רוברט סילברברג הינו תופעה מיוחדת במינה בין סופרי המד“ב. אחרי שנים של כתיבת סיפורים מסוג ג' ומטה (עם שמות כמו ‘נאכלתי על ידי סרטנים מפלצתיים’, ‘עולם הגוויות החיות’ וכו'), ולאחר התנזרות מכתיבה במשך 6 שנים, חזר אל המד”ב בתנופה (בשנת 1965), בסגנון כתיבה חדש לחלוטין, שזיכהו חיש מהר בהכרה כאחד הסופרים המעולים של הז’אנר בשנים האחרונות. סגנון כתיבה מיוחד במינו מאפיין גם את סיפורו ‘ריקוד השמש’, (בדומה לסיפור ‘מלתעות העצים’ שפורסם בגליון מס' 1), סיפור הדן ביחסו של האדם לאינטליגנציה זרה – או שמא ביחס בין האדם לחברו?
* * *
היום חיסלת כחמישים אלף זללנים בחלקה א', ועכשיו עובר עליך לילה של חוסר מנוחה. הנדרסון ואתה טסתם מזרחה עם שחר, קרניה הירוקות־זהובות של השמש הזוהרת מפזזות על גבכם, וריססתם בכדוריות שטח של יותר מאלף ליד הנהר המתפצל.
המשכתם לטוס הלאה, לעבר הערבות שמעבר לנהר, שם כבר הוכחדו הזללנים. אכלתם ארוחת־צהריים, שרועים על מרבד הדשא העבה והרך, במקום בו עומדת לקום ההתיישבות הראשונה. הנדרסון קטף כמה פרחי־עסיס ואתם נהניתם מחצי שעה של הזיות קלות, ואז, כאשר פסעתם לעבר הקופטר, לקראת אחר־צהריים נוסף של ריסוס כדוריות, אמר לפתע הנדרסון, “תום, מה היית חש לו התברר לך, שהזללנים אינם סתם סוג נוסף של בעל־חיים מזיק? לו התברר לך שהם עם – חברה בעלת שפה ייחודית, פולחנים והיסטוריה והכל…?”
אתה הרהרת, במה שקרה לעם שלך עצמו.
“אבל הם לא!” אמרת.
“נניח שהם כן. נניח שהזללנים…”
“הם לא, הפסק עם זה!” צעקת, מונע ממנו להמשיך ולדבר.
להנדרסון יש קו אופי נסתר של אכזריות, קו שהנחה אותו לשאול שאלות מעין אלה בהזדמנויות שונות. הוא מחפש את נקודת־התורפה; זה משעשע אותו. הערת־האגב שלו הדהדה במוחך במשך כל הלילה – נניח שהזללנים… נניח שהזללנים… נניח…
אתה ישן מזה זמן מה וחולם, ובחלומך אתה שוחה בנהרות דם.
שטות, הזיות בעלמא, פנטסיה של מוח קודח. אתה יודע, עד כמה חשוב להדביר את הזללנים במהירות, לפני שיגיעו המתיישבים הראשונים. הם סתם חיות, ואפילו חיות מזיקות; הם מחריבים את האקולוגיה, זה מה שהם. הם בולעים את הצמחים יוצרי־החמצן ולא נודע כי בא אל קרבם. הם חייבים ללכת (לבד, כמובן, ממספר דוגמאות, שישוכנו בגני־חיות למיניהם). השמדה שיטתית של יצורים בלתי־רצויים, זהו סיפור ישן־נושן, אך בוא לא נבצע את העבודה, כשבליבנו יסורי מצפון והסתייגויות מוסריות, כך אתה אומר לעצמך. בוא לא נחלום על נהרות־דם.
לזללנים אפילו אין דם, בכל אופן, לא כזה היכול לזרום בנהרות. מה שיש להם, זו מעין לימפה בכל רקמות הגוף, המעבירה את חומרי המזון למקומם. הפסולת מופרשת באופן זהה, בפיעפוע. מבחינת התהליך, הרי שיש אנלוגיה בין הזללן לבין מערכת חילוף החומרים שלך, אלא שאין אצלו רשת של כלי־דם הקשורים למשאבה מרכזית. חומר החיים שלהם פשוט מפעפע בכל גופם כאילו היו אמבות, או ספוגים, או צורת חיים נחותה אחרת. לעומת זאת, המערכת העצבית שלהם מפותחת היטב, וכמוה גם מערכת העיכול ושרירי הגפיים. מוזר, אתה מהרהר, הדבר העיקרי ביצורים זרים הוא היותם זרים, ולא בפעם הראשונה חולפת מחשבה זו במוחך.
הדבר החשוב ביותר במערכת הביולוגית שלהם, עד כמה שהדבר נוגע לך ולחבריך, היא העובדה, שזו מניחה לך להדביר אותם בצורה חלקה כל־כך.
אתה טס מעל לשדות המרעה שלהם, משליך את הכדוריות העצביות. הזללנים מוצאים אותן ובולעים אותן כהרף־עין. בתוך שעה מתפשט הרעל לכל חלקי גופם, תהליכי החיים פוסקים; מתחילה התפרקות מהירה של רקמת התאים שלהם, ולאחר זמן מה מתפרק הזללן לחלקיקים, פשוטו כמשמעו – מולקולה אחר מולקולה. ברגע שהזרמת החמרים המזינים נפסקת, החומר דמוי הלימפה שמרכיב את מרבית גופם פועל כחומצה; התאים כולם נהרסים; הבשר ואפילו העצמות, המורכבות למעשה מחומר סחוסי, נמסים לאטם. בתוך שעתיים מזמן האכילה לא נשאר מן הזללן דבר לבד משלולית קטנה על הקרקע, וזו נעלמת בתוך שעתיים נוספות. בהתחשב בעובדה, שמליונים כה רבים של זללנים מיועדים להשמדה, יפה מצידן של הגופות להתחסל ולהיעלם; תארו לעצמכם, כיצד היתה נראית האדמה אלמלא…
ונניח, שהזללנים…
לעזאזל עם הנדרסון. אתה מתחיל לחוש ברצון עז ללכת למחרת בבוקר, ולקבל עריכת־זכרון, להרחיק את ההשערות המטופשות שלו מתוך מוחך. לו רק היית מעז, לו רק היית מעז…
בבוקר המחרת אינו מעז. עריכת־זכרון מפחידה אותו, הוא ינסה להתנער בכוחות עצמו מתחושת האשמה החריפה, שזה מקרוב באה. הזללנים, הוא מסביר לעצמו, הם אוכלי עשב חסרי אינטליגנציה, קורבנותיה האומללים של שאיפת ההתפשטות האנושית. אך אין הם זקוקים להגנה של ממש. הדברתם של אלה אינה ענין טרגי; סתם חבל עליהם. אולם אם נגזר, שבני הארץ יתישבו על כוכב זה, הרי נגזר על הזללנים להסתלק ממנו. ישנו הבדל, אומר הוא לעצמו, בין השמדתם של האינדיאנים במישורים שבערבות אמריקה במאה ה־19 לבין השמדת הבופלו, שחיו גם הם באותן ערבות. האדם מסוגל לחוש מעט צער על ההרג, שבוצע בעדרים העצומים האלה של חיות גדולות ואצילות. אולם, כאשר שומע הוא על מה שנעשה לשבטי הסיוקס, הוא חש זעם גובר והולך – ישנו הבדל. את הסייגים והלבטים יש לשמור להזדמנות המתאימה.
הוא פוסע מתוך הבועה שלו, אשר בקצה הבסיס, לעבר המבנה המרכזי. השביל לח ומבהיק. ערפל הבוקר לא התפזר עדיין, העצים כולם כפופים ועליהם הארוכים עמוסים בטיפות המים. הוא עוצר, מתכופף ומתבונן ביצור דמוי עכביש, הטווה את רשתו האסימטרית. הוא מבחין ביצור אמפיבי קטן, בעל גון טורקיז עדין, מחליק על פני הקרקע הרטובה, כשהוא משתדל להצניע עצמו ככל האפשר. הוא מרים אותו מן הקרקע ומניחו בכף ידו. הזימים מפרפרים, כאילו בכאב, והיצור רועד כולו. לאט, בערמומיות, משתנים צבעיו של היצור, עד קבלם את גון צבע כף ידו. הסואה מצוינת. הוא מנמיך את ידו, והיצור מתחמק לתוך שלולית. הוא ממשיך ללכת.
הוא בן ארבעים, נמוך מרוב חברי המשלחת, כתפיו רחבות, גופו מוצק, שערו כהה ומבריק ואפו פחוס. הוא ביולוג. זוהי הקריירה השלישית שלו, שכן כבר נכשל בעיסוקיו כאנתרופולוג וכסוכן נכסי דלא־ניידי. שמו תום בעל־שני־הסרטים. כבר היה נשוי פעמיים, אך אין לו ילדים. אבי־אבי סבו נפטר מחמת שתיית יתר של אלכוהול; סבו היה מכור להרואין; אביו היה מכור למכונים בלתי חוקיים לעריכת־זכרון. תום בעל־שני־הסרטים מודע לכך, שהוא מפר מסורת משפחתית רבת שנים, אך עדין לא מצא את שיטת ההרס העצמי המתאימה לו.
בבנין הראשי הוא מוצא את הנדרסון, ג’וליה, אלן, שוורץ, צ’אנג, מיכלסון וניקולס. הם אוכלים ארוחת בוקר; היתר כבר נמצאים בעבודה. אלן קמה ממקומה, באה אליו ומנשקת אותו. שערה הצהוב והקצר מדגדג את לחיו. “אני אוהבת אותך,” היא לוחשת. היא בלתה את הלילה בבועתו של מיכלסון. “גם אני אוהב אותך,” הוא אומר לה, ומלטף בחיבה את הגיא שבין שדיה. הוא קורץ למיכלסון, אשר מהנהן אליו בראשו, ונושק בשפתיו שתיים מקצוות אצבעותיו. אנו כולנו ידידים טובים כאן, מהרהר תום בינו לבינו.
“מי מרסס היום?” הוא שואל.
“מיק וצ’אנג.” אומרת ג’וליה, “חלקה ג.”
שוורץ אומר: “עוד אחד־עשר יום ונגמור לטהר את כל חצי־האי, לאחר מכן נוכל לנוע לעבר היבשת.”
“רק אם מלאי הכדוריות יספיק,” מזכיר צ’אנג.
הנדרסון אומר: “ישנת טוב, תום?”
“לא,” אומר תום. הוא מתיישב, לוחץ על הלחצנים המתאימים לארוחת הבוקר שלו. במערב מתחיל הערפל להתפזר. משהו מפרפר עמוק בגרונו. הוא נמצא על גבי כוכב זה מזה תשעה שבועות ובמשך תקופה זו חל חילוף העונות היחיד הקיים על פני הכוכב – מעבר ממזג אויר יבש למזג אויר ערפילי ולח. ערפילים אלו ישארו כאן חודשים רבים, התפזרותם לעולם אינה מוחלטת. עוד לפני התפזרותם הבאה יעלמו הזללנים מן הנוף, והמתיישבים הראשונים יתחילו להגיע. מזונו מחליק מן הפתח והוא אוחז בו. אלן מתיישבת לידו. גילה רק מעט יותר ממחצית גילו. זהו מסעה הראשון; היא האחראית על הארכיון, אולם כישוריה כעובדת אינם מוטלים בספק.
“אתה נראה מוטרד,” אומרת אלן, “האם אני יכולה לעזור לך?”
“לא, תודה לך.”
“אני לא אוהבת לראותך עגום כל כך.”
“זו תכונה של בני גזעי.” אומר תום בעל־שני־הסרטים.
“אני מפקפקת בכך.”
“האמת היא, שהשחזור שנעשה לאישיותי מתחיל להתבלות, מישור הטראומה היה קרוב כל־כך לפני השטח. אני בסדר רק כלפי חוץ, את הרי יודעת זאת.”
אלן צוחקת בצחוק מצלצל. היא לבושה בבגד־ספריי קטן בלבד, ועורה נראה לח; מיכלסון והיא שחו מעט אחרי ההשכמה. תום שוקל לבקש ממנה להינשא לו, מיד כשיסיים את עבודתו. הוא לא היה נשוי מאז התמוטטות עסקי הדלא־ניידי שלו. הפסיכולוג הציע אז גירושין כחלק מהטיפול והשיחזור. לפעמים הוא תוהה, לאן הלכה טרי, ועם מי היא חיה היום. אלן אומרת, “אתה נראה לי יציב למדי.”
“תודה לך,” הוא אומר. היא צעירה. היא אינה יודעת.
“אם זה רק דכאון קל, אני יכולה להוציאו בעזרת עריכה כהרף־עין.”
“תודה לך, אבל לא!”
“הו, שכחתי. אתה לא אוהב עריכה.”
“אבי…”
“כן?”
“במשך חמישים שנה הוא עבר כל כך הרבה עריכה, עד שלא נותר ממנו מאום,” אומר תום. “הוא ערך החוצה את אבות־אבותיו, את מורשתו כולה, את דתו, את אשתו, את בניו ולבסוף את שמו. לאחר מכן – הוא ישב וחייך כל יום כל היום. תודה, בלי עריכה!”
“היכן אתה עובד היום?” שואלת אלן.
“במחנה, עורך בדיקות.”
“אתה מעונין במישהי שתארח לך לחברה? אני פנויה כל הבוקר.”
“לא, תודה לך,” הוא אומר, מהר מדי. אלן נראית נפגעת. הוא מנסה לתקן את אכזריותו הבלתי מכוונת ואומר: “אולי היום אחה”צ? בסדר? אני צריך לסדר משהו, טוב?"
“בסדר” היא אומרת, מחייכת ושולחת אליו נשיקה בשפתיה.
אחרי ארוחת הבוקר הוא הולך למחנה. המחנה נמצא כאלפיים מטר מזרחה לבסיס; הם תחמו את גבולותיו בעזרת מקרני שדות־עצביים, המרוחקים אחד ממשנהו מרחק של 80 מטר. מקרנים אלה מהוים הגנה מספקת בפני התפזרות אפשרית של האוכלוסיה בת 200 הזללנים, הכלואים במחנה. אחרי שיודברו כל השאר, תשאר קבוצת ביקורת זו שריד יחידי לתושביו הקודמים של הכוכב. בפינה הדרום־מערבית של המחנה עומדת בועת מעבדה ממנה מנוהלים הניסויים: מטבוליים, פסיכולוגיים, פיסיולוגיים, אקולוגיים. נחל קטן חוצה את המחנה. שורה נמוכה של גבעות מכוסות עשב נמצאת בקצה המזרחי. האדמה מכוסה בשפע עשב ומתחתיו חבויים צמחי־החמצן, נסתרים מעין רואה פרט לדוקרניהם הפוטוסינטטיים, המתרוממים לגובה של שלושה או ארבעה מטרים. ניתן לראות גם את גופי־הנשימה של הצמחים, גבהם כגובה חזה אדם. גופים אלה הם הם ההופכים את האויר שמעל לעשב למתוק ושופע גזים. זללנים נעים במחנה בעדר אחד גדול, כשהם נוגסים מדי פעם בגופי הנשימה.
תום בעל־שני־הסרטים צופה בעדר שליד הנחל, פוסע אליו. הוא נתקל במיתקן־חמצן החבוי בדשא וכושל, אך מצליח מיד להחזיר לעצמו את שווי המשקל, אוחז בצינור הסלילי שבגוף הנשימה של צמחי החמצן ונושם עמוקות. הוא מתקרב אל הזללנים. אלה הם יצורים עגלגלים, שמנמנים, איטיים ומכוסים פרוה כתומה שופעת. עיניהם דמויות הצלחות בולטות מעל שפתותיהם המתוחות. רגליהם כחושות ומסוקסות כשל תרנגולות וזרועותיהם הקדמיות קצרות וצמודות לגוף. הם מתבוננים בו בחוסר ענין בולט. “בוקר טוב, אחים!” כך הוא מברך אותם הפעם, ותוהה מה גרם לכך.
שמתי לב לדבר־מה מוזר היום. ייתכן שנשמתי לריאותי חמצן רב מדי בזמן העבודה בשדה; ייתכן שנכנעתי להשפעת הרעיון, שהנדרסון שתל במוחי; ואולי אותה קללה משפחתית של הרס עצמי, עולה ובוקעת אל פני השטח. בזמן שהשקפתי על הזללנים שבמחנה, נראה לי, לראשונה, שיצורים אלה מתנהגים בצורה אינטליגנטית, שהם פועלים בצורה מסודרת.
עקבתי אחריהם במשך שלוש שעות ויותר. במשך אותו זמן הם גילו כמחצית התריסר מצמחי החמצן. בכל מקרה כזה, הם פעלו בשיטתיות מסוימת, שחזרה על עצמה בכל מקרה, לפני אכילת הצמח:
הם יצרו צורת מעגל בהצטופפותם סביב הצמח.
הביטו לעבר השמש.
הביטו לעבר שכניהם משמאל ומימין לכל אורך המעגל.
הוציאו קולות צהלה בסיום התהליך המתואר.
הביטו שוב לעבר השמש.
הלכו לעבר הצמח, והחלו לאכול.
אם לא היתה זו תפילת הודיה, אז מה זה בכלל? ואם הם מתקדמים מבחינה רוחנית עד כדי כך, האם אין אנו מבצעים כאן רצח־עם? האם השימפנזים מתפללים? לעזאזל, אפילו שימפנזים אין אנו משמידים באותה צורה שבה משמידים את הזללנים! כמובן, שימפנזים לא מפריעים לצמחי־החמצן, בעוד שהזללנים והחקלאות האנושית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, לחיות חיי שיתוף, דו־קיום בשלום. בכל אופן ישנו כאן ענין מוסרי. מאמצי ההכחדה נעשים על סמך ההנחה שרמת האינטליגנציה של הזללנים שווה בערך לזו של הצדפות, או לכל היותר של כבשים. מצפוננו נשאר נקי, כי הרעל שלנו הוא מהיר ולא מכאיב, ובגלל שהזללנים, באדיבותם הרבה, מואילים להתמוסס לחלוטין אחרי מותם, ומונעים מאתנו טירחה מרובה.
אך, הנה, הם מתפללים. לא אומר לאחרים על כך דבר בינתיים. אני רוצה הוכחות נוספות. הוכחות בדוקות וחותכות; סרטים, הקלטות, תמונות; אחר כך נראה מה יקרה, אם אוכל להראות להם, שאנו משמידים יצורים אינטליגנטיים! משפחתי יודעת כמה דברים במה שנוגע לג’נוסייד, אחרי ככלות הכל הם למדו את הנושא על בשרם לפני מאות שנים מועטות. אני מסופק אם אוכל לעצור את המתרחש כאן, אך אוכל לפרוש מהמבצע בעצמי, לחזור לארץ ולעורר את דעת הקהל.
איני הוזה. הם מתאספים במעגל, מביטים לעבר השמש; הם צוהלים ומתפללים. הם סתם כדורי מקפא על כרעי תרנגולת, אך הם מתפללים תפילת הודיה על מזונם. עיניים עגולות גדולות אלו נלטשות אלי, מאשימות. העדר המאולף שלנו יודע מה מתרחש! הם יודעים שהגענו לכוכב כדי למחות את בני מינם מעל פני האדמה, וכי רק הם יוותרו לפליטה. אין להם אפשרות להילחם על חייהם או אפילו להביע את מחאתם, אך הם יודעים, והם שונאים אותנו. אל אלוהים, הרגנו כבר למעלה משני מיליון מהם מאז הגענו, וגם ידי מוכתמות בדם; מה אעשה? מה אני יכול לעשות?
אני חיב לפעול בזהירות רבה, אחרת הענין ייגמר בכך שיסממו אותי ויערכו אותי מחדש.
אינני יכול להרשות לעצמי להראות כמטורף, כמופרע או כמסית ומדיח. איני יכול לקום פתאום, ולגנות! אני חייב למצוא בני ברית. ראשית, את הנדרסון. הוא לבטח כבר מנחש את האמת; הוא האיש שהחדיר לי אותה ביום בו ריססנו; ואני חשבתי, שהוא פשוט מקנטר אותי – בדרכו האופיינית!
הוא אומר, “חשבתי על אודות הרעיון שהעלית, ייתכן שלא בצענו בדיקות מספקות. זאת אומרת. בדיקות פסיכולוגיות לבדיקת המשכל, אם הם באמת אינטליגנטיים…”
הנדרסון ממצמץ. הוא אדם גבוה, שחור שיער, בעל זקן עבות, עצמות לחייו גבוהות, “מי אומר לך שהם אינטליגנטיים, תום?”
“אתה אמרת, בצד השני של הנהר המתפצל, אתה אמרת…”
“זו היתה רק היפותזה ספקולטיבית, סתם לעורר שיחה.”
“לא, נראה שזה היה יותר מכך. אתה באמת האמנת בזאת”.
הנדרסון נראה מוטרד, “תום, אין לי מושג מה אתה מנסה לעשות, אבל אל תעשה זאת. אם הייתי מאמין, ולו לרגע, שאנו הורגים יצורים אינטליגנטיים הייתי רץ לעריכה כל כך מהר, שהיתה נוצרת סופה.”
“אז מדוע שאלת אותי על כך?” שואל תום בעל־שני־סרטים.
“פטפוטים בעלמא.”
“אתה משעשע את עצמך, על ידי כך, שאתה מעורר אצל אחרים רגשות אשם, הא? אתה ממזר, הנדרסון. אני מתכוון לכך.”
“טוב, הבט, תום. לא היה לי מושג, שאתה תתרגז כל כך בגלל איזה רעיון.” הנדרסון מניד בראשו, “הזללנים אינם יצורים אינטליגנטיים. מובן מאליו שלא, אחרת לא היו נותנים לנו הוראות לחסלם.”
“מובן מאליו,” אומר תום בעל־שני־הסרטים.
אלן אמרה: “לא, אינני יודעת מה זומם תום. אבל אני בטוחה לגמרי, שהוא זקוק למנוחה. עברה רק שנה וחצי מאז שיחזור האישיות שלו, ולפני כן סבל מהתמוטטות רצינית.”
מיכלסון הביט בטבלה. “כבר שלוש פעמים ברציפות, שהוא מסרב לעשות את סיבוב הריסוס שלו. הוא טוען שאינו מסוגל להקצות לכך זמן בגלל המחקר שלו. טוב, אנחנו יכולים להחליף אותו, אבל מטרידה אותי העובדה, שהוא מתחמק מן המוטל עליו.”
“איזה מין מחקר הוא עורך?” מתעניין ניקולס.
“לא ביולוגי; הוא נמצא כל הזמן עם הזללנים במחנה, אך אינני רואה אותו מבצע עליהם בדיקות כלשהן,” אומרת ג’וליה.
“והוא מדבר איתם,” מעיר צ’אנג.
“נכון, הוא מדבר איתם.” מאשרת ג’וליה.
“על מה?”
“מי יודע?”
כולם מביטים באלן, “את הקרובה אליו ביותר,” אומר מיכלסון, “אינך יכולה להוציא אותו מזה?”
“קודם עלי לדעת לתוך מה הוא נכנס, לי לא אמר דבר,” אומרת אלן.
ידוע לך שעליך להיות זהיר מאד, שכן הם עולים עליך במספרם, ודאגתם לבריאותך יכולה לגרום לתוצאות קטלניות. הם כבר נוכחו לדעת, שאתה מוטרד. אלן אף החלה לחפש את המקום לכך. בליל אמש שכבת בזרועותיה והיא תיחקרה אותך, בעקיפין, במומחיות; ואתה ידעת מה ניסתה לגלות. כשהופיעו הירחים בשמיים, הציעה שתערכו טיול קצר במחנה, בינות לזללנים הישנים. אתה סרבת, אך היא הבחינה, שיש לך מעורבות רגשית עם היצורים הללו.
גם אתה ערכת חקירות משלך – בעדינות, כך אתה מקוה. אתה מודע לכך, אינך יכול לעשות מאומה כדי להציל את הזללנים. נכרתה כאן התחייבות בלתי־חוזרת. שנת 1867 חוזרת על עצמה, הנה שוב הבופלוס, הנה שוב שבטי הסיוקס. יש להשמיד אותם, שכן תוואי מסילת הברזל הולך וקרב לכאן. אם תפצה פיך, ידידיך ירגיעו אותך, ישקיטו אותך ויערכו אותך. אין הם רואים את אשר אתה רואה. אם תשוב לכדור־הארץ, כדי להתסיס את דעת הקהל, ילעגו לך, וימליצו לבצע בך שחזור נוסף, אינך יכול לעשות דבר, אינך יכול לעשות דבר…
אינך יכול להציל, אך ייתכן שתוכל לתעד.
צא אל הערבה, היה עם הזללנים! נסה להתחבר עימם, למד את אורחותיהם, רשום זאת, רשום סקירה מלאה על תרבותם, כדי שלפחות דבר זה לא ילך לאיבוד. אתה מכיר את הטכניקה של אנטרופולוגיית־שדה. כפי שעשו לעמך בימי קדם, עשה אתה למען הזללנים.
הוא מוצא את מיכלסון. “האם אתה מסוגל להסתדר בלעדי למשך שבועות מספר?”
“להסתדר בלעדיך, תום? למה אתה מתכוון?”
“אני חייב לבצע מספר מחקרי־שדה. הייתי רוצה לעזוב את הבסיס ולעבוד עם הזללנים בחיק הטבע.”
“מה רע באלה שבמחנה?”
“זו ההזדמנות האחרונה שיש לנו לטפל בזללני־בר. מייק, אני חייב ללכת!”
“לבד, או עם אלן?”
“לבד!”
מיכלסון מניד בראשו באיטיות. “בסדר גמור, תום, כל מה שתרצה. לך. לא אחזיק אותך בכוח כאן.”
הנני רוקד בערבה, תחת השמש הירוקה־זהובה. מסביבי מתאספים הזללנים. אני עירום; הזיעה גורמת לעורי להבריק! לבי הולם בקרבי. אני משוחח איתם ברגלי, והם מבינים.
הם מבינים.
יש להם שפה המורכבת מצלילים רכים, יש להם אל. הם יודעים אהבה, ופחד, וחשיבה, יש להם פולחנים, יש להם שמות. יש להם היסטוריה. אני משוכנע בכך.
הנני רוקד על דשא שופע.
כיצד אפשר להתקשר איתם? ברגלי, בידי, בנהמותי, בזיעתי. הם מתאספים במאותיהם, באלפיהם – תוך כדי ריקודי. אסור לי לעצור. הם מתאספים סביבי ומשמיעים את צליליהם. הנני משמש מכשיר בידי כוחות מוזרים. אבי־אבי סבי צריך היה לראות אותי עכשיו! יושב על מרפסתו בוויומינג, מי־האש בידו, מוחו נרקב והולך. ראה אותי כעת, זקן שכמותך! ראה את ריקודו של תום בעל־שני־הסרטים! אני משוחח עם זרים אלה באמצעות רגלי תחת שמש בצבע משונה. הנני רוקד. הנני רוקד!
“הקשיבו לי,” אני אומר, “אני ידידכם, רק אני, האדם היחיד בו יכולים אתם לבטוח. בטחו בי, דברו אלי, למדו אותי. הניחו לי לשמר את דרככם, שכן בקרוב יגיע הקץ.”
הנני רוקד והשמש מטפסת, והזללנים ממלמלים.
הנה הצ’יף. אני רוקד לעברו; לפנים, לאחור, אני משתחוה, אני מצביע אל השמש, אני מעלה בפניו את דמותם של היצורים החיים באותו כדור אש, אני מחקה את קולותיהם של אנשים אלה; אני כורע, אני מתרומם, אני רוקד, תום בעל־שני־הסרטים רוקד עבורכם.
אני מנסה להעלות מתהום הנשיה של אבות־אבותי תנועות ישנות. אני חש בעוצמה הזורמת בקרבי. כפי שהם רקדו בימי הבופלו, כך רוקד אני כעת, מעבר לנהר המתפצל.
אני רוקד, ועתה רוקדים גם הזללנים. לאט, בחוסר בטחון, הם נעים לקראתי, הם מניעים את גופם, מרימים רגל ועוד רגל, מתנדנדים. “כן, ככה!” אני צועק, “רקדו!”
ואנחנו מרקדים יחדיו, כאשר מגיעה השמש לשיא גבהה בצהרי היום.
עתה עיניהם כבר אינן מאשימות. אני רואה בהן ידידות וקירבה. אני אחיהם, איש־השבט אדום־העור, ההוא שרוקד עימם. הם אינם נראים עוד מגושמים בעיני. ישנו חן מוזר בתנועותיהם. הם רוקדים. הם רוקדים. הם מדלגים סביבי. קרוב יותר! קרוב יותר! קרוב יותר!
אנו נעים, אחוזי תזזית קדושה.
ועתה הם מזמרים; המנון מוזר. הם משליכים קדימה את ידיהם, מותחים את כפותיהם הקטנות. יחדיו הם מניעים את גופם, רגל ימין קדימה, שמאל; ימין, שמאל. ריקדו אחים ריקדו! הם נלחצים כנגדי, בשרם רוטט. הם מדיפים ריח מתוק. הם דוחפים אותי בעדינות לאורך השדה לחלק האחו בו הדשא עמוק וזקוף. תוך שהם ממשיכים לרקוד, אנו מחפשים את צמחי החמצן ומוצאים כמויות מהם מתחת לדשא והם מתפללים את תפילתם, ותופסים אותם בזרועותיהם המוזרות, מפרידים בין גופי־הנשימה לבין הדוקרנים הפוטוסינטטים, הצמחים משחררים כמויות גדולות של חמצן. ראשי סחרחר עלי. אני צוחק ושר, הזללנים מוצצים לאיטם את הכדורים הצהובים. הם מושיטים לי את צמחיהם. זהו טקס דתי, כך זה נראה לי. קח משלנו; אכול איתנו, זהו הגוף, זהו הדם, קח, אכול, הצטרף. אני מתכופף קדימה ומכניס אל פי כדור צהוב. אינני נושך; אני מוצץ אותו, כפי שעושים הזללנים. שיני מחליקות על פני הקליפה הכדורית, בוצעות אותו לאיטן לשני חלקים. העסיס ניתן אל תוך פי והחמצן ממלא את נחירי. הזללנים שרים את מזמוריהם. אני צריך להיות צבוע כולי לכבוד הארוע, צבוע בצבעי הרקוד של אבותי, הייתי צריך לפגוש את ריקודיהם במה שצריך להיות הסמל הלאומי שלי. קח, אכול, הצטרף, עסיסו של צמח החמצן צף לו בעורקי. אני מחבק את אחי. אני שר, וכאשר יוצא קולי מקצות שפתי הוא הופך לקשת שזוהרת כפלדה. ואני שר בקול נמוך יותר והקשת הופכת לכסף ממורט. הזללנים מתקרבים יותר ויותר. ריח גופותיהם הוא אדום־לוהט, זעקותיהם הרכות הינן ענני קיטור, השמש חמה מאד; קרניה הינן קולות מחוספסים קטנים הנשמעים מכל עבר בקצה גבול השמיעה שלי, פלינק! פלינק! פלינק! פלינק! הדשא הסבוך מזמר לי, סבוך ועשיר, והרוח משליכה נקודות אש ברחבי הערבה, הנה עוד צמח חמצן ואחר כך שלישי, אחי צוחקים וצועקים. הם מספרים לי על אלוהיהם. אל החמימות, אל העונג, אל המוות, אל הקדושה, אל־הטעויות וכל השאר. מקריאים לי את שמות מלכיהם, ואני שומע את קולותיהם כנתזים ירוקים המתפזרים על פני היריעה הצחה של הרקיע. הם מלמדים אותי את פולחניהם הקדושים. אני חייב לזכור זאת, שכן, כשיגמר הריסוס – דבר לא יוותר. אני ממשיך לרקוד, הם כל כך עדינים!
לפתע פתאום, אני שומע את טרטור הקופטר.
הוא מרחף הרחק מעל לראשנו. אינני מסוגל לראות מי מטיס אותו. “לא!” אני צורח, “לא כאן! לא את אלה! הקשיבו אלי! זהו תום בעל־שני־הסרטים! האינכם יכולים לשמוע אותי? אני עורך פה מחקר־שדה! אין לכם זכות –!”
קולי יוצר סלילים לוליניים של אזוב כחול המרופד בניצוצות אדומים, הניצוצות מרחפים אל על והרוח הנושבת מפזרת אותם.
אני זועק, אני צועק, אני צורח. אני רוקד ומניף את אגרופי מתחת לכנפי הקופטר נפשקות הדלתות של מפזרת־הכדוריות. הכדוריות יורדות כבמטר אל האחו וכל כדורית משאירה מאחוריה עקבות זוהרים על רקע השמים. קולו של הקופטר הופך למרבד פרווה רך הנמתח עד האופק וקול צרחתי נבלע בו.
הזללנים מתרחקים ממני. הם מחפשים את הכדורים. מגרדים בשרשי העשב על מנת לגלותם. תוך שאני ממשיך לרקוד, אני קופץ אל בינותם, משמיט את הכדוריות מידיהם, משליך אותן לנחל, רומס אותן עד דק. הזללנים נוהמים לעברי מחטים שחורות. הם מסתובבים ומחפשים עוד כדוריות. הקופטר פונה לאחור ומתרחק ומשאיר מאחוריו צליל שמנוני סמיך, אחי מוצצים בשקיקה את הכדוריות.
אין שום דרך למנוע זאת.
החדווה סוחטת אותם עד לשד עצמותיהם והם מתמוטטים ושוכבים ללא ניע. מדי פעם בפעם מפרפר אחד הגפיים; ואז גם זה נפסק. הם מתחילים להתמוסס. הם מתמוססים באלפיהם, מאבדים לאיטם כל דמות וצורה. העגלגלות נכלמת והולכת, מחלחלת אל האדמה. הקשרים שבין המולקולות מתרופפים והולכים; עכשיו מגיעה שעתה האחרונה של הפרוטופלסמה. הם מתחסלים. הם נעלמים. אני מהלך במשך שעות ברחבי הערבה, מדי פעם אני נושם את החמצן; מדי פעם אני אוכל כדור בצבע הלימון. השקיעה מתחילה בקול צלצולם של פעמונים נסתרים. עננים שחורים משמיעים במזרח תקיעות חצוצרה ממושכות והרוח המתגברת הינה נהר של זיפי פחם. הדממה יורדת. הלילה יורד. הנני רוקד. הנני לבד.
הקופטר שב ומגיע והם מוצאים אותך ואתה אינך מגלה כל התנגדות כשהם אוספים אותך פנימה, אתה מעבר למרירות. אתה מסביר בשקט את מה שעשיתם ואת מה שלמדת ומדוע זה רע להדביר יצורים אלה. אתה מתאר את הצמח שאכלת ואת הצורה שבה הוא משפיע על חושיך וכשאתה משוחח אודות ההזיות המופלאות, על מגעה של הרוח וצלילם של העננים וליטופה של השמש הם מנידים בראשם ומחייכים, ואומרים לך לא לדאוג, שעוד מעט והכל יבוא על מקומו בשלום. הם נוגעים בזרועך בחפץ קר ואז אתה חש בסחרחורת וזמזום. הנסיוב־הנגדי שוקע בוורידיך ותוך זמן קצר מטפטפת האקסטזה מגופך, משאירה אחריה רק עייפות ויגון כבד.
הוא אומר: “אנו לעולם איננו לומדים לקח, האין זאת? אנו מיצאים את כל חלומות הבלהה שלנו אל הכוכבים. מחה את הארמנים מעל פני האדמה, מחה את היהודים מעל פני האדמה, מחה מעל פני האדמה כל אחד העומד למכשול בדרך, ואחר עלה למעלה לכוכבים וחזור על מעשי רצח אלה מן ההתחלה. אתם לא הייתם יחד איתי שם בחוץ. אתם לא רקדתם איתם. אתם לא ראיתם איזו תרבות עשירה ומורכבת יש לזללנים. בואו ואסביר לכם את ההיררכיה השבטית שלהם. היא מורכבת משבע דרגות של יחסי נישואים, זה בתור התחלה, אחר כך מרכיב האקסוגמיה הטעון –”
אלן אומרת ברכות: “תום, יקירי, אף אחד אינו מתכוון לפגוע בזללנים.”
“והדת שלהם,” הוא ממשיך, “תשעה אלים, כל אחד הוא אספקט אחר של האל בה' הידיעה. גם הקודש וגם החול מהווים נושא לעבודת האלוהים. יש להם זמירות, תפילות, תאולוגיה שלמה. ואנחנו, שליחיו של אל הטעויות –”
“אנחנו לא מחסלים אותם,” אומר מיכלסון. “למה אתה לא תופס את זה, תום? זו פשוט פנטסיה שפיתחת. אתה היית תחת השפעת סמי־הזיות, אך עתה השתחררת מכך, תוך זמן מה תהיה שוב נקי לגמרי. נקודת המבט שלך תהיה שונה לחלוטין”.
“פנטסיה?” הוא אומר במרירות. “הזיית סמים? אני עמדתי בערבה וראיתי אתכם מרססים כדוריות. וראיתי אותם מתים ומתמוססים. זה לא היה חלום.”
“כיצד נוכל לשכנע אותך?” שואל צ’אנג בדאגה כנה.
“מה יגרום לך להאמין לנו? האם תרצה שנטוס איתך מעל לארץ הזללנים ונראה לך כמה מיליונים מהם חיים שם?”
“אבל כמה מיליונים מהם כבר הושמדו?” הוא תובע לדעת.
הם מתעקשים על כך שהוא טועה. אלן חוזרת ואומרת לו שאיש לא התכוון מעולם לפגוע בזללנים לרעה. “זאת היא משלחת מדעית, תום, אנחנו נמצאים כאן כדי ללמוד אודותיהם. תהיה זו הפרה בוטה של כל הערכים, על פיהם אנו מתיימרים לפעול, אם נפגע בצורות חיים אינטליגנטיות.”
“אתם מודים בכך יש להם אינטליגנציה?”
“כמובן. הדבר מעולם לא הועמד בספק.”
“אז מדוע לרסס כדוריות?” הוא שואל. “למה לטבוח בהם?”
“דברים אלה לא ארעו מעולם, תום,” אומרת אלן. היא אוחזת בידו בין שתי כפות ידיה הצוננות. “האמן לנו. האמן לנו.”
הוא אומר במרירות: “אם אתם רוצים שאאמין לכם, מדוע אינכם מבצעים זאת באופן יסודי יותר? קחו את מכונת העריכה והתחילו לעבוד עלי. אינכם יכולים לשכנע אותי, שלא להאמין למראה עיני.”
“במשך כל אותו זמן נמצאת תחת השפעת סמים,” אומר מיכלסון.
“מעולם לא השתמשתי בסמים. פרט לאותו סם שלקחתי באחו, כאשר רקדתי – וזה קרה אחרי שצפיתי בטבח המתנהל במשך שבועות על גבי שבועות. האם אתם טוענים שזו מעין הזיה רטרואקטיווית?”
“לא, תום,” אומר שורץ. “אתה היית תחת אשליה זו במשך כל הזמן כולו. זה חלק מהתראפיה שלך, מן השחזור שלך. אתה הגעת לכאן כשהיא מתוכנתת בך.”
“בלתי אפשרי,” הוא אומר.
אלן מנשקת את מצחו הקודח. “דבר זה נעשה כדי להשלים בינך לבין המין האנושי, אתה מבין. אתה נטרת טינה עזה לאנושות על אשר עשתה לעמך במאה התשע־עשרה. לא היית מסוגל לסלוח לחברה המתועשת על שפזרה את הסיוקס לכל רוח, והיית כולך מלא שנאה. הפסיכולוג שלך שיער שאם תוכל להשתתף במסע השמדה מודרני, אם תוכל לגרום לעצמך לראות זאת כענין שבהכרח, אתה תטוהר מכל שנאתך ותוכל לתפוס את מקומך בחברה ב –”
הוא משליך אותה מעל פניו. “אל תדברי שטויות! אם היית יודעת את המינימום האלמנטרי ביותר בקשר לשחזורים היית מבינה, שלא יתכן שפסיכולוג ידוע כלשהו היה מפתח תיאוריה כה רדודה וזולה. לא, אל תגעי בי. התרחקי ממני. התרחקי ממני!”
הוא לא יניח להם לשכנע אותו, שהוא חלם חלום תחת השפעת הסמים. אין זאת פנטסיה, הוא אומר לעצמו וזו גם לא התראפיה. הוא מתרומם. הוא יוצא החוצה. הם אינם הולכים בעקבותיו.. הוא נוטל קופטר ויוצא לחפש אחר אחיו.
הנני רוקד שוב. השמש הרבה יותר לוהטת היום. מספר הזללנים פחת. היום אני צבוע, היום אני לובש נוצות. גופי מבהיק בזיעתי. הם רוקדים עימי ובתוכם לוהטת תזזית, שמעולם לא ראיתי לפני כן. אנו הולמים ברגלינו על הדשא הרמוס. אנו שולחים את ידינו לאחוז בשמש. אנו שרים, אנו זועקים, אנו בוכים. אנו נרקוד עד אשר ניפול.
זו איננה פנטסיה. יצורים אלה חיים וקיימים, והם אינטליגנטים, והם נגזרו לכליה, את זאת אני יודע.
אנו רוקדים. על אף הכלייה, אנו רוקדים.
אבי־אבי־אבי־סבי מגיע ורוקד עימנו. גם הוא חי וקיים. אפו כאף הנץ, לא פחוס כשלי, והוא חובש לראשו עטרת נוצות גדולה ושריריו הם כחבלים משורגים מתחת לעורו השחום. הוא שר, הוא זועק, הוא בוכה.
עוד כמה מבני משפחתי מצטרפים אלינו.
אנו אוכלים יחדיו את צמחי החמצן. אנו מחבקים את הזללנים. אנו יודעים, כולנו יודעים, את טעם הרגשתו של קרבן־הציד.
העננים משמיעים מוסיקה והרוח לובשת צורה של ממש ולחום השמש יש צבע.
אנו רוקדים. אנו רוקדים. אברינו אינם יודעים ליאות מהי.
השמש גדלה וממלאת את כל השמים ועתה אינני רואה עוד זללנים אלא רק את בני עמי, אבות אבותי פזורים בכל רחבי האחו, אלפי עורות מבהיקים, אלפי אפים נשריים, ואנו אוכלים את הצמחים ואנו מוצאים מקלות מחודדים ומחדירים אותם לבשרנו. הדם המתוק נוטף ומתייבש בלהט השמש, ואנו רוקדים ורוקדים. ואחדים מאיתנו מתמוטטים מרוב ליאות, אנו רוקדים, והערבה היא ים של עטרות־נוצות העולות ויורדות, אוקינוס של נוצות. אנו רוקדים, וליבי הולם בקרבי ברעם, וברכי מתמוססות, והשמש אופפת אותי בלהטה, ואני רוקד, ואני נופל, ואני רוקד, ואני נופל, נופל, נופל…
והם מוצאים אותך שוב ומחזירים אותך לבסיס. הם מצמידים לזרועך את החוטם הצונן כדי להוציא מעורקיך את הסם של צמח־החמצן, ואחר כך הם נותנים לך משהו אחר כדי שתנוח. אתה נח ואתה מאד רגוע. אלן מנשקת אותך ואתה מלטף את עורה הרך ואז באים האחרים ומשוחחים עימך, אומרים דברים מרגיעים, אך אתה אינך מקשיב, שכן אתה נופל מבעד לדלתות נסתרות, הקבועות ברצפה, כאילו אתה מחפש אחר חדר, שריצפתו תהיה מוצקה תחת רגליך. “כל שארע לך הוא חלק מהתראפיה שלך”, אתה אומר לעצמך, “תראפיה אשר נועדה לפרק את שנאתך המרה לכיבוש אדמות אבותיך על ידי הלבנים; אין מדבירים פה מאומה.” אתה דוחה טענות אלה ושוב נופל מטה מבעד לדלת ונוכח לדעת שדבר זה הוא ללא ספק חלק מהתראפיה של ידידיך; הם נושאים על גבם את משא תחושת האשמה המצטברת משך מאות בשנים והם באו לכאן על מנת לפרוק מטען זה מעליהם. ואתה נמצא כאן כדי להקל עליהם ממשאם, לשאוב את חטאיהם אל תוכך ולהעניק להם את המחילה המיוחדת. ושוב אתה נופל מטה, ואתה נוכח שהזללנים הם חיות רגילות בתכלית, חיות המאיימות על האקולוגיה והטעונות סילוק; התרבות שיחסת להם היתה רק הזיה, הניזונה מפצעיך הישנים. אתה מנסה לוותר על הסתייגותך מן הטבח ההכרחי הזה, אך אתה נופל מטה שוב, ומגלה שלא מתנהל כל טבח ושכל זה הוא רק פרי דמיונך, שהוטרד בגלל הפשע הנורא שבוצע נגד אבותיך. אתה מתרומם מן המטה, שכן אתה רוצה להתנצל בפני ידידים אלה שלך, מדענים חפים־מפשע אלה שאתה השמצת, שאותם כינית רוצחים, ואתה נופל מטה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.