ארבעים יום קודם לוולד. בת קול יוצאת.

מלי, האוטובוס, ארבע וחצי לעיר הגדולה, עולה עם תיק צד גדול, עזיבות, כל הבוקר על ספסל בסוף התחנה, אוטובוסים, מעשנת, חושבת, אוטובוסים, בודקת הודעות, הולכת לשירותים, קפה שחור בוער כוס קלקר, ומסטיק אפור, בטון רועד ופיח מסביב, הבזקים של מתכת־ירוק, אוטובוסים, עד שבסוף – הינה האמונה־ההחלטה – עולה ללוע ירוק ביציע 15, תשלום שטרות מתיק־ארנק של הדודה, בלי למצמץ לקחה, היום בבוקר גנבה, שתישרף הרעה, מתיישבת הכי בקצה, רחוק מעורף הנהג, בזמן שהדין שולט בעולם, בין צהריים לשעות הערביים.

מלי, מלכה, מל כ“ה, מל, מם, למד, מם, מל מי, למי, הסתברות של מסלול, היא אוספת לחשים, על רצפות דירות זרות, מטיחה עופרת עוויתות, כדי למשוך בעבותות, של דרי מטה; כי כבר כילדה בין בדל־שאריות גללי־בתי השיכונים, רואה את גרגירי המשפטים, את האותיות, את הצירופים, מעל לחות הדומייה, חום־מחלה, של הקרייה, גרגירי אבק כמו סוכר בין השיניים, רק איך לצרף, לשזור על חוט את הדעות הנפרדות, כשזה טוב יודעת תוך שנייה, אבל לא זוכרת, לא מוצאת כביש לדיבור הגדול, ללא כלום, קיר, שביל חצץ־מסמרים; שזה לא דבר חדש, היא שאין לה זיכרונות ילדות, שהדיסקט שלה נמחק, אל תשאלו למה, לא זוכרת את כיתה א‘, כיתה ב’, קצת ט', י”א, צבא, זה לא דיבר אליה הזיכרון, ההברה הראשונה, ערוץ הלחשים תמיד היה ברור, נקי, שולפת עט ונייר, מגלגלת על הלשון, רוצה להשריש את עצמה, לא לצוץ פתאום, לפתח ענפים, לצוף, להיות קיימת, אבל צריך לדעת להגיש, להעביר את הלחש לשומע, דווקא, נגד חורבות פיח ואפר־חלודה, קטמי אבן־פלדה מתפוררים מצביעים אל השמש, את זה לא ידעה לעשות, זזה־לאט, פקק בול־עץ, שטה במורד הנהר, נראית ונצפית, בדיסוננס מוחלט עם החיים, אז מה אם המעלית לא עובדת? מה שהיא צריכה זה תכלית, לא יכולה סתם להיות תיירת, להתפוגג, כל הקטע הזה של להתרסק, להתפורר, לפעמים זה מתפלק לה, כשאין לה ביטחון, והיא חושבת שהיא שלולית, ואין שם גוף, זאב בודד, ככה היא אוהבת, לא רוצה שייגעו בה, ידברו איתה, רק הבית והכדורים, קיפאון־מבוי־סתום, עזבי, יש לה את הייעוד שלה.

יואל, חלק ורירי, לא מאנשי שלומה, הפליטים והמשוטטים, הוא מהשכונות השרופות, השטח החשוף, שבאחד הערבים בחורשות מחוץ לעיר, שם מאחורי אזור המפעלים, גדרות פח וחלודה, בורות מכוסים זבל צמחייה, מצברים של מכוניות, ומרחוק זמזום התנועה מכביש 85, ויש יער־מסיבה, גזירי מדורה, קרעים של תופים, מהדהדים מרמקול טנדר־מכונית, ציפורניים של אש, זנב שולחנות סדקים עמוסי טלאי מאכלים, וריח של בשר נשרף, והוא כמוה, מרגישה אותו, רואה ויודע את כל הצירופים, האותיות, מעבר לנהר, גם במקום שהמעשים מתגלים בהירוס, הופיע הירח, ומלי מתרוממת אליו מתוך הלא־טוב, ברמה קיומית ממש, מדליקה סיגריה, שותה בקבוק זול, לא מראה לו, לא מגלה, זה כמו סוכרייה, שום דבר בחיים לא הגיע לה בבום, הולכת הצידה לאפר־להסתיר שני פסים שחרצה לעצמה בין העיניים, כשהאחים שלה אמרו לה שהיא יותר מדי יפה, יימח שמם, עומדת, מתהווה במראה מעל לבלוב הגיצים, שחרחורת, אחות קטנה, זוהמה, לכלוך, טינופת. כשהוא קם לחורשה, אחריו עצבנית. שריטות מחטי ברושים, ענפים עקמומיים, וטעם של ברזל באוויר, ויואל פונה לאחת הנשמות סובבות אותם, רק שניהם רואים, נפש־צורה, אין בה גוף וגווייה, עומדת לא מרחוק, אותיות לא משורטטות, מתחיל לדבר איתה, בצלם דמות תבניתה, מה זה? עד היום לא ידעה שאפשר לפנות אליהם, לבקש, להשיג, רק התבוננה בפחד, כמו כלי פשתן דק, נזכרת איך היא וחברות ניסו לגרד את העור עם סכין גילוח על מנת להוריד שכבה כשהיו ילדות, להפוך ללבנות, מחלה הדבר הזה, יש הרבה כאלה בקריה, והינה נשלח אליה לקום־לעזוב, לצאת את פתח־דלת בית אביה, לא נמחית, צמחה, עכשיו באוטובוס, מוציאה מילון כיס עברית מהתיק־צד, למלמל את המילים, להתעורר, יודעת לכל מילה את הברכה, את הקללה, מוכנה להעיד, לדבר אל, לדבר על, להסיר את הכיסוי.

יואל גר עם דודה בבית עוטה סבך אלונים עקומי טחב בשביל בסוף־השכונות, ריק, בלי צבע על הקיר, כלום רהיטים, לא דשא לא פרחים, רק ריח דשן רקוב ורחש אנושי, קטנה כזאת, הדודה, עור עץ יבש, גבות עבות, שמלות זולות, ויסקוזה, היא תלמד אותה הכול, רגליים על הקרקע, בסדר, מקבלת קהל אחר הצהריים במטבח, נשים, לגרש את הבעל או להתחתן, כך ממנה מוכרחה ללמוד, לא חיה מפיה, נכנסת לסתר, איך לרשום את הדיבור על קלפים־נייר־מקופל, תשע פעמים, ככה, יוצאת מביתה בוקר, בוקר באוטובוס לדירות ריקות של זוגות מסוכסכים, מפזרת מים־מלח מתחת לתנורים, מיטות, ספות, קוברת פתקיות רסס עופרת בחצר חורבות־אפר; והחתונות מתקיימות, או הגירושין; ויש איסור על כל היתר, זה ג’אגלינג אינסופי, ומלי לומדת, לא מגדת את אשר יודעת, גודרת גדר, לכסות, לשנן, להסתיר, והינה כל מה שהיא לוחשת מאמינים לה, גידים, גידים, איברים של מלים, מכוונת רוחות כנגד הארץ, מקשיבה לדברים הקטנים, טריקת דלת, שקשוק מפתחות, פטיש מכה על מסמר, מה הם לובשים? איך הם זזים? שוזרת את הכול לאותיות יחד, ויואל משאיר לה בלילות אור במסדרונות, אורח, נוסע, עד שמגיע ערב החניכה, יום חתונתה, יום בו הדודה מושיטה לה את השרביט, ומלי מושיטה ליואל.

נוסעים באוטובוס לדירה ריקה מדרום לקריה, בעל כורחם, קשה לזווגם, ואף על פי כן הוא מנגן לה משהו, מריר־אור וגועש, עיניים כמו עפעפי שחר, והם אוכלים ונוגעים, אף־על־פי־כן, הוא הזיווג שלה, כמה שהם מִטְבַעִים שונים, פיח גרגירי אבק טינופת, זוהמה מבעד לחלון, והינה הם כבר יורדים בתחנת שריטות־סדקים, חוצים שדרות קלקר וברזל עד רחוב חצרות רקב עלים וריח נחושת, טעם נסורת באוויר כמו אבק עצמות, והינה גדר בית האיש באה מלי לקלל, בא הרוגז, צריך לעזוב את המקום, צריך ללכת, נכנסים את פתח החורבה, חצר שאריות זכוכית, עלי אפר מבצבצים, והינה, צאי לדרך. מתהלכת את החצר, פתק־קלף טחוב בתוך קליפת ביצה, עיניים נשואות אל אור מתוק השמש, רוח ענן מזוהמת חולפת מעל שדות חורבות האימה והצרעה, והינה מצביעה ליואל על המקום לחפור־לקבור, נכנסת פנימה אל שבר מפרקי הדירה, בין טפטים קרועים, מטבח, תנור כיסא, עין משוטטת, בקיעי קיר וחריצי בוץ מתייבש, והינה שארית גרגירי פלפל גרוסים, מושיטה אצבע לקחת, מרימה מכסה תנור לפזר, אחר כך חוצה את הבית, ‘להמליח’ מתחת לספה, למיטה, מתחת לפתח הדלת, לוחשת את הלחש כשסיימה, מבעד לחלון שדות של אפור, ופיגומי הבניינים הגבוהים של השכונות החדשות מרחוק, והד של פטישים.

והינה יואל נכנס, מהחצר־אפר למטבח, פושט צורה, מושיט לה טבעת, ויש פעימה בעולם, נשימה אחת גדולה, הריקוד, רעש של שמחה, מלי על כיסא פלסטיק מול שולחן־שריטות, נירוסטה, די, חייבת סיגריה, לרדת קצת למציאות, תוך כדי חניטה, כי הינה יואל בחדר פורס סדין על מיטה של הדייר, קירות ריקבון קלקר, ריח רטיבות של טפטים, זה עול הזיכוך, תמורה של הרכבה, לדם הוא צריך, לקרוע לה קרום בתולים, להוציא ממנה ליחה, לעשות בה פה לפריה ולרבייה, זה בכלל לא נורא, הינה הוא רועד, בוקע בתוכה, מתנתק מליטוף, והיא כונסת בין דפני הרחם, בלועה, צריכה לשבור את הלוחות, לרדת מן ההר, זה כמו מלחמה החוט המשולש פי שניים, כפליים, מוהר הבתולה, גם יפה וגם זכה, רק הפחד משאיר צלקות, אחר כך מקנחים את עצמם בקלף־סדין העדות שפרס, מטפטף־מתבוסס בזרעו ובדמה, זיווג קשה, והיא לכל חייו נאמנה, יש לה את כאב הברית, יש לה טענה, זו דרך נשים, סוד הרחם הרך, זרעו לעולם, לברכה, בתוכה, ובחוץ הוא־הלחש הגדול מטלטל את בריחי הצריף, מתדפק על פתחי הבית, אש מאכלת רוח סערה, דורש כל פטר רחם, כל זכר, והם ספונים וטמונים מעין־כל על קרשי המיטה, בקור החדר הנורא, עכשיו שולחים ידיים לליטוף, קווים גליים, עקמומיים על גוף, התכוונות של גילוי, מקשיבים להוא־משקיף־מעל, נושם־בולע את חיות־הכול אל תוכו, תולש־קורע את לשד העולם כל יום מחדש לבריאה, ויואל שר לה חרישית את ברכת האירוסין, מדבר דיבור של זיווג לאור הבהוב אורות המקיפים שנכנסים מבחוץ, מצחיק־מבהיל, מתקשה העור, ומלי מתלבשת, מדליקה סיגריה, רק מקלחת והיא כמו חדשה, יואל אוסף את הסדין שפרס לשקית ניילון, נעשה הדבר, כתוב, כמו שני חוטי תכלת לבן הם יוצאים את פתח הבית עם חושך עלות השחר, שותים קפה בדרך על כביש 4, דייר הבית חוזר עם אור־בוקר מהעבודה, משמרות, מלגזה, משתעל־מדלדל כמה ימים חולה בין שרידי הקריה, רותח מחום, ואיננו עוד, חזר למקום ממנו בא, ושמה של מלי הולך לפניה, והיא עושה שמות, חורשת את הקריה מצפון לדרום, אוחזת ומתקיימת בין שני עולמות.

בחלום היא מגיעה עם ערב באוטובוס לעיר זרה, שוכנת מתחת להר גבוה, בדרך מוסכים, בתי חרושת, פרברים מאפירים, נבלע האוטובוס אל תחנה בשולי העיר, עצומה, מזוהמת, מאחוריה קו הים, קולות המהום המון נמהר, נוסעת אל ההר גם היא, סופרת שטר מעל גב־כתפי הנהג, קווים, קווים של מחשבות, רישום אותיות חיווי־דיבור תושבי העיר, עורקי מלמול כליות של עצב, מושכים אותה מבעד לחלון אל ארץ־עיר נוכרייה, מתחת יכולה לשמוע דק־דק את קול המהום העיר שלו, נקרא שמו אליה, יואל, קם יום אחד ונעלם, כך הדודה ליד הדלת, כוס תה חריף ביד, מה לעשות? לכי קחי את מקחך, את בעלך, עין פוזלת על הבטן שלה הגדלה, אבל אדישה, כבר העבירה את השרביט הלאה, ומלי בחלום מרגישה כמו שקית שהוציאו ממנה את כל הדברים הטובים, לא מאמינה יותר לאף איש, קמה בבוקר והולכת למיני־מרקט בכפכפים, אבל לשבת במקום, לחכות שמשהו יקרה, זה לא, באה אליו מצפון, כציפור נודדת מקן, אחריו, והוא זיווג קשה, יסוד משתנה, קדום, כהה, ואין לדעת היכן מקור האור, מתעמעם ונחסם מבעד למרפסות המוגפות ולשדרות המתעקמות בדרך כשהיא עולה להר, לא חדר לתוכם, לא הכה בהם ישירות, מוקרן ומופץ ממקום אחר, שנפל עליו תחילה, מתערבב עם הצללים, מבזיק.

והינה היא עומדת בהצטלבות דרכים, שוטטת נודדת בין רעש האוטובוסים לרחובות החוצים, מחפשת סימן, גוון־צבע השמיים הופך בין רגע שאפשר לשמוע לחשכת פתאום, הופיע הירח, והיא לבד־פתאום, זה חודר עמוק, רק היא וחותם־הברית בבטן, לבד בעולם, התגלו הפנים, החוט הקרוע, החרוזים הפזורים, מסתכלת על געש הצלליות חולפות לידה, שאריות של רישומי כאב, אלפי רסיסי פרטים, מקיפות אותה סחור, סחור, סובב, כמו טבעת שבתאי, ההמון המדמם, נוטף, טרוף, תלוש אברים, טובע בנסורת גרגירי לחשים, עיוור לאותיות, למשפטים, חגים מעל, בין, ליד, לעולם לא ידע לאסוף, להרכיב, והיא כמו כלה ללא ברכה, תפוח שחתכו מין הענף, כשהיה הנר דולק, כשהתחיל בנין הפרי, עומדת ערירית בטבור עולמה, וידיעת המציאות משירה בה צרורות, מפלחת בה פרצה של הבנה, ככה זה היה מהתחלה, זה הייעוד שלו, להסתיר פניו ממנה, עכשיו היא מבינה, כאן לידה, באותה העיר, לעולם לא יפגשו, מקח טעות, נבוב לוחות, קם וזנח, ברח, והיא לא רוצה להיות יותר לאיש, מלטפת בטן שליטף בליטוף גלי עקמומיות אצבעותיה, לכל חייו נאמנה.

ערב היא תעלה לגג איזה בניין בקצה ההר, שוב כהת עור, כוכב השחר, שם תתנער ואז תצנח אט, אט, מטה, מטה, חוצה את הגבול, מרחפת מעל העיר; שם בתחתית, בבור עמוק, בזוהמת הדין, תרכון ללדת את הילד, שם תבנה לבד את הפנים השלמים, מרותקת לגופה, מקיפה עצמה במילות תפילה, ותספר לו כשייוולד את כל האותיות והשורות והמשפטים, תדריך אותו בכל הצירופים, יחד הם יעמדו על ההר ויצרפו שמיים לארץ, היא תלמד אותו את שפת הנשימה שלה, שפת אם, תשלוף עט ומחברת לרשום את כל הצירופים והלחשים, דק־דק, שורות, שורות, מחברת על מחברת, שפה שבורה, מגמגמת, קדמונית, סוף כל הלילה, סוף כל הניסים, זה הייעוד שלה, עכשיו היא מבינה, והוא יודע איפה למצוא אותה אם רק ירצה, מציץ בין השדרות החרבות, והיא תושיט לו טבעת, אצלה, איתה, תמיד.