התקליט ‘מלחמת העולמות’ מהווה נסיון ראשון מסוגו להפיק אלבום כפול המבוסס על ספר מד“ב – ספרו הקלאסי של ה.ג'. וולס, הנושא אותו שם. הרבה קודם לעריכתו של ניסוי זה עובדו יצירותיו של וולס לסרטי קולנוע (‘מזון האלים’, ‘מכונת הזמן’ ‘האי של ד"ר מורו’ ועוד), לתסכית רדיו (‘הפלישה לכדור הארץ’ בשנת 1938 אשר גרם לבהלה רבתי, כזכור), אולם עד כה לא זכה אף לא אחד מספריו שלו או של עמיתיו, סופרי מד”ב אחרים, לגירסה מוסיקלית.
התקליט הינו, למעשה, עיבוד מוסיקלי־דרמתי חופשי של הסיפור המקורי שממנו נותר שלד העלילה בלבד, בדומה למה שנותר ממחזהו של ברנרד שאו – ‘פיגמליון’ עם הפיכתו למחזמר מצליח בשם ‘גבירתי הנאווה’.
המשתתפים בביצוע התקליט נמנים עם בכירי האמנות בני זמננו וביניהם: ריצ’רד ברטון – המגולל באוזנינו את סיפור העלילה באמצעות סיפורו האישי כעיתונאי הנמלט מפני האויב האימתני; דיוויד אסקס – איש ארטילריה; פיליפ לינוט – הכומר; ג’ולי קובינגטון – אשה הכומר, וכן גם ג’וסטין הווארד, איש להקת ה’מודי בלוז' וג’ו פארטרידג'.
להשגת האפקטים הדרושים משתמש המוסיקאי בהרכב מרשים לא פחות – תזמורת סימפונית (כלי מיתר, כלי נשיפה מעץ וממתכת) בצד תופים, גיטרות חשמליות וגיטרות בס, פסנתר, סיטאר, סאנטור וסינתיסייזר. לכל אורך התקליט מתורגמת העלילה לשפה המוסיקלית תוך שימוש באפקטים כליים ואלקטרוניים, והתאור המילולי של ההתרחשות על רקע השמעת המוסיקה גורם לנו לחוות את החוויה של התרחשות עכשווית.
התקליט פותח במעין הקדמה מוסיקלית – קטעים מתוך תוכנו המוסיקאלי של התקליט שלקראת סיומם מושמע המשפט (אף הוא מעין הקדמה לעתיד לבוא) – “אף אחד לא האמין שעל פני המאדים מתקיימים יצורים חיים, אך בכל זאת הם היו שם וגם חרשו מזימות נגד כדור הארץ…” בנקודה זו משתלב המוטיב הראשון המייצג את כדור הארץ. המוטיב מתגבש בשלבים: קבוצות הכלים של התזמורת הסימפונית נכנסות בזו אחר זו תוך שהן משמיעות אותה המנגינה ויוצרות בכך את המתח המוסיקלי. על ידי צלילים מופקים באמצעות הכלים האלקטרוניים מומחשת נחיתת כוחות המאדים על פני כדור הארץ. מיד אחר כך נשמעים צלילי פעימות, שריקות, חריקות (גיטרות) וזמזומים אשר מסמלים את תחילתו של המוטיב השני – מוטיב החלל. גוף מתכתי ענק נוחת, בוהק באור שלא מן העולם הזה, לוהט בעוצמה ומשמיע רחשים מוזרים. פתח נפתח ומתוכו מגיח יצור מפלצתי מפחיד השולח קרניים לוהטות בלתי נראות אשר הופכות לאבוקת אש כל אדם וחפץ שבו הן פוגעות. לקראת סיום צד א' מצליח העיתונאי להימלט מהתופת כשברקע נשמעים הצלילים המסמלים את בואם של חיילים וכלי מלחמה.
מוטיב החלל, בו פותח צד ב', מופק באמצעות הכלים החשמליים, התופים, הפסנתר, הסיטאר והסאנטור עם הרבה הדהודים, וויברציות וגלישות צליל. איש הארטילריה המגואל בדם מבקש מפלט בביתו של העיתונאי ומספר לו כי מפלצת מתכתית נוספת נחתה בקרבת לונדון. מכך מסיק העיתונאי שגם אהובתו הנמצאת שם, נתונה בסכנה ומחליט להגיע אליה ויהי מה; השניים יוצאים לדרך.
בשלב זה חוזר המוטיב הראשון המתאר את ההרס והמוות המושלים בחוצות. ברקע מהדהדות צריחות קרב (“אוללה!”) של המפלצות. שישה תותחים יורים אל עבר מפלצות הענק (חמש במספר) והופכים בו במקום למאכולת אש. העיתונאי ואיש הארטילריה נפרדים זה מזה תוך כדי מנוסה והעיתונאי פונה לבית אהובתו. בהגיעו לשם הוא מגלה כי עזבה את ביתה. הוא נסחף בזרם ההמונים הנמלטים לעבר האוקינוס ולפתע מבחין באהובתו הנמצאת על גבי המעבורת הנעלמת באופק. את רחשי ליבו בעת חיפושיו אחרי אהובתו, מגלה העיתונאי בשיר הפיוטי ‘סתיו נצחי’ בביצועו של ג’וסטין הווארד. יצורי הענק המתכתיים משתלטים אט אט על כדור הארץ ומכחידים את ספינת המלחמה ‘תנדר צ’יילד’ (‘ילד רך’) המסמלת את תקוותה האחרונה של האנושות.
בצד זה של התקליט (צד ב') המוסיקה מאוד קיצבית ורוחשת, אולם ברגע שדועכת התקווה האנושית להינצל נותרים אך ורק צלילי החלל – המוסיקה האלקטרונית (סינתיסייזר).
בתחילת צד ג' של האלבום מתוודע העיתונאי (ועימו גם אנחנו) אל הכומר ואשתו בט. השלושה מסתתרים בקוטג' עזוב, שם נוכח העיתונאי לדעת כי דעתו של הכומר נטרפת עליו. בשיר ‘רוח האדם’ מנהל הכומר דו־שיח עם אשתו שאינה חדלה מלהאמין כי קיימת דרך להינצל וכי רוח האדם הינו הדבר היחיד שנותר עלי אדמות ואשר למענו כדאי למות או לחיות, בעוד שהוא, הפסימיסט, משוכנע כי כוחות המאדים נועדו להעניש את הציוויליזציה האנושית על חטאיה. לפתע נשלחת קרן מוות מכיוון אחת המפלצות ופוגעת בבט. המוסיקה ממשיכה במוטיב משירתה של בט – לזכרה.
שני הגברים נותרים בקוטג' למשך מספר ימים נוספים. הם מבחינים בעובדה כי גופי הענק המפלצתיים מזריקים לורידיהם את דם קורבנותיהם. הכומר מפרש זאת כאות עבורו לצאת ולהלחם במפלצות באמצעות תפילותיו, אך ציפורן הרסנית פוגעת בו לפני שהוא מספיק למלא את משימתו. מוסיקת אבל שקטה נשמעת ולפתע נאלמים דום כל קולות ההרס. רוח חדשה נושבת ושוב נשמעים סממני צלילי החלל: פעימות, שריקות וחריקות. העיתונאי יוצא ממחבואו ומגלה כי במקום בו נכשלו כלי המשחית למיניהם, הצליח דווקא חיידק מיקרוסקופי בלתי־נראה אשר קטל את בני המאדים וקטע את פעילותם ההרסנית. המום מעוצמת הגילוי יוצא העיתונאי שנית לכיוון לונדון כשהוא חולף על פני ארץ מכוסה לבה, גוויות וצחנה. לפתע הוא פוגש באיש הארטילריה המבשר לו כי העולם ניצל, כי יש דרך להתחיל בבניה מחדש, כי יש תכנית!
‘עולם חדש אמיץ’ (צד ד') הינו שם השיר בו מתאר הלוחם כיצד ייבנה העולם החדש, והפעם – מתחת לפני האדמה; במרחבים בני־מאות־הקילומטרים החשוכים, השקטים והבטוחים. בשיר זה משתתפים על הכלים בקצב מתסיס. האדם מושווה כאן לפניקס הקם מאפרו. “זה אולי לא עתיד שמימי אך גם לא גהינום.” לחיי עתיד שכזה משיקים השניים כוסית שמפניה ונפרדים כשהעיתונאי שם פעמיו לכיוון לונדון. ‘לונדון המתה’ – ענני צלילים מתארים ענן ואפר. רחובות שוממים זרועי דם וברקע זעקות ‘אוללה!’ של המפלצות הגוססות.
המציאות מתבהרת, בא קיצה של המלחמה. יש מקום ליצרה אנושית מחודשת, דופק החיים מתחדש…
ושוב – מוסיקת חלל…
קפיצת זמן, ושוב אנו נמצאים בעידן בו נוחתות שתי חלליות, אך הפעם על פני המאדים. השמחה בתחנות התקשורת הארציות והחלליות מרובה אך לפתע… צלליות ירוקות מתקרבות אל עבר כדור הארץ. הקשר ניתק ומוסיקת חלל חודרת. בנקודה בלתי צפויה זו נקטע הכל… היחזור הדבר ויארע בשנית??? הפתרון – אולי בידי סופר מד"ב אחר?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.