בירור מקומו של הסיפור הטריוויאלי בסיפורת הישראלית איננו יכול להידחות עוד. ארבע סיבות כופות לעשות זאת. הראשונה: מאז אמצע שנות השמונים נמצא הז’אנר הזה בשיגשוג מתמיד בספרותנו. הדבר מתבטא במספר הכותרים מסוגו שרואים אור מדי שנה ובהצלחתו לגרוף למחנהו גם כותבים, שבעבר שקדו על כתיבה שאפתנית יותר וגם הגיעו בה להישגים נאים ביותר (כגון: שולמית לפיד שהסבה את כתיבתה מרומאנים היסטוריים, “גיא אוני” ו“כחרס הנשבר” לספרי־בלשים שבהן מכהנת כדמות ראשית עיתונאית של מקומון בדרום, ליזי בדיחי. וכן: יצחק אורפז בקובץ הסיפורים “אהבות קטנות, טירופים קטנים” ונתן שחם בקובץ הסיפורים “נקניקיות חמות”). השנייה: בתחרות הקשה על תשומת־לבם של הקוראים כובש לעצמו הז’אנר במהירות מקום, שמבחינה אבסולוטית אין הוא ראוי לו, על־ידי דחיקת רגליהם של ז’אנרים איכותיים ממנו. השלישית: בקרב מקבלי ההחלטות בתעשיית הספר גוברת הנטייה להעדיף את ספרי הז’אנר הזה, במקום להסתכן בהדפסת פרוזה, שסיכוייה להימכר במהדורות־ענק קטנים בהרבה. וכבר יותר ויותר מו"לים נוטים להדפיסם גם במסגרת סדרות, שבעבר הקפידו על ברירת הטקסטים שישולבו בהן. שילובו של הז’אנר במסגרת ספרות איכותית יותר חושפת קוראים לתכונותיו הבינוניות. לתהליך הזה יש השפעה מצטברת על השחתת טעמו הספרותי של הקורא ועל החלשת רצונו להשקיע מאמצים בקריאת ספרות טובה יותר. והרביעית: הז’אנר משתרש והולך דווקא בקרב מספרות חדשות (בתיה גור, עופרה עופר, אילנה ברנשטיין, עירית לינור ואחרות). עובדה זו פוגמת בתופעה מלבבת, שהחלה להסתמן בספרותנו בשנות השמונים: הגידול במספר הסופרות.

להשתרשות זו של הסיפור הטריוויאלי תרם מסע שיכנוע אגרסיבי, שבו נטלו חלק פעיל בעלי־עניין שונים, שרצו להכשיר את הז’אנר, כדי לשלב אותו בספרות הקאנונית. בלטו ביותר במסע זה כותבי הסיפורים הטריוויאליים עצמם, שגיבבו נימוקים בשיבחה של כתיבתם (וזה עדיין מעשה מובן מאליו). הצטרפו אליו מדי פעם אנשי־אקדמיה מפוהקים, שמנסים בכל הזדמנות לחרוג מאלמוניותם בעזרת נגיסה בנושא עסיסי ומעט שערורייתי יותר מהנושאים שהם נידונים לעסוק בהם בדרך כלל. אלה כינסו יום־עיון מיוחד ובו, כמנהגם, תיקנו מעוות ממושך, ולמען התקבלותו של הסיפור הטריוויאלי בספרות הקאנונית תרמו מסות של אידיאולוגיה, פואטיקה וטרמינולוגיה – אותו להג אקדמי, המסוגל בהבל־פה לשנות סדרי בראשית ולא כל שכן להכשיר טריפה (וזה כבר מעשה בלתי־אחראי).

להצלחתו של הז’אנר תרם גם רפיונה הנמשך של הביקורת הספרותית, שברוב מוספי־הספרות בעיתונות היומית הופקדה־הופקרה זה מכבר לסקירותיהם של דליטנטים, שהתמחו ביכולת לחרוץ משפט נמהר ביריעות קצרות (רצנזיות־מיני). כותבים כאלה מעדיפים טקסטים שקל להם להתמודד איתם, והללו נמצאים להם בשפע בספרות הטריוויאלית. כך הם משליטים את טעמם הבינוני־עד־רע על קהל רחב במסווה של ביקורת ספרותית (וזה בהחלט מעשה שראוי לגנות אותו). בולטת מכולן בזחיחות־דעתה בתחום זה דווקא מבקרת ותיקה ומנוסה, יהודית אוריין, שבסידרה של רשימות חזרה והכריזה שנקעה נפשה מהסיפורת הרצינית. זו מייגעת אותה – הצהירה – בתביעותיה הלשוניות, הרעיוניות, בתיחכום דרכי־הסיפר ובעומס הסמלים והמוטיבים, וכדי להחיות את נפשה – היא מבכרת עליה את הסיפורת הקריאה והמבדרת מהז’אנר הזה (וזה כבר מעשה שאינו מובן ואיננו אחראי וגם ראוי לגינוי).

השאיפה אל הממוצע    🔗

מה מאפיין את הסיפור הטריוויאלי ובזכות אלו תכונות הוא מוגדר כז’אנר סיפרותי נפרד? יותר מכל בולטת בו השאיפה אל הממוצע. שאיפה זו מתבטאת בכל רכיביו של הסיפור הזה (הנושא, הדמות, העלילה וכדומה) ובכל רבדיו של הטקסט הטריוויאלי (הלשון, הרגש, המחשבה וכדומה). ההתמקדות בבינוני ובממוצע מסירה מדרכו של הקורא את כל הקשיים האפשריים שממתינים לו בז’אנרים אחרים. בצדק נחשב הסיפור הטריוויאלי ליותר ידידותי כלפי הקורא מיתר הז’אנרים. הסיפור הטריוויאלי מעגל עבורו את החידודים ומלטש למענו את החיספוסים. הסיפור ינהל את הקורא במשך כל מהלך הקריאה בדרך המישור הבטוחה ובמסע השווה לכל נפש. את הסיפור הטריוויאלי ניתן להאשים בהרבה מגרעות, אך פחות מכל אפשר להאשימו בהטרדת שלוותו ובהסערת נפשו של הקורא.

הסיפור הטריוויאלי מתמקד בדמויות ממוצעות, דמויות “מן החיים”. הוא יציב כ“גיבור” העלילה את השכנה מעבר לדלת, בדירה הסמוכה, את האיש הסועד בשולחן הסמוך במסעדה וכל דמות יגעה שחייה דומים ביותר לחיי הרבה קוראים. כלפי דמות כזו חש הקורא סימפטיה מיידית והוא גם מסוגל להזדהות בקלות עם בעיותיה. הביוגרפיה הפרטית של דמות כזו, שבדרך כלל אמורה לייחד אותה במקצת מיתר הדמויות, אינה גוזלת מהיכולת הייצוגית שלה עבור הקורא ומהאפשרות לחוש כלפיה אהדה. בסיפור טריוויאלי הפרטים הביוגרפיים של הגיבור הם כה ממוצעים (אופיו, ערכיו, השכלתו וכדומה), שהקורא לא יתקשה להרגיש כאילו מספרים ממש עליו או על מי שהוא מתאווה להיות.

הסיפור הטריוויאלי ממקם את העלילה בזירות־התרחשות צפויות ומוכרות לקורא מחיי היום־יום שלו: הספסל בגן, הדירה בבית המשותף, רחובות העיר המגובבים בפסולת, בית־הקפה המנוכר, שבו נועצים היושבים מבטים זה בזה מתוך שיעמום ואולם הקולנוע החשוך, שהנכנס אליו נספג באפלתו בחברת זרים. כאשר מדובר במקומות כאלה, מסוגל הקורא לשחזר בקלות רבה את מראם, את ההווי שטיפוסי להם ואת החוויות שניתן לחוות בהם. תהליך שיחזורו מחדש של מקום מהמלים המתארות אותו כתמונה מוחשית – תהליך זה כרוך, כמובן, במאמץ גדול מצד הקורא, אלא אם כן הקל הסיפור על השתלבותו המהירה ונעדרת הקשיים במציאות הגיאוגרפית והנופית על־ידי מיקום העלילה בזירה המוכרת לו היטב, כפי שהסיפור הטריוויאלי נוהג לעשות. בעלילות שמתרחשות בזירות־התרחשות בלתי־שיגרתיות ובלתי־מוכרות נתבע הקורא להשקיע מאמצים גדולים כדי להמחיש לעצמו את המראה של המקום מהתיאור המילולי שלו בטקסט.

כמו המקומות כך גם הדמויות בסיפור הטריוויאלי תהיינה ממוצעות. בזירות כאלה יזדמנו לגיבורים בני־אדם צפויים: שכן, בעל־מכולת, מלצר, מעביד, מכר ממקום העבודה, קרוב־משפחה או זר, שמחפש גם הוא להפיג את שיעמומו־בדידותו. יתר על כן: כל דמות צפוייה כזו תתואר בתכונות השכיחות ביותר בהתאם לעיסוקה ולסוג הזיקה שיש לה כלפי הדמות המרכזית בעלילה. מלצר יהיה ארכיטיפ של כל המלצרים שבעולם. ובכל בית־דירות בעיר הגדולה ירוכז תמיד המבחר של השכנות האופייניות. דמות חד־פעמית, שבאופייה מצטלבות תכונות סותרות באופן בלתי־צפוי, נחשבת בסיפור כזה לתביעה שאין להציבה בפני הקורא. שאיפת הסיפור הטריוויאלי היא להעניק לקורא את התחושה, שהוא חכם ומנוסה דיו להבין את טבע האנשים. לכן יימנע הסיפור הטריוויאלי מהבכת הקורא על־ידי הפגשתו עם אנשים, שטבעם הוא חידתי, מורכב וקשה לפיצוח.

עלילת סיפור טריוויאלי תהיה פשוטה ומובנת. גם בדרך בנייתה, במידת הסיבוך שלה ובסבירותה הסיבתית תתאמץ עלילה כזו להיות ידידותית לקורא. העלילה הטיפוסית בסיפור טריוויאלי תצורף מסידרה של סצינות ברורות (קונקרטיות־ריאליסטיות), מפורטות ומלאות (מימטיות־ויזואליות). סצינות כאלה מעניקות לקורא יכולת להתערות במהירות במקום ובמה שמתרחש בו. הסצינות יאורגנו בסדר קווי, מן המוקדם אל המאוחר. סדר כזה מצייר את העלילה בעיני הקוראים כעלילה הגיונית וסבירה.

הסיפור הטריוויאלי יעסוק בפרובלימה, שקוראים רבים מתלבטים בה בעצמם או שהיא מוכרת לרבים מהם מסביבתם. איתור מהיר של הקושי עוזר לקורא להזדהות עם הסיבוך שהדמות הבדוייה נתונה בו. בזכות זאת מרגיש הקורא, כבר בשלב מוקדם של הקריאה, שניסיון החיים שלו עשיר דיו כדי להתערב בסיבוך כזה ולהשיא עצות למחברו של הסיפור, כיצד להתיר אותו בהצלחה. סיפוקו גדל בשל כך ויהיה גם שלם יותר. סיפור טריוויאלי מעניק לקורא את ההרגשה הנעימה, שהוא חכם מהגיבור הספרותי, ולפיכך הוא רשאי לשפוט אותו ולהדריכו אל חוף־מבטחים. וממש לא ייאמן, אך מחבר של סיפור כזה לא ישתטה להתיר את הסיבוך בהתרה שונה מזו שהקורא שיער או שאף אליה, אלא אם כן הוא מבקש לכרות את הענף שהוא יושב עליו, או להמית באיוולתו את התרנגולת שאמורה להטיל למענו ביצי זהב.

בסיפור טריוויאלי יתרחשו הרבה אירועים שיגרתיים, צפויים וידועים לקורא מניסיונו. השפעתם של אירועים מסוג זה יכולה להיות הרסנית ליסוד המתח בעלילה. כאן נקלע כותבו של סיפור טריוויאלי למבחנו הקשה ביותר. עליו למצוא מוצא בין תביעות סותרות של הז’אנר: מצד אחד ההכרח לקיים את המתח בסיפור, על־ידי הזנתו באירועים מעוררי סקרנות, ומצד שני ההכרח שלא להדיר את מנוחת הקורא יתר על המידה, על־ידי מאורעות “מזעזעים” שכאלה. רוב הסיפורים הטריוואליים ייחלו מהסתירה בעזרת מתכון בדוק: הם ישלבו בעלילה כמות מספקת של מאורעות “מזעזעים”, אך כדי להרגיע את הקורא ישללו את מוסריותם. כך יכולה, למשל, גיבורת הסיפור הטריוויאלי להדרדר לזנות או ללדת מחוץ לנישואים, ובלבד שמעשים שערורייתיים אלה יגוּנוּ מוסרית או יוסברו באילוצים של כוחות גדולים מכוחה הדל. לא היצר של האשה, אלא תמימותה ונבלותו של הגבר דרדרו אותה למעשים האסורים. מיונם של אירועים כ“טובים” ו“רעים” ייעשה אף הוא על־פי הנורמות המוסריות הממוצעות בחברה, שרוב הקוראים מחזיקים בהן.

מאמץ נוסף של הסיפור הטריוויאלי להצטייר כידידותי לקורא יתגלה ברמתו הלשונית. לשונו של סיפור טריוויאלי לא תכביד על הקורא לא בהיקף הלקסיקאלי, לא בניסוח תחבירי מפותל, לא במבעים אירוניים ולא בסגנון פיוטי. לשונו של סיפור טריוויאלי תהיה תקשורתית מאוד, כדי שהקורא יוכל לרוץ בטקסט ולהקדיש את כוחו לגופי־דברים, לבעיותיהם של הגיבורים. תימלול גבוה מדי של הטקסט עלול לייאש את סוג הקוראים שנוהה במיוחד אחרי הסיפור הטריוויאלי – קוראים שאין להם סבלנות להשתהות במהלך הקריאה ולהפיק מטקסט ספרותי גם איכויות שאינן טמונות רק בסיפור־המעשה שלו.

שתי תופעות חמורות    🔗

רוב המחלוקות המביכות בין הביקורת המקצועית ובין הקוראים נוצרות סביב הערכתן של יצירות טריוויאליות. בעיני הביקורת, יצטייר הסיפור הטריוויאלי, בצדק, כסיפור בלתי־מתוחכם וצפוי מדי. היא תנסה להסביר את ההבדלים בינו ובין הסיפור שמגלה מאמץ רוחני־יצירתי, להעמיק אצל הקורא את החוויה ולהרחיב את הכרתו. אך חרף מאמציה לא תמיד מצליחה הביקורת המקצועית לשכנע את הקוראים בצידקת שיפוטה. למרות אופיו הבנאלי מתחבב הסיפור הטריוויאלי על קהל קוראים רחב בגלל התאמתו לטעם הממוצע. כאשר מתעוררת מחלוקת כזו מגיעה הביקורת למבחנה האמיתי. לה זהו מבחן כפול: מבחן למקצועיותה ומבחן למנהיגותה. תחילה זוהי הזדמנות עבורה להבדיל בין מבקרים בעלי־טעם ובין מבקרים שטעמם נוטה, כמו שבשבת ברוח, להתיישר לפי טעמם של הקוראים. אולם אחר־כך זהו גם מבחן למעמדה של הביקורת כמנהיגות רוחנית בתרבות: האם היא מנהיגות רופסת, שנכנעת ללחצם של מונהגיה ומתרפסת בפני טעמם, או שהיא מסוגלת לנהל את המאבק על עמדותיה באומץ־לב ציבורי ומתוך יושר פנימי.

עם זאת, הקלות שבה יכולה הביקורת לדרוס את הסיפור הטריוויאלי מצדיקה לומר כמה דברים שקולים על המקום הראוי לו בספרות. האמת ניתנת להאימר, שלא כל היצירות שמוגדרות טריוויאליות נכתבו ככאלה. לפעמים נקבע גורלה של יצירה בתולדות הספרות על־ידי סיבות חיצוניות וסביבתיות. נושאים, דמויות, התרחשויות, מוטיבים, מסרים רעיוניים וכדומה, דרכם להישחק מהר בהמשך התפתחותה של הספרות. כך קורה, ששנים לאחר פירסומה מתברר פתאום, שיצירה איבדה את רעננותה ואת מקוריותה בגלל ניצול־יתר של תכונותיה השונות על־ידי יצירות מאוחרות. תהליך כזה מעיד יותר מכל על אופייה הדינאמי של התרבות, שאין היא מדשדשת במקום אחד, אלא עוסקת בכיבוש מתמיד של אתרים חדשים, המפענחים את טבע האדם ואת טבע העולם. גריעת ערכה של יצירה במבחן הזמן היא, ללא־ספק, מסיכוניה הבולטים של הכתיבה. סופר איננו מסוגל לשער במהלך הכתיבה אלו הפתעות צפויות לו מצד עמיתיו בדור, ולא כל שכן אין הוא יכול לשער את מהירות ההתבלות של יצירתו בתולדות הספרות על־ידי מושפעים ישירים ועקיפים מכתיבתו.

יתר על כן: באופן מעשי גם אי־אפשר להתנזר לחלוטין מתכונות, שהסיפור הטריוויאלי נוהג לנצלן דרך קבע. ובעיית נושאי־הכתיבה תוכיח זאת בקלות. ישנם נושאים שתמיד ינוצלו ניצול־יתר בספרות – נושאים שמראש עלולים להפליל כותב יותר מאחרים בשיגרתיות ובחוסר־מקוריות. כגון: מיכשולי האהבה, מתחים בין אבות ובנים, מאבקים בין יורשים, מלכודת הרוע לתום, פגיעה של החוק והמשטר באדם חף־מפשע וכדומה. כתיבה על נושאים כאלה מצטיירת כהיטפלות מחודשת לנושאים שהפכו לבנאליים מרוב עיסוק בהם. כנגדם, נושאים פחות שכיחים בספרות, כגון: מעשי גבורה, שאיפה להצטיינות, חריגוּת, בעיטה במוסכמות וכדומה, מבטיחים לכותב את תהילת הרצינות, החידוש והמקוריות. ראוי, אם כן, להיות זהירים ביותר. אסור להוציא משפט נמהר על יצירה בעטיין של סיבות חוץ־ספרותיות שכאלה.

מי שהירבה בקריאה יודע, שהאבחנה היא אך ורק כמותית. אי־אפשר לחדש בספרות כמעט כלום בתחום התימאטי, וגם בתחום ה“איך” מתגלים חידושים של ממש במקרים נדירים ביותר. הרגשת חידוש היא לרוב בהשוואה לקיים בסמוך לנוכחי. בתולדות הספרות ניתן תמיד למצוא את הדוגמאות הקודמות, שמפריכות את ראשוניותו של החידוש. התאווה לחידושים בספרות, שבשמה מניפים את החרב הלטושה הזו, את האשמתה של יצירה בטריוויאליות, עלולה לפעול כבומרנג, אם אין היא מנוצלת אך ורק למקרים הראויים באמת לגינוי. ואלה הם שניים: המקרה של כותב חסר־כישרון, המבקש להתהדר בתואר סופר על־ידי חיקוי נוסחתי של תכונות, שלהנחתו יחבבו אותו מהר על קוראים רבים. והמקרה החמור ממנו: של כותב מוכשר, שהחל לייצר טקסטים כאלה ממניעים מסחריים או פירסומיים. כאן מדובר בפופוליזם ספרותי, בסופר חסר־אחריות שבחר להזנות את הספרות. תפקידה של הביקורת לטפל בחומרה בשתי התופעות.

להוציא את המקרים האלה, שאותם צריך לגנות ולהוקיע, כדאי לנהוג זהירות בהוקעת כל נגיעה בנושאים “מן החיים”, בדמויות ממוצעות, בעלילות המסופרות בפשטות ובלשון דיבורית. עם כל הקושי מוטל על הביקורת להבחין מתי אלה הם מגופי־הדברים ביצירת ספרות ומתי הם נוסחה ליטראלית של הכותב. לא כל רומאן קריא חייב בהכרח להיות ירוד, וגם פופולאריות של רומאן בקרב קוראים עדיין לא פוסלת אותו מבחינה ספרותית. אין זה הכרחי, שכל אימת שרומאן מקורי נמכר בארץ בעשרות אלפי עותקים, תיצמד מיד להצלחתו התופעה המבישה של החשדתו בירידה לטעם ההמונים. “ההמונים” האלה אינם עשויים מעור אחד ופרט למבקרי־ספרות נמצאים ביניהם קוראים, שהסיפור הטריוויאלי הכרחי עבורם כגשר לספרות תובענית יותר ואנינת־טעם יותר – ספרות שמסוגלת לרגש ולהסעיר את הדמיון והמחשבה.

לכן אינני שולל את התפרסמותם של רומאנים “ממוצעים” או “עגולים” או “קריאים”. גם במגבלותיו הקשות של הז’אנר ניתן להפגין כישרון ולכתוב יצירה ראוייה. הישג כזה אפשרי, אם הכותב מצליח לעקוף את המיכשולים העיקריים שבפניו: את מיכשול המלודרמאטיות ואת מיכשול הסנטימנטליות. היכשלות בשניהם מוליכה לקיטש ספרותי. אך מעל לכל חייב סופר, המבקש להציל יצירה כזו מבינוניות, להותיר תכונה אחת בבעלותו המוחלטת והרחק מהממוצעות: את הלשון. בעזרת התימלול הלשוני מסוגל סופר לרומם סיפור שבשאר תכונותיו הינו טריוויאלי. “הפשרה” הזו חייבת להיות מקובלת על הביקורת, כי גם עליה לזכור, שהספרות איננה נכתבת למענה בלבד, אלא כדי שרבים יקראו אותה. ועל כן צריכה ספרות לאומית להציע מבחר מגוון לכל יכולת לצרוך ספרות, החל מהפשוטה יותר וכלה במורכבת ביותר.

הדירוג בין הז’אנרים    🔗

המסה הזו איננה שוללת את הסיפור הטריוויאלי מכל וכל, כי להנחתי, מסוגל כותב להשיג הישג ספרותי נאה גם במסגרת כלליו של הז’אנר הזה. המסה מגיבה על תופעה מלאכותית, שמטופחת בסיפורת שלנו בשנים האחרונות, ואשר אין לה שום קשר לסובלנות כלפי סוגים שונים של ספרות. לא על עצם קיומו של הסיפור הטריוויאלי אני מתרעם, אלא על התלכדותם של בעלי־עניין בו להעלות אותו ממקומו הטבעי בהיררכיה של הספרות. הקפצת הז’אנר ממקומו בשיפולי סולם־החשיבות אל אחת המעלות בראשו עלולה לעוות את מושגי־הערך בשיפוט הספרותי, שעל שמירתם מופקדת הביקורת, אך גם הסופרים עצמם מעוניינים בהם במידה לא־פחותה. במשפט הספרות אין מקום לנימוסים חברתיים, כמו: קדושת השוויון, רחמי ההתחשבות וחסד הוויתור. מִבחנהּ של יצירה הוא לעולם מבחן הצטיינותה. בכל ז’אנר ניתן להצטיין, אך ישנם ז’אנרים שתביעותיהם להצטיינות גבוהות יותר מאלו שמצב הסיפור הטריוויאלי. עצם הכתיבה בז’אנר תובעני יותר איננה מבטיחה עדיין תוצאה שתוגדר כהצטיינות, אך קל יותר להשיג תוצאה נאה כזו בסיפור טריוויאלי, בז’אנר שתביעותיו הן הרבה פחות קשות. זו ההצדקה לשמירת הדירוג בין הז’אנרים, מול להיטותם של בעלי־עניין שונים לבטלו.

ועל כן ייאמר מעתה: קיים סולם המדרג את הז’אנרים על־פי ערכם. ובכל תהפוכות הזמנים תוצבנה בראש הסולם יצירות שנכתבו בז’אנרים תובעניים יותר בדרישותיהם, ובשלבים נמוכים יותר של סולם זה – יצירות מז’אנרים ממוצעים יותר. אך אם ז’אנר ממוצע מרים ראש, מחציף־פנים כלפי אחיו הבכירים ממנו ומנסה לדלג מעליהם ולכבוש לעצמו מקום שאין הוא ראוי לו – חייבת הביקורת להחזיר אותו למקום הראוי לו. קיימת זכות מלאה ליצירות ממוצעות להתקיים בצד יצירות מצטיינות, אך לעולם שיפוטה של יצירה חדשה צריך להיעשות תוך השוואה ליצירות שנכתבו בז’אנר שלה. יצירה טריוויאלית תוערך בהשוואה לבנות־מינה, אם לטוב ואם למוטב.