה הפסימיסטית. אולם יסתבר, שאמנם מוסר שפירא נוסח נאמן ביותר התואם את דרך חשיבתו של ברנר בתקופה זו לכל עומקה, ורק לפי נוסח זה נוכל לעמוד על המיוחד שב’המעורר' ובמאמרי ברנר אחדים.

אתחיל ב“מכתב ארוך”, הפותח בעצם את תקופת ‘המעורר’. בסיום המאמר מציג הכותב לנגד עיניו את רגעי האובדן של העם ההולך למוקד:

הכותב אינו עונה על התמיהה; התשובה היא המכתב עצמו, והדגשת התמיהה באה רק להסב את תשומת הלב לאותו הפאראדוקס, שתיאור הליכת העם על המוקד מועלה על הכתב בלה"ק.

והנה באחד המאמרים שבחוברת 7–8 (שנה א') דן ברנר בין היתר במשבר הספרות העברית. ואומנם מודה ברנר במשבר הזה והוא מסיים: “כי קצרה ידנו – לא נעלים מזה עין: לא לנו להעלים עין משום דבר […]. נשירה את שירת צערנו ומותנו – וניעלם!…” (עמ' 72).

כתיבתו העברית בשעת ירידה זו היא איפוא שירה המלווה את הליכתנו אל המוות.

אולם כל אלה, ודומיהן, הן רק אמירות בודדות, המפוזרות במאמרים שונים פה ושם. באופן מגובש בא הרעיון הזה במאמר “דפים” שבחוברת הראשונה. כל המאמר מוקדש לבעית עברית־יידיש, וסיומו:

בהקשר הכולל והמצומצם של המאמר יש ל“אחרונים” שתי משמעויות: (א) אחרוני הכותבים עברית, כי יתר הצעירים עוזבים את העברית; (ב) אחרוני היהודים, “כי החיים באים לכלות את נפשנו”, כי היהודים הולכים וכלים. כמה שורות לפני כן נאמר: “מפני שעינינו פקוחות לראות את אפשרות האובדן המוחלט שלנו ואתו גם אובדן לשוננו, לשון אליעזר בן חנניה ויוחנן מגוש חלב”. היוצא שמשמעות הסיום היא: אחרוני היהודים נישאר על החומה ובפינו השירה העברית כ“שירת צערנו ומותנו”. אנחנו רואים איפוא כאן אותה ראייה (כפי שהיא מנוסחת על ידי שפירא), שלפיה קיים קשר אורגאני בין ההיצמדות העקשנית (המיסטית כמעט) אל העברית ובין תחושת האובדן הוודאי; ‘המעורר’ הוא הוא הביטוי לאותה הראייה.

בצורה עוד יותר מעניינת ומקורית באה הראייה הזאת לידי ביטוי באחד המכתבים של ברנר, שנתפרסם בשולי חוברת 11 (שנה א'). על המכתב הזה עמדנו כבר למעלה, לכן אצטט כאן רק את הסיום הנוגע לענייננו: “ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי ‘המעורר’, שופכים את ליבותינו” (עמ' 36).

כדי להבין את התמונה הזאת עלינו לברר את משמעותו של “הקיר הנטוי”. לשם כך עלינו לעמוד, אם כי רק ברמז, על הציור המתקשר בהשקפת עולמו הפסימיסטית של ברנר בתקופה זו. בכל תקופה נקשרה תפיסתו הפסימיסטית של ברנר בציור אופייני, אם דמיוני כמו השק הקשור ב’בחורף', ואם ריאליסטי כמו הקסרקטין, בתי הסוהר ועוד. הציור שהתגבש בתקופת ‘המעורר’ בלונדון היה “הכותל החלק”. את הציור הזה מפתח ברנר ב“מכתבי סופר” בחוברת 9 (שנה א'):

וכן נאמר גם במכתב לשופמן מאותו הזמן: “בוא הלום, ללונדון. פה לא תמצא דבר, אלא שני ‘עיפים’: אני וביילין, שהאחד, אני, רגע אחד אינו עובר עליו מבלי שיחשוב על הכותל החלק”.²³

עולה, איפוא, תמונה מעניינת ביותר: סופרי ‘המעורר’ עומדים לפני “הקיר הנטוי”, כמו כל סופרי העולם, שהציצו אל תוך התהומות. אלא שסופרי ‘המעורר’ שופכים בשעת עמידתם זו את ליבותיהם לפני “הקיר הזה”. ‘המעורר’ הוא איפוא אותה השירה שסופריה שרים אותה לפני “הקיר הנטוי” (“הכותל החלק”). מכאן איפוא הטונים השונים של ‘המעורר’: לפעמים טונים סוערים עד כלות נפש: “שמע, בן ישראל, שמע בן הצער, שא ראשך, שא ראשך – וינשאו פתחי עולם. אַל מנוחה ואַל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה” (“על הדרך”); ולפעמים קולות של תפילה זכה חרישית: “הן לב טהור נתן לו אלוהים… לב טהור ושאיפה טהורה לזו השארית הנמצאה…” (חוברת 3 שנה א', השער האחורי). זהו קול של חסד ושל רוך, שברוחם נכתבו דברים אחדים ב’המעורר'. במיוחד מתגלה הטון הזה במאמר “ריפרופים ספרותיים” בחוברת הראשונה בחתימת “זכאי” (מכאן שיש התאמת השמות לדרך הדיון). במאמר זה מתייחס ברנר בסלחנות ובפיוס לסופרים כמו סוקולוב, בוקי בן יגלי, מרדכי בן הלל הכהן, שבהם הוא בדרך כלל זילזל. שהרי בשעה גדולה זו, כשכל השרידים העברים עומדים קוממיות מול המוות, אין מקום לחשבונות קטנים, וכולם ברוכים יהיו.

ג. ברנר ו’המעורר' כהתגשמות דמותו של אברמזון ב’מסביב לנקודה'

ניתן להוכיח, שאחד הגורמים הפנימיים שהוליכו לקראת הוצאת ‘המעורר’ והשפיעו על עיצוב אופייו היה נסיון של ברנר להגשים באישיותו שלו את הדמות שהוא עצמו יצר לפני למעלה משנה ב’מסביב לנקודה'.²⁴ אולם טרם אגש לדון בנקודות הזיקה היותר מהותיות בין ‘מסביב לנקודה’ לבין ברנר כעורך ‘המעורר’, אעמוד על כמה פרטים קטנים, שכשלעצמם אולי אינם כה חשובים, אבל דווקא משום כך עשויים הם להוכיח את עצם קיום הזיקה הזאת:

(א) בחודשים נובמבר־דצמבר, בימי ההכנות לחוברת הראשונה של ‘המעורר’, חתם ברנר על מאמרים ב’פרייע ארבייטער וועלט' בשם י. אברמזון.

(ב) על אברמזון שומעים אנו שהוא כתב חיבור אחד לפני תחילת העלילה שברומן בשם ‘השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה’ (ראה פרק ד'). בפרק י“ב של ‘מסביב לנקודה’ מסביר אברמזון את הנושא בשיחה עם ייווה איסקובנה: הוא “משתדל לגלות את מאורי השירה שבספרי החסידים […] והשפעתם על הסופרים הצעירים”. חיבור שני של אברמזון משולב בתוך עלילת הרומאן, ושמו: “היצירה העברית בראשית המאה העשרים” (פרק ט"ז). והנה, אל שני הנושאים האלה פנה ברנר בתחילת תקופת ‘המעורר’. החיבור הראשון מצוי ב”עיזבון ברנר" בכתב יד ושמו “די בעדייטונג פון חסידיזם אין יודנטום און זיין אבקלאנג אין דער מאָדערנער העברעאישער ליטעראַטור”. זהו כמעט תירגום מדוייק להגדרה שבפי אברמזון: “משמעותה של החסידות ביהדות והדיה בספרות העברית המודרנית” (על כל הפרשה הזאת אני עומד בספרי על ברנר). ובחיבור השני פותח ברנר את כתיבתו כמבקר הספרות העברית בחוברת הראשונה של ‘המעורר’ במאמר בשם “ריפרופים ספרותיים”, תוך הדגשה, מיד בפתיחה, ש“בשביל ‘המעורר’ […] צריך היה לכתוב לא ‘ריפרופים’, ואפילו לא ‘נסיונות’, אלא מאמרים גמורים”. וכן, כאמור למעלה, הירצה גם ברנר באותו הזמן על הנושא הזה (על משמעותם של שני החיבורים להבנת ‘המעורר’ עוד נעמוד בהמשך בהרחבה).

(ג) אחת מאימרות הכנף, שנהפכה למעין סיסמת ‘המעורר’ הוא סיום המאמר “דפים” (חוברת 1, שנה א'): “אחרונים נישאר על החומה”. והנה “האחרון” (וכן גם “האחרונים”) היה השם הזמני, הקודם, של ‘מסביב לנקודה’. רק בהמשך שינה ברנר שם זה. גם בגילגול האחרון של היצירה יש ל“האחרון” משמעות רבה ביצירה באותו המובן של “אחרונים נישאר על החומה” כאברמזון אחרון העברים.

(ד) אחד הכינויים המובהקים לאנשי ‘המעורר’ הוא “הצעירים העברים”. הכינוי הזה כבר מצוי בפרק ט' של היצירה באותו המובן: “הוא ראה את עצמו כאחד מחלוצי העברים הצעירים”.

(ה) אחד הקווים של ברנר בתקופת ‘המעורר’ הוא, כפי שראינו, האנטי־מפלגתיות או, לכל־הפחות, הבלתי־מפלגתיות. הקו הזה מציין גם את אברמזון. בפרק י“ג שואל זלמן הצובע את אברמזון “מדוע אין הוא חבר בשום אגודה”. וכן אומר אברמזון אל ייווה איסקובנה בפרק י”ב: “אני כבר נתרחקתי מכל מפלגה”.

(ו) ‘המעורר’, כפי שראינו, הוגדר לא פעם ע“י ברנר וע”י אחרים כאורגאן לא־ציוני. והנה נאמר בפרק ו', בשיחה שבין ה“מורים” העברים, “כי ‘התחיה’ היא אורגן אנטי־ציוני”. ‘התחיה’ הוא כתב העת, שבו נתפרסמו חיבורי אברמזון.

(ז) מפתח חשוב להבנת “הזיקה” הנידונה הוא מאמרו של ברנר “מכתב ארוך שלח לי”, שבו יש לראות את תחילת ‘המעורר’. נקודת המפנה החשובה בווידוי זה קשורה ב“ימי אוקטובר”. אלה גרמו לקרע האחרון עם תנועות השחרור הסוציאליסטיות. ואמנם גם ב’מסביב לנקודה' מתחולל הקרע הזה בשעת מסירת הידיעה על הפוגרום בסיום פרק כ“ב. ולא עוד, אלא שב”מכתב ארוך" חוזרות אותן התגובות: (1) הטירוף – בחלק האחרון של ה“מכתב” עובר המחבר לדיבור סוער־אקסטאטי־מיסטי, המסתיים במלים: “קדקוד ראשי מתהפך, אחי”. (2) בקטע המסיים של “מכתב ארוך” נמסר איזה חזיון היפותטי של יציאה אל המדבר. גם בחלום הטירוף שבפרק כ“ג “תועה [אברמזון] בילל ישימון, במדבר הגדול והנורא”. (3) בפיסקה האחרונה של “מכתב ארוך” (היא הושמטה ב“כל כתבי”) מתאר המחבר מעשים שהוא עומד לעשות. אלה הם מעשים אקסטאטיים של טירוף למחצה או יותר: “את שמלתי לעורי אשאיר עלי; ורק את כובעי אסיר מעל ראשי”. זהו גם מעשה הטירוף בשעת התפוצצות הנשף בבית קצמאן בפרק כ”ב של ‘מסביב לנקודה’: “ואברמזון השליך את כובעו מעל ראשו לארץ ויהי מורט שערותיו”. ולא עוד, הכובע מהווה גם חוט מקשר שבין הפרקים, ולמחרת היקיצה מביא שמואל דוידובסקי את הכובע לאברמזון. ב“מכתב ארוך” מדובר על “ראשו הפרוע”, שאותו הוא “יטיח בקרקע”.

נדמה שהנקודות האלה יש בידן לשכנע אותנו בזיקה שבין תקופת ‘המעורר’ ובין ‘מסביב לנקודה’. השאלה שעלינו איפוא להשיב עליה כעת היא: מה משמעות הזיקה הזאת לגבי עיצוב אופיו של ‘המעורר’. אולם לפני שאגש לנקודה מהותית זו אנסה להשיב על שאלה קודמת: מה עשוי היה להניע את ברנר לשוב מחדש אל הוויית הרומן? לדעתי הסיבה המיידית לכך היתה הידיעה על הירצחה של חיה וולפזון, זו שלפי כל הנראה שימשה דגם לדמותה של חווה בלומין. ואמנם כעבור זמן קצר חזר ברנר לדמות זו בצורה ברורה ב“הוא סיפר לעצמו”. אולם לא עצם השיבה לדמות הנערצת הזאת הוא המיוחד כאן, כי אם איזה צירוף מקרים (או גורלות), שעשוי היה להביא את ברנר לידי התבוננות מיסטית בתעלולי הגורל; שהרי בסיום הרומן מתואר אברמזון בהזיית הטירוף, כשחווה זועקת אליו לעזרה מפני “הגוי הגדול הזה” העומד לרוצחה, והוא “רצה למהר לעזרתה ורגליו נתונות בסד, הוא אינו יכול להזיז אחד מאבריו. רבונו של עולם! כמה מצוקות נפש! אין מנוס מצר!” (פרק כ"ג). ניתן לשער לאילו מתחים נפשיים עשוי היה להביא את ברנר (שנטה בלאו הכי להתייסרות עצמית) העימות המחודש עם מיכלול הקונפליקטים של אברמזון־חווה.

אולם כדי שנעמוד על כל עומק משמעותה של הזיקה אל ‘מסביב לנקודה’ בעיצוב אופיו של ‘המעורר’ אתעכב על שני החיבורים, שעליהם דובר כבר למעלה:

ברנר בלונדון (1907)

(א) שמו של החיבור הראשון הוא, כאמור: “השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה”. ברוח האידיאות שבאותו החיבור מביע אברמזון את רעיונותיו על הסינתיזה ההארמונית, שאליה הוא שואף בכתיבת החיבור השני:

וכהמחשת הרוח ההארמונית הזאת מתוארת אמתחתו של אברמזון, שבפינתה מונחים “הכוזרי” וחמשת הספרים של ברדיצ’בסקי בהוצאת “צעירים” (פרק ג'). והנה הסינתיזה הזאת היא אחת מאידיאות היסוד של ‘המעורר’, המנוסחת בסגנון האקסטאטי בכל הפרוספקטים, שעליהם חזר ברנר מדי פעם בפעם:

היוצא שב’המעורר' מגשים ברנר את האידיאות של אברמזון ב’מסביב לנקודה'. הוא מרחיב אותן ומנסה אותן כקווי יסוד בתפישתם של סופרי ‘המעורר’.

(ב) שמו של החיבור השני הוא, כאמור: “היצירה העברית בראשית המאה העשרים”. כלומר: ברנר המספר מייחס לאברמזון הסופר לא כתיבת סיפורת, כי אם ביקורת. מקובל לראות בכך דרך של ריחוק והסתר פנים מצד המחבר. ואמנם היה ברנר עד להופעת ‘המעורר’ בעיקר מספר, להוציא רשימות פיליטוניות אחדות ב’הצופה' בשם “רשמי שעה” (על ז’אנרים אחרים נדבר בהמשך). והנה ב’המעורר' מתחיל להופיע ברנר “המבקר” על פי אותו הקו שהותווה ב’מסביב לנקודה‘: ביקורת בעלת היקף תקופתי־היסטורי. ואכן ניתן ממש לעקוב אחרי צמיחתו של ברנר המבקר ב’המעורר’ עצמו: בחוברת 9, שנה א‘, מרחיב ברנר את ה“ריפרופים”, כפי שהוא הבטיח בפתיחה, למסה רחבה “מכתבי סופר”, כשהיא כבר מתרכזת בעיקר בסיפורת הצעירה. היוצא שאותם הפסוקים ב’מסביב לנקודה’: “למבקר מגלה אני מחכה” מגשים ברנר עצמו ב’המעורר'.

זאת ועוד: הסופר־המבקר אברמזון אינו מעלה על הכתב היסטוריה של תקופה ספרותית הקיימת כבר בתודעת הדור, אלא תופש את המיוחד ואת המשותף בכתיבתם של הסופרים הצעירים, הכותבים כל אחד בבדידות וביחידות, ובכך הוא כאילו מוליד את תודעת התקופה החדשה הזאת: “מבקר חושף־שפונות דרוש לנו, אשר לא באצבע, כי אם בקול האלוהים המתהלך בתוכו יראה לנו את ‘הציצים הרכים’”. הראייה של “זרם הצעירים” או “תקופת הצעירים” היתה קיימת כבר קיום בדיוני כאחת האידיאות של אברמזון.

יוצא איפוא שאותו הפן של ברנר המבקר, כפי שהוא מתגלה לנו בהמשך חייו, כבר היה קיים במעמקי אישיותו בתקופת ‘מסביב לנקודה’; ובשל אותה השאיפה בתקופת ‘המעורר’ להידמות לדמות ספרותית זו פרץ הפן הזה החוצה ונולד ברנר המבקר.

ראינו שלוש נקודות המייחדות את ‘המעורר’, שכל אחת מהן יש בידה להסביר, מהאספקט שלה, את רוחו ואת קולו של ‘המעורר’, ובהצטרפן יחד, הן מאפשרות לנו להבין את הטונים הגבוהים, את האינדיבידואליזם הקיצוני, את הפסימיזם הנשגב, את להט הקדושה האנטי־דתי שבפי כוהנים גדולים, את האנטי־מפלגתיות עד לידי קיצוניות העומדת על יד פיוס סלחני של עומדים־מעל־ומעבר־לכל. כל זה עשוי להסביר מה “הדליק” אצל הצעירים בני הדור ההוא “את אש הטירוף” כלשונו של יעקב פיכמן, או מה היה שם ב“חוברות הצנומות” ש“הזהיר בזוהר מיוחד” והקרין “אור לא נראה לעין” כדברי דוד שמעוני. ואמנם בהמשך ננסה לעמוד על הדרך שבה התממשו היסודות האלה בתוך חוברות ‘המעורר’.

פרקים נוספים יבואו בחוברות הבאות