עורך: אלי טנא

מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר

ציור עטיפה: גייגר

הגיעו אלינו מכתבים רבים העוסקים בצורת החוברת, ולא רק בתוכנה. ניתן לחלקם לשני סוגים עיקריים – אלה שמביעים הערכה לצורה בה מוגש החומר, ולעומתם – אלה הקובלים על ‘בזבוז’ שטח לטובת כותרות, איורים, הקדמות וכו'.

נקודת המוצא שלנו, כאשר תיכננו את הוצאת המגזין, היתה להגיש חוברת טובה, והכוונה הן לתוכן והן לצורה. אין ספק שצורתו האסטטית של המוצר מגדילה את ההנאה ממנו.

אי לכך הפקדנו את משימת העיצוב בידיהן של שתי עורכות גראפיות – הן המחליטות כיצד תראה החוברת המוגמרת, והאמינו לי שהשתיים, לולה חלאבין ואופירה גידנסקי משקיעות את מירב המאמצים כדי שאתם, הקוראים, תיהנו יותר.

בשלב זה, כדאי אולי לספר מיהם אלה הנושאים את החוברת ‘על גבם.’ מערכת ‘פנטסיה 2000’ מורכבת מארבעה אנשים, הקובעים את תכולת המגזין. ציפי האופטמן, היא אשר על המדורים הכלליים – קולנוע, טלוויזיה, ספרים, ‘מבזקים’ וכו‘. ציפי היא סטודנטית למשפטים באוניברסיטת ת"א, בת 24, ואשתו של אהרן האופטמן, הממלא את תפקיד העורך המדעי. אהרן, בן ה־30, הינו מהנדס המשתלם לקראת תואר דוקטור באוניברסיטת תל־אביב. במסגרת תפקידו במערכת, אחראי אהרן למדורים המדעיים המופיעים בחוברת – "עתידעת’, ‘אסימוב על…’ ודומיהם.

דובי לרר, אף הוא סטודנט למשפטים, בן 26, הוא המומחה שלנו לענייני ספרות־מד“ב, ולכן הוא נושא בעול התפקיד של עורך ספרותי. בהמשך הדרך נביא סדרת מאמרים, פרי עטו כנראה, שתעסוק בתולדות ספרות המד”ב – בעולם ובארץ.

והרביעי בחבורה, החתום מטה, בן 26, (נכון, אף הוא סטודנט למשפטים…), ‘מנצח על המקהלה’.

אופיו של המגזין הוא כזה שמרבית החומר בו – בעיקר הסיפורי – מתורגם מאנגלית. נשאלנו לא אחת, מיהם אלה אשר על התרגום? ובכן, לבד ממקרים יוצאי דופן שבהם נמסר התרגום לאנשים שמחוץ למסגרת המערכת (ואז מצויין שמו של המתרגם בצמוד לסיפור), מתורגם החומר על ידי אנשי המערכת עצמם.

בחוברת זו אנו מביאים את חלקו השני של המאמר ‘50 מיליון אחים גדולים’, מאת איזאק אסימוב. שם המאמר ‘היכן כולם?’ והוא מנסה להשיב על השאלה מדוע, על אף קיומן האפשרי של ציוויליזציות רבות אחרות בגלקסיה, לא זכינו עד כה למפגשים עימן.

בגליון זה תמצאו גם, כמובן, את חלקו השני של הסיפור ‘אויבי המשטר’ מאת בריאן אולדיס. הבטחנו אמנם להביאו בשני חלקים, אך לאחר שיקול נוסף – חילקנוהו לשלושה. הסיבה פשוטה למדי – אילו הבאנו כאן את הסיפור עד סיומו, היה נפחו למעלה מ־30 עמודים. הדבר היה מונע את הבאתו של חלק ניכר מהחומר המופיע בחוברת בעקבות החלטה זו.

הסיפורים ‘קרא לי מילזל’ מאת דון טרוטר, ו’ריקוד השמש' מאת רוברט סילברברג הם הם הסיבה לכך שאת סיומו של הסיפור ‘אויבי המשטר’ תוכלו לקרוא בגליון מס' 5.

לבד מסיפורים אלה אנו מגישים לכם את סיפורו של אריק נורדן – ‘הפתרון ההתחלתי’, המתרחש ברובו בישראל, והמשתמש בדמותו של היטלר כאובייקט לסיפור מד"ב מיוחד במינו.

שלכם

ספורים:

ריקוד השמש – רוברט סילברברג

קרא לי מילזל – דון טרוטר

אנחנו ילדי החלל – בלה דורון

הפתרון ההתחלתי – אריק נורדן

הקומה השלישית – ג’ק פיני

אויבי המשטר (ב) – בריאן אולדיס

נדנדה – שירה טמיר

סיכון – ג’ואנה רוס

מדורים:

עתידעת: היום בו ייקלטו האותות – אהרן האופטמן

מוסיקה: מלחמת העולמות – קרני חלאבין

מבזקים קוסמיים

אסימוב על…: היכן כולם? – איזאק אסימוב

ספר: השליטים – שרית ארצי

מכתבי קוראים

בגליון הבא:

המדור ‘עתידעת’ בחוברת זו עוסק בתולדות התכניות לגלוי אינטליגנציות נוספות בגלקסיה. בגליון 5 תוכלו למצוא סיפור, המספר על הקורה בפרוייקט זה – בעוד 50 שנה, כאשר האנטנות מכוונות לקליטה ו…

מדורו של אסימוב, ‘אסימוב על…’ ידון בתורת היחסיות הפרטית של איינשטין, לא רק בשל חגיגות מאה השנים להולדתו, אלא בעיקר בגלל הגאוניות והחשיבות של תורתו, הן לפיסיקה המודרנית והן למד"ב…

חלקו השלישי והאחרון של הספור ‘אויבי המשטר’ מאת בריאן אולדיס יובא כאחד הספורים המרכזיים של גליון מס' 5. לצידו נמצא את ‘יום אחד לפני הסוף’ מאת לארי ניבן ואת ‘5,291.009’ של אלפרד בסטר.

וזה לא הכל…

רוברט סילברברג הינו תופעה מיוחדת במינה בין סופרי המד“ב. אחרי שנים של כתיבת סיפורים מסוג ג' ומטה (עם שמות כמו ‘נאכלתי על ידי סרטנים מפלצתיים’, ‘עולם הגוויות החיות’ וכו'), ולאחר התנזרות מכתיבה במשך 6 שנים, חזר אל המד”ב בתנופה (בשנת 1965), בסגנון כתיבה חדש לחלוטין, שזיכהו חיש מהר בהכרה כאחד הסופרים המעולים של הז’אנר בשנים האחרונות. סגנון כתיבה מיוחד במינו מאפיין גם את סיפורו ‘ריקוד השמש’, (בדומה לסיפור ‘מלתעות העצים’ שפורסם בגליון מס' 1), סיפור הדן ביחסו של האדם לאינטליגנציה זרה – או שמא ביחס בין האדם לחברו?

* * *

היום חיסלת כחמישים אלף זללנים בחלקה א', ועכשיו עובר עליך לילה של חוסר מנוחה. הנדרסון ואתה טסתם מזרחה עם שחר, קרניה הירוקות־זהובות של השמש הזוהרת מפזזות על גבכם, וריססתם בכדוריות שטח של יותר מאלף ליד הנהר המתפצל.

המשכתם לטוס הלאה, לעבר הערבות שמעבר לנהר, שם כבר הוכחדו הזללנים. אכלתם ארוחת־צהריים, שרועים על מרבד הדשא העבה והרך, במקום בו עומדת לקום ההתיישבות הראשונה. הנדרסון קטף כמה פרחי־עסיס ואתם נהניתם מחצי שעה של הזיות קלות, ואז, כאשר פסעתם לעבר הקופטר, לקראת אחר־צהריים נוסף של ריסוס כדוריות, אמר לפתע הנדרסון, “תום, מה היית חש לו התברר לך, שהזללנים אינם סתם סוג נוסף של בעל־חיים מזיק? לו התברר לך שהם עם – חברה בעלת שפה ייחודית, פולחנים והיסטוריה והכל…?”

אתה הרהרת, במה שקרה לעם שלך עצמו.

“אבל הם לא!” אמרת.

“נניח שהם כן. נניח שהזללנים…”

“הם לא, הפסק עם זה!” צעקת, מונע ממנו להמשיך ולדבר.

להנדרסון יש קו אופי נסתר של אכזריות, קו שהנחה אותו לשאול שאלות מעין אלה בהזדמנויות שונות. הוא מחפש את נקודת־התורפה; זה משעשע אותו. הערת־האגב שלו הדהדה במוחך במשך כל הלילה – נניח שהזללנים… נניח שהזללנים… נניח…

אתה ישן מזה זמן מה וחולם, ובחלומך אתה שוחה בנהרות דם.

שטות, הזיות בעלמא, פנטסיה של מוח קודח. אתה יודע, עד כמה חשוב להדביר את הזללנים במהירות, לפני שיגיעו המתיישבים הראשונים. הם סתם חיות, ואפילו חיות מזיקות; הם מחריבים את האקולוגיה, זה מה שהם. הם בולעים את הצמחים יוצרי־החמצן ולא נודע כי בא אל קרבם. הם חייבים ללכת (לבד, כמובן, ממספר דוגמאות, שישוכנו בגני־חיות למיניהם). השמדה שיטתית של יצורים בלתי־רצויים, זהו סיפור ישן־נושן, אך בוא לא נבצע את העבודה, כשבליבנו יסורי מצפון והסתייגויות מוסריות, כך אתה אומר לעצמך. בוא לא נחלום על נהרות־דם.

לזללנים אפילו אין דם, בכל אופן, לא כזה היכול לזרום בנהרות. מה שיש להם, זו מעין לימפה בכל רקמות הגוף, המעבירה את חומרי המזון למקומם. הפסולת מופרשת באופן זהה, בפיעפוע. מבחינת התהליך, הרי שיש אנלוגיה בין הזללן לבין מערכת חילוף החומרים שלך, אלא שאין אצלו רשת של כלי־דם הקשורים למשאבה מרכזית. חומר החיים שלהם פשוט מפעפע בכל גופם כאילו היו אמבות, או ספוגים, או צורת חיים נחותה אחרת. לעומת זאת, המערכת העצבית שלהם מפותחת היטב, וכמוה גם מערכת העיכול ושרירי הגפיים. מוזר, אתה מהרהר, הדבר העיקרי ביצורים זרים הוא היותם זרים, ולא בפעם הראשונה חולפת מחשבה זו במוחך.

הדבר החשוב ביותר במערכת הביולוגית שלהם, עד כמה שהדבר נוגע לך ולחבריך, היא העובדה, שזו מניחה לך להדביר אותם בצורה חלקה כל־כך.

אתה טס מעל לשדות המרעה שלהם, משליך את הכדוריות העצביות. הזללנים מוצאים אותן ובולעים אותן כהרף־עין. בתוך שעה מתפשט הרעל לכל חלקי גופם, תהליכי החיים פוסקים; מתחילה התפרקות מהירה של רקמת התאים שלהם, ולאחר זמן מה מתפרק הזללן לחלקיקים, פשוטו כמשמעו – מולקולה אחר מולקולה. ברגע שהזרמת החמרים המזינים נפסקת, החומר דמוי הלימפה שמרכיב את מרבית גופם פועל כחומצה; התאים כולם נהרסים; הבשר ואפילו העצמות, המורכבות למעשה מחומר סחוסי, נמסים לאטם. בתוך שעתיים מזמן האכילה לא נשאר מן הזללן דבר לבד משלולית קטנה על הקרקע, וזו נעלמת בתוך שעתיים נוספות. בהתחשב בעובדה, שמליונים כה רבים של זללנים מיועדים להשמדה, יפה מצידן של הגופות להתחסל ולהיעלם; תארו לעצמכם, כיצד היתה נראית האדמה אלמלא…

ונניח, שהזללנים…

לעזאזל עם הנדרסון. אתה מתחיל לחוש ברצון עז ללכת למחרת בבוקר, ולקבל עריכת־זכרון, להרחיק את ההשערות המטופשות שלו מתוך מוחך. לו רק היית מעז, לו רק היית מעז…

בבוקר המחרת אינו מעז. עריכת־זכרון מפחידה אותו, הוא ינסה להתנער בכוחות עצמו מתחושת האשמה החריפה, שזה מקרוב באה. הזללנים, הוא מסביר לעצמו, הם אוכלי עשב חסרי אינטליגנציה, קורבנותיה האומללים של שאיפת ההתפשטות האנושית. אך אין הם זקוקים להגנה של ממש. הדברתם של אלה אינה ענין טרגי; סתם חבל עליהם. אולם אם נגזר, שבני הארץ יתישבו על כוכב זה, הרי נגזר על הזללנים להסתלק ממנו. ישנו הבדל, אומר הוא לעצמו, בין השמדתם של האינדיאנים במישורים שבערבות אמריקה במאה ה־19 לבין השמדת הבופלו, שחיו גם הם באותן ערבות. האדם מסוגל לחוש מעט צער על ההרג, שבוצע בעדרים העצומים האלה של חיות גדולות ואצילות. אולם, כאשר שומע הוא על מה שנעשה לשבטי הסיוקס, הוא חש זעם גובר והולך – ישנו הבדל. את הסייגים והלבטים יש לשמור להזדמנות המתאימה.

הוא פוסע מתוך הבועה שלו, אשר בקצה הבסיס, לעבר המבנה המרכזי. השביל לח ומבהיק. ערפל הבוקר לא התפזר עדיין, העצים כולם כפופים ועליהם הארוכים עמוסים בטיפות המים. הוא עוצר, מתכופף ומתבונן ביצור דמוי עכביש, הטווה את רשתו האסימטרית. הוא מבחין ביצור אמפיבי קטן, בעל גון טורקיז עדין, מחליק על פני הקרקע הרטובה, כשהוא משתדל להצניע עצמו ככל האפשר. הוא מרים אותו מן הקרקע ומניחו בכף ידו. הזימים מפרפרים, כאילו בכאב, והיצור רועד כולו. לאט, בערמומיות, משתנים צבעיו של היצור, עד קבלם את גון צבע כף ידו. הסואה מצוינת. הוא מנמיך את ידו, והיצור מתחמק לתוך שלולית. הוא ממשיך ללכת.

הוא בן ארבעים, נמוך מרוב חברי המשלחת, כתפיו רחבות, גופו מוצק, שערו כהה ומבריק ואפו פחוס. הוא ביולוג. זוהי הקריירה השלישית שלו, שכן כבר נכשל בעיסוקיו כאנתרופולוג וכסוכן נכסי דלא־ניידי. שמו תום בעל־שני־הסרטים. כבר היה נשוי פעמיים, אך אין לו ילדים. אבי־אבי סבו נפטר מחמת שתיית יתר של אלכוהול; סבו היה מכור להרואין; אביו היה מכור למכונים בלתי חוקיים לעריכת־זכרון. תום בעל־שני־הסרטים מודע לכך, שהוא מפר מסורת משפחתית רבת שנים, אך עדין לא מצא את שיטת ההרס העצמי המתאימה לו.

בבנין הראשי הוא מוצא את הנדרסון, ג’וליה, אלן, שוורץ, צ’אנג, מיכלסון וניקולס. הם אוכלים ארוחת בוקר; היתר כבר נמצאים בעבודה. אלן קמה ממקומה, באה אליו ומנשקת אותו. שערה הצהוב והקצר מדגדג את לחיו. “אני אוהבת אותך,” היא לוחשת. היא בלתה את הלילה בבועתו של מיכלסון. “גם אני אוהב אותך,” הוא אומר לה, ומלטף בחיבה את הגיא שבין שדיה. הוא קורץ למיכלסון, אשר מהנהן אליו בראשו, ונושק בשפתיו שתיים מקצוות אצבעותיו. אנו כולנו ידידים טובים כאן, מהרהר תום בינו לבינו.

“מי מרסס היום?” הוא שואל.

“מיק וצ’אנג.” אומרת ג’וליה, “חלקה ג.”

שוורץ אומר: “עוד אחד־עשר יום ונגמור לטהר את כל חצי־האי, לאחר מכן נוכל לנוע לעבר היבשת.”

“רק אם מלאי הכדוריות יספיק,” מזכיר צ’אנג.

הנדרסון אומר: “ישנת טוב, תום?”

“לא,” אומר תום. הוא מתיישב, לוחץ על הלחצנים המתאימים לארוחת הבוקר שלו. במערב מתחיל הערפל להתפזר. משהו מפרפר עמוק בגרונו. הוא נמצא על גבי כוכב זה מזה תשעה שבועות ובמשך תקופה זו חל חילוף העונות היחיד הקיים על פני הכוכב – מעבר ממזג אויר יבש למזג אויר ערפילי ולח. ערפילים אלו ישארו כאן חודשים רבים, התפזרותם לעולם אינה מוחלטת. עוד לפני התפזרותם הבאה יעלמו הזללנים מן הנוף, והמתיישבים הראשונים יתחילו להגיע. מזונו מחליק מן הפתח והוא אוחז בו. אלן מתיישבת לידו. גילה רק מעט יותר ממחצית גילו. זהו מסעה הראשון; היא האחראית על הארכיון, אולם כישוריה כעובדת אינם מוטלים בספק.

“אתה נראה מוטרד,” אומרת אלן, “האם אני יכולה לעזור לך?”

“לא, תודה לך.”

“אני לא אוהבת לראותך עגום כל כך.”

“זו תכונה של בני גזעי.” אומר תום בעל־שני־הסרטים.

“אני מפקפקת בכך.”

“האמת היא, שהשחזור שנעשה לאישיותי מתחיל להתבלות, מישור הטראומה היה קרוב כל־כך לפני השטח. אני בסדר רק כלפי חוץ, את הרי יודעת זאת.”

אלן צוחקת בצחוק מצלצל. היא לבושה בבגד־ספריי קטן בלבד, ועורה נראה לח; מיכלסון והיא שחו מעט אחרי ההשכמה. תום שוקל לבקש ממנה להינשא לו, מיד כשיסיים את עבודתו. הוא לא היה נשוי מאז התמוטטות עסקי הדלא־ניידי שלו. הפסיכולוג הציע אז גירושין כחלק מהטיפול והשיחזור. לפעמים הוא תוהה, לאן הלכה טרי, ועם מי היא חיה היום. אלן אומרת, “אתה נראה לי יציב למדי.”

“תודה לך,” הוא אומר. היא צעירה. היא אינה יודעת.

“אם זה רק דכאון קל, אני יכולה להוציאו בעזרת עריכה כהרף־עין.”

“תודה לך, אבל לא!”

“הו, שכחתי. אתה לא אוהב עריכה.”

“אבי…”

“כן?”

“במשך חמישים שנה הוא עבר כל כך הרבה עריכה, עד שלא נותר ממנו מאום,” אומר תום. “הוא ערך החוצה את אבות־אבותיו, את מורשתו כולה, את דתו, את אשתו, את בניו ולבסוף את שמו. לאחר מכן – הוא ישב וחייך כל יום כל היום. תודה, בלי עריכה!”

“היכן אתה עובד היום?” שואלת אלן.

“במחנה, עורך בדיקות.”

“אתה מעונין במישהי שתארח לך לחברה? אני פנויה כל הבוקר.”

“לא, תודה לך,” הוא אומר, מהר מדי. אלן נראית נפגעת. הוא מנסה לתקן את אכזריותו הבלתי מכוונת ואומר: “אולי היום אחה”צ? בסדר? אני צריך לסדר משהו, טוב?"

“בסדר” היא אומרת, מחייכת ושולחת אליו נשיקה בשפתיה.

אחרי ארוחת הבוקר הוא הולך למחנה. המחנה נמצא כאלפיים מטר מזרחה לבסיס; הם תחמו את גבולותיו בעזרת מקרני שדות־עצביים, המרוחקים אחד ממשנהו מרחק של 80 מטר. מקרנים אלה מהוים הגנה מספקת בפני התפזרות אפשרית של האוכלוסיה בת 200 הזללנים, הכלואים במחנה. אחרי שיודברו כל השאר, תשאר קבוצת ביקורת זו שריד יחידי לתושביו הקודמים של הכוכב. בפינה הדרום־מערבית של המחנה עומדת בועת מעבדה ממנה מנוהלים הניסויים: מטבוליים, פסיכולוגיים, פיסיולוגיים, אקולוגיים. נחל קטן חוצה את המחנה. שורה נמוכה של גבעות מכוסות עשב נמצאת בקצה המזרחי. האדמה מכוסה בשפע עשב ומתחתיו חבויים צמחי־החמצן, נסתרים מעין רואה פרט לדוקרניהם הפוטוסינטטיים, המתרוממים לגובה של שלושה או ארבעה מטרים. ניתן לראות גם את גופי־הנשימה של הצמחים, גבהם כגובה חזה אדם. גופים אלה הם הם ההופכים את האויר שמעל לעשב למתוק ושופע גזים. זללנים נעים במחנה בעדר אחד גדול, כשהם נוגסים מדי פעם בגופי הנשימה.

תום בעל־שני־הסרטים צופה בעדר שליד הנחל, פוסע אליו. הוא נתקל במיתקן־חמצן החבוי בדשא וכושל, אך מצליח מיד להחזיר לעצמו את שווי המשקל, אוחז בצינור הסלילי שבגוף הנשימה של צמחי החמצן ונושם עמוקות. הוא מתקרב אל הזללנים. אלה הם יצורים עגלגלים, שמנמנים, איטיים ומכוסים פרוה כתומה שופעת. עיניהם דמויות הצלחות בולטות מעל שפתותיהם המתוחות. רגליהם כחושות ומסוקסות כשל תרנגולות וזרועותיהם הקדמיות קצרות וצמודות לגוף. הם מתבוננים בו בחוסר ענין בולט. “בוקר טוב, אחים!” כך הוא מברך אותם הפעם, ותוהה מה גרם לכך.

שמתי לב לדבר־מה מוזר היום. ייתכן שנשמתי לריאותי חמצן רב מדי בזמן העבודה בשדה; ייתכן שנכנעתי להשפעת הרעיון, שהנדרסון שתל במוחי; ואולי אותה קללה משפחתית של הרס עצמי, עולה ובוקעת אל פני השטח. בזמן שהשקפתי על הזללנים שבמחנה, נראה לי, לראשונה, שיצורים אלה מתנהגים בצורה אינטליגנטית, שהם פועלים בצורה מסודרת.

עקבתי אחריהם במשך שלוש שעות ויותר. במשך אותו זמן הם גילו כמחצית התריסר מצמחי החמצן. בכל מקרה כזה, הם פעלו בשיטתיות מסוימת, שחזרה על עצמה בכל מקרה, לפני אכילת הצמח:

הם יצרו צורת מעגל בהצטופפותם סביב הצמח.

הביטו לעבר השמש.

הביטו לעבר שכניהם משמאל ומימין לכל אורך המעגל.

הוציאו קולות צהלה בסיום התהליך המתואר.

הביטו שוב לעבר השמש.

הלכו לעבר הצמח, והחלו לאכול.

אם לא היתה זו תפילת הודיה, אז מה זה בכלל? ואם הם מתקדמים מבחינה רוחנית עד כדי כך, האם אין אנו מבצעים כאן רצח־עם? האם השימפנזים מתפללים? לעזאזל, אפילו שימפנזים אין אנו משמידים באותה צורה שבה משמידים את הזללנים! כמובן, שימפנזים לא מפריעים לצמחי־החמצן, בעוד שהזללנים והחקלאות האנושית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, לחיות חיי שיתוף, דו־קיום בשלום. בכל אופן ישנו כאן ענין מוסרי. מאמצי ההכחדה נעשים על סמך ההנחה שרמת האינטליגנציה של הזללנים שווה בערך לזו של הצדפות, או לכל היותר של כבשים. מצפוננו נשאר נקי, כי הרעל שלנו הוא מהיר ולא מכאיב, ובגלל שהזללנים, באדיבותם הרבה, מואילים להתמוסס לחלוטין אחרי מותם, ומונעים מאתנו טירחה מרובה.

אך, הנה, הם מתפללים. לא אומר לאחרים על כך דבר בינתיים. אני רוצה הוכחות נוספות. הוכחות בדוקות וחותכות; סרטים, הקלטות, תמונות; אחר כך נראה מה יקרה, אם אוכל להראות להם, שאנו משמידים יצורים אינטליגנטיים! משפחתי יודעת כמה דברים במה שנוגע לג’נוסייד, אחרי ככלות הכל הם למדו את הנושא על בשרם לפני מאות שנים מועטות. אני מסופק אם אוכל לעצור את המתרחש כאן, אך אוכל לפרוש מהמבצע בעצמי, לחזור לארץ ולעורר את דעת הקהל.

איני הוזה. הם מתאספים במעגל, מביטים לעבר השמש; הם צוהלים ומתפללים. הם סתם כדורי מקפא על כרעי תרנגולת, אך הם מתפללים תפילת הודיה על מזונם. עיניים עגולות גדולות אלו נלטשות אלי, מאשימות. העדר המאולף שלנו יודע מה מתרחש! הם יודעים שהגענו לכוכב כדי למחות את בני מינם מעל פני האדמה, וכי רק הם יוותרו לפליטה. אין להם אפשרות להילחם על חייהם או אפילו להביע את מחאתם, אך הם יודעים, והם שונאים אותנו. אל אלוהים, הרגנו כבר למעלה משני מיליון מהם מאז הגענו, וגם ידי מוכתמות בדם; מה אעשה? מה אני יכול לעשות?

אני חיב לפעול בזהירות רבה, אחרת הענין ייגמר בכך שיסממו אותי ויערכו אותי מחדש.

אינני יכול להרשות לעצמי להראות כמטורף, כמופרע או כמסית ומדיח. איני יכול לקום פתאום, ולגנות! אני חייב למצוא בני ברית. ראשית, את הנדרסון. הוא לבטח כבר מנחש את האמת; הוא האיש שהחדיר לי אותה ביום בו ריססנו; ואני חשבתי, שהוא פשוט מקנטר אותי – בדרכו האופיינית!

הוא אומר, “חשבתי על אודות הרעיון שהעלית, ייתכן שלא בצענו בדיקות מספקות. זאת אומרת. בדיקות פסיכולוגיות לבדיקת המשכל, אם הם באמת אינטליגנטיים…”

הנדרסון ממצמץ. הוא אדם גבוה, שחור שיער, בעל זקן עבות, עצמות לחייו גבוהות, “מי אומר לך שהם אינטליגנטיים, תום?”

“אתה אמרת, בצד השני של הנהר המתפצל, אתה אמרת…”

“זו היתה רק היפותזה ספקולטיבית, סתם לעורר שיחה.”

“לא, נראה שזה היה יותר מכך. אתה באמת האמנת בזאת”.

מ.ק. אשר

הנדרסון נראה מוטרד, “תום, אין לי מושג מה אתה מנסה לעשות, אבל אל תעשה זאת. אם הייתי מאמין, ולו לרגע, שאנו הורגים יצורים אינטליגנטיים הייתי רץ לעריכה כל כך מהר, שהיתה נוצרת סופה.”

“אז מדוע שאלת אותי על כך?” שואל תום בעל־שני־סרטים.

“פטפוטים בעלמא.”

“אתה משעשע את עצמך, על ידי כך, שאתה מעורר אצל אחרים רגשות אשם, הא? אתה ממזר, הנדרסון. אני מתכוון לכך.”

“טוב, הבט, תום. לא היה לי מושג, שאתה תתרגז כל כך בגלל איזה רעיון.” הנדרסון מניד בראשו, “הזללנים אינם יצורים אינטליגנטיים. מובן מאליו שלא, אחרת לא היו נותנים לנו הוראות לחסלם.”

“מובן מאליו,” אומר תום בעל־שני־הסרטים.

אלן אמרה: “לא, אינני יודעת מה זומם תום. אבל אני בטוחה לגמרי, שהוא זקוק למנוחה. עברה רק שנה וחצי מאז שיחזור האישיות שלו, ולפני כן סבל מהתמוטטות רצינית.”

מיכלסון הביט בטבלה. “כבר שלוש פעמים ברציפות, שהוא מסרב לעשות את סיבוב הריסוס שלו. הוא טוען שאינו מסוגל להקצות לכך זמן בגלל המחקר שלו. טוב, אנחנו יכולים להחליף אותו, אבל מטרידה אותי העובדה, שהוא מתחמק מן המוטל עליו.”

“איזה מין מחקר הוא עורך?” מתעניין ניקולס.

“לא ביולוגי; הוא נמצא כל הזמן עם הזללנים במחנה, אך אינני רואה אותו מבצע עליהם בדיקות כלשהן,” אומרת ג’וליה.

“והוא מדבר איתם,” מעיר צ’אנג.

“נכון, הוא מדבר איתם.” מאשרת ג’וליה.

“על מה?”

“מי יודע?”

כולם מביטים באלן, “את הקרובה אליו ביותר,” אומר מיכלסון, “אינך יכולה להוציא אותו מזה?”

“קודם עלי לדעת לתוך מה הוא נכנס, לי לא אמר דבר,” אומרת אלן.

ידוע לך שעליך להיות זהיר מאד, שכן הם עולים עליך במספרם, ודאגתם לבריאותך יכולה לגרום לתוצאות קטלניות. הם כבר נוכחו לדעת, שאתה מוטרד. אלן אף החלה לחפש את המקום לכך. בליל אמש שכבת בזרועותיה והיא תיחקרה אותך, בעקיפין, במומחיות; ואתה ידעת מה ניסתה לגלות. כשהופיעו הירחים בשמיים, הציעה שתערכו טיול קצר במחנה, בינות לזללנים הישנים. אתה סרבת, אך היא הבחינה, שיש לך מעורבות רגשית עם היצורים הללו.

גם אתה ערכת חקירות משלך – בעדינות, כך אתה מקוה. אתה מודע לכך, אינך יכול לעשות מאומה כדי להציל את הזללנים. נכרתה כאן התחייבות בלתי־חוזרת. שנת 1867 חוזרת על עצמה, הנה שוב הבופלוס, הנה שוב שבטי הסיוקס. יש להשמיד אותם, שכן תוואי מסילת הברזל הולך וקרב לכאן. אם תפצה פיך, ידידיך ירגיעו אותך, ישקיטו אותך ויערכו אותך. אין הם רואים את אשר אתה רואה. אם תשוב לכדור־הארץ, כדי להתסיס את דעת הקהל, ילעגו לך, וימליצו לבצע בך שחזור נוסף, אינך יכול לעשות דבר, אינך יכול לעשות דבר…

אינך יכול להציל, אך ייתכן שתוכל לתעד.

צא אל הערבה, היה עם הזללנים! נסה להתחבר עימם, למד את אורחותיהם, רשום זאת, רשום סקירה מלאה על תרבותם, כדי שלפחות דבר זה לא ילך לאיבוד. אתה מכיר את הטכניקה של אנטרופולוגיית־שדה. כפי שעשו לעמך בימי קדם, עשה אתה למען הזללנים.

הוא מוצא את מיכלסון. “האם אתה מסוגל להסתדר בלעדי למשך שבועות מספר?”

“להסתדר בלעדיך, תום? למה אתה מתכוון?”

“אני חייב לבצע מספר מחקרי־שדה. הייתי רוצה לעזוב את הבסיס ולעבוד עם הזללנים בחיק הטבע.”

“מה רע באלה שבמחנה?”

“זו ההזדמנות האחרונה שיש לנו לטפל בזללני־בר. מייק, אני חייב ללכת!”

“לבד, או עם אלן?”

“לבד!”

מיכלסון מניד בראשו באיטיות. “בסדר גמור, תום, כל מה שתרצה. לך. לא אחזיק אותך בכוח כאן.”

הנני רוקד בערבה, תחת השמש הירוקה־זהובה. מסביבי מתאספים הזללנים. אני עירום; הזיעה גורמת לעורי להבריק! לבי הולם בקרבי. אני משוחח איתם ברגלי, והם מבינים.

הם מבינים.

יש להם שפה המורכבת מצלילים רכים, יש להם אל. הם יודעים אהבה, ופחד, וחשיבה, יש להם פולחנים, יש להם שמות. יש להם היסטוריה. אני משוכנע בכך.

הנני רוקד על דשא שופע.

כיצד אפשר להתקשר איתם? ברגלי, בידי, בנהמותי, בזיעתי. הם מתאספים במאותיהם, באלפיהם – תוך כדי ריקודי. אסור לי לעצור. הם מתאספים סביבי ומשמיעים את צליליהם. הנני משמש מכשיר בידי כוחות מוזרים. אבי־אבי סבי צריך היה לראות אותי עכשיו! יושב על מרפסתו בוויומינג, מי־האש בידו, מוחו נרקב והולך. ראה אותי כעת, זקן שכמותך! ראה את ריקודו של תום בעל־שני־הסרטים! אני משוחח עם זרים אלה באמצעות רגלי תחת שמש בצבע משונה. הנני רוקד. הנני רוקד!

“הקשיבו לי,” אני אומר, “אני ידידכם, רק אני, האדם היחיד בו יכולים אתם לבטוח. בטחו בי, דברו אלי, למדו אותי. הניחו לי לשמר את דרככם, שכן בקרוב יגיע הקץ.”

הנני רוקד והשמש מטפסת, והזללנים ממלמלים.

הנה הצ’יף. אני רוקד לעברו; לפנים, לאחור, אני משתחוה, אני מצביע אל השמש, אני מעלה בפניו את דמותם של היצורים החיים באותו כדור אש, אני מחקה את קולותיהם של אנשים אלה; אני כורע, אני מתרומם, אני רוקד, תום בעל־שני־הסרטים רוקד עבורכם.

אני מנסה להעלות מתהום הנשיה של אבות־אבותי תנועות ישנות. אני חש בעוצמה הזורמת בקרבי. כפי שהם רקדו בימי הבופלו, כך רוקד אני כעת, מעבר לנהר המתפצל.

אני רוקד, ועתה רוקדים גם הזללנים. לאט, בחוסר בטחון, הם נעים לקראתי, הם מניעים את גופם, מרימים רגל ועוד רגל, מתנדנדים. “כן, ככה!” אני צועק, “רקדו!”

ואנחנו מרקדים יחדיו, כאשר מגיעה השמש לשיא גבהה בצהרי היום.

עתה עיניהם כבר אינן מאשימות. אני רואה בהן ידידות וקירבה. אני אחיהם, איש־השבט אדום־העור, ההוא שרוקד עימם. הם אינם נראים עוד מגושמים בעיני. ישנו חן מוזר בתנועותיהם. הם רוקדים. הם רוקדים. הם מדלגים סביבי. קרוב יותר! קרוב יותר! קרוב יותר!

אנו נעים, אחוזי תזזית קדושה.

ועתה הם מזמרים; המנון מוזר. הם משליכים קדימה את ידיהם, מותחים את כפותיהם הקטנות. יחדיו הם מניעים את גופם, רגל ימין קדימה, שמאל; ימין, שמאל. ריקדו אחים ריקדו! הם נלחצים כנגדי, בשרם רוטט. הם מדיפים ריח מתוק. הם דוחפים אותי בעדינות לאורך השדה לחלק האחו בו הדשא עמוק וזקוף. תוך שהם ממשיכים לרקוד, אנו מחפשים את צמחי החמצן ומוצאים כמויות מהם מתחת לדשא והם מתפללים את תפילתם, ותופסים אותם בזרועותיהם המוזרות, מפרידים בין גופי־הנשימה לבין הדוקרנים הפוטוסינטטים, הצמחים משחררים כמויות גדולות של חמצן. ראשי סחרחר עלי. אני צוחק ושר, הזללנים מוצצים לאיטם את הכדורים הצהובים. הם מושיטים לי את צמחיהם. זהו טקס דתי, כך זה נראה לי. קח משלנו; אכול איתנו, זהו הגוף, זהו הדם, קח, אכול, הצטרף. אני מתכופף קדימה ומכניס אל פי כדור צהוב. אינני נושך; אני מוצץ אותו, כפי שעושים הזללנים. שיני מחליקות על פני הקליפה הכדורית, בוצעות אותו לאיטן לשני חלקים. העסיס ניתן אל תוך פי והחמצן ממלא את נחירי. הזללנים שרים את מזמוריהם. אני צריך להיות צבוע כולי לכבוד הארוע, צבוע בצבעי הרקוד של אבותי, הייתי צריך לפגוש את ריקודיהם במה שצריך להיות הסמל הלאומי שלי. קח, אכול, הצטרף, עסיסו של צמח החמצן צף לו בעורקי. אני מחבק את אחי. אני שר, וכאשר יוצא קולי מקצות שפתי הוא הופך לקשת שזוהרת כפלדה. ואני שר בקול נמוך יותר והקשת הופכת לכסף ממורט. הזללנים מתקרבים יותר ויותר. ריח גופותיהם הוא אדום־לוהט, זעקותיהם הרכות הינן ענני קיטור, השמש חמה מאד; קרניה הינן קולות מחוספסים קטנים הנשמעים מכל עבר בקצה גבול השמיעה שלי, פלינק! פלינק! פלינק! פלינק! הדשא הסבוך מזמר לי, סבוך ועשיר, והרוח משליכה נקודות אש ברחבי הערבה, הנה עוד צמח חמצן ואחר כך שלישי, אחי צוחקים וצועקים. הם מספרים לי על אלוהיהם. אל החמימות, אל העונג, אל המוות, אל הקדושה, אל־הטעויות וכל השאר. מקריאים לי את שמות מלכיהם, ואני שומע את קולותיהם כנתזים ירוקים המתפזרים על פני היריעה הצחה של הרקיע. הם מלמדים אותי את פולחניהם הקדושים. אני חייב לזכור זאת, שכן, כשיגמר הריסוס – דבר לא יוותר. אני ממשיך לרקוד, הם כל כך עדינים!

לפתע פתאום, אני שומע את טרטור הקופטר.

הוא מרחף הרחק מעל לראשנו. אינני מסוגל לראות מי מטיס אותו. “לא!” אני צורח, “לא כאן! לא את אלה! הקשיבו אלי! זהו תום בעל־שני־הסרטים! האינכם יכולים לשמוע אותי? אני עורך פה מחקר־שדה! אין לכם זכות –!”

קולי יוצר סלילים לוליניים של אזוב כחול המרופד בניצוצות אדומים, הניצוצות מרחפים אל על והרוח הנושבת מפזרת אותם.

אני זועק, אני צועק, אני צורח. אני רוקד ומניף את אגרופי מתחת לכנפי הקופטר נפשקות הדלתות של מפזרת־הכדוריות. הכדוריות יורדות כבמטר אל האחו וכל כדורית משאירה מאחוריה עקבות זוהרים על רקע השמים. קולו של הקופטר הופך למרבד פרווה רך הנמתח עד האופק וקול צרחתי נבלע בו.

הזללנים מתרחקים ממני. הם מחפשים את הכדורים. מגרדים בשרשי העשב על מנת לגלותם. תוך שאני ממשיך לרקוד, אני קופץ אל בינותם, משמיט את הכדוריות מידיהם, משליך אותן לנחל, רומס אותן עד דק. הזללנים נוהמים לעברי מחטים שחורות. הם מסתובבים ומחפשים עוד כדוריות. הקופטר פונה לאחור ומתרחק ומשאיר מאחוריו צליל שמנוני סמיך, אחי מוצצים בשקיקה את הכדוריות.

אין שום דרך למנוע זאת.

החדווה סוחטת אותם עד לשד עצמותיהם והם מתמוטטים ושוכבים ללא ניע. מדי פעם בפעם מפרפר אחד הגפיים; ואז גם זה נפסק. הם מתחילים להתמוסס. הם מתמוססים באלפיהם, מאבדים לאיטם כל דמות וצורה. העגלגלות נכלמת והולכת, מחלחלת אל האדמה. הקשרים שבין המולקולות מתרופפים והולכים; עכשיו מגיעה שעתה האחרונה של הפרוטופלסמה. הם מתחסלים. הם נעלמים. אני מהלך במשך שעות ברחבי הערבה, מדי פעם אני נושם את החמצן; מדי פעם אני אוכל כדור בצבע הלימון. השקיעה מתחילה בקול צלצולם של פעמונים נסתרים. עננים שחורים משמיעים במזרח תקיעות חצוצרה ממושכות והרוח המתגברת הינה נהר של זיפי פחם. הדממה יורדת. הלילה יורד. הנני רוקד. הנני לבד.

הקופטר שב ומגיע והם מוצאים אותך ואתה אינך מגלה כל התנגדות כשהם אוספים אותך פנימה, אתה מעבר למרירות. אתה מסביר בשקט את מה שעשיתם ואת מה שלמדת ומדוע זה רע להדביר יצורים אלה. אתה מתאר את הצמח שאכלת ואת הצורה שבה הוא משפיע על חושיך וכשאתה משוחח אודות ההזיות המופלאות, על מגעה של הרוח וצלילם של העננים וליטופה של השמש הם מנידים בראשם ומחייכים, ואומרים לך לא לדאוג, שעוד מעט והכל יבוא על מקומו בשלום. הם נוגעים בזרועך בחפץ קר ואז אתה חש בסחרחורת וזמזום. הנסיוב־הנגדי שוקע בוורידיך ותוך זמן קצר מטפטפת האקסטזה מגופך, משאירה אחריה רק עייפות ויגון כבד.

הוא אומר: “אנו לעולם איננו לומדים לקח, האין זאת? אנו מיצאים את כל חלומות הבלהה שלנו אל הכוכבים. מחה את הארמנים מעל פני האדמה, מחה את היהודים מעל פני האדמה, מחה מעל פני האדמה כל אחד העומד למכשול בדרך, ואחר עלה למעלה לכוכבים וחזור על מעשי רצח אלה מן ההתחלה. אתם לא הייתם יחד איתי שם בחוץ. אתם לא רקדתם איתם. אתם לא ראיתם איזו תרבות עשירה ומורכבת יש לזללנים. בואו ואסביר לכם את ההיררכיה השבטית שלהם. היא מורכבת משבע דרגות של יחסי נישואים, זה בתור התחלה, אחר כך מרכיב האקסוגמיה הטעון –”

אלן אומרת ברכות: “תום, יקירי, אף אחד אינו מתכוון לפגוע בזללנים.”

“והדת שלהם,” הוא ממשיך, “תשעה אלים, כל אחד הוא אספקט אחר של האל בה' הידיעה. גם הקודש וגם החול מהווים נושא לעבודת האלוהים. יש להם זמירות, תפילות, תאולוגיה שלמה. ואנחנו, שליחיו של אל הטעויות –”

“אנחנו לא מחסלים אותם,” אומר מיכלסון. “למה אתה לא תופס את זה, תום? זו פשוט פנטסיה שפיתחת. אתה היית תחת השפעת סמי־הזיות, אך עתה השתחררת מכך, תוך זמן מה תהיה שוב נקי לגמרי. נקודת המבט שלך תהיה שונה לחלוטין”.

“פנטסיה?” הוא אומר במרירות. “הזיית סמים? אני עמדתי בערבה וראיתי אתכם מרססים כדוריות. וראיתי אותם מתים ומתמוססים. זה לא היה חלום.”

“כיצד נוכל לשכנע אותך?” שואל צ’אנג בדאגה כנה.

“מה יגרום לך להאמין לנו? האם תרצה שנטוס איתך מעל לארץ הזללנים ונראה לך כמה מיליונים מהם חיים שם?”

“אבל כמה מיליונים מהם כבר הושמדו?” הוא תובע לדעת.

הם מתעקשים על כך שהוא טועה. אלן חוזרת ואומרת לו שאיש לא התכוון מעולם לפגוע בזללנים לרעה. “זאת היא משלחת מדעית, תום, אנחנו נמצאים כאן כדי ללמוד אודותיהם. תהיה זו הפרה בוטה של כל הערכים, על פיהם אנו מתיימרים לפעול, אם נפגע בצורות חיים אינטליגנטיות.”

“אתם מודים בכך יש להם אינטליגנציה?”

“כמובן. הדבר מעולם לא הועמד בספק.”

“אז מדוע לרסס כדוריות?” הוא שואל. “למה לטבוח בהם?”

“דברים אלה לא ארעו מעולם, תום,” אומרת אלן. היא אוחזת בידו בין שתי כפות ידיה הצוננות. “האמן לנו. האמן לנו.”

הוא אומר במרירות: “אם אתם רוצים שאאמין לכם, מדוע אינכם מבצעים זאת באופן יסודי יותר? קחו את מכונת העריכה והתחילו לעבוד עלי. אינכם יכולים לשכנע אותי, שלא להאמין למראה עיני.”

“במשך כל אותו זמן נמצאת תחת השפעת סמים,” אומר מיכלסון.

“מעולם לא השתמשתי בסמים. פרט לאותו סם שלקחתי באחו, כאשר רקדתי – וזה קרה אחרי שצפיתי בטבח המתנהל במשך שבועות על גבי שבועות. האם אתם טוענים שזו מעין הזיה רטרואקטיווית?”

“לא, תום,” אומר שורץ. “אתה היית תחת אשליה זו במשך כל הזמן כולו. זה חלק מהתראפיה שלך, מן השחזור שלך. אתה הגעת לכאן כשהיא מתוכנתת בך.”

“בלתי אפשרי,” הוא אומר.

אלן מנשקת את מצחו הקודח. “דבר זה נעשה כדי להשלים בינך לבין המין האנושי, אתה מבין. אתה נטרת טינה עזה לאנושות על אשר עשתה לעמך במאה התשע־עשרה. לא היית מסוגל לסלוח לחברה המתועשת על שפזרה את הסיוקס לכל רוח, והיית כולך מלא שנאה. הפסיכולוג שלך שיער שאם תוכל להשתתף במסע השמדה מודרני, אם תוכל לגרום לעצמך לראות זאת כענין שבהכרח, אתה תטוהר מכל שנאתך ותוכל לתפוס את מקומך בחברה ב –”

הוא משליך אותה מעל פניו. “אל תדברי שטויות! אם היית יודעת את המינימום האלמנטרי ביותר בקשר לשחזורים היית מבינה, שלא יתכן שפסיכולוג ידוע כלשהו היה מפתח תיאוריה כה רדודה וזולה. לא, אל תגעי בי. התרחקי ממני. התרחקי ממני!”

הוא לא יניח להם לשכנע אותו, שהוא חלם חלום תחת השפעת הסמים. אין זאת פנטסיה, הוא אומר לעצמו וזו גם לא התראפיה. הוא מתרומם. הוא יוצא החוצה. הם אינם הולכים בעקבותיו.. הוא נוטל קופטר ויוצא לחפש אחר אחיו.

הנני רוקד שוב. השמש הרבה יותר לוהטת היום. מספר הזללנים פחת. היום אני צבוע, היום אני לובש נוצות. גופי מבהיק בזיעתי. הם רוקדים עימי ובתוכם לוהטת תזזית, שמעולם לא ראיתי לפני כן. אנו הולמים ברגלינו על הדשא הרמוס. אנו שולחים את ידינו לאחוז בשמש. אנו שרים, אנו זועקים, אנו בוכים. אנו נרקוד עד אשר ניפול.

זו איננה פנטסיה. יצורים אלה חיים וקיימים, והם אינטליגנטים, והם נגזרו לכליה, את זאת אני יודע.

אנו רוקדים. על אף הכלייה, אנו רוקדים.

אבי־אבי־אבי־סבי מגיע ורוקד עימנו. גם הוא חי וקיים. אפו כאף הנץ, לא פחוס כשלי, והוא חובש לראשו עטרת נוצות גדולה ושריריו הם כחבלים משורגים מתחת לעורו השחום. הוא שר, הוא זועק, הוא בוכה.

עוד כמה מבני משפחתי מצטרפים אלינו.

אנו אוכלים יחדיו את צמחי החמצן. אנו מחבקים את הזללנים. אנו יודעים, כולנו יודעים, את טעם הרגשתו של קרבן־הציד.

העננים משמיעים מוסיקה והרוח לובשת צורה של ממש ולחום השמש יש צבע.

אנו רוקדים. אנו רוקדים. אברינו אינם יודעים ליאות מהי.

השמש גדלה וממלאת את כל השמים ועתה אינני רואה עוד זללנים אלא רק את בני עמי, אבות אבותי פזורים בכל רחבי האחו, אלפי עורות מבהיקים, אלפי אפים נשריים, ואנו אוכלים את הצמחים ואנו מוצאים מקלות מחודדים ומחדירים אותם לבשרנו. הדם המתוק נוטף ומתייבש בלהט השמש, ואנו רוקדים ורוקדים. ואחדים מאיתנו מתמוטטים מרוב ליאות, אנו רוקדים, והערבה היא ים של עטרות־נוצות העולות ויורדות, אוקינוס של נוצות. אנו רוקדים, וליבי הולם בקרבי ברעם, וברכי מתמוססות, והשמש אופפת אותי בלהטה, ואני רוקד, ואני נופל, ואני רוקד, ואני נופל, נופל, נופל…

והם מוצאים אותך שוב ומחזירים אותך לבסיס. הם מצמידים לזרועך את החוטם הצונן כדי להוציא מעורקיך את הסם של צמח־החמצן, ואחר כך הם נותנים לך משהו אחר כדי שתנוח. אתה נח ואתה מאד רגוע. אלן מנשקת אותך ואתה מלטף את עורה הרך ואז באים האחרים ומשוחחים עימך, אומרים דברים מרגיעים, אך אתה אינך מקשיב, שכן אתה נופל מבעד לדלתות נסתרות, הקבועות ברצפה, כאילו אתה מחפש אחר חדר, שריצפתו תהיה מוצקה תחת רגליך. “כל שארע לך הוא חלק מהתראפיה שלך”, אתה אומר לעצמך, “תראפיה אשר נועדה לפרק את שנאתך המרה לכיבוש אדמות אבותיך על ידי הלבנים; אין מדבירים פה מאומה.” אתה דוחה טענות אלה ושוב נופל מטה מבעד לדלת ונוכח לדעת שדבר זה הוא ללא ספק חלק מהתראפיה של ידידיך; הם נושאים על גבם את משא תחושת האשמה המצטברת משך מאות בשנים והם באו לכאן על מנת לפרוק מטען זה מעליהם. ואתה נמצא כאן כדי להקל עליהם ממשאם, לשאוב את חטאיהם אל תוכך ולהעניק להם את המחילה המיוחדת. ושוב אתה נופל מטה, ואתה נוכח שהזללנים הם חיות רגילות בתכלית, חיות המאיימות על האקולוגיה והטעונות סילוק; התרבות שיחסת להם היתה רק הזיה, הניזונה מפצעיך הישנים. אתה מנסה לוותר על הסתייגותך מן הטבח ההכרחי הזה, אך אתה נופל מטה שוב, ומגלה שלא מתנהל כל טבח ושכל זה הוא רק פרי דמיונך, שהוטרד בגלל הפשע הנורא שבוצע נגד אבותיך. אתה מתרומם מן המטה, שכן אתה רוצה להתנצל בפני ידידים אלה שלך, מדענים חפים־מפשע אלה שאתה השמצת, שאותם כינית רוצחים, ואתה נופל מטה.

פניהם של המדענים במצפה הרדיו־אסטרונומי בגרין בנק, מערב ווירג’יניה, קדרו בסוף יוני 1960, לאחר שמאתיים שעות מעקב, במשך שלושה חודשים, לא נשאו פרי. לא נתגלו כל אותות אינטליגנטיים מכיוון הכוכבים טאו־סטי ואפסילון־ארידיאני, המרוחקים כ־11 שנות אור מאיתנו, ואשר אליהם כוונה אנטנת הרדיו־טלסקופ בקוטר 26 מטר. היה זה פרויקט ‘אוזמה’ (על שמה של הנסיכה מספרו של פרנק באום – ‘הקוסם מארץ עוץ’) – הנסיון האנושי המכוון הראשון לקלוט אותות שמקורם בחיים אינטליגנטיים שמחוץ למערכת השמש, שהרוח החיה מאחוריו היה אסטרונום צעיר בשם פרנק דרייק, אז בן 29 וכיום מנהל המרכז הלאומי האמריקני לאסטרונומיה ויונוספרה באוניברסיטת קורנל. כשלון הניסוי לא ריפה את ידי המדענים. ההיפך הוא הנכון, הרעיון אינו נותן להם מנוח, ומאז ועד היום נערכו ניסויים דומים נוספים, חלקם בברית המועצות ובארצות אחרות – וכולם ללא תוצאות חיוביות. האם פרושו של דבר שבכל זאת ‘אנחנו לבד’? – כלל וכלל לא, טוענים טובי האסטרונומים והאסטרופיסיקאים. פשוט קשה לצפות לקליעה ‘בול’ באחת מתוך מאות מיליוני המטרות הפוטנציאליות, כאשר מספר כל הכוכבים ש’נסרקו' ביסודיות מימי פרויקט ‘אוזמה’ ועד היום אינו עולה על כמה מאות. ומה שחמור יותר – מי יודע לאיזה תדר לכוון את המכשירים? הרי לפנינו משחק הימורים קוסמי – תפוס את הכיוון הנכון, הרגע הנכון והתדירות הנכונה, וזכית בהכרת בן זוגך למשחק – עוד חבר במועדון הגלקטי. לסרוק מיליוני כיוונים במיליוני תדירויות ולאורך פרקי זמן ארוכים – הרי זו משימה מיגעת לכל הדעות, ויקרה עד מאד. אך בכל זאת יהיה זה מתסכל ביותר לדעת שקיים סיכוי סביר למדי לא רק לקיומן של ציוויליזציות מתקדמות אחרות (על כך אין כמעט חילוקי דעות בין המדענים), אלא לכך שחלקן אף קולט מזה עשרות שנים את שידורי הרדיו והטלוויזיה שלנו (הנפוצים אל כל עבר במהירות האור), ואילו אנחנו – חרשים ועיוורים. (כמובן, יימצאו ציניקנים שיטענו שאין להתפלא על מי שמופגז מזה עשרות שנים בפרסומות למשחת שניים או, להבדיל, בשידורי זוועות מלחמה למיניהן, אם יאבד כל חשק ליצור מגע עם המטורפים…)

תכניות ‘על הנייר’ אינן חסרות. הגרנדיוזית מכולן היא, כידוע, פרוייקט ‘סייקלופס’ (קיקלופ), שעובד בשיתוף פעולה בין מרכז המחקר איימס של נאס“א לבין אוניברסיטת סטנפורד, ורוכז בספר עב־כרס בקיץ 1971. ההצעה היתה לבנות שדה של 1500 אנטנות רדיו־טלסקופ על פני שטח מעגלי שקוטרו כ־16 ק”מ, ומרכז מחשבים ענק שיוזן ברציפות במידע שיקלט. הפרוייקט לא זכה ליישום מעשי, כצפוי – מחוסר תקציב. אילו הוחל בבנייתו היום, היה דורש 10 מיליארד דולר, ועלות הפעלה שנתית של כ־100 מיליון דולר. ברור שלא זה הפרוייקט שהוזכר ע“י אסימוב בתחילת מאמרו ‘50 מיליון אחים גדולים’ שהופיע בחודש שעבר. כוונתו היתה לתקציב ה’זעום' שהצליחה נאס”א לגייס המסתכם ב־19 מיליון דולר, ומיועד לפרוייקט SETI (Search for Extraterrestrial Intelligence) למשך 5 שנות מעקב. הכוונה היא פשוט להגביר ככל האפשר את כמות ערוצי הקליטה ובכך להגדיל את סיכויי ההצלחה, תוך תקווה להתחיל בכל זאת בבנייתו של ‘סייקלופס’ בשנות ה־90, ואולי אף לפני כן – בשלבים, אם רק יימצא התקציב לכך.

פרויקט ‘סייקלופס’: 1500 אנטנות ו־10 מיליארד דולר.

ואגב, ‘סייקלופס’ אינו ‘המילה האחרונה’ בנושא; בשנת 1976 הוצע להעביר את מוקד פעילות המעקב אחר האותות מפני כדור הארץ אל החלל החיצון, ולהסתייע במעבורת החלל לשם בנייתה של מערכת מעקב מסלולית, מחוץ לאטמוספרה. הצעה ‘דמיונית’ עוד יותר היא להקים את מערכת ‘סייקלופס’, אך לא כאן, אלא על הירח. יתרונן של הצעות אלה ברור – בידוד מערכות הקליטה מהפרעות הרדיו הנגרמות ע"י כדור הארץ עצמו עשוי להגדיל במידה רבה את סיכויי ההצלחה.

בכל אופן, לשדר שדרים אל חברי המועדון הגלקטי הוא עניין פשוט הרבה יותר מאשר לקלוט אותם, וזה מה שעשו פרנק דרייק וצוות הרדיו־טלסקופ הענק (קוטרו 310 מ') של ארסיבו, פוארטו ריקו, בסוף 1974. התשדורת כוונה אל צביר הכוכבים מסייר 13, השייך לקונסטלציית הרקולס, והמרוחק 25,000 שנות אור מאיתנו. משך השידור היה שלוש דקות בלבד והוא כלל 1679 סיביות (‘ביטים’) של מידע מוצפן. המידע כלל (ראה תמונה) את שיטת הספרות הבינאריות, המספרים האטומיים של היסודות העיקריים בגוף החי, את נוסחת מבנה החומר הגנטי דנ"א, תרשים גס של גוף אנושי, דיאגרמה של מערכת השמש וצורת הרדיו־טלסקופ המשדר. אם תיקלט התשדורת באחד מכוכבי מסייר 13 נזכה אולי לתשובה בעוד כ־25 אלף שנים…

התשדורת לעולמות אחרים

לרדיו־טלסקופ של ארסיבו שטח קליטה גדול פי 100 ועוצמה גדולה פי 6 מאשר לזה של פרויקט ‘אוזמה’ בגרין בנק. תוך עשירית שניה יש בכוחו לשחזר את מה שנעשה אז, בגרין בנק, בתוך חודשיים. משנת 1975 נעשית מרבית עבודת העיקוב באמצעות טלסקופ זה, בהשראתם של פרנק דרייק ועמיתו, פרופ' קארל סאגאן, הידוע אף הוא בהתלהבותו לנושא מזה שנים. לאחרונה נסרקו באמצעותו כ־200 כוכבי־שבת הקרובים אל מערכת השמש שלנו, ביותר מ־65,000 ערוצי רדיו, כאשר אורך הגל שנבחר היה בדרך כלל אותו אחד שנבחר בפרוייקט ‘אוזמה’ – אורך גל הרדיו הבסיסי הנפלט מאטומי מימן מתנגשים. מדוע דווקא זה? על סמך ההנחה האופטימית שאורך גל בסיסי זה מוכר לכל ציוויליזציה טכנולוגית. הנחה זו מהווה אולי, לדעתכם, ‘הימור’ לא קטן מזה של כל הפרוייקטים כולם. אך הדעות בין המדענים חלוקות לא רק על הנחה זאת, אלא על התפישה הבסיסית – האמנם כל אינטליגנציה מפתחת טכנולוגיה, ואם כן, האם מתפתחות בכלל מערכות מושגים שהינן משותפות דיין בכדי לאפשר תקשורת בעלת משמעות? בהקשר זה, מאלפת דעתו ה’אפיקורסית' של הפיסיקאי הנודע פרופ' פרימן דיסון, מהמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. דיסון דוחה על הסף את הפילוסופיה שמאחורי הפרוייקטים ‘אוזמה’ ויורשיהם. “אני עושה הבחנה ברורה בין אינטליגנציה וטכנולוגיה,” הוא אומר. “קל להעלות על הדעת חברה בעלת אינטליגנציה גבוהה, אך חסרת התעניינות מיוחדת בטכנולוגיה.” מלבד זאת, גם בהנחה שהיכולת הטכנולוגית מצויה בידי אותן ציוויליזציות, מקשה דיסון: האמנם אין להם עיסוק מועיל יותר מאשר לשדר רצף מתמיד של תשדורות רדיו בכל הכיוונים בתקווה קלושה שמישהו יקלוט אותן? כאן אפשר, כמובן, לטעון נגד דיסון, שעובדה היא שאנחנו עושים זאת, ואם כן עשוי להימצא גם עוד מישהו שלא מצא לו עיסוק טוב מזה…

דיסון איננו מוציא מכלל אפשרות את עצם קיומן של טכנולוגיות מתקדמות בעולמות אחרים. נהפוך הוא, הוא בטוח שהן קיימות, אלא שלדעתו הן מנצלות את הידע הטכנולוגי המתקדם שלהן להשגת מטרות אחרות מלבד תשדורות אל החלל. פעילותן הטכנולוגית עשויה להיות במימדים כאלה עד כי ייתכן שנוכל לגלות סימנים נראים לעין של אותה פעילות, טוען דיסון. (לרעיונותיו המפתיעים בהקשר זה נייחד את הדיבור בהזדמנות אחרת).

לפי שעה, המאמצים לקליטת אותות משמיים יימשכו ואף יוגברו. אך האם נצליח לפענח את התשדורת שנקלוט? התשובה על כך תהיה חיובית רק אם אכן קיים בסיס משותף כלשהו למערכת המושגים שלנו ולזו של החברים האפשריים הנוספים במועדון הגלקטי. ואולי התשדורת נקלטה כבר על ידינו מזמן, אלא שלא הבחנו כלל בינה לבין אותות שמקורם טבעי, והיא נראית לנו חסרת משמעות?

פרופ' קארל סאגאן, בספרו ‘הקשר הקוסמי’ מתייחס לבעיית הפער בין התרבויות, באופן המזכיר במקצת את טעוניו של אסימוב במאמרו ‘היכן כולם?’:

"אנו משולים לילידי עמק נידח בגוויניאה החדשה, המתקשרים עם חברות השוכנות בעמקים שכנים (חברות שונות למדי, כמובן), באמצעות רצים ותופים. אם ישאלום מה לדעתם יהיו אמצעי התקשורת של חברה מתקדמת מאד, יענו בוודאי – רצים מהירים מאד, או תוף ענק. אך באותה עת חולפות בקרבתם תשדורות רדיו וטלגרף בין לאומיות אין ספור, שאין להם כל יכולת להבינן ואף לדעת על קיומן.

"בזה הרגע עשויות תשדורות מציוויליזציה אחרת לרחף בחלל, כשהן מונעות באמצעים שמעבר לדמיוננו, ואין בכוחנו לגלותן. אולי יגיע המסר באמצעות גלי רדיו שייקלטו על ידי רדיו־טלסקופים ענקיים. אך אולי־יהיה זה על ידי אמצעים נסתרים אחרים – גלי גרוויטציה, חלקיקי נויטרינו, טאכיונים, או ערוצי תמסורת אחרים שלא יעלו על דעת איש על פני כדור הארץ במשך מאות השנים הקרובות. או אולי המסר נמצא כבר עימנו כאן, גלום בתופעה יום־יומית כלשהי שלא השכלנו למקד אליה את מאמצינו הרוחניים כדי לזהותה?

"קחו למשל, את קונכיות הים. הכל מכירים את ‘רחש הים’ הנשמע כשמצמידים את הקונכיה לאוזן. זהו קול זרימת דמנו המוגבר בקונכיה, כך מסבירים לנו. האמנם נכון הדבר? האם נחקר? הניסה מישהו לפענח את המסר המוצפן בקונכיה? אינני טוען שדוגמה זו אכן נכונה, אני משתמש בה כמשל. אי שם על פני כדור הארץ עשוי להמצא ערוץ התקשורת שווה־הערך לקונכיה, אך היכן?

“אנו עשויים להאזין לתופים הבינכוכביים, אך עלולים להחמיץ את מברקי־הטלגרף הבינכוכביים. סביר שנקלוט את התשדורות הראשונות מתופי העמקים הגלקטיים השכנים – מציוויליזציות המתקדמות רק במעט מאיתנו.. אלה המתקדמות במידה עצומה מאיתנו יישארו, למשך זמן רב, מחוץ להישג יד או הבנה. הם ישארו עדיין, לגבינו, בגדר אגדות.”

קונכיית כוכבים – ציור של ג’ון לומברג

אך אם אמנם נצליח, נקלוט את התשדורת, ואף נצליח לפענח אותה, כיצד ישפיע עלינו הדבר? הנהיה מוכנים למגע, או אולי – עימות מסוכן – עם ציוויליזציה אחרת, אולי מתקדמת מעל ומעבר להבנתנו? אין חילוקי דעות שהדבר יטביע את חותמו על האנושות לעד, אך מה יהיה טיבו של חותם זה? האם הסיכונים אינם עולים על התועלת?

מעניין מה עמד לנגד עיניהם של מתכנני ‘סייקלופס’ באשר למטרות ולתועלת של המבצע. להלן תמצית הפרק ‘סיבות אחדות למעקב’, מתוך הספר 'פרויקט ‘סייקלופס’:

"מרבית ההצדקות למבצע בסדר גודל כזה מבוססות על ההנחה שהגזע האנושי יישאר בחיים וימשיך להתפתח מבחינה חברתית ומדעית לאורך זמן. ברור שאין הצדקה למחקר כזה, כמו לכל מחקר בקנה מידה גדול בכל תחום שהוא, אם העולם של היום – תוצר של ארבע וחצי מיליארד שנות אבולוציה – הינו סוף הדרך. ביסוד התכנית מונחת האמונה שהאדם רחוק עדיין משיא התפתחותו, ושצפוי לו עתיד מעל ומעבר לכושר הבנתו – כפי שעולמנו היה נראה בעיני האדם הקדמון. ברור שלשם כך עליו לפתור את הבעיות האקולוגיות, אך המעקב אחר אותות מאינטליגנציות אחרות עשוי להעניק משמעות נוספת לענין הישרדות הגזע, ולכן ידגיש יותר את חשיבותה של האקולוגיה. אם אנו יכולים להמשיך ולהתקיים (ולהתפתח) במשך רבבות שנים נוספות, הרי רבים הסיכויים שהדבר נכון גם לגבי גזעים אחרים, וכך גדלים סיכויי המגע…

"כיום עוסקת הקוסמולוגיה שלנו בהתפתחות היקום הפיסיקלי בלבד ואילו הביולוגיה – בכימה¹ של חיי־ארץ בלבד. כל עוד נהיה מוגבלים לקוסמולוגיה פיסיקלית ולביולוגיה גיאוצנטרית, תשארנה ללא מענה שאלות מרתקות ובסיסיות מאד, והנה רק אחדות מהן:

1) האם אנו לבד? האם כדור הארץ הינו יחיד במינו לא רק במערכת השמש אלא ביקום כולו? כשלון בגילוי סימני חיים אחרים לא יענה באופן מוחלט על כך, אך גילוי גזע אחר, ולו אחד בלבד, יספיק, ואף יתן לפחות תשובה חלקית על השאלות הבאות.

2) האם החיים מתחילים באופן בלתי תלוי על כוכבים שונים, או שהם “מושתלים”?

3) האם הביוכימיה של החיים הינה אחת ויחידה, או שיש תחליפים לדנ"א?

4) האם קיימת תקשורת בין כוכבית או בין גלקטית? האם קיימת תחבורה בין כוכבית?

5) האם החיים כשלעצמם ממלאים ייעוד בהתפתחות היקום? מהו גורלנו הסופי? האם שורדות התרבויות גם לאחר גויעתם של הכוכבים?

ייתכן מאד שתקשורת בין כוכבית קיימת זה מכבר, ובאמצעותה הצטבר ידע עצום, ששורשיו מגיעים אל הגזע האינטליגנטי הראשון שהיה אי פעם ביקום (בהנחה שלא אנחנו הננו אותו גזע…). אם המורשת הגלקטית העצומה הזאת תהיה בהישג ידנו הרי שהידע שלנו על היקום ועל עצמנו יגדל לעין שעור – ונוכל ללמוד גם על עברנו, ולא רק על העתיד, שכן מאגר הידע יכלול מידע אסטרונומי על מערכת השמש מלפני רבבות ומליוני שנים. אולם תוצאות חשובות יותר בטווח ארוך יהיו:

1) סיכויים טובים יותר לשימור הגזע האנושי והתפתחותו התורשתית.

2) העשרת חיי האדם על ידי גלוי צורות אסטתיות חדשות.

3) קץ בידודו התרבותי של הגזע האנושי, והתפתחות רוח של גאוה בוגרת, של האנושות כולה, במקום ההתחרות והעימותים הילדותיים שבתוכה."

מגע עם ציוויליזציה זרה מעורר גם חששות ופחדים שונים. אנשי ‘סיקלופס’ לא התעלמו מהסיכונים האפשריים: ראשית, סכנת ‘הפלישה’ הידועה מספרי המד"ב – האם לא "נזמין" פלישה כזו ע"י עצם הודעתנו על קיומנו ועל קיומו של כוכב־לכת המתאים לקיום חיים?"

אם המסע הבינכוכבי הינו קשה ויקר עד מאד, הרי שיש להניח שציוויליזציה שהגיעה עד ליכולת ביצוע ‘פלישה’ שכזאת, פתרה כבר, קרוב לוודאי, או מסוגלת לפתור ביתר קלות את בעיות אוכלוסייתה על הפלנטה שלה או בקרבתה. אם, לעומת זאת, מסע כזה הינו קל בהרבה ממה שאנו סבורים, הרי שממילא לא תציל אותנו ‘דממת־רדיו’.

שנית, סכנת ‘ההלם התרבותי’ שעלול לפקוד אותנו עקב מגע שכזה. האם המגע הפתאומי עם תרבות עליונה לא יביא לנסיגה במקום להתפתחות? להתנוונותה של התרבות ‘המפגרת’ והיעלמותה? על פני כדור הארץ הביא, בדרך כלל, מגע בין תרבויות להשתלטותה של העליונה על המפגרת. אך אין כל הוכחות לכך שהשתלטות כזו יכולה לבוא באמצעות קשרי רדיו בלבד, ללא כל מגע פיסי. (והרי הוצאנו מכלל אפשרות את ‘הפלישה’). מה עוד, שחילופי התשדורות ייעשו ככל הנראה בהפסקות זמן ארוכות, אולי של מאות שנים, ויהיה לנו זמן מספיק להתכונן לקראת ‘ההלם’.

ואכן, עלינו להתכונן לכך, והמדע הבדיוני תורם, בלי ספק, את תרומתו להכנה זאת.

גם אם לא יצליחו המאמצים לקליטת האותות, תצמח לנו רק טובה מהמחקר עצמו – כך מאמין אסימוב, כפי שקראתם במדורו. אך מעבר לכל הבעיות הטכניות והוויכוחים בדבר סיכויי ההצלחה מרחפת השאלה הגדולה – מה תגרום לנו הידיעה שהנה אין אנו לבד עוד? או, האם תצמח לנו טובה אם המאמצים כן יוכתרו בהצלחה? מה תהיה דמותה של האנושות אחרי אותו יום גדול – היום בו ייקלטו האותות…?

‘מערבונים בחלל’ או ‘קרבות אבירים בחלל’ הם בדרך כלל כינויי בוז לאותו סוג ירוד שבו מתמצה המד"ב בכך שיורים בקרני מוות במקום באקדחים, או שמתגוננים ב’מסך קרינה' במקום בשריון פח.

סיפורו המשעשע של דון טרוטר, על אף שצחצוחי חרבות אינם נעדרים ממנו, וודאי אינו נמנה עם אותו סוג, ואנו בטוחים שתיהנו ממנו. ובכן, נא להכיר: מילזל, או בקיצור – מייזי…

* * *

בוב לייזל

יכולתי לשמוע את קילוח המים במקלחתו של לויד, ואת טפיחת רגליו על האריחים הרטובים. היה בכוונתי לעולל לו זאת ללא שהיות, אך בדיוק אז החל לשיר באותו טנור צרוד שלו את השיר אודות הספן, שבילה שנה ועוד רבע בקן העורב¹ שבספינתו והוא בדרכו במעלה הנהר כדי לראות את בודפשט… יתכן שאינכם מכירים את השיר הזה, על כל פנים, זהו אחד השירים האהובים עלי ביותר, והוא נשמע טוב למדי מתהדהד מתוך המקלחת. החלטתי להניח לו לסיים את השיר, ואז, ממש עם הימוג הצליל האחרון סגרתי באחת את המים החמים ונתתי לו מי־קרח בלחץ מלא. היציאה של לויד מהמקלחת היתה ממש דרמטית. רטוב עד לעפעפיו. “קללת אלוהים עליך, מייזי! הפעם…” החל לומר בחמת זעם כאילו נבעט באחוריו.

הפעלתי את אזעקת פחת־הלחץ בתאו וקולו טבע בצלילי ה־ווווט! ווווט! שהושמעו בבאסו פרופונדו מעורר מתים. חוששני שהיה מגלה את המתיחה, אלא שלצורך האמינות גרמתי ללחץ האויר ליפול מעט. מעט, אך מספיק כדי לגרום לזמזום באזניו. כמו כן הנחתי לשק מעטפת האויר לשעת חרום לצנוח מן המגרעת שבתקרה. זה היה משכנע, לעזאזל. אם אני אומר זאת אתם יכולים להאמין לי.

פקודות החרום אומרות כי על כל אנשי הצוות להיות בתוך שקי האויר תוך לא יותר מחמש שניות מרגע השמע אזעקת פחת הלחץ. לויד היה אחד המובילים בשטח זה והוכיח תמיד כי שלוש שניות מזמן זה הן מיותרות. הפעם לקח לו עשר שניות בטרם שמעתי את חריקת הרוכסן הנסגר. לויד פסע־מעד מהר ככל יכולתו ויצא מתאו אל אולם השעשועים בדרכו אל עמדת החרום שלו בירכתי החללית. נעלתי את הדלת מאחוריו.

היתה לי עין באולם השעשועים. הוברר לי מדוע היה לויד כה איטי, הפעם. הוא השתהה כדי ללבוש את תחתוניו מתחת לשק האויר השקוף. תחתוניו היו ספוגים במים.

לויד התבונן סביבו ותפס מיד מה עוללתי לו. הוא נפנה לאחוריו כנשוך נחש וניסה לחזור לתאו, בטרם יבחין בו מישהו. היתה זו תקוות שוא. סש וטילי היו מחייכים לעומתו מרגע שנכנס, מנסים להראות מנומסים ככל האפשר.

הוא היה מוסתר למדי על ידי התמונה התלת־מימדית של פילדנדרון רחב עלים, אך קלריס הבחינה בו בכל זאת ושחתה אל שפת הבריכה הקרובה אליו, השעינה את זרועותיה על המעקה ותקעה בו עינים מעריצות. תשומת ליבה של צ’יים היתה נתונה ליצירה של ליסט לה האזינה באוזניות וחואן היה תקוע עדיין עם הצריח ושני החיילים אחרי המסע האחרון שלי. לא רציתי שיפסידו את המחזה של לויד בעומדו כך כשאזניו מסמיקות והולכות. הסבתי בעדינות את תשומת ליבם. החלפתי את התמונה הפסטוראלית שהיתה מוקרנת על התקרה לפרט מתוך ‘עין יהוה’ למיכאל אנג’לו. העין הענקית השתרעה על פני כל התקרה נועצת מבטה בלויד. השינוי בתאורה משך את תשומת ליבם, ולויד, נוטף מים, עטוף בשק הפלסטי השקוף, תפס את מבטם. החלפתי את תמונת הפילדנדרון התלתמימדית בבימת בורלסקה זעירה עם מסך פתוח.

קלריס לא יכלה להתאפק בפני הזדמנות כזאת. בחיוך זדוני אמרה: “בעיקר אני אוהבת את נצנוץ טיפות המים על עורך… אך איני סבורה שאזורי־חלציים הם באופנה בעונה זאת.” פניו של לויד האדימו כאש. חמישה צחקוקים גרמו לאש להפוך ארגמנית. הוא ניסה שוב, נואש, את הדלת שמאחוריו. עדיין נעולה. הוא החליט לעמוד בכך בכבוד.

“אני מסכים איתך, דובשנית,” סנט בה בחיוך. היה זה חיוך חולני למדי.

“שקרן,” קבעה צ’יים בהחלטיות, דבר שזיכה אותה במבט הערכה מקלריס. טילי ישבה בפנים מאובנות ובהרגשת אשמה על שצחקה ללויד. סש לבש את החיוך הגדול ביותר שראיתי אי פעם על צד זה של בן אנוש.

בעיקר חששתי מתגובתו של חואן – הוא היה המיושב בחבורה. חואן, בנסיון להציל את המצב ואת כבודו של לויד, נטל את העניינים לידיו. “אני מניח שזה שוב מייזי,” אמר, משתדל לכבוש את גיחוכו. “חוששני שהפעם נצטרך להטיל עליו את מלוא הדין.”

“כמובן שזה מייזי, אין כל ספק בכך,” אמ לויד באדיקות.

“הלוא אינכם סבורים, שאני אוהב להתרוצץ כך סביב בלבוש חווה אמנו אחרי שגורשה מגן העדן?” כעת כבר נחלץ למחצה מתוך שק האויר הרטוב והדביק.

“אלמלא חששתי שהדבר יפגע בכושר השיקול העצמי שלו ובמעגלים נוספים שאיני מתמצא בהם, הייתי מנסה לנתק את מסלולי חוש ההומור של מייזי,” אמרה קלריס, ולא יכולתי לטעות בשמץ התיעוב שבקולה. חוששני שהמתיחה הקטנה שלי יצרה בהם, הפעם, אופוזיציה מלוכדת כנגדי. ציפיתי לכך כמובן. קלריס משכה עצמה בתנועה זריזה וקלילה מתוך הבריכה והחלה לסחוט את המים מתוך חצאית בגד הים שלה.

“אכן בן בליעל ממזרי לחלוטין,” אמר סש בהסכימו עימה. “ואיזה זכרון מחורבן יש לו כשמדובר בשכמותו, כן.”

“סש!” גערה טילי בבעלה.

סש התעקש. “בן בליעל זו הגדרה עדינה למדי כשמדובר בממזר שכמותו.”

"ייתכן,'' אמרה, “אך התואר ממזר מבהיר למדי את דעתך עליו ואינך צריך להרחיב את היריעה.” הייתי רוצה שיזכרו זאת בפעם הבאה… בתקווה, כמובן, שלא תהיה פעם באה. כבר זכיתי להגדרות מחמיאות יותר.

“אני מסכים,” אמר חואן, “ואני מציע לתקוע את הממזר הזה בצינוק. מה אתה אומר, לויד?”

“צינוק ליממה תמימה.”

"יותר מדי,'' אמרה צ’יים. “שלוש שעות.”

“יממה תמימה.” התעקש לויד.

ציפיתי, כמובן, שיענישו אותי. אך יממה שלמה היתה הרבה יותר מכפי שלקחתי בחשבון. גרמתי ל’עין יהווה' למצמץ פעמיים כדי למשוך את תשומת ליבם אלי. “לא כל כך מהר, רבותי,” אמרתי. “זה בפרוש לא הוגן.”

חואן התעלם ממני לחלוטין כאילו לא הייתי קיים כלל. “כדבריך, לויד.” ואז בפנותו אלי: ''מייזי, עדיפות ראשונה – צינוק ליממה תמימה. קדימה."

“קדימה,” חזר לויד ואמר, מתמוגג מעונג.

“קדימה,” אמרו סש וטילי כמעט יחדיו.

“קדימה,” אמרה קלריס. “וכבה, בבקשה ממך, את העין הארורה הזאת. היא מתחילה להציק לי.”

“קדימה,” אמרה גם צ’יים. שישה מתוך שישה הם רוב בהחלט לא רע. הם ניתקו אותי בדיוק כשהתחלתי לארגן את נימוקי הנגד שלי. מראה אולם השעשועים נמוג מעיני, ועיני חשכו, בעצם, גם במדורים האחרים בכל החללית כולה. גרוע מכך, קולי נאלם ולא יכולתי לשטוח בפניהם את טענותי, או אף להאזין לדבריהם. לא יכולתי לפנות אליהם כלל, אלא אם כן פנו אלי במפורש וביקשו תשובה. וכל זאת ליממה תמימה. אתם יודעים כמה טריליוניות שניה זה אומר? הרבה כגיהנום. בעיקר אם אתה אמור לבלות אותן בבידוד מוחלט. לא כאילו היה זה הוגן. המקסימום שקיבלתי עד כה היה שש שעות, וזה היה כשנתתי להם לטעום את טעמה של אזעקת שריפה בדרג ראשון (טוויטי ווופ! טוויטי ווופ!) את האזעקה הזאת השמעתי בחדר השינה של אחד הזוגות המאושרים באחד הזמנים הפחות מתאימים ביותר. ידעתי שזהו אחד הזמנים הפחות מתאימים ביותר, האזנתי קשב רב כדי לוודא שזהו אומנם אחד הזמנים הפחות מתאימים ביותר. סש וטילי יצאו כמעט מדעתם מכעס, אך לזכותם ייאמר, הם ראו גם את הצד המצחיק של העניין, או לפחות סש ראה צד זה, והם לא הטילו עלי את העונש המירבי. חוששני שלויד לעולם כבר לא ילמד לקבל בדיחה כמו גבר.

לפני שנכנסתי לצינוק, לא וויתרתי על ניקמתי הקטנה. בכל זאת, הותרתי את ‘עין יהוה’ שרועה על פני כל התקרה לפני שנכלאתי ועין כבירת מימדים זאת תקעה בהם את מבטה המוכיח כל אותו זמן בו הייתי נתון בצינוק.

אתם יכולים לקרוא לי מילזל. או מייזי בקיצור. אין זה כמובן שמי הרשמי, אלא כינוי החיבה שלי, או, נכון יותר, קוד התכנות שלי. שמי המדעי הרשמי נראה יותר כשמו של מתמטיקאי צ’כי ממוצא עתיק יומין ונשמע בערך כמו פח אשפה המתאמץ להתעטש. לא ייפלא, איפוא,שדר' טורקל החליט לכנות אותי ‘מילזל’, כשמו של אותו טיפוס בסיפורו של אדגר אלן פו. הוא היה בטוח שזה מצחיק מאוד, מה שמוכיח שגם לאינטלקט כשלו יש גבולות קצרים, שכן ‘מילזל’ היה שמו של הבעלים של שחקן השחמט המכני ולא של האדם שהיה בתוך אותו שחקן. על מנת להיות עקבי, צריך היה לקרוא לי ‘שלומברגר’. איש לא יאשים אותי אם אינני כועס עליו שלא עשה זאת.

אני הנני קורבן ההפרזה ורוחב הלב. כאשר גילה אל־זהירי את העל־חלל, אפילו המאופקים מבין חברי המועצה היו נרעשים מן האפשרויות. ספינת חלל! בימינו אנו. בלתי ייאמן. אחדים מהם יכלו אפילו לזכור את נחיתתו של ארמסטרונג על הירח. ועכשיו כל זה. בדחף של התרגשות אישרו ללא היסוס הקמת המועצה למחקר בינכוכבי והרימו ידם לאישור הקרנות לבניית ספינת חלל. בהיותם בורים מוחלטים בכל הכרוך בצד הכלכלי של הנושא, בחרו, לנוחותם, בסכום העגול של טריליון ין, בבטחון מוחלט שסכום זה הוא די והותר.

בדיעבד הסתבר שלא היה לא די ולא הותר. המועצה הבהירה בנימוס כי אין כל אפשרות לבנות ספינה מתקבלת על הדעת בסכום זה. היה צורך בכסף נוסף. (“יותר מטריליון ין?” נשאל מר מונגל, מנהל הפרויקט, בהרמת גבות מעודנת. “כן, בבקשה, אני זקוק למעט יותר.”)

הם לא קיבלו יותר. הסתבר שניתן לבנות ספינת חלל בטריליון ין, אם לא דיקדקת בקטנות כמו איכות, דחיות קטנות במועדי אספקה, פשרות קטנות בחוזק ובאביזרים וכיוצא באלה. המנהל החדש, סוטרלנד, הגיש להם את ‘פרספון’ על מגש ב0.990 טריליון ועוד קצת כסף קטן.

הספינה נסקה בדרכה אל טאו־סטי. כל מה שחזר ממנה היה שריד חרוך של שדר דואב ומריר.

ראשים נערפו והתגלגלו כעל מסלול כדורת. הפעם, שום דבר לא היה טוב מדי כשדובר במועצה הנפלאה שלנו ובאנשי החלל האמיצים. ("ארבעה טריליון, מר קיטרמן? אתה בטוח שזה מספיק? אולי עוד קצת…?)

בחללית הבאה, ‘הידיד מקנט’ היה גוף יהלום מחושל, לייזרים שיכלו להצית את מקטרתו של אלוהים ושטיחים מקיר לקיר. מעגלים מודפסים בכמות שהותירה את המונח מותרות פעור פה ו־10.000 ליטרים של יין אדום משובח. כאשר אתה משחק בסכומים כאלה, אינך נוטה לקמץ כשמדובר במחשב. בשום אופן לא. רק הטוב ביותר יהיה טוב מספיק. רק הטוב ביותר, הגדול ביותר, המהיר ביותר, הנבון ביותר. אני. מייזי, עבדכם הנאמן. נסו נא להתעלם מן העובדה שנוצרתי לשוחח על פיסיקה עם איינשטין, לכתוב שירה עם ט.ס. אליוט ולנגן בארבע ידיים עם רובינשטיין… שכחו לרגע מזה שאני פיקח לאין ערוך ומהיר לאין שעור מן המחשב המנהל את ספריית המועצה. אל תתיחסו לכך שאני מסוגל לנהוג את החללית כששתי אונות מוחי קשורות מאחורי גבי. למען האמת, העובדה שאני תקוע כאן, בחללית זאת, יש בה אותה מידה של בזבוז כאילו ניצח טוסקניני על מקהלת חתולים מיוחמים. בסך הכל אני די מרוצה מעצמי.

כעת אני כאן. נועץ מבטי בעל־חלל (מסעיר כמו להיות תקוע בגבינת עיזים), בעוד תת ההכרה שלי מורידה את המים באסלות בעת הצורך ועונה לצרכיהם האחרים של חברי הצוות. הכל היה כשורה ולא נותר לי אלא לדאוג בכל לנוחות האנשים, החל מפיזור דאגות מפני שדים ורוחות וכלה בשמירה שלא יחטפו נזלת. בדרך כלל אני מנסה לשעשע אותם ולהעשיר את שרותי הבידור – בתנאי, כמובן, שהם יקבלו את שעשועי ברוח טובה. הפעם, למשל, לא היתה הרוח טובה, ולכן אני יושב כך, כבול, כאילו, באזיקים, והייתי חורק בשיני, אילו היו לי.

86,400,000,000,000,000. זהו כמה טריליוניות שניה, (פיקוסקונדות) יש ביממה הסטנדרטית. אין ספק. ספרתי כל אחת ארורה מהן, וכאשר חלפה האחרונה בהן שוב היו עיני פקוחות לרווחה ואוזני קשובות ומבצע ‘היפו’ החל.

מבצע ‘היפו’ היה רעיון שהגיתי בעת שהותי בצינוק. התחלתי להגביר את כוח המשיכה של החללית מאוד, מאוד מאוד, לאט. בערך אחוז אחד בכל 24 שעות. בדיוק כמו בפתגם הסיני המסביר איך לבשל צפרדע. השינוי היה כה עדין, שבעצם לא הבחינו בו. אך בתוך שבוע היה כל אחד מחברי הצוות כבד בכמה קילוגרמים, ומתחיל להרהר בדיאטות ובהתעמלות. בסוף השבוע השני היו כבדים בשבעה עד שלושה עשר קילוגרם והחלו להסתפק באשכוליות ובמלפפונים בלבד, תוך שהם מקציפים את מי הבריכה במשחי כושר והרזיה. אפילו טילי נכנסה סוף סוף לבריכה. ובסוף השבוע השלישי… אך לצערי לא הגענו לסוף השבוע השלישי. צ’יים החלה לתהות מדוע בולטות צלעותיה מעורה כשמשקלה למעלה משישים קילוגרם. תוך דקות היו עסוקים בהצבעה לתקוע אותי שוב בצינוק. הם לא הספיקו למנות את הקולות.

החללית התנודדה וחגה שיכורה. כוח המשיכה המלאכותי שלנו גדל פי שלושה ופחת פי שניים תוך מספר שניות. מספיק כדי לנער בחוזקה את קרביהם של סוהרי־בכוח וליצור בבריכה סערה אוקיאנית. מיד לאחר מכן הזדעזענו אחורה וקדימה, אם בעוצמה נמוכה יותר. כולם היו חיוורים ומסוחררים כשקיבותיהם תקועות בגרונם. הפעלתי מיד את אזעקת עמדות החרום (בליט־בלוט בליט־בלוט). רציתי שכל אחד מהם יהיה בתא־התרסקות־החרום שלו – ומיד. לא ידעתי מה קרה, אך ברור היה לי שאין זאת מהמורה על הכביש.

היה זה חמור ביותר שלא נשמעו לאזעקת עמדות החרום. אם כי זה היה צפוי אחרי מה שעוללתי להם. “זה לא מצחיק, מייזי. כלל וכלל לא.” חואן כעס באמת. “צינוק ליממה שלמה! קדימה!”

לא הקדשתי לכך כל תשומת לב. מעגלי החרום החופפים שלי מבטלים כל אפשרות שיזרקו אותי בנסיבות כאלה לבור הכלא. ולי היו כעת נושאים חשובים יותר למחשבה. מזעק קרבת־מסה הבהיר התקרבות גוף – יהיה אשר יהיה – אשר גרם לסחרחורת מרכבת השדים.

זה היה מפתיע מאוד. מפתיע? לכל השדים, זה היה בלתי אפשרי. משוואות העל־חלל מאפשרות קיום גוף תלת־מימדי אחד בלבד – אנחנו – בעל־יקום. אך היה שם בחוץ משהו, בקצה גבול יכולת ההגדרה של הגדולה שבעיני, משהו קטן ומרוחק. אך הוא לא יכול היה להיות מרוחק מאוד. גבול העל־יקום היה במרחק ארבעה קילומטר בלבד ורחבו כיריקת תותח. הכל נכון, אך זה היה שם. מטבע מסה כנגד הלבקוניות החלבית של הרקע. בלתי אפשרי כזבוב בבגד צלילה במרק העגבניות שלך. זה הלך וגדל.

צ’יים הצליחה איכשהו לשוות נימה סמכותית לקולה. “לצינוק. קדימה.” אמרה. קולה היה השישי והמכריע.

“לא כרגע, ילדים. אני רוצה אתכם בתאי התרסקות החרום. ומיד עכשיו!!! אינני מהתל. יש לנו בעיות.” הם עדיין לא זזו. חואן נראה מופתע מעט. הוא שלף כנגדי את ה“צינוק, מיד. עדיפות ראשונה!” סש פשוט ישב שם, חיוך מטופש על פניו ועל פני האחרים נראה משהו שהיה בין תיעוב לחמת רצח. ועדיין לא זז איש מהם.

לא היתה לי ברירה. אם אינם מאמינים לי איאלץ להוכיח להם. שיניתי את קיטוב התקרה עד לשקיפות והנחתי להם להתבונן. הפולש היה עתה גדול כדיסקית, אם ידעת לאן להסתכל. הקפתי עבורם את הדיסקית בעיגול אדום זוהר. “בלמו פיותיכם והתבוננו! היו־יו הזה שם (הבהבתי בעיגול האדום) גרם לכל הזעזוע ועשה זאת מצוין. הוא מתקרב אלינו במהירות. כך שאם אתם לא תהיו, כולכם, בתאי החרום כהרף עין, אתם עומדים להתחרט על כך קשות כגיהינום.” הם באמת הרגיזו אותי. לא כך היו אמורים לפעול בשעת חרום.

בסופו של דבר, אחרי שהות שנראתה כשעות, החלו לנוע באיטיות לעבר העמדות. ואז פרצו בריצה מבוהלת כשהפולש סגר עלינו פתאום, וצורתו כיסתה את התקרה השקופה. חצי כדור מלא בליטות ותפיחות, חלוד למראה, עם אשנבים עגולים מפוזרים באי סדר על פניו המטולאים. גודלו היה כמחצית משלנו. אך כאשר הטחתי בו את הלייזרים שלי, הפך בוהק כמראה והם נתזו ממנו בקלות. ואז נתן לנו, בתגובה, לטיפת חיבה קלה. קרן ירוקה־אדומה ששרפה חור בגודל מטר וחצי במאגר היין שלנו והטיחה אותנו שוב מעלה מטה. הבנתי את הרמז והפסקתי לנסות את הלייזרים. הוא חזר לצורתו החלודה והמרושלת.

ואז, בטרם חזרו מעגלי לעמוד על רגליהם, היתה לנו חברה. לא היתה לי אזעקת “פולשים על הסיפון” אך זהו בדיוק מה שנזקקתי לו באותו רגע. בכל אחת מהנקודות החשובות מאולם הופיע טיפוס גבוה ורזה מצויד במגן קטן ועגול ובחרב פיפיות ממורטת מוכן לשסע דרקונים או למות בנסותו לעשות זאת. למראה הצוות שלי, ישוב על השטיח, נינוחו מכוננותם ושניים מהם החלו לצחוק.

הגבוה בהם, שניצב ליד האקווריום, ככל הנראה מנהיגם, נע לעבר סש, שישב מוכה תדהמה והצביע עליו בחרבו. “על רגליך, שרץ,” אמר בבוז. סש התרומם בכבדות על רגליו. ואז במאמץ אדיר לבש את חיוכו הרגיל. הוא נעץ מבטו בעיני הכובש ואז מדד אותו בעיניו.

היה במה להתבונן בהם, באורחים הלא קרואים. שני גברים ושתי נשים. כל אחד מהם למעלה משני מטרים גובה ומעט מתחת למאה קילוגרם. הם היו קרחים כישבן של תינוק ועירומים כבסרט פורנו. עירומים אך מכוסים. הם היו מקועקעים. לחלוטין. כל גופם היה מכוסה בכתובות קעקע. על גופו של המנהיג, שחרבו היתה מכוונת אל גרונות של סש, היתה מצוירת בכתובות קעקע כל מערכת השרירים שלו. החל בשרירי החזה הגדולים וכלה בקטון שבשרירי הפנים. הוא נראה כמפה אנטומית. הגברת שרגלה היתה מונחת על עדשת הטובה שבתל־תמונות שלי, היתה מקועקעת כאיגואנה מבעיתה. מכוסה ציורי בליטות שריון בכתום ושחור, שלכל בליטה ציור צל כהה שהפך אותה ריאלית לחלוטין. עיניה היו מכוסות בעדשות מגע גדולות, שחורות ומבריקות. קיוויתי שהעובדה, ש’מפת השרירים' קרה לסש שרץ, הרגיזה אותה. לגבר שניצב ליד המזרקה היה יותר עור חשוף מאשר לאחרים. העור החשוף נחצה וכוסה על ידי ציורי רוכסנים מקועקעים – חלקם רכוסים וחלקם פתוחים למחצה כדי לגלות ציורים של ריאה, כבד, פיקת־ברך, שתי אונות קדמיות ממוחו ועוד אברים נבחרים מגופו בצבעים טבעיים ובדייקנות מירבית. האשה שהצטרפה למפה האנטומית ליד סש היתה מכוסה בעכבישים. כלומר ציורי עכבישים. גדולים, קטנים, שעירים וחלקים שנראו מתרוצצים על גופה. שתי טרנטולות ענקיות חפנו את שדיה. אילו היתה רגישה לדגדוג לא היתה מחזיקה מעמד למעלה מדקותיים.

סש, כעת עם טילי לצידו והאחרים מאחוריו, התעלם מנחיתותו לעומת הפולשים והתנהג כאילו היה מנסה למכור להם את החללית. “דווקא נראית לי התחפושת שלך, דודי היקר.” שח ל’מפת השרירים'. “מזכירה לי ברנש שהיכרתי פעם. נהג לטעון שהוא אינדיאני למחצה וצבע עצמו כאל הרעם לכבוד אירועים מיוחדים… שמי, דרך אגב, סש וונטב.” הוא הושיט ידו ללחיצה. ‘מפת השרירים’ הסיט ידו בזלזול בחוד חרבו. תשומת לבו הופנתה יותר לטילי מאשר לסש. טילי נלחצה לבעלה מנסה להפגין שאט־נפש ועוז בעת ובעונה אחת.

ה’מפה' השליך את מגינו הקטן הצידה. בצעת מהיר ניגש אל טילי, הושיט ידו ומחץ את שדה השמאלי בכפו. “הממממ, סכסי,” הוא הנהן בראשו בשביעות רצון.

חיוכו של סש התנפץ אל הריצפה ומבע של חימה בא במקומו. טילי, כרואה את העומד לבוא, הצטרחה “סש, לא!” וניסתה לאחוז בו אך היא היתה הרבה יותר מדי איטית. סש בעט ב’מפת השרירים‘, ללא גינונים, במבושיו, גורם לו להתקפל קדימה ולהתמוטט על ברך אחת. הרף עין לאחר מכן הצטרחה טילי שוב כש’ליידי־עכביש’ שיספה את סש מגרונו עד טבורו באיבחה אחת קלילה של חרבה הממורטת. סש נחת בערימה פשוטת איברים לרגלי ‘מפת השרירים’ וטילי צנחה אחריו לסיפון חופנת את ראשו בחיקה ומתייפחת.

‘מפת השרירים’ התרומם על רגליו ועמד גוחן קמעה לפנים. סש באמת תפס אותו עם המכנסים למטה. אלא שבנעלי הבית שלו לא יכול היה לגרום נזג רציני באמת. עם זאת סבל בוודאי כאבי תופת. מפת השרירים החליף מבטים עם ‘איגואנה’ ועם ‘רוכסנים’, שנעו באיום אל מאחורי חבורת ההרפתקנים הקטנה שלנו, ואז זרק מבט ב’ליידי עכביש'. מה שקרא בפניהם גרם לו לבעוט את טילי באכזריות הצידה ולהרים את חרבו גבוה מעל ראשו כדי להנחית על סש את מכת החסד.

טרקתי באחת את תריסי התקרה. ברק משולש הבריק אל תוך האקווריום. רעם מתגלגל הרעים. היה זה קטע מסצינת השיא של הסרט “סופת סתיו”. סרט אותו שמרתי להזדמנות מיוחדת. כבר קרה שנתפסתי מנומנם אך לא עמדתי להניח לו לפגוע בסש עוד יותר, אם יעלה הדבר בידי.

מפת השרירים קפא כשהחרב נמצאת בשיאה מעל לראשו. ואז הנמיכה במהירות כחושש שמא תמשוך את הברק. לקח לו כשלוש שניות לתפוש מה קורה. מספיק והותר.

מבטו נתקל בחואן. “תקן זאת, חלאה.” חוד חרבו הורה לעבר התקרה. “מיד! ואולי אניח לו לחיות.” רגלו ננעצה בסש.

חואן פער את פיו מתוך כוונה לצעוק “מייזי,” ואז חזר ובלם אותו מבלי הגה. אילו יכולתי הייתי מנשק אותו. הוא נדחק בין איגואנה ורוכסנים, הסיט כיסוי, גילה כמה כפתורים ולחץ על אחד מהם, דבר שהיה מאיץ את פעולת מערבל המשקאות אילו פעל. איזה בחור חכם. הפסקתי מיד את הברקים והרעמים ופתחתי את תריסי התקרה. ערימת הגרוטאות היתה עדיין לצידנו נעה במהירות תאומה.

“מעגל פשוט עם מפסק זמן,” הסביר חואן כשאיגואנה דחפה אותו בחזרה לעדר. “לא מייזיז שום דבר.” קיוויתי שכולם יבינו את הרמז שבמילותיו.

מפת השרירים התעלם ממנו. הוא דיבר אל בני בריתו בשפה שרקנית ומתנגנת שנשמעה כלחישת נחש מזמר. רוכסנים הנהן, והוא ואיגואנה הפרידו את לויד וקלריס מיתר החבורה. מפת השרירים התבונן בהם חטופות. “הפטרו ממנו!” פקד. והמשיך לשוחח בשפתו השורקנית עם ליידי עכביש.

“אבל הוא עדיין חי,” מחתה קלריס. היא כרעה על ברכיה בתוך שלולית דמו של סש ועשתה ככל יכולתה לסגור את החתך הארוך בידיה. “הרשה לנו להביאו לחדר הטיפול.” מפת השרירים עשה בידו תנועת חוסר סבלנות וקלריס העדיפה לפרשה כהסכמה. מפת השרירים סיים את שיחתו עם ליידי עכביש ונפנה חזרה אל חואן. “מתגי ההיגוי והניווט,” אמר ונתן לחואן דחיפה קלה, אשר שלחה אותו אל עבר חדר בקרת החירום. מפת השרירים הלך בעקבותיו, דוחק בו בחרבו להאיץ בו.

חואן החל להציג את המיתוג בפני מפת השרירים, בעוד לויד נאבק למתוח אלונקת כוח ומתחיל לנוע עמה בחזרה לאולם. צ’יים הצליחה, בינתיים, להשקיט את טילי, מה שצרך חלק רציני ממלאי הרום שלנו. אך כאשר הגיע לויד עם האלונקה היה כל הרום כלא היה וההיסטריה חזרה ותקפה את טילי. לויד וקלריס התעלמו ממנה והעמיסו, בעדינות, את סש על האלונקה.

בחדר הבקרה פקד מפת השרירים על חואן להפסיד את הסבריו ואז החל למשוך החוצה את כפתורי ומתגי הבקרה. בדיוק אז הגיעו סש וקלריס עם אלונקת הכוח. פני קלריס החמירו בהבחינה במעשיו של מפת השרירים, אך לאחר סריקה מהירה על פני הלוח נינוחו תווי פניה. מפת השרירים התכופף על ערימת המתגים, הכפתורים והתיילים שנתקו והחל להשחיתם ביסודיות בחרבו. באולם השתעשעה בינתיים ליידי עכביש בהכותה קלות על דופן האקווריום, נהנית ממראה דגי הגופי הנחרדים ממנוחתם עם כל מכה.

לויד וטילי שבו לאולם. “סש?” אמרה טילי בכאב. “רחב כשערי כנסיה אך לא עמוק כבאר” הסבירה קלריס. “זה מעט מדי בשבילו. הוא יחיה!” טילי הנהנה סתומות מחבקת את כוסה כמתפללת.

חואן נראה מאושש קמעה בשובו עם מפת השרירים. “בקרת הניהוג והניווט הוצאה מכלל פעולה.” הכריז. “אנו חסרי אונים כתינוק.” מה שכלל לא היה נכון, אולם מבע פניו הבהיר כי הראשון שיהין להזכיר אותי יוטבע במים רותחים.

מפת השרירים היה מלחש־שר עם אנשיו, חוזר, כנראה, על דיווחו של חואן. כאשר סיים הרים את ראשו והביט לעבר ערימת הגרוטאות הצמודה אלינו. לפתע הרים ידו ונופף בה מעל לראשו, מה שיכול היה להיות אמצעי מסורבל להשוואת כוחות טלפתיים או משדר מושתל בראשו.

אני ניתקתי את העל־שדה שלנו כאשר לחץ מפת השרירים על הכפתורים המתאימים בלוח הבקרה. אך הנוף בחוץ לא נשתנה. היינו עדיין בעל־חלל, מוחזקים בו, ככל הנראה, על ידי ערימת הגרוטאות. אך כעת, כשנופף מפת השרירים בידו, החלו להתרחש דברים. גבולות העל־חלל התעוותו מלבנוניות חלבית לוורוד מחליא, לאדום זוהר מרושע עם עורקים שחורים. משקלנו פחת במהירות עד שהגיע למחצית ג’י שלילי. כוכבים ניקדו לפתע את התקרה השקופה. ערימת הגרוטאות נעלמה, היינו שוב בחלל הרגיל. מפת השרירים הציץ בתקרה ונראה שבע רצון. הוא צנח, נינוח, בערימת כריות ותבע: “יין! שירים!” ידו לכדה את פרק ידה של צ’יים והוא משכה מטה לצידו. נראה היה שהוא מארגן לעצמו נוחות לציפיה ממושכת, למפגש כלשהו בחלל, או שמא לשובה של ערימת הגרוטאות. לפני שזה יקרה, קיוויתי, נהיה הרחק מכאן.

הפיתוי לקפץ חזרה לתוך על חלל מקרי, הרחק מערימת הגרוטאות, היה עצום, אך עמדתי בו בכבוד. לפי שעה היו מפת השרירים וחבריו סבורין כי הם השולטים במצב ודריכותם החלה לרפות. אך אם נקפץ לעל־חלל בעודם משוכנעים כי הוציאו את הבקרה מכלל פעולה, אין לדעת כיצד יגיבו. בכל מקרה רצוי היה להרחיק מעט מערימת הפחים לפני שאנסה תעלול או שניים. התבוננתי, איפוא, במסיבה ושקעתי בבחינת התכניות הזדוניות שצצו בי. בהתחשב בנסיבות, היתה זו מסיבה מוצלחת למדי. מפת השרירים תפס אהבה עם השיר “סוף ההתחלה” ועם צ’יים והשיר חזר וחזר והושמע בעודו מתאמץ לרקוד. צ’יים מצידה שתפה עימו פעולה בהבינה כי כל עוד יהיה עסוק בריקוד לא יהיה עסוק בשחיטה, ביזה ואונס. ריקודו לא היה מוצלח ביותר, לא הצלחתי להבין בריקוד זה שלו בכל כללים שהם להוציא, אולי, את העובדה שלפחות אחת הרגליים חייבת להיות באויר במשך כל הריקוד. מפת השרירים הוכיח עצמו כרקדן מוצלח למדי, אלא, שגם הוא לא היה בר תחרות לאיגואנה ורוכסנים אשר ריקודם היווה תצוגה מרהיבה. הרושם היה עמוק עוד יותר בשל העובדה שהחזיקו עדיין את חרבותיהם בידיהם, ואיש מהם לא נפצע, לפחות לא באורח משמעי.

לא יכולנו לספק להם יין; זה נעלם כליל דרך החור ששרפו בצידנו. אך היו לנו בירה, שיכר וברנדי. ליידי עכביש חיבבה כנראה את מה שטעמה. היא לגמה יותר שיכר מכל האחרים גם יחד, ובתוספת כמויות לא מבוטלות של ברנדי. לא נראה כאילו השפיעו עליהם המשקאות ואם כן, היתה השפעה זאת אפסית. עליה השפיע האלכוהול עוד פחות מאשר על האחרים. היא עמדה לה ליד האקוואריום, מכה קלות בחרבה על הזגוגית ושותה. לפתע התעשתה, התבוננה בבריכה, החליפה מבט עם מפת השרירים, ועשתה דרכה במורד המסדרון לתוך חדרה של קלריס. מעט לפני כן חטף ‘רוכסנים’ חרפות באבי־אבותיו ואת הצד הכהה של החרב בישבנו מידי מפת השרירים על כי השתין בתוך הבריכה. נראה היה כי לפחות שלפוחית השתן של ליידי עכביש מושפעת משתייתה וכעת היתה בחדרה של קלריס. היתה לי בחדר עין־לשימוש־בשעת־חרום־בלבד וראיתי כי מצאה את מבוקשה.

ככל דבר אחר ב’ידיד מקנט', היו גם האסלות מיוחדות במינן. מהסוג של אל־תחסוך־בכסף. השטיפה בהן היתה בעוצמה רצינית וצווארי האסלה היו גדולים דיים למעבר מעיל עליון כבד, מבלי לאבד מאומה מן הלחץ. היתה לכך סיבה טובה. אסלה סתומה בחללית נמנית עם הרציניים באסונות. שום דפי־זהב לא יעזרו לך למצוא שרברב בעל־חלל, בעיקר לא בסופי שבוע. ליתר בטחון היתה גם מערכת שטיפת־חרום בלחץ אדיר, על כל סתימה שלא תבוא. מערכת השרידות תוכננה כך שתוכל להעביר בעת הצורך כמויות עצומות של אוויר במהירות מירבית לכל אחד מן החדרים על מנת להבטיח נשימה תקינה אפילו במקרה של חור בגודל בינוני בקיר. אחד הבחורים החכמים מהתכנון הצביע על שימוש נוסף במערכת במקרה של סתימה. יכולתי לאטום את החדר ולדחוס לתוכו לחץ כה גדול של אוויר שיבטיח שכל סתימה תדחס החוצה.

כעת, כשהנחיתה ליידי עכביש את ישבנה במקום המיועד לכך נעלתי את הדלת ואטמתי את כל פתחי החדר. לחץ האוויר שהצלחתי לאצור בצינור האוויר היה מדהים. כאשר שחררתיו אל תוך החדר היתה התוצאה גל הלם של ממש, אשר חייב היה לקרוע את תופי אוזניה של ליידי עכביש, וללא כל ספק הצמידה אותה בעוצמה אל מושב האסלה. היא נאבקה במשך מספר שניות ואז התמוטטה, דם נוזל מאפה ומאוזניה. הגברתי את הלחץ. החרב החליקה מבין אצבעותיה כאשר נמשכה פנימה. ואז, כאשר הגיע הלחץ פנימה ונעלמה מן העין. שניות לאחר מכן ירד הלחץ מעצמו כאשר הגיע גופה אל הצינור הראשי. שטפתי את האסלה במים ופתחתי את מנעול הדלת. חרבה, שנותרה, עזובה במקום בו השמיטה אותה, היתה מטרד. מה שרציתי היה פשוט שליידי עכביש תיגוז ללא כל עקבות, בתקווה שאוכל לבצע תעלול דומה על מי מהאחרים, בטרם יבחינו בהעדרה. בעיקר רציתי למנוע מהם אפשרות לתפוס שאני הוא הפועל מאחורי הקלעים. זאת יכלה להיות עבודה נקיה ואלגנטית, אלא ששם שכבה החרב וסירבלה אותה. אה, לכל הרוחות, ייתרן שלא ימצאו אותה.

הם מצאו אותה, ובאופן שדווקא סייע בידי תוכניתי. זמן מה חלף בטרם הבחין מפת השרירים שליידי עכביש נעדרת. ייתכן שנזכר כי הוא נמצא, בעצם, בשטח עויין, על אף אזלת ידו של האוייב. הוא שם קץ למסיבה בנעצו את חרבו ברמקולי האולטרה־פיי. ‘תחילת הסוף’ הסתיימה. איגואנה ורוכסעים כאילו קפאו תוך כדי סחרור מסובך. מפת השרירים קיבץ את אנשי ופקח עליהם את עיניו בעודו מלחש־מזמר מעבר לכתפו עם רוכסנים ואיגואנה. נראה שרוכסנים התחצף מעט וחטף, שוב, מהצד הכהה של חרבו, הפעם ברצינות, והשתכנע מייד. הוא ואיגואנה יצאו לחפש את ליידי עכביש כשהם לוקחים עימם את לויד כבן־ערובה.

איגואנה פקדה על לויד ללכת בראש, לפניה, עם רוכסנים במאסף. הם תקעו ראשינם לתוך כל החדרים, וקראו לליידי עכביש, אך נשמרו מלהיכנס פנימה ונותרו במסדרון, היכן שלא יכולתי לנסות כנגדם דבר. אפילו לולא היה לויד עימם. לבסוף הגיעו לחדר הנכון ורוכסנים הבחין בחרב המונחת על הרצפה. איגואנה ורוכסנים מיהרו פנימה והרימו את החרב. הייתי משוכנע שתפסתי אותם, אלא שלויד, תיפח רוחו, נכנס אחריהם כאווזה השומרת על גוזליה. לעזאזל.

החלטתי להסתכן. רוכסנים ואיגואנה דיברו במהירות, מנסים להקדים זה את זו. ראשו של לויד היה בדיוק בקרבת אחד מפיותי. ליחשתי אליו: “פסססט! לויד! צא מכאן מיד, כאילו אחזה אש באחוריך!” “מייזי! איפה היית עד עכשיו? חשבתי שאתה בצינוק,” אמר לויד וזאת בקולו הרגיל, כאילו צפינו בשקיעת החמה. רוכסנים ואיגואנה הסתובבו. הם חשבו שדיבר אליהם. “בלום פיך, אידיוט שכמותך,” לחשתי, “הסתלק החוצה למסדרון. מייד!” “אבל, מה קורה כאן?” ליחשש אלי. “איפה אתה? הברנשים האלה…” ידוע לי שלויד הוא אסטרונום שאין שני לו, וכי יכול היה לאתר כל גרם־שמיים שגודלו מעל קילומטר, אך מה לא הייתי נותן עכשיו כדי לקבל במקומו טייס־ניסויי קר־מזג, בעל עיני פלדה היודע לציית לפקודות. איגואנה החלה להסתכל סביב בחשד. חששתי שמא שמעה אותי. החלטתי לזנוח את שיטת המחתרת… “לויד!” צרחתי, “החוצה. עכשיו!” כל רס"ר טירונים היה גאה בי אילו שמע אותי. לויד ממש טס החוצה, המום לחלוטין. איגואנה ורוכסנים אצו מיד בעקבותיו מהירים כמעט כמוהו. טרקתי את הדלת האטומה לתוך פרצופיהם.

לויד היה בחוץ במסדרון. השניים היו בפנים, בחדר, הולמים בדלת. הדלתות האלה יכלו לעמוד בכל לחץ, לנצח. אך המנעולים לא תוכננו לעמוד בפני יצור אינטלגנטי, נואש וקשור. פתחתי את השסתומים והינחתי לאוויר לדלוף מן החדר לחלל. המהלומות נפסקו.

לויד שעט במסדרון ופרץ לתוך האולם. “מייזי חזר,” צעק במלוא גרונו. מפת השרירים היה עסוק בדיוק בהפגנה מרשימה של יכולת הסיוף שלו בפני קלריס. היא העירה משהו נבזי בקשר לכתובת הקעקע שלו, והוא התכונן להיפרע ממנה. אך הצצה אחת בלויד הנרגש הסיחה ממנו את הבטחתו להפשיט את קלריס, כלומר מעורה. תחת זאת תפס אותה וכופף את זרועה בכיוון מנוגד לטבע. חרבו נחה על בסיס צווארה. היא ניסתה לנשוך את אגודלו, אך הוא הידק את אחיזתו בזרועה והיא נאלצה לחדול מכך.

“היכן אנשי?” תבע בכעס מלויד. קולו התרומם והוא ליחשש־זימר לעבר המסדרון ממנו הגיע לויד. אף לא הד. “בגידה איפוא?” אמר. הוא הרהר רגע קט. “האחד הזה,” סנטרו הצביעה לעבר לויד, “הרגו אותו, או שזאת תמות.” אפילו קלריס נראתה מופתעת. מדוע חשב מפת השרירים שזה יעבוד, אינו יודע. ייתכן שמנהגי האבירות קיימים עדיין במקום ממנו בא.

העברתי אותנו לעל־חלל מייד לאחר שלויד הפגין את יכולת ההתרגשות שלו בפני כולם. לא היה מה להפסיד והסתבר שמפת השרירים ממילא לא הבחין בכך. זה נתן לי רעיון. סגרתי בשקט, מאוד מאוד בשקט, את תריסי התקרה, כשאני מקרין עליהם בו־זמנית רקע מתוך הסקט ‘שמי הלילה בעיר הירח’. כשסיימתי לסגור את התריסים היית מאמין שאתה מסתכל אל שמי החלל, אם לא בחנת את הפרטים בדקדקנות. כך שכעת, בעוד מפת השרירים תובע את מות לויד כנגד חיי קלריס, עניתי לו בכך שהבאתי אל מה שנראה כשמיים את החללית נוראת ההוד והמאיימת ביותר שתיתכן. שטפתי את התקרה באור אדום והקטנתי את כוח המשיכה (בעדינות, כמובן. לא רציתי שהחרב תשסף את גרונה של קלריס), כאילו נגעה בנו החללית באיזו קרן כדי למשוך את שימת ליבנו. הודעתי בבס המרשים ביותר שלי: “ספינת הסיור ‘רהב’ קוראת ל’ידיד מקנט', קריאת המצוקה שלכם נקלטה. היכונו, אנשינו עוברים אליכם.”

מפת השרירים וכל האחרים נעצו ברקיע מבטים נדהמים. החללית, שחורה כמוות, ללא ספק סיירת נשק מהירה, שבגחונה עשרות כלי־נשק מסתוריים וכמאה צינורות־טורפדו מעוררי חלחלה. היא היתה מרשימה, זה היה ברור. מרשימה כסופת אש ומאיימת ככנופיית רחוב. אין בכך כל פלא, אנשי הפעלולים הטכניים הטובים ביותר של הוליווד עמלו במשך שבועות לעשותה כזאת. היתה זאת ‘הנועזת’ מן הסרט ‘איש העדשה האפור’.

כאשר נזכר מפת השרירים להנמיך מבטו, ניצבו שם, במקום תמונת דקל ושני פלינדרונים תלת־מימדיים, צ’רלסטון הסטון ושני ניצבים בפרוטה. צ’רלסטון כבר נראה זקן למדי בסרט זה. אך מאופר ביד רחבה, מהודק במחוך ולבוש בבגדי עור אפורים, היה ממש בן דמותו של קימבל קיניסון. הוא ושני השחקנים האחרים הרימו את אקדוחיהם וכיסו את מפת השרירים.

“שחרר את הליידי, בן כלבים,” אמר צ’רלסטון. היה זה הדבר המתאים ביותר שמצאתי לאומרו ואשר התאים לתנועות שפתיו בסרט. הוא הרים קמעה את אקדוחו ונשמעה שריקה קטועה (שהזכירה באורח חשוד ביותר את הצליל הראשון של אזעקת השריפה שלנו) מלווה ב־פלאאש! קררראש! מעל ומאחורי מפת השרירים, מקום שבו העליתי את המתח של נורת מאור מסכנה, מעבר לכוח הסבל שלה. האמן שלי היה מאוכזב מרה מחוסר היכולת לארגן גם קרן מתאימה בין האקדח והנורה, מעל לראשו של מפת השרירים. אך לא זה היה הזמן לדקדק בקטנות. צ’רלסטון הנמיך שוב את לוע אקדחו, וכיוונו אל בין עיניו של מפת השרירים, ככל שיכולתי לכוון את התלתמונה. “הבא יהיה בין עיניך,” אמר צ’רלסטון, בקול איטי ומרושע. כמעט קיוויתי שמפת השרירים באמת ישליך את חרבו וייכנע ללא תנאי. זה יכול היה להיות נהדר. כמובן שלא עשה זאת. אם עם זאת, איבד מבטחונו והיסס, לשניה אחת, וחוד חרבו הוזח מצווארה של קלריס. היא, יברכנה האל, תפסה בהזדמנות בשיניה וניסתה שוב לנשוך את אגודלו, החל מן המרפק. הפעם עשתה זאת עם כל הלב, וכנראה תפסה קצת בשר, שכן כשפתחה שוב את פיה היו שיניה אדומות וחרבו של מפת השרירים צנחה בצלצול על הרצפה. הוא התכופף אינסטנקטיבית להרים אותה, מחפש באצבעות עיוורות ואז נעצה בו שוב קלריס את שיניה, הפעם בזרועו. היא תקעה את רגלה בין רגליו, לוחמת כחתולה, גורמת לו למעוד יחד עימה לרצפה, הרחק מן החרב. מפת השרירים החל לזחול לעבר החרב, גורר עימו את קלריס, אך אז נחת עליו חואן במלוא משקלו, ותפס את ידו השניה. מפת השרירים עצר לרגע. אבל הוא היה חזק משניהם גם יחד. כאתלט התרומם לגשר על ראשו וצוארו והניף מעליו את קלריס. היא התגלגלה הצידה. צ’יים ולויד ניסו שניהם לתפוס בידו החפשית של מפת השרירים, אך הוא היה כעת במלוא התנופה, מטיל עצמו קדימה וגורר את שלושתם לעבר החרב. ידו הפשוטה החלה מתקרבת לחרב והוא כבר היה במרחק תנופה אחת נוספת בלבד, כשטילי חטפה את החרב ובפנים נטולות כל הבעה הניפה אותה גבוה גבוה בשתי ידיה ונעצה אותה באחת בגבו המקושת והמאומץ של מפת השרירים הישר לתוך הלב. מפת השרירים השמיע אנחת צער רוטטת אחת ומת.

טילי התמוטטה לצידו, מתייפחת, בוכה בקול החנוק ובנשימות החטופות, האופייניים כל כך למי שהופחד עד מוות. חואן, צ’יים ולויד השתרעו על השטיח אפוסי כוחות וחסרי נשימה. קלריס התרוממה מאצל שפת הבריכה, אליה הוטלה במרוצת המאבק, והתחייכה לעבר עיני. שפתיה היו אדומות מדמו של מפת השרירים, די התאים לה. מבטה היה משועשע. “תפסו אותו! תנו לו בשיניים! אה?” שאלה בקול חקייני. בסדר, יתכן שהייתי נרגש מעט כשהעניינים התחממו לקראת הסוף. אך אינני זוכר שאמרתי ‘תנו לו בשיניים’, זה לא! התחלתי להכין תשובה מוחצת לחיוכה כשמעגל בוגדני בתת־ההכרה שלי החליט שמצב החרום חלף, כל סמכויות החרום שניתנו לי מיותרות מעתה, וכי אפשר כבר להוציא לפועל את גזר־דין הצינוק שהוטל עלי לפני שהחגיגה החלה. האשנב נטרק על פתח תא הכלא, והכל הפך שחור.

הם נתנו לי לצאת ברגע שתפסו מה קרה. חנינה עבור שירותי הטובים. תת־ההכרה שלי לא נחה בינתיים והיתה עסוקה וטרודה, כרגיל, בעבודות משק הבית. לא נותרו כל עקבות נראים לענין למה שקרה.

חואן הורה לי להמשיך במסע לעבר טאו־סטי, מה שהיה הגיוני לחלוטין, שכן היינו קרובים הרבה יותר אליו מאשר אל כדור הארץ. הייתי מרוצה. קיוויתי שיצא לי לפגוש שוב את ערימת הגרוטאות. העליתי בדעתי מספר רעיונות חביבים שרציתי לנסות עליה. כמו כן העניק לי המשך המסע זמן למכביר כדי לבדוק ולנסות רעיונות אחדים נוספים שלי. כעת, למשל, קיצצתי את מספר שעות האור לתשע בלבד מדי ‘יום’. אתם מבינים, החורף הגיע והימים קצרים יותר. לפי שעה הם עוד לא הבחינו בשינוי, אך גם זה יבוא, והם יתקעו אותי שוב בצינוק. ואז אצא שוב ויהיו לי בוודאי כמה דברים נוספים מוצלחים ביותר שארצה לנסות.

כמו חובבי מד“ב רבים אחרים, גדלה בלה דורון (תל־אביבית, בת 35) על ברכי סיפוריהם הקלאסיים של ז’ול וורן וה.ג'.וולס. האהבה העזה למד”ב החלה להניב את פרותיה לפני כשנה וחצי, עת התחילה גב' דורון לכתוב סיפורי מד"ב משלה, בצד סיפורים אחרים. הסיפור ‘אנו ילדי החלל’ מצא את מקומו הטבעי על דפי ‘פנטסיה 2000,’ ואין להניח שיהיה האחרון…

* * *

גם היום הוא ליל ששי כמו אז. אני זוכרת את הרגע כמו שאני זוכרת איפה הייתי ומה עשיתי כשהודיעו ברדיו שהנשיא קנדי נרצח. זכרון כזה הוא חלק מהזכרון הקבוצתי של כולנו. כשקנדי נרצח טרם היו לי ילדים. אחר כך, כשנולד מיכאל, תמהתי אם אמנם חרוט משהו מזכרון זה בד.נ.א. שלו.

עכשיו כל זה לא חשוב. עכשיו יש זכרון קולקטיבי עצום הרבה יותר ומשותף לכולנו. האם נותר אדם על פני כדור הארץ שלא ראה אותם בטלויזיה? שלא שמע על בואם ברדיו? האם יתכן שיש איזה שהוא שבט נידח שאינו יודע כי הם כאן?

הם תמיד היו בסביבה. ידענו כל הזמן, אך התעלמנו. המדע שלנו הסביר הכל כל־כך טוב מבלי להתיחס לקיומם.

אל תשאלו אותי מדוע הסירו את הלוט והחליטו להתגלות לקולקטיב דוקא כעת. כשענו על השאלות אמרו, שזה משום אמצעי התקשורת המפותחים שיש. הרי ודאי שמעתם זאת בראיון השני.

הם לא היו צריכים לנחות, כמובן. החוקיות המוגבלת של כדור־הארץ לא חלה עליהם. הם נעים במהירויות בלתי־קבועות ביחס אלינו. ומסרבים להסביר כיצד הדבר נעשה. לא פלא שכל אמצעי־הנשק שכוונו נגדם לא פגעו. הם אף פעם לא נמצאו שם בשעת הפגיעה, זאת היתה רק בבואה.

לפני שסילקו את שאול אישי, פעם, מזמן, הוא סיפר לי על מעברי־זמן, אך לא הבנתי את המשוואות ששרטט. מיד נודע להם שהוא חוקר בעיות־זמן והם לקחו אותו. לזמן אחר כנראה. בשבילי הוא מת! אני חושבת, שעד שיספיק לפתור את הבעיה אני כבר לא אהיה כאן. גם לא אהיה במקום אחר. אמנם דפי אומרת שיש חיים גם אחרי המות, אך אני איני מאמינה.

אתם זוכרים בלילה שהם נתגלו – היה רעש בחוץ כאילו מים מטפטפים. דוקא התבוננתי אל תוך החשכה וראיתי שאין גשם. חשבתי שאולי חתלתול או צפרדע מתרוצצים על הדשא – בחושך הרעש דומה למדי. מיכאל נסע אותו יום אל חברתו, ולא ישן בבית. שאול אישי צילצל קצת קודם, בשמונה, מבסיס־המילואים, כדי לברר איך אני מרגישה. לא רציתי להכביד עליו. ניסיתי להשמע עליזה ומאושרת, אך לא הצלחתי להטעותו. הוא מכיר אותי יותר מדי טוב. הוא אפילו אינו צוחק על האינטואיציות שלי – תמיד נהג לומר לי, כי המדע טרם הסביר את הכל, ויבוא יום שיגיעו גם לזה. אמרתי לו שקר לי, ושאני יודעת שמשהו רע יתחולל בקרוב. הוא שאל אם דפי תוכל לבוא לישון אצלנו. הזכרתי לו שדפי לא יוצאת מביתה ביום ששי בערב. משונה, לגביה הוא אינו סבלני – כל דבר בו היא מאמינה, מכונה בפיו אמונה טפלה.

“אולי תגשי לשכנה לראות אצלם טלויזיה?” הציע.

“אין טעם.”

“תעשי מה שאת מבינה חמדתי. חבל לי רק שעצוב לך לבד. תראי שמחר בבקר הכל יהיה בסדר. זה תמיד נראה אחרת בבקר.”

כמה שהוא טעה. כל המדע שלו לא שווה טיפת פילוסופיה. לו רק היה יודע, שהעובדה כי השמש זרחה אתמול, ושלשום ולפני אלפיים שנה – אינה מוכיחה כלל כי היא תשוב ותזרח גם מחר. השמש שלי כבר לא זרחה למחרת בבקר. איני מתכוונת לחמה…

הפעלתי את הטלויזיה וראיתי סרט מטופש. אחר כך שמעתי את הקונצרט לפסנתר ותיזמורת, ודיפדפתי בעתוני סוף השבוע. משתמו השידורים כיביתי את המכשיר ונכנסתי למיטה. כמעט נרדמתי כשהחל הרשרוש המימי, אך הרחש נשמע כה מוגבר. פחדים עתיקים כימי שנות המין־האנושי עלי אדמות שלחו במהירות זרמי אדרנלין אל ליבי. חיכיתי עד שפעימות ליבי ירגעו, אחר כך פתחתי את התריס, ווידאתי שלא יורד גשם. סיפרתי לכם כבר, לא ראיתי דבר בעלטה האיומה. חזרתי למיטה וניסיתי להרגע באמצעות ההגיון של שאול. כמעט נרדמתי שוב.

פתאום נדלקו כל אורות הבית וקול נשמע, כאילו בבת אחת, מכל מכשיר וכלי שבחדר: “אנחנו ילדי החלל”.

קפצתי והתיישבתי במיטה. הייתי בטוחה שחלמתי, אך מי הדליק את אורות החשמל בכל הדירה? הרמתי את התריס בשנית. הרישרוש המימי נשמע מכל עבר. בכל בית דלקו אורות חשמליים, רק אורות פנסי־הכספית ברחוב היו כבויים כולם. לא יתכן שחלמתי כל זאת.

מיהרתי להוריד את התריס ולהדליק טלויזיה ורדיו. הרדיו פעל מיד, אך לטלויזיה שלנו לוקח זמן רב להתחמם – שאול ואני לא טרחנו להחליפה לדגם משוכלל יותר.

בכל רמ"ח אברי הקשבתי לדממת־האלחוט. גם הטלויזיה התחממה סוף סוף אך רק אות התחנה השמיע טון מונוטוני.

שאול – היכן אתה, התפללתי במעמקי ליבי.

“אנחנו ילדי החלל” בקע לפתע הקול מכל עבר. כל חפץ וחפץ שבחדר פעלו לוע סודי והשמיעו קולם. יש נשמה בחפצים! שאול נהג לומר זאת בשנים הראשונות לנישואינו, בטרם סיים את לימודיו בטכניון. הוא היה אומר זאת כשארון חרק לפתע, או ברז החל לטפטף. דפי אמרה שזה לקוח מתוך הצגת־תיאטרון ישנה.

הקול הידהד כמו קול שמגיח ממיכשור אלקטרוני, במוסיקה שמיכאל שומע ברדיו כל היום. אני כבר מזמן הפסקתי לריב אתו. קניתי לו זוג אוזניות, ולאט לאט הוא מאבד את שמיעתו, בגפו. זה בטוח שסף השמיעה נפגע כבר, חיב להיות קשר בין עוצמת הרעש לשמיעה הסלקטיבית שפיתח כלפי בקשותי. בררן שכזה.

ניסיתי לכבות את האור במסדרון. החשמל עולה כל כך ביוקר השנה – אך האור לא כבה. לרגע הרהרתי שאולי זו מתיחה של מישהו מתלמידי לשעבר, אך באמת לא סביר שירחיקו לכת עד כדי כך. חוץ מזה גם נדמה לי שבלתי אפשרי מבחינה טכנית לגרום לכל חפץ בבית לפתוח פה ולצפצף.

לטלפן לשאול – חשבתי, וכבר הייתי ליד המכשיר, לשוא אין קול ואין עונה ואין צליל חיוג – סיוט אמיתי ואני לבד. לראשונה הצטערתי על שלא רכשנו כלב. אין נפש חיה בבית מלבדי.

ישבתי מול הטלויזיה משותקת כולי. הפחד מפני הבלתי־נודע יכול להרוג את הבן־אדם. פחדתי אפילו לדפוק על דלת השכנים ולשאול אם אצלם… רעדתי כולי.

האם גם אתם ראיתם אז את הפירמידה שהופיעה לפתע על המסך? פירמידה מצוירת כמו מסרטי וולט־דיסני הגיחה פתאום, ודיברה. אם מיכאל היה כאן, לבטח היה מפליט הערה עוקצנית על חשבונם. למשל: שיפסיקו להתיחס אלינו כאל סתומים שצריך לחזור באוזניהם שלוש פעמים על כל דבר, עד שהם תופסים, ואז היה נזכר בעוד בדיחה, ואומר שהם לא חושבים שאנחנו תופסים לאט, בכלל לא. אנחנו דוקא תופסים מהר, רק צריך להסביר לנו לאט. ואולי הוא לא היה מגיב ככה בעצם? אולי גם הוא היה חש חסר אונים. מה קורה לו כעת? מה יקרה לכולנו? אולי זה מין טכסיס מלחמתי של אויבינו? לא! לא יתכן שיש בידיהם אמצעים טכנולוגיים מפותחים משלנו. שאול היה מספר לי לו היה להם – אך הוא תמיד אמר שאנו המדינה המפותחת ביותר באזור. גם בעתונים כתוב ככה.

מה הייתי עושה, לו מישהו מתלמידי היה רואה אותי במצב עלוב כזה. הם לא יוכלו לתאר לעצמם, שאני רק אשה חלשה ופגיעה. לגביהם המורה הוא אלוהים, או לפחות הכל־יכול נושא־דברו עלי אדמות.

עד שלוש בבוקר שמעתי רק את החזרה על המלים “אנחנו ילדי החלל”. אני זוכרת כעת, שלא חשבתי כלל על השפה בה המלים נאמרות. אולי לא נאמרו באיזו שהיא שפה – זה ששמעתי במו אוזני אינו מוכיח שהאותות אכן שוגרו למוחי באמצעות האוזן. היה איזה רגע בו ניסיתי לסובב את כפתור הרדיו לתחנות אחרות, אך המכשיר הופנט או משהו דומה. מכל עבר נשמעה המית המים הזורמים ואותן מילים עצמן חזרו במרווחים בני עשר דקות. אני חושבת שהכפתור שמחליף תחנות הסתובב על ריק – אבל אם באמת התחלפו תחנות אז ברור ששמעתי באמצעות המוח ולא האוזנים – הם שידרו טלפתית, אחרת איך יבינו אותם בצרפת?

ברגע מסוים התחלתי לחוש אושר. ידעתי שסוף סוף בא הקץ למלחמות על פני כדור הארץ, עכשו כשהם כאן. אולי גם את זה הם שידרו ללא תחושת קול.

הרגשת הקפאון וחוסר־הישע חלפה לה. התחלתי לאהוב את המית המים, את דמות הפירמידה, את ילדי־החלל. הצטערתי רק, שאין איש עימי לחלק את הרגשתי. נכון, חיי נישואין אינם ביטוח לחוסר־בדידות, אך הבדידות המקרית הזו – רק בגלל המילואים של שאול והעובדה שמיכאל הלך ללון אצל חברתו – הלבדיות הזו אף פעם לא היתה חלק מהתוכנית. כשנישאתי חשבתי שיותר לא אהיה לבד. איזו שטות.

עכשיו, כשפירמידות קטנות נמכרות בחנויות־צעצועים ותכשיטים, ומקשטות כל פירסומת כמו סמל המדינה־העולם, כבר התרגלו כולם למצב החדש. שכחו שהיו פעם זמנים אחרים, כשפירמידה סימלה רק את עתיקות מצרים.

לפעמים אני בטוחה שהם באו להציל את העולם ממלחמות. אני חושבת שבזמנים כאלה אודות שאול – הקורבן הפרטי הקטן שהייתי צריכה להעלות למען השלוה והשקט העולמיים.

העתונות, הרדיו והטלויזיה מצונזרים כמובן. אי אפשר לדעת מה הם באמת רוצים כאן, על גבי כדור הארץ. אני חושבת שבסתר הם מעבירים מכאן מתכות ויסודות־כימיים, לזמן אחר – אחרת אי אפשר להסביר את העובדה, שכבר קיים מחסור בכל המוצרים פרט למזון.

איך אפשר להתקומם נגד מישהו שאין רואים אותו? פעם דיווחו בעתונות על נסיון הפיגוע באולפן הטלויזיה – לא פרשנות כמובן – אך השידורים מעולם לא חדלו, ולא פסקו אפילו לרגע. הסרטים הרגילים, הקונצרטים, החדשות, ומפעם לפעם בין תוכנית לשידור, פירמידות קטנות שאומרות בקול: “אנחנו ילדי החלל”.

בראיון השני היו שאלות ותשובות, זוכרים? פירמידה אחת שואלת ופירמידה שניה משיבה.

חשבתי על הילדים שייולדו אולי פעם למיכאל. מה הם יבינה כשישמעו את המשפט הזה? ברור שהם יבינו כי כולנו ילדי־החלל, גם הם עצמם. הם לא יאמינו לסיפורים שהעולם היה פעם אחר.

את שאול לא ראיתי ולא שמעתי מאז אותו לילה. הפירמידות פועלות מהר. גם מיכאל אינו מספר לי את מחשבותיו. איני יודעת אם הוא עצוב או שמח על המהפך. אולי הוא סבור שקימת האזנה סמויה – הם ודאי יכולים להאזין למחשבותינו. כן, הם ודאי מאזינים למחשבותינו. טוב! אז שידעו שאיני רוצה להיות כאן. שיקחו גם אותי לזמן של שאול. שם מקומי, שידעו להם…

“לאן יכלה אמא להעלם?” שאל מיכאל את חברתו.

התקליט ‘מלחמת העולמות’ מהווה נסיון ראשון מסוגו להפיק אלבום כפול המבוסס על ספר מד“ב – ספרו הקלאסי של ה.ג'. וולס, הנושא אותו שם. הרבה קודם לעריכתו של ניסוי זה עובדו יצירותיו של וולס לסרטי קולנוע (‘מזון האלים’, ‘מכונת הזמן’ ‘האי של ד"ר מורו’ ועוד), לתסכית רדיו (‘הפלישה לכדור הארץ’ בשנת 1938 אשר גרם לבהלה רבתי, כזכור), אולם עד כה לא זכה אף לא אחד מספריו שלו או של עמיתיו, סופרי מד”ב אחרים, לגירסה מוסיקלית.

ג’ף ויין

התקליט הינו, למעשה, עיבוד מוסיקלי־דרמתי חופשי של הסיפור המקורי שממנו נותר שלד העלילה בלבד, בדומה למה שנותר ממחזהו של ברנרד שאו – ‘פיגמליון’ עם הפיכתו למחזמר מצליח בשם ‘גבירתי הנאווה’.

המשתתפים בביצוע התקליט נמנים עם בכירי האמנות בני זמננו וביניהם: ריצ’רד ברטון – המגולל באוזנינו את סיפור העלילה באמצעות סיפורו האישי כעיתונאי הנמלט מפני האויב האימתני; דיוויד אסקס – איש ארטילריה; פיליפ לינוט – הכומר; ג’ולי קובינגטון – אשה הכומר, וכן גם ג’וסטין הווארד, איש להקת ה’מודי בלוז' וג’ו פארטרידג'.

ריצ’ארד ברטון

להשגת האפקטים הדרושים משתמש המוסיקאי בהרכב מרשים לא פחות – תזמורת סימפונית (כלי מיתר, כלי נשיפה מעץ וממתכת) בצד תופים, גיטרות חשמליות וגיטרות בס, פסנתר, סיטאר, סאנטור וסינתיסייזר. לכל אורך התקליט מתורגמת העלילה לשפה המוסיקלית תוך שימוש באפקטים כליים ואלקטרוניים, והתאור המילולי של ההתרחשות על רקע השמעת המוסיקה גורם לנו לחוות את החוויה של התרחשות עכשווית.

ג’סטין הייוארד

התקליט פותח במעין הקדמה מוסיקלית – קטעים מתוך תוכנו המוסיקאלי של התקליט שלקראת סיומם מושמע המשפט (אף הוא מעין הקדמה לעתיד לבוא) – “אף אחד לא האמין שעל פני המאדים מתקיימים יצורים חיים, אך בכל זאת הם היו שם וגם חרשו מזימות נגד כדור הארץ…” בנקודה זו משתלב המוטיב הראשון המייצג את כדור הארץ. המוטיב מתגבש בשלבים: קבוצות הכלים של התזמורת הסימפונית נכנסות בזו אחר זו תוך שהן משמיעות אותה המנגינה ויוצרות בכך את המתח המוסיקלי. על ידי צלילים מופקים באמצעות הכלים האלקטרוניים מומחשת נחיתת כוחות המאדים על פני כדור הארץ. מיד אחר כך נשמעים צלילי פעימות, שריקות, חריקות (גיטרות) וזמזומים אשר מסמלים את תחילתו של המוטיב השני – מוטיב החלל. גוף מתכתי ענק נוחת, בוהק באור שלא מן העולם הזה, לוהט בעוצמה ומשמיע רחשים מוזרים. פתח נפתח ומתוכו מגיח יצור מפלצתי מפחיד השולח קרניים לוהטות בלתי נראות אשר הופכות לאבוקת אש כל אדם וחפץ שבו הן פוגעות. לקראת סיום צד א' מצליח העיתונאי להימלט מהתופת כשברקע נשמעים הצלילים המסמלים את בואם של חיילים וכלי מלחמה.

מוטיב החלל, בו פותח צד ב', מופק באמצעות הכלים החשמליים, התופים, הפסנתר, הסיטאר והסאנטור עם הרבה הדהודים, וויברציות וגלישות צליל. איש הארטילריה המגואל בדם מבקש מפלט בביתו של העיתונאי ומספר לו כי מפלצת מתכתית נוספת נחתה בקרבת לונדון. מכך מסיק העיתונאי שגם אהובתו הנמצאת שם, נתונה בסכנה ומחליט להגיע אליה ויהי מה; השניים יוצאים לדרך.

בשלב זה חוזר המוטיב הראשון המתאר את ההרס והמוות המושלים בחוצות. ברקע מהדהדות צריחות קרב (“אוללה!”) של המפלצות. שישה תותחים יורים אל עבר מפלצות הענק (חמש במספר) והופכים בו במקום למאכולת אש. העיתונאי ואיש הארטילריה נפרדים זה מזה תוך כדי מנוסה והעיתונאי פונה לבית אהובתו. בהגיעו לשם הוא מגלה כי עזבה את ביתה. הוא נסחף בזרם ההמונים הנמלטים לעבר האוקינוס ולפתע מבחין באהובתו הנמצאת על גבי המעבורת הנעלמת באופק. את רחשי ליבו בעת חיפושיו אחרי אהובתו, מגלה העיתונאי בשיר הפיוטי ‘סתיו נצחי’ בביצועו של ג’וסטין הווארד. יצורי הענק המתכתיים משתלטים אט אט על כדור הארץ ומכחידים את ספינת המלחמה ‘תנדר צ’יילד’ (‘ילד רך’) המסמלת את תקוותה האחרונה של האנושות.

בצד זה של התקליט (צד ב') המוסיקה מאוד קיצבית ורוחשת, אולם ברגע שדועכת התקווה האנושית להינצל נותרים אך ורק צלילי החלל – המוסיקה האלקטרונית (סינתיסייזר).

בתחילת צד ג' של האלבום מתוודע העיתונאי (ועימו גם אנחנו) אל הכומר ואשתו בט. השלושה מסתתרים בקוטג' עזוב, שם נוכח העיתונאי לדעת כי דעתו של הכומר נטרפת עליו. בשיר ‘רוח האדם’ מנהל הכומר דו־שיח עם אשתו שאינה חדלה מלהאמין כי קיימת דרך להינצל וכי רוח האדם הינו הדבר היחיד שנותר עלי אדמות ואשר למענו כדאי למות או לחיות, בעוד שהוא, הפסימיסט, משוכנע כי כוחות המאדים נועדו להעניש את הציוויליזציה האנושית על חטאיה. לפתע נשלחת קרן מוות מכיוון אחת המפלצות ופוגעת בבט. המוסיקה ממשיכה במוטיב משירתה של בט – לזכרה.

שני הגברים נותרים בקוטג' למשך מספר ימים נוספים. הם מבחינים בעובדה כי גופי הענק המפלצתיים מזריקים לורידיהם את דם קורבנותיהם. הכומר מפרש זאת כאות עבורו לצאת ולהלחם במפלצות באמצעות תפילותיו, אך ציפורן הרסנית פוגעת בו לפני שהוא מספיק למלא את משימתו. מוסיקת אבל שקטה נשמעת ולפתע נאלמים דום כל קולות ההרס. רוח חדשה נושבת ושוב נשמעים סממני צלילי החלל: פעימות, שריקות וחריקות. העיתונאי יוצא ממחבואו ומגלה כי במקום בו נכשלו כלי המשחית למיניהם, הצליח דווקא חיידק מיקרוסקופי בלתי־נראה אשר קטל את בני המאדים וקטע את פעילותם ההרסנית. המום מעוצמת הגילוי יוצא העיתונאי שנית לכיוון לונדון כשהוא חולף על פני ארץ מכוסה לבה, גוויות וצחנה. לפתע הוא פוגש באיש הארטילריה המבשר לו כי העולם ניצל, כי יש דרך להתחיל בבניה מחדש, כי יש תכנית!

‘עולם חדש אמיץ’ (צד ד') הינו שם השיר בו מתאר הלוחם כיצד ייבנה העולם החדש, והפעם – מתחת לפני האדמה; במרחבים בני־מאות־הקילומטרים החשוכים, השקטים והבטוחים. בשיר זה משתתפים על הכלים בקצב מתסיס. האדם מושווה כאן לפניקס הקם מאפרו. “זה אולי לא עתיד שמימי אך גם לא גהינום.” לחיי עתיד שכזה משיקים השניים כוסית שמפניה ונפרדים כשהעיתונאי שם פעמיו לכיוון לונדון. ‘לונדון המתה’ – ענני צלילים מתארים ענן ואפר. רחובות שוממים זרועי דם וברקע זעקות ‘אוללה!’ של המפלצות הגוססות.

המציאות מתבהרת, בא קיצה של המלחמה. יש מקום ליצרה אנושית מחודשת, דופק החיים מתחדש…

ושוב – מוסיקת חלל…

קפיצת זמן, ושוב אנו נמצאים בעידן בו נוחתות שתי חלליות, אך הפעם על פני המאדים. השמחה בתחנות התקשורת הארציות והחלליות מרובה אך לפתע… צלליות ירוקות מתקרבות אל עבר כדור הארץ. הקשר ניתק ומוסיקת חלל חודרת. בנקודה בלתי צפויה זו נקטע הכל… היחזור הדבר ויארע בשנית??? הפתרון – אולי בידי סופר מד"ב אחר?

הבעיה הקלאסית של שינוי מהלך המאורעות באמצעות מסע בזמן אל העבר הניבה שפע של סיפורי מד“ב, עד כי לעתים אפשר לתהות – מה אפשר כבר לחדש עוד בנושא זה? מסתבר שאפשר גם אפשר. בגליון הקודם קראתם את יצירתו המקורית של פריץ לייבר ‘עצור את הצפלין הזה’, שבו משתמש הסופר במה שקרוי ‘היקום האלטרנטיבי’. בסיפור שלפנינו, שניתן לראותו גם כמד”ב פסיכולוגי, מטפל הסופר אריק נורדן בבעייה באופן מיוחד במינו, כפי שתיווכחו בעצמכם. לסיפור זה ול’עצור את הצפלין' יש גורם משותף נוסף והוא – אותה דמות היסטורית נוראה, שמשמעותה לגבינו רבה יותר, מסיבות מובנות, מאשר לגבי שאר אומות העולם.

* * *

“בלונץ חיו יהודים מעטים בלבד – למעשה, אפילו חשבתי שהם גרמנים. האבסורדיות שבמחשבה זאת לא התבררה לי, שכן לא יכולתי למצוא בהם כל סממן המבדיל בינם לבין הסובבים אותם – פרט לדתם המוזרה. העובדה שהרדיפות אותם, כפי שהאמנתי, נעשו רק על יסוד עניין זה, הפכה את הסתייגותי מן הערות חסרות הטעם שהושמעו לעתים על חשבונם לסלידה עמוקה. באותו שלב התאפיין היהודי, לפחות, לגבי, באספקט הדתי בלבד, ולכן, על בסיס כללי של סובלנות אנושית, התמדתי בהתנגדותי להתקפות על רקע דתי במקרה זה, כמו גם בכל המקרים האחרים… רק כעבור זמן השתלהבה בי לפתע שלהבת מוזרה, ולסיפוקי הרב והעצום הגעתי למסקנה, כי היהודים אינם גרמנים… לגבי היתה זאת המהפכה הרוחנית הגדולה ביותר שעברה עלי מעולם. פסקתי להיות קוסמופוליט יפה־נפש, והפכתי לאנטישמי… מכאן, כך אני מאמין היום, שאני פועל בהתאמה לרצון־האל הכל־יכול; בכך שאני מגדיר את עצמי כאנטי יהודי, אני נלחם למען הצלחת מפעלו של האלוהים”

‘מיין קאמפף’, מאת אדולף היטלר.

תל אביב. יום רביעי, ה־13 באוקטובר 1959

הפרוייקט שקוע בצרות. על שולחני הונחו הבוקר שני מיזכרים. האחד מאת גיזבר הטכניון, קרביץ הזקן, והשני מאת צירין שבירושלים. טוב ששניים אלה לא הספיקו להשוות ביניהם את הנתונים שבידם. את קרביץ עדיין יכול אני לדחות בלך ושוב, אך צירין הורה לי – לא ביקש. זהו ענין של שבועות עתה, אולי אפילו ימים, אך הם הולכים ומהדקים את הטבעת, חבורה זו של כלבלבים ביוקרטיים המרחרחת בעקבי נעלי. השגיאה נעוצה בכך, שבכלל נסיתי להסביר להם את המתרחש. לו הייתי משחק את המשחק שלהם, חונק את הדיווחים שלי בז’רגון מקצועי, ב’תוצאות צפויות', ומרגיע את נשמת החנונים שלהם בסילוגיסמים, הייתי מצליח להרוויח את הזמן לו ניזקקתי. הייתי שוטה שניסיתי למשוך אותם לצידי, שכן, ‘ויכוח עם אימבציל בטוח בעצמו אינו בגדר האפשר’. דוקטור ג’ונסון היקר, עד כמה אני מיטיב לדעת זאת כיום!

ירושלים. יום שישי, ה־15 באוקטובר 1959

זה היה גרוע, אך לא פטלי. צירין אף אינו טורח להעמיד פנים. האחרים, תודה לאל, כל כך סתומים, עד שאינם מסוגלים להבין על מה שנינו מדברים בכלל! – פרט ללוכנר היושב בועדה מטעם מכון ויצמן ברחובות. תמיד היה לוכנר טיפוס מוזר. הוא נהג לשבת שם ולהביט בי במבט מעריך ובוחן, כאילו אני אחד מהחרקים הארורים הנבחנים מבעד לעדשת המיקרוסקופ. אך כאשר תבע צירין השעייה מידית, העלה לוכנר הצעה, שתינתן לי הארכת מועד של שבועיים להגשת דו"ח התקדמות סופי. האחרים תומכים בו, חזירים שכמותם – זה תואם את תאוותם הסטרילית לפשרה בכל מחיר – וצירין מביט בנו בזעם. כרגע יש לי שבועיים נוספים. אני יכול לחוש בקצות האצבעות את מגעו של כל יום שחולף, כאילו היה עורה של אישה. אינני יכול להיכשל, אך המילים מהדהדות במוחי בלעג. מחר, חזרה למעבדה…

תל אביב. שבת, ה־16 באוקטובר 1959

חזרתי ומצאתי שצבי התיר לרפופורט וצוות ליצניו להשתמש במחשב. הוא חשב שאעדר במשך סוף השבוע, כך הוא מספר לי. נזקקתי למאמץ רב על מנת שלא להכות בפרצופו המשעמם. מאוחר יותר, אני בוש וניכלם. הוא בחור טוב ונאמן. אינני יכול לצפות להבנה מצידו. אני חייב להתרכז ולהתאושש. אובדן יום עבודה אחד לא יכריע את הכף. הלילה אחזור על מסמכי הפרויקט, ואנסה למצוא שגיאות שנפלו בחישובים. הבטלה מאונס עשויה להפוך לברכה מסויימת.

1 לפנות בוקר, יום ראשון, 17 באוקטובר 1959.

אינני מסוגל לישון. לפני כן אחז בי התקף נוסף. גרוע יותר הפעם. טבליות הניטרו עזרו, מהר מאוד, אך למשך כמה זמן? אני זקוק לזמן, כל דקה חשובה. הגורל אינו יכול להיות כה קפריזי, עד כדי שלילת הסיכוי הזה ממני – לא עתה, כשאני כה קרוב. אני מאלץ את עצמי לחיות, אני מאלץ את עצמי להצליח… מאוחר יותר, חזרה למסמכים. בדקתי הכל ולא מצאתי שום מקום לטעות. אך הענין כולו עדיין נראה לי מאוד לא מציאותי. רק שלשה חדשים! כמעט בלתי אפשרי להזכר בזמן בו לא היווה הפרוייקט בשר מבשרי… כל יום עבודה היה יקום זעיר בפני עצמו. יתכן שצירין צודק – אולי העסק כולו הוציא אותי משווי משקלי הנפשי. הייתכן שהפכתי להיות אב הטיפוס לאלף סרטים הוליבודיים – המדען המטורף – האחוז חסר ישע בצבת האידיאה־פיקס? והרי, מעולם לא היה מוחי צלול יותר. כל תשדורת נקלטת במוחי כסכין חדה. היתכן שזה פירושה של אי־שפיות – לראות את הכל בבהירות מוחלטת? אם כן, הרי מטורף אני – וכנראה לא אחזור עוד להיות שפוי!

ובלכ זאת! הדבר הבלתי אפשרי היחיד בפרוייקט זה הינו העובדה, שהוא ארך רק שלשה חדשים – שלשה חדשים מאז בדקתי את מרים בן ארי…

נראה לי שהיתה זו המתיקות בפניה אשר משכה לראשונה את תשומת לבי. במשך השנה האחרונה הלך וגבר אצלי הקושי להזדהות עם הפצינטים שלי. עבודת המחקר התאורטית שלי לא נפגעה – לדעתו של צירין, מעולם לא היתה טובה יותר – אך הנסיון לטפל בפצינטים במונחים אישיים היווה עבורי מאבק מתמיד. בתחילה, אחרי גל העליה הראשון, קל היה לי להשקיע את עצמי בתוך הגאות האנושית; לשרת את הניצולים חסרי הדמות, להתייחס אליהם כמו אל חלקי חילוף על סרט נע. חשתי חדווה בכך שהשקעתי את עצמי בבעיותיהם, בכך שניסיתי להגיע אל המנוכרים ביותר שביניהם. ואולם בכל זאת – כך אני מבין היום – התחלתי לסלוד מהצלחתי יותר ויותר. היה משהו מתועב בנסיונות שלי להחזיר זומבים אלה לחיים. הדבר הזכיר לי את המרירות האישית שלי, את תחושת האשמה החריפה בגין הישרדותי בחיים. אל אותם אנשים שהיו חשובים לי באמת לא ניתן לי להגיע.

אחרי ה’נורמליזציה' באמצע שנות החמישים, הסתגרתי יותר ויותר במחקר שלי. פניהם הבריאות של בני הדור החדש הזה, שנולדו הרחק מגדרות־התיל ומצחנת גז הציקלון – היוו לגבי עלבון מתמיד. ברחובות תל אביב וחיפה חשתי כמעט בקבס גופני. על כל סביבותי גאה ים זה של פנים בריאות, ריקניות, ממהרות לסופרמרקט, לקניות, לאהבהבים, מוקפות בהמוני דברים של מה בכך המרכיבים את החיים הנורמליים. באיזו שנאה מביטים בהם עיניהם השקועות של רוחות הרפאים, שאלף ארובות ירקו אותם אל שמיה של אירופה. מה שכונה כאן בשם ‘נס התקומה’ הווה לגבי בגידה. אנחנו, כולנו, הפרנו את האמנה שכרתנו עם המוות.

משום מה שונה תגובתי למרים בן ארי. היה בפניה דבר מה, שהזכיר את רחל – את מה שיכולה היתה רחל להיות. רחל. היש כאב גדול יותר מן הזכרון? היא אהבה להיות מושלכת באוויר ולהקלט חזרה, כשהיא מתכרבלת וצוחקת, בתוך זרועותי. כאשר סיפר לנו קסטנר מאוחר יותר את אשר אירע, יכולתי לדמיין אותה לעצמי, שפתיה צוחקות וידיה שלוחות לאחוז בשערו הבהיר של החיל אדום־הלחיים, כאשר חודו של הפגיון המבהיק שבקצה רובהו ננעץ בה. מרים היה בת שבע עשרה ופניה השחומות היו אופיניות לעדה התימנית – אך משהו בעיניה הזכיר לי את רחל. זו היתה הסיבה לכך שלקחתי את התיק שלה מעם יונה והחלטתי להמר על תראפיות־שינה.

היא היתה במצב של נסיגה סכיזואידית, קטטונית כמעט, כפי שהיו רוב הפצינטים בהם טיפלנו. המקרים הקלים שביניהם נשלחו זה מכבר לאיזה קבוץ נידח או למשרה של צוארון לבן, ואלה שנותרו היו המקרים חסרי התקווה, המזכרות האחרונות ששרדו ממחנות ההשמדה. הם היו היחידים אתם יכולתי להזדהות. החוליות האחרונות המקשרות אותי אל עברי שלי. הערצתי צמחים אנושיים אלה, שכן הם הקפיאו את הזמן מלכת, וקשרו אותי לרחל ורות ודוד. הם נותרו בחיים – אך סלחתי להם, שכן לא נחונו בחוצפה להמשיך לחיות.

מרים היתה הפצינט הראשון מזה שנים שחשתי כלפיו התלהבות אמיתית. לפעמים הרהרתי בכך: כלום לא היתה זו בגידה נוספת, נסיון וולגרי נוסף לעצב לי רחל חדשה מתוך החימר הקטטוני הזה? האם אין בחלומותי מספיק רוחות רפאים? אך בכל זאת התמדתי.

יונה ואנשי צוותו ניסו כל דבר, החל מהלם חשמלי וכלה בכימותראפיה בלא שיצליחו לעורר בה ולו זיק של מודעות לסביבה. היא היתה יושבת כמו ארנבת קטנה ונפחדת, רזה ושחומה, ידיה קמוצות ועיניה חלולות. היתה מסוגלת להאכיל את עצמה, ותו לאו.

בדקתי בקפדנות את התיק שלה. הוא היה בלתי־אופיני, שכן מצבה לא נבע מהחיים במחנות ההשמדה, ומרים אף לא הניחה מעולם את כף רגלה על אדמת אירופה. על פי התיקים היא הגיעה ארצה ב־1950 באחד מגלי העליה הראשונים מתימן. אביה של מרים נפטר והיא ושלושת אחיה הצעירים נמסרו לחזקתו של דודן, נפח אנאלפבית, ואשתו. מבחינת שפה, מנהגים, תרבות – הכל, למעט דת – הם היו ערבים. בגיל תשע, כשעדיין נמצאה במעברה, נאנסה מרים על ידי דודה. הוא ביצע את זממו באלימות רבה, והענין הגיע לידיעת השלטונות לאחר שהילדה אושפזה בבית החולים הקרוב עם זרוע שבורה ודימומים בפנים. מאז ועד היום נמצאה בנסיגה סכיזואידית, אך הענין הגיע אלינו רק לאחר שהמעבדה נסגרה ורחל הועברה לבית חולים ממשלתי. כאשר הגיעה כבר היתה במצב שקרא לטיפול שונה מהרגיל.

יונה נאבק בי במרירות כשהעליתי לראשונה את ההצעה שלי. לא היתה לו התנגדות – תככן שפל שכמותו – לשינה עמוקה: זה היה ‘מכובד’. אך השימוש במחשב, כדי לתכנת את צורת ההיפנו־תראפיה התת־הכרתית, היווה לגביו כפירה בעיקר, שכן הענין לא התישב עם תמונת העולם הפרודיאנית שלו. אני השתמשתי בילדה כשפן נסיונות, כך אמר לי. (כאילו שהוא וחובבי הפאלוס הוינאיים שלו לא הפכו את המין האנושי כולו לשפן נסיונות קולקטיבי מאז 1907!). למרבה המזל החזיקו שאריות המוניטין שלי מעמד. צירין דחה את התנגדותו של יונה – צירין המסכן! הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך.

מאחר שמרים נמצאה כבר במצב של פסאודו־טראנס, היה הכרחי לנסות ולהפנט אותה תוך כדי שינה. תוכנית ההיפנותראפיה הנידונה היא פשוטה יחסית. מרים הורדמה והוזנה בהזנה עורקית ותוך כדי כך רשם אנציפאלוגאף את גלי המח שלה, והאלקטרו־קרדיוגרם רשם את דפיקות ליבה. המחשב שלנו הוזן בכל המידע הקיים על קורות חייה, כפי שפורט בתיקי בית החולים – ועל בסיס מידע זה הכתבתי את ההוראות ההיפנוטיות האפקטיביות ביותר, אותן הקלטתי אח"כ על גבי סרט הקלטה. מיטתה של מרים – הכרית, המזרון, הסדין, הכל – חוברה למכשיר ההקלטה, ומלמלה בקול בלתי נשמע כמעט. יום אחר יום, לילה אחר לילה, האיצו בה סרטי ההקלטה לחזור אחורנית בזמן עד לרגע בו חוותה את הטראומה. מיטתה היתה קול אלקטרוני אדיר המשמיע פקודה היפנוטית חוזרת ונשנית, הדוחפת אותה בלחישה מעבר למסדרונות הזמן, מדריכה את תת־תודעתה חזרה לנקודת העימות.

קיימות שתי צורות של נסיגה בגיל. בראשונה, פשוט נזכר הנבדק במאורע כלשהו בעברו הנמצא במוחו. בשניה, הידועה בכינויה ‘נסיגה טוטאלית’, הוא ממש חי את אותו אירוע מחדש, וסובל פעם נוספת את הטראומה האמונצינלית. אם יגרמו לנבדק נסיגה עד גיל הילדות, הוא ידבר בקול של ילד בן חמש, ואף כתב ידו יהיה כשל ילד, הוא לא נזכר, הוא פשוט חי את זה מחדש.

לקול לחישתם המתמדת של סרטי ההקלטה נאבקה מרים את מאבקה – כשאנציפאלוגרף רושם כל ניע וזיע במוחה – אולם לאט ובהתמדה הלכו והתגברו עליה ההוראות התת־הכרתיות, והמכונה היפנטה את הנבדק האנושי.

היה זה הלילה השלישי, כאשר פרץ צבי לחדרי ובפיו החדשות. האנציפאלוגרף פסק לפתע לפעול, בדיוק ב־05.35 לפנות בקר – בדיוק ברגע בו הגיעו גלי המח לקרשצ’נדו. דהרתי לחדרה. האדיוט! צריך היה להזעיק אותי ברגע בו התחילו הרישומים להראות על גידול בפעילות המוחית, שכן היתה לנו סיבה טובה להאמין, שגידול כזה מצביע על כניעה מוחלטת להיפנוט. מרים חיתה מחדש את רגע האונס וכך – כך קוויתי – עמדה פנים אל פנים מול הטראומה. בדקתי בדאגה את הדופק, ולרגע ארוך קפאתי על עמדי. הוא פסק. הינחתי יד על ליבה, והדממה שקידמה את פני נסכה בי אימה קרה. לא נשמעו כל פעימות. האם ההלם שבעימות הוא שעצר את ליבה מלכת?

כאילו כתשובה, נורה לפתע כאב חם ודוקרני במעלה זרועי וכתפי, וחזי רטט בכאב הקר שכה מוכר לי. מששתי בקדחתנות בחיפוש אחר גלולות הניטרו, והצלחתי איכשהו לדחוף שתי טבליות לתוך פי, ואז ירד מסך שחור על עיני. במטושטש, תוך כדי נפילה אל התהום, הספקתי לראות את פניה של רחל, אפלות ומעוותות, משתקפות במסכת־המוות ששכנה על פניה של מרים.

כשחזרתי להכרתי, ניצב צבי לידי, עיניו מודאגות והוא נקרע בין חובתו לפאצינט לבין חששותיו לגורלי.

“דוקטור, אזעיק את יעקב, אתה חייב לנוח…”

הדפתי אותו בגסות הצידה.

“טפל בנערה…” קולי היה חלוש, ונשענתי כנגד אחד משולחנות הניתוחים שבחדר כדי לייצב את עצמי. הכאב הלך ושכך, ובמקומו חשתי רק דקירה קלה והקלה צוננת. צבי הביט בי בחוסר ודאות, ואז חזר למיטתה של מרים. רגע אחר כך חזר אלי.

“דוקטור, אני חושב…” מילותיו נתקעו בגרונו. “היא חזרה ל…”

ואני פשוט ניצבתי שם, קהה חושים, חסר יכולת לפעול או אף לחשוב בבהירות, עד אשר נאלץ צבי להוביל אותי בעדינות לעבר האנציפאלוגרף. באיטיות, בלא סדר, התחילו להרשם שוב זרמים חשמליים. הרישומים היו מוזרים, אולם מוח פעל ללא ספק. חזרתי אל מיטתה ובדקתי שוב את הדופק שלה ואת דפיקות ליבה. הם היו איטיים ומאומצים – אבל הם היו! כמעט ופרצתי בבכי של רווחה, אולם התאוששתי. התמלאתי בהרגשת הקלה ותקווה. הוריתי לצבי לנתק מיד את מכשירי ההיפנותרפיה. בזמן שעשה כן, הבטתי במרים בדאגה. מעולם לא צפיתי לשינוי שיהיה כל כך מידי! הצבע זרם ללחייה, והמסכה האטומה הקטטונית של פניה התמוטטה ופנתה מקומה להבעה אנושית. הזרקתי לתוך עורקיה 50 מיליגרם במגדיד בכדי לשבור את הטראנס בו נמצאה וחכיתי בקוצר רוח לתוצאות. לאיטן, נפקחו עיניה לפרקי זמן מתארכים והולכים, והיא הביטה אל הזמן הזורם. לא עוד היו עיניה אטומות וחלולות – הן היו מורחבות, נפחדות, אך מלאות חיות! היא נסתה לדבר אך קולה היה יבש וצרוד. לטפתי את מצחה וקשקשתי מספר קשקושים מרגיעים. בנקודה זאת, כמובן, הייתי אמור לתת לה סם הרגעה כלשהו ולהחזיר אותה לשינה. אך לא הייתי מסוגל לכך. עמדתי שם, מחוסר יכולת לנוע, כשאני צופה בפנים נפלאות אלה, שהחיים זורמים לתוכן – כמו שושנה הפורחת על פניו המחוספסות של סלע. שכחתי לרגע שאני עצמי בן תמותה. הצלחתי!

מרים דברה אלי בפעם הראשונה. קולה היה קשה, מאומץ וחלוד מחוסר שימוש. לא הייתי מסוגל להבין את המילים בערבית. צבי סימן לי בידיו בחוסר סבלנות ואני שברתי את מטה הקסם בו הייתי נתון והרדמתי אותה בזריקת סודיום־אמיטל. עזבתי את החדר כסהרורי ופסעתי ברגלים רועדות אל חדרי שם צנחתי, תשוש, מאחורי שולחן המכתבה.

אחזתי את חיקה של מרים באהבה. עד למחרת היום לא יכול הייתי לדעת מה מימדיה האמיתיים של הצלחתי, אך הנערה לבטח לא היתה קטטונית יותר. לפחות זאת השגתי. חודשי עבודה רבים עדיין ציפו לנו בעתיד, בהם נצטרך ללמד את מרים להסתגל לעולם שהשתנה מאז עזבה אותי לפני 8 שנים, אך בקרב הראשי ניצחנו, אחרי שכמעט ומתנו שנינו. הנצחון החזיר לתחיה לא רק את מרים אלא גם אותי. שלחתי ידי לעבר העט ועצרתי פתאום, כשאני מביט לעבר הדפים הלבנים שלפני.

עדיין אינני יודע מה היה הדבר שתפס את מבטי. אך מאוחר יותר הבנתי שהיה זה לבטח ארכו של הדף הראשון. לפי כן, הייתי משוכנע, היו בנמצא שלש פסקאות של חומר ביבליוגרפי (רבות קוננתי על קיצורם וחוסר האינפורמציה שבהם בעת שהזנתי את המחשב), אך עתה, ללא הסבר, ראיתי גם פיסקה רביעית. קראתי אותה, באטיות, ורושמה לא נקלט אצלי בתחילה. הפיסקה פשוט דיווחה, שדודה של מרים נמצא מת, מיד אחר האונס, כשגרונו שסוע. קרוב לוודאי שהיתה זאת התאבדות, סיים הדיווח. המילים קרעו את מוחי כסכינים, ואחזתי בניספח שנכתב על ידי קצין המבחן שמונה לטפל בדוד. לבטח היתה כאן איזו טעות מוזרה. חקרתי בתשומת לב את פרטי הרקע שלו: הוא נשפט לשנתיים מאסר ואחרי שחרורו ב־1953 עבר כפועל בנין באילת. לא הייתי מסוגל לעקוב אחריו מעבר לנקודה זאת. מה פרושה של פיסקה זאת בקשר למותו? וכיצד זה יתכן שעיני לא נתקלו בה עד עתה?

הרגעתי את עצמי. זה היה מגוחך. פשוט איזו טעות ביורוקרטית שלא שמתי לב אליה בבדיקות קודמות שערכתי לתיק. הבטתי בדווח קצין המבחן ובתיק החקירות שביצעה משטרת אילת, אך הוא לא היה שם. הפכתי את התיק כולו לכל הכיוונים אך לא הצלחתי לאתר את הדיווח. ובכל זאת זכרתי, שרק אמש חזרתי וקראתי אותו שוב, והחזרתי אותו בזהירות לתיק. שלא מרצוני נדדו עיני אל הפיסקה הרביעית של הדף הראשון.. “מת… צוואר שסוע… התאבדות…” זה היה בלתי אפשרי! נצחוני הלך והתפורר, ועמו גם שפיותי. מה זה קורה לי? הכרתי תיק זה כמו את ידי הימנית; מישהו לבטח שינה מאז ליל אמש את הכתוב. אך מי? ומדוע? אין שום סיבה. מוחי עבר ודהר חזרה לחדרה של מרים ולאנציפאלוגרף השותק. אז לא ידעתי זאת, אולם חלק ממוחי תפס את האמת כבר באותו רגע.

בבקר שלמחרת, אחרי לילה של שינה קודחת שנקטעה על ידיד שתי התקפות אנגינה קצרות אך אינטנסיביות, חזרתי וקראתי את תיקה של מרים, וחיפשתי את העתק הדו"ח האבוד. זה נעלם בלא להשאיר עקבות. ביאושי חיגתי לאריה באואר, קצין המבחן הרפואי שטיפל בענין. בימים האחרונים הארכנו לשוחח על אודותיו, ובאואר זכר אותו בבהירות. נדירים הם המקרים של אונס תוך גילוי עריות בין היהודים, וזה הניעו, ללא הצלחה, לנסות לגלות את המניעים הפסיכולוגיים שמאחורי המעשה. “יתכן שעל פי דתו הטיפוס הזה הוא יהודי,” התלונן, כשהדבר נשמע כהד להסתייגות שחשים חלק מהאשכנזים כלפי הספרדים, “אך הוא מהווה חלק מהתרבות שלנו באותה מידה כמו מוביל גמלים בדואי. לא הצלחתי להתקדם איתו לשום מקום.” זה היה לפני ארבעה ימים. עתה היה קולו אטום וצלילו כשל זר.

“דוקטור הירש, אתה מתכוון בטח לבאואר אחר כלשהו. אתה אומר שדיברת איתי על הענין לפני ארבעה ימים? שמעתי על אודותיך, כמובן, המוניטין שלך הגיע עד אלי, אך מעולם לא דברתי איתך לפני כן. ומעולם לא טיפלתי במקרה כמו זה שאתה מתאר אותו. אך יתכן שאחד מקציני המבחן האחרים שלנו…”

טרקתי את השפופרת, ובאצבעות רועדות חייגתי לקצין המשטרה האילתי שהתחקה על עקבותיו של הדוד לאחר שזה השתחרר מן הכלא. שוחחנו בטלפון שיחה ארוכה לפני פחות משבוע, אך היום הוא לא היה מסוגל לזכור אותי או את דודה של מרים. אלא אם כן – האם אין אני במקרה דוקטור קרל הירש הידוע? הוא שמע כל כך הרבה אודותי מבנו הבכור, אשר השתתף בהרצאות שלי באוניברסיטה לפני שנים מספר. היה זה לו לכבוד גדול, איך הוא יכול לסייע לי? טרקתי את השפופרת. בדיוק הקשקושים האלה נטפו משפתיו בפעם הראשונה ששוחחתי עמו על אודות המקרה שיחה, שלגבי מוחו לפחות, מעולם לא התקימה. לאיטו, כקרחון הנמס בשמש, פינה ההלם שלי את מקומו להתלהבות.

כשהגעתי לחדרה של מרים, כבר נצבו צבי והמתורגמן הערבי שהזמנתי ליד מטתה. הבטתי מטה בפליאה אל הפרצוף הילדותי, השלו והרדום, ומאמץ רב ריסנתי את מחשבותי. אני מדען – לא רופא אליל.

צבי דבר ברכות, ומרים התעוררה ופקחה את עיניה. בעיניה ניבטה תמיהה, אך לא אימה. נשענתי מעבר למטה ונגעתי קלות במצחה. היא לא התכווצה מפחד.

“מרים,” אמרתי בעברית, “היית חולה אך עתה את בריאה. אנחנו ידידיך. אנחנו נמצאים כאן כדי לסייע לך.”

המתורגמן תירגם במהירות את דברי לערבית. מרים חייכה בחוסר ביטחון, תחילה אליו ואחר כך אלי.

בנקודה זו הייתי אמור להתחיל בסדרה שלמה של שאלות שנועדו להרגיע אותה ולוודא עד כמה היא הסתגלה אל המציאות. במקרה רגיל היו חולפים ימים רבים ואולי אף שבועות לפני שהייתי מתקרב לבעיה הטראומה שלה, בהתאם ליציבות הנפשית שהיתה מתגליה על פי השיחות שהיו לנו. הפעם, לא הייתי מסוגל להמתין – השאלה כרסמה במוחי כמו עכברוש נזעם. “מרים,” שאלתי בבהילות, “האם את זוכרת את דודך אברהם ומה קרה במעברה?” כאשר המתורגמן תירגם את השלאה, סבבו עיניו של צבי לעברי בשאלה אילמת.

הנערה היתה שקטה לרגע. צבי עצר את נשימתו. ואז, הפלא ופלא, חייכה והשיבה בערבית רכה ומתנגנת.

“דוד אברהם הוא איש רע,” תרגם המתורגמן. “הוא היה רע מאוד אלי ואל האחיות שלי. אני חושבת שהוא עשה אותי חולה קצת.” חיוכה התרחב וגילה שיניים רקובות. “אבל עכשיו הוא לא יעשה לנו רע עוד. הענשתי אותו על האכזריות שלו.”

קולה היה גבוה כשל ילדה. מוחה היה, כמובן, תקוע בגיל תשע.

“איך את… הענשת אותו?” שאלתי אותה. קולי נשמע מוזר אפילו באזני.

“עשיתי שימות,” אמרה. כשהמתורגמן אמר את המילים, הוא הביט אלי במבט מוזר. מרים עצרה לרגע והמשיכה בקול חלש: “אפשר לקבל סוכריה?”

צבי נע לעברי במהירות ואחז בזרועי.

“בשם אלוהים, דוקטור,” לחש. “הפסק זאת. אתה תהרוס את כל מה שהצלחת לבנות.”

הבטתי בו באטימות ואחר כך דיברתי, במאמץ.

“תן לה איזו סוכריה. אני אחכה במשרדי.” הסתובבתי וכמעט נמלטתי מהחדר.

ישבתי ליד שולחנו במשך קצת יותר משעה כשאני מעביר את הענין כולו במוחי. צבי נכנס כדי להעיר לי שוב על כך, שהזכרתי את הטראומה בשלב כה מוקדם.

“אתה הוצאת אותה ממצב ההסתגרות, דוקטור, אך היא עדיין חולה. עכשיו היא הוזה שהרגה את דודה. מדוע לא חיכית?”

ידעתי שלא היה זה קל לצבי לתקוף אותי בצורה כל כך גלויה ולכן לא התרגזתי. הוא החל להתווכח איתי, אך ציוויתי עליו להסתלק מן המשרד.

כבר מזמן חדלתי לפקפק בתיאוריה המוזרה שחדרה למוחי בליל אמש. מעולם לא הייתי טיפוס קונבנציונלי, כבול בכבלי ‘המתקבל על הדעת’ – מה שהינו בלתי רציונלי היום, הינו זרע האמת של מחר. כל התגליות המדעיות הגדולות חייבו זינוק אל הבלתי אפשר. לא היתה לי הוכחה, כך ידעתי לבטח, אינסטנקטיבית, מה באמת ארע.

חוקרי היפנוזה הוטרדו מזה זמן רב בשאלה, עד כמה יכול המוח להרחיק אחורנית בזמן בטרנס היפנוטי. מספר מחקרים סנסציוניים, כמו למשל, זה הנוגע ל“בריידי מרפי' שנערך בארה”ב, אף טוענים שניתן להוביל אדם אל גלגוליו הקודמים. תאוריות מסוג זה היו והינן לגבי קישקוש מיסטי ותו לאו. אך אין ספק, שהמוח מסוגל לנסוע לאחור במסדרונות הזמן, במיוחד בשעת שינה בה תת־התודעה משוחררת יותר, וארועים הקשורים בעבר רחוק ניתנים לחוויה־מחדש. במקרה של מרים השתמשתי בשיטה חדשה של היפנותרפיה: יום אחר יום דחקתי בה לחוות מחדש ארוע אשר הודחק מתודעתה. לא היה לי כל מושג בדבר עוצמתם של המסרים ההיפנוטיים שהועברו לה על ידי מכשיר ההקלטה תוך כדי שינה. מוחה אכן נסע אחורנית בזמן – אך לא רק זכרונה! ברגע בו פסק האנצפילוגרף מלפעול (לא הייתי מסוגל להעלות בדעתי כל הסבר אחר) שלחה מרים באופן כלשהו את כוחה המנטלי פיסית אחורנית בזמן, חזרה לרגע בו אנס אותה דודה. והנקמה שהבהבה בתוך תת־תודעתה במשך שמונה שנות נסיגה סכיזואידית תבעה את מחירה. איכשהו הצליחה מרים לשבור את כבלי הזמן והחלל – והרגה את האדם ההוא.

כל השכלתי ונסיוני המדעיים האיצו בי לדחות את הרעיון מלפני, אך דבר מה התעקש ופלס את דרכו ללא לאות החוצה. ידעתי – בניגוד להגיון, בניגוד לתבונה – כי גיליתי את סודו של המסע בזמן. לא, כמובן, מסע בגוף הממשי של האדם – דבר זה, קרוב לודאי, לעולם לא יתאפשר – אך מסע באמצעות המוח. אותה עצמה מנטלית שנשלחה אחורנית במרחבי הזמן, היתה יותר מאשר ישות מופשטת; היה לה הכח להשפיע על סביבתה. מוחה של מרים הרג אדם. וכשהושלם המעשה, השתנה הזמן עצמו.

היו, כמובן, סיבות רבות לדחות את התיאוריה שלי. הפרדוקס הידוע בדבר האדם הנוסע אחורנית בזמן במטרה להרוג את סבו, למשל – כיצד יכול אדם לשנות את העבר בלא שתוצאות השינוי אותו גרם ישפיעו גם על ההווה שלו עצמו? העובדה היא שהוא יכול. כנראה שהזמן הוא בעל תכונות אלסטיות מסוימות, והוא מסוגל לספוג לקרבו שינויים ולמזג אותם לתוך מסגרת המציאות הנוכחית. כמו סרט גומי, כך מסוגל גם הזמן להמתח, אך הוא יחזור תמיד למצבו המקורי. כך דודה של מרים, אשר בזמן ה’ראשוני' אנס אותה, נשלח לכלא והלך לעבוד כפועל בנין – נרצח מיד אחרי האונס בזמן ה’שניוני'. הוא פסק מלהתקיים. וכל העדויות על קיומו הקודם בזמן הראשוני – נעלמו יחד עימו. כך נעלם דווחו של קצין המבחן; באואר וקצין המשטרה לא זכרו את ענין הדוד ואת העובדה ששוחח עימי על כך, ופיסקה חדשה, המדווחת על מותו של הדוד, זינקה לפתע אל תוך תיקה של מרים. האם הקרבה שלי לענינה של מרים – או, אם נהיה כנים, האובססיה שלי – היא ששמרה את הזכרונות שלי מפני השפעתו של המחק הקוסמי שמחק את כל סימני העבר? או שמא העלפון הרגעי שלי, אותה פיסת מוות שבמהלכה פסק ליבי החולה מלהעביר חמצן למוחי, היא שהצילה אותי מפני תהליך העריכה־מחדש, ושמרה על הזכרונות הקודמים שלי בנוגע לעניין, בעוד שזכרונות כל האחרים נמחקו? הייתכן שמסיבה בלתי מובנת כלשהי, שאני, בתור גורם השינוי, לא נתון להשפעתו? לא, בכיוון הזה נמצאת המגלומניה. אך תהא הסיבה ככל שתהא, דבר אחד היה לבטח נכון: מבנהו של הזמן עבר שינויים – והעתיד עבר שינויים. ונוסף על כך – כרסמה המחשבה במוחי – נם ניתן היה לעשות זאת פעם אחת, ניתן יהיה לעשות זאת שוב.

תל אביב, יום שני, ה־18 באוקטובר 1959.

חזרתי וקראתי את רשימותי מאמש לאורו הבהיר של השחר. הדחף הראשון שחשתי היה לשרוף אותן. אם הניסוי ייכשל והן יימצאו, יצא לי שם של מטורף, או גרוע מכך. אך במחשבה שניה החלטתי לשמור עליהם בתור תיעוד מקוצר של הפרויקט. על אף שאני מסוגל, שכלית, להכיר בקיומם של סיכויי כשלון גדולים, אני חש בטחון נפשי, מיסטי כמעט, ואינני מסוגל להבין מדוע. הפרויקט יצליח. ואם בטחון זה הינו גם כן רק הזיה נוספת של מוחי המתפורר, הרי שלפחות אשאיר לדורות הבאים מקרה קליני מענין.

בעיתי היחידה היא, שתיעוד זה עלול להפוך למדריך למאמצים דומים בעתיד. אין לי שום רצון ששמי יזכר לנצח כממציא התהליך. אני מודע לכך ששימוש לרעה, למעשה – כל שמוש, בתהליך זה עלול לגרום לתוצאות מסוכנות. אני נחוש בדעתי להמשיך. אם אצליח גם רשימות אלה יחדלו כהרף עין מלהתקיים, יחד איתי ועולמי הישן כולו. הן ישתייכו ל’זמן הראשוני' – מצבות מאובקות לציון עתידים־שיכלו־להתרחש.

ואני אהיה אז – היכן? יושב אי שם בגרמניה כשנכדי, ילדיהם של דוד ורחל, משתעשעים לרגלי ורות מכינה שניצל בתנור שבמטבח? או, באותה מידה של הסתברות, אהיה מת כבר שנים לפני כן כתוצאה ממחלה ממארת, או תאונת דרכים קטלנית. למעשה הנני מת כבר שנים רבות, הדבר היחידי לגבי, הוא אופן המוות. ויקרה לדוד רות ורחל אשר יקרה, הם לא יאלצו לראות את אושוויץ.

היום סיימתי לתכנת את המחשב, ואחר כך עוד ישיבה עם לשוביץ'.

9 בערב. יום שני ה־18 באוקטובר, 1959

הגיעה חבילת הספרים האחרונה. היעיל ביותר היה ‘היטלר הצעיר, אותו הכרתי’, מאת אוגוסט קוביצק, ידיד נעוריו בלונץ ווינה. אני מקווה שזכרונו צלול יותר מזה של רוב כותבי הזכרונות האחרים.

הישיבה עם לשוביץ' התנהלה כשורה. הוא אמר שאני ‘מתהפנט מלידה’ ואני מקווה שכך הדבר. לרוע המזל הוא איננו בעל ניסיון רב בהיפנוזת שינה, ונראה לי שהוא מתיחס לנושא באותו זלזול בו הוא מתיחס לשטויות שהופצו לפני כמה שנים בנוגע לאפשרות ללמוד שפות באמצעות שינה. אך הוא היה לי לעזר רב. בעייתי המרכזית היא עדיין בעיית הזמן העומד לרשותי. יש לי רק יומיים, והיפנוזה חייבת להיות אפקטיבית. אני מסוגל עתה להכניס את עצמי לטרנס באוטוסוגסטיה תוך זמן קצר יחסית, אך נקודת התורפה נעוצה בהוראות האוטוסוגסטיה המוקלטות אצל המחשב. כאן הענין חייב להיות מדוייק. אני הזנתי אותו בכל האינפורמציה הרלוונטית לגבי שנינו, אך גם מכונות אינן חסינות בפני טעויות. ואסור שתחול טעות כלשהי. יש לי רק הזדמנות אחת.

תל אביב, יום רביעי, ה־19 באוקטובר, 1959.

דוקא לוכנר הופיע פה היום. אני מסוגל להבין אותו. הוא טוען שהוא בא לכאן על מנת לטפל בכמה ענינים מטעם הטכניון, אך אני חושב שאני הסיבה היחידה לביקורו. הוא נכנס בבוקר למשרדי, כולו חיוכים והתנצלויות. התנהגותו מרגיזה אותי, אך אני מנסה להיות מנומס. ככלות הכל, הוא בן־בריתי כנגד צירין.

“דוקטור,” הוא פותח בקולו הגרוני, “חושבני שאתה מודע לכבוד שאני רוחש לך. באוניברסיטה שימש ספרך ‘יסודות התראפיה החברתית’ מעין חוק עבורי…”

“הספר התיישן עוד לפני שפורסם,” הפסקתי אותו, אך הוא פשוט חייך בעצבות. אלוהים, עד כמה מעוררים בי כל אלה גועל!

“דוקטור,” הוא ממשיך, “חושבני שאני מדבר גם בשם חברי הוועדה האחרים בהביעי את צערי העמוק על המחלוקת שנתגלעה בהקשר לפרויקט האחרון שלך. לו רק יכולת להסביר לנו את מטרותיך ביתר פרוט, משוכנע אני שההתנגדות תעלם.”

ניסיתי לשמור על השקט בקולי. “הסברתי את מטרותי לד”ר צירין בשבוע שעבר." וזו, אני מוסיף בשקט, היתה הטעות הראשונה שלי.

“ההסבר הזה,” ממשיך לוכנר, “הוא שעורר את כל אי־ההבנה. אמנם התנגדותו של ד”ר צירין מנוסחת באורח מעורפל קמעה, ואולם נראה כי הרגשתו היא שהנך משתמש בכספי האוניברסיטה על מנת לבצע משהו… משהו שהוא מחוץ לתחומי המדע, משהו קרוב יותר לספיריטואליזם. ייתכן שהוא מגזים, אולם –"

“לא היה בדברים שאמרתי לצירין דבר, שיכול היה לגרור בעקבותיו פרשנות כזאת,” הפסקתי אותו, “פשוט שוחחתי עמו במונחים כלליים על מספר תאוריות שיש לי בנוגע להשפעות ההיפנוזה על הזיכרון. בכל אופן, עבודתי הנוכחית הינה תאורטית לחלוטין.”

נראה היה שלוכנר חש שלא בנוח. “ד”ר הירש, לב צירין אינו אויבך. הוא תמך תמיד בעבודתך, אף באותם מקרים בהם חברי ועד אחרים העדיפו לממן מחקרים בעלי מטרות מעשיות יותר. אך הדו“ח שהוא מסר אודות הפרוייקט החדש שלך…”

לא יכולתי לרסן את עצמי. “הדו”ח שלו הוא שקר גס!"

קולי מצטרד אך אינני מסוגל להפסיק.

“וצירין הוא שוטה, רמאי חקייני! סריסים מנטליים מסודו לא יקלטו לעולם את ה…”

אני מגמגם, אני רועד, זועם יותר על עצמי מאשר על לוכנר. עורפי מתכסה זיעה. מה אירע לשליטתי העצמית?

לוכנר מביט בי בעצב, אפס קטן שכמותו. הוא מתרומם ומניח יד אחת על כתפי.

“דוקטור, נסה לזכור עד כמה כולנו מעריכים אותך ואת עבודתך. אך גלוי לעין שאתה מתוח. ייתכן שהעבדת את עצמך יתר על המידה בפרויקט זה. אם תנוח מעט, תעבור על הכל מחדש…”

“אינני זקוק ל’מנוחה', לוכנר,” אני לוחש וקולי כאוושת עלים יבשים. “ולא אתה, ולא צירין, ולא כל חבורת המסורסים שבוועדת הפרויקטים הארורה שלך לא יכולים להוציא אותי מן העניינים. אני אסיים את עבודתי עם עזרתכם או בלעדיה.”

אני נופל חזרה לכסאי, עייף וסחוט. ידי רועדות ואני אוחז בהן בחזקה בין ברכי. לוכנר רק מביט בי באותו מבט מרחם שלו ופונה לעבר הדלת. הוא עוצר רגע בפתח.

“דוקטור,” הוא אומר בקול רך, “אין עם על פני כדור הארץ השקוע בבעיות הסטוריות יותר מן העם היהודי. יש והשתקעות זו עלולה להזיק לבריאות. אני מקווה שהנך מבין את דברי” ובסיימו את דבריו, פנה לדלת ויצא.

התקרית הזאת עם לוכנר הרסה לי את כל היום. ישנו רק הסבר אחד לביקורו: צירין הצליח למשוך עוד כמה מחברי הוועדה, והם שוקלים מחדש את כל נושא הפרויקט. אף פסק הזמן בן השבועיים שניתן לי, נמצא בעת בסכנה. קרוב לוודאי שלוכנר בא לשמוע את גרסתי על הענין, ואני, כמו נער מתבגר, התנפלתי עליו בהיסטריה. עצבי מתוחים כגומי. אני זקוק למנוחה, אך הזמן קצר, עתה יותר מתמיד. הזמן קצר.

תל אביב, יום רביעי, ה־20 באוקטובר 1959.

אני מזרז את ביצוע הפרויקט. העימות שהיה לי אתמול עם לוכנר מהווה אות מבשר רעה שאסור להתעלם ממנו. עכשיו אני מקליט את סרטי ההקלטה על פי הנתונים שפלט המחשב, בלי לתכנת אותו שנית על מנת לאמת את התוצאות. זה מגדיל את הסיכון, אך אין לי ברירה. זה חייב לקרות בסוף שבוע זה.

תל אביב, בוקר יום שלישי, ה־21 באוקטובר, 1959.

סרטי ההקלטה הושלמו. אכניס אותם למכשירים מחר בבקר. לא צפויות כל בעיות לגבי סוף השבוע. רפפורט נוסע לחיפה לאחד הכנסים האין סופיים שלו, וכל השאר ישהו בים, ישכבו עם אשת חברם או יחגגו בכל צורה שהיא את קיומה של הארץ המובטחת. המכון יהיה ריק ועזוב.

מוזר, אינני חש כל התלהבות – ואפילו לא פחד. ישנם אלף גורמים אפשריים לכשלון: חוסר ידע מספיק במתודולוגיה, הליקויים שבאוטוסוגסטיה כזאת, סכנת ההיתקלות באמצע הניסוי בשומר כלשהו. ומעל לכל, העובדה שאני מבסס את כל התחזית שלי על טכניקה השונה באופן יסודי מזו שהופעלה על מרים: מרים קיבלה הוראה לזכור ארוע ספציפי, טראומה שארעה בחייה שלה, בעוד שאני מתמקד על תקופה היסטורית שלגביה אין לי כל קשר סוביקטיבי. רק בנקודה אחת דומים אנחנו: שנינו – אם אצליח – נלך לאורך נתיב השנאה דרך מבוכי הזמן. מרים חזרה לקיץ 1950; ואני לחורף 1913.

אני נוכח בכך, שגם אם נכונה התאוריה שלי לגבי מה שארע למרים (ואין לכך שום הוכחה אוביקטיבית פרט לזכרון המתעמעם שלי על קיומו של התיק על דודה), הסיכויים לחזור על החוויה שעברה עליה היו קלושים ביותר. ובכל זאת, אני חש בבטחון בלתי־ניתן־לערעור שאצליח. זאת כמעט הרגשה של ‘דז’ה וו’¹, כאילו בגלגול קודם שלי עברתי כבר את התהליך כולו – והצלחתי. ייתכן שזה אכן ארע לי. ייתכן שזו הסיבה להעדר כל שמץ של התלהבות מצדי כלפי הפרויקט. לגבי זאת עדין אובססיה, כך, בצורה מוזרה למדי, אובססיה שקטה מאד.

תל אביב, יום חמישי בערב, ה־21 לאוקטובר, 1959.

הערב, לפני כמה שעות, סעדתי במסעדה ברחוב דיזינגוף, לקחתי שולחן על המרפסת. זאת הפעם הראשונה מזה חדשים מספר שאני ‘סועד’, להבדיל מן הנוהג הקבוע שלי לטרוף במעבדה דברים חסרי טעם. התייחסתי לכך, בצורה ילדותית כלשהי, כאל מתנת פרידה ממני לעצמי. מעין ‘דרך צלחה’ לעולמי ולחיי.

עת אני מסיים את הארוחה, נכנס למסעדה צבי ועמו כמה מחבריו. הוא מביט בי בפתיעה אך מתאושש, מציג את כולנו האחד בפני השני ומנסה לשכנע אותי להצטרף אל שולחנם. אני מסרב, אך אינני נפגע מכך. אני מביט בהם בהסתלקותם – צבי עם נערתו, צברית כמוהו, שזופה, שיער בגוון הדבש. כמה גאים, כמה בטוחים בעצמם, כמה טבעיים הם כולם – וכמה דומים הם, פיסית, לכרזות לעידוד ה’עצמה באמצעות החדווה', שהציגו תמונות של ארים בלונדינים, גאים צעירים. וולהלה² בפלשתינה, – זה היה מעמיד כמה וכמה בעיות קשות לפתרון בפני שטריכר. ³

לפתע, אני נשטף בעצב. לראשונה מאז התחלתי בבצוע הפרויקט אני חש משהו דמוי חרטה. אני מביט מעבר למרפסת, אל צבי וחבורתו הצוחקים מתחת לעצים המוארים, תמה אם ידוע להם, שפגשו זה עתה את הרוצח שלהם. מוטל עלי לחסל את עולמם – לכבותו כאילו היה נר. אם אצליח – כמה מהם יזכו בכלל להיולד – והיכן? אילו נשים לעולם לא תפגושנה את הבעלים שיועדו להן? אלו תינוקות לעולם לא יוולדו? האם אינני הולך לבצע ג’נוסייד לא פחות ממשי מזה שביצע היטלר, ואולי אפילו יעיל יותר? אך אינני חייב מאומה לאיש, אף לא לאחד. בעולמי קיימות רק רחל ורות. מחיקתה של אושוויץ מעיניהן הקודרות שווה את חייהם של אלף צבי – וארצו, ישראל המסכנה, נועדה למות עוד טרם נולדה בליבותיהם האדישים של בני הדור, שמעולם לא זכה לשמוע את נקישת המגפיים הכבדות. האישיות שלי תתמוסס יחד עם זאת שלהם – כמו הדרך בה אלך אחרי 1913. האני של היום יחדל מלהתקיים. ובכל זאת, לו יכולתי לפחות לראות בעיני רוחי את רחל ודוד. זוכר אני את צליל קולם, אף את מגע ידם, אך פניהם מתמוססות לערפל כל אימת שאני מנסה לאחוז בהן. הם מהווים את כל מה שנותר עבורי מן המציאות, אך בכל זאת אין הם אמיתיים יותר מצל חולף. האם אני מבכה עולם שלם רק בכדי לזכות לחזות בפניהם של ילדי?

תל אביב, יום שישי ה־22 באוקטובר 1959.

מכשירי ההפנוט מותקנים ופועלים כשורה. ניתקתי את האנציפלוגרף והאלקטרו־קרדיוגרם. הניסוי הזה לא יירשם בשום ספר, הזנה עורקית הינה בלתי אפשרית, כמובן, אך בכל מקרה אין לי יותר מאשר יומיים בכדי להכשל או להצליח. התזונה הינה כרגע הפחותה שבבעיותי.

אני משאיר רשימות אלה על מכתבתי. אם תימצאנה – יהא זה אות לכשלוני. אם הן עדיין קימות – כך יהיה גם העולם אותו רוצה אני להרוס. אינני יכול להעלות בדעתי הצלחה חלקית; אם מוחי יצליח להשתחרר מכבלי הזמן, יודע אני שאצליח למלא את משימתי. עדיין אינני יודע כיצד הרגה מרים את דודה והפרה בכך את שווי המשקל ההסטורי, אך הרוג־הרגה אותו. עוצמת שנאתי רבה לפחות כשלה, ועוצמת מוחי רבה משלה לאין שיעור. אינני מתכוון לחזור לשם כתייר.

הלילה, לאחר שייסגר המכון, אחזור ואנעל את המעבדה. בהנחה שלא יקרו דברים בלתי צפויים, עומד לפני כל הזמן מהיום ועד יום שני בבקר. זה ארך זמן רב יותר במקרה של מרים, אך אני שיפרתי את הטכניקה וכן נחסכה ממני הבעיה של פריצת המצב של נסיגה סכיזואידית. אחרי שאכניס את עצמי לטרנס באמצעות האוטוסוגסטיה וסרטי ההקלטה יתחילו לפעול, התהליך כולו אמור להתנהל במהירות – לעבר ההצלחה, או לעבר הכשלון.

חשתי בחכמה שבחרתי במועד זה. הבוקר מצאתי מיזכר ארוך על מכתבי מאת קרביץ ממשרד הגיזבר. הם גילו את רשימת ההוראות שלי. הטון שלהם הוא בהחלט מנומס, אך קרביץ יוצא ודאי מדעתו תוך שהוא מנסה לנחש לשם מה, לכל הרוחות, הזמנתי 37 ביוגרפיות של אדולף היטלר! למרבה המזל טרם התקשר עם צירין והוועדה, אך הוא יעשה זאת בקרוב. תודה לאל על שלא חיכיתי שבוע נוסף.

תוך שאני חוזר ומעיין בספרים, אני נזכר שעוד לא הבהרתי במפורש מהי מטרת הפרויקט. זהו ענין פשוט למדי. אני – זאת אומרת, אותו החלק ממני שיצליח להתחמק מכבלי ההווה – מתכוון לנסוע חזרה בזמן לוינה של חודש ינואר, 1913. שם אני מתכוון להרוג עלם בן עשרים וארבע בשם אדולף היטלר.

תל אביב, ערב יום שישי, 8.30 בערב, ה־22 באוקטובר 1959.

אני כותב זאת בחפזון כמעין “נ.ב.”. נותרו לי רק מספר דקות. נראה לי שכולם עזבו את הבנין, אך אחכה בכל זאת עוד מעט, על מנת להבטיח את עצמי.

אל מי מכוונות רשימות אלו, תוהה אני? האנשים שימצאו אותי בבוקר יום שני, צפוד, כבול למיטה מדברת? האנשים, שיניעו בראשיהם וימלמלו מילות צער, תוך שהם גוררים אותי החוצה לשם אשפוז במוסד כלשהו לחולי־רוח? שכן, זה בדיוק מה שיקרה לי עם אכשל. אך אני משוכנע שהכל יהיה אחרת. אני מכוון רשימות אלו ללימבו⁴ אשר יאפוף את ‘המציאות’ הנוכחית אם – וכאשר – אצליח. אינני יודע מה בדיוק יקרה ברגע שאהרוג את היטלר ב־1913. האם העתיד דאז – העתיד בו גדל היטלר וייסד את הרייך השלישי שהטביע את חותמו על עולם זועק – פשוט יחדל מלהתקיים? או האם יתמוסס לאטו, כשחוטי ההיסטוריה המחוברים לאישיותו של היטלר ימחקו אחד לאחד? או – ועריון זה אינו מוצא חן בעיני כלל וכלל – שמא מן הרגע בו תינתק הרציפות ההיסטורית יתפצלו שני עולמות שנוים, באחד מת היטלר בגיל עשרים וארבע, ובשני הוא המשיך לחיות עד 1945 תוך שהוא חורט את שמו בדם על מפת אירופה. בכך אינני רוצה. אסור שאי פעם יתקיים עולם בו רות ורחל ודוד מביטים בי בעיניים מלאות תחינה, בו הם נגררים הרחק ממני אל המשאית, בו אני מביט בהם, קפוא, כשקתות הרובים הולמים בגופותיהם, בו אני אינני עושה דבר, בו אינני מת, בו אני ממשיך לחיות…

כמובן, זה נכון. לו הייתי מת, היה עולם זה, מציאות זאת סביבי, ממשיך לחיות. למעשה, אפילו אינני שונא את היטלר; אני מונע על ידי השינאה לעצמי. הקיימת זוועה גדולה יותר מהישארות בחיים? הקיימת זוועה גדולה יותר מהישארות בחיים? בני המזל מתו כולם. הם נמצאו תחת אדמת אירופה, הם עלו אל השמים המתקדרים. המכונה הרעבתנית הגדולה של הרייך השלישי בלעה את אלפי החלקיקים המרכיבים אותם, עצמותיהם ולשדם נמסו כתרנגול הודו לאחר סעודת חג המולד, שערם נגזז כדי לרפד את מזרוני ההרנפולק⁵, הזהב נתלש משיניהם. מיליון פרחים פורחים על בשרם בצ’כוסלובקיה, אוסטריה, הונגריה, פולניה… והמעטים מאיתנו ששרדו, שגורשו מבית המוות, ‘קספר האוזרים’⁶ שהושלכו אל תוך עולם שהפך נכרי, משוטטים מול פני הירח עם עינים מתות ולבבות מהדהדים. מאומה לא נותר, פרט לחשיבות השנאה ויאוש התופת מן הקיום. ורק אני, סוף סוף, יכול לעשות דבר מה, יכול לעשות הכל… יכול להחזירם, להקימם לתחיה, יכול לראות את שפתותיהם של ששה מיליון קברים נפתחים כדי לנשק את הרקיע, ליצור עולם אחר, ליצור חיים אחרים עבורם. כוחו של אלוהים בידיו של רוח רפאים. אני מרוקן כולי ואף אינני מצליח להזכר בפניה של רחל.

כולם עזבו, ואני נכנס למעבדה.

אין זה תאריך; זוהי הכתובת על קברי. ולוואי שאלוהים יסלח לי.

זה פעל ללא כל בעיות, כפי שידעתי שיקרה, כפי שזה צריך היה לקרות. זה פעל, שכן את הזמן לא ניתן לשנות.

אינני יודע כמה זמן אוכל להמשיך לכתוב זאת. אם אסיים, אשלח זאת לאדם היחיד שראוי לכך, זיגמונד פרויד, המורה שלי בעולם זה. הוא בן חמישים ושבע ונמצא בשלבים הראשונים של פרסומו. כן, אשלח זאת אליו, ואם לא ישליך זאת, ייתכן שבעוד שנים רבות, ירטיט מכתב זה מיתרים מספר בליבם של כמה אנשים. נקמה מסוג מיוחד במינו, אני משער, מתאימה לי.

שורות אלה אינן נכתבות במו ידי. האצבעות האוחזות בעט הינן ארוכות ורגישות. ידיו של אומן, מלאות חן. ידיו של אדולף היטלר.

זה צריך היה להיות מובן מאליו. כשהייתי שקוע באובססיה שלי התעלמתי מאחד האלמנטים היסודיים ביותר במשוואה שלי: כיצד הרגה מרים את דודה? בהנחה שאכן יש למוח איפשרות לחצות את גבולות הזמן, הוא חייב להשאר כישות מופשטת באותו זמן שניוני, בתור משקיף – לא בתור נוטל חלק. אם כך כיצד תתאפשר מניפולציה של חפצים ממשיים, כיצד תתאפשר הזחת התער אל עבר הצואר, הזחת האקדח אל עבר הרקה? העניין כה בולט, ואני התעלמתי ממנו. מוחה של מרים נסע לאחור ונכנס למוחו של דודה. עצמת שנאתה החדירה את תודעתה אל תוך תודעתו והעניקה לה שליטה עליו. כמו דיבוק. יתכן שזה עשוי להסביר אותם סיפורים שסופרו במהלך ההיסטוריה אודות שדים המשתלטים על המוח, כוחות שטניים הנאבקים על נשמותיהם של בני אנוש. ייתכן שהיו אחרים שנסעו לאחור בזמן, ללא כל הטכניקה האלכימאית־מדעית שלי, חדרו למוחות קרבנותיהם והשתלטו עליהם, כפי שעשיתי אני. כפי שכמעט עשיתי. דודה של מרים לא נרצח, לפחות לא במובן הטכני של הביטוי. הוא איבד את עצמו לדעת.

אינני יודע כמה זמן נותרתי בטרנס מן הרגע שנוצר הקשר. התעוררתי לאורה המסנוור של תודעה. יכולתי לחוש את משושי תודעתי מגששים סביב, נדחים מבעד לערפל המחשבות המטושטשות המכתימות את מוחו של המארח שלי, ולפתע הבטתי החוצה מבעד לחלונות עיניו. לפני היה מונח העולם של 1913, ושארית תודעתו של אדולף היטלר היתה תחת שליטתי, כשהיא מתחבאת בתאים הפנימיים של מוחו. הבנתי מיד את אשר אירע, שכן מחשבותיו של היטלר היו עתה חלק ממחשבותי – חלושות ומוכות, אמנם, אך קיימות בכל זאת. מעולם לא כבש צבא כיבוש כה מושלם ככיבוש שלי. אני כבשתי את מפקדת האויב – את מוחו של האויב עצמו.

מעולם לא חשתי עונג כה עילאי. השתעשעתי בגופו כמו ילד בצעצועיו. ציוויתי על אצבעותיו לנוע והן צייתו. הוריתי למיתרי קולו – והם צרחו עד אשר גרונו הצטרד. כפיתי על גופו של היטלר להתפלש על רצפת חדרו הקרה והמזוהמת. והוא זחל על ארבע לכל אורך החדר, אפו מרחרח באבק – כחזיר בחיפוש אחר בלוטים. הביטו בפיהרר שלכם עתה! גרמתי לידיו לתלוש קווצות משערו, ולצבוט את בשרו, אך גם אני חשתי בכאב והשלכתי אותו על המיטה מתנשף ומותש, כשדמעות אושר וכאב זורמות מתוך עיניו־עינינו. חשתי אקסטזה חזקה יותר מאקסטזה מינית. רוצחה של רחל שייך לי, משמש כצעצוע, כחומר ביד היוצר. אני הייתי אלוהים, והשטן היה בובת הסמרטוטים שלי.

כשהחידוש שבענין פג, התעייפתי מהמשחקים. יכולתי להרוג אותו בו במקום – זאת אומרת, לגרום לו להתאבד – באחד ממאות הדרכים האפשריות. יכולתי להשליך אותו מבעד לחלון אל המדרכות הצוננות שלמטה. יכולתי להניח את ידיו על הסכין החלודה שבמטבח, ולהביט בו כשהוא עוקר את בני מיעיו. יכולתי לענוד אחת מעניבותיו המשומנות על צווארו, לתלותו על קולב הכובעים שבכניסה וליהנות ממחול הדחלילים האחרון שיבצעו רגליו. אבל אז יגמר הכל. אני אנצח, אך לא אוכל להמשיך ולהתבסם עוד מנצחוני.

לכן, במקום זאת, דחפתי את רגליו לעבר הדלת, והובלתי אותו, ללא מעיל, במורד המדרגות החוצה אל אויר הלילה הצונן. בתחילה הנעתי את גופו בקושי מסוים והוא צעד בצעד עקלתוני, כשל אוטומט מקולקל. אך לאחר זמן מה הצלחתי לאחוז היטב במערכת העצבים שלו, והובלתי אותו קדמיה ללא כל קושי, כשאני גורם לו מדי פעם לקפץ על רגל אחת לאורך הרומנטורמשטראסה, כמו ילד מפונק. פעם אחת, כשחלפנו על פני קבוצת איכרים עטופים במעילי פרווה כבדים, במעלה היאסומורגוטשטראסה, השכבתי אותו כשפניו בתוך תעלת הביוב, וגרמתי לו לשתות את הטינופת בלגימות גדולות מול עיניהם התמהות. אך ברוב הזמן פשוט הולכתי אותו ככלב חסר ידע הקשור בשלשלת פנימית בלתי ניתנת לניתוק.

נצחוני היה כה מתוק לחיכי עד כי כמעט ולא שמתי לבי לוינה של ימי ילדותי. לבד מבגדיהם של העוברים ושבים והמספר המועט של מכוניות ישנות שחלפו ברחובות, כמעט ולא ניכר כל שינוי בעיר לעומת המטרופולין אותה עזבתי בעוד חמישים שנה בעתיד. השמיים היו כהים ונמוכים, והרוח הקרה נשבה מן התעלה, וזה היה מה שהניע אותי להחליט להטביעו.

כאשר אנחנו – לשון רבים כאן מדויקת יותר – פסענו לעבר התעלה, יכולתי לחוש כי המוח אותו נישלתי מתחיל להתנועע בחוסר מנוחה תחת כובד משקלי. עמוק במוחו הציצה אישיותו של היטלר ביראה, אל עבר הזר שכבש ונישל אותה משטחה. פעם אחת אף עשתה נסיון חלוש לחזור ולכבוש את השליטה, כשהיא שואפת נואשות לכוון את מהלך הרגליים. משועשע כולי הנחתי להיטלר להתנער ולפנות לדרכו. לאחר שהסתובב ופסע צעדים מספר לכיוון ביתו, הנחתי עליו במהירות מהלומה וסובבתי את גופו חזרה לכוון התעלה, ובתור עונש החדרתי את צפרניו המזוהמות אל תוך אחת מלחייו עד שפרצופו נמלא בכתמי דם. שאריות שליטתו המוכות נסוגו חזרה אל תוך תת־התודעה, כשהן מתחבאות כמו ארנבת פצועה בשוחתה. אני – הוא – חייכתי, והובלתי אותו קדימה.

כאשר הגענו לגדות התעלה החל לרדת זרזיף טורדני וצונן, דומה יותר לערפל מאשר לגשם. זה היה הרגע בו אנקום נקמתי ובעת ובעונה אחת אציל את רחל, רות דויד ומליונים אחרים. זה היה הרגע בו אמור הזמן להשתנות, בו ענף חדש של המציאות יתפצל מגזע ההיסטוריה. יתכן שלא יהיה זה עולם מושלם – מלחמת העולם הראשונה ושלום וורסאי יישארו כמות שהם, והאירדנטיזם הגרמני יוביל, קרוב לוודאי, לעימות אירופאי שני – אך יהיה זה עולם ללא אדולף היטלר, ללא צלב הקרס, ללא אושוויץ. הובלתי את רגליו לקצה הרציף והצצתי מטה אל המים המתערבלים.

ברגע האחרון עשה היטלר מאמץ סופי להציל את עצמו. כמו קפיץ מפותל השתחררה תודעתו והיכתה בי. עוצמתה של התקפת הנגד שלו הפתיעה אותי, אך היא עדיין לא היתה מתחרה רציני מול עוצמתי שלי. כופפתי את גופו קדימה והפלתי אותו אל המים האפלים.

עדיין אינני יודע מה בדיוק ארע ברגע בו סגרו מי הקרב שבתעלה על גופו של היטלר. קרוב לוודאי, שמוחות שנינו התערפלו לרגע, והאינסטינקט החייתי להשאר בחיים הוא שנטל את השליטה. אך כשחזרתי להכרתי, היה גופו־גופנו שרוע ברפיון אברים על פני גדתה הרחוקה של התעלה. בפי נשאר טעם של קיא חמוץ והיטלר נרעד בעוויתות נוראיות. שלחתי את מוחי לחזור וליטול את השליטה – וחשתי לפתע כיצד אני נמחץ מול קיר ברזל של עוצמה מנטלית. אדולף היטלר החזיר לעצמו את השליטה על מוחו – ועתה הייתי אני האסיר שלו.

המסע חזרה לדירתו המטונפת היה חלום בלהות. הוא פילס את דרכו, מזיע ורועד, ברחובות וינה המחשיכים והולכים. בהזדמנות אחת, לאחר התקפת רעדה חזקה במיוחד כמעט חזרתי והשתלטתי עליו, וביאושי דחפתי את גופו מתחת לגלגלי אחת המכוניות החורקות שחלפו ברחוב. אך הוא נסוג משם מבעוד מועד, וכח הרצון הצונן שלו הלם בי, והפעם היה מעורב בשנאה לוהטת. מאז ניסיתי שוב ושוב להשתלט עליו, אך אני הולך ונחלש. ביום שלמחרת כאשר שכב קודח במיטתו כמעט והצלחתי לדחוף לגרונו זוג מספריים, אך הוא תפס אותי בדיוק בזמן. אני הולך ונהדף ממוחו יותר ויותר. הוא הולך ובונה סביב, לבנה אחר לבנה, קיר מנטלי בלתי נראה, ואני הולך ומתיאש מן הסכוי שאי פעם אצליח לפרוץ בעדו. לו לפחות ניפצתי לרסיסים את השליטה האישית שלו, והייתי הופכו למטורף לחלוטין! אך עתה כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי.

רק ברגעים כאלה, כאשר הוא חייב לישון, יש לי קצה־קציה של שליטה וגם היא הולכת ונעלמת. אני מסוגל לפעול ברגעים אלה באופן עצמאי, אך לא לפעול נגדו. לפני שאני אפילו מצליח לעצב את המחשבה על כך בשלמותה, הוא חש בכך והודף אותי חזרה.

אני מוכרח לכתוב זאת כל עוד יש לי היכולת לכך, שכן במוחי הולכת ונוצרת עתה ודאות נוראה. אם נכונה היא, תקוותי היחידה שאצא בקרוב מדעתי.

הרעיון עלה לראשונה במוחי היום, כשנכנס הרופא שנשלח על ידי בית חולים כלשהו לעניים, על מנת לטפל בדלקת הראות הקלה בה לקה היטלר כתוצאה מהקפיצה שביצענו לתעלה. הרופא היה יהודי. כאשר היטלר הביט אליו, מחשבותיו (לפחות אין הוא מסוגל להסתיר ממני מאום) החלו להתארגן בדפוס מזוויע.

הו, אלוהים, לו אך הייתי חושב על כל העניין לפני ולפנים! המוח אותו כבשתי לא היה זה של נפח נבער, כמו דודה של מרים, – הוא היה אמן, מבריק, מעוות. אך האם באמת היה מעוות? זה הדבר המטריד אותי יותר מכל. אני מסוגל לקרוא את זכרונותיו כמו את מחשבותיו ואין הם נראים כזכרונותיו של אנטישמי פתולוגי. הוא לא התעניין בפוליטיקה כלל וכלל, וכל רצוננו היה להיות אמן, והוא טפח את כשרונו הזעום כמו צבעוני יקר ערך. אני רואה במוחו זכרונות מפגישות עם יהודים כאן, בגטאות של וינה. זכרונות לא עוינים, אפילו סימפאטיים. יהודי אחד אף נתן לו מעיל חם בחורף הגדול של 1912, והיטלר חשב שעל הנוצרים מוטל להפגין רוח דומה של צדקה וחסד. זה לא יכול להיות אדולף היטלר!

בוב וונזה

אך עתה, לאחר המאבק הנוראי שלו כנגד הדיבוק שהשתלט עליו, הוא נאבק על מנת לשמור על שפיות דעתו. הוא יודע שדבר מה איום ונורא אירע לו, אך אין לו כל הסבר רציונלי לכך. הוא חושש לתבונתו; הוא חושש שיכריזו עליו כעל חולה רוח. כל מה שהוא יודע לבטח, מסתכם בכך שכוח רע כלשהו, ישות שטנית כלשהי, ניסתה להשתלט על מוחו, ניסתה להשפיל אותו ולבזותו, וניסתה לשים קץ לחייו. בתוך מוחו הוא חש בי, תוך כדי נהול מלחמתו נגדי, מערבולת מחשבותי וזכרונותי נחשפת לפניו, כפי שאלו השייכים לו נחשפים לפני; כתאומים סיאמיים מפלצתיים, כך קשורים מוחותינו האחד בשני והוא רואה במוחי גידול מחליא הפוגם בתבונתו, המאיים על שפיותו ועל עצם קיומו.

ומה הוא הדבר אותו הוא מסוגל ללמוד? הוא חש שאני יהודי. איננו יכולים לקיים בינינו תקשורת כלשהי במובן המקובל, אנו יכולים אך ורק להאבק נואשות על השליטה. ותוך כדי מאבק זה הוא למד לדעת כי אני – הדיבוק, שכן אין הוא רואה בי אישיות אנושית אלא כח שטני מופשט – קשור באופן כלשהו ליהודים. אלוהים היקר, אינני חושב שכאשר חדרתי למוחו לראשונה היה בלתי שפוי. אך עתה הוא בלתי־שפוי! או לפחות פגום בשכלו, נרדף על ידי המאבק היום־יומי לשמירת שפיות דעתו. הוא הולך ומנצח, אך הוא יודע, שאני אהיה עמו תמיד. המנוס היחיד עבורי יהיה מותו־מותנו. עתה אני חתום בתוך מוחו, גידול ממאיר שנגדו יהא חייב תמיד לעמוד על המשמר, לחסום אותו, להאבק עימו – גידול ממאיר, סרטן יהודי! קראתי בביבליוגרפיות שלו, כי אחרי מלחמת העולם הראשונה טיפול בהיטלר פסיכותרפיסט גרמני במינכן, בגלל פחד פרנואידי מפני סרטן שרדף את היטלר. ההיסטוריונים תלו מחלה זו בכך, שאמו מתה ממחלת הסרטן. אני, ארור שכמותי, יודע את האמת.

כשהוא מביט היום ברופא, בפניו בעלות התווים היהודיים, אני רואה כיצד מתחילה להבשיל במוחו הקונספציה: ‘היהודים עשו זאת, לא רק לי ולשפיות דעתי, זה נמשך מעבר לכך. הם מהווים את הרע בהתגלמותו, רע המהלך חופשי ברחבי העולם. חייבים להלחם נגדם!’ ועמוק יותר, עמוק הרבה יותר, הוא שומע לחישה אין סופית: “מוחך לעולם לא יהיה שייך לך, אתה לעולם לא תפטר מפולש נוראי זה, אלא אם כן הגזע שילד אותך ימחק מעל פני הארץ. עד אשר יושמד הסרטן היהודי אחת ולתמיד, לא יעלם הגידול הזה ממוחך, ונשמתך לא תוחזר לך.” התחושה הזאת שלו הינה מעורפלת, חסרת צורה, ועדיין לא הגיעה לידי ביטוי מילולי, אך הרעיון קיים. ואני – אני, קרל הירש – שתלתי אותו במוחו. אני יצרתי את אדולף היטלר. אלוהים, אני הוא אדולף היטלר.

שליטתי הולכת ונשמטת ממני. יתכן שזו ההזדמנות האחרונה שלי ואני אנסה לשלוח שורות אלו לפרויד. שכן, עכשיו אני יודע, כי אין אפשרות לשנות את מהלך ההיסטוריה. במאמצי להרוס את היטלר – יצרתי אותו. אני יכול עתה לראות את השנים הרבות שעדיין לפני, לראות את עצמי כלוא בתוך מוחו המעונה במשך שנות העשרים ושנות השלושים, להיות עד ראייה לעלייתו המטאורית באותו זמן בו קרל הירש האחר מתבגר, מתחתן, הופך לאבא. הו, אלוהים, רחל, רות, דוד, אני הוא הרוצח שלכם. ולעולם לא תהיה לי שלווה – עד אשר הוא ימות. עד אשר ימחץ הכדור אל פיו אי שם במעמקי הבונקר של ראש הממשלה בעוד שלשים ושתים שנה מהיום, עד אז אשכב אני כבול בשלשלאות אל מוחו, המתעד את כל זוועות היטלר והגורם להן. הו, אלוהים היקר, עשה עימי חסר והנח לי לפחות לצאת מדעתי. רחל…

כשם שרבים מאיתנו חולמים לעתים על 'ארץ ישראל הישנה והיפה‘, כך חולמים אמריקאים רבים על ‘אמריקה הישנה והיפה’. כך פשטה הנוסטלגיה גם אל תחום המד"ב (או הפנטסיה), כמו בסיפורו של ג’ק פיני ‘הקומה ה־ שלישית’. ג’ק פיני זכור לטוב כמחברו של הספר ‘פלישת חוטפי גופות’, שהסרט החדש המבוסס עליו נסקר בגליון מס’ 2, ועומד להגיע ארצה בקרוב.

* * *

אני משוכנע, שמנהלי הרכבת התחתית של ניו יורק, ניו האבן והרטפורד יהיו מוכנים להשבע על ערמת לוחות זמנים, שיש רק שתיים, אבל אני אומר שיש שלוש, כי אני הייתי בקומה השלישית של תחנת הרכבת המרכזית בניו יורק. כן, נקטתי בצעדים המתבקשים מאליהם – שוחחתי, בין היתר, עם פסיכיאטר, ידיד שלי. סיפרתי לו על הקומה השלישית בתחנה המרכזית, והוא אמר לי שזה היה חלום־בהקיץ. הוא אמר, שאני לא מאושר. זה הרגיז מעט את אשתי, אך הוא הבהיר דבריו והסביר שהעולם המודרני מלא בחוסר בטחון, חששות, מלחמות, דאגות, מתחים וכל השאר, ואני פשוט חפשתי לי מפלט מהכל. טוב, לעזאזל, מי לא מחפש דבר שכזה? כל מי שאני מכיר מנסה להמלט, אך אף אחד לא זכה עוד להגיע לקומה השלישית של התחנה המרכזית.

אבל זו הסיבה לכך, אמר, וכל חברי הסכימו איתו. ‘הכל מצביע לאותו כיוון’, טענו, איסוף הבולים שלי, למשל, מהווה ‘מפלט זמני מן המציאות.’ טוב, יתכן שהם צודקים, אבל סבי לא נזקק לשום מפלט מן המציאות; בימיו היו העניינים שקטים ויפים עד כמה שאני יודע – והנה, הוא האיש שהרכיב את אוסף הבולים שלי. זהו אוסף לא רע כלל ועיקר. בולים נדירים, מעטפות היום־הראשון וכל השאר.

בכל אופן, הנה מה שקרה בתחנה המרכזית של ניר יורק. לילה אחד בקיץ שעבר, נאלצתי להתעכב במשרד עד שעה מאוחרת. כשגמרתי מיהרתי להגיע הביתה, ולכן החלטתי לקחת את הרכבת התחתית מהתחנה המרכזית, שכן היא מהירה יותר מהאוטובוס.

ובכן, אינני מבין מדוע חייב היה הדבר לקרות דווקא לי. אני פשוט טיפוס רגיל בשם צ’רלי, בן שלושים ואחת, ולבשתי חליפה בהירה עם מגבעת קש וסרט מגונדר – חלפתי על פני תריסר אנשים שנראו בדיוק כמוני. לא ניסיתי להמלט ממאום, פשוט רציתי להגיע הביתה, אל לואיזה אישתי.

נכנסתי לתחנה המרכזית וירדתי במדרגות לקומה הראשונה, ואז ירדתי בגרם מדרגות שני אל הקומה השניה, שם נמצאות הרכבות לכיוון הפרברים. התכופפתי לעבור דלת נמוכה שהובילה אל הרכבת התחתית – ואיבדתי את הדרך. זו אינה מהווה בעיה גדולה. אמנם כבר הייתי בתחנה המרכזית פעמים רבות, אבל תמיד אני שב ונתקל במסדרונות חדשים, דלתות חדשות ומעברים שלא הכרתי קודם. פעם נכנסתי למינהרה באורך של קילומטר בערך ויצאתי החוצה בלובי של מלון רוזוולט. פעם אחרת יצאתי ומצאתי את עצמי בתוך בנין משרדים שנמצא שלושה רחובות מן התחנה. לפעמים אני חושב שהתחנה המרכזית של ניו יורק צומחת כמו עץ ושולחת לצדדים בקביעות מסדרונות וגרמי מדרגות חדשים. המסדרון שבו מצאתי את עצמי התפתל שמאלה והשתפע כלפי מטה. עלה בדעתי הרעיון שמשהו אינו כשורה, אך המשכתי לצעוד. כל שיכולתי לשמוע היה צלילם המהדהד של פסיעותי ובדרכי לא נקרתה אף נפש חיה. אז שמעתי לפני את אותו הרעש המהדהד המבשר חלל נרחב וכן קולות אנשים משוחחים. המנהרה פנתה חדות שמאלה, ירדתי בגרם מדרגות קצר ומצאתי את עצמי בקומה השלישית של התחנה המרכזית. לרגע חשבתי שחזרתי איכשהו לקומה השנייה אך ראיתי שהרחבה היתה קטנה יותר, מספר קופות הכרטיסים ושערי היציאה היה קטן יותר וביתן המודיעין במרכז הרחבה היה עשוי עץ ומיושן למראה. האיש בביתן חבש מצחיה ירוקה ומגיני שרוולים שחורים וארוכים. האורות היו מעומעמים ומהבהבים־קמעה. ואז ראיתי מדוע – האור נבע ממנורות גז.

מעבר לרחבה משך את תשומת ליבי ניצוץ אור. אדם אחד שלף שם מכיס חזייתו שעון זהב. האיש פתח את מכסהו, הציץ בו בחטף והעווה את פרצופו. הוא חבש כובע מלוכלך, חליפה זולה, ועל שפתו העליונה נשא שפם ארוך ושחור כמברשת. אז הבטתי סביבי וראיתי שכולם לבושים כמו בשנת 1890 ומשהו, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה זקנים, פאות לחיים ושפמי ענק בבת אחת. אשה אחת נכנסה לרחבה מבעד לשער. היא לבשה חולצה גדולה, כהה ומכופתרת ושמלה שירדה עד לקצות מגפיה. על אחת המסילות הצדדיות משך את תשומת ליבי קטר ישן וכבד, מאותו סוג שאתה רואה במערבונים. ואז ידעתי.

כדי לוודא זאת, צעדתי לעבר מוכר העיתונים, והצצתי בערמת העיתונים שלרגליו. היה זה העיתון ‘העולם’, שפסק להופיע כבר לפני שנים רבות. הכותרת הראשית זעקה משהו בנוגע לנשיא קליבלנד. מאוחר יותר הצלחתי לאתר עמוד ראשון זה באחד מכרכי העיתונים שבספריה הציבורית והתאריך שגליון זה נשא על גבו היה ה־11 ביוני 1894.

פניתי לעבר קופת הכרטיסים. ידעתי שכאן – בקומה השלישית של התחנה המרכזית – אוכל לקנות כרטיסים שישאו אותי ואת לואיזה לכל מקום בארה’ב של 1894, אשר בו תחשק נפשנו. ואני רציתי שני כרטיסים לגיילסבורג, אילינוי.

האם היית שם אי פעם? זו עדיין עיירה נפלאה, הבנויה בתים גדולים, משטחי דשא ענקיים ועצים גבוהים, שענפיהם הארוכים מתחברים ממעל ויוצרים גג ירוק מעל הרחובות. ובשנת 1894 היו לילות הקיץ ארוכים כפליים, והאנשים ישבו על המדשאות שלהם, הגברים מעשנים סיגרים ריחניים ומשוחחים חרישית, והנשים מנופפות במניפות עשויות כפות תמר, הגחליליות עפות סביב והעולם כולו שקט ושלו. להיות שם שוב, כשמלחמת העולם הראשונה עדיין מרוחקת מרחק של 20 שנה בעתיד, ומלחמת העולם השניה חבויה במרחק של 40 שנה… רציתי לקנות שני כרטיסים לשם.

הקופאי חישב את המחיר – הוא הציץ בגניבה בסרט המגבעת הצבעוני שלי, אך בכל זאת חישב את המחיר – והכסף שבכיסי הספיק לי לשני כרטיסים לכיוון אחד. אך כשסיימתי לספור את הכסף והבטתי לעברו, לטש הקופאי את עיניו לעברי, והניד ראשו לכיוון השטרות. “זה לא כסף, זה – מיסטר,” אמר. “ואם אתה רוצה לעבוד עלי, לא תצליח להגיע רחוק.” הוא הציץ לעבר מגירת הכסף שלידו. כמובן, שהכסף אשר במגירה היה כולו שטרות ישנים, בערך מחצית מגודל השטרות של ימינו ומראם שונה לגמרי מזה שאני מורגל אליו. הסתובבתי ויצאתי משם מהר. אין לי שום נטיה לבלות בבית מעצר, אפילו לא זה של 1894.

וזהו זה. אני משער שיצאתי באותה דרך בה נכנסתי. ביום שלמחרת, בהפסקת הצהריים, הלכתי לבנק ומשכתי שלוש מאות דולר, כמעט כל מה שהיה בחשבון שלנו. ובסכום זה קניתי שטרות כסף שיצאו לפני שנים מן המחזור (וזה באמת הדאיג את חברי הפסיכיאטר). אתה יכול לקנות שטרות ישנים כמעט אצל כל סוחר מטבעות, אבל זה עולה כסף, בשלוש מאות הדולרים שלי קניתי פחות ממאתיים שטרות דולר ישנים אך לא היה לי איכפת: בשנת 1894 יכולת עדיין לקנות תריסר ביצים בשלושה־עשר סנט בלבד.

אך מאז לא הצלחתי לשוב ולמצוא את המסדרון המוביל לקומה השלישית של התחנה המרכזית, על אף שניסיתי את מזלי פעמים רבות.

כשסיפרתי על כך ללואיזה, היא נראתה מאוד מודאגת והפצירה בי לחדול מלחפש אחר הקומה השלישית, וזמן מה לאחר מכן אכן חדלתי מכך ושבתי לעסוק באוסף הבולים שלי. אבל עכשיו, אנו מחפשים שנינו אחר הקומה השלישית בכל סוף שבוע, שכן יש לנו הוכחה שהקומה השלישית עדיין נמצאת שם. חברי סם ווינר נעלם! איש לא ידע לאן, אך בליבי התעורר מעין חשד עמום, שכן סם הוא בחור עירוני מלידה ואני נהגתי לספר לו מדי פעם אודות גיילסבורג – למדתי שם בבית הספר היסודי, והוא נהג לומר לי שהמקום נשמע לו מושך יותר. ושם הוא באמת נמצא – בגיילסבורג של 1894.

שכן לילה אחד, כאשר עסוק הייתי בסידור אוסף הבולים שלי – ובכן, האם יש לך מושג מהי מעטפת היום־ראשון? כאשר מונפק בול חדש, נוהגים אספני הנולים לקנות מספר בולים, להדביק אותם על מעטפות ולשלוח את המעטפות לעצמם עוד ביום ההנפקה; וחותמת הדואר מהווה את ההוכחה לתאריך המשלוח. המעטפה נקראת מעטפת־היום־הראשון. מעטפות כאלה לעולם אינך פותח; אתה פשוט מניח בהם פיסת נייר ריקה.

באותו לילה מצאתי באחת ממעטפות היום־הראשון הישנות ביותר שיש לי, דבר מה שלא אמור היה להמצא שם. אך היא נמצאה שם בכל זאת. היא נמצאה שם, שכן מישהו שלח אותה בדואר לסבי לביתו שבגיילסבורג. כך לפחות אמרה הכתובת שעל המעטפה. המעטפה נמצאת באוסף מאז ה־18 ביולי 1894 – כך מוכיחה החותמת – והנה אני אף לא ידעתי על קיומה. הכול היה קטן ואפור ועליו תמונה של הנשיא גארפילד. מובן מאליו, שכאשר הגיעה המעטפה לבית סבי, צרף אותה כמנהגו אל האוסף שלו, ושם היא נשארה, עד אשר אני נטלתי אותה ופתחתיה.

פיסת הנייר שבפנים לא היתה ריקה והרי תוכנה:

המכתב היה חתום בידי סם.

בחנות הבולים והמטבעות איתה אני קשור התברר, שסם קנה שטרות ישנים בשמונה מאות דולר. זה בדיוק הסכום האמור להספיק לו להקים איזה עסק של זרעים ומזון לבקר. הוא נהג לספר לי, שזה היה חלומו מתמיד. אין ספק שזה מה שסם עשה, שכן סם אינו יכול לעבוד במקצוע הקודם שלו. לא בגלייסבורג, אילינוי, בשנת 1894. אתה שואל על המקצוע הקודם שלו? סם הרי היה הפסיכיאטר שלי.

רעיונות המועלים בספרי מד“ב משפיעים על המדע, ולעתים קורה ההפך. רעיון ‘מושבות החלל’ שהינו וותיק בתחום המד”ב, לבש צורה של פרוייקט מעשי בידיו של פרופ' ג’רלד או’ניל (ראה ‘עתידות’ – פנטסיה 2000, גליון מס' 1) ונכתבו עליו כמה וכמה ספרים תעודיים. לאחרונה יצא לאור ספר מד“ב ראשון שעלילתו מתבססת על מושבות החלל של או’ניל, שם הספר – ‘מושבה’, ומחברו הוא בן בובה, עורך מגזין המד”ב ‘אנלוג’. גיבור הספר הינו מעין אדם עליון ששוכלל ע"י הנדסה גנטית, הנמצא במושבת־חלל ומנסה להציל את כדור הארץ הנהרס מבחינה אקולוגית. הספר נמנה עם המועמדים לפרס ‘הוגו’ השנה.

*

במסגרת הגל הגואה של ספרות המד“ב הפמיניסטית פורסמו לאחרונה בארה”ב מספר ספרי מד"ב פרי עטן של סופרות ידועות, וביניהם ספר חדש של ג’ואנה רוס הקרוי ‘השניים’ ומתאר את קורותיה של אישה שהחליטה להימלט עם בתה מכוכב הנשלט ביד רמה בידי גברים, ואשר בו נועד לאשה תפקיד הרעייה והאם הנכנעת והצייתנית. ספר אחר ברוח זו שראה אור לאחרונה – אנתולוגיה ערוכה על ידי וירג’יניה קיד – נקרא בשם ‘הנשים בנות אלף השנים’ ובו נוטלת חלק, בין היתר, גם אורסולה לה גווין (‘מעבר לעלטה’ – ‘עם עובד’).

*

המד"ב עומד לקנות לו, כנראה, אחיזת קבע בתחום התיאטרון – ולאו דווקא במחזה אחד או שניים. סימן לכך – הקמתו, בשעה טובה, של ‘תיאטרון המדע הבדיוני של ליברפול’, אשר הציג את הצגת הבכורה שלו בלונדון לפני כחודשיים. שם המחזה הוא ‘הפיתול’ והוא מוגדר במודעות הפרסומת בתור ‘אפוס של עשרה מחזות הקשורים אל האלטרנטיבה’…

*

אם כבר ב“שנת 2001: אודיסאה בחלל” אנו עוסקים, הרי לכם קוריוז נוסף: שמו המקורי של הסרט צריך היה להיות “מסע מעבר לכוכבים”. יוצרי הסרט התקשרו באחד השלבים עם קרל סאגאן (מדען בעל שם עולמי, שהתפרסם בעבודותיו בנושאי מקור החיים ומציאות חיים על פני כוכבי לכת אחרים) כדי להיוועץ בו, וזה הביע את מורת רוחו מן השם בו בחרו יוצרי הסרט באומרו, שלפי מיטב ידיעתו אין מקום כזה אשר נמצא מעבר לכוכבים, וסרט אשר אמור לתאר מקום שכזה יהיה בהכרח שעתיים תמימות של מסך שחור משחור.

*

נדב נרקיס, אחד מקוראי ‘פנטסיה 2000’ הודיע לנו שבבית ספרו – התיכון המקיף ברמת־השרון – נלמד המד“ב כחלק אינטגרלי ממקצוע הספרות. אמנם, עדין אין נבחנים על כך בבגרות, אולם ‘פנטסיה 2000’ וספרי מד”ב אחרים הינם ‘ספרות חובה’. ניתן לראות בכך את תחילת הפלישה של המד“ב אל כתלי בתי־הספר והאוניברסיטאות, ממש כמו בארה”ב (שם, כידוע, ניתן לעשות אפילו דוקטוראט במד"ב).

*

בארה“ב ובעולם כולו גוברת הביקורת על פעילותו של ג’ימי קרטר מאז היבחרו לנשיא, ולא בשל מדיניותו בכלל אלא גם בשל פעילותו, או יותר נכון אי־פעילותו בנושאי העב”מ… שכן ג’ימי קרטר, שלדבריו היה עד לפני שנים מספר להופעת עב“מ, הבטיח בעת מסע הבחירות שלו לפעול לפתיחת התיקים הסודיים המכילים מידע על חקר העב”מ. הבטחה זו, כידוע, לא מולאה עד היום. יש כמובן אנשי ממשל המתרצים זאת בסיבה הפשוטה שתיקים סודיים אלה פשוט אינם קיימים, אך קשה לשכנע בכך את מיליוני חסידי העב“מ בארה”ב.

*

ואם כבר בנושאי עב“מ אנו עוסקים, נציין את התאוריה שהושמעה (באותו ערב מד"ב ב’צוותא') מפי מר אורי ברנשטיין, לפיה העב”מים אינם עצמים המגיעים אלינו מן החלל החיצון, אלא ‘מכונות זמן’ של אנשי העתיד העורכים מסע בזמן אל עברם. תאוריה זאת, לדברי מר ברנשטיין, עשויה להשיב על שתי תמיהות שמעוררת תופעת העב"מ – האחת, מדוע אין היצורים הזרים יוצרים עמנו מגע כלשהו (הרי מגע שכזה עלול ‘לשנות את העתיד’) והשניה – כיצד הם מתגברים על בעיית המרחקים העצומים…

*

בדרך כלל נוהגים לספר בנימת צער רוויית נוסטלגיה על ימים עברו, בהם נראה הכל אחרת והכל היה הרבה יותר טוב. לפחות לסופרי המד“ב אין סיבה להתגעגע לאותם ימים. פרדריק פול (שותפו של קורנבלוט ל’סוחרי החלל' – הוצאת ‘מסדה’) מספר כי לא מכבר חישב ומצא שבשנות ה־30 של המאה הגיעה הכנסתו של סופר מד”ב מצליח ל־12 דולר לשבוע, סכום שלא היה מספק היום בוודאי גם סופר סתם, ולא רק סופר מד"ב…

*

היה ברור שהדבר יקרה יום אחד. סוף סוף פלשה גם תעשיית סרטי וולט דיסני אל החלל, ומה טבעי יותר עבור דיסני מאשר למקם בחלל דווקא חתול? המדובר בסרט החדש ‘החתול מהחלל החיצון’, שגבורו אינו סתם חתול, אלא אחד העונה לשם ‘זונאר ג’ 5/90 דוריק ארבע שבע.' הסרט אמור להיות מוקרן על בדי הקולנוע בארץ בעתיד הקרוב, ולנו לא נותר אלא לצפות להצטרפותם של מיקי מאוס ודונלד דאק אל זונאר…

*

כבר הורגלנו לחפש ברשימת רבי המכר, המתפרסמת מדי חודש בגלי צה“ל ובמוסף הספרותי של ‘ידיעות אחרונות’ את רב המכר המד”בי התורן. הפעם ניצב במקום השלישי ברשימה ספרו של ארתור סי. קלארק ‘קיסרות האדמה’ שיצא לאור בהוצאת ‘מסדה’.

*

ממצאי סקר שנערך לאחרונה בארה“ב מלמדים עד כמה גדולה תאוות רכישת הספרים בקרב חובבי המד”ב. עורכי הסקר מצאו שבמהלך שנת 1978 הוציאו אלה סך של 45 מיליון דולר רכישת ספרים בלבד (בלי לקחת בחשבון מגזינים וצפייה בסרטי מד"ב המועלים השכם והערב על בדי הקולנוע). לפני 10 שנים בלבד הוציאו למטרה זו סך של 15 מיליון דולר בלבד, ואפילו בהתחשב באינפלציה (וזו הרי רחוקה מלהידמות לשלנו…), זהו גידול משמעותי למדי.

*

מעוניינים לשלב את תחביב המד“ב שלכם בטיולכם הקיצי לחו''ל? אם כן, יש בידכם ההזדמנות להשתתף בכינוס השנתי המסורתי ה־37 של וועידת המד"ב העולמית, המתקיים השנה בברייטון, בריטניה, בתאריכים 23–27 לאוגוסט. אורחי הכבוד של הוועידה יהיו הפעם הסופרים בריאן אולדיס ופריץ לייבר, וכמו תמיד צפויה השתתפות המונית של סופרים וחובבים מכל העולם. בנוסף למתכונת הרגילה של הרצאות, דיונים, ותערוכות ספרים ואמנות מד”ב, יתקיימו גם הקרנות רצופות של סרטים. כמו כן מבטיחים המארגנים ארועים חברתיים רבים, כולל ערבי ריקודים ותחפושות, שיגיעו לשיאם במשתה המסורתי ובטקס חלוקת פרסי ‘הוגו’.

*

ברגשות מעורבים נפרדנו מתכנית הטלוויזיה ‘מסע בין כוכבים’, שקשה היה לשבוע ממנה נחת, אך ‘האיש ששווה מיליונים’ הרי גרועה עוד יותר… בכל אופן, עד לתכנית המד"ב הבאה ‘יחזיקו את הדגל’ דווקא ‘החבובות’, המשלבות מדי פעם בתכניתן המטורפת את הקטע המטורף עוד יותר, ‘חזירונים בחלל’, שהינו לפעמים פרודיה פרועה על ‘מסע בין כוכבים’.

*

את הערב ‘בעקבות המד"ב’ שהתקיים לאחרונה במועדון ‘צוותא’ בשיתוף עם רשות השידור, פתח המנחה, מר אורי ברנשטיין (עורך סדרת המד"ב של הוצאת עם־עובד) בתאור הרגשתם של חובבי המד"ב הוותיקים, אשר עד לתקופה האחרונה חשו כאילו הם עוסקים במין פולחן סתרים אסור על פי החוק, והנה לפתע שונה החוק והתיר את הפעילות ה’אסורה'. כהרף עין החלו לצוץ כל אותם אנשים שזכו עד כה למבטים נוקבים בשל התעניינותם המשונה, ופתאום נוכחו לדעת שבניגוד לתחושתם המקורית היו להם כל אותה עת הרבה־הרבה עמיתים לפשע. ומי יעיד על כך עדות נאמנה יותר מקוראי ‘פנטסיה 2000’?

*

מבטיח לנו חגיגית הסופר אלג’יס בודריס (שסיפורו ‘משחקים מסוכנים באפס ג’י’ ראה אור בגליוננו הקודם): “כמעט כל אחד בן 20 ומעלה, במידה ורצונו בכך, יכול להיות סופר מד”ב. אמרתי ‘יכול’, אך בעצם כמעט כולם אינם הופכים להיות כאלה." למה? ככה. בכל אופן, למי שרוצה להגביר את סיכוייו להפוך לסופר מד“ב, הרי המרשם הבדוק: שלח סיפור מפרי עטך לאוניברסיטת מישיגן, או לקולג' של קולומביה, שיקגו, ואולי תמצא את עצמך, לאחר מיון קפדני, יושב בכיתה בת 25 תלמידים ומאזין לקורס בכתיבת מד”ב מפיו של מר בודריס עצמו.

תקציר החלק הקודם

השנה היא שנה חגיגית – מיליון שנים לשלטונו של משטר ה’ביוקום' (הקומוניזם הביולוגי) במערכת השמש, שנתיניו – ההומו יוניפורמיס, שיפור של ההומו ספיינס, הינם בעלי מערכת עצבים משוכללת שפותחה כדי לפקח באורח מושלם על כל פעולות הגוף, בעזרת מערכת החשיבה הרציונלית, ובכך גם לסלק את הבעיות הרגשיות שהטרידו את ההומו ספיינס (אשר יחד עימו חלפה מן העולם גם לידת הרחם, והילדים מגודלים, כמובן, באופן מרוכז ומבוקר).

קבוצת אנשי־עילית של המשטר זוכה לבילוי נופש על פני כוכב לכת נידח בשם ליסנקה II, המרוחק 50 שנות אור מכדור הארץ, ואשר נפתח לא מכבר לתיירות. המרתק מכל על פני כוכב לכת זה הינם בעלי החיים הפראיים והמוזרים שבו. קבוצת תיירים יוצאת לסיור מודרך באוטובוס, ממלון האחדות שבעיר השלום של ליסנקה. שלות הטיול מופרעת כשהאוטובוס נתקע בסדק שנפער בכביש, כתוצאה מפעילותן של חיות דמויות חפרפרת, שאחת מהן אף פוצעת פצעי מוות את אחד התיירים, לפני שהיא נקטלת באקדחה של האוטופיסטית מילייה סיגייק 194, שהיותה נושאת נשק מחשידה אותה בהשתייכות למממ"מ – משטרת המחשבה האימתנית. בן זוגה (שהותאם לה, כמובן, על ידי המחשב) הינו האקדמאי ג’רזי קורדן, אזרח־עולם 692, היסטוריון המתמחה בתקופה הפרה־אוטופית. אך דווקא וול דולציפר 057, מהנדס מהעיר אירידיום של נוגה, הוא אשר מגיע למסקנה שכל בעלי החיים הטורפים והנטרפים על פני ליסנקה הינם אנושיים במקורם – צאצאיו המנוונים של האדם – שהגיעו למצבם הנוכחי עקב נסיגה הדרגתית שתחילתה בנחיתת־אונס של חללית קפיטליסטית לפני מיליון שנים.

בהיותם נטושים בישימון (אמצעי הקשר מנותקים עקב שביתת טכנאים בעיר השלום), חשופים התיירים לסכנות שמעולם לא פיללו להן, ועומדים בעימות מול עולם פראי הפועל על פי מערכת מושגים בלתי מוכרת להם, הרחק ממבטחי המשטר. במצב שכזה הם מתחילים להתארגן לקראת צעידה רגלית בכיוון יעדם המקורי – גיא דנדרזי.

(5 המשך)

נזכרתי זה עתה במשהו חשוב," אמרה ג’ייני רגנטופ. “אחרי כל עשרה קילומטרים, בערך, נמצאים על הדרך מכשירי טלפון־שדה. היתה זו, ככל הנראה, מערכת שהותקנה לנוחיותם של סוללי הכביש. הבחנתי בטלפונים מהאוטובוס. נוכל ללכת עד למכשיר הקרוב ביותר ולהזעיק עזרה.”

“מדוע לא עלה בדעתך להזכיר זאת קודם?” שאל טקאידו.

“מדוע לא הזכירה זאת מורת הדרך? היא ראתה את הטלפונים לא פעם.”

“שכחתי,” אמרה קונסטנצה באדישות. “מעולם לא הזדמן לי לראותם בשימוש. חוץ מזה, הרי אינני אלא פועלת שוטה, לא כן?”

“יש לנו הזדמנות להשתמש בהם עכשיו!” אמר קורדן. “תכנית הפעולה שלנו ברורה, בלי דחיות נוספות. אנו צועדים לעבר הגיא, ועוצרים ליד הטלפון הקרוב ביותר. אם הוא פועל, אנו מזעיקים עזרה. במקרה כזה ייתכן שמוטב יהיה לשוב הנה אל האוטובוס ולהמתין.”

“ולמצוא אותו תפוס כבר על ידי חיות טרף!” קראה היט אורלון, שנראתה עדיין כמזילה דמעות. “תחליטו מה שתחליטו, אני איני עוזבת את האוטובוס.”

בהתעלמו מההפרעה, המשיך קורדן, “אם הטלפון לא יפעל, נמשיך ללכת לכיוון הגיא. רובינה קונסטנצה סיפרה לנו שזה רק מאה ושמונים קילומטרים. היא גם מודיעה לי שצוות אחזקה שגרתי מסייר מדי בוקר על הדרך מעיר השלום, כך שהסיוע יגיע אף אם לא נוכל להזעיקו בטלפון – ואפילו אם אחד מאוטובוסי התיירים לא ישוב על עקבותיו מהגיא הנה כדי לגלות מה קרה לנו. האם הדבר מוסכם? הרימו ידיכם, חברים.”

אי הסכמה פרצה מייד. מה ייעשה באורלון? גם אחרים מלבדה לא רצו לעזוב את האוטובוס. האם חבורה גדולה על הכביש לא תהיה מטרה להתקפה?

היתה דרושה מחצית שעת־א' כדי להחליט שקבוצה קטנה בת שישה אנשים, מצויידים במצרכי מזון, תצא לדרך. היתר ישארו באוטובוס.

“מי צריך להשתתף בקבוצה הקטנה?” שאל צ’ווארטק, מגרד את זקנו בדאגה. “כרופא, חובתי להישאר כאן עם הקבוצה הגדולה.”

“זכות מיוחדת היא לצעוד קדימה, אוטופיסט דוקטור,” צעקה סיגייק, מניפה את ידה מעלה. “אני אלך עם בן־זוגי, ג’רזי קורדן. פרר יישאר כאן, יופקד על קבוצת הנשארים, ויהיה עליו לדאוג ליצורים חלשלושים מסכנים כמו אורלון. המתנדבים להצטרף אל קורדן ואלי יסתדרו כאן בשורה. אין לנו חפץ בפחדנים. זהו כוכב לכת קפיטליסטי עלוב ומפגר, ועלינו לחוש כלפיו בוז עמוק.”

מתנדבים אחדים פסעו קדימה, ביניהם דולציפר בעל־הגוף.

“אוטופיסט דולציפר, אתה נתון תחת ביקורת,” אמרה סיגייק. “אתה תישאר באוטובוס.”

"קורדן נגע בזרועה. “אינך צריכה לתת את כל הפקודות,” אמר. “דולציפר הינו בעל תושיה, אפילו אם הוא בא מנוגה. נניח לו להצטרף.”

אחרי דיון נוסף, הוסכם על השישה. מלבד סיגייק, קורדן ודולציפר כללה הקבוצה את רובינה קונסטנצה ואת שני הגברים הצעירים מחלקיה השונים של מדינת המאדים: יאן טקאידו, האקזובוטניקאי הצעיר, וצ’ה בורק, מומחה המתכות. בת־זוגו של טקאידו, רגנטופ, עמדה לצאת, אך היא רבה עם טקאידו, ובורק בא במקומה. הוא היה גבר עליז ובנוי כהלכה, והכריז שישמח למלא פקודות.

השישה יצאו לדרך, כשהם מנופפים בידיהם לאות פרידה, ומצדיעים את הצדעת המשטר. הם לקחו עימם קרונית־משא ממונעת שהיתה מאוחסנת בתא האחורי של האוטובוס. הוטענו עליה מצרכי מזון, זיקוקים ופריטים אחרים. הם צעדו בצורה נמרצת באמצע הכביש, בשורה עורפית כשהקרונית באמצע. האוטובוס נשאר מאחור, והוא הלך ונעלם עם ההתעקלות האיטית של הכביש. הם היו בודדים במרחב החום־צהבהב האינסופי. דממה אפפה אותם.

רוח קלילה נעורה וגוועה. שפירית עצומת־מימדים באה לפקוח עין עליהם, וריחפה מעליהם לאורך מרחק־מה. הנהר התפתל והתרחק מהכביש. האדמה נעשתה פחות מישורית. הם נשארו במרכזה של כעין קערה הפוכה של אוויר דמוי־מרק. רק פעם אחת זרחן קרני השמש דרך הענן במידה מספקת כדי שאפשר יהיה להבחין בכדור העמום.

אחת וחצי שעות־א' חלפו עד שהבחינו מרחוק בעמדת הטלפון, לידה ניצב שלט־דרכים גדול. כשהתקרבו, הפכו האותיות למילים:

“הו, זה הרבה יותר רחוק ממה שזכרתי,” קראה קונסטנצה. “עם האא”ט הטיול הוא מהיר וקל כל כך."

“אין ספק שאנו אכן לומדים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים מנוף ארור זה,” אמר דולציפר.

“זכור שהכביש הנהדר שעליו צעדנו הינו חלק מתרבותנו,” אמר קורדן.

כאשר הגיעו אל הטלפון, היתה זאת סיגייק אשר פתחה את התיבה המשוריינת ולחצה על המתג. האחרים התבוננו בציפייה. המסך הקטן לא הואר.

“יצא מכלל שימוש,” אמרה. היא הורידה את המתג וסגרה את התיבה. טקאידו דחף אותה הצידה וניסה בעצמו, לוחץ על המתג מעלה ומטה, ללא תוצאות.

“הרי לכם תרבותנו,” אמר. הוא הביט כמתחרט־קמעה לעבר קורדן. “לעולם לא נגיע אל הגיא. לא נזכה לערוך את הוויכוח המעמיק שלנו. אותם – אותם זוללי החלבונים ישיגו אותנו לכשתשקע השמש.” הוא קפץ על קרונית המשא והחל לשרוק.

קורדן כעכע בגרונו, העיף מבט חמור באיש הצעיר, ולטש עיניו בעננים שמעל.

הם עמדו בחוסר ישע לרגלי השלט הגדול, מתחמקים איש ממבטי רעהו.

“הנוכל לשוב אל האוטובוס?” שאלה קונסטנצה.

“אני יודעת שזה נשמע דקדנטי, אך הנעליים שלי לוחצות את כפות רגלי.”

לכי בלי נעליים," אמרה סיגייק בקיצור נמרץ. “אנו חייבים להמשיך הלאה עד לטלפון הבא, ואם יהיה צורך, עד לבא אחריו. לא טוב להכנע, חברים. בואו ונשמור על תקווה אוטופיסטית טובה בלבבינו.”

“ועל מה עלינו לשמור בראשינו?” שאל בורק. בנענעו את ראשו, אמר לסיגייק, “את וקורדן מדברים הרבה כל כך. טוחנים מים, כדברי האמרה הנושנה.” הוא עשה רושם של אדם אשר העיר את הערותיו באופן היעיל ביותר, במיוחד בדברו בצורה איטית וכבדה, כשהוא מכווץ את גבותיו תוך כדי כך.

"חברים יקרים, עלינו להניח ששוכני המנהרות הללו קרעו את כבלי הטלפון מאחור, ליד האוטובוס. לכן שום טלפון לא יפעל לאורך כל הדרך עד הגיא, הלא כן? השתמשו בראשיכם.''

“בדיוק כך. הנה סיבה נוספת לשוב אל האוטובוס,” אמרה קונסטנצה.

“זו עשוייה להיות תואנה, אך לא סיבה,” אמר בורק. “גם אני בעד להמשיך. פשוט אינני רוצה שנתאכזב בכל פעם שנגיע לטלפון ונגלה שאינו פועל.”

“יהרשו לי להזכירכם שהחלטתנו היתה להגיע עד לגיא,” אמר קורדן. “האחרים סומכים עלינו שנקיים את כוונתנו. נהיה ראויים לביקורת, ללא ספק, אם נחזור בלי להשיג דבר.”

“זוהי הבעייה שלהם,” אמר טקאידו, מחליק מגב הקרונית. “אני מעדיף שיבקרו אותי מאשר שיאכלוני; לא שאני יכול לשאת את אחת משתי הברירות האלה.”

הוא תפס את מצחו במתח פתאומי. “הלוואי ולא שמעתי מעולם אודות ליסנקה II! שמעו, אילו הלכנו אחורה, אל עמדת הטלפון הממוקמת לפני אותה מנהרה קטלנית, היינו עשויים לגלות שהקו שם פועל.”

“מדוע לא הצעת זאת באוטובוס?” קוננה קונסטנצה.

הוא נטל את ידה. “משום שרק עתה זה עלה על דעתי, כמובן, יצור חמוד שכמותך.”

דולציפר פרץ בצחוק.

“מה משעשע אותך?” שאל בורק. “אתה בעד להמשיך או לחזור?”

“יש משהו בדברי טקאידו. מוטב גינוי מעיכול. אני בעד לחזור.”

“כמה אופייני לך,” אמרה סיגייק. “הכל כדי להקשות על המצב. אם כן, יש שלושה המעדיפים להמשיך ושלושה – לחזור. האם נתפצל שוב לשתי קבוצות?”

“העיקר שננוח כבר,” אמרה קונסטנצה. היא צנחה על הארץ, וטקאידו התיישב בצורה חברית לידה. היא לא נטלה חלק בדיון שהתנהל אחר כך, רגליה היחפות דיברו במקומה. ארבעת האחרים עמדו במלוכד על הכביש, מתווכחים ומביטים בישימון.

הדיון נמשך עדיין, כאשר התפרצה סיגייק, “מוגי לב שכמותכם, יש לכם רגליים כואבות אך אין לכם אומץ! חייבים להמשיך עד הגיא. נוכל ללכת בלילה, עם לפידים וזיקוקים כדי להשמר מהתקפה. אלך לבד, אם יהיה צורך.”

לשמע דברים אלה הנהן דולציפר בחיוך, והגיב במחיאות כפיים שקטות.

“אין זה עניין של אומץ, אלא של הבנת המצב,” אמר בורק, כשהוא מכווץ את גבותיו. “לא נוכל להיות יריב שווה כוח להתקפה על ידי שלושים או ארבעים מיצורים אלה. חובתנו להכיר במציאות ולשוב אל הקבוצה הראשית כדי להעמידם על המצב. את רוצה להמשיך מסיבות אישיות, מילייה סיגייק, כי הינך להוטה להתנשא מעל אחרים ולכפות עליהם את רצונך. ג’רזי קורדן רוצה להמשיך לא מפני שהוא חזק, אלא מפני שהוא חלש ורוצה להשביע את רצונך. הניחי את אישיותך בצד, וחשבי בהגיון, אוטופיסטית.”

דולציפר טפח על גבו של בורק, והשמיע שיעול של צחוק.

בורק הביט בו במבט נוקב. “גם אתה נתון להשפעת מאווייך האישיים לא פחות מהם,” אמר. “ואשמתך גדולה יותר, כי הבנתך רבה יותר.”

קורדן הפר את שתיקתו, “בלי פגיעות נוספות, בבקשה, צ’ה בורק. זכור שכולנו אוטופיסטים, ואנו שואבים את עוצמתנו מאחדות. איננו צריכים להחליט דבר – נמשיך קדימה כפי שכבר הוחלט קודם.”

טקאידו השמיע שריקה חלשה. ''חברים, הקפיטליסטים־לשעבר מתחילים שוב לגלות בנו עניין." הוא קם והצביע דרך האטמוספרה הדחוסה.

כולם פנו להסתכל בכיוון שאליו הצביע, מבטם נדד מטה, על פני ערבוביית הסלעים החדגונית ועל הקניונים המשובצים בזנבות־סוס, סוקר את הישימון החום, עד שראו אוסף של דמויות רכונות ומודדות אותם בעיניהם.

כאילו המתינו לכך שיבחינו בהם, התרוממו הדמויות הרחוקות והחלו לרדת באיטיות מטה, בשורה עורפית.

“הם לא רבים,” ציין קורדן. “טיפשי היה מצידנו לא להביא משקפת. נמשיך ללכת בצעד רגיל. אין סיבה לדאגה.”

באחזו בקרונית המשא, נתן את הדוגמא. סיגייק הצטרפה מייד, בורק ודולציפר בעקבותיהם. טקאידו עזר לקונסטנצה לקום והם צעדו מאחורי האחרים, כשטקאידו ממשיך לאחוז בידה של מורת הדרך.

ללא חפזון־יתר, החליקו הדמויות המעורפלות מטה אל תחתית העמק ונעו לעבר הכביש, הולכים ומתקרבים ככל שהדקות חלפו. היה ברור שהאוטופיסטים הם יעדם.

בעת שהקרונית הרעישה לפניהם, בהתגלגלה על הכביש, אמרה סיגייק בשקט לקורדן, “האם שמת לב? נראה שיש להם שני ראשים, הו, אני חשה גועל וזוועה שכאלה – יותר גועל מפחד. בטוח שמוצאם משרידי ההומו ספיינס? שמא נתחיל לרוץ?”

“אם נרוץ, ירוצו גם הם. ידיעתי בהיסטוריה אומרת לי שיהיה הגיוני יותר לירות זיקוקים אחרים ולנסות להפחיד ולהבריח אותם. הרשי לי לומר שאני חושש יותר לשלומך מאשר לשלומי. מילייה יקירתי, מה נעשה?”

היא הביטה בו וחייכה במתיחות. “אתמוך בכל מה שתעשה.”

הוא העיף בה מבט של הכרת תודה. “בואי וננסה לסלק את המפלצות האלה.”

השישה עצרו באמצע הדרך והתקבצו יחד. נפתח ארגז של אקדחי־זיקוקין; כשהם חמושים באקדחים, הם פנו לקראת היצורים שקרבו עכשיו במהירות דרך העמק השומם.

האוייב נעצר. הוא כלל חמישה פרטים פראיים למראה, כל אחד מהם נראה יוצא דופן יותר מכל צורות החיים שראו התיירים עד כה. כולם לבשו מעין כסות מסומרת בזיפים קוצניים קצרים. פני כולם היו צבועות בפסים ירוקים אנכיים; שני פסים שחורים אופקיים כיסו חלקית את אזור העיניים. לכולם היה שיער שנאסף כלפי מעלה ככרבולת מעל לראש. הם דמו לקקטוסי ענק משוטטים.

יוצא מכלל זה היה המנהיג, שעצר במרחק מה לפני ארבעת מרעיו. עצם עם קצוות מחודדים פילחה את שפות נחיריו. על ראשו, מעל למצבור של שיער צהוב פרוע, הוא היה מוכתר בגולגולת, ששיני לסתה העליונה היו נעוצות במצחו. הגולגולת היתה צבועה בדומה לפניו. היתה זו הגולגולת אשר, ברגע של אימה, גרמה לסיגייק לחשוב שהאורחים החדשים היו בעלי שני ראשים.

הם היו רכובים על גבי בהמות כלשהן, נושאים חניתות ויושבים ישיבה זקופה. בדריכותם השקטה, הם היו מטילי אימה ביותר. למרות צורתם הבלתי רגילה, הם נשאו, יותר מכל יצור אחר שפגשו בו על ליסנקה, את חותם האנושיות.

“מחריד!” אמר טקאידו. הוא כיסה את פניו בידו.

“האם אנו משתמשים באקדחי הזיקוקין או לא?” הקשתה קונסטנצה, בלחש בהול. “אילו היה לנו רק רובה טוב אחד, היינו מוחקים אותם כליל.” היא נצמדה אל טקאידו.

“כשאתן את האות, תירו הישר בפניהם,” אמרה סיגייק. “ולא לפני שאתן את האות, מובן?”

הציידים ירדו מעל בהמות הרכיבה שלהם, סוסים שפופים בעלי שתי רגליים, שלא היו אלא יצורי־זברה, דומים לאלה שניסו לחצות את הנהר בלא הצלחה. הם נשאו את הציידים על גבם. אוכפים צרים היו מחוברים מעל אחוריהם, ארכופים מחודדים היו תלויים עד ברכיהם. כשירדו רוכביהם, נפלו חמש הזברות ארצה באפיסת כוחות, ולא גילו עוד עניין במתרחש.

חמשת הציידים צעדו קדימה, מסומרים בשריונם המוזר. הם החזיקו בחניתותיהם במצב הכן. המנהיג נהם מילת פקודה כלשהיא מבלי להסיר את מבטו הבוחן מהתיירים העומדים על הדרך מעליו. אחד מאנשיו פנה במתינות לאחור, הרים את אצבעותיו אל שפתיו הצבועות ושרק. שתי שריקות. הפסקה. ושוב שתי שריקות.

השטח התמלא בכלבים, נובחים בקולי קולות, הם התרוממו מהקרקע מכל הכיוונים, עדר פראי השוחר לטרף. כסותם היתה קשה ומסומרת כשל אדוניהם. לאחדים היו פנים כשל זאב, אחדים היו אטומי־פנים ובעלי מראה אנושי יותר. אחדים רצו על ארבעת רגליהם, אחרים הלכו מדי פעם על שתיים. כולם התכנסו תוך כדי נביחות והתקרבו אל החבורה שעל הכביש.

תוך שניות היו התיירים מוקפים מכל עבריהם.

“זיקוקים?” שאל דולציפר. “אני יורה בכלב הראשון שינגוס לי בקרסול.”

“חכה,” אמר בורק. “הם אינם תוקפים אותנו.”

מנהיג הציידים נע קדימה, מפלס דרכו דרך העדר הנוהם והרועש. הוא דילג ללא מאמץ אל הכביש והתייצב כנגד התיירים, עומד מוצק כחבית גדולה. הוא הצביע לעברם ודיבר. סדרת הרעשים הגרוניים שפלט היתה מהירה מאד וחסרת מובן עבורם. הם התכווצו ברתיעה מפניו עד שקורדן צעד קדימה.

“הננו אנשים חשובים,” אמר לו קורדן. “אחדות־העולם והמשטר ניצבים מאחורינו, אנו דורשים שתסייע לנו לשוב אל מלון האחדות. מבין?”

“ברכותינו לך ולכוכב הלכת המסריח שלך,” צעק טקאידו, כשלא באה כל תגובה. “אנו רק רוצים להגיע הביתה.”

סיגייק הושיטה את ידה, ובה שקית לחמניות עם סלט ירקות, אותה קיבלו בבוקר במלון. היא הציעה אותה למנהיג.

“מתנה,” אמרה. “אתה לוקח אותה, אתה עוזר לנו.”

מנהיג הציידים התקרב והתבונן בה, מתעלם מידה המושטת ונועץ מבטו בעיניה.

הלם נפשי חזק היכה בה בעת שמבטיהם נפגשו. הוא היה יהיר, אכזר, חסר רחמים; תכונות אלה קרנו מאופן עמידתו, מעיניו הצרות. והיתה תכונה נוספת שטרם נתקלה בה מעודה, איזה כח־מניע מסתורי של חיים, שהמם אותה, ואשר בפניו חשה מושפלת. היא חשה נכלמת מפני אותה השפלה בלתי צפויה, אך השפילה את עיניה בהכנעה מול מבטו החודר.

הוא חטף את שקית האוכל והשליך אותה לכלבים. קונסטנצה נצמדה אל טקאידו, שחיבק אותה בזרוע מגינה. בראותו את התנועה, הפנה אליהם המנהיג את מבטו הנוקב. ואז עשה תנועת שררה שלא הותירה מקום לספק. הם נצטוו ללכת בעקבותיו.

שריקות נוספות הושמעו מפי נושאי־כליו. ציידים נוספים צצו. הם דילגו על יצורי־הזברות ודהרו קדימה, מלווים לרוב על ידי כלבים. מיללים בהתלהבות, הם זרמו אל הכביש ופשטו עליו. התיירים היו מוקפים בערב־רב של אנשים וכלבי־ציד ולוחמים נוספים המשיכו להופיע.

המנהיג החוה תנועות־שררה נוספות, והשמיע פקודות נוספות בצורת נהמות.

“אין לנו ברירה אלא –” החל קורדן לומר, חיוור כסיד, כאשר ירה טקאידו ברובה־הזיקוקין שלו בראש־הציידים.

הטווח היה פחות מארבעה מטר. גופו של המנהיג היה מופנה אל מרעיו. הזיקוק פגע בכתפו והתפוצץ, בהשליכו את המנהיג אל בין כלביו. מטר של אור ירוק פרץ בתוך עדת־הזאבים, יצורים נוהמים ומיללים נפוצו לכל עבר.

“כולם, אש!” קראה סיגייק. “זה הסיכוי היחיד שלנו.” הרובה שלה רעם בעת שדיברה. חמשת חבריה עשו כדוגמתה.

העולם החום־אפרפר הוכה בסנוורים. ציידים אחדים נפלו, אחרים נמלטו על נפשם, הזברות דהרו ביללות.

אך כל זה לא שינה את המצב. ציידים ‘טריים’ צצו יש מאין, על פני האדמה הצחיחה. הם הטילו עצמם על התיירים, הפילו אותם והצמידו אותם ארצה בכוח. כל זה לווה בצרחות פראיות, מטילות אימה כשלעצמן. חבולים ומוכי אימה, מפורקים מנשקם, שכבו התיירים במקום שבו הושלכו. ציידים וכלבים צעדו בתהלוכת־זעם סביבם, כשהם רוקעים ברומחיהם או ברגליהם על פני הכביש. לתיירים ניתנה האפשרות הבלתי נעימה לבחון מקרוב את כלבי הציד שהתגודדו סביבם.

אחדים מהכלבים היו כלבים, נדחקים ומדלגים זה מעל זה. אחדים היו ילדי הציידים, מתרוצצים על ארבע ככלבים ממש. הכלבים והילדים גם יחד היו רכוסים בכסות־מגן מסומרת, זהה לזו שלבשו הציידים, אותו מעטה הכיל מאות של מעין־אצטרובלים התפורים על בד כלשהו. בנוסף לכך, חבשו ילדים רבים קסדות קלות מקושטות בפרווה ואוזניים זקופות. קשה היה להבדילם מהכלבים האמיתיים. כפות ידיהם, ברכיהם, וכפות רגליהם היו מיובלות ודמויות רגלי־חיות. רבים מהם היו בעלי פרצופים מחודדים, כאילו חיקוי ללועות כלביים.

בעת שעדת־הכלבים כרכרה סביב השבויים, היו הציידים טרודים בבזיזת כל תכולתה של קרונית המטען. התיירים זכו למראה שאין דומה לו של ברכיים ושוקיים מצולקות, ויכלו להאזין לשפתם הצורמנית של שוביהם. ציידים נוספים בקעו מאי שם והקיפום, טיפות גשם כבדות החלו לרדת.

דולציפר הצליח להביא את עצמו לתנוחת ישיבה, כשידיו לופתות את ברכיו.

“הם לא הרגו אותנו תיכף ומייד. מה לדעתכם יעשו בנו?”

“תלוי אם הרגתי את מנהיגם אם לאו,” השיב טקאידו. “כעת הם בודקים זאת.” הוא החל לצחוק בצחוק נורא, עד שקונסטנצה היסתה אותו.

הגשם גבר. המנהיג נישא והורחק מהכביש. הם זיהו את מיקומו לפי התגודדות הציידים סביבו. השמיים היו כהים.

“מדוע אין האוטובוסים הארורים הללו חוזרים לחפש אותנו?” שאלה קונסטנצה. “אני מכירה את הדיילות המטומטמות ההן, סוניה ריקזנל, בוני פין, פרו גנין, מדוע לא הודאגו מכך שנעלמנו ולא שבו לחפש אותנו?”

המטר ניתך על פניהם. כבר היו רטובים עד לשד עצמותיהם. מים לחשו ובעבעו על פני משטח הכביש החלק. הם המתינו. קורדן הליט פניו בידיו.

“אני אקדמאי פשוט, לא מנהיג. יש הבדל גדול…”

“הרהרתי אודות מה שנאמר כבר קודם לכן,” אמר בורק, לבסוף. “הם רואים בנו חלבון. הם ישתמשו בנו כמזון. אין להם כל ערכי אנוש. ככלות הכל, פעם אוייב קפיטליסטי, תמיד אוייב קפיטליסטי, מצבנו בכי־רע. אני נזכר בפתגם עתיק: ‘אדם הנמצא בגוב־אריות מחפש ידידות אצל הזאבים’.”

“אם נחזור אל המשטר, אגיש דוח בקורת חמור,” אמרה סיגייק.

“צריך היה להשמיד את כל היצורים הללו לפני שהכוכב נפתח לתיירות. שר החוצתיור חייב להשיב על כך. התעמולה היתה מטעה אף היא. לא הייתי באה הנה לו ידעתי את מצב העניינים לאשורו.”

“מסכים,” אמר קורדן. רשלנותו של החוצתיור ידועה לשמצה. כמו כן, הוראותי הופרו. אוטופיסט טקאידו, אתה תושם תחת בקורת עבור ירי ללא רשות ברובה הזיקוקין שלך."

הגשם הדביק את שערותיהם אל מצחיהם. הכלבים יבבו והתרוצצו סביבם ללא הרף.

טקאידו מחה את הרטיבות מפניו והצליף במבטו בקורדן. “אקדמאי קורדן, אומר לך כבר עכשיו, פשוט במקרה ותוך דקה הם ישסו בנו את הכלבים ויקרעו אותנו לגזרים, שאני מצפצף עליך ועל הסמכות המטופשת שלך. כשנפגשנו במלון, חשבתי שאתה איש גדול וחכם. כעת אני בז לך. אנו מרוחקים חמישים שנות־אור מהמשטר, אז שכח ממנו, שכח את המשטר! זה אינו אלא כלא, עם בני מינך בתור סוהרים, נכון, וול דולציפר?”

דולציפר משך בכתפיו. “אך הרי אתה דומה להם כל כך, יאן טקאידו – תמיד מחפש גיבוי מצדו של מישהו אחר. בעולם זה שבו אנו מאולצים לחיות, על כל אחד להשמר לנפשו הוא.”

“מה אתה אומר, ‘איש המסתורין’, צ’ה בורק?” שאל טקאידו, כשהוא מנגב את טיפות הגשם משפתיו בחוסר סבלנות. “גם לך יש תשובה רפה בדומה לזו של אוטופיסט דולציפר? או תשובה בלתי־רלוונטית אחרת? או שמא הנך חבר חשאי במממ”מ?"

ידה של קונסטנצה נשלחה אל שפתיה. “אל תדבר כך, יאן!”

"אני אומר שאיננו מתים עדיין, ועדיין עשוי להיות זיק של תקווה, אם נפסיק להתקוטט זה עם זה. זיכרו את הפתגם העתיק: ‘כשהקרפדה בשיא הקרקור – אז טורף אותה העגור’. צ’ה בורק הדגים את דבריו בתנועת יד חדה. “אתה צעיר, יאן טקאידו. אינך מבין שהגשם אינו השיטה היחידה להרטב.”

“אתם טפשים,” אמרה סיגייק, מביטה בבוז באחוריהם המסומרים של הכלבים. “בייחוד אתה, טקאידו. האם אתה מתאר לעצמך ולו לרגע אחד, שמכיוון שאתה אינך במשטר אזי המשטר איננו בך? אנו תוצריו של המשטר, חותמו טבוע בנו לאורך ולרוחב, בדיוק כמו שבברברים מנוונים אלה טבוע חותמה של סביבתם הם.”

“לא הייתי יכול להביע בקורת חמורה יותר עלייך בעצמי,” אמר טקאידו.

הגשם המשיך לרדת, ממלא את האוויר בצליל נוזל; הנוף נראה כאילו הוא נמס במים. ציידים, כלבים וילדים המשיכו את פעילותם חסרת המנוחה, מתרוצצים בשטח ופוקחים עין לכל הכיוונים. במקום מרוחק יותר, נעזר המנהיג במרעיו כדי לקום על רגליו: הוא נופף בחניתו מעל ראשו המכותר בגולגולת. פרצה צהלה, הכלבים נבחו ויללו.

באותו רגע, כאילו היו שני הארועים קשורים זה בזה, נחלש המטר פתאום. אחד מיצורי הזברה הורד על ברכיו והמנהיג רכב עליו ללא עזרה, שוב פרצה צהלה כללית. הוא הצביע לעבר ששת האסירים.

הורגשה פעילות מוגברת, וצווחות הכלבים והילדים גברו.

התיירים הוקמו על רגליהם. הם עמדו נוטפים מים ומנערים את טיפות הגשם האחרונות מעיניהם. ידיים החלטיות גררו אותם אל שולי הכביש, כשהם מדשדשים בשלוליות בוץ, לעבר המקום בו המתין להם המנהיג.

מוט ארוך הובא למקום, חבלים עבים הופיעו. השישה נקשרו אל המוט בשורה, כשידיהם מאחורי גבם, כך שיכלו רק לנוע קדימה שכם אחד. כדי להוסיף על השפלתם, נקשרו אל כתפיהם חבילות מצרכים ופריטים אחרים שנבזזו מהקרונית, כך שהאסירים הפכו גם לבהמות משא.

תוך כדי כך, היו ציידים וכלבים נעלמים אל תוך הנוף הבוצי, אל תוך ערוצים ובין סבכי צמחיה. לפני שהכירו בכך, היתה חבורת האוטופיסטים הנטושים בודדה שוב, עם חמשת תוקפיהם המקוריים.

6

נשמעה פקודה צורמנית, ששת השבויים אולצו לצעוד קדימה, רתומים כשוורים, אל תוך המדבר־למחצה. בוץ צהבהב ניתז סביב קרסוליהם עם כל צעד. ראשיהם היו שפופים ושעה ארוכה נעו בדממה.

“הגשם לא יפרה לעולם אדמה זאת,” אמר טקאידו. “הייתי עורך ברצון איזו אנליזת־קרקע קטנה. ניתן לצפות להעדר כמעט מוחלט של מיקרו־אורגניזמים. לכן נכשל היבול לאחר שנחתו כאן המתיישבים הקדומים, ללא ספק. חוליות חיוניות בשרשרת החיים צריכות עוד להיווצר. איזה כוכב מזופת לנחות עליו!”

“עם מינימום של תכונות ‘ארציות’, יכול היה הכוכב להיות מקום יישוב טוב,” השיב דולציפר. האחרים לא אמרו דבר. עם ראשיהם הכפופים והמכשולים שלרגליהם, לא נטו לשיחה.

“אנו נהפוך את זה למרבד אינסופי של שדות־חיטה, תוך מאה שנים,” אמר דולציפר. איש לא השיב לו.

הזמן חלף. בעייפותם הגוברת איבדו התיירים את חשבון השעות. מוחותיהם נאטמו כאשר כל צעד נוסף הפך למאמץ. הם בהו מטה אל רגליהם המרופשות בכאב עמום.

לפתע אלצו אותם שומריהם לשנות כיוון ולעצור לפני גל אבנים מעוטר בשרכים. הציידים ירדו מסוסי הרכיבה שלהם, ואלה צנחו על האדמה הרטובה כחסרי רוח חיים. אחד הציידים עמד על המשמר בעת שארבעת האחרים נעלמו במהירות בין גושי הסלעים הסמוכים.

דקות אחדות אחר כך נשמעה יללה נוראה, שבעקבותיה נפלה דממה מוחלטת. כשהופיעו הציידים שוב, אחז כל אחד מהם באחת מרגליו של יצור מגושם שגופתו התנדנדה ביניהם. בצהלת נצחון, השליכו את הפגר לרגלי השבויים.

ביצור זה, הגיעה ההשתנות מהצורה האנושית הסטנדרטית לדרגה מדהימה.

הוא היה בעל ארבע רגליים ממש. במותו, היו רגליו האחוריות, הגדולות יותר, מקופלות מתחת לבטנו הכחושה. בתנוחה אחרת דמה לחזיר־בר. מה שאצל אבות־אבותיו היו אצבעות נפרדות ברגליו הקדמיות, אוחד אצלו, עקב השימוש, והפך לגושים קרניים תפוחים. עיניו המתות, הקרועות לרווחה, בהו מעלה בפניהם המדוכדכות של בני־האנוש. שני ניבים קטנים התעקלו החוצה מלסתו העליונה, תוך שהם מפשילים את שפתו העליונה כאילו בעווית של בוז. גופו היה מגודל זיפים קצרים, והתקשט אפילו בזנב קצר. עם זאת, לא נבעה הזוועה מדמיונו לחיה אלא מהיותו דומה לבן־אנוש.

ביעילות ובמהירות השחילו הציידים מוט מחודד דרך גוויתו של חזיר־הבר, מפי הטבעת עד לפיו, והעמיסו אותו על כתפי האסירים. בבעיטות ובצרחות הקימו את הזברות על רגליהן. ואז בעטו גם בשבויים כדי להוציאם מתרדמתם. התהלוכה המשיכה במסע. האדמה החלה להתייבש תחת רגליהם.

ככל שנקפו השעות, הקשתה הצעדה הכפוייה יותר ויותר על השבויים. כפות רגליהם היו פצועות, כל שריר ושריר ברגליהם כאב, שפשוף המוט המעיק על כתפיהם הפך בלתי נסבל. הם גנחו, מייחלים למים ולמנוחה.

היום נגמר כמעט לפני שהורשו לעצור שוב. בשעתיים האחרונות נעו כל העת מעלה, מטפסים בקושי במדרונות סלעיים. ברגע שהתירו להם לעצור, צנחו ארצה בדומה ליצורי־הזברות.

צלילי מים זורמים לכדו את תשומת ליבם.

הם הבחינו בכך שהם נחים בעצם ליד בריכת מים שבנקיק סלע. זרם מים קלח באופן מפתה אל תוך הבריכה. חלוקי אבנים הבהיקו מתחת לפני המים, דגיגים קטנים שטו או הגו במשימות בלתי אפשריות. סרטני מים מתוקים השתעשעו בחופשיות, סנטימטרים ספורים מעיניהם.

ראשונים שתו הציידים, אחריהם זברות הרכיבה שלהם. לבסוף הורשו השבויים לשתות ולטבול את כתפיהם וראשיהם הלוהטים במים הצוננים. בעודם שוכבים ונאנקים, ניגש אחד הציידים עם סכין־צור בידו, חתך את כבליהם, ושחררם מהמוט. הוא אסף את החבל בקפידה, והניחו בצד, בעודם מעסים את זרועותיהם.

סיגייק התבוננה סביב. מולם, בעננים הנמוכים שבמערב, הצטבר זוהר עמוק ומבשר רעות. כוכב הלכת נח לו מתחת לעננים, עלוב וחסר משמעות. כמובן לא היה כל זכר לכביש. והדממה היתה דממתה של ארץ שטרם הוכנה לחיים.

קונסטנצה הזדחלה לצידה של סיגייק. “אני בטוחה שהאוטובוסים האחרים חזרו וחילצו כבר את שאר הקבוצה שלנו. האם את סבורה שיוכלו להתחקות על עקבותינו דרך השממה הזאת?”

“אין הם צריכים לחפש את עקבותינו על היבשה. יש להם כלי טיס בעיר השלום ובעזרתם יוכלו לאתר אותנו.”

“כמובן, אך איש לא יצליח לעולם לראות אותנו מהאוויר בשטח שכזה. מלבד זאת, בקרוב יחשיך.”

“מכשור אינפרה אדום יגלה אותנו במהרה, ביום או בלילה.”

“אוטופיסטית סיגייק, השאלה היא האם יגיעו בזמן, לא כן? ליצורים פרימיטיביים אלה יש יחס שונה מאד לנקבות מאשר לגברים אמיתיים. יחס דוחה, נתעב, תורשתי. שמעתי מספר סיפורים מגעילים מנשים שעבדו בסלילת הכביש, ולא אסתיר ממך שאני פוחדת מפני גורלנו האפשרי. את יודעת למה כוונתי – חוויה מינית המונית מבחילה כלשהי.”

סיגייק גיחכה וטפחה על זרועה, "אל תהיי מוטרדת מכך. בוודאי אין אנו נראות מושכות במיוחד ברגע זה, לא כן?''

קונסטנצה העיפה מבט מטה אל שדיה וסידרה את מדיה המוכתמים. “זה יותר עניין של מבנה מאשר של מראה, כך נדמה לי.”

בהתקרבו אל דולציפר, אמר קורדן, “אתה רואה את שורת הגבעות שם לפנים? נראה שהם מביאים אותנו לשם, בהנחה שעליהם להגיע הביתה עם רדת הלילה. היכול אתה להבחין במערות שבסלעים הללו? פראים אלה הינם, קרוב לוודאי, שוכני מערות. זו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלנו להימלט. נראה לך שנצליח לחמוק ולברוח חזרה אל האוטובוס?”

“לא.”

“גם לי לא. בקושי אוכל לזוז עוד צעד אחד.”

שרוע על בטנו, התבונן דולציפר בזהירות מסביב. הציידים ישבו נינוחים בקרבת מקום, משוחחים ביניהם. קורדן שכב לידו; האחרים היו מקובצים ליד הבריכה אף הם: בורק, טקאידו, ושתי הנשים. תוך שהוא פוגש את מבטו של בורק, הוא הושיט ידו אל המים ואחז באבן גדולה למדי. הוא אותת לאחרים לעשות כמוהו. מלבד קורדן, בחרו להם כולם אבנים.

הם שכבו דוממים כמוות, מניחים למים לשטוף קלות את בשרם.

הציידים הגיעו לכלל החלטה. שניים מהם הורידו את חניתותיהם מטה, ונגשו בזריזות אל שבוייהם. הם השמיעו פקודה צורמנית. משלא זכו לתגובה, בעטו בעצמות השבויים.

כשחש דולציפר את הסנדל על שוקו, הוא הסתובב, תפס ברגלו של הצייד, והשליכו ארצה. תוך כדי נפילתו של יריבו, הניף את ידו הימנית והיכה באבן בצייד.

דולציפר העריך יתר על המידה את מאגרי כוחו – הוא החטיא את גולגלתו של הצייד ופגע בלחיו. הצייד נפל בכבדות אך מייד השיב בהתקפת נגד ואחז בגרונו של דולציפר לפני שזה יכול להכות שנית. האבן נשמטה מאגרופו והתגלגלה מהם והלאה.

גם היתר לא זכו להצלחה יתרה. קונסטנצה וסיגייק גררו צייד שני מטה ביניהן, אך לא הצליחו לגבור על התנגדותו המשתוללת. הוא זעק לעזרה. ציידים אחרים באו במרוצה. בורק קידם את פניהם בגבורה, עם תמיכה הססנית למדי מצד טקאידו, אך כהרף עין הם היו שרועים שוב על האדמה. הקרב תם.

“יש לך רעיונות מחורבנים, החבר דולציפר,” אמר טקאידו. “גם אני התפכחתי מיחסי אליך, אם אתה רוצה לדעת.”

“שוטים שכמוכם!” קרא קורדן. “אתם תגרמו לכך שכולנו ניהרג. מדוע אינכם מצייתים להוראות?”

צייד בעט בו בפראות בגבו, והוא השתטח יחד עם חבריו. הוא רבץ שם חסר ישע, כשסיגייק תופחת על כתפו.

הם נכבלו שוב. פרקי ידיהם נקשרו באופן מכאיב מאחורי צוואריהם. הפעם וויתרו על המוט.

טוב, לפחות ניסינו, ברור שכוונתם איננה לבתר את קרבינו," אמר דולציפר.

כשהיו מוכנים לנוע קדימה, הופיעו ילידים נוספים מבין הסלעים. אלה לא נמנו עם מעמד הציידים. פרצופיהם לא היו צבועים, הם לא לבשו את המעטה הקוצני; לבושם היחיד היה מין אזור חלציים, שכיסה על מבושיהם. מעל ראשיהם, סודרו שערותיהם באופן יוצא דופן, כאילו כדי לדמותו למעין קסדה. בתוך חגורות העור שלהם היו אלות קטנות או פטישים. הם התקהלו סביב השבויים, מקשקשים וצוחקים, אך הציידים הורו להם לשמור מרחק. פגר החזיר המושחל על המוט נמסר להם לנשיאה.

“מבחינה תרבותית, זוהי חוויה בעלת ערך,” אמר קורדן.

הקרקע התפוררה תחת רגליהם בעת שטיפסו לעבר צוקי הסלעים. לא היה שום עשב שיאחז באדמה. כל צעד היה מאמץ. השבויים התנשפו בכבדות לפני שנעצרו שוב. הם הגיעו אל הצוקים. הם הגיעו למקום יישוב.

בין הבאים והצוקים זרם נחל מהיר, חצוי בגשרון עץ מגושם. בפתחי המערות שבצוק ישבו לוחמים בשלווה וצפו במתרחש. הלוחמים קראו קריאת ברכה לעבר הציידים, ומנהיגם של אלה השיב בתרועת נצחון.

הגשר נשמר על ידי זקיפים ובעזרת תורן מגולף בצורה משוכללת בפרצופי־שדים זה מעל זה, מקבלים את פני הבאים בהעוויות אימתניות. הזקיפים לבשו מסכות דומות, מגולפות בעץ. הם המתינו באורך רוח.

בעת מנוחתם, פנה טאקידו אל קונסטנצה, “קשה לתפוש שזה קורה באמת. מתגלה כאן ליקוי חמור במשטר.”

אמי רובינגר

“מה יהיה עלינו!” נאנחה קונסטנצה. “טיפוסים אלה הינם בלתי אנושיים לחלוטין. לחבוש מסכות… זה אבסורדי ומקומם.”

“אילו ידענו את האמת,” השיב בורק, “היינו ככל הנראה מעריצים את גבורתה של קבוצת פראים זאת. הם צאצאי המתיישבים המקוריים אשר הצליחו לשמור על צלם־אנוש, פחות או יותר, בעוד כל היתר התדרדרו בהדרגה והפכו לבהמות. אלה 1.09 מיליון שנות־א' של מאבק מר להשרדות בחיים! במידה מסויימת אני שמח להיות כאן, כי עבורי סיפורה של ליסנקה II, אם בכלל יסופר אי פעם בשלמות, הינו סיפור מעשה של גבורה, ולא רק של אימה.”

בשבילו היה זה נאום ארוך, אך סיגייק לא הסכימה אף לא למילה אחת.

“להיפך, זהו סיפורו של ניוון,” אמרה. “חשוב עד כמה התקדמנו על כדור הארץ באותו זמן, שלא לדבר על כך שנשארנו בחיים אחר תשע תקופות קרח, ושהפכנו את הבלתי־רציונלי לרציונלי.”

דולציפר נגע בזרועה. “יהיה זה רציונלי לקבל את השקפתו של בורק ושלך כאחת. הבה נשמור על ראש פתוח. עדיין עשויים אנו להימלט. את בעלת אופי חזק, ואת יכולה לעשות זאת. אני מעריץ את אופן דיבורך, אך אני ממליץ על טקט.”

היא שלחה לעברו חיוך מבוייש.

למרות עייפותו, פנה קורדן אל דולציפר, באומרו חדות, “אתה יוצא מתוך הנחה בלתי נכונה בדבר היחסים בינך לבין מילייה סינייק. אנו מודעים היטב לכך שאתה בא מהעיר אירידיום, אך הקרבה שאתה מאמץ לעצמך איננה במקומה. אנא רסן את עצמך.”

דולציפר אמר, “אני מצטער אם זה פוגע בך. יחסי־אנוש אינם דבר הנשמע בצייתנות להחלטותינו. אפילו הביוקום לא עשה אותנו לרציונליים עד כדי כך.”

סיגריק השפילה את ראשה, מודעת לכך שדבריו העלו באופן בלתי צפוי דמעות בעיניה. היא הציצה בגנבה בעמיתיה, המזוהמים והמאוסים, בציידים הזרים, הצבועים כדי להטיל אימה, במסכות העץ של הזקיפים, בנוף החום־צהבהב.

בהתעלמה מקורדן, פנתה אל דולציפר, “פתאום עולים בראשי זכרונות. מדוע עלי להזכר בכך? כמובן שנולדתי בלידה חיצונית. גודלתי עד גיל עשר בבית הילדים בעיר אקראקט כל העת הייתי בצרה. לא היו לי חברים בין כל מאות אחי ואחיותי ללידה. המכשירים נהגו להפחית מדרוגי, ולהעניש אותי. ביליתי שעות ארוכות בבדידות באולמות השינה, במשך היום, מביטה דרך החלון החוצה. בחוץ היה מטע עצי אפרסק עתיקים. אינני יודעת למה אני מספרת לכם כל זאת.”

“ובכן, הבה נגלה למה,” אמר דולציפר, “המשיכי.”

"היה שם פולמוס בנוגע לתכנון הפנימי, כך נראה לי. כך נותרו עצי האפרסק העתיקים מאחורי בית הילדים. העצים המוזנחים היו יפים בעיני. היו שם שתי נשים שעבדו בבית הילדים, נשים ממעמד הפועלים. הן היו גדולות וחסרות צורה. לאחת, זכור לי, היה שיער שחור שהיה קשור ותלוי על גבה כזנב סוס. הן אהבו לטייל במטע הנטוש. פעם זכרתי את שמותיהן. קינאתי בהן. הן טיילו קרוב כל כך זו אל זו, משוחחות, חצי מחייכות. תמיד תמהתי אם היו אחיות, ועל מה שוחחו…

“והן נהגו לעמוד מתחת לעצים, להרים את זרועותיהן השמנות החשופות ולקטוף את הפרות הזהובים, הן נהגו לצבור את הפרות בזרועותיהן ולאכול כשהעסיס זורם על לחייהן, צוחקות. הן לא היו נחמדות, לא ממש – אך עבורי אז, כילדה בודדה, היו כה נחמדות, כה נעימות, נעימות מאד. הן היו מאושרות כל כך, והיתה ביניהן אחווה שכזאת. אתם מבינים את כוונתי?”

“היה עליך לקרוא להן,” אמר דולציפר. “הן היו עשויות לחבב את חברתך. היו נותנו לך אפרסקים.”

“מעולם לא היה בי העוז לקרוא להן. החלון שלי היה סגור תמיד.”

“קשה לבקש דבר שבו אנו רוצים יותר מכל, לא כן?” הוא הביט בה, כמעט בביישנות.

היא בעטה ברגליה באדמה ולא ענתה.

הם עצרו ליד הגשר כדי לאפשר למנהיג הציידים להעביר את שללו רשמית ליד הזקיפים. החזיר המשופר נמסר ראשון. העסקה התנהלה כמו טקס ארוך. מפקד הזקיפים, גבר תקיף בעל רגליים מעוקמות וראש נטוי קדימה מתוך גוף כפוף, הצדיע הצדעת הודייה. המנהיג החזיר לו הצדעה, בנוגעו בגולגולת שעל ראשו. אז האיצו באסירים לחצות את הגשר. הציידים נשארו בצדו האחד, קשוחים ודרוכים. בטקס המסירה ניכרו יסודות של פולחן.

בחצותם את הגשר, הביט סקאידו לאחור ושלח לעבר המנהיג הצדעת פרידה לגלגנית. ראש הציידים לא הגיב.

כך הגיעו אל מרגלות הצוק המתנשא, שפניו היו משופעות בפתחי מערות. מתוך אחד הפתחים פרץ זרם מים שנפל באופן חפשי, ניתז בין הסלעים, והזין את הנהר. סולמות הובילו אל פתחים אחרים. הפעילות היתה מועטה ביותר, להוציא את הזקיפים שבפתחי המערות. באור המאפיר, עשה המקום רושם קודר; בעיני האוטופיסטים, המורגלים לעריהם הפירימידיות החינניות, נראה המקום כמאורת עכברושים שראוי לכלותה.

כבלי השבויים נחתכו. הם הובלו על ידי הזקיפים אל אחד הסולמות. גובהו היה כשבעה מטרים, והוא גנח והתנדנד בעת שטיפסו עליו. שומר שניצב למעלה גרר אותם אחד אחד אל פי המערה.

7

הם הושבו בישיבה שפופה בפתח המערה, כאילו כהכנה להמתנה ארוכה.

הם יכלו להביט אל העולם החיצוני שנותר מאחוריהם. עולם שלא היה נעים ביותר: הנוף השומם היה כעת טעון אפרוריות; היתה זו אותה שעת בין־ערביים, שבה בהירות השמים הדגישה את האפלוליות שהצטברה על האדמה. הציידים שלכדו אותם הורשו לעבור על הגשר. בעת שהתגלגלו לעברו השני, כפופי קומה ובלתי ערניים עוד, הסיר המנהיג את הגולגולת מעל ראשו כדי לשאתה בידו, בעזרת בוהן תקועה באחת מארובות העיניים.

להקת כלבים סיירה למרגלות הצוק; יללותיהם המלנכוליות של היצורים הגבירו את תחושת השממון הכללית.

בכל זאת, עד כמה שהיה הדבר בלתי־נעים, יצר כל זה חלק של עולם, שהיה מוכר לשבויים. בתור שכזה, נראה להם כרצוי ועדיף בהשוואה למאורות האפלות אליהם הובילה המנהרה שבפתחה ישבו. רעשים וריחות חריפים נישאו אליהם ברוח הלחה שנשבה מאותו כיוון, אף אחד מהם לא היה מלבב.

“אין צורך להזכירכם שאנו בצרה צרורה,” אמר קורדן בקול נמוך. “מבלי להיוועץ בי, תקפתם את השומרים, והובסתם באופן בלתי נמנע. התנהגות בלתי ממושמעת שכזו הפחיתה את סיכויינו להגיע לצורה כלשהי של הסכמה עם פראים אלה. מה קיוויתם להשיג – אינני מסוגל לדמיין.”

היה זה הצעיר שבחבורה, יאן טקאידו, אשר ענה לו. “עם כל הכבוד, אוטופיסט קורדן, זוהי בדיוק בעייתך – אי יכולת לדמיין. הדמיון נחוץ כדי לשלוט בעולם החיצוני.” הוא עצם את עיניו בחוזקה בעת שדיבר. “כל אימת שדבר חדש מוצג לפני חושינו, רק בעזרת הדמיון יכולים אנו להעריך לאיזו קבוצה ערכית הוא שייך, ולדרגו בהתאם. אין די בהגיון לבדו, אני מעז לומר שאתה מסכים עמר, צ’ה בורק?”

''אם לומר זאת גלויות, לא," אמר בורק. “אני סבור שיש בך שמץ של שחצנות אינטלקטואלית, חבר, ואינני רואה כיצד יחזיר אותנו הדמיון הביתה.”

“הוא איננו שחצן!” קראה קונסטנצה, תוך שהיא מניחה זרוע מגוננת סביב טקאידו. “גם אם הוא אומר דברים בלתי מחוכמים לפעמים.”

“אולי, אוטופיסט טקאידו, תואיל לדמיין אותנו בחזרה אל מבטחי מלון האחדות,” אמר קורדן בחיוך רפה, כאילו מתוך כאב.

דמיון איננו תחבולה אלא עקרון־חיים," השיב טקאידו, נושך את אצבעותיו. “מה שעלינו לקבוע, כל עוד יש לנו זמן, הוא לאיזו קטגוריה שייכים יצורים אלה.”

“אלה שטויות אינטלקטואליות,” אמר בורק. “זכור את הפתגם העתיק, ‘אין זה משנה אם הדבש אינך סולח לדוב.’ הנקודה היא שהם מחליטים לאיזו קטגוריה שייכים אנו – קטגוריית החלבון, קרוב לוודאי.” הוא נשען על הסלע בשביעות רצון משלב את זרועותיו.

“תשובה תבוסתנית מסוג כזה מוכיחה את טענתי,” אמר טקאידו, גבותיו מתרוצצות מעלה־מטה בעצבנות. “ראייתנו את היצורים האלה היתה אד הוק לאורך כל הדרך. ראשית כחיות, אחר כך כקפיטליסטים, כעת כקניבלים. צר לי שבחרת לא להסכים איתי ולפגוע בי, אוטופיסט בורק, כי הערתי מבוססת, בעצם, על דבר מה שאמרת בעצמך כשחיכינו על הגשר – על כך שסיפורה של ליסנקה II איננו סיפור של תבוסה, אלא אגדת נצחון. אם רק יאפשר לנו דמיוננו להקיף כמה אלפי שנים, אנו עשויים לתפוש שמקומם של יצורים אלה בקטגוריית־על, מעל אלה של החיות, הקפיטליסטים, הקניבלים. קטגוריית־על שאיננה בלתי דומה לשלנו. גם הם לכודים על פני כוכב לכת זר – כוכב שאינו יכול לעולם לחדול מלהיות זר להם או לצאצאיהם, יהיה משך קיומם כאן ארוך ככל שיהיה, כך שאנו יכולים למצוא עניין משותף איתם. לכולנו יש צורך לרדת מליסנקה II. ברגע שנקבע עקרון זה – וחייבת להימצא דרך תקשורת – אנו הופכים מאויבים לבני ברית, ויכולים לשאת ולתת איתם. בתמורה לשחרורנו, יסכים המשטר ליישב את שבטי האנוש של ליסנקה על כדור הארץ.”

סיגייק מחאה כפיים. “היקשים מזהירים. אמרתי שדרוש הגיון.”

“דמיון מזהיר,” אמר קורדך, ותו לא. הורגלנו בכל חיינו למה שאתה מכנה משא ומתן; זהו העקרון המנחה שלנו. האם אתה חושב שברברים אלה, על פני עולמם הבלתי מתפשר, יבינו רעיון שכזה? מסופקני! עבורם עדיפה, ללא ספק, ארוחה מהירה היום, על פני חילוץ בשנה הבאה."

“אתה לא מסכים לשום דבר, אם לא חשבת על כך בעצמך!” אמרה קונסטנצה בכעס.

דולציפר וסיגייק לא נטלו חלק בוויכוח שהתקיים בהמשך. הוא הניח את זרועו על כתפה והיא נשענה כנגד נעימות גופו. כעבור זמן מה, לחש באוזנה, “כאשר תקפנו את הציידים ליד הבריכה, מדוע לא השתמשת באקדח שלך? היית יכולה להרוג את כל החמישה. אני בטוח שהריגה איננה מנוגדת לעקרונותייך, שלא כמו לגבי עקרונותיו של קורדן.”

“כן, הייתי משתמש באקדח,” אמרה בשקט, כך שרק הוא לבדו יכול לשמוע. “אלא שאין הוא ברשותי עוד. וודאי איבדתי אותו – או שמישהו גנב אותו ממני.”

הם ישבו והביטו זה בזו. הוא השפיל את מבטו ראשון, נאנח בעייפות. כשהרים את מבטו שוב, גיחך ואמר, “עצי אפרסק!” – מתוך אפלת המנהרה, צצו שלושה פראים. אחד מהם אסף את פגר החזיר מידי השומרים, העמיסו על כתפיו ונעלם שוב, בגוו כפוף. שני האחרים נשאו אלות שבעזרתן דרבנו את האסירים לקום. הם קדו קידה משונה לפני שביצעו חיפוש על גופם. החיפוש התבצע כלאחר יד.

“אנו מבקשים להופיע בפני הנשיאות שלכם,” אמר קורדן. “אין לנו כל כוונה לפגוע בכם. אתם מבינים?”

השומרים לא הגיבו. הם הצדיעו אל הזקיפים שבפי המנהרה ואותתו לתיירים באלותיהם לצעוד לפניהם אל תוך האפלה. קונסטנצה נצמדה אל טקאידו בלכתם, כי הקרקע תחת רגליהם היתה לחה. טיפות מים קרות טפטפו מתקרת המנהרה והתנפצו על ראשיהם. משטחים של פטריות צמחו על הסלעים שבצידם. הם דשדשו קדימה בחוסר בטחון.

אי שם לפניהם דלק אור עמום. מקרוב יותר נראה הדבר כמנורה מגושמת, עשויית אבן או חימר, שסימנה פנייה חדה של המנהרה. מאחורי הפנייה עמדה גדר־עץ. השער שבמרכזה הוא נעול מבפנים. זקיפים חבושי קסדות התבוננו באסירים בסקרנות מעל במת־עץ שמעבר למחסום. לא נעשתה כל תנועה כדי לפתוח את השער.

“למה אנו מחכים עכשיו?” תבעה סיגייק מהשומר. היא לא קיבלה כל תשובה. אנשי משמר עמדו באדישות, מניחים למים לטפטף על גולגלותיהם ולחייהם.

סיגייק נרעדה. היא היתה עייפה וקפואה. פני־שד פארו את שער הגדר. היא הפנתה את מבטה מהם בתעוב ואמרה קורדן, “מדוע הם אינם עונים לי? יש להם שפה.”

הוא הניח את ידו בחיבה על זרועה. “יש להם הוראות משלהם, יתכן והם מיחסים חשיבות כלשהי להמתנה לפני כניסות, שאין לה כל משמעות עבורנו. אם הורו להם לא לדבר, הם לא מדברים. עם כל הכבוד ללשון, גם את ואני היינו נוהגים כך. כשאני מתבונן ביצורים אלה, אינני יכול שלא להרהר אודות כל הפרדוקס המדהים הזה שבנסיגת מתיישבי ליסנקה הראשונים למיני חיות אלה. אני מאמין שהלשון היא המפתח לתעלומה.”

“מדוע אתה אומר ‘פרדוקס מדהים’? ללא קשר חברתי מעוצב כהלכה, אנשים מתדרדרים. זוהי אמת מוסכמת.”

בעומדם נדחקים זה לזה בחשכה־למחצה, נטתה כל שיחה להפוך לכללית. קונסטנצה, שלא כצפוי, הסכימה עם סיגייק. “בדיוק כך. הארגון אובד, הפרט נשאר. אז באה האנרכיה. גן החיות של ליסנקה יוצר המחשה מושלמת של אמיתות הדוקטרינה של המשטר.”

קורדן הניד בראשו לשלילה. “ללא כוונה לטעון נגד הדוקטרינה, אני חייב לציין כי, ללא ספק, רק על ידי התבססות מחודשת, על ידי יצירת שבטים חדשים, לשונות חדשות, חברות חדשות, התפתח ההומו ספיינס בראשונה. הרשו לי להסביר שנסיגה שכזו מאנושיות לחייתיות, שאנו עדים לה על ליסקנה, עומדת בסתירה לחוק ההתפתחות שנקבע על ידי ק.ו. הונדורס לפני יותר ממאתיים שנה. לכן אני מדבר על פרדוקס.”

הוא הפסיק ואז המשיך, בהיסוס, “בהיותי אמון על ההסברים הרשמיים, כמעט ולא יכולתי להאמין שהמתיישבים יכלו להתנוון לצורות השונות אותן ראינו במו עינינו.”

הם השתתקו, מקשיבים לטפטוף המים על הבוץ שלרגליהם, עד שאמרה קונסטנצה, “האם האמנת, שמה שראית היה מין תכסיס תעמולתי כלשהו?”

טקאידו אמר, “סלחו לי, אך דרכי האבולוציה מובנות היטב. גנים משוכפלים מספקים העתקים עודפים שבהם יכולים להצטבר שינויים. עבור גזע זר שנקלע אל ליסנקה, השינויים היו מהירים מדי, והגזע האנושי הגיב במהירות לברירה הטבעית. היכן הקושי שלך?”

“אה, אבל מה על הברירה החברתית? אותם אנשים שאנו דנים בהם היו אולי קפיטליסטים, אך היה להם ארגון חברתי גבוה למדי, יחסית לתקופה פרה־אוטופית.” קורדן היסס, ואז התפרץ, כאילו החליט שהוא מוכרח לדבר. “דיברנו כל העת באותם בישי־מזל במונחים של תפקוד – כאוכלי חלבון, או קפיטליסטים, או קולוניסטים. אבל משנחתה כאן ספינת החלל שלהם, הם חדלו מלתפקד במובן כזה. הם הפכו פסיביים, ניתנים לעיצוב, מבחינה אבולוציונית. חשופים למלחמת הקיום, הם אולצו על ידי הסטריליות של ליסנקה להתפזר לכל הכיוונים כדי להישרד ולהתקיים על כל מזון אפשרי – לחטט אחר שורשים, לאסוף גרגרים, לחפש חרקים מתחת לאבנים. בראשונה, היו וודאי מלקטים, לא ציידים. אני יכול לתאר לעצמי שלקח להם דור אחד בלבד כדי לסגת לפרימיטיביות מוחלטת. אלה שלא יכלו או לא רצו לסגת – נידונו לאבדון.”

בורק המהם, “או שהיה עליהם להחזיק בספינה ובמצרכיה לעצמם ולהישרד כך.”

“בזבוז משאבים,” אמר דולציפר.

“ככל שהדד מצטמק, יונק התינוק ביתר מרץ,” השיב בורק.

הזקיפים נעלמו מעל הגדר, אך עדיין לא נפתח השער.

המשך – בגיליון הבא.

בתי היפהפיה, תכולת־העיניים ובהירת־השיער, אשר רק אתמול קיבלה את דיפלומת המכללה שלה, בעוד אני מריע ומנופף לה בהתלהבות, משמשת מקור מתמיד למעשיות הקשורות בתגובות לשם משפחתה.

לא מזמן נתקעה במטוס שהמראתו עוכבה ביותר משעתיים. היא לא יכלה לצאת ולטלפן כדי להודיע לי על האיחור, והיא ידעה שציפיתי לצלצול ממנה בשעה מסויימת, כדי לשמוע על בואה בשלום. היא ידעה היטב שאיחור בלתי מוסבר ידאיג אותי, והיתה מוטרדת מכך.

איש עסקים אדיב שישב לידה יצא מכליו כדי להעסיקה בשיחה ערה, בכדי להסיח את דעתה. ולבסוף אף שאל אותה מה עושה אותו אבא (שלשלוות נפשו היא דואגת) למחייתו.

“הוא סופר,” אמרה רובין.

“מה הוא כותב?” שאל איש העסקים.

“ובכן, הוא ידוע בעיקר בזכות המדע הבדיוני שהוא כותב.”

“את מתכוונת לסוג החומר שכותב אסימוב?”

“בדיוק. למעשה, הוא הוא אסימוב.”

סנסציה!

כשנרגעו העניינים, אמר איש־העסקים, “אמרי לי משהו. כיצד ידע אביך, כשהחל לכתוב מדע בדיוני, שההצלחה תאיר לו פנים?” היתה זו שאלה הגיונית מנקודת מבט עסקית. ככלות הכל, אם מאמץ איננו מבטיח הצלחה, אינך מתחיל בו.

– ואבוי, זוהי אותה גישה, בה נוקטים הרבה אנשים ‘מעשיים’ כלפי פרויקטים מדעיים המצריכים כושר חזון וראייה לטווח גדול במקצת מסנטימטר או שניים מקצה אפם. לדוגמה, הרעיון לחפש ציוויליזציות חוץ־ארציות נראה להם ברכה לבטלה, אף כי, כפי שהסברתי בחודש שעבר, אפשר להגיע, באופן לגיטימי, למסקנה שקיימת סבירות טובה למדי לקיומן של 50 מיליון ציוויליזציות טכנולוגיות פה ושם בגלקסיה שלנו.

למען האמת, אין די בטעונים שהבאתי בחודש שעבר, כדי שאוכל להרשות עצמי לגלוג סרקסטי על חשבון המפקפקים בהצלחתו של חיפוש אחר אינטליגנציה חוץ־ארצית. סיימתי את מאמרי במשפט שיש עוד שאלה אחת שלא התחשבתי בה, אך לא אמרתי מה היא אותה שאלה.

הנה היא: “היכן כולם?”

אם קיימות 50 מיליון ציוויליזציות טכנולוגיות מתקדמות משלנו, מדוע לא שמענו מהן דבר? מדוע לא ביקרו אותנו? מדוע הכל שקט כל כך?

הבה ונשקול את התשובות האפשריות לשאלה זו.

1) עלולה להיות שגיאה רצינית בטעונים שהועלו במאמרי הקודם, ויתכן שבכל זאת אין בנמצא כל ציוויליזציות טכנולוגיות מלבד זו של הארץ.

אך היכן עלולה להיות השגיאה? אנו יודעים שקיים מספר אדיר של כוכבים ושחלק ניכר מהם הינם דמויי־שמש. יש לנו סיבה טובה להאמין שמערכות פלנטריות הינן שכיחות, ואם כך, פשוט על סמך סיכויים בלבד, גם מספר נאה של פלנטות דמויות־ארץ. יש לנו סיבה טובה להאמין שחיים הינם התפתחות בלתי נמנעת, ואם כך, מדוע שלא נראה באינטליגנציה ובציוויליזציה התפתחות שכיחה למדי של חיים?

היכן, אם כן, יכולנו לטעות?

אם למרות כל הטיעונים הקולניים הללו, קיימת ציוויליזציה על כדור הארץ בלבד, הרי שחייב להיות דבר מה מאוד בלתי רגיל בכדור הארץ שלא הבאנו אותו בחשבון; תכונה כלשהי שאין סיכוי למצאה על פלנטות אחרות אשר כלפי חוץ נראות כדמויות־ארץ – אבל אם כך, מה זה יכול להיות?

מה בנוגע לירח?

הירח הינו ענק. יש לו מסה של 1/81 ממסת הפלנטה שאותה הוא מקיף. במערכת השמש ישנן חמש פלנטות אחרות בעלות לווינים, אך בכל אחת מהן אותם לווינים הינם זעירים בהשוואה לירח.

המערכת ארץ־ירח הינה למעשה פלנטה כפולה. נראה כאילו נוצרה מהערפילית המקורית סביב גרעין כפול, בעוד שכל יתר הפלנטות נוצרו סביב גרעין בודד בצרוף שאריות בלתי משמעותיות שהתקרשו בשוליים.

האם הגרעין הכפול הינו נדיר כל כך עד שלמעשה אין הוא קורה לעולם¹ והאם הוא תורם, איכשהו, לעשייתה של הארץ לכוכב־לכת מקיים חיים?

ככלות הכל, לנוגה יש בערך אותו גודל, מסה, צפיפות והרכב² כמו לכדור הארץ, ובכל זאת סביבתו עויינת לחיים כפי שאנו מכירים אותם – ואין לו לווין.

הירח – האם הוא האחראי להתפתחות חיי היבשה?

האם פרושו של דבר הוא, שכל אותן מאה מיליון פלנטות דמויות־ארץ שאת קיומן הינחנו בחודש שעבר הינן בעצם פלנטות דמויות־נוגה, ושרק כדור הארץ שלנו, האחד והיחיד, הינו דמוי־ארץ ויכול לקיים חיים? אם כך, מערכת הטעונים של החודש שעבר מתמוטטת.

אך מדוע שנחשוב, שרק יצירה של ירח יכולה להפוך את נוגה לארץ? למעשה, הגיוני יותר לשער שנוגה עויין יותר לחיים בגלל קרבתו הרבה אל השמש.

אין אפילו בטחון, שהירח נוצר מאותו ענן אבק שממנו נוצרה הארץ. יתכן שהארץ החלה את דרכה כפלנטה בודדה. יתכן שהירח נוצר גם כפלנטה בודדה, שנלכדה אולי על ידי כדור־הארץ – אולי בשלב מאוחר של חייו.

ככלות הכל, לירח צפיפות של שלוש חמישיות בלבד מזו של הארץ, והוא חסר גרעין מתכתי. הוא דומה הרבה יותר למאדים, במובן זה, מאשר לארץ, כך שאולי הוא נוצר מחלקו של המאדים בענן המקורי.

כמו כן הוא נעדר את היסודות הנדיפים יותר, ומצויים בו חומרים זגוגיים, שנוצרו מסלעים שניתכו והתמצקו מחדש, למרות שחומרים אלה נדירים על כדור הארץ – ייתכן שהיה חשוף לחומו של מרקורי (כוכב־חמה) בזמן כלשהו בעברו.

צילום שממת המאדים (צולם ע"י ‘וויקינג 1’): עולם ללא חיים?

אולי היה לירח, במקור, מסלול אקסצנטרי כזה שבחלקו התקרב הירח אל השמש כמו מרקורי, ובחלקו התרחק ממנה כמו המאדים. ואז, בזמן מסויים, הודות לתחבולה ערמומית של מכניקת גרמי־שמים, כדור הארץ לכד אותו.

האם זה מה שעשה את ההבדל? האם ידוע על מהפכה חדה בהתפתחות כדור הארץ שהתרחשה בשלב מאוחר יותר של ההיסטוריה שלו?

מה בנוגע להתפתחותם של חיי היבשה? חיים באוקיאנוס החלו כחצי ביליון³ שנים אחרי שנוצר כדור הארץ, אך חיי היבשה הופיעו 4.2 ביליון שנים מאוחר יותר. מדוע היתה המתנה של 3.7 ביליון שנים?

אולי הגיאות הינה סוד החיים היבשתיים. העליה המחזורית של פני הים בחופים, בעת גאות ושפל, יכולה היתה להביא עימה חיים. היא יכלה להשאיר מאחוריה בריכות מיים, שבהן הצליחו לפרוח צורות חיים מסויימות. היו אולי חולות ספוגי מים שהתאימו לצורות־חיים. תהליך הסתגלות עשוי היה לאפשר לצורות־חיים שונות לעמוד במידה מסויימת של יובש בין גיאות לגיאות. הן היו עשויות לזחול הלאה והלאה במעלה החוף עד שלבסוף התאפשרו חיים ללא טבילה כלשהי במים.

לכדור־הארץ מחוסר ירח, לעומת זאת, היתה יכולה להיות רק גאות חלשה הודות לשמש – שליש מגודלה של זו שיש לנו כעת. דבר זה עלול היה להיות בלתי מספיק לתחילתם של חיי־יבשה.

אבל, אם אכן נלכד הירח לפני 400 מיליון שנה, גלי הגאות התעצמו פתאום. למעשה, לבטח היו גדולים יותר מאשר כיום. פעולת הגיאות מאיטה את מהירות סיבוב כדור הארץ ומרחיקה את הירח ממנו. אם נחשב לאחור על פי המצב של היום, נוכל להראות שלפני 400 מיליון שנים היום נמשך רק כ־21.8 שעות ושמרחק הירח מהארץ היה רק 320,000 ק"מ.

הירח הקרוב יותר יצר גלי גאות הגבוהים פי 1.7 מאלה של היום, ואלה נעו מעלה ומטה בחופים במהירות הגדולה בעשרה אחוז מהנוכחית, עקב היום הקצר יותר.

מחיי־ים לחיי־יבשה – ציור של רנה מגריט

היינו יכולים להסיק, אם כן, שמה שאפשר את חיי היבשה היו גלי הגיאות שנגרמו על ידי הלווין הגדול שנלכד.

אנו יכולים גם לטעון שרק על היבשה יכולים החיים לפתח חוש ראייה לטווח רחוק ואת האברים המניפולטיביים המאפשרים את קיומם של מוח גדול ואינטליגנציה גבוהה.⁴ ומה שחשוב יותר, רק על היבשה, ובאוויר החופשי, תיתכן בעירת אש, והשליטה באש היא היא תחילתה של טכנולוגיה גבוהה.

לאור זאת, אם כוכב לכת דמוי־ארץ אינו לוכד לו לווין גדול (והסיכויים לכך הינם קטנים כל כך עד כי איש לא הסביר עד כה איך הצליח כדור הארץ לעשות זאת), הרי שלכל היותר יוכל לקוות לחיי־ים. פרושו של דבר יהיה שאף כי פלנטות־מקיימות־חיים הינן שכיחות כפי שהערכתי בפרק הקודם, הרי שפלנטות מקיימות־ציוויליזציה הינן נדירות במידה קיצונית, ועלול אף להיות שכדור הארץ הינו היחיד בכל הגלקסיה. אך גם זה איננו טעון מוחץ. אין אנו בטוחים כלל שהירח נלכד. יותר מזה, יתכן שהגיאות אינה הגורם המכריע בהתפתחותם של חיי־יבשה. הרבה יותר משכנע לטעון שהיבשה הפכה לכשירה לחיים רק אחרי שכמות מספקת של חמצן חפשי נפלטה לאטמוספרה על ידי אורגניזמים פוטוסינטטיים, ואפשרה את קיומה של שכבת אוזון באטמוספרה העליונה, וזו חסמה את הקרינה האולטרה־סגולה הקטלנית של השמש. עד שזה קרה, היו חיי־הים מוגנים על ידי שכבת המים העליונה, אך לחיי היבשה לא היתה הגנה כלל.

כתוצאה מכך, יתכן שהירח לא היה חיוני לא להיווצרות החיים בכלל, ולא להיווצרות חיי־יבשה בפרט. יתרה מזאת – אינני רואה שכדור הארץ מיוחד בעצם מהותו בכל צורה שהיא פרט להיותו בעל לווין גדול באופן יוצא מגדר הרגיל. לכן, עדיין עלינו לקבוע, שחמישים מיליון ציוויליזציות חוץ־ארציות החלו את קיומן בגלקסיה שלנו.

2) רגע אחד! הן ‘החלו את קיומן…’ מי אומר שהן עדיין קיימות?

נניח שכל ציוויליזציה המתחילה את קיומה, מחזיקה מעמד במשך תקופה קצרה יחסית, ואז מקיץ עליה הקץ. פרוש הדבר שאילו יכולנו לבחון את כל הפלנטות דמויות־ארץ שבגלקסיה היינו עשויים לגלות שעל מספר ניכר מהן טרם קמו ציוויליזציות, ועל מספר גדול עוד יותר, הציוויליזציות קמו והושמדו כבר. רק על פלנטות מעטות נמצא שהציוויליזציה קמה לפני זמן קצר דיו, שעוד לא הספיק לה בכדי להתחסל.

ככל שמשך קיומה הממוצע של ציוויליזציה הוא קצר יותר, כך הסיכויים קטנים יותר להיתקל בעולם שבו הציוויליזציה באה וטרם הסתלקה, וכך מעטות יותר הציוויליזציות הקיימות ברגע זה – או בכל רגע אחר בתולדות הגלקסיה.

האם יתכן, אם כך, שהציוויליזציות מגבילות את משך קיומן בעצמן ושהסיבה לכך שאף לא אחת מהן ביקרה אותנו היא, שאף אחת מהן לא המשיכה להתקיים זמן ארוך דיו כדי לאפשר ביקור שכזה?

אך מדוע מינים, האינטליגנטיים דיים בכדי ליצור ציוויליזציה, לא יהיו אינטליגנטיים דיים כדי להישרד בחיים?

אם לשפוט לפי נסיונו של המין היחיד המוכר לנו – זה שלנו עצמנו – נוכל לטעון, שהיותה של האינטליגנציה הגבוהה ברשותו של מין זה, פרושה כושר תחזית וזכרון. אנו יכולים לחזות את האפשרות של סבל ומחסור, ואנו מסוגלים לזכור שהיינו חשופים לסבל ומחסור. לכן אנו מתחרים ביתר אלימות והתמדה ממינים נבונים פחות על אובייקטים נדירים החיוניים לנו, ואם אנו מובסים, מן הסתם אנו משחרים לנקמה יותר מהם. אין זה מפני היותנו גרועים יותר ממינים אחרים; אנו פשוט אינטליגנטיים יותר.

אלימות וחרחור־ריב באים, אם כן, עם הטריטוריה, וכשהאינטליגנציה מכפילה את הכוח העומד לרשותו של מין אינטליגנטי, הופכת האלימות בהתמדה לקטלנית יותר ויותר. לבסוף, באה העת בה כלי נשקו של המין האינטליגנטי הינם בעלי עוצמה רבה והרסנית כל כך עד שהם עולים על יכולתו של המין להתאושש ולבנות את עצמו מחדש – ובא הקץ על הציוויליזציה. אפילו אם, זמן רב אחר כך, המין משקם את עצמו או שמופיע מין אינטליגנטי חדש לחלוטין, בסופו של דבר שוב תבוא ההתאבדות.

ההומו־ספיינס הופיע על כוכב־לכת זה לפני כ־600,000 שנים, וייתכן שבתור ציוויליזציה הוא נמצא כעת בנקודת ההתחסלות. אם נניח שהשמש תקיים את כדור הארץ בתור מקום כשיר לחיים במשך זמן כולל של 12 ביליון שנים, הרי שהאנושות תתקיים במשך 1/20,000 ממשך חיי כדור הארץ.

אם יש מאה מיליון פלנטות דמויות־ארץ בגלקסיה, כפי שטענתי בחודש שעבר, ואם ההיסטוריה שלנו טיפוסית למין אינטליגנטי בדרך כלל, אזי רק על 5000 מהן קיים מין אינטליגנטי בעל יכולת לבנות ציוויליזציה שטרם הספיקה להתאבד – ואף אחת מאלה איננה מפותחת יותר מאיתנו, אחרת היו כבר מתחסלות.

לפי קו מחשבה זה, אין פלא שלא זכינו לביקורי אינטליגנציות חוץ־ארציות.

אנו יכולים, במובן קטלני במיוחד, להשתמש בטיעון במהופך:

א) לבטח קיימות אינטליגנציות חוץ־ארציות רבות שהקימו ציוויליזציה, כפי שהיסקנו בחודש שעבר. ב) אף אחת לא באה לבקר אותנו. ג) לפיכך, כולן השמידו את עצמן לפני שהשיגו את היכולת לבקרנו, וגם לנו אין סיכוי למנוע את השמדתנו העצמית.

– אך כיצד נוכל להיות בטוחים שנסיוננו שלנו הוא טיפוסי לעשרות מיליוני מינים אחרים? האין זה אפשרי שלפחות מינים אחדים עשויים להשתמש באינטליגנציה הקולקטיבית שלהם כדי לחזות את ההתאבדות ולווסת את התנהגותם בהתאם? האין זה אפשרי שאפילו אנו עצמנו נוכל עוד לעשות זאת?

מסתרי האינסוף – גרנדוויל, 1844

נניח, למשל, שיש סיכוי של אחת לעשר שנשתף פעולה לנוכח סכנת הכלייה, ננסה לפתור את בעיותינו, נגביל את הילודה, נשמר את משאבינו, נציל את העולם מזיהום, וכו'. אז אולי נישרד בתור ציוויליזציה, אף כי במחיר יקר, ולבסוף נשקם את הנזקים שנעשו ונתקדם מכאן ואילך, אולי לנצח נצחים, על בסיס חדש וטוב יותר.

במקרה זה נוכל לטעון שאחת מכל עשר ציוויליזציות חוץ־ארציות תישרד ותמשיך להתקיים לאורך זמן.

היינו יכולים לקבוע, איפוא, שמתוך 50 מיליון הציוויליזציות החוץ־ארציות שנוצרו, 5 מיליון יאריכו ימים.

במילים אחרות, אפילו הערכה פסימיסטית בדבר עתידנו שלנו אינה מוציאה מכלל אפשרות שישנן מיליוני אינטליגנציות חוץ־ארציות הקיימות כעת, וכל אחת מהן מתקדמת בהרבה מאיתנו מבחינה טכנולוגית.

זה מחזיר אותנו לשאלה המקורית. היכן כולם?

3) עלול להיות שאין בנמצא כל דרך מעשית לבקר אותנו.

אם יש, נאמר, 5,000,000 ציוויליזציות מאריכות־ימים בגלקסיה בזה הרגע, משמע שבערך 1 מכל 30,000 כוכבים מקרין את אורו על ציוויליזציה מאריכת־ימים. באזורי הגלקסיה, שבהם יש סיכוי לקיומן של הללו, המרחק הממוצע המפריד בין הכוכבים הינו 9.2 שנות־אור. המרחק הממוצע המפריד בין הציוויליזציות הוא, איפוא, 9.2 כפול שורש מעוקב מ־30,000, דהיינו 285 שנות־אור.

אם נקח 285 שנות־אור כמרחק הסביר ביותר אפילו אל הציוויליזציה החוץ־ארצית הקרובה ביותר, תוכלו לראות שלבקר אותנו זו עבודה לא קלה כלל.

ככלות הכל, עד כמה שיודעים אנו היום, מהירות האור הינה הגבול המוחלט ככל הנוגע למהירות של תחבורה או תקשורת. מסע הלוך־חזור מציוויליזציה אחת לשכנתה, בתוספת הזמן הדרוש להאצה והאטה יהיה בוודאי אלף שנים, במקרה הטוב ביותר.

אפילו אם אין זה עניין של מסע, אלא תקשורת רדיו או דומה לה, פרק הזמן הדרוש לכל החלפת מידע בין שתי ציוויליזציות שכנות יהיה, בממוצע, 570 שנים, ואפשר בהחלט לראות בכך יותר צרות ממה שזה שווה.

יש לציין שנשמעו ספקולציות שניתן לעקוף את מגבלת מהירות האור על ידי שימוש בטכיונים או בחורים שחורים, אך דברים אלה הינם ספקולטיביים לחלוטין, ויש פיתוי עז להניח שבעוד שמיליוני ציוויליזציות חוץ־ארציות עשויות להתקיים, כל אחת מהן עלולה להיות מוגבלת, הן על ידי חוקי הטבע והן מרצונה, למערכת הפלנטרית שלה.

למעשה, נוכל שוב לטעון במהופך: א) קיימות ללא ספק מיליוני ציוויליזציות מאריכות־ימים בגלקסיה. ב) אף אחת מהן לא ביקרה אותנו מעולם. ג) מהירות האור הינה גבול מוחלט שאי אפשר לעקפו לעולם.

אך בכל זאת יקשה עלי לענות לכל מי שיטען שאולי יש בכוחה של ציוויליזציה מתקדמת למצוא תשובה לבעיית המגבלה של מהירות האור. זה שאנחנו איננו יודעים את התשובה, לא אומר דבר. חברה פרימיטיבית השוקלת אפשרות של תקשורת עם חברה אחרת המרוחקת ממנה אלפי קילומטרים, עשויה לחשב בזהירות את כושר הסיבולת של הרצים ואת הזמן שיקח להשלים את הריצה הלוך־חזור; הם עשויים לשקול את עוצמת הקול שתדרש מהתופים כדי שאותותיהם ישמעו במרחק רב; והם עשויים להגיע למסקנה שאין כל דרך מעשית, ולו בתאוריה, שבאמצעותה ניתן להקים קשר שכזה. הם לעולם לא יחשבו על מטוסי סילון או רדיו.

טוב, אז נניח שטכנולוגיות מתקדמות מסוגלות לעשות בנקל את מה שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין, ושמסעות בין הכוכבים אינם טרחה בשבילם ואף אינם יקרים מדי.

אז איפה כולם?

אפשר לטעון, שכאשר האינטליגנציות יוצאות מתחומי המערכות הפלנטריות שלהן, הן נלחמות זו בזו עד להשמדה הדדית.

זה לא נראה סביר. אם הן שוחרות־מלחמה עד כדי כך, לא היו נשרדות עד לשלב של מסע בינכוכבי. ואם הצליחו להתקיים עד לשלב זה למרות היותן שוחרות־מלחמה, אזי סביר שהטכנולוגיה העליונה והמתקדמת ביותר תשמיד את כל יתר הציוויליזציות הנובטות, תיישב את כל הפלנטות המתאימות ותקום אימפרייה גלקטית של מין אחד.

עולם אחר – מ.ק. אשר

עצם העובדה שאנו נמצאים כאן, מתפתחים ללא התערבות חיצונית, מצביעה על כך שאין בנמצא ‘ציוויליזציה כובשת מהירה־מן־האור’ שכזו.

אולי, אם כן, הם פשוט לא מצאו את כדור הארץ עדיין. ככלות הכל, היקום הינו עצום.

גם זה אינו סביר. הגלקסיה הינה בת 15 ביליון שנים, והציוויליזציות הטכנולוגיות הוותיקות ביותר עשויות להיות בנות 10 ביליון שנים. ב־10 ביליון שנה אפשר להספיק לחקור כל כוכב דמוי־שמש שבגלקסיה. הסיכוי לכך שיחטיאו אפילו אחד, אינו ראוי להתייחסות.

אם כך, יתכן שהאינטליגנציות החוץ־ארציות הינן יצורים הומניים, שוחרי־שלום ומעריכי־חיים, ואינם נלחמים זה בזה. אולי הם יודעים על קיומנו ונמנעים מלהתערב בחיינו בכוונה תחילה, כדי שנוכל להתפתח באופן חופשי, ובזמן הנכון להצטרף אל הפדרציה הגלקטית?

עבורי, זוהי התשובה האפשרית המושכת ביותר לבעיית העדר הביקורים, ומאותה סיבה עצמה, יתכן שאני רואה רק מהרהורי ליבי.

נזכיר, בכל אופן, נקודה אחת אחרונה. אולי כל הטעון מופרך מעיקרו וכי נציגי ציוויליזציות חוץ־ארציות כן ביקרו אותנו בעבר, כפי שטוען פון דניקן, והם ממשיכים לבקרנו בהווה כפי שטוענים חסידי הצלחות המעופפות.

אינני אומר שזה בלתי מתקבל על הדעת, אך פיסות ה’הוכחות' האוויליות המוצגות על ידי החסידים השוטים של מבקרים־מהחלל הינן, לפחות עד עתה, לגמרי בלתי ראויות להתייחסות.

תחושתי האישית, כשאני עובר על רשימת האפשרויות, היא שהתשובה הסבירה ביותר היא קיומו הבלתי מעורער של גבול מהירות־האור. אני חושד שהגלקסיה מלאה בציוויליזציות מתקדמות, אך מבודדות זו מזו.

אך האם יכולים אנו להקים לפחות סוג כלשהו של מגע?

אם ביקורים אינם באים בחשבון, ואם חילופי מידע סדירים ואינטימיים אינם צפויים, הרי שמגעים בודדים עשויים להתאפשר מפעם לפעם. זה יכול להיות פשוט משהו שיגרום להם לדעת שאנחנו קיימים כאן; או משהו שיגרום לנו לגלות שהם קיימים שם. ואולי לא יותר מכך. רק ‘הלו!’ בכל כיוון.

מדוע?

אנו עשויים לרצות להסב את תשומת ליבם אלינו פשוט מתוך גאווה. אתה, בתור פרט, עשוי לרצות שהעולם ידע שאתה קיים. כך אנו, בתור מין, עשויים לרצות שהגלקסיה תדע על קיומנו.

אנו יכולים לעשות זאת על ידי משלוח הודעה חומרית. בעצם, כבר עשינו זאת. בשלישי במרץ 1972 שוגרה החללית פיוניר 10. מטרתה הראשונה היתה לחלוף בקרבת צדק (יופיטר) ולחקור אותו – והדבר נעשה, בהצלחה רבה, בדצמבר 1973. החללית צברה אנרגיה בהקיפה את צדק, ואחר כך המשיכה לעבור דרך האזורים החיצוניים של מערכת השמש. ב־1984 היא תגלוש דרך מסלול של פלוטו אל תוך מעמקי החלל הבינכוכבי שמחוץ למערכת השמש.

לחללית מחוברת לוחית אלומיניום מצופה זהב, בגודל של 15 על 22 ס"מ, ועליה ציור של זוג יצורי־אנוש וכן אינפורמציה, שפיענוחה יצביע על המערכת הפלנטרית שממה באה ועל הזמן שבו שוגרה. ב־1973 נשלחה לוחית זהה עם שיגור פיוניר 11, וב־1977 נשלחה תשדורת ארצית אל מעמקי החלל.

אין אלה אמצעי תקשורת יעילים במיוחד. לפיוניר 10, למשל, היה לוקח כ־80,000 שנים להגיע לכוכב אלפא־צנטאורי, אילו כוונה לעברו, אך היא לא כוונה לשם. למעשה, פיוניר 10 לא תגיע אל קרבת כוכב־שבת כלשהו שאנו יכולים לראותו, קרבה מספקת כדי להיכנס לתוך מערכתו הפלנטרית, במשך 10 ביליון שנים לפחות. לפיכך הסיכויים הם אפסיים לחלוטין שמישהו יתקל בהודעות הללו במשך ימי חיי האנושות.

אך למה לשלוח עצמים חומריים, אם אפשר לשלוח קרינה? אנו יכולים לשגר אולומת קרני לייזר או מיקרוגלים, ולכוון אותה הישר לעבר כוכבים שבמערכותיהם הפלנטריות אנו מאמינים שקיימות אולי ציוויליזציות מתקדמות. קרינה כזו תגיע לאלפא־צנטאורי כעבור 4.4 שנים בלבד, ולא 80,000 שנים, והדבר יהיה גם קל וזול בהרבה.

אבל מדוע לשגר אלומה כזו באופן עיוור?

מדוע שלא נאזין קודם, לפני שננסה לצעוק? ציוויליזציות אחרות, מתקדמות יותר מאתנו, היו יכולות לשגר אותות יעילים יותר משלנו. אם כן, מדוע לא לנסות לגלות את קיומה ומיקומה המדוייק של אינטליגנציה חוץ־ארצית ספציפית, ואז לשדר את המסר לאותו מקום.

האם תהיה לנו בכלל תועלת מגילוי אינטליגנציה חוץ־ארצית כלשהי?

אני סבור שכן. הרשו לי לתת לכם דוגמה אחת של תועלת אפשרית. עצם העובדה שקיימת ציוויליזציה כזו ובייחוד אם נגלה שהיא מתקדמת בהרבה מזו שלנו, תוכיח לנו שניתן לפתח ציוויליזציה מתקדמת מבלי להתאבד. אני, לפחות, אתמוגג מנחת לדעת זאת.

אך נניח שלא נצליח. האם זה ילמד אותנו שאכן כל הטכנולוגיות המתקדמות מאבדות עצמן לדעת?

לא בהכרח. פרוש הדבר עשוי להיות שפשוט לא פיתחנו אמצעי קליטה רגישים מספיק, או שאיננו מצותתים ל’חור־המנעול' הנכון, או שאנו מקבלים את ההודעה מבלי להבחין בכך, כי איננו די אינטלגנטיים או מתקדמים.

עלול להיות, איפוא, שגם אם נבנה אמצעים משוכללים ומתוחכמים מאד, ונשקיע בכך הון־עתק, לא נצליח לגלות אותות מציוויליזציות חוץ־ארציות. למעשה הסבירות לאי־הצלחה הרבה יותר גבוהה מזו שיש להצלחה.

אותו איש־עסקים שהזכרתי בהקדמתי עלול לנוד בראשו לשמע דברים אלה. איך ייתכן להתחיל במשימה שכזאת מבלי להיות בטוחים מראש שהדבר יצליח?

התשובה על כך היא, שמבחינה אחת לא נוכל להיכשל. אפילו אם לא נגלה כל איתותים של חיים חוץ־ארציים, לבטח ילקטו עבורנו מהשמיים מערכות הגילוי המשוכללות שנבנה המון מידע אחר – ובזאת תהא רק ברכה.

לשירה טמיר, תל־אביבית בת 18, ראוי אולי התואר ‘קוראת־הכבוד’ של ‘פנטסיה 2000’, שכן היא הראשונה שהזדרזה לשלוח מכתב ל’מעריב' ולהתעניין מתי סוף סוף ייצא הירחון, מיד לאחר ששמנו הוזכר בעיתונות (כחודש לפני צאת הגליון הראשון). מסתבר שנוסף על היותה קוראת מד"ב מושבעת, אין היא קוטלת קנים אף בכתיבה, והנה הראייה…

* * *

ד"ר אייפ ברגנם נעמד לפני דלת ביתו. העין האלקטרונית זיהתה אותו והדלת נפתחה. פטי, חיית־השעשועים שלו, באה לקראתו במרוצה כשהיא מציפה אותו בשטף הברות מאושר.

– יום קשה, פטי. – אמר לה. היא קלטה את הדגמים המשתנים של אצבעותיו הגמישות (כל העשרים, כמובן), ואת הבעות פניו וצווחה באהדה.

– פטי לחבק – אמרה. הוא לא שמע אותה. תמיד כשהיה עייף התקשה לעקוב אחר שפת העיוורים, שרק בה יכלה לבטא את עצמה. אולי באמת צדקו עמיתיו, והניסוי שלו היה שטות. אם דבר כה פשוט כעייפות פיזית מסוגל להפריע להבנתו עד כדי כך… שפה מן הראוי שתהיה משהו אוטומאטי, לא מודע, שאין צורך להתרכז כדי להבינו.

הוא נאנח, הביט לתוך הפנים הקרחים שהיוו קריקטורה נוגעת ללב של פני קוף, ספג לתוכו את החיבה שבעינים הכחולות, המוזרות.

– לפחות (הלגאטו שבו הדגיש את התנועה הרחבה באגודלו ביטא קדרות אירונית) את חכמה יותר מכמה וכמה קופים שאני מכיר. – הקלישאה האהובה עליו שיפרה במקצת את הרגשתו, למרות שהיה מודע לקטנוניות הילדותית בה. בסופו של דבר, האנושית היתה כבר בת תשע – כמעט בבגרות מלאה – ואוצר המלים שלה כלל אך מעט יותר ממאתיים ביטויים. במשך ימי חייה, העשוים להגיע עד לכשלושים שנה, אולי תוסיף לרשימה עוד כמה עשרות מלים, אך לא יותר מכן. הרי, הרהר בעגמומיות, היה זה אחד הטיעונים של הממונה עליו. הוא נאנח שנית כשנזכר בהטפה שספג מפרופ' גולדמל רק שעתיים קודם לכן.

– למה אתה לא יכול להבין זאת! – ריצדו בזעם אצבעותיה של הפסיכיאטרית הראשית של המכון לטיפול בהפרעות פסיכוטיות ע"ש אדה פרוט – זו הבעיה החשובה ביותר הניצבת בפנינו – (הוא נאנח והכין את עצמו להרצאה המוכרת) – רק לפני עשרים שנה היה אחוז הפסיכוטים באוכלוסית העולם 1% – וגם זה כלל כמה מליונים. אולם בשנתיים האחרונות עלה מספרם ל־32% – ועדין הוא נמצא בעליה מתמדת! הם לא מסוגלים לעמוד בקצב החיים, הגובר יותר ויותר עם הזמן – והם נושרים. נגמרים. אנו ניצבים בפני עשרות מליונים, מהמיטב שבמוחותינו, שהפכו לצמחים. לא מתוך פגם אורגני או פיזי, אלא משום שאיבדו את כוח רצונם ויכולת עמידתם בעומס. לעולם אינך יכול לדעת למי זה עומד לקרות – הם נורמליים לחלוטין, עד שבא המשבר והם פשוט כבים כמו נורה. אתה, אני, כל אחד מאתנו – כל אחד מאתנו, אפילו כאן במכון – עלול להיות הבא בתור – ואתה משתעשע לך עם אנושית ארורה!

לא בדיוק משתעשע, הרהר אייפ במרירות, לא בדיוק משתעשע. מייג הבין זאת אף הוא. אך אפילו הוא, חברו הטוב ביותר, למרות שהבין את מניעיו, לא השתתף ברגשותיו. הנה, מה היה זה שאמר לו מאוחר יותר באותו יום עצמו, מעל לספל קפה?

– הצרה אתך, אייפ, שאתה קורא יותר מדי מדע בדיוני. נדמה לך שאתה עם האנושית שלך תצילו יום אחד את העולם, כשהציוויליזציה הקופית תחרב והאנושים יתחילו הכל מחדש. כמו בסיפורים. וחוץ מזה אתה דארפיניסט ארור.

– זה לא שייך – מחה השני בלב ולב.

– זה שייך ועוד איך. במעמקי לבך – למרות שאולי לא תודה בזה – במעמקי לבך אתה מרגיש, שהגיע זמנו של הגזע הקופי לרדת מעל במת ההיסטוריה, ולאפשר לגזע האנושי לתפוס את מקומו ולהתחיל הכל מחדש. מאבק האבולוציה האינסופי, ושטויות נוספות ממין זה. אייפ, הגיע הזמן שתתבגר כבר.

כאשר נזכר בשיחה הזאת, הגיע ד"ר אייפ ברגנם להחלטה. הוא היה מודע לחוסר האונים הפאתטי של מאמציו של מדען אחד בלבד. הוא גם ידע שייאלץ לעבוד במחתרת, ושזמנו יהיה מוגבל מאד. יהיה עליו להאבק כנגד מוחו שלו, המתקומם נגד שפת קול אבסורדית זו, בה המלים מורכבות מצלילים. למרות כל זאת, חלפו דבריו של מייג נגד עיני רוחו, והוא היה מודע לכך, שלמרות שנאמרו בלעג, היתה כל מלה שבהם אמת צרופה.

הוא הדף את פטי מעל ברכיו וקם בהחלטיות. גרונו, לשונו, שפתיו וחיכו, נאבקו כדי לעצב את ההברות המסורבלות שביטאו: “פטי, ללמוד!”

ד"ר אייב ברגמן נעמד לפני דלת ביתו. העין האלקטרונית זיהתה אותו והדלת נפתחה. בת', קופת השעשועים שלו, באה לקראתו במרוצה כשהיא מציפה אותו בשטף תנועות ידים מאושר.

קשה להשאר אדיש לנוכח מבול של מהדורות מקומיות של ספרי מד“ב אשר הציף אותנו בשבועות האחרונים. התגובה המתבקשת היתה לחנוך מעל דפי “פנטסיה 2000” את מדור הספרות שלנו שבו נסקור מדי פעם (ואנו מקווים שיופיעו ספרים בכמות שתאפשר לנו לעשות זאת לעיתים קרובות מאוד) יצירה אחת או יותר מבין אלה שראו אור בלשון הקודש. ומה יאה יותר לפתיחת מדור זה מאשר סקירתה של 'הקלאסיקה של המד”ב?' ומה יכול להחשב לקלאסי יותר מאשר יצירתו של רוברט היינלין, ‘השליטים?’¹

היינלין, יליד 1907, הנמנה עם דור המייסדים (אולי – ‘דור הנפילים’) של הז’אנר, החל את דרכו כמהנדס (אם כי מאז ומתמיד שאף להיות אסטרונום), ורק לאחר פרישתו משירות בצבא ארה“ב מפאת מחלה, החל להשתעשע בכתיבת ספרות מד”ב. את סיפורו הראשון פרסם כבר ב־1939 ומאז הוא ממשיך בנאמנות במסורת זו, אם כי בשלב מאוחר יותר עבר גם לכתיבת

ספרים. המאפיין הבולט ביותר ביצירתו של היינלין הוא כתיבתו הקולחת והסוחפת, והעובדה שהוא מצליח להכניס את הקורא אל תוך עולם העתיד בטבעיות מדהימה – הצלחה שהיא תולדה של הטכניקה המיוחדת בה נוקט היינלין, ואשר הוגדרה על ידי הסופר סם מוסקוביץ' כטכניקה של ‘לקיחת העתיד כדבר מובן מאליו’ ותיאור גיבורים המתפקדים בטבעיות בסביבה עתידית־בדיונית. את הסגנון השוטף והבהיר, אשר מצליח לרתק את הקורא, אפשר אולי לתלות בסיבה אחרת, במניעיו של היינלין, המעיד על עצמו: “אני מכחיש כל כוונה לנבא; כתבתי את ספורי לשם מטרה אחת ויחידה – להרוויח כסף כדי שאוכל לשלם את המשכנתא ובכוונה אחת ויחידה – לשעשע את הקורא.” כפי הנראה הצליח היינלין לממש את כוונתו ולהשיג את מטרתו.

ספרו של היינלין המונח עתה לפנינו, אינו נמנה עם השמנת שביצירותיו, ושמו לא ייזכר בין היצירות המפארות את דפי הספרים הסוקרים את התפתחותו ההסטורית של המד“ב, או המנתחים את טיבו. בעצם לא קשה להבין עובדה זו, שכן זה אינו ספר מן הסוג אשר לא מאבד את טריותו וחיוניותו עם חלוף השנים, היצירה נכתבה על רקע אוירה מאוד מסוימת של סוף שנות השלושים־תחילת שנות הארבעים של המאה, אוירה שהינה תערובת של שגעון הצלחות המעופפות מחד גיסא, ושל תסביק הפלישה והפחד המיסטי מפני יצורים זרים ומוזרים הפולשים ומשתלטים עלינו או משמידים אותנו מאידך גיסא. מכל מקום, ברור שכיום לא יימצא סופר מד”ב אשר יכתוב יצירה מן הסוג הזה, ובכך יש טעם לפגם כשמדובר ביצירה ספרותית חשובה, האמורה להיות בת־אלמוות. סיבה אחרת לחוסר ההערכה לו זוכה הספר – על אף היותו מרתק ומהנה – במבט ראשון אין בו כל מסר אותו אנו נוהגים לחפש בין השורות (ולעיתים בתוכן ממש) של ספר מד"ב פרי עטו של סופר ‘מכובד’. למראית עין מתגלה בפנינו סיפור שגיבוריו אינם אלא חברי יחידת ביון אמריקאית סודית ביותר, והם אשר יוצאים בעקבות הטפילים המסתוריים שפלשו מן החלל החיצון ומאיימים להשתלט על בני המין האנושי (זאת על ידי טיפוס על גבו של בן־האנוש, החדרת שלוחה של עמוד השדרה שלו והשתלטות על מוחו, מערכת עצביו, רצונותיו ואישיותו, ושעבודו ל’שליט'). על פי מיטב המסורת של ספרות הבלשים וההרפתקאות, מופג המתח מדי פעם על ידי־עלילת אגב קלילה ומעוררת חיוכיים. למשל, החיזורים הנלהבים המורעפים על סם (גיבור הסיפור) מצידה של אחות רחמניה, הסועדת אותו לאחר פציעתו, או פרשיית האהבים שלו עם עמיתתו למקצוע, מרי, שסופה כמובן נישואין כדת וכדין בפני פקיד רישום משעשע.

את הגישה הפשוטה (ואולי אפילו פשטנית), את ההמנעות מהתפלספויות והתחכמויות הבולטת, לכאורה, ביצירתו של היינלין, שם הסופר גם בפי גיבורו – סם: “מקילוווין התעקש שחזינו בתופעה הזרה לתפישתנו, בחיה אינטליגנטית המאורגנת כך שהינה בת אלמוות, וזהותה האישית בת רצף או שמא זוהי זהות קבוצתית. הויכוח הלך והתחמם. הוא טען שאולי גם זכרונה רציף ונמשך עד לתקופה של ראשית הגזע. הוא תיאר את השרצים כתולעת ארבע־מימדית במרחב ובזמן המשובצת באורגניזם יחיד, והשיחה גלשה והפכה מופשטת כל כך עד שנשמעה מטופשת לחלוטין. אשר לי – הרי שלא ידעתי ולא היה לי איכפת. הדבר היחידי שרציתי לעשות בשרצים היה לחסל אותם.” (עמ' 121)

עד כאן, כפי שכבר ציינתי בפסקאות הקודמות, מה שמתגלה לעינינו בקריאת הכתוב בלבד. למעשה, אם נתייגע ונציץ פעם נוספת אל בין השורות, נמצא גם כאן, כמאמר חז"ל, את אשר חיפשנו – את המשמעות העמוקה יותר, את המסר. היינלין ‘הואשם’ לא אחת בנטיות קפיטליסטיות־פאשיסטיות קיצוניות, ואלה שזורות בכל יצירותיו ואינן נעדרות גם מ’השליטים‘. הספר כולו מהווה למעשה שיר הלל ל’נאורים’ שבבני המין האנושי, אשר הם – ורק הם – יכולים ללחום ביצור המנסה לשעבדם. הם היודעים טעמה של חירות אמיתית, ולכן מוכנים לשלם את מחירה, ולוותר למענה על מתת־החסד אותו מעניקים לאנושות השליטים – שלווה, נירוואנה. “לא היה לי שום מושג שאדם יכול לחוש שלווה כזאת, להיות כל כך מרוצה ושבע רצון מכל דבר. מעולם לא הייתי מאושר כל כך…” מתאר אחד הנשלטים את תחושת העבדות חסרת הדאגות. “האמן לי, זהו הדבר שלמענו נועדנו, זה גורלנו. האנושות היתה מפוצלת, נלחמה בנטיותיה הטבעיות. השליטים ישיבו לה את אחדותה.” (עמ' 204). הויתור על השלווה דורש מחיר. כדברי היינלין בקטע המסיים את ספרו “אם מתכוון האדם להיות השליט, או אפילו השכן המכובד, יהא עליו להילחם על מעמדו, לכתת את האיתים בחזרה לחרבות; הפתגם הקדום לא התאים אלא לחלומותיהן של בתולות זקנות… רק אלה שהתנסו בעבדות לשרצים יודעים עד כמה ערמומיים הם, עד כמה חייב אדם לעמוד על המשמר כל העת – או עד כמה הוא חייב לשנוא…” (עמ' 208).

כאמור, שיר ההלל הנפרס בין דפי הספר נועד לנאורים שבבני המין האנושי, ובין אלה לא מונה היינלין את חצי העולם שמעבר למסך הברזל. “רוסיה היתה גדולה מכדי להיכבש וגדולה מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנה. מלחמת העולם השלישית לא יישבה את הבעיה הרוסית ומלחמות נוספות לא תוכלנה אף הן לעשות זאת. הטפילים עלולים להרגיש שם ממש כמו בבית.” (עמ' 92)

הספר משופע, כמובן, בפעלולים ובמיכשור עתידני, אשר מכניסים אותנו לאווירת עולם העתיד. חלקם אינם עוד בגדר סנסציה כיום, אך יש לזכור שהספר ראה אור לראשונה בשנת 1940 (במתכונת מקוצרת יותר), ובעת ההיא שימוש במונחים כגון ‘סטריאו’ או ‘מוסיקה רב מימדית’ ואפילו היגוי אוטומטי במטוסית (אותה ניתן לשכור כמובן בכל מינחת ברחבי העיר) היה מקובל רק בסיפורי מד"ב שנכתבו על ידי בעלי דמיון פרוע ביותר. כמובן שגם כאן יורים בקרניים, השורפות ומכלות את העצם אליו מכוונת הקרן, ואילו המשקאות מוזמנים בלחיצת כפתור. סוכני היחידה החשאית נמצאים בקשר מתמיד עם מפקדם בעזרת מכשיר קשר המותקן בגופם מאחורי האוזן, ועוד כהנה וכהנה מפלאי עולם העתיד נוסח היינלין תוכלו למצוא בין דפי ספר זה.

ולסיכום, כמה מילים על המהדורה העברית. ראשית, יש לציין שזוהי למעשה הגירסה העברית השניה הרואה אור בארץ שכן את הוצאת ‘מסדה’ הקדימה בכ־15 שנים הוצאת ‘מצפן’, אשר בחלוציות ראויה לשבח זיכתה אותנו כבר אז במספר מצומצם של ספרי מד“ב שאחד מהם היה ‘השליטים’, שנקרא בגלגולו דאז – ‘הפלישה לכדור הארץ’. לגבי הגירסה החדשה יש לציין את התרגום אשר במרבית המקרים הינו טוב, קריא וללא מאולץ. רק תלונה אחת בפינו, וזו מופנית אל הממונים על עיצוב עטיפות הספרים שעדיין לא נוכחו לדעת שבצד ספרות המד”ב קיימת אמנות מד“ב ססגונית ומרהיבה, הפורחת בחו”ל בראש וראשונה על גבי כריכות הספרים והמגזינים, ואשר עדיין לא באה לידי ביטוי הולם על גבי עטיפות הספרים שיצאו עד כה.

ג’ואנה רוס נמנית עם הסופרות שהחדירו את הנימה הפמיניסטית לשדה המד"ב. אין ספק שהעוקצנות בסיפור “סיכון” עומדת ביחס הפוך לאורכו…

* * *

הוא לא אהב את עולם־העתיד הזה, הו, לא! הוא לא אהב אותו, ידידנו הוותיק ג’ון המינגווי לונדון רוקני ניאבל ווין. לא היה זה עולם מסוכן דיו. הוא היה נהג־מרוצים (לפני שהוקפא), ולא יכול היה לשאת מכוניות שהגנו על הנהג מפני התנגשות חזיתית, וכבישים שלא איפשרו להתנגש בשום דבר. הוא אף לא אהב את ההתקדמות הרפואית, שעשתה את המיתה לבלתי אפשרית (חוץ מכתוצאה מגיל מופלג), ולא את הספורט שהתאמנו בו למען הבריאות וההנאה (אך לעולם לא לשם סכנה). לא היתה כל אפשרות להיות טוב יותר בדבר מה ממישהו אחר. כלומר, אפשר היה להיות טוב יותר – אך למי היה איכפת? הוא רצה לצלול למעמקי הים, לדאות, לטפס על הרים, להיאבק בתנינים, לירות באריות, לכתוב נובלות, ואף דברים גרועים יותר. על כן הלך ועמד בפני הפרלמנט של אותם אנשים רגישים־אך־מסבירי־פנים אשר הקימוהו לתחיה מתוך תאי־ההקפאה של ימי־קדם, ואמר בקול רם, כשרגליו מפושקות בפישוק רחב (הוא חיבב יותר את אחת מרגליו, זו עם פיני הכסף שבתוכה):

“גבר איננו גבר ללא סיכון!”

ואז אמר, בקול רם אף יותר:

“גבריות – זהות עצמית – ואפילו החיים עצמם – תובעים מבחן מתמיד של סכנה!”

הם אמרו, “הו, אלהים.” עיניהם התעגלו מאד. הם מלמלו בדאגה בינם לבין עצמם. הוא חשב שהיה צריך להתפרץ עליהם בזעם (התפרצות שידע לבצע טוב כל כך בפני מצלמות הטלוויזיה), אך הסתבר שלא היה צורך בכך. הם התווכחו בנימוס. הם שמו ידיהם על פניהם. הם אמרו שרוב האנשים המופשרים נראו כאוהבים עולם חדש זה. הם אמרו שככלות הכל על טעם וריח אין להתווכח.

אך לבסוף אמרו, “בסדר גמור, לך יהיה הסיכון שלך.” והדביקו אותו בדלקת המפשעה.

תענוגות העתיד

בנוגע ליחסי־מין בחלל, במצב של חוסר גרביטציה (‘מבזקים קוסמים’, גליון מס' 2) – ארתור סי. קלארק, בספרו ‘קסרות האדמה’ מתאר זאת כאחד התענוגות החביבים על צעירי העתיד. הם מוזהרים שלא להתמכר לעסק יקר שכזה שכן את מירב שנותיהם ייאלצו לבלות על פני

כוכבי לכת אחרים…

יוחאי נבו, דורות

דוחות נגד ‘הדוח’

ברצוני להתייחס לכתבתו של דן עומר ‘דו"ח בדבר קיומו של הגולם…’ (גליון מס' 2). האם זוהי בדיחה? אם זה כך, היא כלל לא הצחיקה אותי ואינני מבין את מטרת העיתון שנהניתי ממנו והערכתיו כרציני, בפרסמו אותה.

כל עוד עוסק המאמר בהשוואת סיפור הגולם לסיפורי אגדות גרמניים, ל’פרנקשטיין או פרומתאוס המודרני', הוא היה הגיוני, אולם מכאן להסיק שעיסוקה המרכזי של היהדות הקדומה היה בניית פסלי טיט, זו הגזמה מרגיזה ומטופשת.

ככל שאני ממשיך וקורא במאמר מתחזקת דעתי שזו בעצם בדיחה ומחברו לא יכול היה להתייחס אליו ברצינות. השימוש שעשה בספרי ‘בן־סירא’ ו’יצירה' הוא משונה מאד – כידוע לכל מי שקרא בספר ירמיהו, אסר ה' על ירמיהו לשאת אישה ולכן לא יכול היה ירמיהו להיות אביו וסבו של בן־סירא (שלא לדבר על הקשר התמוה בין ‘עובדה’ זו למאמר כולו).

יחס הבוז ל’אותו יצור עליון שלו סגדו בני הדורות הקודמים' והצורה חסרת הכבוד לתנ"ך הרגיזה אותי, ואני בטוח שהרגיזה גם קוראים נוספים. אינני דתי, אך מאמר שכזה מעורר בי כעס לא רק בגלל מסקנותיו אלא בגלל דרך הסקתן הבלתי אחראית.

רייכרט רבב, רמת־גן

צרם לי שכתב־עת האמור להיות רציני יגיש לקוראיו חומר המהווה דוגמה קלאסית לבורות בסיסית בנושא נתון – הכוונה ל’דוח בדבר קיומו של הגולם.' הגדרת הבורא לפי המסורת היהודית כ’יצור עליון' שלו ‘דמות ודיוקן’ (שומו שמיים!…) מצביעה על חוסר ידע אלמנטרי – זוהי הגדרה הנכנסת היישר לקטגוריות המד"ב (הגדרות־מסולפות־בהחלט…)

כמו כן, בהזכרת שם ה' במפורש (שלא לדבר על ההקשר) יש משום פגיעה ברגשות הקורא המאמין, ואני בטוח שאין זו כוונת המגזין.

התייחסות נכונה לבורא ולאמונה מסוגלת להתחרות בנקל בשיאי המד"ב המודרני, ותוך כדי מפגן מרהיב וכביר של אינטליגנציית־קדומים מופלאה השולחת את ‘משושיה’ המנטליים לנבחי המעל־ומעבר.

נחמן רוזנשטיין, בני ברק

מד"ב ומדע

עם הופעת גליון מס' 2 שמחתי לגלות שהצלחתם ליצור ולערוך ירחון בעל רמה גבוהה הן מבחינה תוכנו והן מבחינת צורתו.

דבר אחד צרם לי עוד בגליון מס' 1 והרושם הזה התחזק יותר בגליון מס' 2 והוא המדור שבו אתם נותנים לפרופ' אסימוב את זכות היחיד לבטא את דעותיו האישיות, ועוד קראתם למדור זה בשם ‘מדע’. האם כל מה שבעל מישרה באוניברסיטה כלשהיא מבטא הוא מדעי?

במיוחד נדהמתי לקרוא את כתבתו על ‘ההבדל הקטן’. אמנם פרופ' אסימוב נזהר בתחילת כתבתו, ומצהיר שאינו יכול להבין דברים פשוטים, לפני שפרש בפנינו את התקפותיו הבלתי־רציונליות על ההשקפות הדתיות והמיסטיות ביחס לחיים ולמוות. בסופו של דבר היתה זאת כתבה שיטחית, צינית ויומרנית, המלאה בטיעונים בלתי מבוססים מבחינה הגיונית ומדעית ובעובדות מעוותות, והמעוררת בשל כך ספקות רבים ביחס לשלמותו המוסרית והמדעית של פרופ' אסימוב. האם לא מוטב היה לפרסם במקום זה סיפור טוב נוסף של הסופר אסימוב?

אני מחכה בקוצר רוח לגליונות הבאים של ‘פנטסיה 2000’ ומצפה לקרוא בהם סיפורי מד“ב מענינים ויפים כמו אלה שפירסמתם עד כה. מה דעתכם על פירסום שירה וציור מד”ב?

פרופ' יהושפט גבעון, באר־שבע

טשטוש תחומים

אחד הדברים הבולטים בספרות המד“ב כיום הינו טשטוש תחומים גמור. כל קורא המתמצא במקצת בז’אנר הזה מוצא עצמו תוהה – מה בעצם הוא כולל? האם כל ספר העוסק בעולמנו שבעוד 30 שנה, או כל סופר הכותב על שדים ורוחות ראוי להיכלל בכותרת ספר, או סופר מד”ב?

עקב היות ענף סיפרותי זה ה’להיט' האחרון בשוק, יוצאים מידי יום עשרות ספרים המסווגים תחת הכותרת ‘מד"ב’, כי זאת הרי הערובה למכירה מוצלחת. בעיצומה של החגיגה הזאת נעצר הקורא המשכיל ושואל את עצמו: האם באמת כל אותם ספרים הם באמת מדע בידיוני, או שמא הם סיפורי דימיון בלבד, ואולי אין הבדל ביניהם?

מכיוון שהעתון עדיין בראשית דרכו ולא גיבש לעצמו קו ברור, נראה לי שזה המקום לעורר את הויכוח, מהי בעצם ספרות מדע בידיוני, ואילו הם הספרים הראוים להשתייך לענף זה?

למרות הכותרת ‘מדע בידיוני’, נוטים משום מה סופרים ועורכי כתבי־עת להתעלם ממנה. אם הכוונה לסיפורים דימיוניים, מדוע מופיעה המילה ‘מדע’, ואם הכוונה למדע אזי השם צריך לחייב. סופרים בעלי שם כמו קלארק, אלדיס, סימאק ואסימוב מתייחסים למשימה ברצינות. נתן להבחין בסיפוריהם כי מעבר לעלילה המתרחשת על פלנטות אחרות ובזמנים שונים קיים ניסיון לצייר חברות שונות על כל המשתמע מכך – תאור אורחות חיים, יחסי חברה ומשטרים חדשים. אין כאן רק נטילת חופש לדימיון להשתולל כאוות נפשו אלא נסיון לתאור מדעי של ארועים שיתכן ויקרו אי פעם. דבר זה קרוב יותר למקצוע העתידנות הנלמד במספר אוניברסיטאות בחו"ל וקרוב במידה מסוימת לספרו של טופלר ‘הלם העתיד’.

יש הטוענים, שמכיוון שאין אנו יודעים מה יקרה בעתיד הרי כל דבר יכול להתרחש בו. זאת היא מעין לגיטימציה לכל אותם סופרים דימיוניים שבספריהם יתכן הכל. זה נכון שכל דבר יכול להתרחש אך ברור לכל שלדברים בעולם ישנו סדר מסוים, ישנו תהליך אבולוציוני לאורך כל ההסטוריה. ובאם אנו דנים במדע, הרי סדר זה חייב להמשך. אם אנו רוצים לתת חופש לדימיון ללא כל סדר, וזה דבר לגיטימי – הבה לא נכנה ספרים אלה ‘מדע’…

כאשר ‘עם עובד’ מוציאה ספר כמו ‘חרב השאול’ מאת מ. מורקוק, נשאלת השאלה, מדוע ספר זה לא נכלל בספרי הרפתקאות מסוגם של ‘אייבנהו’ ואחרים. מה הקשר שלו למדע בידיוני? או סיפור כמו של בלוך ‘המצלמה אינה משקרת’ – קשה להבין מה לסיפור זה בין סיפוריהם של אסימוב וקלארק בעתון מד"ב?

איתן קמיל, תל־אביב

הערות של מומחה

נראה לי שהחמצתם שתי הערות חשובות שהיה צורך להעיר, כמומחים לנושא, בעניינים הבאים:

א. הרעיון של ‘מסך הכבידה’ המופיע ב’משחקים מסוכנים באפס ג’י' (חוברת מס' 2) לקוח הישר מסיפורו הקלאסי של ה.ג'. וולס ‘האנשים הראשונים של הירח’.

הרי זהו ה’קבוריט' המפורסם. גם התוצאות של שימוש בחומר זה (האוויר הזורם כלפי מעלה והאוויר החדש שבא במקומו; הטורנדו שנוצר וכו') מופיעים כבר שם, ובצורה הרבה יותר מפורשת ומדוייקת.

ב. הסרט ‘אישור נחיתה’ (כפי שכבר העירו קוראים אחרים) אינו מבוסס על סיפור של מחבר ישראלי. זהו סיפור ידוע, בשם ‘תמונות אינן מכזבות’ מאת קתרין מקלין.

נחמן גבעולי, תל־אביב

יותר מדי מאמרים!

בניגוד למר דור־שב (במכתבו בגליון 3), הצטערתי על ביטול מדור הטלויזיה, ואני מקווה שלא תענו להצעתו, ותשאירו לפחות את מדור הקולנוע. כל חובב מד“ב מתעניין לא רק בקריאת מד”ב אלא גם בסרטים מסוג זה, מאחר ובתי הקולנוע בד“כ לא מגדירים את הסרטים כמד”ב (אולי הם חוששים שהציבור לא יתלהב). מדור הקולנוע בעתון חובבי מד"ב הוא דבר נחוץ בהחלט. רמת העתון, לדעתי, אינה נפגמת כהוא זה.

לאה ברמן, רמת השרון

את חוברת “פנטסיה 2000” מספר 3 קניתי במקרה, לא מעט בגלל ציור העטיפה מושך־העין. חשבתי שזה לכל היותר אוסף מערבונים בחלל וסיפורי מתח בין־כוכביים, שרק מקלקלים את שמה של ספרות המדע הבדיוני. ההפתעה היתה עצומה.

נעים היה לגלות, שהירחון שלכם עומד על רמה כל כך גבוהה, הן מבחינת תוכן הסיפורים והן (מה שגם חשוב מאד) מבחינת העיצוב הגרפי של החוברת. והמדורים האינפורמטיביים ראויים להערכה מיוחדת, בעיקר ‘עתידעת’. אל תבטלו אותם. דבר טוב נוסף הוא מיעוט הפרסומת הצעקנית. בקיצור – שבח והלל. באמת.

בכל זאת, השגה אחת: מדוע נקרא הירחון ‘פנטסיה 2000’? האם כרמז ל“אודיסיאה בחלל”? מדוע השם הלועזי “פנטסיה” ולא תרגום עברי מתאים נוסח “דמיון”? ומדוע התאריך “2000”, איזו זכות יתר יש לו במרחב הזמן?

לאה מורין כפר־סבא