א    🔗

רבת־פנים ושונת־מראות היא הדרך מלב־יהודה עד עין־הכנרת, עולה הרים, יורדת בקעות, אצה בשפלה הצופה פני ים, מרצדת בעמק השוכן בעטרת־הרריו, מגמאה מרחב המתמשך לצללי גלעד. אולם באותו יום מלוהט, יום לווייתו של ב. כצנלסון, הדרך הארוכה הזאת, למן ירושלים, שבה יצאה נשמתו, עד תל כנרת שבו נטמן עפרו, מראה אחד שחזר בכל שפעת חליפותיה – כל מקום, אם הר ואם שפלה, שאחינו בוני־ארצנו ופועליה נחיתים בו, עמד עם רב או מעט, זקנים וצעירים, הורים ובנים, תלמידים ובני נעורים, ראשם כפוף, דגלם מורד ולבם יגון. בערים כירושלים ותל־אביב וביישובים גדולים כפתח תקוה וחדרה היו אלה המוניות המוניות; בכפרים, אם קבוצות ואם מושבים, היו אלה סיעות גדולות וקטנות, הכל פי הישוב ושיעור אוכלוסיו. ארוכה היתה שורת המכוניות העוברת בין טורי האבלים הניצבים לשני צדי הכביש, וכל מקום מצטרפות לה מכוניות אחרות, שאין לך כל יישוב ויישוב שלא ישלח שלוחיו ללוות את הארון עד אחרית דרכו.

ואם תשאל, במה זכה האיש שהיישוב כולו יצא ללוותו באחרון־מסעיו, שנערבו בו חזיון־אבל והפגנת כבוד, אל תפנה אל האנשים הנוסעים אחרי מיטתו או אל העומדים לצידיה. פנה אל הדרך עצמה והיא תספר לך, כי נסיעתו האחרונה בה באה בזכות הליכתו הראשונה בה. אכן, דרכו הראשונה לא היתה כדרכו האחרונה – לא בעם רב כזה, לא בין רוב יישובים פורחים כאלה. כי העם הרב הזה לא היה, והיישובים הפורחים האלה לא היו. מה שהיה היא חבורת צעירים, מעפילי־עם ושלוחיו מכוח שליחות עצמם, שראו את הארץ ורובה ככולה שממה, רק זעיר שם זעיר שם מושבה, וחלמו חלום בניינה, בכוח עצמם ובכוח אלה אשר יקראו להם ממיצר הגלויות. לא, כשהעלם הצעיר עבר בראשונה בדרך הארוכה הזאת, שהיתה רובה משובשת, כבר ראה כיצד יעברנה באחרונה – הוא ראה את העם הרב הזה, את ציבור הבונים ובנינו והוא אפילו צפה כיצד יוצבר אבק־היחידים לגוש־ציבור, ומה יהיו כלי־ליכודו. ולא זו בלבד שראה וצפה, אלא גם ידע, כי הוא והמעטים אשר עמו יעשו את המעשה הרב הזה. שעל כן היה אחרון־מסעו כמיסקר של מצביא, ראש צבא העבודה, לפני צאתו למנוחתו, למנוחת עולמים.

כי הוא היה מאלה, שעשו את העם הרב הזה, מאלה שבנו את היישוב הגדול הזה, את ציבור הפועלים על מפעלותיו, דרכו וכלי־ארגונו. ולא עוד אלא בחבורה של בני־גילו ואחי־עמלו, אנשי העלייה השנייה, היה הוא היודע בבירור, מה היא תעודת־החבורה. יליד בוברויסק, קהילה רוחשת חיים יהודיים, מגודל על תרבות ישראל וספרותה, מעורב בזרמי־הציבור התוססים ונישא בנחשולם, עשה חשבון עולמו שלו ושל עמו, חשבון נפשו, והוא הביאו, בשנת הכ"ג לימי חייו, לחופי ארצנו, לחבורת חלוציה. חבריו אומרים: ימים ראשונים צופה היה, מתבונן היה. מהם שסברו: הוא מתבונן, לברר לעצמו, אם יישאר ואם ילך. עתה הם יודעים כי טעות היתה בידם: אמת, הוא היה צופה ומתבונן אך כוונתו היתה אחרת – איך לעשות את החבורה הקטנה הזאת צבת ראשונה. כי אף שהחבורה, חבורת הפועלים העברים, קטנה, היא מפולגת – אלה למפלגה אחת ואלה למפלגה אחרת, והבסיס לעשייה מאוחדת או שלא נמצא עוד או שהיה קלוש ביותר. כיצד לאשש את הבסיס הזה, לעשותו יסוד מוסד – היא מחשבת העלם. הוא טעם טעמו של גורל עובד עברי בארצו בימים ההם לכל גיווניו – פועל בפרדסי יהודה ושומרון, בשדות עמק הירדן והגליל; היה מראשי השביתה הנודעת נגד האדמיניסטרטור של חוות כנרת; נפש החיה בוועד פועלי הגליל, שהוא גרעינה של ההסתדרות החקלאית. מרוחק משתי המפלגות וחיכוכייה יכול היה לתת דעתו ורגשו על קו־העשייה המאחד ולהגבירו ולטרוח באותם הארגונים, שראשיתם מצער ואחריתם תשגא מאד – הרי בהם כבר מקופל העוּבּר של הסתדרות העובדים הכללית.

ב    🔗

מעטים כבר ידעו בימים ההם, מה כוחות ומגמות גנוזים בעלם הצעיר, השופע חיות ופיקחות, יש בידנו עדות, עד מה הוקיר והיפלה אותו לטובה ולאהבה י. ח. ברנר. אבל הרבים נגלה להם האיש בכוחו וככוחו רק עם מלחמת העולם ולאחריה – חולם חלום מפעלות נרחבים ראה, כחבריו הבודדים, את פתרונם באניות הבאות, קרא לתנוּעת החלוצים בגולה ולביצור מחנה־העובדים בארץ. באהלו, אוהל חייל בגדוד העברי, ובאהלי חבריו נרקם שפיר־המעשים אשר רבו כן רבו. רוב כוח ומוח שיקע ברעיונו וחפצו – ליכודו של כל ציבור הפועלים, הרי קם חזיונו האחר, איחודו המעשי של ציבור־הפועלים בהסתדרות העובדים הכללית, גדול־המפעלים של תנועת הבניין העברית. לה, להסתדרות העובדים, ולחיזוקה, הקדיש יתר שאת ויתר עוז – כשם שהיא גדלה מכוחו, כך הוא גדל מתעצומתה, ודומה גידולה וגידולו אחד. יכולת וסגולות, שהיו גנוזות בו, יצאו עתה ונגלו – כוח עשייה שאינו יודע ליאות, כוח חשיבה שאינו יודע רפיון, כוח עומס שאינו יודע משא לעייפה. במה עשה ובמה לא עשה – כשם שראית אותו לפני שנים פועל העובד בגינת הירקות, מקהיל פועלי הגליל, דואג לניר ולמעדר, לפת ולספר לחבורה הקטנה, כך אתה רואה אותו עתה עודר במערכה הגדולה, ראש ופרנס לעם רב – הנה ראית אותו יושב על גליוני החוברות הקטנות, “קונטרס”, כלי מבטאה של מפלגתו שהוא עורכה; והנה אתה רואה אותו עוסק במוסדי כספים וכלכלה, אם “המשביר” ואם בנק הפועלים ואם “ניר”; הנה שמעת אותו נואם ומרצה באסיפת הסברה והנה הוא עומד ונלחם לדרכו בבימת ועידה וקונגרס, והנה הוא שקוד על הגליונות הרחבים של “דבר”, עתונה של הסתדרות העובדים, שהוא עורכו ומייסדו, או על גליוני הספרים שהוא מוציאם בהוצאת “דבר”.

ועניין “דבר” והספרים האלה הוא לא עניין גדול ביותר. כאידיאל ריחפו לעיניו – היה אומר – שלושת האידיאלים של אביו, שמת עליו קודם בר־מצוה, והיה נערץ עליו ביותר על שום יקר־סגולותיו, כוחו באופי, בתורה ובהלכה. ושלושת האידיאלים הם: יושב ציון, עורך עתון עברי, מו“ל. ושלושת האידיאלים האלה נתקיימו בו, בבנו, באופן נעלה: הוא ישב והושיב רבבות בארץ ישראל, הוא ערך עתון עברי, גדול עתוני היישוב ובימת הפועל העברי ופעלו, הוא היה מו”ל גדול – ההתחלה הצנועה סופה מפעל רב, הוצאת “עם עובד” על ספריותיה השונות, לגדול ולצעיר ולקטן, לשירה ולהגות, למחשבה ולדעת, אחרון מפעליו עלי ארץ.

ג    🔗

כגל אדיר של פעילות ועשייה היה, ונפלאו עליו קרובים ורחוקים – איך יודע איש אחד, והוא בשנותיו האחרונות ידוע חולי, לשאת רוב משאות אלה. קאריקאטורה נלבבה, שנדפסה בעשור ל“דבר”, הראתה אותו כמקפץ מכיסא לכיסא – הוועד הפועל של ההסתדרות, הדירקטוריון של הקרן הקיימת, הקורטוריון של האוניברסיטה, מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, המרכז לנוער, מערכת “דבר” – ואלה אינם עדיין כל המוסדות שהיה בהם חבר ורב, מדריך ויועץ, כשם שהמוסדות אינם אלא חלק מהשתתפותו בחיי העם והוויות היישוב. כי הנה ביתו בית ועד לחכמים ועסקנים, לנושאי עול הרבים ולגוררי גורל עצמם, נידחים וקשי יום. אוזן שומעת, איש שיחה, ובייחוד איש עצה – נזקקו לו רבים ושונים, מוסדות ויחידים, ובינתו ופיקחותו כוללים ומקפלים כל אותם עניינות ומעשים, ולא עוד אלא התעניינותו כצמאה להם וסקרנותו כאילו מזמנתם לפתחי־ביתו. לכאורה הכל באים אם כתלמידים אל רבם ואם כחסידים אל רבם, ובאמת היא כתלמידם – כל ימיו הוא לומד, מפי ספרים שחיבתו להם אין לה שיעור וביותר מפי בני אדם הבאים אצלו. מין המצאה היתה בידו, שהיה משיח את בני אדם שימצו מתוך עצמם מה שהוא לו חידוש־תורה, יותרת־נסיון, הוספת־דעת. לכאורה התעניינות־לשם־התעניינות, סקרנות־לשם־סקרנות, ובאמת הוא משכיל לשלב את תוספות־תלמודו במלחמתו ובעשייתו.

כי ראה זה פלא: הוא נראה כמקפץ, כעושה על רגל אחת, כמדלג מתחום עשייה לתחום עשייה, אך בדוק בו וראית כי נתמזגו בו שני דברים, שהם כדבר והיפוכו – החפזה מזה והירידה לעומק מזה, בליעה וברירה בנשימה אחת, ריצה ושהייה בהעלם אחד, כביכול, אכספרומפּט ויישוב־הדעת בקנה אחד. וביותר אתה רואה מזיגה זו של שני העניינים הרחוקים האלה בדרכו בעל פה ובכתב. אם שמעת נאומו בדיבורו הרהוט, המצריך זריזי סטינוגראפים, ודאי תמהת, כיצד תפס כביעף את דברי האחרים על יסודם, הפרידם כהרף עין ליסודותיהם, נלחם למה שנראה לו בהם עיקר ונלחם במה שנראה לו בהם טפל. ואם קראת מאמריו ומסותיו ודאי נפלאת, כיצד השכיל איש־החפזונות בצירופי־דברים ומחשבה, ובנאם בהקפדה, ומתוך חישוב רב־טעם בכללים ובפרטים, שנאחדו לאותה חטיבה מתואמת הקרויה סגנון. אכן, מתוך דרכו כנואם וכסופר נגלה לך קצה־סודו: מה שהגיח מתוכו במרוצה, כהרף עין, לא היה אלא כהתפרצות של קניינים שנצברו ונאגרו ברוב עמל רוח ברוב שיקול בינו לבין בינתו, ברוב שיחות־סתר בינו ובין נפשו. איך אומר ההוגה־המשורר: הרוצה להיות ברק חייב להיות קודם ימים הרבה ענן.

החיים האלה המלאים מתיחות־תמיד, הבלומים תוכן מגדיש והולך, השופעים אנרגיה ממריצה ומוספת, היו פזורים לרוב ישיבות, מועצות במוסדות רבים ושונים, לכינוסים של עם רב ולסימינרים של כמה וכמה מניינים, לשיחות עם מאות יחידים, לפולמסאות הנעשים ברוב שנינה, לקריאה של ספרים ברוב סוגים ובכמה לשונות, אך פיזורם היה מדומה, כי מלבד שהיו מרוכזים סביב העניין האחד, תקופת העם העובד במולדתו, בניין מדינת היהודים, הם מרוכזים גם בתוך הבניין עצמו, בשני יסודותיו הגדולים – הקרקע והספר. לא בכדי אמר סמוך לפטירתו כי שני העניינים שעבדם כל ימי עשייתו, הם עתה מרכז־מאווייו ולהם הוא מבקש להקדיש אחרית ימיו – הקרן הקיימת לישראל והוצאת “עם עובד”. הם היו תמצית אמונתו ומאווייו – הקרקע והספר. הקרקע – אדמת ישראל מקדם, מולדת העם ועתידו, הספר – תרבות ישראל בשורשה ושורשיה, הצופה פני תרבויות העמים וקולטת ערכיהם קליטה עצמית, אורגאנית, כדרך שקלטה הוא בן־הבית בכל חדרי תרבותנו ופינותיה.

ד    🔗

תכונות נפש ורוח עשירות שימשו אותו בחייו, בפעולותיו, בשיחו ושיגו – היתה בו אהבה רבה שידעה לכלול את ישראל, כעם וכאדם, ארצו ותורתו, היתה בו בינה רבה שידעה לנתח דברים ולמזג מעשים; היתה בו יזמה רבה שידעה לחולל מפעלות ולקיים מעשים, והעיקר, היה בו כוח רב לשאת את המשא המשולש – את אהבתו, בינתו, יזמתו. כל שבאו במעגל אישיותו נפלאו על קסמה וקסמיה – לכאורה כל סגולה שבו סותרת את חברתה, שכלו סותר רגשו ורגשו סותר שכלו, ביקורתו סותרת התלהבותו והתלהבותו סותרת ביקורתו, זעפו סותר אהבתו ואהבתו סותרת זעפו, ובאמת כל הסגולות מתלכדות והן כפסיפס, שכל אבן ואבן בו היא גם בדולה לעצמה וגם שלובה במשבצת־החן. אכן שיפעת־סגולותיו נלכדה בכוחה של האישיות העזה שבו, שרתמה עצמה במרכבת־העם ושינת־עותו.

[אלול תש"ד]