א    🔗

בבואי לספר מה על הידידות שנרקמה בינינו, בין יצחק צימרמן וביני, ושעמדה בסערת התמורות של כיובל שנים, איני יכול לפסוח על ראשיתה, שככל שהיינו נזכרים בה, לא יכולנו לאנוס עצמנו מן החיוך. ומעשה שהיה כך היה: לפני ארבעים ושש שנים עלתה בידינו, בידי חברי הסתדרות “החלוץ” בלבוב, באסיפתה הכללית של אגודת “צעירי יהודה”, לכבוש, בכוח הרוב שבידנו, את האגודה, והשלטנו את עצמנו על אולמיה, באופן שהפכנו את הקומה העליונה לבית-מגורים לנו ואת הקומה התחתונה לבית-לינה, כששולחנות האולם הגדול משכבנו, ולא הנחנו אותו אלא ביום ובערב להרצאות, וחדר מועט למזכירותה של מפלגת “התאחדות”, ומילאנו, כמשפטנו, את החלל רוב מהומה, לצערם ולרוגזם של חברי האגודה, שהיו רגילים להתכנס לקריאת עתונים ולמשחק דומינו ולשיחה בטלה באווירה של נוחות ומתינות ושופי, ומנהגנו מנהג יחפנים (או נאמר: היפיס-שלפני-דור) היה קשה עליהם. הילכך לא נפלאתי, כשמזכירה של מפלגת “התאחדות” ביקשני לסור אליו, שכן רצה, כדבריו, לקיים בי מצוות הוכח תוכיח, וכשנעניתי לו, פתח, אמנם, בדברי תוכחה מנומסים אך זעפים למדי, אלא שעניין התוכחה לא היה כשל חברי האגודה. אדרבה – אמר – יפה בעיניו שימושם של האולמות האלה לצעירים, שבאו מערי-השדה והם מכשירים עצמם, מי במכון הטכנולוגי ומי בבית חרושת “יאבור” ומי אצל בעלי מלאכה, לעלייתם, ואין בלבו על שסידרנו לנו מטבח למעלה ולינה על גבי השולחנות למטה, אלא שאין אנו נוהגים כבוד במדורנו, ואין אנו מטאטאים את הרצפה והיא כגבב של לכלוך וסחי, ובית-הכבוד עומד בקלקולו וסרחונו מתפשט והולך, וכל אלה אין בהם כדי להעיד, כי נדע לבנות בית לעצמנו, לא-כל-שכן לעם, שכן גדול הבית, אך סוד גדולתו בצירופם של מיני קטנות, ובהם נבחנת שלימות, מסירות, אופי.

ב    🔗

הדגש היה בתיבה האחרונה: אופי, והאיש שאמרה, ושניצב לפני, נראה בעצמו כהתגלמותה של התיבה הזאת, – אופי של חומרה, שאין עמה פיוס. והיא שעוררתני להתגרות בו לאמור: הלא ידעת, כי אין להקיש ממנהגם של גוברין יהודאין ברשות-הרבים, כבית-תפילה, על מנהגם ברשות-היחיד, ביתם ממש; כאן הם נוהגים זלזול וכאן הם נוהגים זהירות, וכדרך הזקנים דרך הנכדים. עתה הרעים כנגדי גבות עיניו והטיח כלפי: כאלה אתם, הזקנים והנכדים, חסידרניה אחת. תיבת חסידרניה דיה היתה להעמידני על כך, כי הניצב לפני אופי החומרה שבו הוא לו לא בלבד תכונת-יחיד אלא גם נחלת אבות, ומדיבור לדיבור, המתיחות שבינינו נתפייגה והלכה, ועמדנו זה מול זה בני מוצא אחד, שכן נתחוור, כי גם הוא, יצחק צימרמן, גם אני מוצאנו מקהילה אחת, היא ז’וליקיב המעטירה, – הוא ילידה וגידולה הקרוב ביותר ואני צאצאה הרחוק קצת, אלא שקהילת המוצא המשותפת לנו היא כמצע משותף, שבו נפרדים שורשינו – הוא ממשפחת העזים שבמתנגדים שבה, ואני ממשפחת החצופים שבחסידים שבה, וזקנינו היתה נטושה מחלוקת ביניהם, שתחילתה גירושו של אבי-זקנתי וסופה שלטונו של בנו, שרדף את יריביו של אבי-זקנתי עד חרמה. סיפורים נתארגו לסיפורים, כגון סיפורו הוא על בוקרה של שבת, כשחסידים כבשו את מבצר יריביהם, את בית הכנסת הגדול, שפרצו לתוכו מתוך צעקות: עת לעשות לד' – הפרו, כדי להצדיק כביכול חילול כעקירת מנעולים, וערכו תפילתם בקולי קולות, שבקעו באמירת ויצמח פורניה וזימרת כתר יתנו לך, וברחובות מתרוצץ דודו-זקנו וצועק: גוואלד, אשכנז איז געשטארבן, דהיינו: אללי נוסח אשכנז מת, וכגון סיפורי אני על דודי זקני, שנקם גירושו של אביו, וכשראיתי בימי ילדותי ונפלאתי על פקעת של גידול שהשתרגה על צווארו ולא ידעתי כי חולי של סרטן הוא, ושאלתיו לתומי: פעטער, וואס האט איר אזא דרויסע דוליע (דודי, על מה לך פקעת גדולה כזאת), השיבני" אין דער גוליע ליגט גאנץ זשלקיוו און לייבוש אפל פאָרפלט זיך אין דער מיטן. כלומר: בפקעת הזאת, מוטלת כל ז’ולקיב כולה ולייבוש אפל (מי שהיה ראש הקהל ויריב החסידים, ובימים ההם לא היה מכבר בין החיים) – מפרכס באמצע.

כשהגיעה, לאחר רוב סיפורים – שהיו עשויים להימשך כמים שאין להם סוף, – שעת פרידתנו, נפרדנו כידידים, ואף ידענו שידידותנו תעמוד גם מכוחו של המוצא המשותף ועל אף כוחם של השורשים הנפרדים שבו.

ג    🔗

לא יצאו ימים מרובים וידידותנו נוספו על תכונתה הסוביקטיבית יותר סמוכות אוביקטיביות יותר. שנינו מזכירים היינו – הוא מזכירה של מפלגת “ההתאחדות” ואני מזכירה של הסתדרות “החלוץ”, והצד השווה שבנו מה שהיה קרוי היום רחש-מרידה על המימסד, שהיינו לכאורה מבצעיו. הוא לא רווה נחת מראשי המפלגה, מהם שלוחי סיים, מהם חברי קהילות שנתפשטו לצד עשיות שונות של בוקי-סרוקי, תחת אשר יתרכזו בעשייה האחת, היא העשייה לבניינה של ארצנו והעלייה אליה. אני לא רוויתי נחת מראשי “החלוץ”, רובם ככולם עסקנים שאומנותם בכך ושלא עלתה על דעתם עליה לארצנו, ושנינו חזקה עלינו השפעתו של אברהם שבדרון (שרון), שדרש להחלטיות של תואם בין העקרונות וההגשמה, שאי אפשר לה בלא קנאות. שנינו אף ניסינו לדרוש את רחשי-המרידה שהתסיסונו הלכה למעשה – אני, שפעלתי בקרב אנשים צעירים יותר, עלה ניסויי בשלימות בידי, שכן הצעה אחת שנשמעה בוועידה ושאמרה, כי מי שאינו רשום בגליוני הכשרה או עלייה, מקפח אוטומאטית זכותו להימנות עם הנהגת “החלוץ”, הבריחה במחת אחת את מיני הנוטאבלים ודומיהם; הוא, שפעל בקרב אנשים קשישים יותר, לא עלה ניסויו אלא לחצאין בידו, והוא אף הניח כהונתו. באמת, היו ערעוריו על מפלגתו, והנהגתה, ערעורים של עיקר – ברוב שנינה היה מתאר את האיחוד של “הפועל הצעיר”, שהיה מהימן עליו, ושל “צעירי ציון”, שהיו חשודים עליו, לאמור: נטלו לו, לאהרן דוד גורדון, חבשו כמין מצנפת לראשו, גררו אותו למה שנקרא מעמד-פראג ואמרו לו: זה ראה וקדש, ואותו שלם וטהור לא הרגיש, כי מערבים מין בשאינו מינו.

קשות מהשגותיו על מיני הפרוגרמה, היו השגותיו על בעלי הפרוגרמה, הנפשות העושות והמעשות – משהכיר מקרוב כמה וכמה קברניטים בווינה, בברלין ובתל-אביב, נפער לפניו המרחק בין השיעור המופלג של עסקנותם ובין הקומה המזערה של אישיותם ולא יכול היה להשלים להעדפה המצויה של המוכשר על הכשר, ואיפכא מסתברא, פרש מעסקי ציבור, תחילה מתוך שהתנה כעין תנאי לעצמו: בארץ-ישראל שאני, אך בבואו אליה ובראותו כי העסקן-פסקן שבה לא נשתנה ביסודו מכפי שהיה בגולה, עשה תחילה משהו במזכירות “הפועל הצעיר”, ועד מהרה פרש גם ממנה.

ד    🔗

על דרך ראייתו, שינקה מאופיו האינדיוידואלי ומנחלתו המנטאלית, עמדתי בשני זימונים מיוחדים עמו – הזימון האחד היה בעיר מולדתו, ז’ולקיב; הזימון האחר היה בעיר מגוריו, בדרוהוביטש. לעניין הזימון הראשון – הוא נמשך כל היום כולו, שכן באתי לדרוש ברבים, אבל לפי שאותו יום יום בחירות היה, נתבטלה דרשתי, ושוטטנו בעיר ואגפיה, וביותר על ההר, שאומרים עליו כי שמו ניתן לו בידי המלך סובייסקי, שראה את יפי-הנוף מעליו, קרא: הא-ראי (הו, גן עדן), וכן מספרים בו, כי בו היה מטייל ר' נחמן קרוכמל ורוקם הגיגיו, הגיגי “מורי נבוכי הזמן”. השיחה שבינינו גילגלה בעניין-העניינים – עלייתנו לארצנו ועשייתנו בה. ספקותיו, אם ראוי לשכמו תנו לצרף עצמנו לפורמציה קיימת ועומדת גברו והלכו, וביקש אחיזה בתכנית שעלתה לפניו – להעמיד קבוצת אנשים, שפרנסתם על עבודה בנמלה של יפו, ואף מצא מסייעים למעשה, וביקש חברים לה. לא אומר, כי עקרונות שנתבררו לו לימים, ועיקרם עקרונות אמונה בערכים מוחלטים המחייבים מערכת מצוות שערבותה במציאות של מצווה, כבר נתחוורו לו אז, אך תחילת הדרך אליהם כבר נסתמנה ברוב זהירות ובמעט בירור. אם לדקדק ניתן לומר, כי הלאו היה לו בחזקת ברי, בעוד ההן עודו בחזקת שמא – הוא שלל לחלוטי-חלוטין את האמונה בישועה, שתבוא לו לאדם מידי אמונה בעצמו בלבד ומתוך תפיסה של עצמו כערך עליון שאין למעלה ממנו, והילכך נפסלה לו האמונה,שנתרווחה בימים ההם היא האמונה של ק ex oriente lux, הלא היא המהפכה הבולשביסטית, ובעיקר נפסלה לו על שום יסודה, הוא יסוד המטריאליזמוס. והיא הנסיבה, כי עד-מהרה גבה טור בינו לבין “השומר הצעיר”, שנחשב לו רב יותר משאר גופים בציונות סביביו, ולא אמר לילך אליו ועמו, אף שאנשיו היו קרובים לו מכמה צדדים, והיה נוהג בהם מידת-כפל: מוקיר את האדם ופוסל את שחו, והגה בהליכה עצמית של חבורה קטנה, העומדת על עצמה. לעניין הזימון האחרון – אף הוא נמשך כמעט כל היום כולו, שכן באתי להתרות עם חבורת “השומר הצעיר”, וראש להם הושא (דב) מינצר, שעמדו לעלות בקרוב, ואף עתה, בשבתי בדירתו, שבנו להם הוא ורעיתו, גינקה לבית נאכט, והיא כדירת-עראי, שכן עמדו אף הם לעלות בקרוב, גילגלה השיחה שבינינו באותו עניין-העניינים – אמונה היתה בו, כי הושא וחבריו יצטרפו לחבורה הקטנה, שחש בהם אחים אם לא לפרטי-דעתו, הרי לכלל-רוחו.

לא, החבורה לא קמה – כל שקווינו שיתלכדו בה לא נתלכדו, אברהם שרון הלך לירושלים, להקים את מפעלו, מפעל האוטוגרפים והפורטרטים, הושא וחבריו הלכו לקבוצת מאיר יערי וסופם בקיבוץ מרחביה, אני הלכתי לקיבוץ עליה א' בבנימינה, וכשנפגשתי בראשונה בארצנו עם יצחק בבית אלפא, וירדנו מעל הר-הגלבוע, דיבר בשבח אנשיה ודומיהם ובגנות דעותיהם המבשילות והולכות, והמרחיקות אותם יותר ויותר ממחצבתם ומקרבות אותם יותר ויותר לבארות-לא-להם. ועיקר תמיהתו וזעפו היה עלי, שאני נותן ידי לכך, אף שאי אפשר שלא אדע, כי אפילו אומר אל“ף ובי”ת לא אוכל לומר גימ“ל ודל”ת, וממרחק הימים איני יכול שלא להיפלא, עד-מה הרחיק לראות, שיגיעתי להיאמן למחנה “השומר הצעיר”, נמשכה כמה וכמה שנים, ואף עדרתי עמו במערכה אחת, עד ששוב לא יכולתי להעלים מעצמי, כי בכל אותה שייכות לבי בל עמי ומחוץ לזיקה אני עומד. אמת הוא, יצחק, היה מתגרה בי לאמר: היא הצרה שלא ידעת להוגביר אמיתך הפנימית על כמה אמיתות חיצוניות, עד שהיא עצמה גברה עליהן, ואך לימים כשדיברתי על הקונוורסיה שלי ברבים, פסקה במקצת התגרותו.

וכשם שבתקופת ידידותנו ראשונה חזקה עלינו השפעתו של אברהם שרון, כן חזקה עלינו עתה השפעתו של משה אהרן וייזן, שהצד השווה שביניהם הוא לא כל-כך בדעותיהם ובמידת הקירבה לדעותינו, כמו בשלימותה של האישיות, שהיא ואמונתה מיקשה אחת. אולם אם כוח השפעתו של אברהם שרון עמד לנו כדי תכניתה של חבורה, אך לא כדי הקמתה, הרי כוח השפעתו של משה אהרן וויזן עמד לנו לא בלבד כדי תכניתה של חברה, אלא גם כדי הקמתה וכאן היה יצחק הנפש החיה, ראש העושים והמעשים. תולדות החבורה, שתחילת-כינויה “חזית המאמינים” וסופו “בני אמונה”, היא פרק לגופו ועתידה היא שתסופר ברבים – עתה דיינו בציון, כי היתה זו כמין לוג’ה, שנמנו עמה אישים רבים ושונים – מהם אליעזר שטיינמן, אברהם קריב, שלמה שפאן, יצחק יציב, – והיו קרובים אליה אישים רבים ושונים – מהם א. א. קבק, ישעיה לייבוביץ, נתן חפשי – וזימוניה, בכל שבת ושבת, במשך כשנה תמימה, דברי בירור ממצים בכבשונם של בורא ונברא, והימים ימי הרת עולם ורישומה נמשך גם לאחר שהחבילה נתפרדה, ודומה שרושם רשומות העתיד לבוא יראה בחבורה זו את ראשית המיפנה הגלוי של האינטליגנציה העברית לעבר מקורות האמונה.

אמרתי: המיפנה הגלוי, כדי להטעים כי לדעתו של יצחק ההתכחשות שבגלוי לחוד והדביקות שבסמוי לחוד, שכן לדעתו גם הכופרים במקורות-האמונה אין בכוחם לעשות אפילו עשייה קטנה לטובה אלא מתוך שהם יונקים ממקורות אלה, אך ככל שנמשכת והולכת ההכחשה בכך הם נסתמים והולכים, והילכך דין להביא לידי כך, שמציאות היניקה שבסמוי תהא תודעה שבגלוי, באופן שהסמוי והגלוי יהיו אחד. והוא היה מושל משל – נהר שמרוצתו מתפרנסת מי-המעין המתגברים והולכים והוא מכריז כי הוא ניזון לא מהם ורעננותם, רעננות-תמיד, אלא ממיני המים התפלים העומדים סביביו, אין הכרזתו משנה את האמת,אך אדם שרוחו מתפרנסת מאלוהיו והוא מכריז כי היא ניזונית מאליליו, הכרזתו עשויה לשנות את האמת, כמידת הכחשתו בה, והוא אמנם כנהר שהפסיק חיבורו למעיינו החי והוא מנסה בחיבור לצינור צמוק, בתחילה הניתוק עוד מפעפעים בו קילוחי-מעיין ומתקיימת בו חוקת הבריאה, אך סופו מרחיב החלל שבינו לבין מקורו והשטן בא ומרקד ומפזז לתוכו.

ה    🔗

חברי “בני אמונה” נתפזרו מי לכאן ומי לכאן, אך הנפש הפועלת, יצחק צימרמן, לא שקט במכונו, הלך אל כמה חבורות של מבקשי אמונה, ולא נח עד שעשה מעשה, והוא ייסוד בימה למחשבת-האמונה “פרוזדור”, ואף שנמצאו לו מסייעים – שמואל הוגו ברגמן, יוסף עמנואל ואני – הרי ביסודו-של-דבר מפעלו הוא, ועיקר זכותו היא בשמירה קפדנית על רמת הבימה, שלא תהא פרוצה לדיבורי-כלאיים ולדוברי-חצאין, וגדורה במי שמקיים בחינת לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי. ומי שלא ראה אותו במסירותו הנאמנה לבימה ולקיומה – שידע לגייס לה תומכים מעברים, גם אם ברר בהם, שיהיו יאים למפעל והמפעל יאה לו, לא ראה אדם הנושא בעולה של עשייה והוא מצניע את עצמו בשוליה.

בתקופה זו, תקופת ידידותנו האחרונה, חזקה עלינו השפעתו של פאול אנגלמאן, שהציבור מכירו ממסותיו של ידידיו קארל קראוס ולודויג ויגנשטיין, והקרובים אליו הכירוהו כאישיות נפלית שמתוך אור-אמיתה היא כאור-שממילא לאחרים. עמידתו של יצחק בפני מי שנחשבו לו מוריו, איש איש בספירתו – אברהם שרון בספירת התביעה המוסרית המוחלטת, משה אהרן ויזן בסיפה האמונית של היחיד ומצפונו, פאול אנגלמאן בספירה המחשבית וטהרה – לא היתה כעמידת המקבל בפני הנותן, כי לאמיתו-של-דבר הוא עמד על עצמו, על אופיו המוטבע ונחלתו המוטבעת, אך קיים בחינת עשה לך חבר וקנה לך רב, שאפילו מי שהוא עצמו חבר ורב צריך לחבר ורב, ולא כדי להימלט למקלט הקל של פולחן זולתו, אלא בעיר כדי להיחלץ ממלכודת הקשה של פולחן עצמו, ובהיותו מבחין-עד-דק בטיבם של איש ואיש השכיל לבחור במי שראויים לתארים של חבר ורב, לא בלבד בעיניו שלו עצמו אלא בעיני הרבים, גם אם דרכו היה שלא לשאול לדעת הרבים, אלא לדעתו שלו בלבד. עד היכן הדברים הגיעו למדתי משיחתנו הרווחה ההיא על ההאראי – אותו יום הכרתי פנים את העילוי, שלדעת הרבים נתנוול, הוא בנימין גריל, ולדעתו של יצחק היה מאנשי-מעלה, ולימים נתעוררתי להתחקות עליו ועל חייו, וחיברתי עליו ספרי “כוכב נידח”, ואמנם אך בהארתו של יצחק, הכרתי אותו עילוי מפנימו, כשכל סיאוביו הממשיים והמדומים נושרים הימנו, הוא נפש שלימה עם אלהיה, אמיתו ומוסרו, ולא בא ספרי, שיצחק עוררני לכתבו, אלא לאמת את מאמרם: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. ומה היה בו – שאל יצחק והשיב – היה בו מה שהיה במי שהיה חביב עליו ביותר, והוא, כלשונו: אונדזער רבס אייניקל, כלומר נכדו של רבנו, והכוונה לאדם ביקר, האציל שבדור, – צבי פרץ חיות, שהיה כידוע נכדו של ר' צבי הירש חיות, ששימש ברבנות בז’ולקיב. ומי שלא ישב במרומי ההאראי ולא שמע את בנימין גריל ויצחק צימרמן מדברים במעלותיו של אותו חכם וצדיק, לא שמע על אמונת חכמים ואמונת צדיקים מימיו. והעיקר הוא בקו הדיאלקטי: יצחק, המאמין בצדיקיו, זכר תמיד את הכתוב: וצדיק באמונתו יחיה, באמונתו שהיא שלו עצמו, ושאינה סומכת אלא על עצמה.

[אדר ב' תש"ל]