כל בקר אני יושב כמה זמן ליד הכלוב של השועל הלבן. יש כאלה שחושבים שזה נורא לשים חיות בגן החיות. גם אני חושב. לכן אני הולך לשם יותר. כמו לבקר את אחי בבית הסוהר ואת דוד שלי בבית חולים למשוגעים. חולי נפש מיוחדים מתמודדים. נפגעי נפש. תשושים. יש עוד הרבה שמות יפים או יפים פחות. אני פשוט קורא להם שועלים.
השועל הלבן אולי הוא גור. יש לו עיניים כחולות והוא עושה רונדלים. נע ללא מעצור רץ בכל המסלול ושוב מתחיל מהתחלה. לא נעצר, לא קולט, לא מבין, לא רואה. דרוך לרוץ. מצד שני לפעמים מרוב שהוא רץ, אני מתחיל לבכות וסר הצידה. הולך הביתה. זה לא ניתן לעצירה.
הוא רץ במרחב כמו שאוגר רץ על גלגל בכלוב פלסטיק קטן. המרחב גדול לכאורה. הוא קיבל שם גבעות, חומות, מערות ומנהרות ובריכה קטנה ובית מסתור, אבל בכל זאת המרחב הזה מוקף.
היום יש סערה בחוץ וכל העצים משתוללים. הסערה עוברת על כל הארץ. אני אוהב ימים כאלה. בימים כאלה אין הבדל בין ירושלים לתל אביב ולא בין באר שבע לנהריה או עכו או חיפה. הסופה מפזרת בחוץ ומכנסת בפנים.
אני יושב כאן בלי נטאשה. לעיתים קרובות יותר ויותר בזמן האחרון התחלנו לעשות הליכות בוקר יחד, ואז היינו נכנסים קצת לפארק החיות. היא התמוטטה. היא אף פעם לא הייתה באמת נטאשה הגדולה. למרות שרצתה. אמרתי לה מזמן שהיא משחקת משחק מסוכן. אבל נטאשה רצתה כל הזמן לעסוק בדברים הגדולים.
נטאשה קרסה בבת אחת. בבת אחת פגשה אותה ההתמוטטות שעליה כתבה ואיתה התמודדה כל החיים. לזר אומר: יש אנשים שנשפכים לבפנים כמו מגדלי התאומים שקרסו לבפנים. זה נראה מבחוץ יציבות של פלדה, אך שכשהתלהטה היא נמסה לבפנים. יש כאלה שכשהכול מתמוטט הם נשפכים החוצה. לא קורה להם כלום.
יש אנשים שיודעים משהו והם רצים אליו. יש שיודעים משהו והם בורחים ממנו. ויקטוריה שהיא המורה של חלק מאיתנו וגם נטאשה מאוד החשיבה אותה תמיד אומרת יש אנשים שרצים אל גורלם ויש אנשים שבורחים ממנו. בסוף מתברר שאלה שברחו מגורלם הגיעו אליו יותר מהר מאשר אלה שרצו לקראת. אני אומר שיש סוג שלישי, השבויים, הם רצים במקום כמו השועל הלבן.
רק כשהכול נגמר אתה יודע אם אדם שרץ היה במנוסה, היה שבוי או שרץ כדי להגיע. מבחוץ כל ריצה נראית אותו דבר. אבל זה לא שהכול נגמר במוות. הכול נגמר בדיוק ברגע שהאדם חושב שגילה שהוא רץ אל גורלו. שהוא כל הזמן בורח או שהוא שבוי. זה לא אומר שהתגלית נכונה, אבל ברגע שאדם מרגיש שגילה את המנגנון שלו, באותו רגע מתחיל המוות שלו. זה בלתי נמנע. הוא מתחיל למות. למרות שהיית יכול לחשוב שגילוי יוביל להארה, זה כמעט לא קורה לרצים או לשבויים.
אחרי הצהרים אני הולך לעזור לאבא שלי בצורפות. נותן כמה שעות עבודה בעשיית תכשיטים וכלי כסף שהוא מוכר בחנות שלו בבני ברק. בלילה אני לומד. כמה שאני מסוגל. נרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה, ואני לומד כימיה ופילוסופיה. זה הבסיס לכל.
אני זוכר את הרגע הזה שעוד ישבתי עם נטאשה ודיברנו, ועוד לא ידעתי שהיא פתחה את הדלת הסגורה של החדר הזה שבו אין רצפה שאין קרקעית – רק פיר עמוק שלתוכו נופלים ושהיא עומדת על שולי בולען שמתרחב. כך זה היה.
אנחנו בעצם שני בני אדם… שלושה או ארבעה. בבושקה. הבובות האלה שהן אחת בתוך השנייה. אדם בתוך אדם, זה מה שאנחנו, רק שלא אצל כולם זה אותו הדבר. יש כאלה שבתוך הבובה יושבת עוד אחת אותו דבר רק קטנה יותר וכך עד אין סוף. אבל יש כאלה שבפנים יושבת בובה אחרת, עם פרצוף אחר משהו שונה, לפעמים אפילו חייתי, לפעמים רודן עם שוט, ואז מתחיל להיות מפחיד. אבל מבחוץ הכול נראה אותו דבר.
כשהייתי קטן הייתה אצלנו בשכונה את המכולת של “מה לא”, אני לא חושב שזה היה השם האמיתי של החנות קראו לה אולי “הכול זול” או “שפע טוב” או כל דבר אחר אבל כולנו קראנו לו אדון “מה לא”. הוא היה מתקשר לאמא של ילדים ואומר גבירתי הבן שלך פה עכשיו, והוא לוקח המון חטיפים ושוקולד ולחם וגבינה צהובה וסרדינים ובמבות ומה לא, לרשום? את אומרת לרשום הוא לקח הכול ומה לא הוא לקח. שהיית בא ושואל אותו יש שוקו הוא היה אומר: אתה רוצה שוקו, שוקו אתה רוצה? כשהיית אומר לו לרשום, הוא גם היה שואל לרשום אתה אומר, אתה אומר לרשום?
אני זוכר שחשבתי שזה משהו כזה של אשכנזים שהם מדברים כפול. אם יש לך זקן לבן ופאות קטנים מאחורי האוזן וחלוק שחור כמו של אשכנזים שעובדים חנוונים במכולת לא כשהם הולכים לבית כנסת בשבת, אז אתה בטח מתרגם הכול מיידיש, כשאתה מדבר עם הילדים מהשכונה שהם כולם כורדים או עירקים או סמך טיתי"ם שכאלה, ואז בטח שביידיש הכול כפול, וזה גם סגנון כזה לוודא שלא מרמים אותך.
בבושקות חיות שבתוכם יש בבושקות מתות.
התקשרתי לויקטוריה לספר לה שנטאשה איננה. היא נדהמה. כל אחד ראה מבחוץ רק את השמחה והעדינות שלה. מאור פנים. באותה מידה יכלה ללמד ריקוד. איך זה יכול להיות השבועיים שלושה שבהם נטאשה דיברה איתי יותר ויותר, וניסיתי לעודד לתמוך ודיברנו שעות ולא הרגשתי או האמנתי או לא יכולתי למנוע את זה שהיא מרצונה תפתח את הדלת שתמיד פחדה, שהיא תיפתח ותלך אליה מרצון.
בגדול לא ממש ידענו מה חיבר אותנו באותו פרק זמן שבו היינו נפגשים. זה התחיל בשיעורים של ויקטוריה שבדרך כלל לא ידעה מי מכל התלמידים והאנשים שהיו מגיעים אליה, היו מתחברים ביניהם. אחרי שפעם אחת חזרנו ברכבת לתל אביב ודיברנו כל הדרך, התחלנו להיפגש שם, בתל אביב. אז פעם אחת הסתבר שגם ויקטוריה מגיעה לשם פעם בשבוע, ומדי פעם היינו מתראים בגן או הולכים לאכול משהו.
אנשים עשויים מחומרים שונים. יש מזכוכית, יש מבטון, יש מחמר, יש מקרטון, זה בערך כל הסיפור. העיקר הוא החומר. יכול להיות אותו מבנה סיפור דומה והכל, אבל אנחנו לא באים מאותו חומר. כל מגדת עתידות משיכון סלע תגיד לך את זה.
יש פרק זמן קבוע שבו ההדף של תופעה מסוימת נגמר. אצל כל אדם זה שונה. ברגע שזה קורה מגיע הסוף. נדבקנו אחד לשני טוב טוב באותם שנתיים משונות שבה כל אחד נדד בין כמה ערים בארץ. ויקטוריה בדיוק ברחה כי הכול התמוטט במשפחתה ונעה בין ירושלים לצפת שם לימדה במכללה ובירושלים עבדה במשרה נוספת. נטאשה בדיוק נסעה כל הזמן לירושלים בכדי למכור את בית הוריה, אני הייתי מגיע לעבוד בגבעת רם, זאת הייתה אשליה נחמדה להשתמש בדברים ולנוח מזה שהם משתמשים בי, ולזר עבד על תערוכה ובינתיים התאהב בירושלים, והיה בורח מתל אביב אליה וההיפך.
היינו ביחד נער אכול מבפנים, שתי נשים שונות מאוד אבל חכמות נורא מכל מה שאני מכיר, ואני שאני לא יודע מה לומר על עצמי חוץ מזה שיש לי עשרה אחים ושמגיל אחת־עשרה אני מנסה למצוא לי את הדרך. דרך למה אני לא בטוח. וחוץ מזה גם אם הייתי מוצא אולי הייתי מאבד את זה שוב.
נטשה כשהייתה קטנה הייתה עובדת בחנות בגדים מפוארת במדרחוב בן יהודה והיא גם הייתה אחראית על הכול עוד כנערה. פעם סיפרה לי איך שבערב הייתה אוספת את הפדיון ושמה אותו בצרור קטן שהייתה קושרת מחביאה בחזה והייתה רצה כל הדרך הביתה, כי פחדה שמישהו יעקוב אחריה וישדוד אותה. והיה נדמה באמת שהיא רצה כל החיים ולא עוצרת. וכאילו לא שדדו אותה אף פעם והיא שדודה.
יש עוד כלובים בגן החיות שאני הולך. יש את הקופים שעצוב לי איתם. אבל עם השועל אני ממש בוכה.
אם תראה בלילה פרפר צבעוני כתום נגיד או ירוק־כחול ואפילו לבן אני חושב שהוא יהיה זוהר בגלל הצבע ובגלל החושך. ואם תדליק את המנורה ויהיה שם עש לילה בוודאי תיזכר איך הנשמה נמשכת אל האור כמו עש שרוצה להתאבד אל השמש.
אנחנו כולנו היינו ילדי שמש. מזותומרת, היינו משומשים. זה מה שהיה איתנו כל אחד בילדותו היה משומש. היה לו הורה או גדול שהשתמש בו. ואז נהיינו ילדי שמש כאלה שמחפשים כל הזמן הארה שקורעת ולפעמים חלק מאיתנו טבעו עמוק בבוץ והשתמשו בכל חומר עד שנדפק להם המוח ולא ידענו מה אנחנו עושים, ואיך זה שגם ויקטוריה ונטאשה איתנו. אין כל חדש תחת השמש אמר קהלת, והמקובלים אמרו כמו שויקטוריה הסבירה, שיש חדש מעל השמש. ויק ונט הן רצו לראות את השמש בלילה ואת הלילה בשמש, זה מה שאוסף אנשים שעברו כוויה להבין אחד את השני.
זה ריק בפנים כמו בור בלי תחתית, ואז אתה שותה ושותה להגיע אל הלמטה של הדברים למצוא את החור דרכו הכול נוזל ואוזל. או שאתה מספר לעצמך שזה מלא, ואתה כל הזמן ממלא את זה בדברים ובשמש, אבל אז כשאתה נופל, אף אחד לא בא ולא תופס אותך באמצע הנפילה אין דבר כזה ואתה נופל עוד ועוד ועוד. בלי סוף.
[תמונה.56 כיתוב: נועם שפירא, ללא כותרת
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.