הילד, בעצם כבר כמעט נער, החזיק את האפרוחים בכפותיו בזהירות ובחמדה. כמעט שלא זכה בהם. הרבה קופצים היו על אפרוחי האווזים שחילקה המועצה למשקי בית לנאמני המועדון החקלאי. רכים יותר מליטוף של נערה, אף שטרם התנסה בכך. אביו היה כדרכו שוהה כגזבר בתל אביב. רק אימו שהתה בבית כברוב ימי השבוע, והציצה בו עכשיו מהחלון כשאסף את קורות העץ מן החצר השוממה להקים לאפרוחים בית.
הם היו שלו לבדו. הוא קרא לאחד מהם קלמן ולשני זלמן. כעבור זמן לא רב יכולת לשמוע אותו במדרכות המושב קורא להם במלוא קולו: “קלי, זלי”, כשאִימן אותם ללכת אחריו לצרכנייה, לדואר, לסניף הנוער המקומי. הם לא נראו עוד רכים ומלבבים כמו בתחילה. את פלומתם הזהובה החליפו נוצות לבנות ארוכות. הם היו מגוחכים כמתבגרים. אבל הנער היה מאוד גאה באווזיו, שהיו למעשה אווזות.
הבוקר הוא לא יכול היה להיפטר מהם, גם בדרכו לישיבה התיכונית.
“השתגעת, מה קורה פה?” ניסה השומר לעצור בעדו ונופף מול האווזים במקל.
“קלי, זלי,” נזף בהם הנער, אבל האווזים לא ויתרו ובקול גדול התנפלו על השומר שנס בבהלה.
“הביתה, הביתה” הפציר בהם הנער, אבל האווזים משולהבי המלחמה לא ויתרו והתנדנדו אגב הליכתם ישר אל הכיתה.
האווזים געגעו בעומדם תחת הלוח. כיתת הבנים נאלמה דום. הנער שעצר בפתח כבש את פניו בקרקע. אבל הרב מנחם אמר בקולו האחר, הלא־מלמְדי: “ברוך בואכם, נפש חיה”.
הנער הרים את ראשו. הרב מנחם היה ידוע בקולו הכפול: הקול האחד היה חמור וקפדני, מעביר רטט של אשמה ופחד, אבל קולו השני, זה שהשתמש בו עכשיו, היה חם וחברי. אולי בגלל זה התייחסו אליו המורים האחרים במעט זלזול, והתלמידים בבלבול.
האווזים נענו בגעגוע, לשמחת ליבם של תלמידי הישיבה.
“תסתלקו, תסתלקו,” זירז אותם הנער במחיאת כף. והאווזים משום מה שמעו לקולו, אחד אחד עברו בדלת החוצה.
אימו של הנער הביטה בו בשובו מבעד לחלון המטבח, כאם סיסרא. היא שלחה מבט עוין גם באווזים, רואה בהם מעין בזבוז. הנער ידע מניין הגיעה אימו ומה שעבר עליה בילדותה, ולכן ניסה שלא להתנגח בה ולא לעורר את לשונה החדה. את הביצים היפות הגדולות שהטילו האווזים היא קיבלה בשמחה. כל מה שהיה קשור במלחמה ברעב, קשר אותה “לשם”, לשנים ההן, שמעולם לא דיברה עליהן, אבל רבצו עליה מבלי שניתן היה להתעלם מהן.
התקרב יום בר המצווה של הנער. כצפוי, הוזמנו בני המשפחה, ולנער עצמו קנתה אימו חולצה לבנה, סנדלים ומכנסיים עם חגורה. אפילו אביו חזר מהשליחות בתל אביב. פרחי הגינה זרעו את כתמיהם האדומים סביב הבית, והשמש גם היא התלטפה עם שיחי הגדר החיה לאות אביב.
והנה הגיע היום. בבוקר, בדרכו לחזור על הדרשה פגש הנער בביתו של הרב מנחם את אחייניתו. היא באה כנראה מצרפת, הואיל ודיברה צרפתית. הנער לא יכול היה לשוחח איתה, גם אם היה מעז. אבל גרבי הניילון שלה היו מסעירים מאוד. הבנות שבמושב לא הכירו אפילו באופנה הזאת.
בדרכו הביתה היה הנער כבוש בהרהורים מעין אלה, וכשנכנס בבגדיו החגיגיים עבר בו רגע של חג. הוא חש שהעולם מאיר לו פנים. הנה עוד רגע יישבו לשולחן. מהמטבח נישא ריחו הטוב של התבשיל. פניו של הנער חוורו, נכון, הוא לא ראה אותם בשובו.
“אימא,” הוא התחיל, טרם גמר להגות את המילה וכבר ברח החוצה והקיא את נשמתו. הוא ישב שם מבלי שידע זמן ארוך או קצר, ואז חזר חזרה.
“איפה הילד?” שמע את אביו שואל, “מה קרה לו?”
והאורחים הֶחֱרו אחריו, “איפה הוא? איפה הוא? לאן הוא הלך? זו המסיבה שלו”.
גם אִמּו, שהייתה לבושה בגדי חג ועליהם סינר, תלתה בו לרגע מבט שהוא לא העז לקרוא אותו. אביו הבין כנראה ראשון במה מדובר, והפציר בו במבט, כאילו תלה את המשפט באוויר, “בן, אל תעשה סקנדל. אתה יודע מה הסיפור”. והנער אכן ידע, זיכרון הרעב הוא שהופך כל דבר אפשרי למאכל.
ישב ליד השולחן, מנסה להסתיר את הדמעות שכיסו את פניו. ואז בעומדה בראש השולחן והסיר בידה, מחלקת את המנות, היה עליו לבחור: יכול היה מכאן ואילך לשנוא אותה לנצח, אבל משהו ברגע ההוא דחף אותו מבלי שידע מה הוא אומר, “אימא, תביטי בחלון, תראי”, ואמנם להקת אווזי בר עברה שם במעופה, יוצרים את *החץ שמכוון קדימה.
“כנראה,” אמר הילד מנסה להתגבר על הרטט בקולו, “שהאווזים שלנו הצטרפו אליהם”. חלף רגע והאווזים נעלמו מהחלון.
[תמונה.24 כיתוב: נועם שפירא, ללא כותרת
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.