כמו חובבי מד“ב רבים אחרים, גדלה בלה דורון (תל־אביבית, בת 35) על ברכי סיפוריהם הקלאסיים של ז’ול וורן וה.ג'.וולס. האהבה העזה למד”ב החלה להניב את פרותיה לפני כשנה וחצי, עת התחילה גב' דורון לכתוב סיפורי מד"ב משלה, בצד סיפורים אחרים. הסיפור ‘אנו ילדי החלל’ מצא את מקומו הטבעי על דפי ‘פנטסיה 2000,’ ואין להניח שיהיה האחרון…
* * *
גם היום הוא ליל ששי כמו אז. אני זוכרת את הרגע כמו שאני זוכרת איפה הייתי ומה עשיתי כשהודיעו ברדיו שהנשיא קנדי נרצח. זכרון כזה הוא חלק מהזכרון הקבוצתי של כולנו. כשקנדי נרצח טרם היו לי ילדים. אחר כך, כשנולד מיכאל, תמהתי אם אמנם חרוט משהו מזכרון זה בד.נ.א. שלו.
עכשיו כל זה לא חשוב. עכשיו יש זכרון קולקטיבי עצום הרבה יותר ומשותף לכולנו. האם נותר אדם על פני כדור הארץ שלא ראה אותם בטלויזיה? שלא שמע על בואם ברדיו? האם יתכן שיש איזה שהוא שבט נידח שאינו יודע כי הם כאן?
הם תמיד היו בסביבה. ידענו כל הזמן, אך התעלמנו. המדע שלנו הסביר הכל כל־כך טוב מבלי להתיחס לקיומם.
אל תשאלו אותי מדוע הסירו את הלוט והחליטו להתגלות לקולקטיב דוקא כעת. כשענו על השאלות אמרו, שזה משום אמצעי התקשורת המפותחים שיש. הרי ודאי שמעתם זאת בראיון השני.
הם לא היו צריכים לנחות, כמובן. החוקיות המוגבלת של כדור־הארץ לא חלה עליהם. הם נעים במהירויות בלתי־קבועות ביחס אלינו. ומסרבים להסביר כיצד הדבר נעשה. לא פלא שכל אמצעי־הנשק שכוונו נגדם לא פגעו. הם אף פעם לא נמצאו שם בשעת הפגיעה, זאת היתה רק בבואה.
לפני שסילקו את שאול אישי, פעם, מזמן, הוא סיפר לי על מעברי־זמן, אך לא הבנתי את המשוואות ששרטט. מיד נודע להם שהוא חוקר בעיות־זמן והם לקחו אותו. לזמן אחר כנראה. בשבילי הוא מת! אני חושבת, שעד שיספיק לפתור את הבעיה אני כבר לא אהיה כאן. גם לא אהיה במקום אחר. אמנם דפי אומרת שיש חיים גם אחרי המות, אך אני איני מאמינה.
אתם זוכרים בלילה שהם נתגלו – היה רעש בחוץ כאילו מים מטפטפים. דוקא התבוננתי אל תוך החשכה וראיתי שאין גשם. חשבתי שאולי חתלתול או צפרדע מתרוצצים על הדשא – בחושך הרעש דומה למדי. מיכאל נסע אותו יום אל חברתו, ולא ישן בבית. שאול אישי צילצל קצת קודם, בשמונה, מבסיס־המילואים, כדי לברר איך אני מרגישה. לא רציתי להכביד עליו. ניסיתי להשמע עליזה ומאושרת, אך לא הצלחתי להטעותו. הוא מכיר אותי יותר מדי טוב. הוא אפילו אינו צוחק על האינטואיציות שלי – תמיד נהג לומר לי, כי המדע טרם הסביר את הכל, ויבוא יום שיגיעו גם לזה. אמרתי לו שקר לי, ושאני יודעת שמשהו רע יתחולל בקרוב. הוא שאל אם דפי תוכל לבוא לישון אצלנו. הזכרתי לו שדפי לא יוצאת מביתה ביום ששי בערב. משונה, לגביה הוא אינו סבלני – כל דבר בו היא מאמינה, מכונה בפיו אמונה טפלה.
“אולי תגשי לשכנה לראות אצלם טלויזיה?” הציע.
“אין טעם.”
“תעשי מה שאת מבינה חמדתי. חבל לי רק שעצוב לך לבד. תראי שמחר בבקר הכל יהיה בסדר. זה תמיד נראה אחרת בבקר.”
כמה שהוא טעה. כל המדע שלו לא שווה טיפת פילוסופיה. לו רק היה יודע, שהעובדה כי השמש זרחה אתמול, ושלשום ולפני אלפיים שנה – אינה מוכיחה כלל כי היא תשוב ותזרח גם מחר. השמש שלי כבר לא זרחה למחרת בבקר. איני מתכוונת לחמה…
הפעלתי את הטלויזיה וראיתי סרט מטופש. אחר כך שמעתי את הקונצרט לפסנתר ותיזמורת, ודיפדפתי בעתוני סוף השבוע. משתמו השידורים כיביתי את המכשיר ונכנסתי למיטה. כמעט נרדמתי כשהחל הרשרוש המימי, אך הרחש נשמע כה מוגבר. פחדים עתיקים כימי שנות המין־האנושי עלי אדמות שלחו במהירות זרמי אדרנלין אל ליבי. חיכיתי עד שפעימות ליבי ירגעו, אחר כך פתחתי את התריס, ווידאתי שלא יורד גשם. סיפרתי לכם כבר, לא ראיתי דבר בעלטה האיומה. חזרתי למיטה וניסיתי להרגע באמצעות ההגיון של שאול. כמעט נרדמתי שוב.
פתאום נדלקו כל אורות הבית וקול נשמע, כאילו בבת אחת, מכל מכשיר וכלי שבחדר: “אנחנו ילדי החלל”.
קפצתי והתיישבתי במיטה. הייתי בטוחה שחלמתי, אך מי הדליק את אורות החשמל בכל הדירה? הרמתי את התריס בשנית. הרישרוש המימי נשמע מכל עבר. בכל בית דלקו אורות חשמליים, רק אורות פנסי־הכספית ברחוב היו כבויים כולם. לא יתכן שחלמתי כל זאת.
מיהרתי להוריד את התריס ולהדליק טלויזיה ורדיו. הרדיו פעל מיד, אך לטלויזיה שלנו לוקח זמן רב להתחמם – שאול ואני לא טרחנו להחליפה לדגם משוכלל יותר.
בכל רמ"ח אברי הקשבתי לדממת־האלחוט. גם הטלויזיה התחממה סוף סוף אך רק אות התחנה השמיע טון מונוטוני.
שאול – היכן אתה, התפללתי במעמקי ליבי.
“אנחנו ילדי החלל” בקע לפתע הקול מכל עבר. כל חפץ וחפץ שבחדר פעלו לוע סודי והשמיעו קולם. יש נשמה בחפצים! שאול נהג לומר זאת בשנים הראשונות לנישואינו, בטרם סיים את לימודיו בטכניון. הוא היה אומר זאת כשארון חרק לפתע, או ברז החל לטפטף. דפי אמרה שזה לקוח מתוך הצגת־תיאטרון ישנה.
הקול הידהד כמו קול שמגיח ממיכשור אלקטרוני, במוסיקה שמיכאל שומע ברדיו כל היום. אני כבר מזמן הפסקתי לריב אתו. קניתי לו זוג אוזניות, ולאט לאט הוא מאבד את שמיעתו, בגפו. זה בטוח שסף השמיעה נפגע כבר, חיב להיות קשר בין עוצמת הרעש לשמיעה הסלקטיבית שפיתח כלפי בקשותי. בררן שכזה.
ניסיתי לכבות את האור במסדרון. החשמל עולה כל כך ביוקר השנה – אך האור לא כבה. לרגע הרהרתי שאולי זו מתיחה של מישהו מתלמידי לשעבר, אך באמת לא סביר שירחיקו לכת עד כדי כך. חוץ מזה גם נדמה לי שבלתי אפשרי מבחינה טכנית לגרום לכל חפץ בבית לפתוח פה ולצפצף.
לטלפן לשאול – חשבתי, וכבר הייתי ליד המכשיר, לשוא אין קול ואין עונה ואין צליל חיוג – סיוט אמיתי ואני לבד. לראשונה הצטערתי על שלא רכשנו כלב. אין נפש חיה בבית מלבדי.
ישבתי מול הטלויזיה משותקת כולי. הפחד מפני הבלתי־נודע יכול להרוג את הבן־אדם. פחדתי אפילו לדפוק על דלת השכנים ולשאול אם אצלם… רעדתי כולי.
האם גם אתם ראיתם אז את הפירמידה שהופיעה לפתע על המסך? פירמידה מצוירת כמו מסרטי וולט־דיסני הגיחה פתאום, ודיברה. אם מיכאל היה כאן, לבטח היה מפליט הערה עוקצנית על חשבונם. למשל: שיפסיקו להתיחס אלינו כאל סתומים שצריך לחזור באוזניהם שלוש פעמים על כל דבר, עד שהם תופסים, ואז היה נזכר בעוד בדיחה, ואומר שהם לא חושבים שאנחנו תופסים לאט, בכלל לא. אנחנו דוקא תופסים מהר, רק צריך להסביר לנו לאט. ואולי הוא לא היה מגיב ככה בעצם? אולי גם הוא היה חש חסר אונים. מה קורה לו כעת? מה יקרה לכולנו? אולי זה מין טכסיס מלחמתי של אויבינו? לא! לא יתכן שיש בידיהם אמצעים טכנולוגיים מפותחים משלנו. שאול היה מספר לי לו היה להם – אך הוא תמיד אמר שאנו המדינה המפותחת ביותר באזור. גם בעתונים כתוב ככה.
מה הייתי עושה, לו מישהו מתלמידי היה רואה אותי במצב עלוב כזה. הם לא יוכלו לתאר לעצמם, שאני רק אשה חלשה ופגיעה. לגביהם המורה הוא אלוהים, או לפחות הכל־יכול נושא־דברו עלי אדמות.
עד שלוש בבוקר שמעתי רק את החזרה על המלים “אנחנו ילדי החלל”. אני זוכרת כעת, שלא חשבתי כלל על השפה בה המלים נאמרות. אולי לא נאמרו באיזו שהיא שפה – זה ששמעתי במו אוזני אינו מוכיח שהאותות אכן שוגרו למוחי באמצעות האוזן. היה איזה רגע בו ניסיתי לסובב את כפתור הרדיו לתחנות אחרות, אך המכשיר הופנט או משהו דומה. מכל עבר נשמעה המית המים הזורמים ואותן מילים עצמן חזרו במרווחים בני עשר דקות. אני חושבת שהכפתור שמחליף תחנות הסתובב על ריק – אבל אם באמת התחלפו תחנות אז ברור ששמעתי באמצעות המוח ולא האוזנים – הם שידרו טלפתית, אחרת איך יבינו אותם בצרפת?
ברגע מסוים התחלתי לחוש אושר. ידעתי שסוף סוף בא הקץ למלחמות על פני כדור הארץ, עכשו כשהם כאן. אולי גם את זה הם שידרו ללא תחושת קול.
הרגשת הקפאון וחוסר־הישע חלפה לה. התחלתי לאהוב את המית המים, את דמות הפירמידה, את ילדי־החלל. הצטערתי רק, שאין איש עימי לחלק את הרגשתי. נכון, חיי נישואין אינם ביטוח לחוסר־בדידות, אך הבדידות המקרית הזו – רק בגלל המילואים של שאול והעובדה שמיכאל הלך ללון אצל חברתו – הלבדיות הזו אף פעם לא היתה חלק מהתוכנית. כשנישאתי חשבתי שיותר לא אהיה לבד. איזו שטות.
עכשיו, כשפירמידות קטנות נמכרות בחנויות־צעצועים ותכשיטים, ומקשטות כל פירסומת כמו סמל המדינה־העולם, כבר התרגלו כולם למצב החדש. שכחו שהיו פעם זמנים אחרים, כשפירמידה סימלה רק את עתיקות מצרים.
לפעמים אני בטוחה שהם באו להציל את העולם ממלחמות. אני חושבת שבזמנים כאלה אודות שאול – הקורבן הפרטי הקטן שהייתי צריכה להעלות למען השלוה והשקט העולמיים.
העתונות, הרדיו והטלויזיה מצונזרים כמובן. אי אפשר לדעת מה הם באמת רוצים כאן, על גבי כדור הארץ. אני חושבת שבסתר הם מעבירים מכאן מתכות ויסודות־כימיים, לזמן אחר – אחרת אי אפשר להסביר את העובדה, שכבר קיים מחסור בכל המוצרים פרט למזון.
איך אפשר להתקומם נגד מישהו שאין רואים אותו? פעם דיווחו בעתונות על נסיון הפיגוע באולפן הטלויזיה – לא פרשנות כמובן – אך השידורים מעולם לא חדלו, ולא פסקו אפילו לרגע. הסרטים הרגילים, הקונצרטים, החדשות, ומפעם לפעם בין תוכנית לשידור, פירמידות קטנות שאומרות בקול: “אנחנו ילדי החלל”.
בראיון השני היו שאלות ותשובות, זוכרים? פירמידה אחת שואלת ופירמידה שניה משיבה.
חשבתי על הילדים שייולדו אולי פעם למיכאל. מה הם יבינה כשישמעו את המשפט הזה? ברור שהם יבינו כי כולנו ילדי־החלל, גם הם עצמם. הם לא יאמינו לסיפורים שהעולם היה פעם אחר.
את שאול לא ראיתי ולא שמעתי מאז אותו לילה. הפירמידות פועלות מהר. גם מיכאל אינו מספר לי את מחשבותיו. איני יודעת אם הוא עצוב או שמח על המהפך. אולי הוא סבור שקימת האזנה סמויה – הם ודאי יכולים להאזין למחשבותינו. כן, הם ודאי מאזינים למחשבותינו. טוב! אז שידעו שאיני רוצה להיות כאן. שיקחו גם אותי לזמן של שאול. שם מקומי, שידעו להם…
“לאן יכלה אמא להעלם?” שאל מיכאל את חברתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.