א    🔗

הבא עתה לנסות ולומר מה בדמותו ובפעלו של משה בילינסון, אי אפשר לו שלא יידע, כי לפתח נסיונו, מלחמה כבדה רובצת. הלא היא מלחמת־המיספרים — המיספר האחד גדול, עשרים וחמש השנים של יציאתו מתוכנו; המיספר האחר קטן ממנו שתים־עשרה השנים של פעולתו בתוכנו. המיספר הראשון והגדול נגדש כל־כך שינויים ותמורות שכמותם כמיני הפיכה, עד שהמיספר האחרון והקטן ממנו כאילו הבלעתו גזוּרה מאליה. לא־כל־שכן אם הטירחה המכוּונת לעמוד בפני נחשולה של גזירת השיכחה ולהציל את זכרו של האיש מפניה כמה מידות טובות היו בה, מידת־ההתמדה לא היתה בה. יפה מוסד כבית־חולים הנושא את שמו; אבל כדי ששמו יגיד משהו למי שקורא את כתובת המוסד או את שלט הרחוב, צריך שיוכל לדעת את עשייתו, והיא צרורה בכתביו, אך מה נעשה וכינוס מיבחרם היה כהתחלה שאין לה המשך. ואף־זאת, שני הכרכים, שיצאו לאור לפי תוכנית שנעשתה בתנופה גדולה, אפילו גדולה מדי, אינם משקפים אלא צדדים מסוימים בו, מהם שעניינם נפסל בשהייה, בעוד צדדיו האחרים, שעניינם יש בו לקיים את עצמו גם מעבר לשעתו, ישנים ברוב גליונות לצרוריהם. אלה, כמובן גליונות ”דבר" המצהיבים והולכים באבקו של ארכיון.

ולפי שתולדת עשייתו בארצנו כלולה בתולדת ”דבר”, הרי ביום זכרונו דין להתעורר ולשרטט בה קצת שרטוטים.

ב    🔗

אם לא אטעה, הייתי מכלל הראשונים בגולה, שהגיעני שמעו של ”דבר" בשעה הסמוכה לתחילתו, ומפי מייסדו, ב. כצנלסון, כלומר, מפי מכתביו הגיעני. הם לא היו מכוּונים אלי, אלא לשניים מיודעיו, שעשו בשליחות בווארשה, שניהם מאיר שמם, האחד בוגדנובסקי (שלי), והאחר, מאיר יערי. בהם סיפר על השם, הכוונה, התוכנית: ביקש עצה, עזרה, השתתפות. לפי שתפקידי הכפול, במערכת ”העתיד” ובמזכירות ”ברית הנוער”, חייבני להכניס את שני המכתבים, זה בתיקה של המערכת וזה בתיקה של המזכירות, קראתי על העניין הנכבד הזה, ששימחני בכל דבר שנעשה בארצנו ובייחוד בידי פועליה, שהרי ראינו עצמנו כאילו אנו כבר שרויים בה ומעורים במעשיהם. צא וראה, עד היכן הרגשת הקירבה הגיעה, שאפילו תיבה פרוזאית כמו: הסתדרות נשמעה לנו בנעימה של פיוּט, לא־כל־שכן תיבה כמו: דבר, שהמכתבים ההם סיפרו, כי בעידודו של ביאליק באה. מה תימה, שכשנדרשתי לנסח שני כרוזים לטובת הרך העתיד להיוולד, האחד מטעם ”החלוץ” והאחר מטעם ”ברית הנוער”, גייסתי מיטב־המליצות להגדיר רוב תעודותיו ולא קימצתי בהבטחות טובות. מכל אותו גבב־ההבטחות שוב לא זכוּר לי אלא צמד־המלים: חומת־בצר; זה צמד־המלים, שהיה לימים חוזר ועולה בזכרוני, בראותי את משה בילינסון בעבודתו במערכת ”דבר” — מששקע ראשו בשולחנו, נבלט ביותר קו כתפיו הזקופות.

כך לימים, אבל בשעה שאנו עומדים בה, במערכת ”העתיד” ברחוב אורלא שבווארשה, לא כך נצטייר בעיני. כבר ידעתי שמו ממאמריו, תחילה מעל דפי Der Jude, ואחר־כך מעל דפוֹני ”קונטרס”, ושמחתי על מעברו מלשון שלהם ללשון שלנו. והנה מתלאה — מאמריו ששלח אלינו, ל”העתיד”, כתובים היו קצתם רוסית וקצתם גרמנית, וטרח דוד ליבשיץ על תירגום הלעז האחד ואני על תירגום הלעז האחר, וטירחתי מתוך רוח קניטה: יושב לו שם, בארצנו, ועטו מכלכל לעז כפול (אילו ידעתי גם על כתיבתו האיטלקית והתרעמתי על הלעז המשולש). כתום שנתיים, כשישבתי עמו, שולחן מול שולחן, במערכת “דבר”, בתל־אביב, וראיתי דרך־כתיבתו, כשפתקיו הלבנים והצרים מתמלאים, בחריצות רוהטת, טורים ישרים אפופי אותיות עבריות, לא יכולתי שלא לתמוה, על מה הטיל עלינו משאו זה לתרגם את דבריו, והרי יכול היה מלכתחילה לכתוב בלשוננו. אולם באמת לא יכול היה, שכן קניין־הקריאה בה קדם לו בהרבה לקניין־הכתיבה בה — כבר תירגם ללשונות־לעז כמה וכמה ספרים מלשוננו, ועדיין לא היה קולמוסו נשמע לו בכתיבתה. אולם משנכנס למערכת “דבר”, הבטיח לעצמו, כי שנה אחת בלבד יזקיק את עצמו לעזרת תירגומם של אחרים, אולם מקץ השנה לא יכתוב אלא עברית בלבד. ואמנם, שנה אחת עמדו לו מסייעים (רחל, א. שלונסקי, י. יציב), כי כדרכו בהבטחות, קיים את הבטחתו כתוּמה. וכשסיפרתי לו תרעומת, שתססה בי שנתיים קודם, וסיפורי כדרך מתנצל בפני עצמי, אמר: בצדק התרעמת.

הופעה זו טעונה תשומת דעת מיוחדת, וביותר שגלי העלייה המתחדשים עשו אותה כהופעה חוזרת — הכוונה לסוג העולה, ששוב לא נתחנך בחדר ובישיבה כדוגמתם בגולה ועדיין לא נתחנך בבתי ספר כדוגמתם בארצנו, וההמצאה של האולפנים עודה רחוקה, ובייחוד אמורים הדברים בבני עמידה שבהם שהיו שתוּלים בלשון־זרים ואפשרות ביטוים וכוחה היו בה בלבד. והנה קמו וקנו לעצמם, במאמצי־נפש וביגיעת־רוח, את לשוננו, שתהא לשונם כדי מלוא־צרכי־הבעתם בעל־פיהם ובכתבם. בראבורה זו לא רבים הגיעו עדיה, בייחוד בימים ההם, ואף המעטים שהגיעו, ניתן להבדיל ביניהם מי שכתיבתו משיירת לו שהות, כדרך שהיא משיירת לו לחוקר, ומי שכתיבתו אינה משיירת לו שהות, כדרך שאינה משיירת לו לעתונאי. וזאת לזכור, כי מי שהבטיח לעצמו אותה הבטחה וקיים אותה כתומה, הבטיח אותה כשיריעת כתיבתו מצומצמת — הוא האדיטוריאל, אך קיים אותה כשיריעת כתיבתו מתרחבת והולכת — מאמרים, רשימות, פיליטונים, ציוּנים, הערות — ולא יצאו ימים מרובים וכמעט שלא נמצאה מסכת או סוגיה, שקולמוסו לא נדרש לה, וסופו נעשה בחינת עמוד־התווך, באופן שניתן לומר, כי במידה הגונה ביותר גידולו שלו וגידולה של הבימה חד. ולפי שפעילותו הגוברת הזאת חלה בתקופה חמוּרה ביישוב, בציונות, בעם, בעולם, כשמשבר נשוּך במשבר ומבוכה רודפת מבוכה, נעשה משמרו כמגדל שהאיר נתיב־תודעתם של הרבים. הדברים אמוּרים לא בלבד בציבור הגדול והגדל, שהבימה הזאת היתה בימתו, אלא גם בחלקי ציבור אחרים, כי אמנם לא אחת, ובייחוד בימי מסה, היה דברו כדברו של היישוב. ולא עוד, אלא קיים תעודה זו בהיות רבים, ואף בציבור הפועלים גופו, פולגים עליו. אבל הבודק בפולמוסאות, שדבריו העלו אותם, אפילו יבחין בהם רוב חריפות, ימצא כי הפולג כאילו ריסן את עצמו, שכן נמשך,אם לרצונו אם לכורחו, לרמת הדיון של העומד על המשמר, ורמה זו נעשתה קמעה קמעה כדרך הבירור הממוצע, ואין לך, כמדומה, נצחון גדול מזה. ואם רצונך לעמוד בבירור על כך, צא וראה את שמיטת הרסן שידעה עתונותנו לפניו ושהיא יודעתו לאחריו. אולם כדי לעמוד על גודל זכותו המיוחדת בתחומו של הדיון, ריבוי ענייניו והעלאת רמתו, מתוך שמירה של מידת־קבע במרוצת־העראי, דין להביא, במניין שתיים עובדות.

ג    🔗

העובדה האחת, כי העתונות היומית, כדוגמת נסיונו של ”דבר” בראשיתו, לא היתה לה מסורת ראויה בארצנו — המסורת של העתונים היומיים בה מלפני מלחמת־העולם הראשונה לרבות גלגולם, כדמות ”דואר היום”, לאחריה, היתה אמנם ארוכה מעט אבל לא היתה מלבבת ביותר, ואילו המסורת של "הארץ”, היתה, בייחוד בזכוּת עורכה משה גליקסון, מלבבת למדי, אבל לא היתה ארוכה ביותר. והרי לא ראי זה כראי זה ”הארץ” בא לשרת קהל של יחידים, ”דבר” נוער לציבור מלוכד, אשר כמה פלגים בקרבו, שמלחמתם, המרירה למדי, בינם לבין עצמם, לא היתה עשויה להעמיד את תרבות־היחסים, ותרבות הוויכוח בכללה, על גמר־בישולה. נזכור־נא כי נצניה הרכים של תרבות־היחסים אצלנו התנכלו להם רוחות זעיפה — מכאן זכר של מריבות־תמול, שהשתרבב בו לא מעט ממורשת הדיסקוסיה הצורבת שמילאה לפנים חללה של הבירז’ה; מכאן הד של מריבות־היום, שהשתרבב בו הרבה מגרר הפלוגתנוּת הארסית, שהגביהה טור בין אחיות שנעשו צרות. ואל־נשכח, כי כשם שזכר־תמול פירנס את הקטטנות־לתיאבון, כך הד־היום פירנס את ההתגרות־להכעיס, וזו גם זו חדרו, ברוב צינורות, לתוך השיטים ולביניהם, והם יורדים לחיינו עד עצם היום הזה.

והנה מותר לומר, כי חלק נחשב בטיפוחה של תרבות־יחסים היודעת לקיים את חובת אחריותה כלפי עצמה, אף — ביתר דיוק: בייחוד — כשהכורח מחייב את העמדת הבירור על חודו, היתה גם כוונה גם פועל־יוצא של חטיבות־הכתב הרבות, למן ”דבר היום” דרך ”במרי שיח” עד ”קיסמים”. שלא כדרך הפולמסאות המצויים, נחלת הסביבות שרובנו באנו מתוכן, אלה הפולמסאות המתירים לעצמם לעשות את היריב ודעתו קאריקאטורה, אם לא מפלצת, כדי להקל את עוּלה של חובת הארגוּמנטאציה העניינית, היתה פה התאמצות ברורה ומכוונת לסילוקם של יצרי האפקטיביות ולהתרכזות על גופם של דברים.

העובדה האחרת, כי ”דבר” בראשיתו לא זו בלבד שלא היתה מסורת בידו, אלא אף לא היה נסיון בידו. הריני מעלה לפני את חבורת האנשים שמצאתים, בבואי לעבוד במערכת ”דבר”, כשכל עצמו בן־שנתיים — איש מהם לא היתה קודם בידו כאותה אומנות או נסיונה. לא במערכת, לא בהנהלה, וכמדומה, אף לא בדפוס. הכל היו רבותיהם ותלמידיהם של עצמם, ולמדו את תורת־הגילוח על זקנם שלהם ושל קוראיהם. ואין גם לשכוח את הדלוּת — כמה חדרים עלובים ברחוב יבנה ובית־הדפוס המועט שממולם, והסידור סידור־יד, ומכונת־ההדפסה עומד עליה הממונה ומניח בידיו, שעות על גבי שעות, גליון אחרי גליון, והעתון מתקבל בסביבה הקרובה למחרתו, ובסביבה הרחוקה למחרת מחרתו והנחמה היא כי על אף האיחור הכל טועמים טעם של חידוש. אמנם, חברינו הוותיקים יכלו לשמוח, משום זכרונם, על ההתקדמות הרבה — הרי את ”אדמה” היו מדפיסים במכונת יד, כשתימני מניע את הגלגל וברנר מסייע על ידו, ו”האחדות” של פועלי ציון או ”אנפאנג" שלהם נדפסה על דרך פשוטה יותר, כשאיתן יושב על גבי הדף ומעיק עליו מלוא כובדו ונזהר שלא להתנענע, גזירה שמא ינענע ויזעזע את האותיות, ואם להפליג לשפירה של עתונות הפועלים — הרי ראשית ”הפועל הצעיר” מחברות של הקטוגראף.

הקושיה, כיצד העז ב. כצנלסון להעמיד בכוחות כאלה עתון, תירוצה ברגיל כתירוצן של קושיות על העזות חמורות ממנה בארצנו, דהיינו שאין שחייה אלא במים ואין היא נלמדת אלא למי שקפץ בגליהם תחילה. כי היתה זאת קפיצה שאין טביעה בצידה, הוא פלא, שהרי אותם הקופצים תחילה סופם מעיד על תחילתם — צא ובדוק בראשונים, החיים עמנו, ותמצאם באשר תמצאם, במערכות עתונים לא תמצאם, והיוצא מן הכלל אינו בא אלא לקיימו. ואם בכל־זאת לא טבעו, ולא הטביעו, הרי זה משום מסירותם של העובדים, שמספר שעות עבודתם לא נמצא בפרופורציה ישרה לשכרם (וגם זה בפתקים של "סולל בונה” ששען ישיש בנחלת בנימין היה מקבלם בניכוי הגון( ובייחוד משום פריונו וכוח אירגונו של מ. בילינסון ששיקע בו מלוא יכלתו, ועבודתו זו מילאה את כל כולו.

ד    🔗

עם יסודו של ”דבר” נדרשו עובדיו למעבר חד, הוא המעבר מתחומו ואווירתו של שבועון ששעתו שהוּיה לתחוּמו ואווירתו של עתון ששעתו בלועה, וקשה לומר כי הם אמנם קיימו ויכלו לקיים אותו. מי לנו גדול כמיסדו, ב. כצנלסון, והוא לא שינה מדרכו בכתיבה, וכדרך שכתב קודם בשבועוניו כך כתב עתה בעתונו. והרי כתיבתו ממש לא היתה משופעת כדי צרכו של עתון — עצם חיבורו של מאמר ארך לו, ברגיל, שלושה ימים, כשהוא נסגר בביתו, ורובי־מאמריו יסודם נאומים, ואין לומר, כי מידת־עתונאים היא. ומה לנו הוכחה פיקאנטית, מכפי שהניחה בידנו דוד זכאי, שהעביר בפשיטות את מדורו משבועון לעתון, ואך שינה את שמו — לא ”טורים” אלא "קצרות” — וכך הוא מקיימו, לאורך ימים, שלושים ושש שנים. והרי לא בלבד ”דבר” ואנשיו באו מן השבועון, אלא כל העתונות העברית תחילתה שבועונים, ואָפיים של שבועונים היה מוטבע בה יפה־יפה, כפי שהיה מוטבע גם ב”דבר” שנים לא־מועטות. היחיד שקפץ באמת מתוך אווירתו הרווחה יותר של שבועון לתוך אווירו הדחוס יותר של עתון, ביתר דיוק: מי שברא ב”דבר” חלל־אווירו של עתון, היה¹ משה בילינסון. אך אפשר, כי הוויתוּר שנדרש לו ונענה לו היה לו באפשר, משום שלא היה ויתור כלל, כלומר שידע מה שלא ידענו כולנו — העתונאי שבו לא נתקפח בשל הפובליציסט שבו, כשם שהפובליציסס שבו לא נתקפח בשל העתונאי שבו, ששתי המידות, שהן ברגיל סותרות זו את זו, עלו לו בקנה אחד, וכך נמצא הוא, שלא בא ממסורתה של העתונות העברית, כמקיים יתרונה, יתרון תכונתה השבועית הישנה, מבלי לגרוע מחיותה של תכונתה היומית החדשה.

הלכך כותב תולדת ”דבר” יהא חייב לומר, כי העזתו של מייסדו ומסירותם של ראשוני עוזריו לא היו עומדות לו למפעל, אילולא נלוותה למידת העזתו ולמידת מסירותם, מידת התמדה גדולה — כסוד לכל ברור הוא, כי ב. כצנלסון, אחרי שנות עריכה מעטות, העדיר את עצמו יותר ויותר, וכסאו במערכת נעשה כטפלה לעיקר, אלו רוב הכסאות שאריה נבון ציירם בציורו הנודע, כי נדרש האיש להיות פטרונם של דברים הרבה ונעשה תל שנתלוּ בו פיות הרבה וכמה מיני משאוי מוטלים עליו והעניינים מקיפים אותו מעברים ונמצא עניין ”דבר” מובלע ביניהם. כממילא היה צומת־העשייה בידי משה בילינסון — כדרך שהחמיר עם עצמו החמיר עם זולתו, (”בוס קשה”), כשמעמדו המיוחד מסייעו להפעיל את תכונותיו לטובת הבימה ודרכה, שגדלה ורחבה, עד שנעשתה, בייחוד בימי המדינה בדרך, בחינת הבימה בה”א הידיעה. כעורך וכסופר עמדה לו ערותו הפינומינאלית ממש לתפוס את זרימת האירועים ולהגיב עליה מניה וביה, ומתוך שלא נעשה עבד האקטואליות אלא נשאר אדוניה, ידע לחנך את הקורא לניתוח, להבנה ובייחוד לשיפוט, לאור עקרונות שמשענתם הבינה ומסדם המוסר. נאמן ליסודה של דימוקראטיה, שבה שלטון־הרבים אינו סותם את חירות היחיד, כשם שחירות־היחיד אינה פורעת את שלטון הרבים, עמד ממילא בפני התקפת־תמיד כפולה, שהשתערה עליו, אם מצד גרורי המוניזם האדום אם מצד שטופי המוניזם השחור. אפשר כי בימים ההם לא היה בינינו נתקף כמותו, וביותר בימים שההתקפה הכפולה עשויה היתה שתיעזר בנצחונם של הקצוות בעולם, מתוך הנחה, כי עצם נצחונם הוא צדקם.

כללים גדולים שבידו, ידע בהם, עד מה הם טעונים שמירה מעולה, שכן סכנת אחד בלב ואחד בפה ארבה להם בימיו, כפי שהיא אורבת להם בימינו; ואף ידע, עד מה קשה לדורשם באמת הלכה למעשה. אבל הקורא במאמריו מוצאם כשרשרת מאמצים רצופה המכוונת לכך. ועיקר המאמצים לחנך את הציבור בחינת כלל של יחידים, שכל אחד ואחד בהיותו, באחריותו כלפי מצפונו, בסיסה של החברה, שומר על הדימוקראטיה לאמיתה בפני ניוונה לצד דימאגוגיה ובפני סיאובה לצד אוליגרכיה, שסופה אוטוקראטיה. דברים אלה, הנשמעים כנוסחה של מונחים מופשטים, הופגנו במחזורים, פעמים ארוכים פעמים קצרים, של דברי הוכחה ותוכחה מוחשים ביותר. ומי שלא עצם מדעת את עיניו לא יכול היה שלא לראות מתוכם, מה פורענות יורדת עליו על העולם והאדם עם הפקעת מצפונו של היחיד מרשותו שלו, כדי למשכנו לרשותו של המנהיג הכל־יכול, שאם ישיבתו בקווירינאל סופו יורש טירופו של קאַליגולה ואם ישיבתו בקרימל סופו יורש טורפנותו של איוואן האיום, ואם ישיבתו באמצעם תחילתו וסופו גילום־אימים של פוּרור טויטוניקוס. אבל בימים, שהשמיע הוכחתו ותוכחתו, ניתן עליו כפל קטרוגים, הללו מקטרגים על פשרנותו, שכן אהבת הקצוויוּת או, למצער, האהדה לה היו בגדר האפנה הגדולה, ואך על תיליהם של מיליוני גולגלות, קרבנות האוטוקראטיות וחלליה, נשמעו דברי נוחם, אם במלוא־הפה ואם בחציו.

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם — ואף הוא זכר כשלונו, שהיה מדרבנו וחוזר ומדרבנו לקיים את תורתו ולדרוש בה ולה בחינת ושיננתם ממש. כשלונו, שהיה מזכירו וחוזר ומזכירו, והיה לו, כדברי, בחזקת טראומה, הוא מאמר, שכתבו לפני היות ”דבר” ולא ניתן לו להדפיסו ב“קונטרס”, — היתה זו תגובתו על רצח די־האן, עד שנראה כאילו רובי מאמריו בגנותה של טומאת האלימות לא באו, כביכול, אלא לתקן מחדלו.

ה    🔗

מרחק־הימים כשם שהוא מעורר לזכור, איך היו הדברים עד שנקפד במיטב־ימיו, כך הוא מפתה לשער, כיצד היו עשויים להיות הדברים, אילולא נקפד בהם. הפיתוי, ביסודו, פיתוי של בדות, אבל אין הוא יכול לעצור את ההרהור, כי בכמה שעות קשות בחיינו חשנוּ בחסרונו, וזכרון חסרונו הוא מצווה גדולה, כשם ששיכחתו עבירה גדולה, הלא היא העבירה, שמפניה הזהיר החכם באדם: עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם ומילט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא.

]ב' כסלו תשכ”ב[