א    🔗

כבר יצאו ארבעים וחמש שנים מפגישתנו הראשונה, אך כללה ופרטיה זכורים לי, כביכול הדבר אירע תמול-שלשום. בחדר המועט והכהוי של מרכז הסתדרות “החלוץ” שבלבוב, התכנסו חברי מועצתה, שלוחי הסניפים שבפולין-הקטנה. קצתם הכרתי קודם, אך רובם ראיתי עתה בפעם הראשונה, ומהם נרשמו בי ביותר שניים – אחד, עלם שחור עם יפה-עיניים, שאף שהיה הצעיר שבחבורה, היה המועז בה, וכשהגיע תורו לומר דברו, שילב ידיו על חזהו ודיבורו בלשון שנונה ותוקפת; ואחד, עלם צח, שלובן פניו הטיל תמיהה, כמעט חרדה, עיניו נראו כבולעות את הנעשה והנשמע סביביו, אך פניו לא זעו זיע כלשהו ופיו חסום היה, וכשהגיע תורו לומר דברו, הניע מעט ידיו אילך ואילך; הקמיט לחיו אחת וגימגם משהו ופסק. הראשון היה ישראל כהן, שבא כשלוחם של החלוצים מבוצ’ץ, האחרון היה אהרן וידרמן שבא כשלוחם של החלוצים בחורוסטקוב. עיקרה של המועצה היתה מחלוקת כפולה, האחת גלויה והאחרת סמויה. מחלוקת ראשונה פרצה עתה כל-כולה – בעוד אנשי מרכז “החלוץ” דרשו להכשרה מקצועית ואינדיווידואלית, ואף תבעו לכוון את כספיה ומוסדיה של הסתדרות “החלוץ” לכך, דרשו רוב שלוחי הסניפים להכשרה חקלאית וקיבוצית, ותבעו לכוון את כספיה ומוסדיה של הסתדרות “החלוץ” לכך; מחלוקת אחרונה עתידה היתה שתפרוץ בוועידת “החלוץ” הקרובה ועתה אך ביצבצו ראשוני גרעיניה – מסירת הנהגת “החלוץ” לידי חבריו, כשהגדרת חבר היא מינימאלית: צעיר או צעירה, הרשומים בגליוני הכשרה או בגליוני עלייה, ומוטב בשניהם; באופן שמי שאינו מתכוון לא לכך ולא לכך פסול מראש להנהגה. ואמנם, כשנתקבלה בוועידה הקרובה החלטה ברוח ההגדרה הזאת, נפסלו על דרך אוטומטית כל חברי המרכז הקודם, שהיו עסקנים נכבדים ואף מסורים מאד, אלא שלא קיימו את הכלל הפשוט: חוקה אחת לנוהג ולנהוּג. והיא חוקת החלוציות, שפירושה: אומר ועושה. ואף שבאותה מועצה המחלוקת האחת היתה גלויה והמחלוקת האחרת היתה סמויה, הרי הפולמוס לא פחות משהורגש בו התסס הגלוי, הורגש בו התסס הסמוי, והוא שהלהיט את הדברים והגביר את הקולות, שהגיעו לריתחתם, כשאנשי המרכז נעזרו במריבתם עם שלוחי הסניפים במי שעלה לארץ ויירד ממנה, ולפי שטען כי ירידתו ירידה של אונס, היינו מוכנים להאזין לדבריו כלדברי עד, אך לא היינו מוכנים להאזין לדבריו כלדברי מוכיח. באווירה מחוממה זאת לא התמיה הדיבור, כפי שהשמיעו ישראל כהן, וכמותו או בעקבותיו אנו כולנו, אך התמיה הגימגום, שכמותו כשתיקה, כפי שנהג אהרן וידרמן. והנה ברדתנו מחדר-המועצה, הרהרתי בה באותה שתיקה, וביקשתי לעמוד על שורשה, אולם עד שאני מתיר לשוני, והנה התהפכו התפקידים – הוא, אהרן וידרמן, המדבר ואנו המחרישים. והדיבור כבוש ביותר, ויותר ששותפים בו פיו ושפתיו, שותפים בו פיו ועיניו. ולא כמדבר היה, אלא כמספר היה, ודרך סיפורו שיחה-לתומה הטובעת את עצמה תוך כדי דיבור במטבעות של פלאסטיקה מופלאה. ועל-מה דיבר, ומה סיפר – על מה ששמענו זה עתה דיבר, ועל מה שהוא ראה תוך שמיעה סיפר. לא זו בלבד ששמענו את הדוברים, אלא ראינו את תוכם וסביבם כאחד – בעוד יריבינו נראו שבעים ומרוצים, בשבתם, לעת ערב, לשולחן הקבע של עסקני-הציונים בקפה “ווארשאווה” הרי אנו, שלוחי הפרובינציה, הוראינו כמהים ושוקקים בעיירותינו הדלות ומידלדלות, ומתוך התיאור הזה התהום שבינינו נפערה רב יתר, משעשויים היו להפעירה רוב דברינו. וחברנו החדש מתוך שנשתלשל לו דיבור מתוך דיבור, נשתלשל לו ממילא ציור מתוך ציור ולא יצאה אלא שעה קטנה, ונשמנו את אווירת עיירתו, הווייתה וברואיה, משל אנו צופים בלאַטרנה מאַגיקה, מיוחדת במינה, שיש בה לא בלבד כדי מראה-עיניים, אלא אף כדי הלך-נפש. לכאורה, בא סיפורו להדגים את הפתגם: השבע אינו מאמין לו לרעב, כשהכוונה לשובע שפירושו ריקנותה של נפש ולרעב שפירושו מלאותה, אבל באמת בא להעיד על ההבדל העמוק שבין תדמית-החיים, כפי שחיה אותה כביכול כף-המבשלים ההומה, כדמות העסקן והפונקציונר במשרדי הבירה, ובין עצם החיים, כפי שחיים אותם רתחי הבישול עצמם, כדמות הצעיר והצעירה המתלבטים בייסוריהם בסימטות העיירה וביקתותיה, ואף עתה התהום שבינינו נפערה רב יתר, משעשויים היו להפעירה רוב דברינו.

ב    🔗

אך גם בבוא ועידת “החלוץ” והמחלוקת הסמויה פרצה מלוא עוזה, לא נשמע קולו של אהרן וידרמן, שישב באולם הגדול של אגודת “צעירי יהודה” שבמפלש האוזמן, כדרך שעמד, לפני כשנה ומחצה, בחדר הקטן שלמרכז “החלוץ” שברחוב ברנשטיין, ואף עתה היו עיניו כבולעות את הנעשה והנשמע סביביו, מבלי שיניע את פניו, אלא שעתה לא הטריח את פיו אפילו כדי גימגום, אולם בשעת הבינתיים שבין ישיבה לישיבה, כשחברנו מוטל בק, משורר וצייר, וראש המסייעים במלחמתנו בהנהגה הקודמת וסילוקה, כינסנו בחדר-ירכתיים להשמיענו סיפור-מעשה, והוא ריקמה משלו של מעשה ז' בעטלירש, נמשך גם אהרן וידרמן לשיחה ועניינה תיאור עצמנו, כפי שנראינו ונשמענו לו זה-עתה באולם הוועידה. אותה שעה סרנו כי הוא משמש באספקלריה עקומה, אך לימים כשחזרנו להרהר בכך, לא יכולנו שלא להכיר, כי שימש באספקלריה ישרה. שהרי דיבורו היה כדרך הציור, שאינו מוסיף על גופו של המצויר ואינו גורע ממנו, והקאריקאטורה שדימינו לחוש בה, לא היתה בחינת קביעה של מציאות אלא בחינת רמיזה לאפשרות, כביכול ביקש לומר: הנה אתם מגרשים את שליטי אתמול, ואתם שליטי-היום, הבא ונראה אם אמנם לא תעשו מחר כמותם, דהיינו משתחממו קצת את כס-השליטה, תמאנו להרפות ממנו, והדרן עלך מסכת פונקציונרים ועסקנים.

לא אומר, כי ההרהור שנמשך לנו מסיפורו של אהרן וידרמן, והכריע על כך, שהיינו שונים מקודמינו, אך חייבני לומר, כי אף הוא שסייענו שלא להתפתות להיות כקודמינו.

ג    🔗

אך גודל-כוחו באמנות השיחה והסיפור נתגלה לי באותם הימים, שסרתי לחורוסטקוב ושהיתי בה יתר על שיעור השהייה שנהגתי במסעותי על פני סניפי “החלוץ”. היתה זו עיירה קטנה, כל עצמה אילו רחובות מועטים, רישומם של ימי המלחמה והכיבוש וחילופי המשטר היה עוד ניכר בה, והעניות היאה לישראל לא היתה יאה ביותר, אך בה ערות וכמיהה, בייחוד בקרב הצעירים המרגישים, שתסיסת רוחם היתה ניבטת מעיניהם, וקצתם, שקניתי לי ידידותם, אף נודעו עד-מהרה בפעילותם – פישל וורבר שהיה מהלך פה כמין מצבר של אנרגיה שאין לו היכן להרצות את מרצו, והראה את כוחו, כשנקרא, כמה חדשים אחר כך, לשמש כמזכירה של מפלגת “התאחדות” ללבוב, ולימים עלה לארצנו ושימש מזכיר פועלי פתח תקוה, עד פטירתו בה; שמואל אפשטיין, שהיינו מחולקים עמו שנטה לאגפה ימין של הציונות, שעלה גם הוא לימים לארצנו, ושימש מנהל חברת ראסקו עד פטירתו; ובייחוד אהרן וידרמן וייבדל לחיים ארוכים שארו ברל (דב) הירש, שנעשה עמוד-התוך של קיבוץ “הבונה” שנתלכדו בו חלוצים של כמה סניפים ומרכזו בטרנופול, הוא הקיבוץ שנמשכו לו כמה קיבוצים אחרים, שעברו לווינה וממנה לארץ ישראל והעמידו בה כמה קיבוצים לכיבוש העבודה במושבות.

בימי שבתי בחורוסטקוב היה לי אהרן וידרמן כמורה-דרך, והוא ידע לא בלבד כל נפש בה, אלא ייחודה, מנהגיה, הרגליה, גינוניה, עיוותיה. וכשם שידע נפשותיה של העיירה ידע נפש ימיה ומועדיה, חוליה ושבתותיה, ולא עוד כל שעה ושעה היתה כנפש לעצמה, ואפילו כל רגע ורגע היו כנפש לעצמה. קולו, שהיה נשמר מהגבהת רמתו ידע, בסיוע-מה של ניד עפעף או עווית-קצה השפה, להעמיד לפניך אדם, מאורע, תנועה, הרף-עין, כדרך המעמיד קלסתר מלא, קומה שלימה. דומה, כי עוד בימים ההם נרמזתי על מה שנתפרש לי בהמשך זימוניו – כוחו לכבוש לנקודת התעניינותו שלו את מי שנקודת התעניינותו אחרת, ואפילו שונה לחלוטין. מקדמת-נעורי הייתי שקוד לצוד את האנקדוטה החיה, ומשעמדתי על ההבחנה שלו בחמרי ההומור, הטיתיו, גם אז גם לימים, להשמיע את ששמע בבדיחה ובחידוד בעיירתו, אך הוא לא נחשב לו ההומור, שדרכו דרך בקשת התמצית, מתוך שהוא מפריד בין תוך הכשר לאכילה ובין קליפה הטעונה זריקה, שכן ההפרדה הזאת הוחזקה, אם לא לתודעתו הרי לחושו, כעבירה על לא תרצח, באופן שהאגוז נחשב לו כשהוא נתון בשתי קליפותיו הרכה והקשה כאחת. לאמור, לא האגוז, כמידת שימוש לאוכלו ואוכלו וממילא מכלה אותו, נחשב לו, אלא האגוז כגידולו לגופו, וביותר קודם שנתלש לכורחו, נחשב לו; ועליו, עליו בעיקר ועל הרוב אף עליו בלבד, נסבו דבריו.

ד    🔗

דמדומה של אמיתו זו הבליח לי בשיטוטינו בסימטות עיירתו – בין נכנס עמי אצל רבה, הגאון ר' משולם ראטה, שעלה לימים לארצנו והיה בה מגדולי הפוסקים; בין הראני את היפה שבנערות העיירה, בלומה פפר, שכל הנערים היו מאוהבים בה; ולא בכדי, כי אמנם נראתה, אם להיעזר בשינוי מה בדברי המשורר: כפרח בציה; בין עוררני על אותה שלישיית הרווקים הזקנים, שהיו שרויים במריבה ישנה, אם הדין עם תלמי או עם קופרניקוס, כשם שהיו שרויים במריבה חדשה, בתחומה של הטכניקה; בין עוררני על שלישייה אחרת, שלושה זקנים, היושבים ביום הכיפורים סמוכים זה לזה, המחזור משווה את אמירתם והזיקנה משווה את קולותיהם ואף על פי כן הם שונים זה מזה, והם ממלטים את השוני בייחוד אנחתם, שאין אנחתו של ראובן כאנחתו של שמעון ואין אנחת שניהם כאנחת לוי, והוא, הדובר אליך, כשם שהעמידך בעניין הרב ויפת-העיירה ושלושת הרווקים על מה שנתעלם מראייתך ומשמיעך ואתה תמה שלא ראית ולא שמעת תחילה מיני קטנות שהן גדולות, שכן כל בת קול וכל בת שחוק וכל בת רוגז היא בת יחידה לעצמה, כך הוא מעמידך על כל אנחה ואנחה שהיא נפש חיה וממללה לעצמה. ולא בלבד יצורי-הממשות וכל שבהם ושלהם הם בכלל נפשות, אלא אף יצורי-הדמיון כך – הנה הגשר, שעל גבו פוסעים בחצות הלילה שלושה שדים, תמירים וקשוחים, צילינדרים לראשם וזנבות מתפתלים מקצות הפראקים השחורים שלהם ופסיעתם מתונה-להחריד, ומתוך סיפורו של הדובר אליך, אתה רואה אותם עין-בעין ואי-משם, ממחבואי הילדות, עולה בך רחש-חרדות, הוא הוא רחש-החרדות שחילחל בלב הנערה היפה, ששלושת השדים נראו לה על הגשר הזה, גחנו בפניה במועל הצילינדרים, חייכו לעומתה, לאמור: גוט מורגן פרייליין [=צפרא טבא, העלמה], אף שהשעה היתה לאחר חצות לילה.

ה    🔗

לפי שרוב סיפוריו סבבו ענייני עיירתו ורוב שומעיו היו יוצאי כמותה, ניתן לפרש הנאתם במה שהוא מזכיר להם את הזכור ובייחוד במה שהוא מחדשו, מרעננו ומחדדו, ונמצאת יכולתו גדורה, בחינת עיר כבושה כבש. אבל באמת היתה זו טעות, שכן גם מיעוט סיפוריו ששמעתי, ושסבבו עניינים קרובים, הצטיינו אף הם בכוח ההמחשה, וזכורני מעשה שביקש להנות אותי, מתוך שידע רוב התעניינותי בענין גרים וגיורם, והציע לזמנני עם אחד מגרי סן-ניקאנדרו, מר מרצ’לו, שבנה לו משק נאה בסביבי כפר מלחה, וצייר לפני אותו ואת רעייתו, את אמונתם והליכותם, את שיחם ושיגם, לרבות נעימת-קולם, נתז-גמגומם והבהוב-חיוכם, וכשבאתי לבקרם, לא יכולתי שלא להתפתות, כדי רגע, לפקפוק, אם מה שאני רואה ושומע, עם הזימון עתה, הוא המקור ומה שראיתי ושמעתי, קודם הזימון, הוא ההעתקה, או איפכא.

בדרך כלל היה עניין סיפורו בחינת דופן ולא בחינת יוצאו, אך אופן סיפורו נתן, שמעשה רגיל, מצוי ושכיח יצא מלפניו כמעשה חורג, מוזר ומופלא, ואיפכא. כך סיפר מעשה שאירע בימי ישיבתו באותה עיירת-בסרביה – עם בוקר נמצאה להקת אווזים מוטלים בשרבוב צוואריהם ופישוט כרעיהם ורוח חיים אין. תחילה הילכו בעליהם כמסוממים, הוא צובט זקנו והיא צובטת לחייה. משנתייאשו ביקשו להציל הניתן להצלה ומרטו את נוצותיהם, אך משיצאו כמה שעות נראתה להקת האווזים מעורטלים מהלכת ומגעגעת בחצר ונתחוור, כי גמעו משלולית של סאַמוגונקה, דהיינו יין שרף שבישלו אותו גויי-הסביבה, ונתנמנמו ואף לא חשו במריטה והיו שרויים בשינה עד שנתפוגג כוחו של המשקה ונתפכחו. מה שהפליא באותו סיפור-מעשה היתה נעימתו של המספר, שלא היתה שונה מנעימתו בסיפור על כל מעשה אחר, שלא היה בו משום קומיות שמעורבים בה שחוק וחילופו, כגון סיפור המעשה על מנהגו של הבעל בעמיו לאחר שקיים שינה בשבת תענוג ותחילה פקח קמעה עינו אחת כמעמעם אם לא כדאי לו שיחזור ויעצמנה, אך משהפגיעה הרמת צוואר קלה זווית עינו באור החלון, נפקחה קמעה אף עינו אחרת, רגלו אחת נשלפה והיתה כמגששת למצוא את הסנדל ומשנתקעה כפה בתוכו, כאילו באה בו התנערות –פתאום וכהרף עין ניצב ועיניו הפקוחות נצטמצמו כדרך המבקש להגביר כוח-ראייתו וחוטמו כנשלח לפניו והוא שהוליכו אל פתח-התנור שעמד לפניו, מהרהר מה יעשה, ידו כמתרוממת ומשתפלת חליפות, עד שנועזה ופתחה את הפתח וריח מישרת השזיפים עברו והוא מפקיר עצמו קצת לענגו, עד שהוא מוציאו זיזה זיזה, מסיר כיסוי ופולט הברת-רווחה: אַה, מחייך לתוך זקנו ופוסע מתון מתון ומעמיד את הקדרה על השולחן ומתקין עצמו להנאת-הגמיעה, כמסיים שלשלת-הגיגיו בהכרזה: נו-נו.

והעיקר, כשם שהוא, המספר, היה בעת סיפורו אחרון, כאותו בעל-בעמיו עצמו, מגלם את כל עשייתו לרבות הקטנה בהעוויותיה, כך היה, בשעת סיפורו ראשון, כאותו אווז מגלם שכרונו ותרדמתו, והתנערותו והרגשת צינת ערטילאיותו, כביכול הוא עצמו אירעה לו כאותה גרוטסקה. אילו אמרתי להגדיר את אמנותו הייתי אומר, כי היא באה במקום שאין הכתב יכול לו, כדרך ששמעתי מפיו של ש"י עגנון בעניין גבולות מיצויו של התיאור-שבכתב, שהמשיל שני משלים – משל אחד, אדם יושב בחדר וממולו חלון ששמשתו אחת עקורה, מתנשבת רוח ופוגעת בו והריהו נרתע; משל אחר, אדם נכנס לגן, מבקש ספסל לישב עליו ומשמצאו וכבר אמר לישב גילה כי הצבע טרי והריהו נרתע. לאמור כאן וכאן ההגדרה אחת; והיא הגדרת רתיעה, והרי באמת אינו כן, שאינה דומה התנועה לפגיעת פתאום של רוח כתנועה לגילוי-פתאום של צבע, והאמן עשה בגופו שתי תנועות שונות ביותר, אחת לגלם את התגובה על הפגיעה, אחת לגלם את התגובה על הגילוי, כדי לפסוק: נו, לך וכתוב את אלה. ולא הזכרתי עתה אותה שיחה, החשובה לגופה, אלא כדי לומר, כי סגולת הפה של אהרן וידרמן התחילה במקום שבו נפסקת יכולת הכתיבה, ושעל כן התלונה על שלא תעלה הוא או שומעו דבריו על הכתב, תלונת שוא. הרי כל ניסוי של העלאה על הכתב, לרבות ניסויי-ההדגמה שלי עתה, לא היה מוסר אלא גופם של הדברים, המלל שבהם, ולא את נפשם, המישחק שבהם.

ו    🔗

הילכך טעות היתה להם לשומעי שיחו, שהיו מצירים על שהם מצומצמים בתחומו של שבעל-פה ואינם מפליגים לתחומו של שבכתב שכן אפשר, כי איפכא מסתברא. לאמור, לא חסרון הוא לו אלא יתרון הוא לו, שסיפוריו שהיו כמיני חזיונות, לא הוצרכו לתיווכו של שבכתב, שכן הוא עצמו היה שחקנם שבעל-פה. אמת, גם בו נתקיים דבר המשורר על השחקן, שדור-יבוא לא יקלע לו זרים, כי בת חלוף היא אמנותו של המומוס, ואפילו הוא המומוס של חיבורו שלו עצמו. וביותר שמוקיריו לא השכילו להטריח לשם קיום דבריו את הרשמקול, שאף הוא לא היה בו כדי לשמר את שיחו, כי לשם כך נדרש מנגנון שהיה לא בלבד משמיע קולו אלא אף, או: בייחוד, מראה אותו על ארשת עיניו, על רטטי-רמזיהם וארשת פניו על זיעי קמטיהם, אלו אמצעי-משחקו על תנועותיהם הצנועות, כלי-הבעתו המועט המחזיק את המרובה.

מה שהפליאני בשיחו, שהקירבה לבימת העלילה המסופרת והמרחק ממנו לא שינו מדרכו של סיפורו ומתכונתו, ומה ואיך ששמעתי מפיו על מעשי עיירתו, בזימונינו בבנימינה, בתל-אביב ובירושלים, לא היה שונה ממה ואיך ששמעתי מפיו קודם בזימוננו בתוך עיירתו שלו עצמו. אין בידי להכריע במה היה כוחו – האם בבריאת מרחק נפשי, גם כשהוא קרוב קירבה מוחשית לבימת העלילה המסופרת, ואף נטוע ועומד בתוכה, האם בבריאת קירבתה נפשית, גם כשהוא רחוק ריחוק מוחשי מבימת העלילה המסופרת, ואף עקור ונידח ממנה.

ז    🔗

אמת, אהבת-הסיפור שלו העדיפה את עיירת הורתו וגידולו, חורסטקוב, אבל היתה זו אהבה שתחומיה הרחיבו והלכו, ולא בלבד על מה שהיה בדומה לעיירתו ההיא, כגון שהפליא לצייר את עיירת בסרביה, שבא, בנסיעתו היחידה לגולה, לבקרה, כדי להכיר את משפחת רעייתו חנה, או כגון שהפליא לצייר את המתרחש בשכונות הישנות בירושלים, שכאן וכאן השומע כאילו חי, תוך שמיעה, בתוך ההוויה ההיא, משל הוא עצמו אבר מרוקם בגופה. אדרבה, אהבת סיפורו, שניזונה מאהבת התערותו במיני חיים שונים ומאהבת התבוננות בגורלות ואפיים שונים, ידעה לתאר-כמו סוגי-אדם רחוקים בגידולם ובמזגם, שנזדמנו לו, בין בתקופתו הראשונה, שהיה בבנאי ירושלים, בין בתקופתו האחרונה שהיה במדריכי חבל ההר, כאן וכאן היה מעורה בין יוצאי גלויות שונות, ועינו ולבו היפלו את המיוחדים, המוזרים, המקוריים שבהם, וסברם והליכותיהם פירנסו את שיחו, כביכול המשיכו בשיחו את תוכם של חייהם.

מהיכן באה לו אמנותו – תחילה סברתי, כי ירושה היא לו מאמני שיחת חסידים, שמקורה בסביבת גידולו, דרומה של גליציה, וכחיזוק היתה לי העובדה, כי המחוזות ההם העמידו גם מספרים גם בעלי זכרונות שכוחם יפה בסיפור החי, השיחה החיה, אך הוא עצמו היתה בידו מסורת אחרת, שהוליכה למוצא משפחתו בביליקאמין, אולם הוא ודאי היה לו כי אותה חולשה – כפי שקרא לתשוקת סיפורו – נחלת חסידים היא לו. אין בידי להכריע על כך ודיי בהרגשת הנועם שהיה מעניק לנו באמנותו, אך זאת אומר, כי שמעתי בחיי כמה וכמה מאמני-השיחה בגלילות גידולי, וראשון להם אבי מורי ואחרון להם ר' בנימין גריל, אך הם היו בחינת כל עצמותי תאמרנה, מה שאין כן אהרן וידרמן אשר אך שפתיו נעו ועיניו מרמזות ופניו מאירות ומחשיפות הכל לפי העניין וכל שאר קומתו וקלסתרו כבאפס-תנועה, ופיו מסיע לפניך אנשים ומעשים, פיסות-נופים וצירופי-מזג כבמחזה, שאינו מקפח קו ובן-קו וכולו לפניו ובתוכך.

ועל פיו ולשונו זהב אשר נאלמו ידוו הדווים.

[כ' שבט תשכ"ז]