אני משתוקק לפעמים לקרוא ביוֹגראפיות כתובות על־ידי אנשים הדומים לי במקצת בחיבותיהם, באידיאלים שלהם, בהשקפת עולמם, בסוג ההשכלה; מין 'אני’ים המוכנים להשתעמם בספריות ובארכיונים, לשוחח עם ישישים שהכירו את גיבוריהם, עם ידידיהם הותיקים, שאינם שונים מאויביהם הותיקים, ולחזור עם הדבש שלהם – ביוגראפיות: צירוף של היסטוריה ורומאן, מחקר ודמיון. הייתי רוצה לקרוא ביוגראפיות כאלה של ביאליק, איש לא מובן לי ומשונה; של ברנר, של ז’בוטינסקי, של א. ד. גורדון, של הרב קוק, שאִמרותיו השנונות וחכמתו נראות לא־מתאימות לנשגב החדגוני של ספריו; של טשרניחובסקי, של בובר (זו יכולה להיות אחת הביוגראפיות הגדולות והמגלות ביותר של המאה), של עגנון, של הרצל; ומהמאה שעברה – של צוּנץ, גרץ, אולי של שטיינהיים (סלומון לודויג). קשה לי להבין את רובם, והם מיסתוריים וחשוכים בעיני יותר מאנשי המאה ה־17 או ה־18 באנגליה ובצרפת, שאת הביוגראפיות שלהם קראתי.
ואולם, כמעט בטוח אני שלא אקרא ביוגראפיות כאלו אצלנו, ושאולי יעברו דורות עד שביוגראפיות כאלה תיכתבנה. כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מסַפר מחונן, אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית בה הוא חי, קיום חברה (במובן המצומצם של המלה), וקיומה של הסכמה אינטלקטואלית מסוימת. וכפי שאין להניח שביוגראפיה גדולה תיוולד היום בספרד, בפורטוגל או בברית־המועצות, כך גם אין לצפות שהיא תיכתב בקנדה או בניו־זילאנד (אם כי כל יום עשוי להיכתב שם הרומאן הטוב והמושלם ביותר בעולם, המחזה, הפואמה האֶפית).
על הביוגראף האידיאלי, קודם כל, לחבב בני אדם, להיות סקרן, מרותק אליהם, סובלני ככל האפשר לחולשותיהם ומוזרויותיהם ומשועשע על ידן. עליו להתייחס אל האדם לא כאל מייצר אמנות, מדע או פילוסופיה, ובוודאי לא כאל נציג של משהו, אלא עליו להיות מאוהב בעצם קיומו של האדם, בעצם חייו. רק מתוך גישה כזאת יאיר לפניו הפרט הקטן והאופייני, שכל קורא ביוגראפיות זוכר אותו, גם אם נתקל בו רק פעם אחת. אצל פלוטארך, למשל – אלכסנדר המאיים להרוג שבט שלם, זקנים וטף, אם לא יוחזר סוסו בוקיפלוס, שנגנב על ידי הברברים; אחד מחייליו המצטיין בקרב ומקבל רשות ללבוש בגד פרסי. מה מאיר טוב יותר את צבא אלכסנדר מאשר הסיפור, שפעם בעת סערת ברקים ורעמים, שאל אחד הסופיסטים האם אלכסנדר, כבן זאוס, אינו יכול להתערב כדי להביא לסיום הסערה, והתשובה המבודחת של המלך. מי אינו זוכר את טיולו האחרון והבודד של פומפיאוס, ואת קבלת הפנים האחרונה על סיפון האניה, הכתובים בדיוק־פרטים ששום מספר מאסכולת מֶרימֶה־המינגוויי אפילו אינו מתקרב אליו. כמה נחרט בזכרון הפרט הנשגב־המפלצתי־אגואיסטי של סווטוניוס: טיבריוס הגוסס מסיר טבעת מאצבעו, אולי בכוונה למסור אותה למישהו, מחזיק אותה כך באויר זמן־מה ומחזיר אותה לאצבעו. ג’ון אובריי כיבד כל כך את הפרט הקטן, עד שהביא את תקנון בית הזונות בו נהגו לבקר האבירים הטמפלרים. כשהוא מתאר את בייקון אין הוא שוכח להוסיף שבייקון היה שותה בירה חזקה לפני שנכנס למיטה, שאם לא כן, לא נתנו לו מחשבותיו להירדם. אובריי רושם את השגיאות ואת הדעות הקדומות של גיבוריו. הוא כותב, שיש משהו מענג במחשבה על שגיאות זמן־העבר (עונג זה נובע, אני חושב, מהתחושה שגם אנחנו חיים על פי דעות קדומות רבות, ומהתקווה שיום אחד יתבוננו גם בנו מתוך סקרנות ולעג מחבב, ולא מתוך סלידה או רתיעה; תחושה זאת נותנת הרגשת הקלה רגעית, עליונות חולפת והבנה בהירה – עונג אסתיטי).
בהבאת הפרט המגלה והחושף מצטיינת כתיבתו ההדורה והרצחנית של הביוגראף הגדול של המאה שלנו – ליטון סטרייצ’י, שלמד מהמוראליסטים הצרפתים את המהירות והזוהר ומהביוגראפים האנגלים את ההשתקעות לזמן־מה באווירת מקומות ודברים. ב’חייו של מנינג' מתאר סטרייצ’י את נסיעתו של ניומן לרומא, שם נוכח לדעת שהקרדינאלים לא קראו את אבות הכנסיה, לא שמעו על תיאולוגים יקרים ללבו, ושציפורניהם אינן נקיות ביותר.
הפרט הקטן הוא כלי חשוב בידי הביוגראף, אבל אין הוא מספיק. מניה ביאליק כותבת שבשעת חתונתם שכחו לקחת את המשורר לאחת הכרכרות, והוא נשאר לבדו; היא כותבת גם כי אחרי שנות נישואין רבות לא היה מבדיל בינה לבין אחותה, שלא היתה כלל דומה לה. אבל הפרטים האלה אינם מצטברים לדיוקן, אולי מפני שמניה (כמוני) אינה מבינה ממש את ביאליק. שלמה שבא, כדי להביא דוגמה קרובה יותר, משתמש בדרך מצוינת בפרט הקטן כדי לבטא את חילוף הזמן ואת השינויים שהוא מעורר: אימבר, שתיין ועלוב, היה בא לאסיפות ציוניות באמריקה כדי לשמוע ששרים שם את התקווה ולהצטרף לשירה. אבל הפרטים הבונים את הסולידיות של הדמות לא הוכנסו נכון, מפני רפיון מסוים של הכתיבה עצמה. בפרט, וזו אומנותו של הביוגראף, צריך להשתמש כאילו הוּמצא. בכתבו על זכרונותיו של סן־סימון מעיר פרוסט שלפעמים מביא הנסיך איזו אימרה שאותה זכר, ואומר שהיא מבדחת ושנונה, אך הקורא אינו סבור כי היא שנונה כלל, בעוד הוא משועשע כאשר ממציא סן־סימון את משפטי מכריו לפי אופיים. כמובן, הביוגראף אינו יכול להמציא, אבל מתוך אלפי הפרטים אותם הוא חושף, עליו לבחור רק באלה השייכים לגיבורו בצורה הכרחית, מובנת מאליה, אידיאלית.
הבאת הפרט הקטן קשורה בתכונה אחרת של הביוגראף. עליו להיות, אם לא איש העולם הגדול, לפחות אדם שאינו סגור, שאינו פרובינציאלי, אדם המבין אנשים אחרים וחברות אחרות. ברור שתכונה זאת רצויה לכל סופר, אבל הביוגראף זקוק לנסיון רב ככל האפשר, להיכרוּת עם אנשים שונים.
ואמנם, באה לעזרתו העובדה שבחיים החברתיים קיים דמיון מסוים בין התנהגויות בני־אדם כשתפקידיהם ויחסיהם דומים משהו. מטבח, למשל, בבית מלון קטן, והיחסים בין הטבח הראשי לבין עוזריו ומשרתיו, לא יהיו שונים הרבה מאלה השוררים בשגרירות או במערכת עתון. הביוגראף חייב להכיר אחת המסגרות מסוג זה. יחסים פוליטיים בין קבוצות ואנשים בתחומים שונים – יש ביניהם דמיון, וכדאי שלביוגראף יהיה מושג עליהם, ואולי גם נסיון צנוע בשכמותם. גיבון כותב ששרותו במיליציה הלאומית עזר לו להיות היסטוריון של רומא – משפט ברור והגיוני שאין בו כלל פאראדוקס; הנסיון המדיני של דאַף קוּפֶר הספיק לו כדי לכתוב ביוגרפיה נאה של טאלייראן. ואולי ניכר כאן הצורך גם בחברה במובן המצומצם; צריך, למשל, שהביוגראף יכיר נשים חכמות ובלתי תלויות (בחברות שאין בהן חופש אינטלקטואלי – שהוא שונה מחופש פוליטי – הנשים הן בדרך כלל קונפורמיסטיות ובולעות ראשונות את האידיאולוגיות המוצהרות), מפני שקיים סוג ידע שנמסר רק על־ידי נשים ורק פאמילאריות אתן (פאמיליאריות חברתית) יכולה לספק ידע זה. אבל הצורך בחברה, בהסכמה חברתית מסוימת, קשור בעצם הווייתו של הביוגראף. יש פנים רבות לאדם, ועצם בחירת זוויות השיפוט תלויה בחברה בה חי הביוגראף, בהשקפותיה הברורות של קבוצה קטנה אבל חזקה מאוד שאליה הוא משתייך. ביחוד בולט צורך זה בזמננו, – זמן בו מתחרות תפיסות רבות על תשומת לבו של הביוגראף, שהרי לפעמים נוצר מתוך סיבוב צבעים רבים – צבע לבן ושומם.
יחס מסוים לפסיכואנליזה ולפסיכולוגיה חדישה צריך שיהיה ברור לביוגראף. צריך שתהיה לו מערכת מסוימת של בחינות, נוחה וכמעט אוטומאטית – מעין סטנוגראמה של הנפש – כפי שיש מערכת כזאת בתחום הפסיכולוגיה המסורתית. ידוע על־פיה, נאמר, שאדם ביישן ומסוגר מכסה לפעמים בביישנותו על יוהרה עצומה; שלגדולים, כפי שכותב באחד המקומות לה בריויאֵר, לאנשים השולטים בחברה, אין הבחנה טובה בבני אדם; שיש אנשים אשר מלידה מייצרים מין דיסטאנס ולכן בני־אדם מחפשים דווקא את קרבתם. על ביוגראף לקחת בחשבון, למשל, כי העובדה, שאשה רוצה שבעלה יעשה אהבה עם חברתה היא אולי ביטוי לרצונות לסביים ולא, למשל, הוכחה לטוב לבה ולהבנה שהיא מגלה לקאפריזות הבעל. צריך שתהינה מאות ואלפי בחינות כאלו בראש של הביוגראף, ואין זה חשוב שרובן אינן חלות על הכל או אף אינן נכונות. היתמצאות מסוג זה נותנת עניין רב לביוגראפיות שכתבו פיינטר ומורוּאַ (בשנות חייו האחרונות). יש להביא בחשבון, מתוך קריאה באדלר, כיצד בודה עצמו האדם, כיצד הוא עושה מעצמו רומאן. על הביוגראף להבין היטב את ההסבר הפסיכואנליטי על האם והאב; ואין לו ברירה: הוא חייב לקרוא במחקר הפסיכואנליטי המשעמם והמרגיז ביותר. בסופו של חשבון אין הוא משעמם יותר מאשר בדיקת חשבונות כביסה בה עסקו פעם ביוגראפים או בניתוחים מדוקדקים כמו זה של פוֹל אַרבּלה, שמצא פנקס אינטימי של אחת מאהובות סטנדאל ועל ידי פיענוח מיגע של צלבים וסימנים אחרים הוכיח אי־קונסומציה של אהבתם בעת נסיעה מסוימת למארסיי. לא כל המחקרים משעממים, ויש ביניהם מפתיעים ונפלאים כמו הביוגראפיה של לותר (אֶריקסון). אינני חושב שנבון לכתוב על אדם גדול מסוג מסוים בלי לקרוא בה או בלי להרהר בהערותיו של פרויד על “שתי האמהות” של ליאונרדו.
הביוגראף זקוק יותר ממסַפר לנימוס רב ולגינונים מושלמים וחמורים. אינני חושב שצריך להרבות דברים על הנימוסים העצומים של המספרים הגדולים, שאינם רק דואגים למשחק הוגן ולעולם אינם משחירים את גיבוריהם השליליים מחוץ למִרקם המושגי והאסתיטי של ספריהם, אלא הופכים להיות מדיום מוחלט לקולות זרים ושנואים עליהם. לפעמים הם מחזיקים בעזרת הנימוס עצמו את כל העולם הרומאנסקי שלהם. נוגע ללב, למשל, הנימוס של סופרים עצבניים, חולים, מלאי איריטאציה־כמעט־מתמדת בחייהם (דוסטוייבסקי ב’אידיוט'). אבל הנימוס דרוש לביוגראף אלף מונים. כל אדם נלעג ומגוחך אם רוצים להציגו כך; הוא יצור ביולוגי; הוא יצור שמתחיל ממעט; רוב דעותיו טיפשיות ומביכות בהיותן דומות באופן נדוש לדעות הזולת; פחדיו וחשבונותיו מייגעים; אין דבר קומי ומעורר סלידה כניתוח האגואיזמים הקטנים שלו, העמדות־הפנים ההכרחיות או המיותרות וכו‘. המלים חזקות וזוכרים אותן היטב. כמובן, יש סוגי נימוס רבים. סטרייצ’י, למשל, הוא תליין מנומס ואכזר ביותר, כמו איזו מרקיזה שנונה מה’אנסיין רז’ים’, אולם אכזריותו מתאזנת על ידי גובהו הרוחני, שמעניק גובה לגיבוריו, ועל ידי הבנתו במורכבות האינסופית של בני אדם. גינוני הביוגראף יוצרים לפעמים אווירה של ציוויליזאציה שלמה (סנט בוו). וברור שגובה הכותב חשוב: סוקרטס של פלאטו ושל קסנופון. אבל הביוגראף אינו חייב להיות גאון. ולפעמים הוא אפילו עשוי להיות אדם פשוט, חביב וכמעט טיפש כמו אֶקרמן, אבל כל כך מסור ושקוף עד שרואים כיצד גיתה צוחק ממנו בשקט ועונה ברצינות על שאלותיו, המבטאות זמנים חדשים ורציניים מדי לגבי הספקנות והאנארכיוּת המסוימת של הזקן. כמה יפה הוא כותב, כי ראה ערב אחד את גיתה ואת בנו, ראשיהם דומים ותמימים. נכון שההיתר ל“טיפשות” תלוי בתרבות התקופה. ויטר בינר שכתב ספר על לורנס (אוף צ’אטרלי), ‘מסעות עם גאון’, נראה כחמור המטפל במשוגע מייאש.
רצוי שהביוגראף יכיר פילוסופים והיסטוריונים בעלי השפעה, כך שאם הושפע גיבורו מניטשה, יידע לא רק מיהו ניטשה, אלא ממה מתלהבים חסידיו. ברק יוצא דופן ומומחיות פילוסופית עלולים לפעמים כמעט להרוס ביוגראפיה טובה (סרטר על בודליר), אבל סכנות כאלו אינן שכיחות, ולרוב – הביוגראפיות סובלות מהנחיתות האינטלקטואלית של כותביהן. גישה סבלנית, בלי יומרה פילוסופית, אבל מדודה, אפילו אם תחמיץ את הגיבור הראשי יכולה להאיר מישהו מהאנשים שסביבו (כמו האפוטרופוס שטיפל בכספיו של בודליר, בביוגראפיה של אניד סטארקי).
לכתיבת ביוגראפיות עוזרת העובדה, שאנשים בתוך תרבות מסוימת רגילים לקרוא מכתבים מהזמנים שבהם כתבו מכתבים באהבה ובתשומת לב, דיוקנאות, אמרות, פאראדוקסים, דיאלוגים, מסות, אוטוביוגראפיות, תולדות עמים, ערים, משפחות או מפגשים וכו'. כמובן שבסופו של חשבון מכריע הכשרון. הביוגראפיה הענקית של טולסטוי שכתב טרואיה, בה הושקעו מחקר רב ומחשבה רבה, משאירה אחריה משהו חלול ולא נוח. ואילו המראה בלבד של כריכת בוסוול די בו כדי שנראה את דוקטור ג’ונסון יוצא מתוך הספר כמו בסיפורי ילדים.
כדי שתיכתבנה ביוגראפיות טובות אסור שבתחום ההיסטורי ישלוט שקר מוסכם זמן רב מדי, כפי שקרה בהיסטוריה של הריסורג’ימנטו האיטלקי, דבר שפוגע עד היום בהבנת דורות שלמים. גם אצלנו, אולי, ישלמו עוד דורות רבים בעד הצד התועמלני שבקביעת ההיסטוריה החדשה שלנו.
אדם העומד לכתוב ביוגראפיה אצלנו נתקל בהיעדר מסורת. איזה איש צעיר בן עשרים ושבע מסוגל לכתוב אצלנו ביוגראפיה כמו זו שכתב מייקל הולרויד על סטרייצ’י? קיום חברה, קיום אוניברסיטאות עתיקות, בתי ספר שבהם למדה רוב האינטליגנציה, הכרה ברורה של קבוצות וסגנונותיהן, דרך דיבורן ומחשבתן – כל אלה מֵקלות על הכותב. הספריות שלנו אינן טובות במיוחד, המחקר דורש זמן רב, וכן הכתיבה – והמכירה תהיה דלה. לפעמים חיו גיבוריו במקומות שאין הכותב יודע עליהם דבר. עליו להבין את אודיסה, את פלונסק ואולי מקומות שאינם קיימים כבר בשום גיאוגראפיות. הויכוח המגוחך האם משפיעים חיי האמן על יצירתו, או להיפך, והאם הם רלבאנטים להבנת יצירתו – מנע ממספר צעירים להתמסר לביוגראפיות. זה ויכוח שאין לו שחר, כי לביוגראפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר, וכמובן קיימת השפעה מכל סוג וגון – תלוי מי מפענח את חיי היוצר. כשאדמונד וילסון עושה זאת לגבי טורגנייב, שטייגר לגבי גיתה, ונייג’ל דניס לגבי סוויפט – הרי הם עושים זאת בדרגת סבירות מתקבלת על הדעת.
הביוגראף שלנו אינו יכול לסמוך על המקובל בחברה הרחבה. ביום שבו אני כותב את המאמר הזה אני קורא ב’ידיעות אחרונות' את הדברים הבאים: ראש לשכתו של רבין (בתכנית “חיים שכאלה”, היוצרת אשליה של הבנה) אמרה: “הבינותי שמאחורי המדים מסתתר בן אדם, פשוט בן אדם”. בעת אזכרה במלאת שנה לפטירתו של יעקב הרצוג אמר עליו הרב גורן, שהוא “היווה את המיזוג בין האדם למדינאי” (ואילו הרב גורן מהווה מיזוג בין האדם והרב?). שמעון לוי שעיבד את עזבונה של חנה סנש למחזה אומר: “התעסקות במחזה גבורה מוכר, עלולה היתה ליצור שעמום והתנגדות מראש. לפי־כך בחרנו להאיר את הדמות כמו שהיא באמת”.
ביוגראפיות טובות מתחילות להיכתב כאשר חברה מצומצמת, אבל חזקה במידה מספקת, מגיעה להרגשת המורכבות של בני אדם ויחד עם זאת יש בידה כלים פשוטים יחסית לנתח מורכבות זו. בכך אפשר להסביר כמות ניכרת ומפתיעה של ביוגראפיות טובות שנכתבו בשנים האחרונות באמריקה.
ברור שביוגראפיה טובה כמו סיפור ורומאן טובים, ואולי יותר מהם, מביאה להומאניזציה של החלל החברתי, מביאה להכרה בין חלקיה השונים של החברה, לחיסול דעות קדומות מיותרות, לסובלנות, לסקרנות לא־חונקת. הביוגראפיה מלמדת לפעמים איך לחיות, על ידי פרט קטן או משפט בלתי חשוב. היא גם מלמדת לעתים רחוקות יותר איך למות, איך לקבל את הזמן בתוך שותפות מסוימת של מליאות טבעית, היסטורית ואנושית. היא מוסיפה אפשרויות לחברה שבה האנוכיות המופרזת, החרדה לעתיד והרתיעה מן העבר יוצרות שיכחה, קור ומחיקה מתמדת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.