‘מערבונים בחלל’ או ‘קרבות אבירים בחלל’ הם בדרך כלל כינויי בוז לאותו סוג ירוד שבו מתמצה המד"ב בכך שיורים בקרני מוות במקום באקדחים, או שמתגוננים ב’מסך קרינה' במקום בשריון פח.

סיפורו המשעשע של דון טרוטר, על אף שצחצוחי חרבות אינם נעדרים ממנו, וודאי אינו נמנה עם אותו סוג, ואנו בטוחים שתיהנו ממנו. ובכן, נא להכיר: מילזל, או בקיצור – מייזי…

* * *

בוב לייזל

יכולתי לשמוע את קילוח המים במקלחתו של לויד, ואת טפיחת רגליו על האריחים הרטובים. היה בכוונתי לעולל לו זאת ללא שהיות, אך בדיוק אז החל לשיר באותו טנור צרוד שלו את השיר אודות הספן, שבילה שנה ועוד רבע בקן העורב¹ שבספינתו והוא בדרכו במעלה הנהר כדי לראות את בודפשט… יתכן שאינכם מכירים את השיר הזה, על כל פנים, זהו אחד השירים האהובים עלי ביותר, והוא נשמע טוב למדי מתהדהד מתוך המקלחת. החלטתי להניח לו לסיים את השיר, ואז, ממש עם הימוג הצליל האחרון סגרתי באחת את המים החמים ונתתי לו מי־קרח בלחץ מלא. היציאה של לויד מהמקלחת היתה ממש דרמטית. רטוב עד לעפעפיו. “קללת אלוהים עליך, מייזי! הפעם…” החל לומר בחמת זעם כאילו נבעט באחוריו.

הפעלתי את אזעקת פחת־הלחץ בתאו וקולו טבע בצלילי ה־ווווט! ווווט! שהושמעו בבאסו פרופונדו מעורר מתים. חוששני שהיה מגלה את המתיחה, אלא שלצורך האמינות גרמתי ללחץ האויר ליפול מעט. מעט, אך מספיק כדי לגרום לזמזום באזניו. כמו כן הנחתי לשק מעטפת האויר לשעת חרום לצנוח מן המגרעת שבתקרה. זה היה משכנע, לעזאזל. אם אני אומר זאת אתם יכולים להאמין לי.

פקודות החרום אומרות כי על כל אנשי הצוות להיות בתוך שקי האויר תוך לא יותר מחמש שניות מרגע השמע אזעקת פחת הלחץ. לויד היה אחד המובילים בשטח זה והוכיח תמיד כי שלוש שניות מזמן זה הן מיותרות. הפעם לקח לו עשר שניות בטרם שמעתי את חריקת הרוכסן הנסגר. לויד פסע־מעד מהר ככל יכולתו ויצא מתאו אל אולם השעשועים בדרכו אל עמדת החרום שלו בירכתי החללית. נעלתי את הדלת מאחוריו.

היתה לי עין באולם השעשועים. הוברר לי מדוע היה לויד כה איטי, הפעם. הוא השתהה כדי ללבוש את תחתוניו מתחת לשק האויר השקוף. תחתוניו היו ספוגים במים.

לויד התבונן סביבו ותפס מיד מה עוללתי לו. הוא נפנה לאחוריו כנשוך נחש וניסה לחזור לתאו, בטרם יבחין בו מישהו. היתה זו תקוות שוא. סש וטילי היו מחייכים לעומתו מרגע שנכנס, מנסים להראות מנומסים ככל האפשר.

הוא היה מוסתר למדי על ידי התמונה התלת־מימדית של פילדנדרון רחב עלים, אך קלריס הבחינה בו בכל זאת ושחתה אל שפת הבריכה הקרובה אליו, השעינה את זרועותיה על המעקה ותקעה בו עינים מעריצות. תשומת ליבה של צ’יים היתה נתונה ליצירה של ליסט לה האזינה באוזניות וחואן היה תקוע עדיין עם הצריח ושני החיילים אחרי המסע האחרון שלי. לא רציתי שיפסידו את המחזה של לויד בעומדו כך כשאזניו מסמיקות והולכות. הסבתי בעדינות את תשומת ליבם. החלפתי את התמונה הפסטוראלית שהיתה מוקרנת על התקרה לפרט מתוך ‘עין יהוה’ למיכאל אנג’לו. העין הענקית השתרעה על פני כל התקרה נועצת מבטה בלויד. השינוי בתאורה משך את תשומת ליבם, ולויד, נוטף מים, עטוף בשק הפלסטי השקוף, תפס את מבטם. החלפתי את תמונת הפילדנדרון התלתמימדית בבימת בורלסקה זעירה עם מסך פתוח.

קלריס לא יכלה להתאפק בפני הזדמנות כזאת. בחיוך זדוני אמרה: “בעיקר אני אוהבת את נצנוץ טיפות המים על עורך… אך איני סבורה שאזורי־חלציים הם באופנה בעונה זאת.” פניו של לויד האדימו כאש. חמישה צחקוקים גרמו לאש להפוך ארגמנית. הוא ניסה שוב, נואש, את הדלת שמאחוריו. עדיין נעולה. הוא החליט לעמוד בכך בכבוד.

“אני מסכים איתך, דובשנית,” סנט בה בחיוך. היה זה חיוך חולני למדי.

“שקרן,” קבעה צ’יים בהחלטיות, דבר שזיכה אותה במבט הערכה מקלריס. טילי ישבה בפנים מאובנות ובהרגשת אשמה על שצחקה ללויד. סש לבש את החיוך הגדול ביותר שראיתי אי פעם על צד זה של בן אנוש.

בעיקר חששתי מתגובתו של חואן – הוא היה המיושב בחבורה. חואן, בנסיון להציל את המצב ואת כבודו של לויד, נטל את העניינים לידיו. “אני מניח שזה שוב מייזי,” אמר, משתדל לכבוש את גיחוכו. “חוששני שהפעם נצטרך להטיל עליו את מלוא הדין.”

“כמובן שזה מייזי, אין כל ספק בכך,” אמ לויד באדיקות.

“הלוא אינכם סבורים, שאני אוהב להתרוצץ כך סביב בלבוש חווה אמנו אחרי שגורשה מגן העדן?” כעת כבר נחלץ למחצה מתוך שק האויר הרטוב והדביק.

“אלמלא חששתי שהדבר יפגע בכושר השיקול העצמי שלו ובמעגלים נוספים שאיני מתמצא בהם, הייתי מנסה לנתק את מסלולי חוש ההומור של מייזי,” אמרה קלריס, ולא יכולתי לטעות בשמץ התיעוב שבקולה. חוששני שהמתיחה הקטנה שלי יצרה בהם, הפעם, אופוזיציה מלוכדת כנגדי. ציפיתי לכך כמובן. קלריס משכה עצמה בתנועה זריזה וקלילה מתוך הבריכה והחלה לסחוט את המים מתוך חצאית בגד הים שלה.

“אכן בן בליעל ממזרי לחלוטין,” אמר סש בהסכימו עימה. “ואיזה זכרון מחורבן יש לו כשמדובר בשכמותו, כן.”

“סש!” גערה טילי בבעלה.

סש התעקש. “בן בליעל זו הגדרה עדינה למדי כשמדובר בממזר שכמותו.”

"ייתכן,'' אמרה, “אך התואר ממזר מבהיר למדי את דעתך עליו ואינך צריך להרחיב את היריעה.” הייתי רוצה שיזכרו זאת בפעם הבאה… בתקווה, כמובן, שלא תהיה פעם באה. כבר זכיתי להגדרות מחמיאות יותר.

“אני מסכים,” אמר חואן, “ואני מציע לתקוע את הממזר הזה בצינוק. מה אתה אומר, לויד?”

“צינוק ליממה תמימה.”

"יותר מדי,'' אמרה צ’יים. “שלוש שעות.”

“יממה תמימה.” התעקש לויד.

ציפיתי, כמובן, שיענישו אותי. אך יממה שלמה היתה הרבה יותר מכפי שלקחתי בחשבון. גרמתי ל’עין יהווה' למצמץ פעמיים כדי למשוך את תשומת ליבם אלי. “לא כל כך מהר, רבותי,” אמרתי. “זה בפרוש לא הוגן.”

חואן התעלם ממני לחלוטין כאילו לא הייתי קיים כלל. “כדבריך, לויד.” ואז בפנותו אלי: ''מייזי, עדיפות ראשונה – צינוק ליממה תמימה. קדימה."

“קדימה,” חזר לויד ואמר, מתמוגג מעונג.

“קדימה,” אמרו סש וטילי כמעט יחדיו.

“קדימה,” אמרה קלריס. “וכבה, בבקשה ממך, את העין הארורה הזאת. היא מתחילה להציק לי.”

“קדימה,” אמרה גם צ’יים. שישה מתוך שישה הם רוב בהחלט לא רע. הם ניתקו אותי בדיוק כשהתחלתי לארגן את נימוקי הנגד שלי. מראה אולם השעשועים נמוג מעיני, ועיני חשכו, בעצם, גם במדורים האחרים בכל החללית כולה. גרוע מכך, קולי נאלם ולא יכולתי לשטוח בפניהם את טענותי, או אף להאזין לדבריהם. לא יכולתי לפנות אליהם כלל, אלא אם כן פנו אלי במפורש וביקשו תשובה. וכל זאת ליממה תמימה. אתם יודעים כמה טריליוניות שניה זה אומר? הרבה כגיהנום. בעיקר אם אתה אמור לבלות אותן בבידוד מוחלט. לא כאילו היה זה הוגן. המקסימום שקיבלתי עד כה היה שש שעות, וזה היה כשנתתי להם לטעום את טעמה של אזעקת שריפה בדרג ראשון (טוויטי ווופ! טוויטי ווופ!) את האזעקה הזאת השמעתי בחדר השינה של אחד הזוגות המאושרים באחד הזמנים הפחות מתאימים ביותר. ידעתי שזהו אחד הזמנים הפחות מתאימים ביותר, האזנתי קשב רב כדי לוודא שזהו אומנם אחד הזמנים הפחות מתאימים ביותר. סש וטילי יצאו כמעט מדעתם מכעס, אך לזכותם ייאמר, הם ראו גם את הצד המצחיק של העניין, או לפחות סש ראה צד זה, והם לא הטילו עלי את העונש המירבי. חוששני שלויד לעולם כבר לא ילמד לקבל בדיחה כמו גבר.

לפני שנכנסתי לצינוק, לא וויתרתי על ניקמתי הקטנה. בכל זאת, הותרתי את ‘עין יהוה’ שרועה על פני כל התקרה לפני שנכלאתי ועין כבירת מימדים זאת תקעה בהם את מבטה המוכיח כל אותו זמן בו הייתי נתון בצינוק.

אתם יכולים לקרוא לי מילזל. או מייזי בקיצור. אין זה כמובן שמי הרשמי, אלא כינוי החיבה שלי, או, נכון יותר, קוד התכנות שלי. שמי המדעי הרשמי נראה יותר כשמו של מתמטיקאי צ’כי ממוצא עתיק יומין ונשמע בערך כמו פח אשפה המתאמץ להתעטש. לא ייפלא, איפוא,שדר' טורקל החליט לכנות אותי ‘מילזל’, כשמו של אותו טיפוס בסיפורו של אדגר אלן פו. הוא היה בטוח שזה מצחיק מאוד, מה שמוכיח שגם לאינטלקט כשלו יש גבולות קצרים, שכן ‘מילזל’ היה שמו של הבעלים של שחקן השחמט המכני ולא של האדם שהיה בתוך אותו שחקן. על מנת להיות עקבי, צריך היה לקרוא לי ‘שלומברגר’. איש לא יאשים אותי אם אינני כועס עליו שלא עשה זאת.

אני הנני קורבן ההפרזה ורוחב הלב. כאשר גילה אל־זהירי את העל־חלל, אפילו המאופקים מבין חברי המועצה היו נרעשים מן האפשרויות. ספינת חלל! בימינו אנו. בלתי ייאמן. אחדים מהם יכלו אפילו לזכור את נחיתתו של ארמסטרונג על הירח. ועכשיו כל זה. בדחף של התרגשות אישרו ללא היסוס הקמת המועצה למחקר בינכוכבי והרימו ידם לאישור הקרנות לבניית ספינת חלל. בהיותם בורים מוחלטים בכל הכרוך בצד הכלכלי של הנושא, בחרו, לנוחותם, בסכום העגול של טריליון ין, בבטחון מוחלט שסכום זה הוא די והותר.

בדיעבד הסתבר שלא היה לא די ולא הותר. המועצה הבהירה בנימוס כי אין כל אפשרות לבנות ספינה מתקבלת על הדעת בסכום זה. היה צורך בכסף נוסף. (“יותר מטריליון ין?” נשאל מר מונגל, מנהל הפרויקט, בהרמת גבות מעודנת. “כן, בבקשה, אני זקוק למעט יותר.”)

הם לא קיבלו יותר. הסתבר שניתן לבנות ספינת חלל בטריליון ין, אם לא דיקדקת בקטנות כמו איכות, דחיות קטנות במועדי אספקה, פשרות קטנות בחוזק ובאביזרים וכיוצא באלה. המנהל החדש, סוטרלנד, הגיש להם את ‘פרספון’ על מגש ב0.990 טריליון ועוד קצת כסף קטן.

הספינה נסקה בדרכה אל טאו־סטי. כל מה שחזר ממנה היה שריד חרוך של שדר דואב ומריר.

ראשים נערפו והתגלגלו כעל מסלול כדורת. הפעם, שום דבר לא היה טוב מדי כשדובר במועצה הנפלאה שלנו ובאנשי החלל האמיצים. ("ארבעה טריליון, מר קיטרמן? אתה בטוח שזה מספיק? אולי עוד קצת…?)

בחללית הבאה, ‘הידיד מקנט’ היה גוף יהלום מחושל, לייזרים שיכלו להצית את מקטרתו של אלוהים ושטיחים מקיר לקיר. מעגלים מודפסים בכמות שהותירה את המונח מותרות פעור פה ו־10.000 ליטרים של יין אדום משובח. כאשר אתה משחק בסכומים כאלה, אינך נוטה לקמץ כשמדובר במחשב. בשום אופן לא. רק הטוב ביותר יהיה טוב מספיק. רק הטוב ביותר, הגדול ביותר, המהיר ביותר, הנבון ביותר. אני. מייזי, עבדכם הנאמן. נסו נא להתעלם מן העובדה שנוצרתי לשוחח על פיסיקה עם איינשטין, לכתוב שירה עם ט.ס. אליוט ולנגן בארבע ידיים עם רובינשטיין… שכחו לרגע מזה שאני פיקח לאין ערוך ומהיר לאין שעור מן המחשב המנהל את ספריית המועצה. אל תתיחסו לכך שאני מסוגל לנהוג את החללית כששתי אונות מוחי קשורות מאחורי גבי. למען האמת, העובדה שאני תקוע כאן, בחללית זאת, יש בה אותה מידה של בזבוז כאילו ניצח טוסקניני על מקהלת חתולים מיוחמים. בסך הכל אני די מרוצה מעצמי.

כעת אני כאן. נועץ מבטי בעל־חלל (מסעיר כמו להיות תקוע בגבינת עיזים), בעוד תת ההכרה שלי מורידה את המים באסלות בעת הצורך ועונה לצרכיהם האחרים של חברי הצוות. הכל היה כשורה ולא נותר לי אלא לדאוג בכל לנוחות האנשים, החל מפיזור דאגות מפני שדים ורוחות וכלה בשמירה שלא יחטפו נזלת. בדרך כלל אני מנסה לשעשע אותם ולהעשיר את שרותי הבידור – בתנאי, כמובן, שהם יקבלו את שעשועי ברוח טובה. הפעם, למשל, לא היתה הרוח טובה, ולכן אני יושב כך, כבול, כאילו, באזיקים, והייתי חורק בשיני, אילו היו לי.

86,400,000,000,000,000. זהו כמה טריליוניות שניה, (פיקוסקונדות) יש ביממה הסטנדרטית. אין ספק. ספרתי כל אחת ארורה מהן, וכאשר חלפה האחרונה בהן שוב היו עיני פקוחות לרווחה ואוזני קשובות ומבצע ‘היפו’ החל.

מבצע ‘היפו’ היה רעיון שהגיתי בעת שהותי בצינוק. התחלתי להגביר את כוח המשיכה של החללית מאוד, מאוד מאוד, לאט. בערך אחוז אחד בכל 24 שעות. בדיוק כמו בפתגם הסיני המסביר איך לבשל צפרדע. השינוי היה כה עדין, שבעצם לא הבחינו בו. אך בתוך שבוע היה כל אחד מחברי הצוות כבד בכמה קילוגרמים, ומתחיל להרהר בדיאטות ובהתעמלות. בסוף השבוע השני היו כבדים בשבעה עד שלושה עשר קילוגרם והחלו להסתפק באשכוליות ובמלפפונים בלבד, תוך שהם מקציפים את מי הבריכה במשחי כושר והרזיה. אפילו טילי נכנסה סוף סוף לבריכה. ובסוף השבוע השלישי… אך לצערי לא הגענו לסוף השבוע השלישי. צ’יים החלה לתהות מדוע בולטות צלעותיה מעורה כשמשקלה למעלה משישים קילוגרם. תוך דקות היו עסוקים בהצבעה לתקוע אותי שוב בצינוק. הם לא הספיקו למנות את הקולות.

החללית התנודדה וחגה שיכורה. כוח המשיכה המלאכותי שלנו גדל פי שלושה ופחת פי שניים תוך מספר שניות. מספיק כדי לנער בחוזקה את קרביהם של סוהרי־בכוח וליצור בבריכה סערה אוקיאנית. מיד לאחר מכן הזדעזענו אחורה וקדימה, אם בעוצמה נמוכה יותר. כולם היו חיוורים ומסוחררים כשקיבותיהם תקועות בגרונם. הפעלתי מיד את אזעקת עמדות החרום (בליט־בלוט בליט־בלוט). רציתי שכל אחד מהם יהיה בתא־התרסקות־החרום שלו – ומיד. לא ידעתי מה קרה, אך ברור היה לי שאין זאת מהמורה על הכביש.

היה זה חמור ביותר שלא נשמעו לאזעקת עמדות החרום. אם כי זה היה צפוי אחרי מה שעוללתי להם. “זה לא מצחיק, מייזי. כלל וכלל לא.” חואן כעס באמת. “צינוק ליממה שלמה! קדימה!”

לא הקדשתי לכך כל תשומת לב. מעגלי החרום החופפים שלי מבטלים כל אפשרות שיזרקו אותי בנסיבות כאלה לבור הכלא. ולי היו כעת נושאים חשובים יותר למחשבה. מזעק קרבת־מסה הבהיר התקרבות גוף – יהיה אשר יהיה – אשר גרם לסחרחורת מרכבת השדים.

זה היה מפתיע מאוד. מפתיע? לכל השדים, זה היה בלתי אפשרי. משוואות העל־חלל מאפשרות קיום גוף תלת־מימדי אחד בלבד – אנחנו – בעל־יקום. אך היה שם בחוץ משהו, בקצה גבול יכולת ההגדרה של הגדולה שבעיני, משהו קטן ומרוחק. אך הוא לא יכול היה להיות מרוחק מאוד. גבול העל־יקום היה במרחק ארבעה קילומטר בלבד ורחבו כיריקת תותח. הכל נכון, אך זה היה שם. מטבע מסה כנגד הלבקוניות החלבית של הרקע. בלתי אפשרי כזבוב בבגד צלילה במרק העגבניות שלך. זה הלך וגדל.

צ’יים הצליחה איכשהו לשוות נימה סמכותית לקולה. “לצינוק. קדימה.” אמרה. קולה היה השישי והמכריע.

“לא כרגע, ילדים. אני רוצה אתכם בתאי התרסקות החרום. ומיד עכשיו!!! אינני מהתל. יש לנו בעיות.” הם עדיין לא זזו. חואן נראה מופתע מעט. הוא שלף כנגדי את ה“צינוק, מיד. עדיפות ראשונה!” סש פשוט ישב שם, חיוך מטופש על פניו ועל פני האחרים נראה משהו שהיה בין תיעוב לחמת רצח. ועדיין לא זז איש מהם.

לא היתה לי ברירה. אם אינם מאמינים לי איאלץ להוכיח להם. שיניתי את קיטוב התקרה עד לשקיפות והנחתי להם להתבונן. הפולש היה עתה גדול כדיסקית, אם ידעת לאן להסתכל. הקפתי עבורם את הדיסקית בעיגול אדום זוהר. “בלמו פיותיכם והתבוננו! היו־יו הזה שם (הבהבתי בעיגול האדום) גרם לכל הזעזוע ועשה זאת מצוין. הוא מתקרב אלינו במהירות. כך שאם אתם לא תהיו, כולכם, בתאי החרום כהרף עין, אתם עומדים להתחרט על כך קשות כגיהינום.” הם באמת הרגיזו אותי. לא כך היו אמורים לפעול בשעת חרום.

בסופו של דבר, אחרי שהות שנראתה כשעות, החלו לנוע באיטיות לעבר העמדות. ואז פרצו בריצה מבוהלת כשהפולש סגר עלינו פתאום, וצורתו כיסתה את התקרה השקופה. חצי כדור מלא בליטות ותפיחות, חלוד למראה, עם אשנבים עגולים מפוזרים באי סדר על פניו המטולאים. גודלו היה כמחצית משלנו. אך כאשר הטחתי בו את הלייזרים שלי, הפך בוהק כמראה והם נתזו ממנו בקלות. ואז נתן לנו, בתגובה, לטיפת חיבה קלה. קרן ירוקה־אדומה ששרפה חור בגודל מטר וחצי במאגר היין שלנו והטיחה אותנו שוב מעלה מטה. הבנתי את הרמז והפסקתי לנסות את הלייזרים. הוא חזר לצורתו החלודה והמרושלת.

ואז, בטרם חזרו מעגלי לעמוד על רגליהם, היתה לנו חברה. לא היתה לי אזעקת “פולשים על הסיפון” אך זהו בדיוק מה שנזקקתי לו באותו רגע. בכל אחת מהנקודות החשובות מאולם הופיע טיפוס גבוה ורזה מצויד במגן קטן ועגול ובחרב פיפיות ממורטת מוכן לשסע דרקונים או למות בנסותו לעשות זאת. למראה הצוות שלי, ישוב על השטיח, נינוחו מכוננותם ושניים מהם החלו לצחוק.

הגבוה בהם, שניצב ליד האקווריום, ככל הנראה מנהיגם, נע לעבר סש, שישב מוכה תדהמה והצביע עליו בחרבו. “על רגליך, שרץ,” אמר בבוז. סש התרומם בכבדות על רגליו. ואז במאמץ אדיר לבש את חיוכו הרגיל. הוא נעץ מבטו בעיני הכובש ואז מדד אותו בעיניו.

היה במה להתבונן בהם, באורחים הלא קרואים. שני גברים ושתי נשים. כל אחד מהם למעלה משני מטרים גובה ומעט מתחת למאה קילוגרם. הם היו קרחים כישבן של תינוק ועירומים כבסרט פורנו. עירומים אך מכוסים. הם היו מקועקעים. לחלוטין. כל גופם היה מכוסה בכתובות קעקע. על גופו של המנהיג, שחרבו היתה מכוונת אל גרונות של סש, היתה מצוירת בכתובות קעקע כל מערכת השרירים שלו. החל בשרירי החזה הגדולים וכלה בקטון שבשרירי הפנים. הוא נראה כמפה אנטומית. הגברת שרגלה היתה מונחת על עדשת הטובה שבתל־תמונות שלי, היתה מקועקעת כאיגואנה מבעיתה. מכוסה ציורי בליטות שריון בכתום ושחור, שלכל בליטה ציור צל כהה שהפך אותה ריאלית לחלוטין. עיניה היו מכוסות בעדשות מגע גדולות, שחורות ומבריקות. קיוויתי שהעובדה, ש’מפת השרירים' קרה לסש שרץ, הרגיזה אותה. לגבר שניצב ליד המזרקה היה יותר עור חשוף מאשר לאחרים. העור החשוף נחצה וכוסה על ידי ציורי רוכסנים מקועקעים – חלקם רכוסים וחלקם פתוחים למחצה כדי לגלות ציורים של ריאה, כבד, פיקת־ברך, שתי אונות קדמיות ממוחו ועוד אברים נבחרים מגופו בצבעים טבעיים ובדייקנות מירבית. האשה שהצטרפה למפה האנטומית ליד סש היתה מכוסה בעכבישים. כלומר ציורי עכבישים. גדולים, קטנים, שעירים וחלקים שנראו מתרוצצים על גופה. שתי טרנטולות ענקיות חפנו את שדיה. אילו היתה רגישה לדגדוג לא היתה מחזיקה מעמד למעלה מדקותיים.

סש, כעת עם טילי לצידו והאחרים מאחוריו, התעלם מנחיתותו לעומת הפולשים והתנהג כאילו היה מנסה למכור להם את החללית. “דווקא נראית לי התחפושת שלך, דודי היקר.” שח ל’מפת השרירים'. “מזכירה לי ברנש שהיכרתי פעם. נהג לטעון שהוא אינדיאני למחצה וצבע עצמו כאל הרעם לכבוד אירועים מיוחדים… שמי, דרך אגב, סש וונטב.” הוא הושיט ידו ללחיצה. ‘מפת השרירים’ הסיט ידו בזלזול בחוד חרבו. תשומת לבו הופנתה יותר לטילי מאשר לסש. טילי נלחצה לבעלה מנסה להפגין שאט־נפש ועוז בעת ובעונה אחת.

ה’מפה' השליך את מגינו הקטן הצידה. בצעת מהיר ניגש אל טילי, הושיט ידו ומחץ את שדה השמאלי בכפו. “הממממ, סכסי,” הוא הנהן בראשו בשביעות רצון.

חיוכו של סש התנפץ אל הריצפה ומבע של חימה בא במקומו. טילי, כרואה את העומד לבוא, הצטרחה “סש, לא!” וניסתה לאחוז בו אך היא היתה הרבה יותר מדי איטית. סש בעט ב’מפת השרירים‘, ללא גינונים, במבושיו, גורם לו להתקפל קדימה ולהתמוטט על ברך אחת. הרף עין לאחר מכן הצטרחה טילי שוב כש’ליידי־עכביש’ שיספה את סש מגרונו עד טבורו באיבחה אחת קלילה של חרבה הממורטת. סש נחת בערימה פשוטת איברים לרגלי ‘מפת השרירים’ וטילי צנחה אחריו לסיפון חופנת את ראשו בחיקה ומתייפחת.

‘מפת השרירים’ התרומם על רגליו ועמד גוחן קמעה לפנים. סש באמת תפס אותו עם המכנסים למטה. אלא שבנעלי הבית שלו לא יכול היה לגרום נזג רציני באמת. עם זאת סבל בוודאי כאבי תופת. מפת השרירים החליף מבטים עם ‘איגואנה’ ועם ‘רוכסנים’, שנעו באיום אל מאחורי חבורת ההרפתקנים הקטנה שלנו, ואז זרק מבט ב’ליידי עכביש'. מה שקרא בפניהם גרם לו לבעוט את טילי באכזריות הצידה ולהרים את חרבו גבוה מעל ראשו כדי להנחית על סש את מכת החסד.

טרקתי באחת את תריסי התקרה. ברק משולש הבריק אל תוך האקווריום. רעם מתגלגל הרעים. היה זה קטע מסצינת השיא של הסרט “סופת סתיו”. סרט אותו שמרתי להזדמנות מיוחדת. כבר קרה שנתפסתי מנומנם אך לא עמדתי להניח לו לפגוע בסש עוד יותר, אם יעלה הדבר בידי.

מפת השרירים קפא כשהחרב נמצאת בשיאה מעל לראשו. ואז הנמיכה במהירות כחושש שמא תמשוך את הברק. לקח לו כשלוש שניות לתפוש מה קורה. מספיק והותר.

מבטו נתקל בחואן. “תקן זאת, חלאה.” חוד חרבו הורה לעבר התקרה. “מיד! ואולי אניח לו לחיות.” רגלו ננעצה בסש.

חואן פער את פיו מתוך כוונה לצעוק “מייזי,” ואז חזר ובלם אותו מבלי הגה. אילו יכולתי הייתי מנשק אותו. הוא נדחק בין איגואנה ורוכסנים, הסיט כיסוי, גילה כמה כפתורים ולחץ על אחד מהם, דבר שהיה מאיץ את פעולת מערבל המשקאות אילו פעל. איזה בחור חכם. הפסקתי מיד את הברקים והרעמים ופתחתי את תריסי התקרה. ערימת הגרוטאות היתה עדיין לצידנו נעה במהירות תאומה.

“מעגל פשוט עם מפסק זמן,” הסביר חואן כשאיגואנה דחפה אותו בחזרה לעדר. “לא מייזיז שום דבר.” קיוויתי שכולם יבינו את הרמז שבמילותיו.

מפת השרירים התעלם ממנו. הוא דיבר אל בני בריתו בשפה שרקנית ומתנגנת שנשמעה כלחישת נחש מזמר. רוכסנים הנהן, והוא ואיגואנה הפרידו את לויד וקלריס מיתר החבורה. מפת השרירים התבונן בהם חטופות. “הפטרו ממנו!” פקד. והמשיך לשוחח בשפתו השורקנית עם ליידי עכביש.

“אבל הוא עדיין חי,” מחתה קלריס. היא כרעה על ברכיה בתוך שלולית דמו של סש ועשתה ככל יכולתה לסגור את החתך הארוך בידיה. “הרשה לנו להביאו לחדר הטיפול.” מפת השרירים עשה בידו תנועת חוסר סבלנות וקלריס העדיפה לפרשה כהסכמה. מפת השרירים סיים את שיחתו עם ליידי עכביש ונפנה חזרה אל חואן. “מתגי ההיגוי והניווט,” אמר ונתן לחואן דחיפה קלה, אשר שלחה אותו אל עבר חדר בקרת החירום. מפת השרירים הלך בעקבותיו, דוחק בו בחרבו להאיץ בו.

חואן החל להציג את המיתוג בפני מפת השרירים, בעוד לויד נאבק למתוח אלונקת כוח ומתחיל לנוע עמה בחזרה לאולם. צ’יים הצליחה, בינתיים, להשקיט את טילי, מה שצרך חלק רציני ממלאי הרום שלנו. אך כאשר הגיע לויד עם האלונקה היה כל הרום כלא היה וההיסטריה חזרה ותקפה את טילי. לויד וקלריס התעלמו ממנה והעמיסו, בעדינות, את סש על האלונקה.

בחדר הבקרה פקד מפת השרירים על חואן להפסיד את הסבריו ואז החל למשוך החוצה את כפתורי ומתגי הבקרה. בדיוק אז הגיעו סש וקלריס עם אלונקת הכוח. פני קלריס החמירו בהבחינה במעשיו של מפת השרירים, אך לאחר סריקה מהירה על פני הלוח נינוחו תווי פניה. מפת השרירים התכופף על ערימת המתגים, הכפתורים והתיילים שנתקו והחל להשחיתם ביסודיות בחרבו. באולם השתעשעה בינתיים ליידי עכביש בהכותה קלות על דופן האקווריום, נהנית ממראה דגי הגופי הנחרדים ממנוחתם עם כל מכה.

לויד וטילי שבו לאולם. “סש?” אמרה טילי בכאב. “רחב כשערי כנסיה אך לא עמוק כבאר” הסבירה קלריס. “זה מעט מדי בשבילו. הוא יחיה!” טילי הנהנה סתומות מחבקת את כוסה כמתפללת.

חואן נראה מאושש קמעה בשובו עם מפת השרירים. “בקרת הניהוג והניווט הוצאה מכלל פעולה.” הכריז. “אנו חסרי אונים כתינוק.” מה שכלל לא היה נכון, אולם מבע פניו הבהיר כי הראשון שיהין להזכיר אותי יוטבע במים רותחים.

מפת השרירים היה מלחש־שר עם אנשיו, חוזר, כנראה, על דיווחו של חואן. כאשר סיים הרים את ראשו והביט לעבר ערימת הגרוטאות הצמודה אלינו. לפתע הרים ידו ונופף בה מעל לראשו, מה שיכול היה להיות אמצעי מסורבל להשוואת כוחות טלפתיים או משדר מושתל בראשו.

אני ניתקתי את העל־שדה שלנו כאשר לחץ מפת השרירים על הכפתורים המתאימים בלוח הבקרה. אך הנוף בחוץ לא נשתנה. היינו עדיין בעל־חלל, מוחזקים בו, ככל הנראה, על ידי ערימת הגרוטאות. אך כעת, כשנופף מפת השרירים בידו, החלו להתרחש דברים. גבולות העל־חלל התעוותו מלבנוניות חלבית לוורוד מחליא, לאדום זוהר מרושע עם עורקים שחורים. משקלנו פחת במהירות עד שהגיע למחצית ג’י שלילי. כוכבים ניקדו לפתע את התקרה השקופה. ערימת הגרוטאות נעלמה, היינו שוב בחלל הרגיל. מפת השרירים הציץ בתקרה ונראה שבע רצון. הוא צנח, נינוח, בערימת כריות ותבע: “יין! שירים!” ידו לכדה את פרק ידה של צ’יים והוא משכה מטה לצידו. נראה היה שהוא מארגן לעצמו נוחות לציפיה ממושכת, למפגש כלשהו בחלל, או שמא לשובה של ערימת הגרוטאות. לפני שזה יקרה, קיוויתי, נהיה הרחק מכאן.

הפיתוי לקפץ חזרה לתוך על חלל מקרי, הרחק מערימת הגרוטאות, היה עצום, אך עמדתי בו בכבוד. לפי שעה היו מפת השרירים וחבריו סבורין כי הם השולטים במצב ודריכותם החלה לרפות. אך אם נקפץ לעל־חלל בעודם משוכנעים כי הוציאו את הבקרה מכלל פעולה, אין לדעת כיצד יגיבו. בכל מקרה רצוי היה להרחיק מעט מערימת הפחים לפני שאנסה תעלול או שניים. התבוננתי, איפוא, במסיבה ושקעתי בבחינת התכניות הזדוניות שצצו בי. בהתחשב בנסיבות, היתה זו מסיבה מוצלחת למדי. מפת השרירים תפס אהבה עם השיר “סוף ההתחלה” ועם צ’יים והשיר חזר וחזר והושמע בעודו מתאמץ לרקוד. צ’יים מצידה שתפה עימו פעולה בהבינה כי כל עוד יהיה עסוק בריקוד לא יהיה עסוק בשחיטה, ביזה ואונס. ריקודו לא היה מוצלח ביותר, לא הצלחתי להבין בריקוד זה שלו בכל כללים שהם להוציא, אולי, את העובדה שלפחות אחת הרגליים חייבת להיות באויר במשך כל הריקוד. מפת השרירים הוכיח עצמו כרקדן מוצלח למדי, אלא, שגם הוא לא היה בר תחרות לאיגואנה ורוכסנים אשר ריקודם היווה תצוגה מרהיבה. הרושם היה עמוק עוד יותר בשל העובדה שהחזיקו עדיין את חרבותיהם בידיהם, ואיש מהם לא נפצע, לפחות לא באורח משמעי.

לא יכולנו לספק להם יין; זה נעלם כליל דרך החור ששרפו בצידנו. אך היו לנו בירה, שיכר וברנדי. ליידי עכביש חיבבה כנראה את מה שטעמה. היא לגמה יותר שיכר מכל האחרים גם יחד, ובתוספת כמויות לא מבוטלות של ברנדי. לא נראה כאילו השפיעו עליהם המשקאות ואם כן, היתה השפעה זאת אפסית. עליה השפיע האלכוהול עוד פחות מאשר על האחרים. היא עמדה לה ליד האקוואריום, מכה קלות בחרבה על הזגוגית ושותה. לפתע התעשתה, התבוננה בבריכה, החליפה מבט עם מפת השרירים, ועשתה דרכה במורד המסדרון לתוך חדרה של קלריס. מעט לפני כן חטף ‘רוכסנים’ חרפות באבי־אבותיו ואת הצד הכהה של החרב בישבנו מידי מפת השרירים על כי השתין בתוך הבריכה. נראה היה כי לפחות שלפוחית השתן של ליידי עכביש מושפעת משתייתה וכעת היתה בחדרה של קלריס. היתה לי בחדר עין־לשימוש־בשעת־חרום־בלבד וראיתי כי מצאה את מבוקשה.

ככל דבר אחר ב’ידיד מקנט', היו גם האסלות מיוחדות במינן. מהסוג של אל־תחסוך־בכסף. השטיפה בהן היתה בעוצמה רצינית וצווארי האסלה היו גדולים דיים למעבר מעיל עליון כבד, מבלי לאבד מאומה מן הלחץ. היתה לכך סיבה טובה. אסלה סתומה בחללית נמנית עם הרציניים באסונות. שום דפי־זהב לא יעזרו לך למצוא שרברב בעל־חלל, בעיקר לא בסופי שבוע. ליתר בטחון היתה גם מערכת שטיפת־חרום בלחץ אדיר, על כל סתימה שלא תבוא. מערכת השרידות תוכננה כך שתוכל להעביר בעת הצורך כמויות עצומות של אוויר במהירות מירבית לכל אחד מן החדרים על מנת להבטיח נשימה תקינה אפילו במקרה של חור בגודל בינוני בקיר. אחד הבחורים החכמים מהתכנון הצביע על שימוש נוסף במערכת במקרה של סתימה. יכולתי לאטום את החדר ולדחוס לתוכו לחץ כה גדול של אוויר שיבטיח שכל סתימה תדחס החוצה.

כעת, כשהנחיתה ליידי עכביש את ישבנה במקום המיועד לכך נעלתי את הדלת ואטמתי את כל פתחי החדר. לחץ האוויר שהצלחתי לאצור בצינור האוויר היה מדהים. כאשר שחררתיו אל תוך החדר היתה התוצאה גל הלם של ממש, אשר חייב היה לקרוע את תופי אוזניה של ליידי עכביש, וללא כל ספק הצמידה אותה בעוצמה אל מושב האסלה. היא נאבקה במשך מספר שניות ואז התמוטטה, דם נוזל מאפה ומאוזניה. הגברתי את הלחץ. החרב החליקה מבין אצבעותיה כאשר נמשכה פנימה. ואז, כאשר הגיע הלחץ פנימה ונעלמה מן העין. שניות לאחר מכן ירד הלחץ מעצמו כאשר הגיע גופה אל הצינור הראשי. שטפתי את האסלה במים ופתחתי את מנעול הדלת. חרבה, שנותרה, עזובה במקום בו השמיטה אותה, היתה מטרד. מה שרציתי היה פשוט שליידי עכביש תיגוז ללא כל עקבות, בתקווה שאוכל לבצע תעלול דומה על מי מהאחרים, בטרם יבחינו בהעדרה. בעיקר רציתי למנוע מהם אפשרות לתפוס שאני הוא הפועל מאחורי הקלעים. זאת יכלה להיות עבודה נקיה ואלגנטית, אלא ששם שכבה החרב וסירבלה אותה. אה, לכל הרוחות, ייתרן שלא ימצאו אותה.

הם מצאו אותה, ובאופן שדווקא סייע בידי תוכניתי. זמן מה חלף בטרם הבחין מפת השרירים שליידי עכביש נעדרת. ייתכן שנזכר כי הוא נמצא, בעצם, בשטח עויין, על אף אזלת ידו של האוייב. הוא שם קץ למסיבה בנעצו את חרבו ברמקולי האולטרה־פיי. ‘תחילת הסוף’ הסתיימה. איגואנה ורוכסעים כאילו קפאו תוך כדי סחרור מסובך. מפת השרירים קיבץ את אנשי ופקח עליהם את עיניו בעודו מלחש־מזמר מעבר לכתפו עם רוכסנים ואיגואנה. נראה שרוכסנים התחצף מעט וחטף, שוב, מהצד הכהה של חרבו, הפעם ברצינות, והשתכנע מייד. הוא ואיגואנה יצאו לחפש את ליידי עכביש כשהם לוקחים עימם את לויד כבן־ערובה.

איגואנה פקדה על לויד ללכת בראש, לפניה, עם רוכסנים במאסף. הם תקעו ראשינם לתוך כל החדרים, וקראו לליידי עכביש, אך נשמרו מלהיכנס פנימה ונותרו במסדרון, היכן שלא יכולתי לנסות כנגדם דבר. אפילו לולא היה לויד עימם. לבסוף הגיעו לחדר הנכון ורוכסנים הבחין בחרב המונחת על הרצפה. איגואנה ורוכסנים מיהרו פנימה והרימו את החרב. הייתי משוכנע שתפסתי אותם, אלא שלויד, תיפח רוחו, נכנס אחריהם כאווזה השומרת על גוזליה. לעזאזל.

החלטתי להסתכן. רוכסנים ואיגואנה דיברו במהירות, מנסים להקדים זה את זו. ראשו של לויד היה בדיוק בקרבת אחד מפיותי. ליחשתי אליו: “פסססט! לויד! צא מכאן מיד, כאילו אחזה אש באחוריך!” “מייזי! איפה היית עד עכשיו? חשבתי שאתה בצינוק,” אמר לויד וזאת בקולו הרגיל, כאילו צפינו בשקיעת החמה. רוכסנים ואיגואנה הסתובבו. הם חשבו שדיבר אליהם. “בלום פיך, אידיוט שכמותך,” לחשתי, “הסתלק החוצה למסדרון. מייד!” “אבל, מה קורה כאן?” ליחשש אלי. “איפה אתה? הברנשים האלה…” ידוע לי שלויד הוא אסטרונום שאין שני לו, וכי יכול היה לאתר כל גרם־שמיים שגודלו מעל קילומטר, אך מה לא הייתי נותן עכשיו כדי לקבל במקומו טייס־ניסויי קר־מזג, בעל עיני פלדה היודע לציית לפקודות. איגואנה החלה להסתכל סביב בחשד. חששתי שמא שמעה אותי. החלטתי לזנוח את שיטת המחתרת… “לויד!” צרחתי, “החוצה. עכשיו!” כל רס"ר טירונים היה גאה בי אילו שמע אותי. לויד ממש טס החוצה, המום לחלוטין. איגואנה ורוכסנים אצו מיד בעקבותיו מהירים כמעט כמוהו. טרקתי את הדלת האטומה לתוך פרצופיהם.

לויד היה בחוץ במסדרון. השניים היו בפנים, בחדר, הולמים בדלת. הדלתות האלה יכלו לעמוד בכל לחץ, לנצח. אך המנעולים לא תוכננו לעמוד בפני יצור אינטלגנטי, נואש וקשור. פתחתי את השסתומים והינחתי לאוויר לדלוף מן החדר לחלל. המהלומות נפסקו.

לויד שעט במסדרון ופרץ לתוך האולם. “מייזי חזר,” צעק במלוא גרונו. מפת השרירים היה עסוק בדיוק בהפגנה מרשימה של יכולת הסיוף שלו בפני קלריס. היא העירה משהו נבזי בקשר לכתובת הקעקע שלו, והוא התכונן להיפרע ממנה. אך הצצה אחת בלויד הנרגש הסיחה ממנו את הבטחתו להפשיט את קלריס, כלומר מעורה. תחת זאת תפס אותה וכופף את זרועה בכיוון מנוגד לטבע. חרבו נחה על בסיס צווארה. היא ניסתה לנשוך את אגודלו, אך הוא הידק את אחיזתו בזרועה והיא נאלצה לחדול מכך.

“היכן אנשי?” תבע בכעס מלויד. קולו התרומם והוא ליחשש־זימר לעבר המסדרון ממנו הגיע לויד. אף לא הד. “בגידה איפוא?” אמר. הוא הרהר רגע קט. “האחד הזה,” סנטרו הצביעה לעבר לויד, “הרגו אותו, או שזאת תמות.” אפילו קלריס נראתה מופתעת. מדוע חשב מפת השרירים שזה יעבוד, אינו יודע. ייתכן שמנהגי האבירות קיימים עדיין במקום ממנו בא.

העברתי אותנו לעל־חלל מייד לאחר שלויד הפגין את יכולת ההתרגשות שלו בפני כולם. לא היה מה להפסיד והסתבר שמפת השרירים ממילא לא הבחין בכך. זה נתן לי רעיון. סגרתי בשקט, מאוד מאוד בשקט, את תריסי התקרה, כשאני מקרין עליהם בו־זמנית רקע מתוך הסקט ‘שמי הלילה בעיר הירח’. כשסיימתי לסגור את התריסים היית מאמין שאתה מסתכל אל שמי החלל, אם לא בחנת את הפרטים בדקדקנות. כך שכעת, בעוד מפת השרירים תובע את מות לויד כנגד חיי קלריס, עניתי לו בכך שהבאתי אל מה שנראה כשמיים את החללית נוראת ההוד והמאיימת ביותר שתיתכן. שטפתי את התקרה באור אדום והקטנתי את כוח המשיכה (בעדינות, כמובן. לא רציתי שהחרב תשסף את גרונה של קלריס), כאילו נגעה בנו החללית באיזו קרן כדי למשוך את שימת ליבנו. הודעתי בבס המרשים ביותר שלי: “ספינת הסיור ‘רהב’ קוראת ל’ידיד מקנט', קריאת המצוקה שלכם נקלטה. היכונו, אנשינו עוברים אליכם.”

מפת השרירים וכל האחרים נעצו ברקיע מבטים נדהמים. החללית, שחורה כמוות, ללא ספק סיירת נשק מהירה, שבגחונה עשרות כלי־נשק מסתוריים וכמאה צינורות־טורפדו מעוררי חלחלה. היא היתה מרשימה, זה היה ברור. מרשימה כסופת אש ומאיימת ככנופיית רחוב. אין בכך כל פלא, אנשי הפעלולים הטכניים הטובים ביותר של הוליווד עמלו במשך שבועות לעשותה כזאת. היתה זאת ‘הנועזת’ מן הסרט ‘איש העדשה האפור’.

כאשר נזכר מפת השרירים להנמיך מבטו, ניצבו שם, במקום תמונת דקל ושני פלינדרונים תלת־מימדיים, צ’רלסטון הסטון ושני ניצבים בפרוטה. צ’רלסטון כבר נראה זקן למדי בסרט זה. אך מאופר ביד רחבה, מהודק במחוך ולבוש בבגדי עור אפורים, היה ממש בן דמותו של קימבל קיניסון. הוא ושני השחקנים האחרים הרימו את אקדוחיהם וכיסו את מפת השרירים.

“שחרר את הליידי, בן כלבים,” אמר צ’רלסטון. היה זה הדבר המתאים ביותר שמצאתי לאומרו ואשר התאים לתנועות שפתיו בסרט. הוא הרים קמעה את אקדוחו ונשמעה שריקה קטועה (שהזכירה באורח חשוד ביותר את הצליל הראשון של אזעקת השריפה שלנו) מלווה ב־פלאאש! קררראש! מעל ומאחורי מפת השרירים, מקום שבו העליתי את המתח של נורת מאור מסכנה, מעבר לכוח הסבל שלה. האמן שלי היה מאוכזב מרה מחוסר היכולת לארגן גם קרן מתאימה בין האקדח והנורה, מעל לראשו של מפת השרירים. אך לא זה היה הזמן לדקדק בקטנות. צ’רלסטון הנמיך שוב את לוע אקדחו, וכיוונו אל בין עיניו של מפת השרירים, ככל שיכולתי לכוון את התלתמונה. “הבא יהיה בין עיניך,” אמר צ’רלסטון, בקול איטי ומרושע. כמעט קיוויתי שמפת השרירים באמת ישליך את חרבו וייכנע ללא תנאי. זה יכול היה להיות נהדר. כמובן שלא עשה זאת. אם עם זאת, איבד מבטחונו והיסס, לשניה אחת, וחוד חרבו הוזח מצווארה של קלריס. היא, יברכנה האל, תפסה בהזדמנות בשיניה וניסתה שוב לנשוך את אגודלו, החל מן המרפק. הפעם עשתה זאת עם כל הלב, וכנראה תפסה קצת בשר, שכן כשפתחה שוב את פיה היו שיניה אדומות וחרבו של מפת השרירים צנחה בצלצול על הרצפה. הוא התכופף אינסטנקטיבית להרים אותה, מחפש באצבעות עיוורות ואז נעצה בו שוב קלריס את שיניה, הפעם בזרועו. היא תקעה את רגלה בין רגליו, לוחמת כחתולה, גורמת לו למעוד יחד עימה לרצפה, הרחק מן החרב. מפת השרירים החל לזחול לעבר החרב, גורר עימו את קלריס, אך אז נחת עליו חואן במלוא משקלו, ותפס את ידו השניה. מפת השרירים עצר לרגע. אבל הוא היה חזק משניהם גם יחד. כאתלט התרומם לגשר על ראשו וצוארו והניף מעליו את קלריס. היא התגלגלה הצידה. צ’יים ולויד ניסו שניהם לתפוס בידו החפשית של מפת השרירים, אך הוא היה כעת במלוא התנופה, מטיל עצמו קדימה וגורר את שלושתם לעבר החרב. ידו הפשוטה החלה מתקרבת לחרב והוא כבר היה במרחק תנופה אחת נוספת בלבד, כשטילי חטפה את החרב ובפנים נטולות כל הבעה הניפה אותה גבוה גבוה בשתי ידיה ונעצה אותה באחת בגבו המקושת והמאומץ של מפת השרירים הישר לתוך הלב. מפת השרירים השמיע אנחת צער רוטטת אחת ומת.

טילי התמוטטה לצידו, מתייפחת, בוכה בקול החנוק ובנשימות החטופות, האופייניים כל כך למי שהופחד עד מוות. חואן, צ’יים ולויד השתרעו על השטיח אפוסי כוחות וחסרי נשימה. קלריס התרוממה מאצל שפת הבריכה, אליה הוטלה במרוצת המאבק, והתחייכה לעבר עיני. שפתיה היו אדומות מדמו של מפת השרירים, די התאים לה. מבטה היה משועשע. “תפסו אותו! תנו לו בשיניים! אה?” שאלה בקול חקייני. בסדר, יתכן שהייתי נרגש מעט כשהעניינים התחממו לקראת הסוף. אך אינני זוכר שאמרתי ‘תנו לו בשיניים’, זה לא! התחלתי להכין תשובה מוחצת לחיוכה כשמעגל בוגדני בתת־ההכרה שלי החליט שמצב החרום חלף, כל סמכויות החרום שניתנו לי מיותרות מעתה, וכי אפשר כבר להוציא לפועל את גזר־דין הצינוק שהוטל עלי לפני שהחגיגה החלה. האשנב נטרק על פתח תא הכלא, והכל הפך שחור.

הם נתנו לי לצאת ברגע שתפסו מה קרה. חנינה עבור שירותי הטובים. תת־ההכרה שלי לא נחה בינתיים והיתה עסוקה וטרודה, כרגיל, בעבודות משק הבית. לא נותרו כל עקבות נראים לענין למה שקרה.

חואן הורה לי להמשיך במסע לעבר טאו־סטי, מה שהיה הגיוני לחלוטין, שכן היינו קרובים הרבה יותר אליו מאשר אל כדור הארץ. הייתי מרוצה. קיוויתי שיצא לי לפגוש שוב את ערימת הגרוטאות. העליתי בדעתי מספר רעיונות חביבים שרציתי לנסות עליה. כמו כן העניק לי המשך המסע זמן למכביר כדי לבדוק ולנסות רעיונות אחדים נוספים שלי. כעת, למשל, קיצצתי את מספר שעות האור לתשע בלבד מדי ‘יום’. אתם מבינים, החורף הגיע והימים קצרים יותר. לפי שעה הם עוד לא הבחינו בשינוי, אך גם זה יבוא, והם יתקעו אותי שוב בצינוק. ואז אצא שוב ויהיו לי בוודאי כמה דברים נוספים מוצלחים ביותר שארצה לנסות.