א    🔗

מרחק-הגיל שבין מאיר יערי לביני, וכל עצמו חמש שנים חסר חודשיים, רישומו עתה, כשהוא עובר סיפה של שיבה ואני באמצע דרכי מזיקנה לשיבה, רישום מועט, אך לפני ארבעים ושלוש שנים, כשנפגשנו ראשונה פנים, רישומו של אותו מרחק-שנים רישום מרובה היה, ועיקרו משולש.

ראשית, הוא היה ארבע שנים לאחר עלייתו לארצנו ואני הייתי כשלושת רבעי שנה לפניה; וההבדל הזה היה, גם מבחינת המציאות וגם מבחינת ההרגשה, מכריע וכמעט מדכדך. והרי אפילו חברי, הצעירים ממני, שעלו לפני, לא יכולתי שלא להכיר ביתרונם. לימים, כשקראתי דברי ר' בנימין על הקנאה, שהיה מתקנא במי שקדם לו בעליה, כגון שלמה צמח, שקדם לו בשנתיים, ועל שהוא כל ימיו מבקש להדביק שנתיים חסרות אלה והוא רץ להשיגן ואינו משיג, נזכרתי קנאה שבי שהתקנאתי בבני-גילי שקדמוני בעלייה, ואם כי דחיתי וחזרתי ודחיתי את הקנאה מתוך סברה, כי היא לא בלבד קנאת-שווא, אלא, בין כולה בין מקצתה, אף קנאת-שטות, הרי עוקצה או לפחות, קצה-עוקצה לא נעקר מקרבי עד-עתה.

שנית, אותה פגישת-פנים ראשונה, אפילו היתה חידוש לשנינו מצד הראייה, לא היתה לי חידוש מצד השמיעה: הוא – שמו ושמעו הלכו לפניו והגיעו למבואי אָזנינו; למראשית כינונה של תנועת “השומר הצעיר” וייסוד קניה בעיירות גליציה בסופה של מלחמת העולם הראשונה. ובייחוד נודעו לנו שמו וטיבו מפי חברי “השומר הצעיר”, שישבו בווינה והיו בשובם בבוני הקנים, וכן אמנם נודעתי עליו מפי שבי-וינה, בוני-הקן בעיר מולדתי, ברודי, וראש-קבוצתי, קבוצת “עורב”, מורי וידידי דוד כהנא בראשם. לימים, כשבאתי לכנסיה השלישית של “השומר הצעיר”, שנתכנסה בלבוב, הגיעני גליון אחד, שנדפס בו מכתבו של יערי הכתוב, כמדומה, בכפר-הכשרה אנצרסדורף הסמוך לווינה, ודבריו עשו רושם; ולשנים הגיעני גליון אחר, שנדפס בו מכתבו אחר, הכתוב, כמדומה, במקוה-ישראל, ושמו: מקץ שלוש שנות-נדודים; ודבריו עשו רושם כשל קודמו, ואף יותר ממנו. לפי ששני המכתבים כתובים היו פולנית מחוטבה, לא יכולתי לכבוש בקרבי תמיהה: שמו יערי ולשונו לעז; אלא עד-מהרה הגיעתני, על ידי ידידי שלום בריא-בריוני, חוברת “הדים” שבעריכת יעקב רבינוביץ ואשר ברש, ומצאתי בה את המאמר “סמלים תלושים” והיה כשלישי לזימון, שהברכה יאה לו. על שלושת הדברים-שבכתב נוספו דברים-שבעל-פה – חברינו ששבו, אם לשעה קטנה אם לשעה גדולה, מארצנו, היו נתבעים לספר כל שידעו, ואוזננו שלא שבעה לשמוע, כדרך שהיתה כרויה לדעת מה שם, היתה כרויה לדעת מי שם, וכשם שביקשנו לדעת על שהכרנום למראה עין, ביקשנו לדעת על שהכרנום למשמע-אוזן. מן הדין להעיר, כי הדברים ששמענו על מאיר יערי היו שונים, ופעמים מן הקצה אל הקצה, אך דומה, כי הסתירה החדה שבין לשונות החיוב ולשונות השלילה, החריפה את ההתעניינות בו, כשם שהחריפוה כמה וכמה קושיות שנולדו, כגון מה ראה להעדיר את עצמו מקובץ “קהילייתנו” ולהניח, וכנראה ברוח זעפה, את קיבוץ יוצאי-גליציה בבית-אלפא, ואף לפסוח על קיבוץ יוצאי פולין, שצפה עדיין להתיישבותו, ולעשות כעין שבת לעצמו, בהקימו קיבוץ, שמניינו מועט היה, והוא מיטלטל מקיבולת לקיבולת – הנה שלשום בנה את בריכת המים במוצא ומחר יבנה את בריכת המים בהרצליה ובין בריכה לבריכה ביתו של הופיין וכדומה בתל-אביב.

שלישית, מורגל מעודי לראות אנשים מבצבצים ועולים מתוך מוצאם וגידולם, כגרמים נחשבים לגורלם ודרכם, נסתדרו לי חברי “השומר הצעיר” גושי גושים, שאף שתכליתם האחת עשויה היתה ללכדם כמערכה אחת, דימיתי להכיר את עקבי השוני של מוצאם וגידולם, אף בתוך המערכה ההיא, קל וחומר בדרך אליה; קל וחומר בן-בנו של קל וחומר לפניה. לכאורה, הכול מתכונתם שווה או דומה – אותם תלמידי-גימנסיה או בדומה להם, שאילו דרכם כחפץ אבותיהם סופם רובם פרקליטים, מיעוטם רופאים וקצתם מורי-גימנסיות. אבל משבאו בשערי “השומר הצעיר”, הרי אם לא כולם ודאי רובם נגרפים בגלי העליה לארצנו, ועיני הוריהם תוהות ובוהות. אבל עם כל השויון או הדמיון נודעה, לטעמי, חשיבות יתירה לכמה וכמה הבדלים, כגון בני סוחרים ומוזגים לחוד ובני אינטליגנציה מקצועית לחוד; בני חסידים לחוד ובני בעלי-בתים לחוד; בני מזרחה של גליציה לחוד ובני מערבה לחוד, וכדומה. ולא עוד אלא גם בעצם העמידה בתוך המערכה האחת, שביקשה להכחיד בתוך אחדותו של העתיד (תחילה הזיית המשכו של “השומר” ככתוב בספר “יזכור”; לימים חלום “קולוֹניה שוֹמרוֹבה”, ובאחרונה מציאות קיבוץ כדרך בית-אלפא) את כל מיני השוני של ההווה, נתנו אפילו הבדלי-הביוגראפיה את סימניהם, ולא היו דומים הרוב, שהציונות היתה זרה ואפילו שנואה בבית-הוריהם; כמיעוט, שציונות של אבותיהם פטרתם ממתיחות של ניגוד גדול; וכן לא היו דומים הרוב, שנשארו בעירם או בעיירתם, והמלחמה היתה להם מראה מקרוב, ורק בשיפוליה או לאחריה נצטרפו לה לתנועה; כמיעוט, שנמלטו מעירם ומעיירתם, והמלחמה היתה להם כשמועה מרחוק; ובשבתם בעיר המפלט הגדולה, וינה, חיו בה את שחר התנועה, היא ראשית גיבושו המכריע של “השומר הצעיר”; ואחרון אחרון, לא היו דומים הרוב, שלא נעקרו עדיין מתוך ביתם או בית-ספרם; כמיעוט, שתוספת גילם עקרתם מתוכם ועשאתם חיילים והעמידתם בחזית-המלחמה.

ב    🔗

לאור ההבדלים האלה היתה עמידתו של מאיר יערי עמידת-מיעוט מרובעת – בן מערב-גליציה (שהעמידה לו ל“השומר הצעיר” בראשיתו את מנהיגו, הוא אליעזר ריגר; בעוד מזרח-גליציה העמידה לו את הנהגתו); גידולה של ריישא, קהילת יהודים נודעת מימי ועד ארבע הארצות, ובדורות אחרונים עיר-חסידים (ובה פַטר המחלוקת סדיגורה-צאנז וסימנה: ראשית מדון), וחבורת סופרים בה ותסס “אהבת ציון” בה, והמשכה הציונות העממית, ואביו ר' חיים וואַלד מעוּרה בה, עושה ומעשה, וסופה הציונות העברית הצעירה, ואחיו ד"ר משה יערי, משכיל מפואר, מראשי-פעיליה. לאמור: משפחת-ציונים, שהרעיון הוא נחלת האב, והגשמתו תעודת הבנים. מפליטי וינה היה ויד ושם לו בגיבושו של “השומר הצעיר” בה, שחניכיו נישאו אותו על פני גליציה כולה; אלא שפרקם זה חסר מספר-חייו, שהוא לא שב לעיר-מולדתו לחזור ולהשתקע בה עד צאתו לארצנו, אלא עלה אליה מעיר-מיפלטו, ואף היא, כמדומה, נפקא-מינה, ולא קטנה, כי חסרונו זה, כשם שגרע מהתערותו במהלך-חייה של התנועה בערי-גליציה ועיירותיה, כך גרע מעצם-מהלכה, שקולו לא נשמע בויעודיה, למן הכנסיה בטארנאבה וויז’נה עד הכנסיה השלישית בלבוב, שאישיותה המרכזית היה מנהיגה, והוא כנזכר, אליעזר ריגר, והיא פטרתו, גם אם הניחה בידו לשחק את המתפטר, שכן המחלוקת הצדדית שבינו ובין קצת יחידי התנועה שנאחז בה, לא באה אלא לחפות על המחלקת העיקרית שבינו ובין כל התנועה, ומחלוקת זו לא יכלה להסתיים אלא כדרך שנסתיימה. אולם היתה הרגשה, כי בין כל יריביו, שעלו על הבימה להשמיע את טענותיהם הצדקות, ובכללם אף העז והנועז שביניהם, דוֹלֵק, הוא דוד הורביץ, לא היה יריב-ישווה-לו, ודומה היה עלי, כי בעל-המכתב מאנצרסדורף היה עשוי לכך, ואפילו התלוצצתי: יבוא בן ריישא ויכה את בן גז’יבוב, שדרכם של בני גלילות שכנים שהם מיטיבים להכיר זה את זה. ולא עוד אלא גם לימים, שיכולתי לצייר לעצמי אותו ריב-שניים, וראיתי בדמיוני את בן-גז’יבוב, הניצב הדוּר ומבריק ושמעתי בדמיוני את חלקת דבריו הסדורים, וכנגדו ראיתי בדמיוני את בן-רישא העומד מחמיר וקודר ושמעתי בדמיוני את חיספוס-דבריו הסבוכים, לא היה בי ספק, כי לא הראשון אלא האחרון היה נוצח.

ואימתי שיעשעני דמיוני כך, כשכבר היינו במחיצה אחת, באותו חדר קטן בדירתה של משפחת גוֹסקין ברחוב פאוויא בוורשה, שהיה לנו גם חדר-מגורים, גם חדר מזכירות הברית העולמית של הנוער העברי (שעברה לידי לאחר שהניחה ארווין פוגל, הוא משה צפור), גם חדר-זימונים עם אנשי “השומר הצעיר”, מראשי הנהגתו וסניפו בבירה. מעשה שנתקבלה חוברת ‘השומר הצעיר’ מלבוב ובה מאמר של מאצ’ק בורנשטיין, הוא מרדכי אורן, ובו נזכרה הפוזה הז’בוטינסקאית של אליעזר ריגר, וכשקראנו את הדברים האלה הקפדנו על כך, אלא שטעמי הקפדה שונים היו, שאני לא לא נראו לי הדברים משום שפקפקתי, אם הכותב ראה עד-אז את ז’בוטינסקי, ומשום שידעתי כי שמע את אליעזר ריגר פעם אחת בלבד, ואף ידעתי כי בשומעו אותו היה, ככולנו, מלא התפעלות, ואולי התפעלותו היתה גדולה משלנו, שהרי היה אולי הצעיר שבבאי-הכנסיה ההיא, ואילו איש-שיחי לא נראו לו הדברים, שלא הבין, מה ראה הכותב להיטפל למי שהיה מראשי התנועה והניחה משום שהניחה,ובלא ערעור ותביעה הניחה, והוא יושב בארצנו ומשקע כוחו בהוראה ושוקד על חיבור ספר תולדות הדורות האחרונים.

ג    🔗

אבל בדברי אלה הקדמתי את המאוחר, שהרי תחנות היכרותנו הראשונות היו – בוועידה העולמית הראשונה של הנוער העברי, בוועידת “החלוץ” העולמית בדאנציג; בכינוס החלוצים הגדול בלבוב; בכנסיית “השומר הצעיר” בריטרו שבהרי-הקארפאטים ואחרונה-אחרונה, בעבודתנו המשותפת בווארשה. לעניין הוועידות בדאנציג – הלכתי שמה כשלוחו של “החלוץ” בפולין הקטנה, שעמדתי בראש מרכזו, ונמניתי עם סיעת “הפועל הצעיר” הקטנה, שכן הייתי בימים ההם חבר מפלגת “התאחדות” )ואלה ימים קצרים, שכן כל חברוּתי במפלגה ההיא לא יצאה מגבול חודשיים ומחצה, ומאז לא הייתי, וכנראה שוב לא אהיה, חבר במפלגה כלשהי), ולא הייתי מבאי ועידת “השומר הצעיר”, שנתכנסה באוֹליבה הסמוכה, ולא שמעתי את הבירורים שבה, אך כשנסעתי עם חברי, אברהם יצחק סאַמט (עתה: צמד, איש רמת-יוחנן) ברכבת העירונית, שהיו בה פרגודים בין זוגות הספסלים, שמענו מעבר לפרגוד קול תלונה: חיי, שאיני יודע, מה אותו מאיר יערי מבלבל את דעתנו, ומה הוא רוצה מעימנו. קמתי לראות מי הדובר, וראיתי איש מזוקן וממושקף, הלבוש נוסח באַדן-פאַול, מכנסיו קצרים, ברכיו מגולות, ומגבעתו מגבעת צופים אדירה – היה זה ד"ר צבי זוננשיין, הוא צבי זוהר. משום פסק-הדין החמור הזה חידדתי את אוזני לשמוע את דבריו של מאיר יערי בוועידות שהייתי ציר בהן ואודה, כי היו אלה דברים רוגשים ובלולים, ובייחוד אם הקבלתים לדבריו של דוד בן-גוריון, שהסתירה שבין הרושם שעשו בי תנועותיו בראותי אותו ראשונה בחצר שבאוליבה ובין הרושם שעשה בי דיבורו מעל הבימה בדאנציג, היא פרשה משעשעת לעצמה ואַספרנה לעת-מצוא.

אבל אם דבריו של מאיר יערי לא היו ערוכים בתכלית-הבהירות, היו עשויים בבהירות-התכלית, והבנתי כי מתוך גרונו מדברת תודעת ייחודה של תנועה, המוכנה להשתלב, ואולי אפילו להתמזג, במציאות שנתגבשה לפניה, אך אינה מוכנה להשתעבד לה, לא-כל-שכן להתבטל בה. הבנתי לדבריו, ולא יצאו ימים מרובים והנחתי את “התאחדות” (בוועידת "החלוץ: ראיתי עצמי חייב להצביע כנגדה בשני עניינים נחשבים, וכשראש-הסיעה, יוסף שפרינצק אמר לי תמיהתו המהולה תרעומת: הייתכן, השיבותי: ראשית כך דעתי; אחרית, לא המפלגה שלחתני אלא “החלוץ” שלחני), ושבתי ל“השומר הצעיר” וניסיתי לחזור להתערות בה, ונסיוני נתקיים והתמיד כמה שנים, אם כי לא יצאתי מגדרו של כמין דייר-מישנה, עד בוא עת תמורות בנפשי וחזרתי על הראשונות, אך גם היא לא כיבתה אהבת-נעורים.

לימים, כשסיפרתי לו לב. כצנלסון על השיבה הזאת, לא הבינני: כבר היית במפלגת “הפועל הצעיר” וחזרת ל“שומר הצעיר”. הסברתי לו, כי ההליכה למפלגה באה משום אידיאולוגיה, שמטרתה היום ובייחוד מחר, ואילו השיבה לתנועת-הנעורים באה משום מנטליות, שסיבתה אתמול ואפילו שלשום, והיא אינה רוצה לוותר על עצמה ולהיבלע בשל קודמתה. ביקש להמשיל עלי דוגמת הוגו ברגמן, שכבר היה שלוח “אחדות העבודה” והנה הוא מראשי “ברית שלום”, ולא עירערתי על עצם ההשוואה, אלא שגם עתה סברתי, כדרכי, כי שורשה של “ברית שלום” בייחודה של מנטאליות, ואילו א. ד. גורדון מאחר לילך מעימנו או אילו מרטין בובר מקדים לבוא אלינו, והיה גורלה של הקבוצה הקטנה, יוצאת מערבה של אירופה, ואולי אף של “השומר הצעיר”, שיש בו גם קירבה לשרשה של הקבוצה הזאת וגם ריחוק ממנה, גורל שונה ואחר.

עניינה של השיחה חל בימים, כשנראו סימנים של ראשית השמאלה חדה במחנה “השומר הצעיר” (וכבר אמרתי דרך צחות: מארכס נתגלה באהלי הקיבוצים בזכרון-יעקב) ונשמעו מעל עמודי “הפועל הצעיר” דברי אזהרה תוקפים של יצחק לופבן ושל חיים ארלוזורוב, פירסם ב. כצנלסון ב“דבר” דברי תשובתו של מאיר יערי, אך אמר לי: האומר היום אל“ף יאמר, לפי שורת ההגיון וגזירתה, מחר בי”ת ומחרתיים גימ“ל; והדרדור אל התי”ו יבוא כממילא. ואמנם, יכול היה להיעזר, ואף נעזר, בדוגמה חדה: ההשמאלה בחלקו של גדוד-העבודה, שהביאתו אל מחוצה לארצנו והשיבתו לברית-המועצות. עם זאת השיבותיו דרך שחוק: ומה תעשה, אם מאיר יערי יגיע לתחנת אות גימ“ל ויתעכב בה עשרים או שלושים שנה? שאל: במה כוחו גדול? השיבותיו: במה שכמותו, כ”השומר הצעיר", יש בו קנינים שאינם ענין לויכוח, כדרך שהיו לרבים מבני דור קודם, לפי שהם כמיני מושכלות ראשונים, וראש להם הציונות, הנדרשת הלכה למעשה, והלשון העברית ותחייתה; וכל עוד יסודות אלה הם כדברים הניתנים מראש, שהם מעבר לצורכה של הוכחה, כדרך שאין צורך להוכיח,על שום מה אמי היא אמי, הרי המושכלות הראשונים קובעים את קצבה של ההליכה או המרוצה באותה אלפא-ביתא, ואם אמנם שורת-הגיונה תהא לוחצת ומוחצת, הרי או שישתמטו ממנה באלגנטיות מרובה או מועטת או יערימו עליה, גם עתה באלגנטיות מרובה או מועטת, שגם הדיאלקטיקה כפותה או מופקרת לדיאלקטיקה.

ד    🔗

ושוב הקדמתי בדברי אלה את המאוחר, אך דומה, כי המוקדם מתנהר מצד-מה מתוכם. כי הנה אזכור את נסיעתנו לכנסיה שבריטרו – שכבנו שנינו על גבי המדפים שברכבת, ומפי איש-שיחי קילחו סיורים, שכבשו את לבי, שענינם היה ענין מי ומי, באישי-ההסתדרות,וכל אחד ואחד נערך ונכרך לו שבחו, על שום תלמודו או על שום תחביבו, החל בדוד בן-גוריון, שלמד משפטים ואפילו תירגם ספר בענינם, וכלה בדוד זכאי, שהוא מומחה לתכונת השמים וכדומה. בזכרוני צירפתי לכך מה ששמעתי מפי השלישיה, מאיר יערי ואבא חושי ואריה ליכטינגר (שבא לעשות עיסקת-טבק עם ממשלת פולין), בשבתנו במלון שברחוב ביאָלאַנסקה בווארשה – הם מגלגלים בשיחתם דרך חירות ואני כעד אילם ושמח לראות, כיצד שיחתם מעבירה את אישי ההסתדרות כבני מרון. אם להודות על האמת, נכוויתי מדיבורם וביותר מנעימתו, שכן האישים ההם נראו כביכול בסנדלי-בית, ואני הייתי מוכן לראותם בקוטוּרנות. אבל תמהתי, כי פסחו או עקפו על אחד מהם, והוא ב. כצנלסון, ומה שהצלתי עליו מפיהם היתה האמירה: הוא האגוז הקשה.

ודומה, ההגדרה הגדרה, אלא שניתן להוסיף עליה, כי אם אמנם ב. כצנלסון היה האגוז הקשה של העליה השניה וכוח השפעתה על גלי העליה שלאחריה, היה מאיר יערי האגוז הקשה של העליה השלישית ושל יסודותיה שביקשו לצמצם את כוח ההשפעה הזאת, כדי לשמר את הייחוד המנטאלי שלהם עצמם מפני בליעה והבלעה, ולימים כדי לשמר את הייחוד האידיאולוגי, שבא תחילה כאמצעי לביצורו של היסוד המנטאלי וסופו נעשה יותר ויותר תכלית לגופה, באופן שהעדה נתגלגלה לכת והכת נתגלגלה למפלגה.

ודאי, כי הערכתי זו וניסוחה כלולה בהם הנחה, כי אם הבנתי את עצם ההתנגשות, לא קיבלתי את התפשטות גבוליה, ושעל-כן אין אני רואה את התפתחותו של “השומר הצעיר” כפי שהיתה, ככורח יחיד אלא כאחת האפשרויות, והשקפתי, גם לפנים, לא כל שכן עתה, ראתה ורצתה באפשרות המוחזקת לי טובה הימנה. אך לפי שהערכתי וניסוחה לא באו אלא לשמם, ואין בהם לא תביעה ולא השלייה של קבלו דעתי, הריני מחזיר עצמי אל לפני ארבעים ושלוש שנים, ימי עבודתנו המשותפת, כדי לומר, כי כאז כן עתה, הנני סובר, כי תנועת “השומר הצעיר”, עלתה, לאחר גל עליתה הראשונה, על שרטון, חלקה התפרק ועד דקאדנציה הגיע וחלקה התרפק על תמימות-תמול-שלשום, וחבריה בארצנו לא היה בהם כדי להוציאה מכפל-סכנתה, הלכך אם היה איש, שהכריע על התאוששותה, היה זה מאיר יערי, ובמו עיני ראיתיו בימי-הכרעה אלה, שחלו בימי עבודתנו הנזכרת, ואפשר שאילולא הוא, והיתה התנועה הזאת כאפיזודה שחלפה, והכוחות המרובים, עושי המעשים המרובים, הממלאים חללה של ארצנו והם מגופי נופה, היו מתבזבזים אילך ואילך.

עובדה זו נראית לי ברורה כל כך, עד שהשאלה, האמנם תודעת הייחוד והרגשתה חייבות היו להוליך לייחוד-לשם-ייחוד, ולא עוד אלא לימים אף לתחום אוריינטאציה, שאין לך אוייבת לכל ייחוד כמותה, ודרכה דרך האינפורמיזציה המכסימלית, היא אמנם, לדעתי, שאלה צדקה, אך החובה הכרוכה בה, אין בה כדי לעמעם את הזכות שבעצם העשייה הגדולה הזאת. ואם אמרתי, כי ראיתי את האיש בימי ההכרעה, שהיו ימי ההכרעה של התנועה כולה וראיתיו בכך בימי עבודתנו המשותפת, לא אמרתי כדי לעשות עצמי שותפה של ההכרעה. לא, אף בימים ההם הבדלי-התכונה שבינינו נתנו אותותיהם אותות – הוא תעודת העשייה היתה לו עיקר, שקבע את מידת ההתבוננות ואף צמצמה ככרחה של העשייה, ואני תעודת ההתבוננות היתה לי עיקר, שקבע את מידת-העשייה ואף ביטלה כצרכה של ההתבוננות. אבל דווקא משום כך דומה עלי, כי עדותי עדות.

ה    🔗

ועוד זאת, דומה כי מה שקירבנו ביותר היתה האהבה לערי-מולדתנו, מקור עצמנו, שרוחה ומזגה קיימונו במציאות-עמנו והשיבונו למחצבת-עמנו. זכורני לילה, שרובו עבר בסיפוריו על חצר-ילדותו ואגפיה, ולא פסק פיו מפרטי פרטים עד שראיתיה, לרבות האישים שבה – החל בר' אבא אפלבוים שפרנסתו על ריבית והוא שוקד על חיבוריו שענינם חכמי-ישראל באיטליה וכלה בנחום שטרנהיים, שפרנסתו אריזת ביצים והוא פייטן-בחסד-העם, ופזמוניו שענינם: דאס האָט נאָך געזוּנגען דער זיידע מיט דער באָבען (זה עוד שרו סבא וסבתא), או חרוזים נחמדים כגון: שענער ווי שולמית הייסער ווי דער תמוז (יפה שולמית לוהטת מתמוז), או חרוזים הנוגעים עד הלב: און דער ווינט טרייבט דעם מאַרך פון די ביינדעלעך אַרויס (והרוח מבריחה את לשד העצמות) היו שגורים על פי איש שיחי, שכוחו בשיר היה יפה אף מבהיל, ועד-עתה אני תוהה על דרכו לשיר מדברי התפילה: אשר עקד את יצחק בנו על גבי, על גבי המזבח, כשקולו נשמע כמתוך מערה אפלה.

דיבורו על עירו בא לו עם ביקורו בה – הוא נסע ליום היאָרצייט של אביו עליו השלום, ושמח בשמחת אמו האלמנה, שראתה אותו מעזרתה מעוטף בטליתו ועובר לפני התיבה, וכן שמח בעצה שהשיא לה להיפטר מן העכברים, שפרצו פירצה בקיר, ותוך כדי סיפור נאנח כאנחתה: אוי, קינד מיינס, שווער צו זיין אַן אלמנה (כן בני קשה להיות אלמנה). תיבות: קינד מיינס נשמעו מוזרות בפיו, שכן לא ראה עצמו צעיר, ואף שכל עצמו היה בן עשרים ושבע שנים, הרי ככל שנתבע למה שלא היה שרוי או רתוי לו, היה מתרעם: וואָס ווילן זיי פון מיר, איך בין אַן אַלטער ייד (מה הם רוצים ממני, אני יהודי זקן). כך שמעתיו בערב ל"ג בעומר, כשנתבקש להיות עם הקן החוגג ברוב תכונה אותו יום באי שעל הויסלה וחוזר ממנו בתהלוכה רבת-אורות, והובאו לנו תלבשות באדן-פאול, וביקש ממני, כי אכניס עצמי לתוך תלבושת זו ויכניס עצמו גם הוא לתוכה, לקיים צרת שניים רבע נחמה, ואני עמדתי בסירובי ואמר גם הוא לעמוד בו ולא עמד, ויצא עם בוקר, ממש כפי שראיתי את ידידנו המזוקן והממושקף בדאנציג, והוא כולו זעף, אך שב בלילה וכולו צהלה. לא ששכח דברי תלונתו: וואָס ווילן זיי פון מיר, איך בין אַן אַלטער ייד, אלא שהפיג את מרירות אמירתם במתק אמירה: וואס טוט מען נישט צוליב די קינדער (מה אין עושים לטובת הילדים), ותוך כדי אמירה צייר אותם ילדים מקץ שנים אחדות, כשהם נלחמים בקדחת ובקשי-אקלים ובלבטי-עבודה, ונראו קהל הילדים השמחים באורי-צבעונין היום כעם הנושא בעול-תעודתו מחר.

ו    🔗

ימי-צוותא אלו, שהם בחינת פרק מועט ברומן מרובה למדי, לא היו קלים ביותר – האיש חליפות היו ברוחו והמעבר מדיבור שופע ברוח של אמון לשתיקה עצורה ברוח של חשד, כמותו כמעבר מעגמה לחדווה, היו כחזיונות נפרצים, אך לא יכולתי שלא לתמוה, כי כל אלו סרו בדרוך רגלו ברשות הרבים, שנתכנסו בו צעירים שומעי דברו. אך הם ימות-הזהב של נעורינו, שצלליהם חולפים ואורותיהם מתמידים.

[ערב פסח תשכ"ז]