מה זה הדבר הזה? היא שואלת את הרופא. לרצות כל כך. לרצות עד כלות. לרצות לא להיות.

מתי? הרופא שואל.

פתאום, היא אומרת. באמצע יום בהיר. שמים. תכלת. ענני נוצה. ופתאום תרנגולת מנקרת בערמת זבל.

נעורים, היא אומרת. הנאות. בריאוּת. חדוּת השכל. ערנות העין. תשוקות. נגיעות. הגיגים. מורכבוּת יוצאת מן הכלל. תעלומות שיש עוד לפתור. יופי טמיר מעבר לאופק. חלב ודבש מן ההרים. גבעות מתמוגגות. מלכויות שמים. ופתאום, היא אומרת.

יצרים? הוא שאל.

פתאום רק יצר אחד באמצע הלא־כלום.

איזה מהם? הוא שאל.

כמו תרנגולת מנקרת בערמת זבל. אבל עריצה, אלוהים. איזו עריצות.

חכי במסדרון, הוא אמר.

רק תגיד לי מה זה הדבר הזה?

צריך לחשוב, הוא אמר. זה לא מהיום למחר.

כן, היא אמרה.

הוא נראה בן־אדם רציני.

לפעמים היא ניסתה בלי אוכל. זה היה אפילו נעים. עד גבול מסוים. קלות התנועה. עצמות הלחיים. השקיפות. הסבלנות. להימוג מרגע לרגע. כרטיס לכיוון אחד. האופק ומה שאחריו. גלישה חרישית. אט אט. ללא מעצורים. הבהוב אחרון.

עד גבול מסוים זה היה נעים. לא כשהתחילה לחיות במוות. לא אז. או או.

שניהם – זה התיש אותה. זה העמיד הכול על הראש. עכשיו היא הייתה במוות וההזיות היו על החיים. הזיכרון של מי שהייתה פעם המשיך לקרטע לצידה כמו עוף מוזר במדבר צייה.

הרופא אמר: קחי את עצמך בידיים.

כן, היא אמרה. הוא נראה רציני. הוא נראה בן־אדם עם כוונות טובות. הוא נראה מעוניין.

כן, היא אמרה.

החיים זרמו בתוך גופו במעגל סגור. אבל היו כמה פתחים קטנים שדרכם אפשר היה לראות אותם מפכים, מלבלבים. דרך העיניים, למשל. מקומות כאלה. אפשר היה לראות אותם זורמים, את החיים שבו.

כן, היא אמרה, אבל –

בפעם הבאה, הרופא אמר.

הכיוון ההפוך התאים לה יותר. המטרה הייתה זהה. מכת חיים. הלם אנרגיה. מטביע אותך בתוך עצמך. עוד עוד ועוד. ממתקים. עוגות. תופינים. גם דברים מלוחים. למה לא? כל גל מתעלה על עצמו. בולע את קודמו. כופתאות. כיסונים. פשטידות. מכת מוות. הכול או לא כלום.

מי חשבת שֶאַתְּ? היא שואלת את עצמה.

חשבת להתכווץ למהות שבמהות? מסוגפת? סחופת רוחות? ערער בערבה? מלאך בלי כנפיים?

בינינו:

אַתְּ מכל ענקי של פודינג שוקולד. חבית של שמנת מדשדשת על שתי רגלים בצקות. את אוניה עמוסה קצפת פונץ’־בננה. מתנהלת בכבדות בביצת מי אפסיים.

חכי במסדרון, הוא אמר.

במסדרון טייל בחור עם שברים ברגליים. קליק קלאק קליק קלאק. לפעמים הוא חשב שהוא עכביש וצחק בקלילות כשהתנדנד על הקביים.

על ספסל ישבה בחורה שמנה שחייכה כל הזמן. היא לא ידעה ממה היא סובלת.

זה יכול לקרות באמצע רחוב סואן, היא אומרת להם, לבחור ולבחורה. בשוּק, בית קפה. תחנת אוטובוסים.

פתאום ריח יערה. פתאום וילון שקוף. לא חשוב מה. פתאום חלון גבוה.

אופס, אין לדעת.

הבחורה השמנה חייכה.

או בשדה ירוק. או באחו. או בשיפולי גבעת כלניות. פתאום התהום קוראת לך, אופס!

“ממעמקים קראתיך יה”, חייכה הבחורה השמנה.

או מול חלון ראווה מלא עוגות היער השחור. היער הזה פתאום. השחור שמציף אותך. אין לדעת. אולי להתמלא שוב בקרם שוקולד? זה תהליך. זה לא מהיום למחר. אולי משהו מהיר יותר. אופס, מפה לשם.

גלולות? אולי הפעם, אין לדעת. אולי יותר ממאה? מאתיים?

“וגם כי אבוא בגיא צלמוות…”, חייכה הבחורה השמנה.

בתיק שלי כתבו אובדנית. אפשרות שעומדת על הפרק. יום יום. רגע רגע. כמו כדור אש בין הידיים. כמו נבואה שמגשימה את עצמה. כמו סימן חקוק על המצח. כמו שיממון שאופף אותך בלכתך ובבואך. האבדון מנופף לך בידו מכל פינת רחוב. השמים אפורים. נמוכים. הרימי יד ותגעי בהם…

אופס! חייכה הבחורה השמנה, כמה שאת מדברת.

את צודקת. משפט־שדה. גזר דין. הוצאה להורג. חד וחלק. לערוף. אופס וגמרנו. עבודה נקייה. שיהיה שָקֶט. מה שמגיע – מגיע. למה החמקנות.

למה הפחדנות, החלקלקות, החידלון וההתחסדות. למה להיאחז בציפורניים. לגמור ודי. לצאת בכבוד. להוריד את המסך. תם ונשלם. להוריד את המים.

לְמה מחכים במסדרון?

התחלתי לשרוף, היא אומרת לבחורה השמנה. מראה לה את היד. גם את הזרוע. רוצה לראות את הכתף? לא חשוב. את לא חייבת להקשיב. אני אעשה את זה בחושך. במרתף אפל. איש לא יידע. הכל יתגלה לאחר מעשה. אפילו בלי מכתב. ככה טוב. אני אהיה גם התליין וגם – – –

– – – לא, זה לא. בלי קליק קלאק. אני יודעת. שמעתי את זה בסרט. בסטריאו. רק לא זה. על תדברו אתי על חֶבל. מה קרה לכם? תעזבו אותי! משתוקקת לחיות אני!

זה מה שאתם לא מבינים…

אז קחי את עצמך בידיים, אמר הרופא.

שלךָ?

שלךְ

ואתה?

את צריכה לרצות, הוא אמר. רק את.

איך זה יקרה? היא שואלת.

אם את לא רוצה – איש אינו יכול.

איש אינו יכול, היא חוזרת.

אפילו לא טיפ טיפה? מעט שבמעט? אפילו לא פירור של קמצוץ?

רק את, הוא אמר.

אופס, אז הכל חוזר לנקודת ההתחלה. אפילו לא גרגר חול בין מיליארדי הגרגרים? אפילו לא זנב כוכב בגלקסיה רחוקה? אפילו לא שבריר שבשבריר של הנחה? אז הכול חוזר לנקודת ההתחלה. אולי תלמד אותי לרצות, היא לחשה.

זה לא מהיום למחר, הרופא אומר. צריך לחשוב. וחכי במסדרון. ורק אַת יכולה. ואיש אינו יכול בשבילך. וקחי את עצמך בידיים. ואני לא קוסם.

במסדרון היא מחבבת את הבחור שחושב שהוא עכביש. הוא חושב, חושש, ושוב חושב.

הוא רואה את עצמו צונח מעל מגדל. צניחה חופשית. בלי קוּרים.

מגדל העיר. מגדל דוד. אולי מגדלי הכנסת, אם יש דבר כזה.

בפעם הבאה. כשהשברים ברגליים יתאחו, הוא אומר לעצמו בתקווה.

בינתיים הוא מדדה הלוך ושוב. והבחורה השמנה עדיין לא יודעת ממה היא סובלת.

אני לא מה שאתם חושבים, היא אומרת לבחורה השמנה ולבחור.

גם אני לא עכביש, אומר הבחור עם הקביים. אני רק נופל בלי להרגיש.

נופל נופל נופל על הכביש.

אופס, מחייכת הבחורה השמנה.

נופל ומחריש. זה מתיש.

זאת לא בחירה שלי. זה לא מה שאני רוצה, היא אומרת להם. הכול יכול להיות רגיל לגמרי. לפעמים אפילו נפלא. ואז פתאום התרנגולת, אתם יודעים.

היום נתנו כנף לארוחת צהריים, מחייכת הבחורה השמנה.

תרנגולת, עכביש – הכל מושפע מהכבידה, מדדה הבחור עם הקביים, קליק קלאק.

אני לא מה שאתם חושבים. הייתי ילדה. אני כמעט נערה. רציתי. אני רוצה. זה לא ויתור. זה כואב, אתם יודעים. זה עטלף מעופף במערה טחובה. זה עולם הפוך עלייך. עוד נשמה באפנו, היא פונה אל הבחורה השמנה.

נולדים אנחנו כדי לחיות, חולמים. מקווים. אילו רק מישהו. לא יודעת. אי אפשר אפילו להגות את זה. משהו חייב לקרות. זה יבוא, אני יודעת.

כוכב שביט. הר געש רדום, אולי, שיתעורר פתאום. משהו בטח רוחש בבטן האדמה. מה – הלבה לא רותחת שם מיליון שנה?

יש בי כוחות. אני מציירת. ומנגנת מנדולינה. אוהבת חיות. שוחרת שלווה. פעם כתבתי שיר. המון אני הולכת ברגל בגשם. מדברת עם זקנים. צופה בכוכבים…

הלך הבחור עם הקביים ועלה על מגדלי הכנסת. היה דבר כזה. אלה לא היו מגדלים, אמנם. זה היה מלון רב־קומות והוא עלה לקומה התשיעית, הפעם. ליתר ביטחון. והוא צנח כמו עכביש. אבל בלי הקורים. הוא נמרח על הכביש.

אמבולנס בא. מאוחר מדי. היא בוכה. היא מעריצה את הבחור עם הקביים. היא ממאנת להתנחם. היא מקנאה. היא מקווה.

גם לו אמרת לקחת את עצמו בידיים? היא שואלת את הרופא.

גם לו אמרת לחכות במסדרון? ושאיש אינו יכול ושהוא צריך לרצות? ושאתה עוד צריך לחשוב ושזה לא מהיום למחר?

במסדרון יושבת עכשיו רק הבחורה השמנה ומחייכת. הבחורה השמנה והיא.

היא שואלת את עצמה מה הפתאום הזה באמצע יום בהיר. שמים. תכלת. ענני נוצה. מה זה התרנגולת הזאת המנקרת בערמת זבל. לאן הלכו הנעורים. הבריאות. חדות השכל. ערנות העין. התשוקות. הנגיעות. ההגיגים?

“מעפר אתה…” מחייכת הבחורה השמנה.

והאובדנית עולה לרגל אל קברו של הבחור עם הקביים. בגשם. ברוח סערה גם. משתטחת על האבן הקרה. לבה נחמץ מצער. הלך ועשה את זה. ועכשיו הוא תחת אבן. היא מקשיבה. אין קול ואין אוושה. רק הרוח באורנים. היה ואיננו. מה זה הדבר הזה? למי תשובה. למי נחמה.

והרופא נראה בן־אדם עם כוונות רציניות.

מה זה הלא־כלום הזה? היא מתעוררת בבוקר אל עולם עגול שיש בו הכול.

והיא על קרקעית צחיחה. מעולם לא ידעה מֵי מעיין זכים. ומישהו גזר: אין לך חלק ונחלה. היא מביטה סביבה. אין קול ואין אוושה. מאין גזר־הדין? האם זו תורשה? או אולי סביבה? אולי משהו שקרה מלכתחילה? מישהו הסתכל עליה בעודה בעריסה. העיף מבט בעיני הכול או לא כלום. וכמו סכין שרט שריטה סמויה במוחה. והיא עדיין לא עשתה דבר. רק קלטה מסר דק. בלתי נראה. מתוך ערפל של בוקר. בין יניקה ליניקה.

האם יש בית־דין עליון? אולי אפשר לערער. להגיש בקשה.

אני מבקשת לאפשר לי ליהנות מפירור של עולם עגול ומושלם. אני לא אעשה נזקים. לא ארעיש. לא אפריע את הדממה. אני אשתלב. אני אהיה בסדר. יש בי דברים. אני לא רק שלילית. בעצם אני אחרת. מבפנים אני אוהבת. יש לי הוכחות. אני יכולה להביא עדים. יותר מֵאוהבת. זו אצלי התמכרות. חסידה גדולה אני של העולם הזה. של המלאות. של השלמות. מעדיפה את הכול על הלא כלום מאז ומתמיד.

האם את מוכנה להתפשר? מחייכת התובעת הכללית העליונה.

השאלה קצת מבלבלת. אין לי תשובה.

קצת תעוזה, אומרת התובעת הכללית העליונה.

אולי אני אצא לרכוב על סוסים, היא מעיזה.

רעיון, אומר הרופא.

אולי אני אקרא שירים, אנגן במנדולינה. אשיר מזמורים. אטייל על הגבעות. אפסל בשעות אחר הצהרים. אדוג דגים.

לא הכול בבת אחת, אומר הרופא.

רק תן לי משהו: חוט מהסוודר. כפתור. ציפורן. ריס. הבל נשימה. שבר חלום. מנגינה.

תן לי הבטחה. אולי בעשור הבא. בגלגול הסופי. בממלכת הנצח. בחשכת יערות הגשם. אולי בקצה קצווי ארץ. מקץ כל הדורות. באחרית הימים.

בלילה ראיתי להב גיליוטינה נוצץ בחושך. קול לא נשמע. עמדתי על הברכיים בראש מורד. חיכיתי. הייתה דממה. ואילו צעקתי, האם היית בא?

חכי במסדרון, אומר הרופא.

והבחורה השמנה עלתה על חומת העיר ואופס קפצה. ושברה את עמוד השדרה. אמבולנס בא. עכשיו היא משותקת בטיפול נמרץ. שמע ישראל, היא מחייכת.

היא מעריצה את הבחורה השמנה. היא ממאנת להתנחם. היא בוכה. היא לא מקנאה. היא עוד קצת מקווה.

אולי תטייל קצת במסדרון, היא אומרת לרופא. קליק קלאק קליק קלאק.

אולי תשב על ספסל ותחייך כמו בחורה שמנה שלא יודעת ממה היא סובלת. ותסתכל על חלונות בקומה העליונה. ותהיה קצת עכביש.

אולי תהיה שמים. תכלת. ענני נוצה או מגדל דוד? מגדלי הכנסת קומה תשיעית? או עוף מוזר מקרטע במדבר צייה. פודינג שוקולד. ערער בערבה. מלאך בלי כנפיים?

קח את עצמך בידיים, היא אומרת לרופא.

אם אתה לא רוצה, איש אינו יכול.

זה לא מהיום למחר, היא אומרת לו.

וצריך לחשוב ורק אתה יכול וחכה במסדרון, היא אומרת לו.

ואופס, בפעם הבאה – שלא תופיע אם אתה לא קוסם.

הסיפור הופיע בקובץ סיפורי המחברת, ‘זית הזהב של הקוקטייל הציוני’, בהוצאת ‘פרדס’.