הבעיה הקלאסית של שינוי מהלך המאורעות באמצעות מסע בזמן אל העבר הניבה שפע של סיפורי מד“ב, עד כי לעתים אפשר לתהות – מה אפשר כבר לחדש עוד בנושא זה? מסתבר שאפשר גם אפשר. בגליון הקודם קראתם את יצירתו המקורית של פריץ לייבר ‘עצור את הצפלין הזה’, שבו משתמש הסופר במה שקרוי ‘היקום האלטרנטיבי’. בסיפור שלפנינו, שניתן לראותו גם כמד”ב פסיכולוגי, מטפל הסופר אריק נורדן בבעייה באופן מיוחד במינו, כפי שתיווכחו בעצמכם. לסיפור זה ול’עצור את הצפלין' יש גורם משותף נוסף והוא – אותה דמות היסטורית נוראה, שמשמעותה לגבינו רבה יותר, מסיבות מובנות, מאשר לגבי שאר אומות העולם.
* * *
“בלונץ חיו יהודים מעטים בלבד – למעשה, אפילו חשבתי שהם גרמנים. האבסורדיות שבמחשבה זאת לא התבררה לי, שכן לא יכולתי למצוא בהם כל סממן המבדיל בינם לבין הסובבים אותם – פרט לדתם המוזרה. העובדה שהרדיפות אותם, כפי שהאמנתי, נעשו רק על יסוד עניין זה, הפכה את הסתייגותי מן הערות חסרות הטעם שהושמעו לעתים על חשבונם לסלידה עמוקה. באותו שלב התאפיין היהודי, לפחות, לגבי, באספקט הדתי בלבד, ולכן, על בסיס כללי של סובלנות אנושית, התמדתי בהתנגדותי להתקפות על רקע דתי במקרה זה, כמו גם בכל המקרים האחרים… רק כעבור זמן השתלהבה בי לפתע שלהבת מוזרה, ולסיפוקי הרב והעצום הגעתי למסקנה, כי היהודים אינם גרמנים… לגבי היתה זאת המהפכה הרוחנית הגדולה ביותר שעברה עלי מעולם. פסקתי להיות קוסמופוליט יפה־נפש, והפכתי לאנטישמי… מכאן, כך אני מאמין היום, שאני פועל בהתאמה לרצון־האל הכל־יכול; בכך שאני מגדיר את עצמי כאנטי יהודי, אני נלחם למען הצלחת מפעלו של האלוהים”
‘מיין קאמפף’, מאת אדולף היטלר.
תל אביב. יום רביעי, ה־13 באוקטובר 1959 🔗
הפרוייקט שקוע בצרות. על שולחני הונחו הבוקר שני מיזכרים. האחד מאת גיזבר הטכניון, קרביץ הזקן, והשני מאת צירין שבירושלים. טוב ששניים אלה לא הספיקו להשוות ביניהם את הנתונים שבידם. את קרביץ עדיין יכול אני לדחות בלך ושוב, אך צירין הורה לי – לא ביקש. זהו ענין של שבועות עתה, אולי אפילו ימים, אך הם הולכים ומהדקים את הטבעת, חבורה זו של כלבלבים ביוקרטיים המרחרחת בעקבי נעלי. השגיאה נעוצה בכך, שבכלל נסיתי להסביר להם את המתרחש. לו הייתי משחק את המשחק שלהם, חונק את הדיווחים שלי בז’רגון מקצועי, ב’תוצאות צפויות', ומרגיע את נשמת החנונים שלהם בסילוגיסמים, הייתי מצליח להרוויח את הזמן לו ניזקקתי. הייתי שוטה שניסיתי למשוך אותם לצידי, שכן, ‘ויכוח עם אימבציל בטוח בעצמו אינו בגדר האפשר’. דוקטור ג’ונסון היקר, עד כמה אני מיטיב לדעת זאת כיום!
ירושלים. יום שישי, ה־15 באוקטובר 1959 🔗
זה היה גרוע, אך לא פטלי. צירין אף אינו טורח להעמיד פנים. האחרים, תודה לאל, כל כך סתומים, עד שאינם מסוגלים להבין על מה שנינו מדברים בכלל! – פרט ללוכנר היושב בועדה מטעם מכון ויצמן ברחובות. תמיד היה לוכנר טיפוס מוזר. הוא נהג לשבת שם ולהביט בי במבט מעריך ובוחן, כאילו אני אחד מהחרקים הארורים הנבחנים מבעד לעדשת המיקרוסקופ. אך כאשר תבע צירין השעייה מידית, העלה לוכנר הצעה, שתינתן לי הארכת מועד של שבועיים להגשת דו"ח התקדמות סופי. האחרים תומכים בו, חזירים שכמותם – זה תואם את תאוותם הסטרילית לפשרה בכל מחיר – וצירין מביט בנו בזעם. כרגע יש לי שבועיים נוספים. אני יכול לחוש בקצות האצבעות את מגעו של כל יום שחולף, כאילו היה עורה של אישה. אינני יכול להיכשל, אך המילים מהדהדות במוחי בלעג. מחר, חזרה למעבדה…
תל אביב. שבת, ה־16 באוקטובר 1959 🔗
חזרתי ומצאתי שצבי התיר לרפופורט וצוות ליצניו להשתמש במחשב. הוא חשב שאעדר במשך סוף השבוע, כך הוא מספר לי. נזקקתי למאמץ רב על מנת שלא להכות בפרצופו המשעמם. מאוחר יותר, אני בוש וניכלם. הוא בחור טוב ונאמן. אינני יכול לצפות להבנה מצידו. אני חייב להתרכז ולהתאושש. אובדן יום עבודה אחד לא יכריע את הכף. הלילה אחזור על מסמכי הפרויקט, ואנסה למצוא שגיאות שנפלו בחישובים. הבטלה מאונס עשויה להפוך לברכה מסויימת.
1 לפנות בוקר, יום ראשון, 17 באוקטובר 1959. 🔗
אינני מסוגל לישון. לפני כן אחז בי התקף נוסף. גרוע יותר הפעם. טבליות הניטרו עזרו, מהר מאוד, אך למשך כמה זמן? אני זקוק לזמן, כל דקה חשובה. הגורל אינו יכול להיות כה קפריזי, עד כדי שלילת הסיכוי הזה ממני – לא עתה, כשאני כה קרוב. אני מאלץ את עצמי לחיות, אני מאלץ את עצמי להצליח… מאוחר יותר, חזרה למסמכים. בדקתי הכל ולא מצאתי שום מקום לטעות. אך הענין כולו עדיין נראה לי מאוד לא מציאותי. רק שלשה חדשים! כמעט בלתי אפשרי להזכר בזמן בו לא היווה הפרוייקט בשר מבשרי… כל יום עבודה היה יקום זעיר בפני עצמו. יתכן שצירין צודק – אולי העסק כולו הוציא אותי משווי משקלי הנפשי. הייתכן שהפכתי להיות אב הטיפוס לאלף סרטים הוליבודיים – המדען המטורף – האחוז חסר ישע בצבת האידיאה־פיקס? והרי, מעולם לא היה מוחי צלול יותר. כל תשדורת נקלטת במוחי כסכין חדה. היתכן שזה פירושה של אי־שפיות – לראות את הכל בבהירות מוחלטת? אם כן, הרי מטורף אני – וכנראה לא אחזור עוד להיות שפוי!
ובלכ זאת! הדבר הבלתי אפשרי היחיד בפרוייקט זה הינו העובדה, שהוא ארך רק שלשה חדשים – שלשה חדשים מאז בדקתי את מרים בן ארי…
נראה לי שהיתה זו המתיקות בפניה אשר משכה לראשונה את תשומת לבי. במשך השנה האחרונה הלך וגבר אצלי הקושי להזדהות עם הפצינטים שלי. עבודת המחקר התאורטית שלי לא נפגעה – לדעתו של צירין, מעולם לא היתה טובה יותר – אך הנסיון לטפל בפצינטים במונחים אישיים היווה עבורי מאבק מתמיד. בתחילה, אחרי גל העליה הראשון, קל היה לי להשקיע את עצמי בתוך הגאות האנושית; לשרת את הניצולים חסרי הדמות, להתייחס אליהם כמו אל חלקי חילוף על סרט נע. חשתי חדווה בכך שהשקעתי את עצמי בבעיותיהם, בכך שניסיתי להגיע אל המנוכרים ביותר שביניהם. ואולם בכל זאת – כך אני מבין היום – התחלתי לסלוד מהצלחתי יותר ויותר. היה משהו מתועב בנסיונות שלי להחזיר זומבים אלה לחיים. הדבר הזכיר לי את המרירות האישית שלי, את תחושת האשמה החריפה בגין הישרדותי בחיים. אל אותם אנשים שהיו חשובים לי באמת לא ניתן לי להגיע.
אחרי ה’נורמליזציה' באמצע שנות החמישים, הסתגרתי יותר ויותר במחקר שלי. פניהם הבריאות של בני הדור החדש הזה, שנולדו הרחק מגדרות־התיל ומצחנת גז הציקלון – היוו לגבי עלבון מתמיד. ברחובות תל אביב וחיפה חשתי כמעט בקבס גופני. על כל סביבותי גאה ים זה של פנים בריאות, ריקניות, ממהרות לסופרמרקט, לקניות, לאהבהבים, מוקפות בהמוני דברים של מה בכך המרכיבים את החיים הנורמליים. באיזו שנאה מביטים בהם עיניהם השקועות של רוחות הרפאים, שאלף ארובות ירקו אותם אל שמיה של אירופה. מה שכונה כאן בשם ‘נס התקומה’ הווה לגבי בגידה. אנחנו, כולנו, הפרנו את האמנה שכרתנו עם המוות.
משום מה שונה תגובתי למרים בן ארי. היה בפניה דבר מה, שהזכיר את רחל – את מה שיכולה היתה רחל להיות. רחל. היש כאב גדול יותר מן הזכרון? היא אהבה להיות מושלכת באוויר ולהקלט חזרה, כשהיא מתכרבלת וצוחקת, בתוך זרועותי. כאשר סיפר לנו קסטנר מאוחר יותר את אשר אירע, יכולתי לדמיין אותה לעצמי, שפתיה צוחקות וידיה שלוחות לאחוז בשערו הבהיר של החיל אדום־הלחיים, כאשר חודו של הפגיון המבהיק שבקצה רובהו ננעץ בה. מרים היה בת שבע עשרה ופניה השחומות היו אופיניות לעדה התימנית – אך משהו בעיניה הזכיר לי את רחל. זו היתה הסיבה לכך שלקחתי את התיק שלה מעם יונה והחלטתי להמר על תראפיות־שינה.
היא היתה במצב של נסיגה סכיזואידית, קטטונית כמעט, כפי שהיו רוב הפצינטים בהם טיפלנו. המקרים הקלים שביניהם נשלחו זה מכבר לאיזה קבוץ נידח או למשרה של צוארון לבן, ואלה שנותרו היו המקרים חסרי התקווה, המזכרות האחרונות ששרדו ממחנות ההשמדה. הם היו היחידים אתם יכולתי להזדהות. החוליות האחרונות המקשרות אותי אל עברי שלי. הערצתי צמחים אנושיים אלה, שכן הם הקפיאו את הזמן מלכת, וקשרו אותי לרחל ורות ודוד. הם נותרו בחיים – אך סלחתי להם, שכן לא נחונו בחוצפה להמשיך לחיות.
מרים היתה הפצינט הראשון מזה שנים שחשתי כלפיו התלהבות אמיתית. לפעמים הרהרתי בכך: כלום לא היתה זו בגידה נוספת, נסיון וולגרי נוסף לעצב לי רחל חדשה מתוך החימר הקטטוני הזה? האם אין בחלומותי מספיק רוחות רפאים? אך בכל זאת התמדתי.
יונה ואנשי צוותו ניסו כל דבר, החל מהלם חשמלי וכלה בכימותראפיה בלא שיצליחו לעורר בה ולו זיק של מודעות לסביבה. היא היתה יושבת כמו ארנבת קטנה ונפחדת, רזה ושחומה, ידיה קמוצות ועיניה חלולות. היתה מסוגלת להאכיל את עצמה, ותו לאו.
בדקתי בקפדנות את התיק שלה. הוא היה בלתי־אופיני, שכן מצבה לא נבע מהחיים במחנות ההשמדה, ומרים אף לא הניחה מעולם את כף רגלה על אדמת אירופה. על פי התיקים היא הגיעה ארצה ב־1950 באחד מגלי העליה הראשונים מתימן. אביה של מרים נפטר והיא ושלושת אחיה הצעירים נמסרו לחזקתו של דודן, נפח אנאלפבית, ואשתו. מבחינת שפה, מנהגים, תרבות – הכל, למעט דת – הם היו ערבים. בגיל תשע, כשעדיין נמצאה במעברה, נאנסה מרים על ידי דודה. הוא ביצע את זממו באלימות רבה, והענין הגיע לידיעת השלטונות לאחר שהילדה אושפזה בבית החולים הקרוב עם זרוע שבורה ודימומים בפנים. מאז ועד היום נמצאה בנסיגה סכיזואידית, אך הענין הגיע אלינו רק לאחר שהמעבדה נסגרה ורחל הועברה לבית חולים ממשלתי. כאשר הגיעה כבר היתה במצב שקרא לטיפול שונה מהרגיל.
יונה נאבק בי במרירות כשהעליתי לראשונה את ההצעה שלי. לא היתה לו התנגדות – תככן שפל שכמותו – לשינה עמוקה: זה היה ‘מכובד’. אך השימוש במחשב, כדי לתכנת את צורת ההיפנו־תראפיה התת־הכרתית, היווה לגביו כפירה בעיקר, שכן הענין לא התישב עם תמונת העולם הפרודיאנית שלו. אני השתמשתי בילדה כשפן נסיונות, כך אמר לי. (כאילו שהוא וחובבי הפאלוס הוינאיים שלו לא הפכו את המין האנושי כולו לשפן נסיונות קולקטיבי מאז 1907!). למרבה המזל החזיקו שאריות המוניטין שלי מעמד. צירין דחה את התנגדותו של יונה – צירין המסכן! הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך.
מאחר שמרים נמצאה כבר במצב של פסאודו־טראנס, היה הכרחי לנסות ולהפנט אותה תוך כדי שינה. תוכנית ההיפנותראפיה הנידונה היא פשוטה יחסית. מרים הורדמה והוזנה בהזנה עורקית ותוך כדי כך רשם אנציפאלוגאף את גלי המח שלה, והאלקטרו־קרדיוגרם רשם את דפיקות ליבה. המחשב שלנו הוזן בכל המידע הקיים על קורות חייה, כפי שפורט בתיקי בית החולים – ועל בסיס מידע זה הכתבתי את ההוראות ההיפנוטיות האפקטיביות ביותר, אותן הקלטתי אח"כ על גבי סרט הקלטה. מיטתה של מרים – הכרית, המזרון, הסדין, הכל – חוברה למכשיר ההקלטה, ומלמלה בקול בלתי נשמע כמעט. יום אחר יום, לילה אחר לילה, האיצו בה סרטי ההקלטה לחזור אחורנית בזמן עד לרגע בו חוותה את הטראומה. מיטתה היתה קול אלקטרוני אדיר המשמיע פקודה היפנוטית חוזרת ונשנית, הדוחפת אותה בלחישה מעבר למסדרונות הזמן, מדריכה את תת־תודעתה חזרה לנקודת העימות.
קיימות שתי צורות של נסיגה בגיל. בראשונה, פשוט נזכר הנבדק במאורע כלשהו בעברו הנמצא במוחו. בשניה, הידועה בכינויה ‘נסיגה טוטאלית’, הוא ממש חי את אותו אירוע מחדש, וסובל פעם נוספת את הטראומה האמונצינלית. אם יגרמו לנבדק נסיגה עד גיל הילדות, הוא ידבר בקול של ילד בן חמש, ואף כתב ידו יהיה כשל ילד, הוא לא נזכר, הוא פשוט חי את זה מחדש.
לקול לחישתם המתמדת של סרטי ההקלטה נאבקה מרים את מאבקה – כשאנציפאלוגרף רושם כל ניע וזיע במוחה – אולם לאט ובהתמדה הלכו והתגברו עליה ההוראות התת־הכרתיות, והמכונה היפנטה את הנבדק האנושי.
היה זה הלילה השלישי, כאשר פרץ צבי לחדרי ובפיו החדשות. האנציפאלוגרף פסק לפתע לפעול, בדיוק ב־05.35 לפנות בקר – בדיוק ברגע בו הגיעו גלי המח לקרשצ’נדו. דהרתי לחדרה. האדיוט! צריך היה להזעיק אותי ברגע בו התחילו הרישומים להראות על גידול בפעילות המוחית, שכן היתה לנו סיבה טובה להאמין, שגידול כזה מצביע על כניעה מוחלטת להיפנוט. מרים חיתה מחדש את רגע האונס וכך – כך קוויתי – עמדה פנים אל פנים מול הטראומה. בדקתי בדאגה את הדופק, ולרגע ארוך קפאתי על עמדי. הוא פסק. הינחתי יד על ליבה, והדממה שקידמה את פני נסכה בי אימה קרה. לא נשמעו כל פעימות. האם ההלם שבעימות הוא שעצר את ליבה מלכת?
כאילו כתשובה, נורה לפתע כאב חם ודוקרני במעלה זרועי וכתפי, וחזי רטט בכאב הקר שכה מוכר לי. מששתי בקדחתנות בחיפוש אחר גלולות הניטרו, והצלחתי איכשהו לדחוף שתי טבליות לתוך פי, ואז ירד מסך שחור על עיני. במטושטש, תוך כדי נפילה אל התהום, הספקתי לראות את פניה של רחל, אפלות ומעוותות, משתקפות במסכת־המוות ששכנה על פניה של מרים.
כשחזרתי להכרתי, ניצב צבי לידי, עיניו מודאגות והוא נקרע בין חובתו לפאצינט לבין חששותיו לגורלי.
“דוקטור, אזעיק את יעקב, אתה חייב לנוח…”
הדפתי אותו בגסות הצידה.
“טפל בנערה…” קולי היה חלוש, ונשענתי כנגד אחד משולחנות הניתוחים שבחדר כדי לייצב את עצמי. הכאב הלך ושכך, ובמקומו חשתי רק דקירה קלה והקלה צוננת. צבי הביט בי בחוסר ודאות, ואז חזר למיטתה של מרים. רגע אחר כך חזר אלי.
“דוקטור, אני חושב…” מילותיו נתקעו בגרונו. “היא חזרה ל…”
ואני פשוט ניצבתי שם, קהה חושים, חסר יכולת לפעול או אף לחשוב בבהירות, עד אשר נאלץ צבי להוביל אותי בעדינות לעבר האנציפאלוגרף. באיטיות, בלא סדר, התחילו להרשם שוב זרמים חשמליים. הרישומים היו מוזרים, אולם מוח פעל ללא ספק. חזרתי אל מיטתה ובדקתי שוב את הדופק שלה ואת דפיקות ליבה. הם היו איטיים ומאומצים – אבל הם היו! כמעט ופרצתי בבכי של רווחה, אולם התאוששתי. התמלאתי בהרגשת הקלה ותקווה. הוריתי לצבי לנתק מיד את מכשירי ההיפנותרפיה. בזמן שעשה כן, הבטתי במרים בדאגה. מעולם לא צפיתי לשינוי שיהיה כל כך מידי! הצבע זרם ללחייה, והמסכה האטומה הקטטונית של פניה התמוטטה ופנתה מקומה להבעה אנושית. הזרקתי לתוך עורקיה 50 מיליגרם במגדיד בכדי לשבור את הטראנס בו נמצאה וחכיתי בקוצר רוח לתוצאות. לאיטן, נפקחו עיניה לפרקי זמן מתארכים והולכים, והיא הביטה אל הזמן הזורם. לא עוד היו עיניה אטומות וחלולות – הן היו מורחבות, נפחדות, אך מלאות חיות! היא נסתה לדבר אך קולה היה יבש וצרוד. לטפתי את מצחה וקשקשתי מספר קשקושים מרגיעים. בנקודה זאת, כמובן, הייתי אמור לתת לה סם הרגעה כלשהו ולהחזיר אותה לשינה. אך לא הייתי מסוגל לכך. עמדתי שם, מחוסר יכולת לנוע, כשאני צופה בפנים נפלאות אלה, שהחיים זורמים לתוכן – כמו שושנה הפורחת על פניו המחוספסות של סלע. שכחתי לרגע שאני עצמי בן תמותה. הצלחתי!
מרים דברה אלי בפעם הראשונה. קולה היה קשה, מאומץ וחלוד מחוסר שימוש. לא הייתי מסוגל להבין את המילים בערבית. צבי סימן לי בידיו בחוסר סבלנות ואני שברתי את מטה הקסם בו הייתי נתון והרדמתי אותה בזריקת סודיום־אמיטל. עזבתי את החדר כסהרורי ופסעתי ברגלים רועדות אל חדרי שם צנחתי, תשוש, מאחורי שולחן המכתבה.
אחזתי את חיקה של מרים באהבה. עד למחרת היום לא יכול הייתי לדעת מה מימדיה האמיתיים של הצלחתי, אך הנערה לבטח לא היתה קטטונית יותר. לפחות זאת השגתי. חודשי עבודה רבים עדיין ציפו לנו בעתיד, בהם נצטרך ללמד את מרים להסתגל לעולם שהשתנה מאז עזבה אותי לפני 8 שנים, אך בקרב הראשי ניצחנו, אחרי שכמעט ומתנו שנינו. הנצחון החזיר לתחיה לא רק את מרים אלא גם אותי. שלחתי ידי לעבר העט ועצרתי פתאום, כשאני מביט לעבר הדפים הלבנים שלפני.
עדיין אינני יודע מה היה הדבר שתפס את מבטי. אך מאוחר יותר הבנתי שהיה זה לבטח ארכו של הדף הראשון. לפי כן, הייתי משוכנע, היו בנמצא שלש פסקאות של חומר ביבליוגרפי (רבות קוננתי על קיצורם וחוסר האינפורמציה שבהם בעת שהזנתי את המחשב), אך עתה, ללא הסבר, ראיתי גם פיסקה רביעית. קראתי אותה, באטיות, ורושמה לא נקלט אצלי בתחילה. הפיסקה פשוט דיווחה, שדודה של מרים נמצא מת, מיד אחר האונס, כשגרונו שסוע. קרוב לוודאי שהיתה זאת התאבדות, סיים הדיווח. המילים קרעו את מוחי כסכינים, ואחזתי בניספח שנכתב על ידי קצין המבחן שמונה לטפל בדוד. לבטח היתה כאן איזו טעות מוזרה. חקרתי בתשומת לב את פרטי הרקע שלו: הוא נשפט לשנתיים מאסר ואחרי שחרורו ב־1953 עבר כפועל בנין באילת. לא הייתי מסוגל לעקוב אחריו מעבר לנקודה זאת. מה פרושה של פיסקה זאת בקשר למותו? וכיצד זה יתכן שעיני לא נתקלו בה עד עתה?
הרגעתי את עצמי. זה היה מגוחך. פשוט איזו טעות ביורוקרטית שלא שמתי לב אליה בבדיקות קודמות שערכתי לתיק. הבטתי בדווח קצין המבחן ובתיק החקירות שביצעה משטרת אילת, אך הוא לא היה שם. הפכתי את התיק כולו לכל הכיוונים אך לא הצלחתי לאתר את הדיווח. ובכל זאת זכרתי, שרק אמש חזרתי וקראתי אותו שוב, והחזרתי אותו בזהירות לתיק. שלא מרצוני נדדו עיני אל הפיסקה הרביעית של הדף הראשון.. “מת… צוואר שסוע… התאבדות…” זה היה בלתי אפשרי! נצחוני הלך והתפורר, ועמו גם שפיותי. מה זה קורה לי? הכרתי תיק זה כמו את ידי הימנית; מישהו לבטח שינה מאז ליל אמש את הכתוב. אך מי? ומדוע? אין שום סיבה. מוחי עבר ודהר חזרה לחדרה של מרים ולאנציפאלוגרף השותק. אז לא ידעתי זאת, אולם חלק ממוחי תפס את האמת כבר באותו רגע.
בבקר שלמחרת, אחרי לילה של שינה קודחת שנקטעה על ידיד שתי התקפות אנגינה קצרות אך אינטנסיביות, חזרתי וקראתי את תיקה של מרים, וחיפשתי את העתק הדו"ח האבוד. זה נעלם בלא להשאיר עקבות. ביאושי חיגתי לאריה באואר, קצין המבחן הרפואי שטיפל בענין. בימים האחרונים הארכנו לשוחח על אודותיו, ובאואר זכר אותו בבהירות. נדירים הם המקרים של אונס תוך גילוי עריות בין היהודים, וזה הניעו, ללא הצלחה, לנסות לגלות את המניעים הפסיכולוגיים שמאחורי המעשה. “יתכן שעל פי דתו הטיפוס הזה הוא יהודי,” התלונן, כשהדבר נשמע כהד להסתייגות שחשים חלק מהאשכנזים כלפי הספרדים, “אך הוא מהווה חלק מהתרבות שלנו באותה מידה כמו מוביל גמלים בדואי. לא הצלחתי להתקדם איתו לשום מקום.” זה היה לפני ארבעה ימים. עתה היה קולו אטום וצלילו כשל זר.
“דוקטור הירש, אתה מתכוון בטח לבאואר אחר כלשהו. אתה אומר שדיברת איתי על הענין לפני ארבעה ימים? שמעתי על אודותיך, כמובן, המוניטין שלך הגיע עד אלי, אך מעולם לא דברתי איתך לפני כן. ומעולם לא טיפלתי במקרה כמו זה שאתה מתאר אותו. אך יתכן שאחד מקציני המבחן האחרים שלנו…”
טרקתי את השפופרת, ובאצבעות רועדות חייגתי לקצין המשטרה האילתי שהתחקה על עקבותיו של הדוד לאחר שזה השתחרר מן הכלא. שוחחנו בטלפון שיחה ארוכה לפני פחות משבוע, אך היום הוא לא היה מסוגל לזכור אותי או את דודה של מרים. אלא אם כן – האם אין אני במקרה דוקטור קרל הירש הידוע? הוא שמע כל כך הרבה אודותי מבנו הבכור, אשר השתתף בהרצאות שלי באוניברסיטה לפני שנים מספר. היה זה לו לכבוד גדול, איך הוא יכול לסייע לי? טרקתי את השפופרת. בדיוק הקשקושים האלה נטפו משפתיו בפעם הראשונה ששוחחתי עמו על אודות המקרה שיחה, שלגבי מוחו לפחות, מעולם לא התקימה. לאיטו, כקרחון הנמס בשמש, פינה ההלם שלי את מקומו להתלהבות.
כשהגעתי לחדרה של מרים, כבר נצבו צבי והמתורגמן הערבי שהזמנתי ליד מטתה. הבטתי מטה בפליאה אל הפרצוף הילדותי, השלו והרדום, ומאמץ רב ריסנתי את מחשבותי. אני מדען – לא רופא אליל.
צבי דבר ברכות, ומרים התעוררה ופקחה את עיניה. בעיניה ניבטה תמיהה, אך לא אימה. נשענתי מעבר למטה ונגעתי קלות במצחה. היא לא התכווצה מפחד.
“מרים,” אמרתי בעברית, “היית חולה אך עתה את בריאה. אנחנו ידידיך. אנחנו נמצאים כאן כדי לסייע לך.”
המתורגמן תירגם במהירות את דברי לערבית. מרים חייכה בחוסר ביטחון, תחילה אליו ואחר כך אלי.
בנקודה זו הייתי אמור להתחיל בסדרה שלמה של שאלות שנועדו להרגיע אותה ולוודא עד כמה היא הסתגלה אל המציאות. במקרה רגיל היו חולפים ימים רבים ואולי אף שבועות לפני שהייתי מתקרב לבעיה הטראומה שלה, בהתאם ליציבות הנפשית שהיתה מתגליה על פי השיחות שהיו לנו. הפעם, לא הייתי מסוגל להמתין – השאלה כרסמה במוחי כמו עכברוש נזעם. “מרים,” שאלתי בבהילות, “האם את זוכרת את דודך אברהם ומה קרה במעברה?” כאשר המתורגמן תירגם את השלאה, סבבו עיניו של צבי לעברי בשאלה אילמת.
הנערה היתה שקטה לרגע. צבי עצר את נשימתו. ואז, הפלא ופלא, חייכה והשיבה בערבית רכה ומתנגנת.
“דוד אברהם הוא איש רע,” תרגם המתורגמן. “הוא היה רע מאוד אלי ואל האחיות שלי. אני חושבת שהוא עשה אותי חולה קצת.” חיוכה התרחב וגילה שיניים רקובות. “אבל עכשיו הוא לא יעשה לנו רע עוד. הענשתי אותו על האכזריות שלו.”
קולה היה גבוה כשל ילדה. מוחה היה, כמובן, תקוע בגיל תשע.
“איך את… הענשת אותו?” שאלתי אותה. קולי נשמע מוזר אפילו באזני.
“עשיתי שימות,” אמרה. כשהמתורגמן אמר את המילים, הוא הביט אלי במבט מוזר. מרים עצרה לרגע והמשיכה בקול חלש: “אפשר לקבל סוכריה?”
צבי נע לעברי במהירות ואחז בזרועי.
“בשם אלוהים, דוקטור,” לחש. “הפסק זאת. אתה תהרוס את כל מה שהצלחת לבנות.”
הבטתי בו באטימות ואחר כך דיברתי, במאמץ.
“תן לה איזו סוכריה. אני אחכה במשרדי.” הסתובבתי וכמעט נמלטתי מהחדר.
ישבתי ליד שולחנו במשך קצת יותר משעה כשאני מעביר את הענין כולו במוחי. צבי נכנס כדי להעיר לי שוב על כך, שהזכרתי את הטראומה בשלב כה מוקדם.
“אתה הוצאת אותה ממצב ההסתגרות, דוקטור, אך היא עדיין חולה. עכשיו היא הוזה שהרגה את דודה. מדוע לא חיכית?”
ידעתי שלא היה זה קל לצבי לתקוף אותי בצורה כל כך גלויה ולכן לא התרגזתי. הוא החל להתווכח איתי, אך ציוויתי עליו להסתלק מן המשרד.
כבר מזמן חדלתי לפקפק בתיאוריה המוזרה שחדרה למוחי בליל אמש. מעולם לא הייתי טיפוס קונבנציונלי, כבול בכבלי ‘המתקבל על הדעת’ – מה שהינו בלתי רציונלי היום, הינו זרע האמת של מחר. כל התגליות המדעיות הגדולות חייבו זינוק אל הבלתי אפשר. לא היתה לי הוכחה, כך ידעתי לבטח, אינסטנקטיבית, מה באמת ארע.
חוקרי היפנוזה הוטרדו מזה זמן רב בשאלה, עד כמה יכול המוח להרחיק אחורנית בזמן בטרנס היפנוטי. מספר מחקרים סנסציוניים, כמו למשל, זה הנוגע ל“בריידי מרפי' שנערך בארה”ב, אף טוענים שניתן להוביל אדם אל גלגוליו הקודמים. תאוריות מסוג זה היו והינן לגבי קישקוש מיסטי ותו לאו. אך אין ספק, שהמוח מסוגל לנסוע לאחור במסדרונות הזמן, במיוחד בשעת שינה בה תת־התודעה משוחררת יותר, וארועים הקשורים בעבר רחוק ניתנים לחוויה־מחדש. במקרה של מרים השתמשתי בשיטה חדשה של היפנותרפיה: יום אחר יום דחקתי בה לחוות מחדש ארוע אשר הודחק מתודעתה. לא היה לי כל מושג בדבר עוצמתם של המסרים ההיפנוטיים שהועברו לה על ידי מכשיר ההקלטה תוך כדי שינה. מוחה אכן נסע אחורנית בזמן – אך לא רק זכרונה! ברגע בו פסק האנצפילוגרף מלפעול (לא הייתי מסוגל להעלות בדעתי כל הסבר אחר) שלחה מרים באופן כלשהו את כוחה המנטלי פיסית אחורנית בזמן, חזרה לרגע בו אנס אותה דודה. והנקמה שהבהבה בתוך תת־תודעתה במשך שמונה שנות נסיגה סכיזואידית תבעה את מחירה. איכשהו הצליחה מרים לשבור את כבלי הזמן והחלל – והרגה את האדם ההוא.
כל השכלתי ונסיוני המדעיים האיצו בי לדחות את הרעיון מלפני, אך דבר מה התעקש ופלס את דרכו ללא לאות החוצה. ידעתי – בניגוד להגיון, בניגוד לתבונה – כי גיליתי את סודו של המסע בזמן. לא, כמובן, מסע בגוף הממשי של האדם – דבר זה, קרוב לודאי, לעולם לא יתאפשר – אך מסע באמצעות המוח. אותה עצמה מנטלית שנשלחה אחורנית במרחבי הזמן, היתה יותר מאשר ישות מופשטת; היה לה הכח להשפיע על סביבתה. מוחה של מרים הרג אדם. וכשהושלם המעשה, השתנה הזמן עצמו.
היו, כמובן, סיבות רבות לדחות את התיאוריה שלי. הפרדוקס הידוע בדבר האדם הנוסע אחורנית בזמן במטרה להרוג את סבו, למשל – כיצד יכול אדם לשנות את העבר בלא שתוצאות השינוי אותו גרם ישפיעו גם על ההווה שלו עצמו? העובדה היא שהוא יכול. כנראה שהזמן הוא בעל תכונות אלסטיות מסוימות, והוא מסוגל לספוג לקרבו שינויים ולמזג אותם לתוך מסגרת המציאות הנוכחית. כמו סרט גומי, כך מסוגל גם הזמן להמתח, אך הוא יחזור תמיד למצבו המקורי. כך דודה של מרים, אשר בזמן ה’ראשוני' אנס אותה, נשלח לכלא והלך לעבוד כפועל בנין – נרצח מיד אחרי האונס בזמן ה’שניוני'. הוא פסק מלהתקיים. וכל העדויות על קיומו הקודם בזמן הראשוני – נעלמו יחד עימו. כך נעלם דווחו של קצין המבחן; באואר וקצין המשטרה לא זכרו את ענין הדוד ואת העובדה ששוחח עימי על כך, ופיסקה חדשה, המדווחת על מותו של הדוד, זינקה לפתע אל תוך תיקה של מרים. האם הקרבה שלי לענינה של מרים – או, אם נהיה כנים, האובססיה שלי – היא ששמרה את הזכרונות שלי מפני השפעתו של המחק הקוסמי שמחק את כל סימני העבר? או שמא העלפון הרגעי שלי, אותה פיסת מוות שבמהלכה פסק ליבי החולה מלהעביר חמצן למוחי, היא שהצילה אותי מפני תהליך העריכה־מחדש, ושמרה על הזכרונות הקודמים שלי בנוגע לעניין, בעוד שזכרונות כל האחרים נמחקו? הייתכן שמסיבה בלתי מובנת כלשהי, שאני, בתור גורם השינוי, לא נתון להשפעתו? לא, בכיוון הזה נמצאת המגלומניה. אך תהא הסיבה ככל שתהא, דבר אחד היה לבטח נכון: מבנהו של הזמן עבר שינויים – והעתיד עבר שינויים. ונוסף על כך – כרסמה המחשבה במוחי – נם ניתן היה לעשות זאת פעם אחת, ניתן יהיה לעשות זאת שוב.
תל אביב, יום שני, ה־18 באוקטובר 1959. 🔗
חזרתי וקראתי את רשימותי מאמש לאורו הבהיר של השחר. הדחף הראשון שחשתי היה לשרוף אותן. אם הניסוי ייכשל והן יימצאו, יצא לי שם של מטורף, או גרוע מכך. אך במחשבה שניה החלטתי לשמור עליהם בתור תיעוד מקוצר של הפרויקט. על אף שאני מסוגל, שכלית, להכיר בקיומם של סיכויי כשלון גדולים, אני חש בטחון נפשי, מיסטי כמעט, ואינני מסוגל להבין מדוע. הפרויקט יצליח. ואם בטחון זה הינו גם כן רק הזיה נוספת של מוחי המתפורר, הרי שלפחות אשאיר לדורות הבאים מקרה קליני מענין.
בעיתי היחידה היא, שתיעוד זה עלול להפוך למדריך למאמצים דומים בעתיד. אין לי שום רצון ששמי יזכר לנצח כממציא התהליך. אני מודע לכך ששימוש לרעה, למעשה – כל שמוש, בתהליך זה עלול לגרום לתוצאות מסוכנות. אני נחוש בדעתי להמשיך. אם אצליח גם רשימות אלה יחדלו כהרף עין מלהתקיים, יחד איתי ועולמי הישן כולו. הן ישתייכו ל’זמן הראשוני' – מצבות מאובקות לציון עתידים־שיכלו־להתרחש.
ואני אהיה אז – היכן? יושב אי שם בגרמניה כשנכדי, ילדיהם של דוד ורחל, משתעשעים לרגלי ורות מכינה שניצל בתנור שבמטבח? או, באותה מידה של הסתברות, אהיה מת כבר שנים לפני כן כתוצאה ממחלה ממארת, או תאונת דרכים קטלנית. למעשה הנני מת כבר שנים רבות, הדבר היחידי לגבי, הוא אופן המוות. ויקרה לדוד רות ורחל אשר יקרה, הם לא יאלצו לראות את אושוויץ.
היום סיימתי לתכנת את המחשב, ואחר כך עוד ישיבה עם לשוביץ'.
9 בערב. יום שני ה־18 באוקטובר, 1959 🔗
הגיעה חבילת הספרים האחרונה. היעיל ביותר היה ‘היטלר הצעיר, אותו הכרתי’, מאת אוגוסט קוביצק, ידיד נעוריו בלונץ ווינה. אני מקווה שזכרונו צלול יותר מזה של רוב כותבי הזכרונות האחרים.
הישיבה עם לשוביץ' התנהלה כשורה. הוא אמר שאני ‘מתהפנט מלידה’ ואני מקווה שכך הדבר. לרוע המזל הוא איננו בעל ניסיון רב בהיפנוזת שינה, ונראה לי שהוא מתיחס לנושא באותו זלזול בו הוא מתיחס לשטויות שהופצו לפני כמה שנים בנוגע לאפשרות ללמוד שפות באמצעות שינה. אך הוא היה לי לעזר רב. בעייתי המרכזית היא עדיין בעיית הזמן העומד לרשותי. יש לי רק יומיים, והיפנוזה חייבת להיות אפקטיבית. אני מסוגל עתה להכניס את עצמי לטרנס באוטוסוגסטיה תוך זמן קצר יחסית, אך נקודת התורפה נעוצה בהוראות האוטוסוגסטיה המוקלטות אצל המחשב. כאן הענין חייב להיות מדוייק. אני הזנתי אותו בכל האינפורמציה הרלוונטית לגבי שנינו, אך גם מכונות אינן חסינות בפני טעויות. ואסור שתחול טעות כלשהי. יש לי רק הזדמנות אחת.
תל אביב, יום רביעי, ה־19 באוקטובר, 1959. 🔗
דוקא לוכנר הופיע פה היום. אני מסוגל להבין אותו. הוא טוען שהוא בא לכאן על מנת לטפל בכמה ענינים מטעם הטכניון, אך אני חושב שאני הסיבה היחידה לביקורו. הוא נכנס בבוקר למשרדי, כולו חיוכים והתנצלויות. התנהגותו מרגיזה אותי, אך אני מנסה להיות מנומס. ככלות הכל, הוא בן־בריתי כנגד צירין.
“דוקטור,” הוא פותח בקולו הגרוני, “חושבני שאתה מודע לכבוד שאני רוחש לך. באוניברסיטה שימש ספרך ‘יסודות התראפיה החברתית’ מעין חוק עבורי…”
“הספר התיישן עוד לפני שפורסם,” הפסקתי אותו, אך הוא פשוט חייך בעצבות. אלוהים, עד כמה מעוררים בי כל אלה גועל!
“דוקטור,” הוא ממשיך, “חושבני שאני מדבר גם בשם חברי הוועדה האחרים בהביעי את צערי העמוק על המחלוקת שנתגלעה בהקשר לפרויקט האחרון שלך. לו רק יכולת להסביר לנו את מטרותיך ביתר פרוט, משוכנע אני שההתנגדות תעלם.”
ניסיתי לשמור על השקט בקולי. “הסברתי את מטרותי לד”ר צירין בשבוע שעבר." וזו, אני מוסיף בשקט, היתה הטעות הראשונה שלי.
“ההסבר הזה,” ממשיך לוכנר, “הוא שעורר את כל אי־ההבנה. אמנם התנגדותו של ד”ר צירין מנוסחת באורח מעורפל קמעה, ואולם נראה כי הרגשתו היא שהנך משתמש בכספי האוניברסיטה על מנת לבצע משהו… משהו שהוא מחוץ לתחומי המדע, משהו קרוב יותר לספיריטואליזם. ייתכן שהוא מגזים, אולם –"
“לא היה בדברים שאמרתי לצירין דבר, שיכול היה לגרור בעקבותיו פרשנות כזאת,” הפסקתי אותו, “פשוט שוחחתי עמו במונחים כלליים על מספר תאוריות שיש לי בנוגע להשפעות ההיפנוזה על הזיכרון. בכל אופן, עבודתי הנוכחית הינה תאורטית לחלוטין.”
נראה היה שלוכנר חש שלא בנוח. “ד”ר הירש, לב צירין אינו אויבך. הוא תמך תמיד בעבודתך, אף באותם מקרים בהם חברי ועד אחרים העדיפו לממן מחקרים בעלי מטרות מעשיות יותר. אך הדו“ח שהוא מסר אודות הפרוייקט החדש שלך…”
לא יכולתי לרסן את עצמי. “הדו”ח שלו הוא שקר גס!"
קולי מצטרד אך אינני מסוגל להפסיק.
“וצירין הוא שוטה, רמאי חקייני! סריסים מנטליים מסודו לא יקלטו לעולם את ה…”
אני מגמגם, אני רועד, זועם יותר על עצמי מאשר על לוכנר. עורפי מתכסה זיעה. מה אירע לשליטתי העצמית?
לוכנר מביט בי בעצב, אפס קטן שכמותו. הוא מתרומם ומניח יד אחת על כתפי.
“דוקטור, נסה לזכור עד כמה כולנו מעריכים אותך ואת עבודתך. אך גלוי לעין שאתה מתוח. ייתכן שהעבדת את עצמך יתר על המידה בפרויקט זה. אם תנוח מעט, תעבור על הכל מחדש…”
“אינני זקוק ל’מנוחה', לוכנר,” אני לוחש וקולי כאוושת עלים יבשים. “ולא אתה, ולא צירין, ולא כל חבורת המסורסים שבוועדת הפרויקטים הארורה שלך לא יכולים להוציא אותי מן העניינים. אני אסיים את עבודתי עם עזרתכם או בלעדיה.”
אני נופל חזרה לכסאי, עייף וסחוט. ידי רועדות ואני אוחז בהן בחזקה בין ברכי. לוכנר רק מביט בי באותו מבט מרחם שלו ופונה לעבר הדלת. הוא עוצר רגע בפתח.
“דוקטור,” הוא אומר בקול רך, “אין עם על פני כדור הארץ השקוע בבעיות הסטוריות יותר מן העם היהודי. יש והשתקעות זו עלולה להזיק לבריאות. אני מקווה שהנך מבין את דברי” ובסיימו את דבריו, פנה לדלת ויצא.
התקרית הזאת עם לוכנר הרסה לי את כל היום. ישנו רק הסבר אחד לביקורו: צירין הצליח למשוך עוד כמה מחברי הוועדה, והם שוקלים מחדש את כל נושא הפרויקט. אף פסק הזמן בן השבועיים שניתן לי, נמצא בעת בסכנה. קרוב לוודאי שלוכנר בא לשמוע את גרסתי על הענין, ואני, כמו נער מתבגר, התנפלתי עליו בהיסטריה. עצבי מתוחים כגומי. אני זקוק למנוחה, אך הזמן קצר, עתה יותר מתמיד. הזמן קצר.
תל אביב, יום רביעי, ה־20 באוקטובר 1959. 🔗
אני מזרז את ביצוע הפרויקט. העימות שהיה לי אתמול עם לוכנר מהווה אות מבשר רעה שאסור להתעלם ממנו. עכשיו אני מקליט את סרטי ההקלטה על פי הנתונים שפלט המחשב, בלי לתכנת אותו שנית על מנת לאמת את התוצאות. זה מגדיל את הסיכון, אך אין לי ברירה. זה חייב לקרות בסוף שבוע זה.
תל אביב, בוקר יום שלישי, ה־21 באוקטובר, 1959. 🔗
סרטי ההקלטה הושלמו. אכניס אותם למכשירים מחר בבקר. לא צפויות כל בעיות לגבי סוף השבוע. רפפורט נוסע לחיפה לאחד הכנסים האין סופיים שלו, וכל השאר ישהו בים, ישכבו עם אשת חברם או יחגגו בכל צורה שהיא את קיומה של הארץ המובטחת. המכון יהיה ריק ועזוב.
מוזר, אינני חש כל התלהבות – ואפילו לא פחד. ישנם אלף גורמים אפשריים לכשלון: חוסר ידע מספיק במתודולוגיה, הליקויים שבאוטוסוגסטיה כזאת, סכנת ההיתקלות באמצע הניסוי בשומר כלשהו. ומעל לכל, העובדה שאני מבסס את כל התחזית שלי על טכניקה השונה באופן יסודי מזו שהופעלה על מרים: מרים קיבלה הוראה לזכור ארוע ספציפי, טראומה שארעה בחייה שלה, בעוד שאני מתמקד על תקופה היסטורית שלגביה אין לי כל קשר סוביקטיבי. רק בנקודה אחת דומים אנחנו: שנינו – אם אצליח – נלך לאורך נתיב השנאה דרך מבוכי הזמן. מרים חזרה לקיץ 1950; ואני לחורף 1913.
אני נוכח בכך, שגם אם נכונה התאוריה שלי לגבי מה שארע למרים (ואין לכך שום הוכחה אוביקטיבית פרט לזכרון המתעמעם שלי על קיומו של התיק על דודה), הסיכויים לחזור על החוויה שעברה עליה היו קלושים ביותר. ובכל זאת, אני חש בבטחון בלתי־ניתן־לערעור שאצליח. זאת כמעט הרגשה של ‘דז’ה וו’1, כאילו בגלגול קודם שלי עברתי כבר את התהליך כולו – והצלחתי. ייתכן שזה אכן ארע לי. ייתכן שזו הסיבה להעדר כל שמץ של התלהבות מצדי כלפי הפרויקט. לגבי זאת עדין אובססיה, כך, בצורה מוזרה למדי, אובססיה שקטה מאד.
תל אביב, יום חמישי בערב, ה־21 לאוקטובר, 1959. 🔗
הערב, לפני כמה שעות, סעדתי במסעדה ברחוב דיזינגוף, לקחתי שולחן על המרפסת. זאת הפעם הראשונה מזה חדשים מספר שאני ‘סועד’, להבדיל מן הנוהג הקבוע שלי לטרוף במעבדה דברים חסרי טעם. התייחסתי לכך, בצורה ילדותית כלשהי, כאל מתנת פרידה ממני לעצמי. מעין ‘דרך צלחה’ לעולמי ולחיי.
עת אני מסיים את הארוחה, נכנס למסעדה צבי ועמו כמה מחבריו. הוא מביט בי בפתיעה אך מתאושש, מציג את כולנו האחד בפני השני ומנסה לשכנע אותי להצטרף אל שולחנם. אני מסרב, אך אינני נפגע מכך. אני מביט בהם בהסתלקותם – צבי עם נערתו, צברית כמוהו, שזופה, שיער בגוון הדבש. כמה גאים, כמה בטוחים בעצמם, כמה טבעיים הם כולם – וכמה דומים הם, פיסית, לכרזות לעידוד ה’עצמה באמצעות החדווה', שהציגו תמונות של ארים בלונדינים, גאים צעירים. וולהלה2 בפלשתינה, – זה היה מעמיד כמה וכמה בעיות קשות לפתרון בפני שטריכר. 3
לפתע, אני נשטף בעצב. לראשונה מאז התחלתי בבצוע הפרויקט אני חש משהו דמוי חרטה. אני מביט מעבר למרפסת, אל צבי וחבורתו הצוחקים מתחת לעצים המוארים, תמה אם ידוע להם, שפגשו זה עתה את הרוצח שלהם. מוטל עלי לחסל את עולמם – לכבותו כאילו היה נר. אם אצליח – כמה מהם יזכו בכלל להיולד – והיכן? אילו נשים לעולם לא תפגושנה את הבעלים שיועדו להן? אלו תינוקות לעולם לא יוולדו? האם אינני הולך לבצע ג’נוסייד לא פחות ממשי מזה שביצע היטלר, ואולי אפילו יעיל יותר? אך אינני חייב מאומה לאיש, אף לא לאחד. בעולמי קיימות רק רחל ורות. מחיקתה של אושוויץ מעיניהן הקודרות שווה את חייהם של אלף צבי – וארצו, ישראל המסכנה, נועדה למות עוד טרם נולדה בליבותיהם האדישים של בני הדור, שמעולם לא זכה לשמוע את נקישת המגפיים הכבדות. האישיות שלי תתמוסס יחד עם זאת שלהם – כמו הדרך בה אלך אחרי 1913. האני של היום יחדל מלהתקיים. ובכל זאת, לו יכולתי לפחות לראות בעיני רוחי את רחל ודוד. זוכר אני את צליל קולם, אף את מגע ידם, אך פניהם מתמוססות לערפל כל אימת שאני מנסה לאחוז בהן. הם מהווים את כל מה שנותר עבורי מן המציאות, אך בכל זאת אין הם אמיתיים יותר מצל חולף. האם אני מבכה עולם שלם רק בכדי לזכות לחזות בפניהם של ילדי?
תל אביב, יום שישי ה־22 באוקטובר 1959. 🔗
מכשירי ההפנוט מותקנים ופועלים כשורה. ניתקתי את האנציפלוגרף והאלקטרו־קרדיוגרם. הניסוי הזה לא יירשם בשום ספר, הזנה עורקית הינה בלתי אפשרית, כמובן, אך בכל מקרה אין לי יותר מאשר יומיים בכדי להכשל או להצליח. התזונה הינה כרגע הפחותה שבבעיותי.
אני משאיר רשימות אלה על מכתבתי. אם תימצאנה – יהא זה אות לכשלוני. אם הן עדיין קימות – כך יהיה גם העולם אותו רוצה אני להרוס. אינני יכול להעלות בדעתי הצלחה חלקית; אם מוחי יצליח להשתחרר מכבלי הזמן, יודע אני שאצליח למלא את משימתי. עדיין אינני יודע כיצד הרגה מרים את דודה והפרה בכך את שווי המשקל ההסטורי, אך הרוג־הרגה אותו. עוצמת שנאתי רבה לפחות כשלה, ועוצמת מוחי רבה משלה לאין שיעור. אינני מתכוון לחזור לשם כתייר.
הלילה, לאחר שייסגר המכון, אחזור ואנעל את המעבדה. בהנחה שלא יקרו דברים בלתי צפויים, עומד לפני כל הזמן מהיום ועד יום שני בבקר. זה ארך זמן רב יותר במקרה של מרים, אך אני שיפרתי את הטכניקה וכן נחסכה ממני הבעיה של פריצת המצב של נסיגה סכיזואידית. אחרי שאכניס את עצמי לטרנס באמצעות האוטוסוגסטיה וסרטי ההקלטה יתחילו לפעול, התהליך כולו אמור להתנהל במהירות – לעבר ההצלחה, או לעבר הכשלון.
חשתי בחכמה שבחרתי במועד זה. הבוקר מצאתי מיזכר ארוך על מכתבי מאת קרביץ ממשרד הגיזבר. הם גילו את רשימת ההוראות שלי. הטון שלהם הוא בהחלט מנומס, אך קרביץ יוצא ודאי מדעתו תוך שהוא מנסה לנחש לשם מה, לכל הרוחות, הזמנתי 37 ביוגרפיות של אדולף היטלר! למרבה המזל טרם התקשר עם צירין והוועדה, אך הוא יעשה זאת בקרוב. תודה לאל על שלא חיכיתי שבוע נוסף.
תוך שאני חוזר ומעיין בספרים, אני נזכר שעוד לא הבהרתי במפורש מהי מטרת הפרויקט. זהו ענין פשוט למדי. אני – זאת אומרת, אותו החלק ממני שיצליח להתחמק מכבלי ההווה – מתכוון לנסוע חזרה בזמן לוינה של חודש ינואר, 1913. שם אני מתכוון להרוג עלם בן עשרים וארבע בשם אדולף היטלר.
תל אביב, ערב יום שישי, 8.30 בערב, ה־22 באוקטובר 1959. 🔗
אני כותב זאת בחפזון כמעין “נ.ב.”. נותרו לי רק מספר דקות. נראה לי שכולם עזבו את הבנין, אך אחכה בכל זאת עוד מעט, על מנת להבטיח את עצמי.
אל מי מכוונות רשימות אלו, תוהה אני? האנשים שימצאו אותי בבוקר יום שני, צפוד, כבול למיטה מדברת? האנשים, שיניעו בראשיהם וימלמלו מילות צער, תוך שהם גוררים אותי החוצה לשם אשפוז במוסד כלשהו לחולי־רוח? שכן, זה בדיוק מה שיקרה לי עם אכשל. אך אני משוכנע שהכל יהיה אחרת. אני מכוון רשימות אלו ללימבו4 אשר יאפוף את ‘המציאות’ הנוכחית אם – וכאשר – אצליח. אינני יודע מה בדיוק יקרה ברגע שאהרוג את היטלר ב־1913. האם העתיד דאז – העתיד בו גדל היטלר וייסד את הרייך השלישי שהטביע את חותמו על עולם זועק – פשוט יחדל מלהתקיים? או האם יתמוסס לאטו, כשחוטי ההיסטוריה המחוברים לאישיותו של היטלר ימחקו אחד לאחד? או – ועריון זה אינו מוצא חן בעיני כלל וכלל – שמא מן הרגע בו תינתק הרציפות ההיסטורית יתפצלו שני עולמות שנוים, באחד מת היטלר בגיל עשרים וארבע, ובשני הוא המשיך לחיות עד 1945 תוך שהוא חורט את שמו בדם על מפת אירופה. בכך אינני רוצה. אסור שאי פעם יתקיים עולם בו רות ורחל ודוד מביטים בי בעיניים מלאות תחינה, בו הם נגררים הרחק ממני אל המשאית, בו אני מביט בהם, קפוא, כשקתות הרובים הולמים בגופותיהם, בו אני אינני עושה דבר, בו אינני מת, בו אני ממשיך לחיות…
כמובן, זה נכון. לו הייתי מת, היה עולם זה, מציאות זאת סביבי, ממשיך לחיות. למעשה, אפילו אינני שונא את היטלר; אני מונע על ידי השינאה לעצמי. הקיימת זוועה גדולה יותר מהישארות בחיים? הקיימת זוועה גדולה יותר מהישארות בחיים? בני המזל מתו כולם. הם נמצאו תחת אדמת אירופה, הם עלו אל השמים המתקדרים. המכונה הרעבתנית הגדולה של הרייך השלישי בלעה את אלפי החלקיקים המרכיבים אותם, עצמותיהם ולשדם נמסו כתרנגול הודו לאחר סעודת חג המולד, שערם נגזז כדי לרפד את מזרוני ההרנפולק5, הזהב נתלש משיניהם. מיליון פרחים פורחים על בשרם בצ’כוסלובקיה, אוסטריה, הונגריה, פולניה… והמעטים מאיתנו ששרדו, שגורשו מבית המוות, ‘קספר האוזרים’6 שהושלכו אל תוך עולם שהפך נכרי, משוטטים מול פני הירח עם עינים מתות ולבבות מהדהדים. מאומה לא נותר, פרט לחשיבות השנאה ויאוש התופת מן הקיום. ורק אני, סוף סוף, יכול לעשות דבר מה, יכול לעשות הכל… יכול להחזירם, להקימם לתחיה, יכול לראות את שפתותיהם של ששה מיליון קברים נפתחים כדי לנשק את הרקיע, ליצור עולם אחר, ליצור חיים אחרים עבורם. כוחו של אלוהים בידיו של רוח רפאים. אני מרוקן כולי ואף אינני מצליח להזכר בפניה של רחל.
כולם עזבו, ואני נכנס למעבדה.
קורדן סטריט 24.
לונדון נ.ו.
ה־18 בנובמבר 1959.
ד"ר יעקב רפופורט
בית החולם רמב"ם
חיפה, ישראל.
ד"ר רפופורט היקר!
מצורף בזאת מסמך לעיונך האישי כפי שהנך בוודאי יודע שכטרמן ואני עובדים מזה זמן מה על עריכת ההיסטוריה של המכון לנאורו־פתולוגיה בווינה. בבדיקה שערכנו לאחרונה בכמה מרשימותיו של פרויד שטרם ראו אור, נתקלתי שם בפיסת הנייר הבאה, שהיא קרוב לוודאי קטע מנייר העבודה שלו. מספר דברים בפיסת נייר זו הניעו אותי לפנות אליך לבקש את עזרתך. ראשית, הנייר חתום ע“י ד”ר קרל הירש, כנראה אותו ד“ר הירש שחיבר את ‘יסודות התראפיה החברתית’ שמעתי על העבודה שעשה איתך לאחר המלחמה, והצטערתי לשמוע על מותו. שנית, פיסת הנייר אמורה להיות משנת 1913. ואכן, איכות הנייר והדיו אכן מצביעים על כך שאין זה נייר חדש. אולם, תוכן הנייר מתייחס לאדולף היטלר. הנייר מופנה אל פרויד, אך יש עליו הערה שנכתבה כנראה בכתב ידו של יונג. אני יכול רק להניח שכל הענין הוא רק מעין ‘מתיחה’ מתוחכמת, שבוצעה כנראה על ידיד סטודנט משלנו, שנודע לו אודות מותו של ד”ר הירש. אך אני בכל זאת מוטרד. הניירות בתום נמצאה פיסת נייר זו, נמצאו תחת מנעול ובריח בארכיון האוניברסיטה, ונוסף על כך – חקרתי ניירות אלה זה שבועות מספר, ואני מכיר היטב כל פריט שם. הנייר המצורף בזה נראה לי מביך. התוכל להטיל מעט אור על הנושא?
בכל אופן, אני מצפה לפגשך בכנס בבריסל.
בברכת חברים גבריאל ברמן.
ה־24 בנובמבר 1959.
ד"ר לב צירין,
האוניברסיטה העברית
ירושלים
לב היקר,
איך לעזאזל אתה יכול להסביר את הנייר המצורף בזאת? בן כמה היה הירש ב־1913? אני עומד להיות בירושלים בשבוע הבא, והייתי מבקש אותך שתעדכן אותי בנוגע לפרויקט האחרון של הירש והספקות שהיו לך לגביו. האם לא נפטר כתוצאה מניסוי שערך על עצמו? ואם הזקן באמת השתגע בסוף, האם השגעון שלו כלל זיופים למרחקים ארוכים? בכל אופן, שמור את העניין בסוד.
שלך, יעקב
נ.ב. מצורף (לעיונך בלבד):
וינה, ה־26 בינואר, 1913.
אין זה תאריך; זוהי הכתובת על קברי. ולוואי שאלוהים יסלח לי.
זה פעל ללא כל בעיות, כפי שידעתי שיקרה, כפי שזה צריך היה לקרות. זה פעל, שכן את הזמן לא ניתן לשנות.
אינני יודע כמה זמן אוכל להמשיך לכתוב זאת. אם אסיים, אשלח זאת לאדם היחיד שראוי לכך, זיגמונד פרויד, המורה שלי בעולם זה. הוא בן חמישים ושבע ונמצא בשלבים הראשונים של פרסומו. כן, אשלח זאת אליו, ואם לא ישליך זאת, ייתכן שבעוד שנים רבות, ירטיט מכתב זה מיתרים מספר בליבם של כמה אנשים. נקמה מסוג מיוחד במינו, אני משער, מתאימה לי.
שורות אלה אינן נכתבות במו ידי. האצבעות האוחזות בעט הינן ארוכות ורגישות. ידיו של אומן, מלאות חן. ידיו של אדולף היטלר.
זה צריך היה להיות מובן מאליו. כשהייתי שקוע באובססיה שלי התעלמתי מאחד האלמנטים היסודיים ביותר במשוואה שלי: כיצד הרגה מרים את דודה? בהנחה שאכן יש למוח איפשרות לחצות את גבולות הזמן, הוא חייב להשאר כישות מופשטת באותו זמן שניוני, בתור משקיף – לא בתור נוטל חלק. אם כך כיצד תתאפשר מניפולציה של חפצים ממשיים, כיצד תתאפשר הזחת התער אל עבר הצואר, הזחת האקדח אל עבר הרקה? העניין כה בולט, ואני התעלמתי ממנו. מוחה של מרים נסע לאחור ונכנס למוחו של דודה. עצמת שנאתה החדירה את תודעתה אל תוך תודעתו והעניקה לה שליטה עליו. כמו דיבוק. יתכן שזה עשוי להסביר אותם סיפורים שסופרו במהלך ההיסטוריה אודות שדים המשתלטים על המוח, כוחות שטניים הנאבקים על נשמותיהם של בני אנוש. ייתכן שהיו אחרים שנסעו לאחור בזמן, ללא כל הטכניקה האלכימאית־מדעית שלי, חדרו למוחות קרבנותיהם והשתלטו עליהם, כפי שעשיתי אני. כפי שכמעט עשיתי. דודה של מרים לא נרצח, לפחות לא במובן הטכני של הביטוי. הוא איבד את עצמו לדעת.
אינני יודע כמה זמן נותרתי בטרנס מן הרגע שנוצר הקשר. התעוררתי לאורה המסנוור של תודעה. יכולתי לחוש את משושי תודעתי מגששים סביב, נדחים מבעד לערפל המחשבות המטושטשות המכתימות את מוחו של המארח שלי, ולפתע הבטתי החוצה מבעד לחלונות עיניו. לפני היה מונח העולם של 1913, ושארית תודעתו של אדולף היטלר היתה תחת שליטתי, כשהיא מתחבאת בתאים הפנימיים של מוחו. הבנתי מיד את אשר אירע, שכן מחשבותיו של היטלר היו עתה חלק ממחשבותי – חלושות ומוכות, אמנם, אך קיימות בכל זאת. מעולם לא כבש צבא כיבוש כה מושלם ככיבוש שלי. אני כבשתי את מפקדת האויב – את מוחו של האויב עצמו.
מעולם לא חשתי עונג כה עילאי. השתעשעתי בגופו כמו ילד בצעצועיו. ציוויתי על אצבעותיו לנוע והן צייתו. הוריתי למיתרי קולו – והם צרחו עד אשר גרונו הצטרד. כפיתי על גופו של היטלר להתפלש על רצפת חדרו הקרה והמזוהמת. והוא זחל על ארבע לכל אורך החדר, אפו מרחרח באבק – כחזיר בחיפוש אחר בלוטים. הביטו בפיהרר שלכם עתה! גרמתי לידיו לתלוש קווצות משערו, ולצבוט את בשרו, אך גם אני חשתי בכאב והשלכתי אותו על המיטה מתנשף ומותש, כשדמעות אושר וכאב זורמות מתוך עיניו־עינינו. חשתי אקסטזה חזקה יותר מאקסטזה מינית. רוצחה של רחל שייך לי, משמש כצעצוע, כחומר ביד היוצר. אני הייתי אלוהים, והשטן היה בובת הסמרטוטים שלי.
כשהחידוש שבענין פג, התעייפתי מהמשחקים. יכולתי להרוג אותו בו במקום – זאת אומרת, לגרום לו להתאבד – באחד ממאות הדרכים האפשריות. יכולתי להשליך אותו מבעד לחלון אל המדרכות הצוננות שלמטה. יכולתי להניח את ידיו על הסכין החלודה שבמטבח, ולהביט בו כשהוא עוקר את בני מיעיו. יכולתי לענוד אחת מעניבותיו המשומנות על צווארו, לתלותו על קולב הכובעים שבכניסה וליהנות ממחול הדחלילים האחרון שיבצעו רגליו. אבל אז יגמר הכל. אני אנצח, אך לא אוכל להמשיך ולהתבסם עוד מנצחוני.
לכן, במקום זאת, דחפתי את רגליו לעבר הדלת, והובלתי אותו, ללא מעיל, במורד המדרגות החוצה אל אויר הלילה הצונן. בתחילה הנעתי את גופו בקושי מסוים והוא צעד בצעד עקלתוני, כשל אוטומט מקולקל. אך לאחר זמן מה הצלחתי לאחוז היטב במערכת העצבים שלו, והובלתי אותו קדמיה ללא כל קושי, כשאני גורם לו מדי פעם לקפץ על רגל אחת לאורך הרומנטורמשטראסה, כמו ילד מפונק. פעם אחת, כשחלפנו על פני קבוצת איכרים עטופים במעילי פרווה כבדים, במעלה היאסומורגוטשטראסה, השכבתי אותו כשפניו בתוך תעלת הביוב, וגרמתי לו לשתות את הטינופת בלגימות גדולות מול עיניהם התמהות. אך ברוב הזמן פשוט הולכתי אותו ככלב חסר ידע הקשור בשלשלת פנימית בלתי ניתנת לניתוק.
נצחוני היה כה מתוק לחיכי עד כי כמעט ולא שמתי לבי לוינה של ימי ילדותי. לבד מבגדיהם של העוברים ושבים והמספר המועט של מכוניות ישנות שחלפו ברחובות, כמעט ולא ניכר כל שינוי בעיר לעומת המטרופולין אותה עזבתי בעוד חמישים שנה בעתיד. השמיים היו כהים ונמוכים, והרוח הקרה נשבה מן התעלה, וזה היה מה שהניע אותי להחליט להטביעו.
כאשר אנחנו – לשון רבים כאן מדויקת יותר – פסענו לעבר התעלה, יכולתי לחוש כי המוח אותו נישלתי מתחיל להתנועע בחוסר מנוחה תחת כובד משקלי. עמוק במוחו הציצה אישיותו של היטלר ביראה, אל עבר הזר שכבש ונישל אותה משטחה. פעם אחת אף עשתה נסיון חלוש לחזור ולכבוש את השליטה, כשהיא שואפת נואשות לכוון את מהלך הרגליים. משועשע כולי הנחתי להיטלר להתנער ולפנות לדרכו. לאחר שהסתובב ופסע צעדים מספר לכיוון ביתו, הנחתי עליו במהירות מהלומה וסובבתי את גופו חזרה לכוון התעלה, ובתור עונש החדרתי את צפרניו המזוהמות אל תוך אחת מלחייו עד שפרצופו נמלא בכתמי דם. שאריות שליטתו המוכות נסוגו חזרה אל תוך תת־התודעה, כשהן מתחבאות כמו ארנבת פצועה בשוחתה. אני – הוא – חייכתי, והובלתי אותו קדימה.
כאשר הגענו לגדות התעלה החל לרדת זרזיף טורדני וצונן, דומה יותר לערפל מאשר לגשם. זה היה הרגע בו אנקום נקמתי ובעת ובעונה אחת אציל את רחל, רות דויד ומליונים אחרים. זה היה הרגע בו אמור הזמן להשתנות, בו ענף חדש של המציאות יתפצל מגזע ההיסטוריה. יתכן שלא יהיה זה עולם מושלם – מלחמת העולם הראשונה ושלום וורסאי יישארו כמות שהם, והאירדנטיזם הגרמני יוביל, קרוב לוודאי, לעימות אירופאי שני – אך יהיה זה עולם ללא אדולף היטלר, ללא צלב הקרס, ללא אושוויץ. הובלתי את רגליו לקצה הרציף והצצתי מטה אל המים המתערבלים.
ברגע האחרון עשה היטלר מאמץ סופי להציל את עצמו. כמו קפיץ מפותל השתחררה תודעתו והיכתה בי. עוצמתה של התקפת הנגד שלו הפתיעה אותי, אך היא עדיין לא היתה מתחרה רציני מול עוצמתי שלי. כופפתי את גופו קדימה והפלתי אותו אל המים האפלים.
עדיין אינני יודע מה בדיוק ארע ברגע בו סגרו מי הקרב שבתעלה על גופו של היטלר. קרוב לוודאי, שמוחות שנינו התערפלו לרגע, והאינסטינקט החייתי להשאר בחיים הוא שנטל את השליטה. אך כשחזרתי להכרתי, היה גופו־גופנו שרוע ברפיון אברים על פני גדתה הרחוקה של התעלה. בפי נשאר טעם של קיא חמוץ והיטלר נרעד בעוויתות נוראיות. שלחתי את מוחי לחזור וליטול את השליטה – וחשתי לפתע כיצד אני נמחץ מול קיר ברזל של עוצמה מנטלית. אדולף היטלר החזיר לעצמו את השליטה על מוחו – ועתה הייתי אני האסיר שלו.
המסע חזרה לדירתו המטונפת היה חלום בלהות. הוא פילס את דרכו, מזיע ורועד, ברחובות וינה המחשיכים והולכים. בהזדמנות אחת, לאחר התקפת רעדה חזקה במיוחד כמעט חזרתי והשתלטתי עליו, וביאושי דחפתי את גופו מתחת לגלגלי אחת המכוניות החורקות שחלפו ברחוב. אך הוא נסוג משם מבעוד מועד, וכח הרצון הצונן שלו הלם בי, והפעם היה מעורב בשנאה לוהטת. מאז ניסיתי שוב ושוב להשתלט עליו, אך אני הולך ונחלש. ביום שלמחרת כאשר שכב קודח במיטתו כמעט והצלחתי לדחוף לגרונו זוג מספריים, אך הוא תפס אותי בדיוק בזמן. אני הולך ונהדף ממוחו יותר ויותר. הוא הולך ובונה סביב, לבנה אחר לבנה, קיר מנטלי בלתי נראה, ואני הולך ומתיאש מן הסכוי שאי פעם אצליח לפרוץ בעדו. לו לפחות ניפצתי לרסיסים את השליטה האישית שלו, והייתי הופכו למטורף לחלוטין! אך עתה כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי.
רק ברגעים כאלה, כאשר הוא חייב לישון, יש לי קצה־קציה של שליטה וגם היא הולכת ונעלמת. אני מסוגל לפעול ברגעים אלה באופן עצמאי, אך לא לפעול נגדו. לפני שאני אפילו מצליח לעצב את המחשבה על כך בשלמותה, הוא חש בכך והודף אותי חזרה.
אני מוכרח לכתוב זאת כל עוד יש לי היכולת לכך, שכן במוחי הולכת ונוצרת עתה ודאות נוראה. אם נכונה היא, תקוותי היחידה שאצא בקרוב מדעתי.
הרעיון עלה לראשונה במוחי היום, כשנכנס הרופא שנשלח על ידי בית חולים כלשהו לעניים, על מנת לטפל בדלקת הראות הקלה בה לקה היטלר כתוצאה מהקפיצה שביצענו לתעלה. הרופא היה יהודי. כאשר היטלר הביט אליו, מחשבותיו (לפחות אין הוא מסוגל להסתיר ממני מאום) החלו להתארגן בדפוס מזוויע.
הו, אלוהים, לו אך הייתי חושב על כל העניין לפני ולפנים! המוח אותו כבשתי לא היה זה של נפח נבער, כמו דודה של מרים, – הוא היה אמן, מבריק, מעוות. אך האם באמת היה מעוות? זה הדבר המטריד אותי יותר מכל. אני מסוגל לקרוא את זכרונותיו כמו את מחשבותיו ואין הם נראים כזכרונותיו של אנטישמי פתולוגי. הוא לא התעניין בפוליטיקה כלל וכלל, וכל רצוננו היה להיות אמן, והוא טפח את כשרונו הזעום כמו צבעוני יקר ערך. אני רואה במוחו זכרונות מפגישות עם יהודים כאן, בגטאות של וינה. זכרונות לא עוינים, אפילו סימפאטיים. יהודי אחד אף נתן לו מעיל חם בחורף הגדול של 1912, והיטלר חשב שעל הנוצרים מוטל להפגין רוח דומה של צדקה וחסד. זה לא יכול להיות אדולף היטלר!
אך עתה, לאחר המאבק הנוראי שלו כנגד הדיבוק שהשתלט עליו, הוא נאבק על מנת לשמור על שפיות דעתו. הוא יודע שדבר מה איום ונורא אירע לו, אך אין לו כל הסבר רציונלי לכך. הוא חושש לתבונתו; הוא חושש שיכריזו עליו כעל חולה רוח. כל מה שהוא יודע לבטח, מסתכם בכך שכוח רע כלשהו, ישות שטנית כלשהי, ניסתה להשתלט על מוחו, ניסתה להשפיל אותו ולבזותו, וניסתה לשים קץ לחייו. בתוך מוחו הוא חש בי, תוך כדי נהול מלחמתו נגדי, מערבולת מחשבותי וזכרונותי נחשפת לפניו, כפי שאלו השייכים לו נחשפים לפני; כתאומים סיאמיים מפלצתיים, כך קשורים מוחותינו האחד בשני והוא רואה במוחי גידול מחליא הפוגם בתבונתו, המאיים על שפיותו ועל עצם קיומו.
ומה הוא הדבר אותו הוא מסוגל ללמוד? הוא חש שאני יהודי. איננו יכולים לקיים בינינו תקשורת כלשהי במובן המקובל, אנו יכולים אך ורק להאבק נואשות על השליטה. ותוך כדי מאבק זה הוא למד לדעת כי אני – הדיבוק, שכן אין הוא רואה בי אישיות אנושית אלא כח שטני מופשט – קשור באופן כלשהו ליהודים. אלוהים היקר, אינני חושב שכאשר חדרתי למוחו לראשונה היה בלתי שפוי. אך עתה הוא בלתי־שפוי! או לפחות פגום בשכלו, נרדף על ידי המאבק היום־יומי לשמירת שפיות דעתו. הוא הולך ומנצח, אך הוא יודע, שאני אהיה עמו תמיד. המנוס היחיד עבורי יהיה מותו־מותנו. עתה אני חתום בתוך מוחו, גידול ממאיר שנגדו יהא חייב תמיד לעמוד על המשמר, לחסום אותו, להאבק עימו – גידול ממאיר, סרטן יהודי! קראתי בביבליוגרפיות שלו, כי אחרי מלחמת העולם הראשונה טיפול בהיטלר פסיכותרפיסט גרמני במינכן, בגלל פחד פרנואידי מפני סרטן שרדף את היטלר. ההיסטוריונים תלו מחלה זו בכך, שאמו מתה ממחלת הסרטן. אני, ארור שכמותי, יודע את האמת.
כשהוא מביט היום ברופא, בפניו בעלות התווים היהודיים, אני רואה כיצד מתחילה להבשיל במוחו הקונספציה: ‘היהודים עשו זאת, לא רק לי ולשפיות דעתי, זה נמשך מעבר לכך. הם מהווים את הרע בהתגלמותו, רע המהלך חופשי ברחבי העולם. חייבים להלחם נגדם!’ ועמוק יותר, עמוק הרבה יותר, הוא שומע לחישה אין סופית: “מוחך לעולם לא יהיה שייך לך, אתה לעולם לא תפטר מפולש נוראי זה, אלא אם כן הגזע שילד אותך ימחק מעל פני הארץ. עד אשר יושמד הסרטן היהודי אחת ולתמיד, לא יעלם הגידול הזה ממוחך, ונשמתך לא תוחזר לך.” התחושה הזאת שלו הינה מעורפלת, חסרת צורה, ועדיין לא הגיעה לידי ביטוי מילולי, אך הרעיון קיים. ואני – אני, קרל הירש – שתלתי אותו במוחו. אני יצרתי את אדולף היטלר. אלוהים, אני הוא אדולף היטלר.
שליטתי הולכת ונשמטת ממני. יתכן שזו ההזדמנות האחרונה שלי ואני אנסה לשלוח שורות אלו לפרויד. שכן, עכשיו אני יודע, כי אין אפשרות לשנות את מהלך ההיסטוריה. במאמצי להרוס את היטלר – יצרתי אותו. אני יכול עתה לראות את השנים הרבות שעדיין לפני, לראות את עצמי כלוא בתוך מוחו המעונה במשך שנות העשרים ושנות השלושים, להיות עד ראייה לעלייתו המטאורית באותו זמן בו קרל הירש האחר מתבגר, מתחתן, הופך לאבא. הו, אלוהים, רחל, רות, דוד, אני הוא הרוצח שלכם. ולעולם לא תהיה לי שלווה – עד אשר הוא ימות. עד אשר ימחץ הכדור אל פיו אי שם במעמקי הבונקר של ראש הממשלה בעוד שלשים ושתים שנה מהיום, עד אז אשכב אני כבול בשלשלאות אל מוחו, המתעד את כל זוועות היטלר והגורם להן. הו, אלוהים היקר, עשה עימי חסר והנח לי לפחות לצאת מדעתי. רחל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.