אדם עם פנס — כך ראה להגדירו ב. כצנלסון במבואו לכתביו. אך לא עליו, כעל אדם עם פנס, — דברי רשימתי עתה, אלא תורשה לי ההלצה — כעל אדם עם תיבת גפרורים. היה גם כזה. בייחוד ראיתיו כך ברשות היחיד — לא משטופי־השיחה, אוהב להקשיב ולהחריש, היה מטיל לתוך עמעומי־השיחה גפרוּר שהאיר כהרף־עין את העניין אם כולו, אם קצתו, הארה מיוחדת משלו. ואולי מוטב כי תחת המשל הנושן בתיבת גפרורים יבוא משל חדיש יותר — תיבת המצת (יודעיו זוכרים, כי מכשיר זה היה חביב עליו — במגירתו נמצא מניין מצתים), ששמנו אצור בתיבת־המתכת ואשו באה במפתיע ואורו נמהר, עז וכגילויו עילומו. הבה ונעלה קצת אורים אלו, ואם גם לא `נוכל להעלותם כדקדוקם נקװה כי נעלם כקירובם.

היתה כעיסה, אך היה גם כעס. ודאי, לא כהופעה מצויה, אלא כהתפרצות. ביותר זכורה השיחה על המתאבדת ההיא. קפץ מכיסאו, דיבר בריתחה:

— כל טרור הוא נבזה אבל זהו הטרור הנבזה ביותר. ללכת מן החיים ולהניח מי שכל ימיו לא יוכל לשכוח: בשלי הלכה מן החיים, ללכת מתוך הכרה כזאת של שליטה על האחר גם לאחר המוות, ללכת מתוך הלך־נפש שהייאוש פינה מקומו להנאה זאת — זהו טרור מתועב.

המחבר הצעיר יצא. השיחה עמו בעניין סיפור, שיידפס בהמשכים, היתה ארוכה קצת, אף כי הנושא היה מצומצם ביותר: רוחב השורה, גודל האות וכדומה. כתיבת זמרה החוזרת על פזמונה. סוף סוף נסגרה אחריו הדלת.

— כמה הוא עסוק בעצמו.

את העיניים לא ראיתי, אבל בנעימח הדיבור לא היה מה שהיה לכאורה במקומו: כעס או בוז. היתה בה חמלה.

על העניינים הגדולים והקטנים ויחסיות־גודלם וקטנם. באמצע:

— כולנו אומרים: איינשטיין גאון ואין אנו אומרים: וייצמן גאון. כל שכן שאין אנו מעיזים לומר: וייצמן הוא הגאון בשניהם.

— על שום מה עלינו להעז ולומר כך?

— כי וייצמן הולך לאסוף לקרן־היסוד.

כסבורני, הוא משטה בי ואני משיב במשיכת כתפיים. והרי התשובה לתמיהה:

— אילו הבין איינשטיין להניח הכל; הכל ולרכז עצמו כולו בגאולת עמו, היה הגאון.

הזכרתי שיחה שבה אמר וייצמן ליעקב וסרמן: תעודתך לעצב דמויות. פירשתי את המלה כלשונה: געשטאַלטען. צחק דרך אירוניה.

— געשטאַלטען? כאילו מעשה זה שעושה אותו וייצמן אינו בחינת געשטאַלטען. כן, אחד שהוא מעצב־היסטוריה משלח את האחר שיהא מעצב־דמיון…

ובדומה לכך על שיחה עם ידיד, שאילו התמיד היה קונה לו אחיזה בתחום מסוים של החכמה והחקירה ומרחיבו, והנה פיזר כוחו, טס מבימה לבימה, דורש ברבים לעשות נפשות וכספים בתעמולה.

— ואילו תקע עצמו לאותה חכמה ועלה בה מעלה מעלה, מה? היו לנו עוד שניים או שלושה ספרים במקצוע של חכמת ישראל. אם יהיה עם ולא יהיו הספרים האלה סופם שיהיו, אך אם יהיו הספרים האלה ולא יהיה עם?

ובעניין ידידנו:

— יפה הוא עושה מה שהוא עושה. זהו עתה התפקיד.

לא סבר עניין ההוקרה של ההומור, בייחוד בנקודת האירוניה. ראה אותו כנשקם של חלשים. היה גם חוזר על ציטטה של ז’אן פּאוּל. אבל בו היתה אירוניה, הרבה אירוניה, אלא שהיה מסננה מבין שפתיו כדיבור מועט. פעם אחת עם מקרא מאמר ארוך, הכתוב כדרך מסה, בהתאמצות של תואם ניסוּח וניתוח, פסק: דראָשע.

עם שיחה על הצגה, כמין אידיליה, שהקהל נהנה ממנה ביותר. שמע את דברי המפליג בשבחים ובאחרונה אמר:

— ודאי, ודאי, אמנות… מאַלוֹ־רוּסית…

עם שיחה על סופר. בשל הניגוּד בגילויו ככותב בעט ובגילויו כאופי, הדעות מחולקות. לא שיתף עצמו בשיחה, אלא בשתי מלים, שהעמידו את חילוקי הדעות על הגדרה אחת, אולי גם נכונה:

— אידיוט מחונן.

בכינוס. נואם יורד ונואם עולה. על אחד מהם העירני מפה לאוזן:

— ראה, בדברו הוא עומד על בהונות רגליו…

בעניין ספר של תיאורים והוא מלא אסוציאציות של סופרים וספרים:

— רק שתי ציטטות מדברי סופרים עבריים. זוהי פרופורציה לא־טבעית. באה, כנראה, משום הפחד להיות חשוד בפרובינציאליות. אך אין פרובינציאליוּת גדולה מן הפחד להיות פרובינציאלי.

ובאחרונה בחיוך ובחיתוך:

— יעווראפייסקה צברה.

בעניין השימוש המופלג בתיבה ”אלהים”, במקומו ושלא במקומו, ברוב שירים:

— גם זו סרסרות.

בענייני בימה לספרות אצלנו ודרכה:

— עודני מבין, אם מפרסמים דבריהם של צעירים, אפילו אם הם דברים חלשים וחיװרים, יש תקווה. אבל מה שמפרסמים דבריהם של זקנים, שהכל יודעים שהכזיבו מכבר כל תקווה, הוא אבסורד…

בפתיחת ימי ביאליק בחצר התערוכה. אמר:

— נרד מעל הבימה, נשב בספסל בין הקהל.

—?

— ראשית, ראוי לראות את הסופר, האמן, מלמטה למעלה; ושנית, והוא העיקר, רובינה תקרא ושטות היא לשבת מאחורי גבה.

בין שפעת מאמרים על אחד, שמותו היה אבידה רבה, עתיד היה לבוא גם מאמרי. שאלני:

— גם אתה תכתוב עליו: מנהיג.

השיבותי:

— לא. איני שקרן. אכתוב: עסקן הגון.

הוא בבת שחוק:

— אין צורך להיות שקרן, אך אין גם צורך להיות מנוּול.

סיפרתי על ישיבות במוסד, שהייתי חבר בו, שאי אפשר להן בלא פתיחה של ויכוח בענייני לשון. אמר:

— כך דרכה של לאומיות בראשיתה, שמדינאיה בלשנים ועוסקים במיני פילולוגיה. בטלנות של תנועה בחיתוליה…

בעניין דברי ההתפעלות של גרשנזון ללשון הרוסית הנפלאה של ביאליק. שאלתי:

— הרי סיפרת לי, כי דיברת שעתיים עם ביאליק ברוסית, והאומנם היתה הרוסית שלו פלא?

— כמובן, פלא. הוא חשב שהוא שומע את הרוסית ובאמת שמע את ביאליק.

בעניין מעמד תנועת החלוצים בגולה בימים שמציאותה התפוררות ואזלת־יד, והביולטינים שראשיה שולחים לעתונים כעטרת ורדים:

— למה הם משקרים? הרי אנו תנועה בגוּרה.

עם הוויכוח על הקומפלכס שנקרא בשם הבלגה והגבה:

— לוא הבאת לי נימוק אחד המוכיח, כי מותר לי להרוג חף־מפשע, קל היה להביא מאה נימוקים מדיניים ואחרים המוכיחים, כי ההבלגה אינה נכונה…

לזכר יום הפטירה של ארלוזורוב נדפס נאום שלו. אמרתי לו, כי המציאות שהנאום מדבר עליה נראתה מועטה, הבעיות מצומצמות. השיב:

— אתה שוכח, כי רק בשנתים האחרונות נעשינו תנועה משיחית.

לעניין זה חזר בשיחותיו כמה פעמים:

— אנו מדברים על תנועתנו כעל תנועה בת אלפיים שנה, אבל באמת היא רק בת חמשים שנה. בעצם, כמה שנים ארכה תקופת שבתי צבי, שיש העלולים כיום לראותה אפיזודה?

פעם אחרת, ראיתי על שולחנו ספרו של קאַסטיין על שבתי צבי. העירותי, כי אימה שניטעה בי מילדותי לעניין שבתי צבי לא פגה גם לאחר כל מה שלמדתי בפרשה זו ואפשר כי לא בלבד אימה נקנית היא אלא אימה מוטבעת — האימה מפני ההתפרקות. סיימתי באותה אימרה נודעת, כי מוטב היה אילו לא היתה פרשה זו בתולדותינו. אמר:

— אם תרצה או לא תרצה, אנחנו ההמשך. גם בי יש אימה, אימה מפני התעוררות שסופה תוהו… חמישים שנה הן תקופה קטנה…

— מולדת היא ערך אבסולוטי ואם אתה נוטלה מאחר, אין אתה יכול לפצותו בערכים יחסיים: קידום המשק, אינטנסיפיקציה וכדומה. סכסוך כזה אינו דרמטי, הוא טראגי…

בדרךהביתה, דרך שדרות רוטשילד. ליל צינה וצווארון מעילו זקוף. השיחה על ”גלגול” של ח. הזז. לדעתו אין כמותו חי את חורבנה של יהדות־רוסיה, אין כמותו מקונן חורבנה. אבל הסיפור הזה הוא סיפור נצח ישראל. כולו במסגרת של ימינו, במציאות של דורנו ובאמת מסגרתו מלוא רוחב ההיסטוריה, מציאותו מלוא רוחב הדורות…

חלקתי על אליגוריזציה.

— אין זו אליגוריזציה. הסיפור נותן לפנינו ריאליות, שצידוקה אינו תלוי במציאות אחרת, אבל הריאליוּת הזאת היא קטע של ריאליות גדולה ממנה והיא כוללת בתוכה את כל יסודות הריאליות הגדולה הזאת, כטיפה הכוללת את כל יסודות הים.

הזכרתי את קפקה.

— לא. קפקה מתאר מציאות אחת ריאלית ואתה מרגיש אותה רמז למציאות גבוהה ממנה, פה יש מציאות ריאלית ואתה מרגיש אותה קטע במציאות רחבה ממנה. נסה וקרא שנית ושלישית ”גלגול” זה, אם אפשר שלא לראות את הזקנה הזאת כנצח ישראל.

קראתי שנית ושלישית. באמת אי אפשר.

בעצם הכתיבה. הראש מורכן על גבי הנייר — פיסות לבנות וצרות — עין אחת כאדוקה בו. מדי פעם בפעם כמין זקיפה של העין האחרת, והדיבור המועט ספק לעצמו ספק לזולתו.

— אותם הנושאים, אותם העניינים. הכתיבה הזאת היא, בעצם, החזרה הנצחית.

— הנצחית? הרי אפשר ואנו נפטרים ממנה או היא נפטרת ממנו.

ופעם אחת בעירוב של כעיסה וחיוך:

— שנינו ניפטר מפטפוםים אלה, אתה תשוב למאה שערים ואני כך…

— מה משמע: כך?

הראש מורכן על גבי הנייר — פיסות לבנות וצרות — עין אחת כאדוקה בו.

[ה' כסלו תש”ב]