א    🔗

בימי ילדותנו הרחוקה, ימי השלווה הפּוֹתה, שלא ניחשה את בוא הרעמים, לא היה זה כחזיון נפרץ בסביבת-גידולנו שבצילה של מלכות-בית האַבּסבּוּרג, כי צעיר מן הצעירים, ששיעשעו את עצמם בחלום-ציון, יקום וידרוש משאת-נפשו הלכה למעשה. אחד בעיר ושניים במחוז נגע בהם גל העליה השניה, כשעבר פה, בדרכו מעבר לגבול, ונמשכו גם הם בשטפו. ודוק: צעיר ולא צעירה. לא כי האשה בת-גליציה חסרה מספר העליה השנייה. אדרבה, חובה היא להזכיר את המעטוֹת, שנחלצו ועלוּ בימים ההם, ונפרשׂ מעליהן כמין דוֹק של פליאה וחיבה – הרי בת עירנו האחת, שרה ברכה, שהלכה עם בן העיירה ברסטצ’קוֹ, חיים צימרמַן; הרי בת עירנו האחרת, לינה אַנדומן שהלכה עם יהושע אָקר; הרי בת עירה האחת, שרה בראַט, שהלכה עם יעקב טהון; הרי בת עירה האחרת, דינה רייציס, שהלכה עם אליעזר מאיר ליפשיץ; הרי בת סניאַטין, לאה רוזנקראַנץ, שהלכה עם יוסף זליגר; והרי אחרות, והצד השווה שבהן, כי בנוּ אחת אחת בית – מי בגליל ומי בשפלה ומי בירושלים, ומכוחו של הבית הזה היתה העליה הקטנה הזאת כדבר-של-ממש.

לוּ נכתבה תולדת הנשים האלו ונפרשׂה לפנינו מגילה, שלא נחסר ממנה יסוד-הגבוּרה – כוח-העקירה מתוך סביבה אחת; כוח-הנטיעה בתוך סביבה אחרת, ביתר דיוק: הכוח לברוא סביבה אחרת, הווי אחר, אווירה אחרת, כי היתה זאת תמורת-חיים, שעיקר מעמסתה על האשה – עקרת הבית, אם הבנים. אבל המגילה הזאת, אפילו לא ייכתב בה כתוב וחזור: פלונית הלכה אחרי פלוני, שכן ידענו מפי עדויות ותעודות, עד מה עצם העזת-העליה והכרעתה היתה בזכותה, הרי ייכתב בה כתוב וחזור: פלונית הלכה עם פלוני. לאמור, בימי ילדותנו הרחוקה, ימי השלווה ההם בסביבי-גידולנו, לא מצינוּ, כי תקום נערה ותעז ותעלה לארצנו, כדרך שהעזוּ חברותיה ובנות-גילה מעֵבר לגבול, בעיירות ליטא או בּיאָלוֹרוּסיה. ואפילו נמצאה יוצאת מן הכלל, לא היה בה אלא כדי לקיים את הכלל.

מה שאין כן בימי-נעורינו, שבהם נשסעה השלווה הפּותה ונסערנו, ואף רב-יתר משנסערו בדור שלפנינו – בני הנעורים מעבר לגבול. ולא עוד, אלא הנערה, שעלתה מסביבת-גידולנו, נעשתה עתה חידושה, ואולי יסודה, של העליה. הרבה עשתה מלחמת-העולם, לא פחות ממנה עשתה העקירה והטלטול; הרבה עשתה רוח-המהפכה בעצם-המלחמה ומעשה המהפכה לאחריה, לא פחות ממנה עשתה תנועת-הנוער –חינוכה התם, מעשה-ידי-עצמה,הוא שהעלה גל-נעורים אדיר – הנער כוחו והנערה זיווֹ–שנישא בסערה לחופי ארצנו.

ב    🔗

כשרטוט הזה של הרהור וזכר מסתמן כמאליו, ככל שנסתם הגולל על מעגל החיים של רעיות נעורינו, וכן נסתמן כמאליו למראה קהל הדוממים והאוננים שניצבו לפני שנה, ברחבת-האֶבל, נוכח ארונה של רבקה ברעם לבית-יגר, מראשונות העליה ההיא, שנעקרה על סיפה של שנת החמישים לחייה. כמותה, כרוב ההולכים אחרי מיטתה, הכרעת-חייה חלה באותה שנה ומחצה שבין שלהי מלחמת העולם הראשונה ובין פתח העליה השלישית – שנה ומחצה, שבהן היו רוב קהילות מזרחה של גליציה כחטיבות חיים בדלוֹת ובדולות. באותם ימי הרפובליקה האוּקראַינית, נעשו הציונים בבת אחת כשליטים ברחוב-היהודים, שנתגלה, עם התנאים המיוחדים האלה, כמיצר לפנים ממיצר. ויותר משנתגלה כך לדור המגוּדלים, ששיעשעו את עצמם בזיקוקי-ההשלייה של אוטונומיה, נתגלתה לדור הצעירים, ילדים ממש, שהשׂכּילו, לתומם ובתוּמם, לברוא לעצמם, בתוך המיצר הזה, עולם מלא. הלוקאל, כפי שנקרא אולם הכינוס של קן “השומר הצעיר”, היה לא בלבד בית-מפלט מפני ההוֹוה, אלא גם, ובעיקר, בית-מנוֹס אל העתיד, יתר-על-כן: בית-חישוּל לו. דור המגוּדלים, והכוונה לציונים שבהם, היה ודאי להם כי אין כאן אלא כדרך הכתוב: ישׂחקוּ הנערים לפנינו שעל כן נפתעו לא במעט, בראותם לימים והנה המשחק אינו כמשחקם שלהם – “שׂפה ברוּרה” ובוּלי קרן קיימת או קופסתה ותערוכת “בצלאל” וקריאת “די וועלט” וכיוצא בהם, – אלא כדרך האימרה: השוטה חושב את הענין ברצינות. דהיינו, הם באמת נודדים לוינה ולפרשבּוּרג ומתענים שם, עד שהם יורדים לאניות ומפליגים. בקיצור: הם הולכים ממש. והעיקר: הן הולכות ממש.

ודאי, מה שנעשה, או כדרך שנעשה, באותה שנה ומחצה, בלוֹקאַל בעירנו, נעשה בלוֹקאַל בשכנתה, בזלוֹטשוב הסמוכה. אלא ששם היו קצת גורמי-סיוע לפעילות-יתר, שהדיה נתגלגלו אלינו – שם נוסד שבועון יהודי; שם הוקם סימינאר עברי; והעיקר: שם נעשתה מידת-חלוציות גם ממידתם של שאינם-צעירים. וראש עושים ומעשים ד"ר אברהם שבדרון, שמינה את עצמו שמַש-בית-הספר, וכדרכו היה מופת של אוֹמר ועושה. הוא גם לימד שיעור –שיעור-בית-הספר, וכדרכו היה מופת של אומר ועושה. הוא גם לימד שיעור – שיעור-הבחנה בין ציונות מושׂכּלת וציונות קנאית, ומסותו, שהעמידו את קו- ההבחנה הזה על חוּדוֹ, פירנסו לא במעט את רוחו והחלטתו של דור-הצעירים. הוא ושכמותו טבעו, במעט או בהרבה, את חותמם בטיפוס של הנער והנערה, שדרשו את חלוציותם הלכה למעשה, ודרשוה גם בהחלטיות ושלימות, גם בפשטות וצניעות. היא הפשטות והצניעות, שהיתה ניכרת בקבוצת חלוצי העיר ההיא, והניכרת עד עתה ברוב יחידיה, וביותר ברוב יחידותיה – בנות ישראל, ששקטה של מסורת אבותיהן נבלע בסערה של חידוש-עצמן.

ג    🔗

רבקה יגר, כשם שהיתה כמלוא-התגלמות של הטיפוס הניפלה הזה, כשדַרכה, בסיעת צעירים ורוֹננים, בלהטו של תמוז, מאנית “קאַרניולה”, על חופה של חיפה – כך היתה כמלוא-התגלמותו במשך שלושים וארבע השנים עד אחריתה. ההתחלה היתה בגליל, בבית-גן, והמשכה בקבוצת בני עירה ובנותיה, הקבוצה הזלוֹטשוֹבאית, ששמרה על מזג של אידיליה – פה לא חששו לאַפנה, שלא נפטרה מנעימה סופראַז’יסטית, גם אם נזהרה מניסוּחה, והנערה לא בּוֹשה לעסוק בבישול-ארוחה והטלאת-בגד, כמעט כדרך שעסקו אמא וסבתא. אחרי-כן באה ביתניה עילית – שרטוטה של רבקה בימים ההם ובסמוך להם, קלסתר נערה רהה ואמיצה, ניתן בקוים חטופים בקובץ “קהילתנו” ובקווים נרחבים קצת ב“כאור יהל” ליהודה יערי. כשם שניתן לתמוה, מה לה לפשטות העממית, המובלעת ולגאות המודגשת של תריסר-בחדא-בדרא, שדיברו על עצמם כעל קן-נשרים, כך ניתן שלא לתמוה, כי לאחר המכה שניחתה – ראש הקבוצה הגלוטשובאית, דב אוֹפר, נהרג בידי ערבים – בבוא גם חיבוטי-חוץ – חוסר-עבודה, גם חיבוטי-פנים – מעשה ה“סלקציה”, בחינת נפה המשיירת, כביכול, את העידית – קמה רבקה, כמותה כחברתה, וכדרך מחאה אילמת על אותם שעשועים-בדיני-נפשות, הלכה למחניים. בפשטות מובנת מאליה פרשה עם צמצום-המעגל; בפשטות מובנת מאליה חזרה עם הרחבתו – עם גיבושה של ראשית-קיבוצי-“השומר הצעיר”, היא עמו ובו בכל דרכי הנדודים" סלילת הכביש בקילומטר החמישי, נהלל וגבע, עד בית-אלפא ובתוכה. ובכל אלה נאבקה נפשה וגופה כמאבק עוזה ברפיונה, גוברת ונכנעת, גוברת ונכנעת – הקדחת, שנגררה מבית-גן והתישה את גוָה, סופה גזירת גלות. איך ישבה לכרחה, ושש שנים תמימות, בגולה והכיסופים לארצנו אוכלים אותה, יותר משנשמע על דרך גילוי לבה לפיה, נשמע על דרך ההתענינות הרעבתנית: מה שם בבית. אזכור טיול בעיבורה של עיר מולדתה – מסביב, כמלוא-העין, לבנת-שלגים, ומתוך הדברים הקטועים, הנשאים בהבלם בתוך הצינה, כאילו יוקד הערב היורד על אדמת-נוריס. גם התנחום של נטיעת פיסה של ארצנו בתוך הגולה – לאחר תלמוד גננות בוינה עסקה בפעולת חינוך פורה בלודג' – היה אך תנחום-שוא, וממילא נתחייב המשך- המאבק ואחריתו – השיבה לארצנו נאמנה לכיסופיה ניסתה תחילה לישב בכפר, חזרה לבית אלפא, ואחרי כן הלכה לירושלים – גננת בבית הספר מיסודה של דבורה קאלן, ניתן לה לגלות סגולתה – לתת את מלוא נפשה לילדים ולהשרותם באוירה של צלילות ועדנה. מתקופת-הימים ההם, שהיינו במחיצה אחת, זכורים הבקרים, שהיתה מרנינתם ברעננותו של שיר-עם; זכורים מוצאי השבתות, שהיתה מטעימתם מטעמו של שלוש סעודות – מה משעשעת היתה פרשת החיפושים של תבלין, שסופו נמצא בחנותו של מין פּאַראצאָלזוס במאה שערים והיא כמרחיפה סביבה שקט נפלא, שיותר שהיה בו מדממת-הרוח היה בו מסערת הנפש הכבושה. ואחרון אחרון, הליכה לחיפה – בנין ביתה שלה, גידול-ילדיה, והוא בית שאפפו חינה על אורו וחומו, והיא כולה כיסופי-תמיד אל הכפר – בכל שעת כושר נסיעה לבית אלפא, לרמת יוחנן, ובשנותיה האחרונות לדורות שבנגב. מי שלא ראה אותה בטיולה, לא ראה ספיגת יפעתו של גוף בנפש, הנפתלת בין רוחה הערה וגופה הלאה – אי-שם, בסביבי אלונים, נשענה עייפה אל גזע, והיא גופה כפרפר-אורה הסופג מלוא קסמו של עולם.

ד    🔗

בכלל אלה, שניצבו לפני כשנה, בחצי גורן עגולה, ברחבת האבל, נוכח ארונה, היה קהל מנומר, שבאו מפינות שונות – פלח ויוגב, נוקד ובוקר, עסקן ומנהל, פקיד ומורה – ואת כולם איחדה ההרגשה כי אחותם, המוטלת לפניהם, היא כתמצית מזכרת נעוריהם. וּודאי רפרפו לפניהם הפגישות עמה, שכל פגישה ופגישה עמה היתה כניצת-חג המבצבצת מאדמת-החולין ומנהרתה. שכן נתקיים בה בממש ענין בת נו“ן כבת כ”ף: זו הקומה התמירה-שבירה, אלו העינים החמות והחדות, שרוב יסורים וחולי לא הטילו בהן עמעום, ונשפע מהן אור צנוע, טוב ומיטיב, אור בינה, שיסודה בהמית הלב – דיוקן של בת-ישראל בחינת חדשים גם ישנים צפנתי לך.

[טבת תשט"ו]