א.    🔗

לילה אחד עלו החמורים לירושלים. הם נכנסו מן הכביש הראשי העולה ממערב. כיוון שהגיעו באמצע הלילה, בתחילה לא ראה אותם איש, וחלף זמן רב עד שהבחינו בני העיר במציאותם. העיוור היה למעשה הראשון לראות אותם. כיוון שעמד ברמזור מכיוון בית־חינוך עיוורים לכביש הראשי ולא שמע כלל תנועת מכוניות, אלא דווקא נעירות חמורים, הבין שחמורים עלו הלילה לירושלים, ושמע כי רבים הם.

חודשים ארוכים אחר כך ניסו להבין מאין הגיעו אותם חמורים, וכיצד התקבצו ועלו יחד בשיירה אחת לירושלים, ולמה עלו דווקא בכביש מספר אחד, אך איש לא מצא לכך את התשובה. במקום זאת שמחו שבאותו לילה כשהודיעו בחדשות, באופן בלתי צפוי, כי נגמרו מקורות הדלק בעולם ואין עוד שימוש במכוניות, הגיעו לירושלים מניין חמורים כמניין משפחות ירושלים. כך רק התחזק אמונם של תושבי העיר כי ניסים קורים בירושלים, ולכל משפחה בירושלים היה חמור לנהוג בו, ואין גודלו או כוחו נקבעים על פי עושרה של המשפחה.

ותמו הפקקים ברחובות העיר.

 

ב.    🔗

בתחילה הייתה ארץ ישראל באפריקה. וכך אברהם הלך מאסיה לאפריקה, שכבר לקחה לשם פרעה, ועל כן נקרא אברהם העברי, שעבר מאסיה לאפריקה. וכל מה שלימין השבר הסורי אפריקאי נקרא אז אסיה, וכל מה שלשמאלו נקרא אפריקה. ובא משה רבנו והעביר את ארץ כנען לאסיה בחציית ים סוף. ובא יהושע בן־נון ובחציית נהר הירדן החזיר את כנען לאפריקה, שהיו בני־ישראל מתגעגעים לאפריקה. בא נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא והחזירה לאסיה. שט רבי יהודה הלוי מספרד לארץ ישראל והחזיר את שתיהן לאפריקה. קם רבי סאלם שבזי והפכה לאי, שצריכים האנשים ללמוד לשחות או לצלול או לצוף כדי לגעת בשעריה. בא ביאליק וניסה למשוך האי שיהיה אחד מאיי אירופה. בא ביבי ומשכה שתהיה אחד מאיי אמריקה. הלכה אמירה הס מבבל לבגדאד, הלכה על המים מבגדאד לירושלים לאלקודס, ועלה הים וירד הים ושבה ארץ ישראל מן האוקיינוס האטלנטי לחופי הים־התיכון, והתחברו אסיה ואפריקה ליבשת אחת על מסמר ירושלים.

 

ג.    🔗

בלילה באה משטרת ירושלים ולקחה את א' לבית המעצר המרכזי של ירושלים. הושיבוהו בתא מעצר מאחורי שבעה שערים ושבעה שומרים. הוציא ספר התפילות שהיה עמו. כשהתפלל תפילה ראשונה נפתח השער הראשון ונרדם השומר הראשון. כשהתפלל תפילה שנייה נפתח השער השני, ונרדם השומר השני. וכך עד תפילה שביעית שנפתח השער השביעי, ונרדם השומר השביעי. יצא א' את בית המעצר המרכזי של ירושלים בהילוך איטי ובקומה זקופה כמי שיוצא מתוך שלו ויוצא אל שלו, ולא כמי שבורח. אף כחתן מחופתו. בא אל ביתו וראתה אותו אשתו נ' וצעקה: מה אתה עושה כאן. סיפר לה כך וכך. אמרה לו: חזור אל בית־המעצר ואל תא המעצר, שלא יבואו לכאן השומרים לחפשך, ובעוון הבריחה יסגרו עליך השער זמן ארוך שבעתיים. אמר שלא ברח, וכן יוכל לברוח שוב, ושמעו השוטרים דופקים בדלת. פתחו השער לשוטרים, ואלו נכנסו וצעקו: כיצד תברח מבית המעצר של ירושלים? אמר להם: ספר תפילות יש עמדי, קראתי תפילה ראשונה ונפתח שער ראשון ונרדם שומר ראשון, וכך עד תפילה שביעית ושער שביעי ושומר שביעי, וקורא אני עתה בתפילה ונחזה מה יקרה. הניחוהו השוטרים בביתו ולא לקחוהו עמם לבית־המעצר.

 

ד.    🔗

באותו לילה חלם א‘, ובבוקר סיפר החלום לאשתו נ’: חלמתי שבאתי על פתחו של בית־אסורים, והסוהרים לא הניחו לי להיכנס. אמרתי להם: כאן ביתי. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד האסירים שהכירני שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע קולי. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי להיכנס לחצר, אך אסרו עלי להיכנס לתאים. לאחר מכן חלמתי שתי פעמים שאני בתוך בית־האסורים בתאי ומבקש לצאת ממנו, והסוהרים לא מניחים לי לצאת. אמרתי להם: ביתי בחוץ. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד מחברַי החופשיים שראיתי מעבר לחומה הנמוכה שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע את הקול. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי לצאת לחצר, אך אסרו עלי לצאת לעולם.

 

ה.    🔗

באותו לילה חלם ראש העיר ירושלים, ובבוקר סיפר החלום ליועצו: חלמתי שירושלים תהיה לאספלט, מגרש חנייה גדול, ומי שראה בה פעם תאנה, ומי שראה בה זית, ומי שראה בה כרם, יראה מכוניות במגרש ענק, עד קצה האופק, כמו מרכז קניות בעיירה אמריקאית שלווה. בירושלים יפתרו כל בעיות החנייה של ארץ ישראל, אולי בארץ ישראל ייפתרו כל בעיות החנייה של העולם, הארץ כולה תכוסה אספלט, כי הפתרון הוא באספלט שירגיע סוף סוף את המריבה על קודשת האדמה, שתיעלם.

 

ו.    🔗

אחרי ששמעה נ‘, אשתו של א’, חלום בעלה סיפרה לו חלומה: חלמתי ששיירת חמורים עלתה לירושלים בכביש מספר אחד ממערב, ובראש החמורים רכב המשיח על ראשון החמורים, וכאשר הגיע לעיר הניח את חמורו, את החמורים כולם, והלך לרחוב הנביאים ברגל, ושם מצא לו חדר להתאכסן בו, ושם הוא ישן עכשיו ומחכה לחסידיו. ועוד אינו יודע שהוא המשיח.

אמר לה בעלה: אצא ואחפשו.

 

ז.    🔗

א' רצה להיות תלמיד חכם, אך בינתיים היה כותב סיפורים, ועדיין לא מצא מורה שיהיה תלמידו וחסידו, ובינתיים היה כותב את מוריו. לקח עמו שורות שכתב, אולי יעניין בהן המשיח ויקרא לפניו את שכתב:

מעשה בשני תלמידי חכמים שיצאו מתלמודם וראו באדמת חצר בית המדרש אצבע עולה מן האדמה. אמר הראשון לשני: נקדש אותה? ענה השני לראשון: קדש אותה. הושיט הראשון לאצבע שווה פרוטה שבכיסו ואמר לה מילות הקידושין. שניהם צחקו למחזה ומיד יצאה מן האדמה שדה גדולה וצחקה להם: אותי קידשת, ועתה אתה נשוי לי ואסור לאחרות, ואני נשואה לך ואסורה לאחרים. צחקה ונעלמה, ושני תלמידי החכמים מעט צחקו, מעט פחדו, מעט שתקו.

עברו ימים ושבועות וחודשים וקיוו שכלל לא קרה דבר זה, ורק חלום חלמו ולא היטיב להם החלום. כשחלפה שנה קם תלמיד החכמים הראשון להתחתן, והכין חליפתו והכינה כלתו שמלת כלולותיה, והכינו הוריהם מלבושיהם, ובאו קרוביהם ושכניהם לחגוג. עמדו תחת החופה ועמד הרב לקדש אותם. יצאה אותה שדה מן האדמה ועמדה לפניהם לבושה גם היא בשמלת כלולות. צחקה בקול גדול עד שפנו אליה כל העיניים, ושמעו אותה אומרת לרב: אינך יכול לקדשם שזה כבר קידש אותי לפני שנה, ואני אשתו וכולכם באתם לחגוג בשמחת כלולותינו.

עמדו כולם נבוכים ולא ידעו מה לעשות. עמד תלמיד החכמים ואמר לרבו: המקדש שדה בחלומו מה דינו? ענה לו: אינה מקודשת. אמר לו: בסיבת החלום או סיבת שדותה? ענה לו: כי בחלום מדובר, ואם נתחיל לקדש בחלום אין סוף לדבר, שכל אחד יחלום שהוא מקדש מלכת אנגליה, ומה ננהג? אמר לו: ואם שדה היא, אין לה ממש, שהיא אוויר מתפוגג, ואני יכול לעבור דרכה, ודינה דין חלום. אמר לו: נסה לעבור דרכה. ניסה ונתקע בה כשם שנתקעים בחומת לבנים. אמר רבו: בני, הרבה מעשים עושים הנעורים, ואתה עודך צעיר, לך חייה עמה שנה, וראה אם ממש בשדים ואם לאו, ואם לאו אני מבטל נישואיכם.

הלך אחריה והשאיר כל החוגגים לעמוד. לקחה אותו לארץ השדים, למקום שאצבעות רבות היו יוצאות בשדה מן האדמה. אמרה לו: חש אתה לקדש אחת מהן? אמר לה: ואת מקנאה לי? אמרה לאו, שמשדה זה לקחתי האצבע שהעמדתי לפניך. שאל: ולא הייתה אצבעך ממש? אמרה: לאו. שמר בלבו שהינה בידו ההוכחה לפני רבו ויבטל נישואיהם. אך בינתיים סקרן היה לארץ השדים. אמרה לו שכדי שתיטול גופו לארץ השדים ממש, ולא למקום מעבר זה, עליה להופכו לשד, והבטיחה לו שתחזיר גופו לאדמיותו ועפריותו כשיבקש. התיר לה, ולחשה לחש ונגעה בטבורו עד שנעלם טבורו בתוך בטנו, שהסבירה לו ששדים אין להם טבור, ואחר הפך גופו לאוויר, וגדלו ידיו והפכו ארוכות ואצבעותיו הפכו ארוכות.

הביט בעצמו ושמח, הביט בעצמו ובכה. תהה על אוזנה כיצד מקיימים השדים מצוות ריבונם לפרות ולרבות. הראתה לו במחשבתה הדבר כולו וראה וצחק וראה ורעד. אחר כך קרבה אליו לעשות אותו מעשה, שדווקא השדה, כפי שהראתה לו, מביאה שני שדיה, והם חודרים לבטנו עד שהם מעברים לבו ונעשה בו נוזל סגול היורד אל בטנו ומתגבש לעוברי השדים, והזכר נושא אותם תשעה ימים בבטנו לפני שמטילם לתוך ביצים שהיא מכינה לו בקן בענף העץ. תפחה בטנו וחלם חלומות פחד מפני הלידה, וכשבא היום הזיע והיה קר, והראתה לו לטפס על העץ ולשבת מעל הקן ולהטיל השדים לביצים.

וחש שגופו נפתח ועצמותיו נחתכות ואשכיו נקרעים. עד שהטיל. כשסיים באה השדה לנשקו, והיה שוקע בגופה והיא שוקעת בגופו. שאל: וכמה נמתין עד שיבקעו מן הביצים? אמרה: אם תרצה יבקעו עכשיו. אמר: רוצה אני. נשקה לו ובקעו, והשמיעו קול צרחות. והייתה השדה נושקת לו כל הזמן הזה, ואחר מלטפת עיניו עד ששקע בתרדמה. חלם, וראה ילדיו גדלים, ובעבור יום עזבו את הבית ולא ידע אם בני אדם יהיו אם שדים. התעורר ושאל אותו למקום ילדיו, ואמרה שכבר הלכו למקומם, שאין השדים נקשרים בילדיהם. ביקש אותה להשיבו לארצו ולעולמו. הסכימה, אך הזהירה אותו מפני הכאב שיחוש כשישוב להיות בשר. ביקש שוב, וכאב כל בשרו.

לבסוף קם והוא עדיין במסיבת החתנים, ואינו יודע אם ארכה המסיבה שנה, וכבר זקנו הוריו וזקנה כלתו, או התכנסו ביום שנה למסיבתם לחגוג בשנית. הלך אצל רבו, אמר לו רבי, בידי ההוכחה שלא היו נישואיי לשדה נישואי ממש. שאל אותו מהי, והסביר לו כיצד הביאה אצבע שאינה אצבעה, משדה אצבעות שבארץ השדים, והוא קידש והתכוון לאצבע, וכלל לא הייתה השדה חלק מן האצבע. כשאמר זאת עלתה השדה, ולא היו שאר האורחים רואים אותה, אלא רק הוא רואה אותה. ואף כשפנה לראות פני כלתו, ראה השדה, ואף כשהביט בעיני כלתו, הביט בעיני השדה.

והחלה השדה בוכה, ואמרה לו, וקולה מגיע רק עד אוזניו שלו, שמברכת היא כל הברכות שיתברך בהן עם כלתו שיינשא לה, והיא תתפוגג ותחלוף מן העולם, אף מעולם השדים, כאשר יינשא לאישה אחרת ויבוטלו נישואיהם, שהייתה היא השדה המיועדת רק לו, ואף יתפוגגו ילדיהם תולדותיהם, והוא ישכח ולעולם לא יזכור ימי נישואיהם ומראה פניה. הביט במראה פניה, ומה שהיה קודם נורא היה יפה בתכלית היופי. לא יכול היה לעמוד בפני יופי זה שיכלה, ונטל הטבעת שביקש לקדש בה כלתו, וקידש בה השדה, ואמר לה: איה העדים? והביאה ילדיהם שיהיו העדים, וקידשה. נגעה היא בטבורו עד שעבר עמה לארץ השדים, וכל אורחיו עדיין עומדים במסיבת החתנים.

 

ח.    🔗

הגיע א' עד מקומו של משיח, שהיה שואל כל החולפים ברחוב הנביאים איה מקום המשיח, והיו מביטים בו כאינם יודעים האם הוא שרוי בדעתו או שאינו שרוי בדעתו, אבל כששאל איה האיש שבא אמש בגפו ושכר חדר אחד ברחוב הנביאים מצאו לו לבסוף האיש והמקום. דפק על דלתו אחרי שהתבונן בעץ האגס שהיה עומד בחצר שממנה נפתח אותו החדר, ולבסוף פתח משיח הדלת והכניסו בלי מילה. היה עומד וקורא בספר, והספר כתוב בפיוטי רבי שלום שבזי, ופנה משיח אל א' וקרא לפניו בקול:

אעלם, יא אייה אלחכים, דע, אתה החכם, אד’א כנת פהים, אם מבין אתה, אן מא ראית פי דיואן אלשירות, כי מה שתראה בדיואן השירות, בלסאן ערבי חביבי, כ’לילי, בלשון ערבי אהובי, ידידי, לא תצ’ן חס וחלילה אנהו דברי חשק, לא תחשוב ח"ו שהוא דברי חשק, כמא שסוברין המינים שאינם מאמינים. אלא המשורר, בין ר' שלום שבזי בין שאר המחברים שירות ותשבחות, נצנצה בהם רוח הקודש וראו כי רוב ארץ תימן אינם בעלי תורה, ורובן הולכים בנימוסי הגויים ושומעים דברי נבלות ודברי זנות בימי אידיהן ושמחין ומשוררין ומרקדין עם הגויים ועם הנשים עד שבאין לידי עברה. כיוון שראו החכמים האלה כגון רבנו שלום בן יוסף שבזי וחבריו שהיו בימיו, עמדו וחברו שירות בלשון ערבי, כדי להבדיל אחיהם מן האומות, והייתה כוונתם לעורר הקץ ולקרב הגאולה. וכל מה שזכרו בלשון חביב, אהוב, או ודוד, ידיד, או כ’אל, דוד, רמז למשיח. ומתוך צער שהיה מצטער אבא שלום בן יוסף שבזי על אריכות הגלות ועל רוב גזרות שאומות העולם גוזרים על ישראל היה מעורר הקץ ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ושכינתו, אולי יזכה ויבוא גואל בימיו, והיה מסדר השיר בתפילתו כאילו הם שני אהובים שהם מתפוגגים זה עם זה וכוונתו לעורר המשיח, אולי הגיעה השעה ונשלם הגלות. ואלו הדברים לשם מי שאינו בקיא בתורה לבל ייכשל ויאמר שהם דברי חשק ומליצה. אבל מי שהוא תלמיד חכם, התורה והמשנה והקבלה ודברי חכמים יספיקו לו להבין, ודי למבין.

 

ט.    🔗

בינתיים הייתה יושבת נ' בביתם, ומצאה סיפור, שאמר המחבר שאולי זכר אותו מספר ‘הקומדיה האלוהית’ של המחבר האיטלקי, אולי מספר אחר, ושם נכתב שישנו מקום מיוחד בגן עדן ובו חלון פתוח אל הגיהינום, ומטובו של האל הוא מניח לכמה מיושבי גן העדן לשמוע הקולות הנוראיים העולים מן הגיהינום, ואם הם מתקרבים הם גם מריחים את הריחות הנוראים, ויחידים שבהם גם מעיזים להביט ממש במראות הנוראים דרך אותו חלון. וסיפר המחבר שכשסיפר לחברו הסיפור אמר שאינו חושב שאצל דנטה מצויים הדברים, אלא דווקא אצל אחד המקובלים. אבל כדי להוכיח קרבה בין דנטה למקובלים סיפר אותו חבר ששני חתולים לאשתו ולו, לאחד קראו לוריא ולשני דנטה, שבאחד ראו סימני ענווה ובשני סימני גאווה, וכשבא לוריא לקראתם הם קוראים: האר“י בא, וכשמתרחק לוריא הם קוראים: האר”י הלך.

 

י.    🔗

סיפר משיח לא' שמצא טעות בספר שהוא מחזיק, כי אין ספר שאין בו טעות. כמובן שלא יכול היה לדעת אם טעות סופר כאן, טעות מעתיק, טעות עורך או טעות מדפיס, או טעות שלו שאינו מבין מדעתו. תיקן הטעות בעותק הספר, והוא מבקש לפגוש מי שערך הספר, להציע לו תיקונו ולבררו, האם כך בכתבי־היד, והאם תיקון שתיקן נכון.

קרא לו א' משיח, הרים משיח גבותיו כאומר, מה קורא אתה לי בשם זה שאינו שמי, שהיה שמו הרגיל ח‘. אמר לו א’, הרי אתה המשיח, שנכנסת לירושלים רכוב על חמור, ואף אשתי בלילה חלמה החלום שאתה נכנס לירושלים בראש שיירת חמורים, והנה אתה. התפלא משיח שידע א' על אודות רכיבת החמור, ולא ידע דבר על שיירת חמורים שבא אחריו, ורק אמר, כבר מנעוריי קבעתי לי שיום אחד אעשה הרכיבה מן הגליל לירושלים על חמור, והנה עשיתי זאת, וחשבתי שיהיה מסע זה לזכר נעוריי, שעתה אני בן ארבעים, אבל הנה נזקק אני להינפש בחדר בירושלים ברחוב הנביאים ולשבת על כיסא שכרית רכה מונחת עליו, כי לא ידעתי בנעוריי שהרוכב על חמור לירושלים טחוריו יענוהו.

הבטיח א' לצאת ולקנות למשיח רפואות לטחוריו, ועוד הבטיח שיברר עניין שיירת החמורים, אם יש בה ממש אם לאו, ולא שקט לבו כל הדרך לביתו.

 

יא.    🔗

קנה הרפואות א', וכששב לביתו מצא חמור חונה מחוץ לביתם, ואף מחוץ לבתי שכניהם. הבין שכנראה בעניין שיירת החמורים שראתה אשתו בחלומה היה ממש. נכנס וסיפר לה דברי הפגישה עם המשיח, וסיפרה לו דברי יומה ודברים שקראה.

 

יב.    🔗

הלך שנית א' אל המשיח, והביא עמו התרופות ונתנן למשיח, ונ' באה עמו להכירו, אם ראתה אותו בחלומה. ונכנסו לחדרו, והחליפו שלומות, ופתח א' ואמר, אמת היה דבר שיירת החמורים, הנה באנו עדייך עתה רכובים על חמור שחנה ליד שער ביתנו, וכך כל בני ירושלים עתה. פתחה נ' ואמרה, מכירה אני פניך שראיתי אותך בחלומי, וסיפרה החלום אף ביותר פרטים ממה שסיפרה לבעלה.