א. אולגה    🔗

אולגה נמנמה על אחד מכיסאות הפלסטיק. המטוס ממוסקבה איחר. בשלוש שעות, כך נמסר בינתיים. באולם היציאה נמנמה. העדיפה את היוצאים עם פניהם המרוחות המרוחות קרם טרי כשהם קרבים לדלפקים, וצל חדרי מלון זרים כבר אופף אותם. לכן החליטה לחכות כאן ולא בצפיפות אולם המגיעים, הדוחפים במבט בוהה עגלות עמוסות אל ההמון המתנפל.

סמוך לשער נמנמה. “וְרוֹטָה¹, מילה נעימה” מלמלה לפני שנרדמה. פושטת את רגליה הקטנות על כפכפי הפלסטיק הגבוהים, הוורודים. כבר במוסקבה אהבה להשתרע בדירה הריקה בצוהריים על כיסוי המיטה החלק, המרשרש. אימא בעבודה, ואבא חוזר פעם בחודש ממפעל המֶטָלוּרגיה באורל, ופניו שחורות מאבקת ברזל. הייתה מגיעה לדירה השקטה בצוהריים כשרק הצליחה להתחמק. תחילה מהתיכון בפרבר, ואחר כך מהטכניקום. למדה רק חצי שנה, לפני שעזבו פתאום. גם את סרגיי הגניבה כך. יודעת שתהיה להם אז מיטה לבד. שיקרה לו, כשחיבק אותה במטבח המסעדה שבה עבדו יחד. הוא, בן ארבעים, כל היום, והיא אחרי הלימודים, בערב. אמרה שכבר היו לה כמה, ואת הדם ממפשעותיה ניגבה בבית השימוש בנייר הקשה שאימא חתכה וסידרה. בת שמונה עשרה מותר, קבעה את החוקים לעצמה וקנתה לעצמה נעלים עם עקב גבוה. חוץ מזה לא הבינה על מה מתלחשים. על כיסוי המיטה בצוהריים היה הרשרוש מתפשט לה על העור כמו להבה קטנה, מותיר אבקה לבנה על הזרועות והחזה שלה. עם סרגיי, בצהריים, היו רק הנשימות שלו כשהוריד לה את התחתונים ודחף אותה מהר. כל השאר היה רק לחכות בשקט שהטלטול ייגמר, לפני שתוכל שוב לעמוד על נעלי העקב.

לכן גם לא התנגדה כשאימא וסרגיי הבהילו אותה למשרד הרישום לחתום על חוזה נישואים. “על כל מקרה”, לפני שעזבו. אימא עמדה על כך, דואגת לניירות. אבא נסע למפעל לחסל עניינים, וחזר בפנים שחורות. אימא ארזה את המזוודות שיעברו בווינה בדרך לישראל, המקום שאליו יהגרו. והיא רק דחפה למזוודה את הקוף מניילון ורוד, זה שבתיכון הייתה מלבישה על הזרוע, ומרגישה מאמריקה עם הניילון שמחבק לה את הזרוע, אפילו שזה היה רק חיקוי זול מכלבו “גום”. לפני שנסעו סרגיי רצה עוד פעם, אבל הדירה כבר לא הייתה ריקה. אז הוא טלטל אותה בעמידה בחדר הפרודוקטים של המסעדה. וכשחזרה רשרשו לה נעלי העקב בהליכה המהירה.

בתל אביב היו לה כמה. חלק פגשה בקורס למקצוע בנחלת בנימין, שהלכה אליו אחרי הבקרים המטושטשים באולפן, וחלק היו סתם. כמו יוסי, שפגשה על יד חלון הראווה, באלנבי. כאן לא יכלה להביא אותם בצוהריים לדירה ששכרו ברחוב מרכז בעלי מלאכה. אבא שמר בלילות באתר בנייה, וביום היה מדשדש עם בגדים פרופים ופנים מכוסות בצל בין המטבח הקטן ובין המסדרון עם המיטה שלה.

לכן הסכימה כשיוסי אמר שייקח אותה במכונית לשפת הים. היה לו סדין מפיקֶה, וזה היה נעים, הפיקה, כשבמלח שבשפת הים, התפשטה לה הבערה מבהונות הרגליים עד לזרועות, וגם בעורף בערה אש קטנה, שרשרשה בפיקֶה. חיכתה שגם הפעם זה יפסיק עם הנשימות שלו. אבל המשיך, ורק התחזק, וגם אחר כך עוד בערו לה הבהונות, והיא בקושי נעמדה. זה עם השם, יוסי, צחק והחזיק אותה שלא תתפרק. הוא העביר לה את היד שלו בעיגול על הבטן, ועוד פעם צחק, עם קול שרק הגביר את האש. למחרת אימא אמרה שתכתוב לסרגיי. אבא לא התערב, שוקע ללילות אליהם יצא עם האקדח. היא כתבה בכתב עגול, מסודר, ואימא שמה במעטפה, ועשתה גם את כל סידורי האשרה ל“מי שלא יהודים אבל עם קשרי משפחה.”

אולגה נמנמה על אחד מכיסאות הפלסטיק, ראשה נטוי לאחור ורגליה שנשלחו מותחות את שמלה הבד הקלה, שלבשה כדי לפגוש את סרגי. כמעט לא זכרה איך הוא נראה. וגם הלחי שלו, בצילום הפספורט ששלח, הייתה שקועה כמו הפנים המכוסות בצל של אבא.

היא נמנמה, רגליה שמוטות לפנים ומפושקות. הייתה צריכה לפשוט אותן כך בקרירות של אולם היוצאים, בגלל האש שבערה לה בבהונות על כפכפי הפלסטיק החדשים. כמה הייתה גאה כשהלכה עליהם. נזהרת לא ליפול, כל כך היו גבוהים, והרגלים שלה הקטנות, החטובות, חותכות איתם את החום הלח. הן היו הקנייה היחידה שלה מאז שבאו. בכסף שמצאה בכיס של אבא. וגם עם יוסי נזהרה להעמיד אותם, ואחר כך האבקה מהבערה החליקה על הפלסטיק. אבל עכשיו, בקרירות, כשנמנמה הם נקטפו מהרגליים שלה.

לפני שנרדמה בקעו אליה קולות. גבוהים, במקהלה. הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ. קולות של נערות צעירות, ילדות כמעט, ברוסית חגיגית, עתיקה. נוקשים את ההברות, הו הו הוווווו. פעם כבר שמעה או קראה את זה. מתי? קימטה בתמיהה את מצחה הילדותי, כמו מול ניקולאי מיכילוביץ', המורה לכימיה מהתיכון בפרבר, כשהיה מסביר על מפעל המרגרינה באורל, ומבטו מונח בה. לכן נבהלה כשרכן עליה בספרייה ספונת העץ של התיכון. “מה את קוראת?” העביר את מבטו על הזרועות והעורף המוטה שלה, והיא ענתה בגרון מלא, “ספר היסטוריה”. “את ילדה רגישה”, הוא לחש לאט כמו מוודא משהו, ונעלם באפלולית בין המדפים. הוא שב ובידו ספר. על מרגרינה, חשבה, כשגבותיו השחורות ממסגרות אותה. גם לא ממש הצליחה להביט בספר הישן שהניח לפניה. הוא רכן מעליה מעביר מול עיניה את הדפים הישנים ועליהם תחריטים אדומים של בקתות קש וביניהן נערות שחומות עור מכוסות לבן. “כדאי בשבילה… ילדה רגישה”, חזר במתינות.

כשהתעוררה עדיין הדהדו הקולות הגבוהים הצלולים, וגם איזה משקל עמום, שנשפך. היא נבהלה להשיב את ראשה שנשמט לאחור, אוספת גם את הרגליים הקטנות שהכפכפים הוורודים הגבוהים ניתקו מאיתן. רק אז ראתה שהיא מכוסה אבקה, כמו זיעה שהתייבשה. על כל העור. לא, היא לא חלמה. השחילה לאט, בפינוק את הכפכף הוורוד. פעם היא קראה את זה, או שמעה, הו הו הו הו. בטוח. כמו גבותיו השעירות של ניקולאי מיכאילוביץ', שמסגרו אותה. כל כך שחורות.

אולגה נשמה בזהירות. כדי לא להפיל את האבקה שכיסתה לה את העור, ואספה את הכפכף השני. “וורוטהה… מילה נעימה”, מלמלה, והזדקפה, משעינה את הבטן במרום הכפכפים. שלוש שעות איחור, מסרו. אולי תלך למשרד הקליטה, לברר. סרגיי, תגיד מול החולצה המכוסה זיעה של הפקיד. “סרגיי אבאנוב” תשעין במבט מושפל את זרועותיה על הדלפק. “בטיסה ממוסקבה”. תוסיף כדי לתת לו זמן לסקור אותן. “מכוסות בזיעה יבשה”, ישהה את מבטו על זרועותיה, “או בהשד יודע, איזו מין דלקת לבנה”. רק אז תחזור לאט, “סרגיי אבאנוב”, רק תחזור לאט. או אולי תגיד, “אבא”, בקולה הילדותי, הדק.

היא נעמדה, קצת מסוחררת. וכשחצתה את שער אולם היציאה נשענה על הכפכפים הקרירים, הגבוהים. הכסף היה בכיס המקטורן. רק אותו החזירו למחרת לאימא, בלי האקדח שגם מצאו בבור הבנייה. המקטורן הישן היה מכוסה דם מעורבב באדמה, כמו הפנים השחורות של אבא. אפילו על השטרות שבתוך הכיס הייתה אדמה. כשיצאה מהחנות, נזהרת לא ליפול מהכפכפים הגבוהים הוורודים, כשרגליה חתכו את החום הלח, רשרשה לה על הידיים.

 

ב. שירת השָׂעיר    🔗

אותו אביב שוב התלבשה האהבה בגופו של שעיר. את לשונו היה שומט בבכי לועג, וזיעתו זולגת על המדרונות. בלילות רץ, מכוסה קצף, טלפיו מכים בסלע וקרניו המעוקלות נושאות את הירח. בלילות רץ והגבעות סומרות משעטותיו הוֹ הוֹ, הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ.

מאז יצאנו בלילות לקדם את פניו. כל הנערות אשר הבכירו וטרם עברו אצבעות הישישות בערוותן. מיצועי הילדות היינו חומקות יחפות, מפתלות את עצמנו ברדידי החום, חוצות את משוכות הכפר. על הגבעות האדומות היינו ניצבות בראשים שמוטים לאחור, במקום בו, מעבר לבקעת הבאובב, נפתח מחוז המוות.

לא מגרוננו, אלא מהאדמה בין בהונותינו הייתה נישאת היבבה. רכה לרגע, נוסרת את זוויות פינו במשנהו. נכרכת בצחוקו הדוהר של השעיר, גואה מול הלמות טלפיו הקרבים. לילה לילה, עד לב האביב, היינו אנו, נערות השעיר, ממתינות לו על הגבעות, אישונינו לבנים כקרן במצחו.

כשנלכד פערה געייתו את מחוזות המוות. עדיין צחק כשהכו התופים, וגם אנחנו שרנו וירכינו שותתים. הרוח הזרה זעזעה את הלילה, ובשערנו התפתלו אצבעות. במבואות הכפר בטש, מכוסה קצף, הודף מעליו את ריצת הגברים. אך כשהובל לקול תרועה, פרוותו מרוטשת, נפלנו אנו אל האודם, וגופנו מפרכס.

השחר עלה אדום כשירדו עלינו העגורים. הם הראשונים, באברותיהם הכבדות. אנו כבר הפכנו אותה שעה לארנבות סלע. פרוותנו מעוכה עם שוך המשק שכילה גם את העשב שצימח בכפר, מרוקן את אבקני המגנוליה, מותיר את גגות הקש אדומים.

בבוקר היו הזקנות באות אלינו עם צפחות מים ודבלים, ובידיהן שמלות בהירות בגון החול. את קווצות שערינו הן ליקטו מבין הסלעים. אוספות, מחלפות מחלפות, אל תוך סלי הקש. וסביב ראשינו הקרחים כרכו שבסי קציר שקופים כמוץ.

את אצבעותיהן, המעוקלות כקרני שעיר, העבירו אז על ערוותינו. מאנקלות אותנו אחת אחת. וכך וויהן במפשעותינו, נגררנו חזרה לכפר, משכוכית ורחלה כאחת בעדר גזוז ופועה.

במכלאות המתינו הנערים, גופותיהם אחוזי רעד. מושחים את שריריהם בלשלשת ונוצות, סכים אותם בזיעת השעיר, במזרקות הזרע שהתנפצו כשנלכד, וזעקתו בוקעת את השחר עת המריאה מאיתנו אחרונה, הדוכיפת.

אך עוד אחזו בנו הזקנות. פורשות מול הזקנים את ירכינו שקווקוו מקורי הציפורים. דחוקים רכנו זקני הכפר עלינו, מפענחים מערוותינו את האותות שניתנו בנו אותו אביב, משננים אותם בקולות סדוקים עד שהונח תחתם השעיר המבותר, ומעיו מהבילים.

נוקשים בלשונם כהלקטים ברוח רכנו הזקנים על השעיר, מטביעים בקרביו את סוד האות בערוותינו. בשעה שנחטף השעיר, הונף לכיכר לקול תרועת בני הכפר הממתינים במעגל צפוף. כל אותו לילה הדהדו קולותיהם בצקצוק מתמהר כשאון מקורי צפרים הו הו, הו הו הו הו.

רק אז פתחו את גדר המכלא, מתירים לנערים לבוא עלינו. מזעזעת הייתה אנקתם בלב שעטת האבק, ובני הכפר עונים אחריה בגעיות קצובות. – השירה לה ערגנו אביב אביב על יצועי הילדות, כורכות את גופותינו במחצלות טריות.

לא לאוזנינו נועדה השירה הפעם. נפשנו שבה מאוחר יותר. כשצמרות הקוקוס שקטו, מדמדמות מפלי חול. ומגופו המונף של השעיר התרוקן הדם. כשאברינו תלויים לצד הגוף היינו מובלות אז אל בית הכדים, וגזרי אריג רעננים כרוכים סביב ראשינו.

שם, בין הכוורות המכוסות בד וחביות התסיסה היינו מצפות. מכורבלות כארנבות הסלע, כעטלפי הבאובב. פעם ביום היו מזליפים אל שפתותינו את שכבת המן המלוקט עם שחר מיצועי הנערים.

הזקנות רחשו תמיד. מקסקסות בכנפי הדבורים הנדחקות עם ערב אל הכוורות. ומלשונן עולים ריחות רקב וצואה כשפיטמו את תנוכי אוזנינו בדונג ובתסיסת השעווה. את חום הקיץ כך עברנו, ספונות. גם את משט החסידות דרומה. האודם כבר נלקח משערי הכפר, וגם ריחות המִקלֶה, כשגופינו המלא הלבין כגלגל עינו של השעיר בחלון. רק כתרי סוף בשערינו, ועוגות דונג ונוצות על הפטמות כיסו את גופותינו הבוהקים, כשהובלנו חזרה. בלי נוע ניצבו בני הכפר בעוברנו, מרכינים את ראשם. נושאים אלינו את ידיהם כאל כדים מלאי שיכר.

ברחבת הטין כרענו, מסוככות במשב סוף. על האובניים הונפו חלצינו, כשהוצת גוף השעיר. פרווה, טלפיים וגידים עלו באש שעה שבקעה ציפת הוולד. לאט, כזוב זיעתו המטונפת נפערו נחירי הטבור. ובעמוד סמיך עלתה הגאייה מגרונות בני הכפר. רכים כדבש, עקודים זה לזה, נשלפו הבהונות, מכוסים דונג וחלב. אותה שעה נשרפו הקרניים, יורות מהמוקד סילוני גיצים, עוטפות צחנה את השמים המאדימים.

עוד יממה צנחו פתיתי האפר על גגות הקש, על השבילים. נדבקים לסוליות רגליהם של העולים אלינו, אל יצועי ההנקה. שנה שלמה חיכו למתק הזב. בקיץ נצמדו לאדמת הגבעות, לוחכים את להטה. עכשיו נפלו למראשותינו, וקולם דק.

כל בני הכפר עלו אל יצועינו. זקנים, נשים, והנערים שהיו משפילים את עפעפיהם כשכרעו. בשתי ידיים סחטו את הנאדות, משרבבים את שפתותיהם, מגרגרים את זיבת הדבש והחלב, ומגרונם נמשכת השירה.

עד שעזבו החסידות את קיניהן על הגגות, זלג החלב מעיסת הפטמות, וכשפסק נחיל ההולכים והשבים, כבר סר האודם מהגבעות, ובחיקנו שמו הזקנות את התינוקות. את אברינו, שלובנם ניטל, הם לשו. מתופפים באגרופיהם, מסלסלים באצבעותיהם את השיער ששוב צימח. שחור, מקורזל.

רק אז היו קמו המתים מרבצם, ניתקים מגזעי הבאובב, נדחקים בעלוות, ממריאים במשק כנפים אפלולי, לקול הלמות הטם־טם שבשערי היער הקדוש. ברחישה רוגשת קמו אז. בפרפור נרגש של יונקי דבש, משק אנפות, נסיקת נשרים אל תוך הלילה. פוקדים אותנו, השבות אל הבקתות. מעבירים את לובן נשימתם במעטה השיער שצימח, מסוכך על האותות שבמפשעותינו. בלילות השחורים היו פורשים אז על הכפר לובן לחישתם. בוהק בחושך כעיני התינוקות הנשואים אלינו.

רק המיית התינוקות אפפה אז, ופרפור הכנפיים של יונקי דבש, אנפות, נשרים שמילאו משק לובן את הלילות. מבעד ליצועינו חגו, טופחים בקרומי כנפיהם, יונקים אז הם, בתורם, את החולף הנוטף אליהם בלובן אופר קוסס ונשפך. על לחיי התינוקות היה חולף משבם, משיב רוחם, משובב את חלומותיהם בלילות החום, נושמים עלינו בשערם המקורזל.

רק בשובנו אל הכפר התרחקו המתים. בלילה הלבן, שבו צעדנו בשורה דוממת בהונותינו בחול החם, והתינוקות מוצקים על בד הגלימות החם, נסקו המתים על ראשינו, נסוגים במשק המולתם אל חיקי הבאובב. בפתחי הבקתות הטריות חיכו הנערים, שידיהם התבגרו מהחול שחפרו כל הקיץ, עורם ניחר ואישוניהם לבנים. על מחצלות סמוך לכד המים עוד פרפרו בנו טלפי המתים ושעטו למרחק, רוכנים בפניהם השעירות מעל הצל המסיר את קרירות הבד החם מעל גופינו, פורש שוב את הבוהק האדום מעל הכפר.

בלילות, בתום ימים ניחרים של איסוף וקישוש קשירה ולישה, מרימים הילדים אלינו את עיניהם החשוכות, אוחזים לרגע בשערינו המקורזל מסלסלים בו את אצבעותיהם הקשות. בפינת יצועינו אנו מצטנפות לבסוף, כארנבות הסלע המבוהלות. אוספות את חלצינו הנושאים את עמל החושך, ואנקולי אצבעותינו משתרגים באניצי הקש.

אז, כשצחוקו עולה מהגבעות, שוב חורש רחש את עורנו. להקות כבדות נקבצות על הגבעות המזדעזעות מהלמות טלפיים וסערת הבאובב. על יצוענו אנו רבוצות עטופות בפרוות החושך, מאזינות לקול טפיפת הנערות, לשירתן הקצובה הגבוהה.

הו הו, הו הו הו הו.

 

ג. [הערה ביבליוגרפית]    🔗

שירת השעיר מהווה את אחד הממצאים המסעירים של המשלחת האתנולוגית בראשות פיוטר איבנוב דניסוביץ' ויבגני ווֹלגין משנת 1891. נוסח שכלל גם את ארבעת הפרגמנטים שהועלו על הכתב על ידי פון שטארק וויסגלגרד. שני החוקרים הגרמניים פקדו את המקום עשר שנים מוקדם יותר, ומצאו את מותם בנסיבות לא ברורות בשנת 1884. תיאורי הטקסים פרי עטם, ונוסחי ההמנונים שרשמו מפי הילידים, מקוטלגים בארכיון המוזיאון האתנולוגי שבאכֶן, לצד כמה חפצי עץ, כלי נצרים וחרס ובדים שנמצאו בדירתם בעיר הצפונית הגרמנית ושנותרו שם, כנראה, משתי נסיעותיהם הקודמות.

מזמור זה היה נהוג לשיר בחגיגות הסתיו, שהסוונה מצהיבה לפני בוא הגשמים. אז, לבושות בלבן ואדום, היו שרות אותו הילדות שבראשית בגרותן. הן היו יוצאות אז, מהלך עשר שעות, אל הגבעות האדומות, הצופות לרכסים שבדרום. את מזונן היו נושאות איתן במגשי נצרים, וגם את עלי הלוטוס השחור, שתפזרנה על שערן עם סיום השירה. קדמו לדקלום הפנייה צפונה, מזרחה ולמערב, בהרמת זרועות ומשק הבד. את המזמור עצמו אמרו מתוך דקלום משותף, כשפניהן לדרום.

על פי סברת החוקרים הגרמניים, מרמז הפרט האחרון על הקשר שבין מזמור הסתיו ובין מעבר החסידות דרומה באותה תקופה. גם קולותיהם הגבוהים, הצעירים של הילדות, נקישות לשונן הגוברות ברגעים מסוימים של השירה, והקריאות הקצובות, דמויות הצווחה, הו הו, הו הו, משמרים הד מסוים לקולן של החסידות, כשהן חוצות במעופן דרומה את הערבה.

את הגרסה הספרותית שאנו מביאים בפני קוראינו הצעירים עיבדה יקטרינה מכאלובנה וולגין מחומרי המשלחת הרוסית ומעיזבונם של החוקרים הגרמניים, והיא גם שהוסיפה את ציור הנערות המחוללות, מעשה ידיה. בשולי הדברים ציינה את קשייה לערוך את שורות הסיום של המזמור, ובהן אזכור המתים. דניסוביץ' וּווֹלגין לא הצליחו לצפות בטקסי המתים בכל תקופת שהותם עם בני השבט. אם מכיוון שבעת ביקורם המחקרי לא קוימו הטקסים, ואם כיוון שקיומם נעשה בסתר ללא ידיעתם. לצערנו גם מבין רשימותיהם של פון שטארק וויסלגראד נעלמו המחברות בהן כמשוער היו התיאורים. גם הפרטים המתייחסים בכתבי החוקרים הגרמניים לטקס שריפת השעיר מלאי סתירות, עד שנדמה שלא צפו בו בעיניהם, אלא רק ליקטו הדים על מהלכו בתקופות קדומות יותר של השבט.

ועוד הערה בדבר הסגנון. הרוסית הישנה אפיינה כבר את רישומיהם של איבנוב וּווֹלגין. היא נשמרה בידי יקטרינה מיכאלובנה וולגין כדי לקרב את השירה הרחוקה הזו אל אוזני קוראינו הצעירים, שנפשם כרויה אל קולות קדומים של תרבותנו, המהדהדים מבעד למזמורי השבטים הפראיים, השועטים על סוסיהם בערבות הרחוקות. הם משמרים את קולן של הילדות, היוצאות באביב ושירתן עונה לגעיית השעיר, הוֹ הו הו הו הו.