א. שר ומדקלם

המשורר גבריאל טלפיר, שיצאו לו מוניטין במינשר הפוּטוּריסטי־המקעקע־יסודות “זרוֹם”, צרפני ביום סתיו תר“ץ ל”צייד נפשות" לירחונו ‘גזית’. כתחנה ראשונה נבחרה רחובות, אולי בשל אכסוֹטיוּתוֹ הצורבת של חואג’ה־מוסה, הנסוכה על המושבה השוקטת על שמריה הערבים. בימים ההם היתה “המדינה בדרך” זעירה להבהיל. ביאליק היה מטיף במסיבות “עונג־שבת” להתאמץ ולהביא עוד כשבעים אלף עולים – ונתחיל למנות במיליונים; נוכל לומר, שכבר הגענו לרבע מיליון נפש. ובימים הפרה־מדיניים ההם שלטה הספרות בכיפה, בעיר ובכפר. כל הארץ, נער וזקן, לא הסתפקו בדקלומי ה“רכבת” השלונסקאית, אלא רוב האוכלוסיה גם “משך בשבט” ולפי חקירותיהם של “דורשי רשומות”, ניסו כמעט כל מנהיגינו את כוחם בספרות ורק לאחר שהעלו חרס פנו לפוליטיקה. והאיש, שזכה לאחר ח“י שנים לעמוד בראש מדינת ישראל, לא היה מרהיב אז עוז להתגנדר בהכרזתו: “אינני קורא ספרות יפה!” אז האמינו, שהספרות היפה לא רק מיפה את המציאות, אלא גם מעצבת את גורל עתידנו. ואין תימה, שעורך של ירחון ספרותי חדש ראה עצמו כ”פותחן" של תקופה.

שבילי המושבה היו נהירים לטלפיר כשבילי הרקיע וחושו הששי טלטלו לבית בן־קומותיים צחור ופריך כעוגה, הטובע בירקוּת דשנה־אפלה. אנו מעפילים למעלה. פותח לנו ישיש־משי ננס, המכונס בתוך גילו ובוחן אותנו בעיניו הסיניות הכחולות. אנו נכנסים לאולם רחב־ידים של אלכימיקן־בלשן; מכּוֹנניות, הנאנקות תחת נטל כרכים וגווילים, נושר אבק שפות גנוזות. הבריות מרננות אחרי מארחנו, שהוא קורא את ה’יד החזקה' במקור הערבי ושוקד זה שנים על חקר הנחש הקדמוני.

טלפיר גולל לפני הפרדסן ההוגה את בעיות הירחון, שיעוּדו לרענן את פני ספרותנו הכמושות ועיקר העיקרים – האמנות! עורכנו המיופייף התרומם על בהונותיו, פרש זרועותיו כלפי מעלה וה“אמנות” נפלטה מפיו כזעקת־יאוש אחרונה. הישיש נתבהל וחיוורונו גבר, שלה ממעמקי כיסו חופן של לירות קמוטות ותקע את ידו התחוחה, הרחומה בכפו הזועקת של טלפיר. דמי החתימה הספיקו לחמש שנים רצופות!

כשגלשנו מהמדרגות לבשו פניו של עורכנו נהרה והוא הפטיר בארשת פאטאלית:

– הירחון חיה יחיה! ואמנם, הוא חי עד היום; מייחסים לשלונסקי “פענוח” ראשי התיבות ל’גזית’ – גבריאל זה יוצא תמיד.¹

הקרבן השני היה פרדסן, צעיר, קרח ומרוּוק למשעי. הנקיון בחדרו צלצל באוזנים כהוכחה שבלי אשה הבית צח יותר. הוא הקשיב בארשת חמורה להרצאת אורחו, כשעינו האחת קמוצה. הקיף אותו בשאלות על פרטי המפעל החדש ומשנודע לו, שהעורך דנן הצליח לגייס את “טובי הכוחות” הצעירים, נתכרכמו פניו ופיו החושני נתעקם: – אבל הסופרים הללו דורשים כסף! ניסינו להרגיעו: אומנם, רעה חולה זו רווחת בקרב תופשי העט, אבל בסופו של דבר, מסתלקים הסופרים מן העולם ושמינית תאוותם בידם.

דפקו על הדלת ומארחנו יצא לפתוח. בפתח הופיע גבהן, שפניו החיוורים והחדים חרותי גורל ועטורים זקנקן אפור־סולד. בעל הבית ואורחו המתיקו סוד שעה קלה. לאחר שפרש האברך לדרכו, חזר הפרדסן אלינו:

– מהחלוצים הרוסים. מדק–לם וש – – –ר! הטעים בנצנוץ קרחת ומצמוץ שפתים מקנאות.

ב. במערכת ‘כתובים’

לאחר ימים הופיע הגבהן החטוב, הפוטוגני והחיוור במערכת ‘כתובים’, שם התגוררתי בחדשים הראשונים להתאקלמותי בארץ. זה היה בית מצועצע בשדרות רוטשילד, כולו מלופף פרחי הרדוֹף רדומים. בשתי קומותיו זמזמו בנקים, משרדי עורכי־דין וסוכנים, שדברו בשבעים ניבים ובצעו כל מיני “אופּציות”. אז נהגו להשתמש במונחים נפוחים: רופא המקבל חולים בדירתו היה מכנה את חדרו “קליניקה” וסתם מתווך קרא לבדל־משרדו “קונסורציום”. ובתוך המולת העסקים, החובקים זרועות עולם, התבצרה בד' אמותיה הספרות העברית המורדת. בחדר צר ודחוס זה היו מתאגרפות העינים לשמע שם ביאליק או ‘מאזנים’. (כשסיפרתי לאלופי הספרות הגועשת על הביקורת, שפורסמה בשעתו בעתון לנינגרדי על ה“ספיח” שהופיע בתרגום רוסי ויצירה זו הוגדרה כגאונית, פרצו שומעי בצחוק.) הלעיזו על שלונסקי שכינה את ביאליק “בר מינן חי” (ז’יבוֹי טרוּפ). הכינוי הגיע לאזני אביר השירה העברית והמתיחות בישוב החמירה… בד' אמות אלה היו הכל בטוחים, שהתקופה הביאליקאית כבר סיימה את תפקידה והגיח העידן המכריע, שמחולליו הומים ומהמים בשדרות רוטשילד.

הזר – “גבוה ורזה כמנגינה רועדת”² – עמד בפתח וסקר במבטו המסנן את אדריכלי הספרות הפורצת הרובצים על האבניים. מפניו הזעופים רעף לגלוג של מוכה־גורל מפונק. בחלל נתקעה התרסתו האילמת: כן, זה אני – ומי אתם?

שטיינמן – הארי שבחבורה – הצטנף בפינתו כחוש, חששני וקטן־קומה. עיניו מלפלפות־חמקמקות ומתיזות ברקים שנונים. שנונה ובורקת היתה גם לשונו המשפדת. מאמריו ספוגים גינוי נחוש לנגעי פרט וכלל. לא היה נושא שלא נגע בו. דעותיו סדורות במחזורי מעגלות, בגיוון נוסחאות, בשפע מימרות, מלים נרדפות והברקות. ולא ה“מה” עיקר, אלא ה“איך”. וקוראיו היו דביקים ב“איך” מגרה זו ורואים בו יורש לפרישמן. בשעתו סימאה אותו לרגע המהפכה הבולשביסטית והוא פירסם חוברת בשם ‘הקומוניסט העברי’ (אודיסה 1920) – שיר הלל למהפכה העולמית ולישראל־סבא כגורם מתסיס. אבל במהרה החלה המהפכה להבעיתו ומספרים, שהיה מחזר על פתחי החנויות, אוסף את עותקי החוברת ומשמידם. (העתק אחרון שמור בספרית “בית־ביאליק”.) ועם עלייתו ארצה הריהו ממשיך לינוק מ“אור החסידות” ובאקלים ה“כתובימי” הוא חש עצמו כ“צדיק” בחצר השורצת מעריצים. דומה, שמכל קול הנשמע כאן בוקע ניגונו. כל מלה הנפלטת מפיו נספגת בקדושה. אפילו שתיקתו משלהבת את חסידיו.

הופעת הגבהן – “פרא זר בין שוחרי אלוה”³ – עוררה בו מעין סלידה. הוא נתכווץ וכחש שבעתים ועיניו הגבירו לפלופן: מיהו? מה לזה כאן?

י. הורוביץ – ארוך ורזה – עלם מעודן־מתקרח, תגלחתו כחולה ואצבעותיו ארוכות־מתנגנות. השכלתו כימאית־וינאית. על פניו המאורכים זרוּע אור ימי הבינים (הוא מחבר רומנים היסטוריים). כולו מקופל בשתיקתו, נראה כשרוי בעולמות רחוקים: בסוד האצולה הספרדית? בעצרת מקדשי השם? כיצד התגלגל לעולם מרושרש ומקולף זה? הוא נועץ עינים בולטות באורח ואינו רואה אותו.

י. נוֹרמן, המרכיב משקפים מרובעים, “לועזיים”, מטורזן ונוצץ בבוהק אסטניסי־קטיפתי. חושש להתפגל במלה שחוקה, במבט מחוספס. אינו עובד במשרד, אלא ב“אוֹפיס”, ומאמריו ממולאים ציטטין קלאסיים. גם העברית נשמעת בפיו כלועזית־חוגגת. הצטיין בחידושי לשון, המעוגנים בעיקר בשיבושי־כתיב וגינדור צלילים: “כף הכלא”, “נקישה קלה כנשיקת כלה” (מתוך רצנזיה על קונצרט). “קרמזוב – כרם אזוב”. ביקורתיו התיאטרוניות מוציאות מן הכלים את אנשי הבמה והצופים כאחד. אבל נציגי הקרשים מעתירים עליו “הזמנות” ולוחשים בערגה: “הרי ברור לך, שרק לביקורת שלך מצפים אנו!”

רגישותו המוסיקלית עמדה לו עוד בשירו הראשון (והאחרון) שפורסם בקובץ ‘בראשית’ (מוסקבה־לנינגרד 1926): “צום, צחוק, צער / נושרים עלי סער / רודה ברזל שכם / יין יצהר לחם”.

משתלה מבטו בגבהן נפערו עיניו ומזוית פיו נפלט:

– I am surprised

איפה נתקל בפנים יפהפיים־שחצניים אלה? במוסקבה? בטשקנט?

רעמתו השחורה, האוהדת של שלונסקי זעה לקראת האורח. הפייטן השעיר שחוּם־העור (יעקב רבינוביץ הגדיר את פניו ככושיות) נראה כישראלי יחיד בקן היוצרים הדוגרים על מרדם. הוא לא עלה ארצה, אלא חזר אליה (למד ב“הרצליה” לפני מלחמת העולם הראשונה). לא צריך היה להסתגל ל“מולדת חדשה”, אלא שהמולדת הסתגלה אליו; מימרותיו מצוטטות מדן ועד באר־שבע, חידושיו הלשוניים נבלעים באוצר הלשון המדוברת, ללא צל של היסוס. דומה שכל הארץ נושמת לקצב היאמבּים הפושקיניים, ש“נשתעברו” בידי שלונסקי. (לאחר שנים הגדיר א. פן את שירו “אוהל שח וסתיו ודלף” כפזמון גאוני; עוד לא קמה לנו יצירה החדורה יתמות חלוצית בראשיתית כזו! – ואומרים ששלונסקי בלע גלולה זהובה זו ללא רחשי אפתעה.)

הוא הפסיע עוד פסיעה. בינתיים החליט הגבהן להציג עצמו והפטיר בקול קודר־ממזרי, שהלם את דמות דיוקנו – מפיסטו המעמיד פני ארלקין:

– אלכסנדר פן!

את השם הראשון הטעים בהרחבה ואלו השני נצטמק בפיו – “פ–ן”, שנשמע כנוטריקין לפושקין. שם זה נמס בחלל. המסובים לא פצו פה. אבל שלונסקי העלה חיוך רחב על פניו: הוא תלה תקוות באלמונים, שעוד לא הכזיבו. בכל פנים חדשות שנקלעו לכאן ראה תגבורת נוספת לצבא הספרות הלוחמת. פן פרש זרועותיו הארוכות, כמדגים את ידיו המיובלות כביכול, ידי רצף, המעלות על הנייר משאת־נפש מחורזת. מזיגה מופלאה זו של רוח וחומר לא הפתיעה. בימים ההם רווחה ברבים סיסמתם של שחקני ה“אהל”: ביום עובדים, בלילה יוצרים!

בלוריתו של שלונסקי נתפרעה על שורות כתב־היד ה“חרטומי”, נחיריו נתרחבו והרטיטו ועל פניו ריצדו עיוותי חדווה. השירים היו “יסניניים” להפליא (“כרס־כחוֹל הרקיע שירבב”), ואף־על־פי־כן היו חתומים בחן האפתעה – סימן מובהק לשירה אמיתית. שלונסקי עצם עיניו החב"דיות, מצמץ בשפתיו, טילטל רעמתו לצדדין ולבסוף הרים אצבע מאותתת. ואילו שטיינמן – הארשת החיישנית לא גלשה מעל פניו. הגבהן נראה בעיניו כצלב נטרז וגם העברית נתלשת מפיו כגידוף־עריות רוסי. (בהזדמנות אחרת גלגל פן קללה מגרדת־שחקים בת מאה עשרים ושבע מלים. בשעת החקירה בבולשת המוסקבאית הוא הפריח גידוף זה באזני החוקר הנזעם וזה שינה מיד את טעמו, פקח עינים נפעמות ופתח בלשון תחנונים: “רחימאי שלי, העלה נא כל זאת על הנייר!”) זקנו האפרפר של פן נתארך והרצין יותר מיום שנתקלתי בו לראשונה בבית הפרדסן הרחובותי. (אחר כך גילה המשורר־הרצף, שהוא נתפס לעתים לבולמוס של גידול זקן; מגדל, מגדל ומגלח וחוזר חלילה וידידיו כבר קבעו זמנים ומועדים: “זה קרה בעידן הזקן הפני השני!”)

– מאוד מחבב אתה את יסנין? – שאלה שלונסקי בקולו החרוך־המנוגן.

– לא בדיוק… דשדשנו בצוותא כברת דרך… – הוא פולט מלים הקלוטות מן האויר, כי עברית לא למד מימיו וסיגל לעצמו תחביר מיוחד וצירופי מלים חורגים. מגמגומיו וקריצות עיניו ניתן היה להסיק, שיסנין האמיתי עומד עכשיו לפנינו ואילו זה שיצאו לו מוניטין בעולם בשם “יסנין”, אינו אלא סתם מהדורה… “לא־רלבאנטית”, כפי שהיו אומרים בימינו. שמענו גם קטעים מקורותיו: ילדות בכפר־דייגים על הגבול הסיני, נדודים בערבות סיביר עם חבורת נערים עזובים ולבסוף – מוסקבה, “מכבי”, מאסר וגירוש…

הקשיבו לו בחיוך משומר ובעיוות שפתים: נ…נו!… רק מנהל־החשבונות קלָייניוּד – כשמו כן הוא – יהודי קטן, המלא וגדוש רחמים לסופרים, השורפים את ימיהם על קידוש העט, האזין לסיפורו “בדחילו ורחימו”. הופעתו של כל גליון ‘כתובים’ היתה בחזקת נס; שכר סופרים לא היה קיים וממשכורתו לא היה מקבל אלא אחוז מגוחך (השבועון היה חייב לו סכום אסטרונומי; בכסף זה אפשר היה לקנות עשרה מגרשים). מו"לים ואנשי עסק הציעו לו תנאים מרהיבים; גאון שכזה המוציא שבועון בלי פרוטה! אבל הוא לא בגד ב’כתובים' ושמר על נאמנותו עד היום האחרון. ביום הופעת הגליון, כשמוכרי העתונים ברחוב “עשו יאללות” (מלשון “יאללה”) ושם ‘כתובים’ נשמע ברמה, היה נח האושר על פניו. קלייניוּד זה הצליח לשמש גם מעין “קופת־מלווה” לבבית. וכשהיו מנסים ללוות אצלו עשרה גרושים, היה שם כפו הזעירה על זרועו של המבקש ומתחנן: “אולי תקח לירה?” “מה אעשה בלירה, אם דרושים לי עשרה גרושים?” אבל המלווה לא היה מרפה: “ובכל זאת, אולי תקח לירה?” וכך היה נמשך משא ומתן מיגע עד ששני הצדדים מגיעים לפשרה: הלווה הסכים לקבל רבע לירה. וכשהיו מחזירים לו את החוב, שוב פותח קלייניוד בדין ודברים: “אולי הכסף נחוץ לך?” ועכשיו בשמעו את סיפורו של פן, כבר חישב בלבו, כיצד “לסדר לו הלוואה”, בלי שייפגע?

ועוזרו הנער־השליח יצחק, לא גרע עין מפן; עיניו החומות יצאו מחוריהן. הוא עבד גם כגנן בחצרו של ביאליק והגורל הפך אותו למקשר יחידי בין שני המחנות הספרותיים היריבים. ה“כתובימאים” היו מקשיבים בהנאה לספוריו על ביאליק ורבניצקי, שאגב ויכוח לוהט בציטוטי מקורות, היו מגדפים איש את רעהו בקללות אידישאיות עסיסיות־מרות. יצחק זה היה אחראי גם על חלוקת הגזוז בליל שמחת־תורה. בערב זה היו מבקרים בביתו של ביאליק המונים רבים, שנהרו מכל קצוי תל־אביב ומהסביבה – מרמת־גן, מפתח־תקוה והיו מגיעים גם נציגים מחיפה לשתות חינם גזוז ממזנונו של ביאליק. היחסנים היו מתכבדים בבירה. וכשהרעש היה מגיע עד לתיקרה היה ביאליק מצווה להפסיק את החלוקה והקהל היה מתפזר. נוסף לכך היה יצחק גם מחונן בשרירים של ממש וידע להתגושש. כשסיים פן את סיפוריו והדומיה העיקה על כולם, סגר יצחק את פיו הפעור, אבל פתאום, בלי רצונו נפלטה זעקה מגרונו:

– אתה באמת זה אשר היית שופט בבוֹקס לפני שבועיים?

פן הזקיף גבתו וענה בשאלה:

– ומה אם באמת הייתי?

יצחק הושיט ידו מתנשף וגא:

– אני בוקסר! ראיתי שזה, זאת אומרת אתה, לא סתם שופט, אלא ממש מבין מה זה בוקס ואני שמח מאוד שזה באמת אתה.

כך נגלה לנו שאורחנו היה מתאגרף ושמו הלך לפניו במוסקבה, השתתף בתחרויות בינלאומיות וכו'… תגלית נוספת זו הגבירה את מורת רוחו של שטיינמן; לבו לא היה שלם עם הבחור־השליח־הבוקסר והנה צרה נוספת. מתגושש ומשורר – כלום יתכן אבסורד משווע מזה?

פן בשנת 1933

ג. כיצד נוצר משורר

שירו השני של פן, שפורסם ב’כתובים', היה כתוב עברית. השכל הישר סרב להאמין: בחור שכולו שוצף רוסיוּת ושוהה רק כשנתיים בארץ, הגיע לכאן ללא מלה עברית ו… אבל העובדה חקוקה שחור על גבי לבן! הוא הצליח להפוך את חספוסו הלשוני לחן פיוטי וחבלי “המולדת החדשה” הוגשו באריזה לירית־אכזרית; “השמתי את נפשי […] שלחתיה להישרף ביקוד חמסין”. מזדקרת גם כניעה מאיימת; הוא מוכן ל“שמחה קטנה נדחת” ול“יגון גדול, שחור”. הביא למשמרת את “עסיס חייו ודם מחשבותיו” וראה את שירתו כ“פראית, אחרת ונבדלת”. נבדלת ממי וממה? לכאורה, גוייסו ליתר שיכנוע גם ה“סערה” וה“מרד” – סמלים־תותבות, שפירנסו אצלנו דורות ועדיין לא הוצאו מן השימוש. גם אלכסנדר בלוק היה כולו שותת סמלים, אבל בימיו היתה האוירה ברוסיה מחושמלת צפייה למאורעות מכריעים; די היה למשורר לעמוד על החוף ולערוג לספינה זוהרת המתקרבת ובאה והקוראים ידעו שהספינה אינה אלא המהפכה עצמה ומהפכה פירושה מיגור מישטר העריצות. וסמלים “דרדקיים” אלה היו טעונים ממשות פצצנית. ואלו אצלנו בשנים שלאחר מאורעות תרפ“ט, נתרפטו הסמלים הללו ושחיטת יהודים, שהיתה ידועה במישטר העריצות הרוסית כפוגרום, כונתה לפי צו “בירת המהפכה העולמית”, כ”מרד" והרוקדים “דבּקה” סביב גויות התינוקות והנשים שנרצחו זכו בתואר של מחוללי הסער. ובכן מה מסמלים כעת ה“סער והמרד” של פייטני ישראל? תעלומה מתעתעת זו לא פוענחה עד היום. אבל לשלונסקי־העורך לא היתה ברירה, אלא לדלג על מונחי התותבות ולגמוא מהעסיס החי שהגיש לו “מלצר הגורלות” הפיוטי ושוב נשמעה “מנגינה חדשה”, כשל טשרניחובסקי בשעתו, שגם הוא נחלץ מנוף נכר והעברית היתה לו “מולדת חדשה”.

פניו של שלונסקי נהרו ללא בושה ושטיינמן נאלץ על כרחו לומר אמן.

פן החל להתמיד בביקוריו במערכת עד שנהפך לאורחי הקבוע ולן בד' אמותי; אני על ערמת הקומפלטים הישנים של ‘כתובים’ (חמש שנים!) ואלו הוא איווה לו למשכב את שולחן המערכת. לעתים היה מופיע בשעות הקטנות ושלא להעירני נאלץ לבצע תרגילים לולייניים בקפצו לקומה השניה דרך החלון הפתוח. לילה אחד, כשתקפוהו נדודי שינה, פתח את מגירת שולחנו־מיטתו וגילה בה אוצר בלום – שכבות של כתבי־יד; שירים הכתובים בכתב נקי ומלוטש, מרהיב עין. פן הציץ בשורות השובות לב ועיקם פניו:

– חצץ סטרילי…

למחרת היום לא הבליג ושאל את שלונסקי לפשר “בית העלמין” לשירים.

שלונסקי גילה את הסוד: אחד אלמוני מספק להם כשנה קש מטוגן בצורת שירים. לא הדפיסו אף שורה, אבל אופטימיסטן ממאיר זה שולח ושולח. מי יודע אולי יופיע סוף־סוף – ויחזירו לו את כל כתביו…

יום אחד פותח שלונסקי את המגירה המתפקעת מעודף החרוזים, מגרד משם גליון ומתחיל לעבור עליו בקולמוסו. שנינו עם פן נעצנו בו מבטים תוהים. שלונסקי סחט מעצמו חיוך ערמומי־נבוך:

– מסתבר שבעל הבית, בו מתגורר שטיינמן, אינו אלא אביו של הפייטן ה“אלמוני”. הזקן רמז לו שבנו – משורר “מודראני” ולכן אין מדפיסים אותו. שטיינמן לא נרמז ולבסוף פקעה סבלנותו של האב והוא בקש מאת שכנו העיקש לפנות את הדירה… לאחר שפורסם ב’כתובים' שירו של האלמוני דנן, הופיעו יצירותיו גם ב’מאזנים' ובעתונים אחרים. הקוראים התרגלו לשמו, שהלך בינתים לפניו וכך הוא נדחק ל“פרדס” הפייט הישראלי ושוהה בו עד היום.

ד. לילות בלי גג

לילה אחד הופיע פן ושלושה אורחים עמו: אשתו הראשונה (שעדיין התגוררה ברחובות) ושני גברים – אב ובנו. אשתו – נמוכת קומה, סגלגלה, לסתותיה בולטות, עיניה גדולות־משתאות וחייכניות־נוגות. שמה הקודם – דוניאַגרה – העיד על “ספרדיות” שרשית (פן הגדיר את פניה כמונגוליות), מוצאה מקרים. אי־שם באמריקה שמורה למשפחתה ירושת מיליונים. שגרו לארצות הברית עורך־דין זריז וממולח, שיטפל בהלכות משפטיות, אבל הוא לא חזר ועקבותיו נעלמו יחד עם הירושה.

האב והבן נראו גלותיים להחריד, כביכול אך זה מילטו נפשם מעיירה סגרירית רפושה, שבה מורטות הנשים נוצות בערבים. האב עוד שמר על גינוני חזנות ואלו לבן היה מראה של “אכסטרן” כרוֹני (מאיאקובסקי עשוי היה לזכותם בדימוי כגון “פאות נפשם נתלשו”).

שלושת האורחים החדשים היו נרגשים מאוד. הם חזרו זה עתה מהסטוּדיה הקולנועית שניהל פן ועדיין מתפעמים מה“אטיודים”, המעוררים את כל האפשרויות הרדומות. רק פן עצמו התמיד בשלוותו, כולו חמוש עקיצות ארסיות כלפי “הסריסים המושבעים שאין להם יעוד בחיים, אלא לחבל בכל יוזמה פוריה…”

עכשיו גוייסו לכבוד האורחים גם הספסלים, הכסאות וקומפלט ה’כתובים' מהשנה השוטפת, שהיה עדיין נמוך. שני הדורות – האב והבן – גילו את אוזני, שפן הבטיח להם “קיום של כבוד” ממקצועם החדש. לחשתי להם: אם כוונתם ל“הובי” – כל הכבוד! ואשר לפרנסה – יחפשו מקורות אחרים. הם חזרו למושבה ומאז לא ראיתים עוד.

הסטוּדיה לא האריכה ימים. ובינתיים נאלצנו שנינו לאחוז במקל נדודים: שטיינמן, ברוב קנאותו ל’כתובים‘, פקד על קלייניוד להפקיעני מן השטח, לאחר שפירסמתי רשימה ב’מאזנים’. שנינו ריחמנו על מנהל־החשבונות־ההומניסטן בשעה שביצע את צו הגירוש. אותי אסף רוקח, שמרוב חיבה לסופרים העדיף להימנע מלקרוא ביצירותיהם. אשת נעוריו עזבה אותו והוא הקדיש לי פינה בביתו הנטוש. בד' אמותי החדשות קידמו את פני עתונאי־טירון מתקנדס, וחתולה בהריון רציני. ואלו פן התמיד בנדודיו והחלה פרשת “לילות בלי גג” במהדורתה הפרוזאית. וכנראה ש“לילות” אלה המריצו אותו להרבות בנשפי קריאה. כבר הכירו בו. החלו להתרקם אגדות סביבו. הנפוצה ביותר היתה עטורה פאטאליוּת: די לו לפן ללחוץ את ידה של אשה וזו כבר מוכנה ליפול אל התהום הנכספת. ברחוב היו כל המבטים (לא של הנשים בלבד) מופנים אליו ואפילו יריביו (המקנאים) נאלצו להודות ש…הבחורות היו מתכוננות לנשפיו בהתפעמות חגיגית, לובשות חולצות רוסיות רקומות ומצטיידות בפרחים. פן – סולן על במה מוארת ואולם אפלולי מלא קהל – חזיון זה נהפך לסמלי בחייו של הפייטן דנן. קריאתו שקטה וחדגונית, אבל היגויו מלוטש־משונן; כל מלה ברורה, שקופה ומסתננת לאוזן. הוא מסיים; רגע של דומיה ופתאום – ברד של מחיאות כפים.

ה. “אני מתנועע – ומה הוא החטא?”

בעונת ה“לילות בלי גג” החלו הנדודים על פתחי בתי הקפה ותרגילי הלגימות. בימים ההם חסרו שיכורים בתל־אביב אפילו “לרפואה”. המשוררת הגיורת אלישבע היתה טוענת: “כלום יש יין בארץ? שני דודנים לי במוסקבה – בחורים רוסים למופת – לו היו מתגלגלים לכאן היו מחסלים בלילה אחד את כל מלאי היין בארץ!” פן לקח על עצמו להפריך מציאות מבישה זו. הקיץ הקץ על הלגימות ה“חסידיות” של “חברה־טרסק”; החלה השתיה כדת – זמירות קולניות, שערוריות, קטטות. פן נתן את האות ומשוררים השומרים על כבודם הלכו בדרכיו; פייטן בגילופין הרובץ על רצפת בית־קפה נהפך לחזון סביר. פן – רם וממורמר – מתנשא בפינה קבועה וסביבו חבורה, שגרעינה יציב ואלו ה“פריפריה” נזילה ומגוונת. פן – ראש השותקים. פולט מלה, לוגם לגימה ככפאו שד, מסתכל על סביבו חיוור, מתוח ומעוצבן, כמחכה למישהו טמיר ונעלם. דומה, ככל שתגדל ותרחב החבורה, כן תשגשג ותחמיר בדידותו. ולא הוא, אלא זמירי – כמעין המתגבר; ראש הטרסקאים וקופה של תעלולים מפולפלים מאחורי גבו. כולו עשוי אילתורים: הוא מסוגל לגלגל בלשונו יממות בלי הפוגה. זהו “בנק של נושאים” (סופרים צחיחי דמיון סוחטים ממנו ספורים ומעשיות). כשהוא פותח את פיו מאזינים לו שומעיו פעורי־פה. כולו שופע שירה, אבל נסיונותיו להעלות הגיגיו על הנייר נכשלו. לא הצליחו גם המתנדבים לרשום את דבריו, כי אין למסור את הבעת פניו, ברק עיניו הסגלגלות היוצאות מחוריהן, מיפסל אפו המקומר המתיז גצי גיחוכים, תעתועי גופו הגמיש וקולו עתיר הגוונים. (במועדון החיילים בימי מלחמת העולם הראשונה נפוצה השמועה שהגיע אליהם ז’בוטינסקי להשמיע את דברו. באולם שררה אפלולית. הבמה לא היתה מוארה כראוי, את פניו של המרצה לא ראו אלא במטושטש, אבל השומעים הכירו את קולו ושתו בצמא את הרעיונות המבריקים וגינוני הנאום. הכל הודו: זו היתה אחת ההרצאות הז’בוטינסקאיות המזהירות ביותר. אחר כך נתברר שבסך הכל לא היה זה אלא זמירי.) קולו של זמירי רציני ומאופק תמיד, אבל בעיניו ריצדו גיחוכים ושומעיו היו גועים בצחוק, אפילו כשסיפוריו היו מבעיתים בטרגיותם (גם במסיבת האבל לזכרו בגבעת־השלושה, כשסיפרו החברים על עלילותיו ודבריו – געו המסובים בצחוק).

בן־זוגו הנצחי – אייזין, גם הוא ממיסדי ה“טרסק”, ה“alter ego” האידי של זמירי; משורר לירי עד כלות הנשמה. תמיד נהג לשסע את ידידו ברגע שזה הגיע לשיא סיפורו: “זמירי, ספר עוד משהו על ביאליק”, והמרצה היה מפסיק את חקירותיו על הקשר שבין היוגה והקבלה ותולה בבקשן זה את עיניו המגולגלות־הרוגזות: “מה פתאום ביאליק?” אבל הוא כבר ניתק מנושאו הקודם ונתעגן בפרשת ביאליק וכובעו של יעקב רבינוביץ, סיפור תוסס זה שטרם חדר לתודעת המוני העם. בימים ההם היו ותיקי הסופרים מתכנסים ביציע שב“אהל־שם”, קוראים יצירות ומתוכחים. ערב אחד השמיע משורר משיריו וביאליק היה מאהיל מזמן לזמן את כף ידו לאזנו וקורא: “אה? מה? מה?” והמשורר היה חוזר שוב על הקטע. ופתאום קם סופר מהמשמרת השניה, שעיר וממושקף, מעווה פרצופו האסטניסי, מושך כתפו ופולט בסלידה: “גועל־נפש! מפריעים להקשיב!” שר השירה העברית הסיט משקפיו אל מצחו, קמטיו נתמלאו רצינות דרוכה והוא פתח בקולו הניחר, העשן: “אנו כאן – צךְ! אנשי מקצוע! אותנו לא ירמו! אנו יודעים שירה מהי!” (מקלו של ביאליק החל נוקש ברצפה). “עכשיו הגיח דור של רמאים, וזייפנים. יש להיזהר ולהתריע! ואני רציתי לקלוט את השורות, לספוג את המלים. ואתה אומר – גועל נפש! ואני – לא רק משורר אני, אלא גם קורא! וכש– קו־רא כ–מו–ני או–מר – יש לש–מוע!” (המקל דהר וזעם.) נשתררה דומיה. הכל חשו בעליל שביאליק באמת יודע שירה מהי. ניסו להמשיך, אבל האוירה כבר נתעכרה, החלה נשירה מבוהלת מן היציע. על השולחן נערמה גביהה של כובעים. ביאליק נגש, נובר בערמה, מוצא את כובעו וחובש על קרחתו. בצעדים רהוטים אץ אליו יעקב רבינוביץ וצועק: “זה הכובע שלי!” ביאליק מסיר את כובעו, בוחן אותו: “לא, זה הכובע שלי!” ושוב חובש על ראשו. יעקב רבינוביץ תולש את הכובע מעל ראשו של ביאליק ומאנפף: “לא, זה הכובע שלי!” הדם היכה בפניו המלאים של ביאליק. הוא חטף את הכובע מידי יעקב רבינוביץ, מעך אותו בחריקת שיניים וזרק למטה אל האולם האפל והריק. פניו של יעקב רבינוביץ נתעוותו, עיניו יצאו מחוריהן, קצף עלה על שפתיו הרוטטות: “אתה… אתה משורר גדול?… אתה… אתה… חזיר גדול!” המסובים לא האמינו למשמע אזניהם והפיות נפערו. אחד מעמודי־התווך הספרותיים, שכיב־מרע ידוע, חש בראשו וממלמל: “השד יודע מה… לא נשתוק… נערוך משפט חברים!” דניאל פרסקי האמריקני שפשף את ידיו הצוהלות: “יהיה משפט חברים, משפט חברים!” תמיד היה מחבב שערוריות; יותר מדי שיעמום שורר בספרות העברית… הקהל החל להתפזר. בינתים שלה השמש את הכובע מתוך עלטת האולם ומסרו בדחילו ליעקב רבינוביץ. אשר ברש, בן־זוגו המתמיד של רבינוביץ, סקר את המגבעת לצדדיה ואמר לידידו הכרוני: “ביאליק צדק! לכובע שלך סרט שחור ואילו כאן סרט חום…” ואילו רבינוביץ הומה ומפעפע: “חום, שחור – הכובע שלי!” דניאל פרסקי עם חבורת הלצים שלו ירדו לרחוב אלנבי והנה ביאליק צועד לקראתם ופונה אליהם בנגינתו המלעלית: “איפה הזקן? צריך לפייס אותו…”

פן (מימין) וזמירי על חוף ימה של תל־אביב

– מה יש לדבר? ביאליק תמיד ביאליק! – פסק פולני, אישיות מרובעת־אוניברסאלית, שכבר הספיק להיות שומר, חזן, מורה לאנגלית, מיסיונר, אלוף שחמט, סופר, זמר באופירה, בעל־מסעדה, מרצה, ותמיד אין הפרוטה מצוייה בכיסו. היה מתוודה: “כשמציעים לי עבודה תוקפת אותי עצבות כזו…” מקצועו השרשי – חקר תעלומות התנ“ך. כל יום הוא מגלה “אמריקה” תנכית חדשה ובדברו על נוח או דוד המלך הריהו מגבב פרטים אינטימיים כאילו, אך זה יצא מחדר המיטות שלהם או שיחק עמהם בשחמט. תגליתו האחרונה – הפירוש לפסוק “לא תבשל גדי בחלב אמו”. פולני זה משופע בילדים והנה נוסף למשפחתו עוד בן־זכר. האב המאושר הלך לשוטט בהרי ירושלים אצל הרועים לקנות גדי למסיבת ברית המילה. מצא גדי הראוי לשמו ושקל אותו בזרועותיו, כמחשב התספק בריה זו את תאבונם של אורחיו הבקיאים בהלכות הלעטה עצמית. חש הנער הבדווי בספיקותיו ואמר לו: “אל תהסס, חואג’ה, הגדי כבר נגמל מחלב אמו ומותר לשחיטה”. פתאום פלחה הברקה את מוחו של חוקר התנ”ך; תלי תלים של פירושים וסברות נאמרו ונכתבו על פסוק מפורסם זה וכולם מגומגמים. עד שבא הנער הבדווי וגילה את האמת. גם היום אין נוהגים הערבים לשחוט גדי, כשעודנו יונק מחלב אמו. תמיד מחבב פולני לחפש את תעלומות התנ"ך בהווי הבדווים ומוצא שם מה שגדולי החוקרים לא העלו ולא יעלו לעולם. פניו זורחים וקרביו עולזים. איש אינו מעז להטיל ספק בתגליותיו, כי הכל מאמינים שהוא בא משם ורואה בחזונו מה שלא ראתה שפחה על הים.

– ספר עוד משהו על ביאליק! – מתחנן אייזין. הוא מסוגל לשמוע מאה פעמים כל מעשיה היוצאת מפי ידידו ועכשיו התכוון לפגישתו האחרונה של זמירי עם המשורר באישון לילה, כשביאליק בקש ממנו גפרור. (על ביאליק המבקש בלילות גפרור מעוברים ושבים פרסם א. חלפי שיר.) זמירי אינו מעשן וגפרור לא היה לו, אבל נתפתחה ביניהם שיחה ארוכה. הבחור דנן פתח בניתוח שיריו האחרונים של ביאליק (“אמי”, “אלמנות”) והסביר למשורר מה הכוונה הצפונה בשירים אלה. הוא מלווה את ביאליק עד ביתו ואחר כך ביאליק מלווה אותו וכך היו מלווים זה את זה עד שלוש לאחר חצות. וכשעמדו סוף־סוף להיפרד, התוודה ביאליק ואמר: “אנו אנשים מבוגרים ואני מוכרח לומר לך, שמביני שירה כמוך – נער יספרם!”

אבל הפעם עלו מאמצים של אייזין בתוהו, כי כבר פיתה מישהו את זמירי לספר על עץ הזית, הנושא המחובב ביותר עליו ועל שומעיו. עיניו מתלקחות וידיו הזעירות המצועצעות מפסלות באויר את דמות דיוקנו של העץ, שלו הוקדשו ערבים שלמים והמסובים לא שבעו לשמוע. עם עץ הזית היו לו יחסים אינטימיים (כפולני וגבורי התנ"ך) וידע לדובב אותו. “זה עץ חכם” – טען זמירי – “לכאורה, לא תואר ולא הדר לו – ומה עמקו צפונותיו! פירותיו משמשים לא רק מאכל נאצל; הוא נותן גם שמן למאור ובשמן היו מושחים מלכים!” ועל דברי פתיחה מתומצתים אלה היה מקים זמירי בניין עצום וססגוני. שירו של אלתרמן “עץ הזית” נכתב בהשראת השיחות הללו, אבל הוא ניצל רק זיק אחד מאשד הברקותיו של ידידנו זה.

זמירי – מוסיקלי מאוד. עשרות שירי־עם משלו מושרים בארץ ורק מעטים יודעים מי חיברם והלחינם. הוא גם בן־בית בהלכות הבמה, מנתח ארסי ומעמיק. לא פעם “ביים” מחזות־רחוב. עושה עצמו סוחר־זכוכית. מפעיל סוחרים, מתווכים, חברות־נהגים מתחרות, סבלים, סתם פהקנים עוברים ושבים, תעמולנים מפלגתיים, מובטלים המחפשים עבודה. מסית ומדיח, משתף המונים, הרחוב כמרקחה ורק הוא היחידי יודע מי אשם במהומה זו. לעתים הוא משלב מחזה בתוך מחזה: נתקל באחד מחברי ה“טרסק”, מספר לו על חבר שמזמן נעלמו עקבותיו ופתאום נודע שהוא שבק חיים. לא הספיק הטרסקאי להגיע לקצה הרחוב והנה הולך המת לקראתו, מסביר לו פנים ושואל לשלומו. הראשון מחויר וזועם, דוחה אותו באגרופיו: “לך למנוחתך, לך!” ונוטש את המערכה בפיק ברכיים. זמירי לעולם אינו סוכר פיו; מוסיקה, פילוסופיה, פולקלור, פוליטיקה, ספרות, משמשים בערבוביה. באין שומעים הריהו מתרגם מאנגלית להנאתו.

הוא מתנה אהבים לא עם עץ הזית בלבד; נוף הארץ – כספר הפתוח לפניו. הוא מכיר כל שעל אדמה, כל שביל נידח. יום אחד הוא צץ לנגד עינינו נוהם ופרוע: בבוקר יצא לעבודת הצבעות שלו בכפר נטוש. כמובן, סטה מן הדרך. משום־מה משך אותו לבו לכיוון הפוך. ומשהגיע למקום המשיכה פער פיו וזעקה נתמלטה מגרונו: כאן נוצרה הנבואה! “הנוף ממלל אליך בכל לשון, ממלא את כולך, אתה מתפוצץ ממלאי של גוונים ורוח גדולה – ואינך יכול שלא להתנבא… אל תצחקו! לו הייתם שם…”

יום אחד נכנסנו עם פן לחדרו של זמירי (נדברנו ללכת לקולנוע). זמירי התגורר בקומה הרביעית בחדר קט שעל הגג. הוא עצמו היה נוסע לקבוץ ללון וחדרו נהפך למקלט־לילה לכל בן־בלי־גג. נותרה לנו כמחצית השעה עד הקולנוע. וזמירי מציע לסור לבית־ברנר להקשיב לחידושיו התנ“כים של פולני. אנו מגיעים לחוג ושם תאניה ואניה. האולם מלא מפה לפה ופולני איננו. המרכּז – חייט צעיר שהחליט ליהפך לעסקן הסתדרותי – פניו אבלים והוא מתרוצץ מפינה לפינה אובד עצות. נגש אלינו: “אתם רואים: חוג נהדר שכזה – ופולני איננו!” “כנראה שקיבל אַוַנס?” – זורק פן השערה. “קיבל”, נאנח המרכז. “מה לעשות, החוג יתפורר!” פן מראה על זמירי. “תפנה אליו. הוא כמו פולני”. “על מה ירצה?” “תבקש שידבר על משה במדבר”. הוא נטפל לזמירי וזה מתבעט: “מה פתאום?” דחפנו אותו אל הבמה. הוא עלה, גילגל עיניו, רחרח ופתח פיו: “כן! כיצד נוצר המונותאיזם, דת המדבר?” דומיה התרפדה על פני האולם, קולו של זמירי חצב להבות. “לא משה רצה בכך, חלילה! פשוט לא היה חומר במדבר לדת אחרת. תרצו או לא תרצו. ואנו? עד היום מהלכים אנו במדבר בקרב האומות. המאוחדות והנפרדות. עם לבדד, ככתוב. תרצו או שלא תרצו; אין ברירה!” וגילגל וגילגל חזיון אדיר, דרמטי ומסעיר. הקשיבו לו בעינים מתלקלקות. הוא הציץ בשעון, סיים ב”פואנטה" לטפנית והלכנו שלשתנו לקולנוע.

באחד המכתבים הגדיר זמירי את עצמו: “להקת צפרים מרננת בקרבי”. ואמנם, זה לא היה אדם אחד, אלא להקה שלמה.

לגרעין הפֶני היציב השתייך גם בלשן־חובב, גבר בא בימים, שלא שלט בשום שפה, אפילו לא באידיש ואף־על־פי־כן נהיר היה לו מוצאה של כל מלה, בכל לשון. כל חייו חיפש את אם השפות וטען שהבלשנות אינה מדע, אלא חוש ששי. חבר מסור לפן היה גם גנב לשעבר (בן עירו של אחד העם) חלוץ הגנבים בארץ (אז התפלל ז’בוטינסקי: מי יתן לנו גנבים ונהיה עם נורמלי!), אבל זה חזר למוטב, נשא אשה ונהפך לחלבן נאמן. לא חסר בחבורה גם מצנט, קבלן בעל תנופה מגרדת־שחקים, שעור פניו הדהוי היה רווי כוהל, קמטי לחייו צנוחים ורגליו כושלות. לא נעלם ממנו שימיו ספורים והוא למד למצות את היום עד תומו. “הוא יודע לחיות!” התלחשו ידידיו בקנאה. זה היה משקה גם את כל ה“פריפריה”, המתפשטת ומתכווצת כאַמיבּה. וב“פריפריה” ננעץ גם גורם יציב אחד; אברך ששימש תחילה “קיביצר” אחיתופלי־אלמוני, אבל לאחר שקבל סטירת לחי מפן (תמורת “עצה”) יצאו לו מוניטין בעיר; דומה שהסטירה עודנה לוהטת על לחיו וזו העלתה אותו בעיני עצמו ונהג ללטף את הלחי, שהפקיעה אותו מאלמוניותו.

ובפינה שממול התבודד לו ה“נסטר” השני – משורר אידישסטי, שהיה מטיל יום־יום ביצת שיר, אגב צווחות איומות; טען שהעתונות העברית מחרימה אותו בעטיה של האידיש שלו ואינה מפרסמת גם את שיריו העבריים. גם הוא דבק בפן והלך אחריו כצל. יום אחד מופיע אצלי משורר זה. פניו רמוסים וחבוטים. בלי אומר הוא מראה לי על ה“פנס” שמתחת לעינו ומפטיר מבעד לזוית פיו: “זה עשה לי ידידך, פן!” ה“פנס” היה חדמשמעי ולא נותר לי אלא לציין: “אם הוא עשה זאת לך, משמע שהוא ידידך; לי לא עשה דברים כגון אלה”. לפי סיפורו, הוא ישב במסעדת אלטשולר – מרכז הקורקבנים והאווזים הצלויים – ופתאום נכנס פן מתנודד ומשהק ותוקע בו את אגרופיו, על מה ולמה? סתם ככה, להפגין את עוז גבורתו. כבן ארבעים הוא היום ועד עכשיו לא הרהיב איש לבו לנהוג בו כך. “יכולתי, כמובן, לרוצץ את גולגלתו. מה, קשה לזרוק אבן? אבל אינני רוצה ללכלך ידי. יהיה משפט ותדע כל הארץ מיהו המשורר הגדול הזה! יראה העם וישפוט! בעצם, אני יודע מנין נובע זעמו. פעם אמר לי: ‘אתה משורר בלי ביצים’. ולא היתה לי ברירה אלא לענות: ‘ואתה – ביצים בלי משורר!’ מה, אשתוק לו?”

גירסתו של פן: הוא נגש אל האידישיסטן הלז ושואל: “אתה מודה שאתה מנוול?” ואילו זה מלפלף בעיניו ומתנהם: אינו מאשר ואינו מכחיש. פן חוזר ושואל: “אתה מודה?” ושוב גמגומים ולפלוף עיניים. אז סטר לו פן ומשקפיו עשו “סַלטוֹ מוֹרטלה” וצנחו לריצפה. הנסטר קם, הרים את משקפיו ואמר להתנדף, אבל פן פקד עליו: שב! הוא ציית. המשורר העברי נגש אל הכיור, רחץ את כפיו ואמר: עכשיו לך! האידישאי נסתלק ללא אומר.

בבית המשפט הסביר פן: “הגנתי על כבודה של אשה, שאינני יכול לפרש בשמה!”

נמצאו כ“מנין” גברות כבודות שיחסו לעצמן את הגנת פן על כבודן.

יצאו לו מוניטין לפן של רודף־נשים. ואילו לאמיתו של דבר, הוא היה רדוף־נשים. כשהחל לעסוק בציור, נפל לידיה של פסיכולוגית בעלת־שם דיוקן של אשה, פרי מכחולו של פן. היא ספקה כפיה: “מיהו הצייר? שונא־נשים איום שכזה?!”

ו. מיהו, בעצם, פן?

ה“להקה” עברה לבית־הקפה החדש “כינרת” (שם כתב פן את פזמונו “כינרת, כינרת”). בעלת בית־הקפה, אשה באה בימים, אבל עדיין שרה במקהלה והסידור הפנימי והצבעים בבית־הקפה היו מזומרים והאוירה ערבה לנפש. ערב אחד נכנס פן בליווית הצוות שלו ולקראתם קם מפינתו האפלה צעיר – קרתני, נמוך, בלתי מהוקצע – ושואל במפגיע: “מי כאן אלכסנדר פן?” פן מראה עלי ואני מציג את פן לפני האורח: “אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ!” הצעיר רחרחן, מנומש, מגלגל עינים גבנוניות, נדבק אלי ומקיפני בשאלות כחוקר־טירון, המתמחה בענינים פליליים. תשובותי מביכות אותו: פן זה שהוא משוחח עמו אינו דומה כלל לאותו פטיש־חזק עוקר־הרים, ששמע עליו כה הרבה. גם הלגימה קלושה והלשון אינה מפולפלת. בלב משועמם נטש אותי ועבר למחנה של אלכסנדר השני – זיסקינד, שהפעם לגם מעט וגילגל בין לגימה ללגימה מעשה ברופא.

– כולכם מכירים אותה. היא מזדמנת לכאן. בחורה פיקנטית ועדינה, עובדת בבית פרטי, אצל סוחר סיטוני, ז’לוב בינלאומי החוזר הביתה בלילה והגברת – מוסיקלית־חולנית־קרקרנית. יום־יום מבקר אצלה רופא. הגברת מסבירה לעובדת: בעלה אינו יודע ואינו צריך לדעת על מחלתה ועל בקורי הרופא. ובקשתה – כשהרופא בודק אותה בחדרה – אל תיכנס לשם. (אחת המעריצות האילמות מה“פריפריה” פלטה אנחה קלה והשפילה את עיניה.) אבל בשרירות הגורל נכנסה העובדת לחדר ברגע הפוטוגני ביותר. ואחר כך לא יכלו שתי הנשים להביט אשה בפני רעותה. העובדת לא יכלה לסלוח לעצמה, כי פרצה את התחומים ומר היה לה עד כלות הנשמה ולבסוף החליטה לצאת לחופש – ובינתיים תתפוגג המרירות. אבל גם כשחזרה מחופשתה לא יכלו שתי הנשים לשקם את ה“קומוניקאציה” הסבירה ולא היתה ברירה לעובדת, אלא לעזוב את הבית, אף כי מצבה היה חמור (תמכה באחיה הסטודנט). יום אחד היא הולכת עם אחיה ברחוב ופתאום נפלטה צעקת אפתעה מפיה: “הנה, הנה הוא הרופא!” הצביעה על גבר גבוה, ששיבה זרקה ברעמתו והילוכו עולז־מרקד. “נשתגעת?” נענה האח, “הרי זה טשרניחובסקי?” “לא יתכן!”, נבהלה הבחורה, “אולי הוא רק דומה לו?” “את מספרת לי? הרי הוא היה רופא בית הספר שלי!”

המסובים שקפצו על “המציאה” החליטו פה אחד: “זה טשרניחובסקי! גבר ממש ולא חניוֹק, כשאר משוררינו!”

פן (משמאל) בנשף פורים (1933)

– היודעים אתם מנין באה המלה “חניוֹק”? – הטריז את שאלתו הבלשן־החובב וכולו מתלקק מסיכויי האפתעה שהכין למסובים – מהפועל הרוסי “חניקט”, שפירושו הראשון – יבבן, ביש־גד המתלונן תמיד. באידיש נוסף לו גוון מיוחד, כמובן.

אבל פולני, שנהג להתנגד לכל דעה שלא יצאה מפיו, התריס:

– למה לנו רוסית, כשיש שורש עברי – חנוק. אדם הנראה כחנוּק נהפך באידיש ל“חניוק”. קב ונקי!

המעריצה האילמת, שכבשה את עיניה בקרקע בעת הסיפור, נעצה עכשיו את רואותיה התהוּיוֹת בפן. הוא סרס את העובדות ללא בושה. הוסיף פרטים בדויים. הרופא אף פעם לא נכנס אליה למיטבח ולא הזמין קורקבנים “כאשר אהב”. לא קרץ לה (כדברי פן). לא התאימו גם תאורי דמותו של בעל־הבית שפֶן לא ראה אותו מימיו והוא אינו ז’לוב, אלא נעים־הליכות המושך בעול השנוא עליו. אבל גם בעיניה נראה סיפורו הדמיוני של פן כאמיתי יותר. ועכשיו נחרב עולמה: אין היא יודעת להבדיל בין אמת לשקר. ואפילו נדמה לה שהשקר הוא האמת האמיתית. כלום אפשר שלא לצאת מן הדעת?

ואילו הצעיר החדש משנוכח בינתיים ש“אלכסנדר זיסקינד” אינו זיסקינד כלל, אלא פן האמיתי, דבק בו והחל לענותו בשאלותיו. ופן שהשיכר לא ערפל את מוחו מעולם, עשה עצמו “מגולף” לחלוטין ופלט דברי הבל־להכעיס. הצעיר חפוי־ראש ו“מתוסכל” חזר אלי, אל פן־המזוייף, וחשף את כל צפונותיו: הוא הגיע לכאן בשליחות “עדינה”, כמו שאומרים. גברת אחת כבודה, יפה ומשכילה, ממושבה מסויימת בשרון, שבעה כנראה מתפקידה של אשה נאמנה ואם מסורה והחליטה לטעום טעם “סערת נפש”, לפחות פעם בחייה. הסיפורים על פן הם שהוציאוה משלוות נפשה והיא מלאה את ידיו של בחור זה, שיסע לעיר העברית הראשונה, יתהה על קנקנו של הגבר המהולל ו“ימשש את הדופק”. והנה עומד הוא עכשיו ככלי מלא מבוכה: מה יאמר לה? והוא פונה אלי בבקשה, שאסביר לו בלשון מאירת עיניים: מיהו, בעצם, פן?

בשנות מלחמת העולם השניה היה פן מתהלך בחברת חיילים אנגלים והפתיע את כולנו באנגלית הרהוטה שלו. יום אחד הוא הופיע ב“קנקן” עם חבורתו הלועזית והציג לפני האורחים את מסתרי בית הקפה שבו מתרכז הסגל האמנותי של תל אביב. ישבתי בדד בפינה ופן מצביע פתאום עלי: “זהו צ’ארלי צ’אפלין הישראלי!” ישבתי בלי נוע והחיילים פרצו בצחוק. הרמתי יד – הצחוק גבר. קמתי ויצאתי – כולם געו בצחוק אדיר וראש הצוחקים היה פן, כמובן.⁴

ז. פן או שו־פן?

שאלתי את פן: מי היה אביו?

– דוקטור לפילוסופיה! – ענה בפסקנות.

– הידע עברית?

– כן… – השיב בהיסוס־מה ואחר כך הוסיף בהחלטיות גמורה: כן, ידע.

נזדמן לי קיבוצאי אחד, מגולי ציון, שהכיר את פן במוסקבה. שאלתיו: מי היה אביו?

– מורה לעברית. – והוסיף: “איש קדוש היה”. ולא פרש.

– ומה בעניין ייסנין? האומנם הכיר פן את ייסנין?

– הכיר. שנינו הכרנוהו. יום אחד מטיילים אנו עם פן ברחוב טברסקייה שבמוסקבה ופתאום ניתך גשם עז. נכנסנו לחדר־מדרגות. מחכים. נגש בחור בלונדי, נמוך, חכליל־לחי־ועין ופונה אלי: “הב לי רובל להתפכח”. נתתי לו. אחר כך אמרו לנו שזה היה ייסנין. כך הכרנוהו.

יום אחד מספר לי פן:

– אמש דהרתי על סוס לאורך כל אלבני. דהירה אָלָה־קפק, כמו בערבות סיביר.

למחרת “מדווחים” לי: אמש ראו את פן בקולנוע.

– שם הקרינו מרוץ־סוסים?

– כן.

(הדהירה על סוס שמשה אצלו מעין קומפלקס, אולי הד ילדות רחוקה: יום אחד פוגש אלתרמן בחלפי: “נו, כּייפתם אמש עם פן?” “כלומר?” “פן סיפר שדהרתם שניכם על סוסים”. חלפי מושך כתפיו: “לא ראיתי אפילו זנבו של סוס”.)

פן האמין באגדות שיצר על עצמו ועל זולתו. הוא האמין בלב שלם, שדהר על סוס ומסוגל היה לחזור עשרות פעמים על אותה מעשיה, בלי לגרוע ובלי להוסיף אף פרט מהפרטים, שנשמעו בפיו כמציאותיים ביותר. גם עדי־ראייה, שהקשיבו לסיפוריו, האמינו (כאותה בחורה ש“הדליפה” את המעשיה ברופא) יותר לגירסת פן מאשר למעשים, שראו במו עיניהם. (על אמנות הסיפור שלו מרמז פן ברומאן “סנקה־ז’יד”. הפרקים הראשונים של רומן זה נכתבו בחדרי. הרוקח, שאסף אותי לביתו אחרי “גלות כתובים”, מכר את ביתו ונאלצתי שוב “לפנות את השטח”. פן התאכסן זמן־מה בד' אמותי הפרטיות. על הלעיסה היינו מבליגים בצוותא, אבל כשחסרו לפן סיגריות, היתה רוח הקדוש מסתלקת ממנו ופרקי הרומן נכתבו בשעות טעונות עשן. אז כתב פן גם את הביקורת התיאטרונית הראשונה שלו על הצגה ב“הבימה”. הוא ידע לנגוע בנקודת התורפה וגילה בקיאות העולה על רמת הביקורת התיאטרונית ששררה אצלנו בימים ההם. ביקורת זו קרבה אותו לעולם התיאטרון. “הבימה” החלה לטפח “רז’יסורה פנימית”; הציגו את “בכור שטן” לברנרד שו בבימויו של צ. פרידלנד. ניסו למלא את החסר במחזה המקורי והזמינו אצל פן מעין פתיחה. ליצני “הבימה” שאלו: את מי אנו משחקים – את שו או את שו־פן?)

המוניטין שיצאו לו כלבעל אגדה גרמו לכך, שנפוצו שמועות המכחישות את אמיתות שמו; אנשים המעוררים אמון נשבעו ששמו לא פן ולא אלכסנדר, אלא פשוט – אברהם שטרן. (ואכן, בנק שסרב לאשר הלוואה לאלכסנדר פן, נתן אותה לאברהם שטרן.)

ח. ייסנין? מיאקובסקי? יבסק?

הליריוּת השורשית, הזכה של פן, הגילויים הביוגרפיים שלו (הלהיטות אחרי הטיפה המרה, ה“יחפנות”, האפיזודה ה“דונקנית”) – היו יסניניים למהדרין, אבל הנקע הנפשי שלו היה מאיאקובסקאי להפליא. רק בחסד פליטת פיו השרירותי של סטלין הוכתר מאיאקובסקי כ“משורר המהפכה”, ואלו לנין סלדה נפשו מתרגיליו הצרחניים־הקרקסיים של פייטן זה המהלך על גבי כלונסאות וראש הממשלה הראשון של המדינה הסובייטית רגז מאוד, שבימי המחסור החמור בנייר הוציאו את כתבי מאיאקובסקי ב־5000 (!) עותקים. מי נזקק לספר זה? מקומו בארכיונים כקוריוז בלבד! ובכן, לא ה“קוסמופוליטים” (קרי – היהודים) השמיצו את מאיאקובסקי וגרמו להתאבדותו כפי שטוען פן־הקומוניסט בהערותיו לספר תרגומיו, אלא לנין היה הראשון שפתח במסע האנטימאיאקובסקאי. וחזקה על לנין, שידע שירה מהי ואהב שירה אמיתית. הוא גם לא האמין בקומוניזם המוצהר של הפייטן (“זהו קומוניזם של בנדיטים”).

כיצד נקלע מאיאקובסקי למהפכת אוקטובר? פעולתו הפיוטית החלה עוד בימי המשטר הישן. גם אז כבר צצו ניצני ה“היפיזם”, הבעיטה בשיגרה, בהרגלים המקודשים. מאיאקובסקי ראה עצמו כפוטוריסט (השתתף בקובץ “סטירת־לחי לטעמו של הציבור”). לבש בפרהסיה אפודה צהובה־להכעיס וגם חרוזיו היו להכעיסיים־מתגרים. עיקר תשוקתו להיות יוצא־דופן בכל מחיר. שחצנותו המחורזת נראתה כשובבנות פיקנטית, כמס לחדשנות שאין דור המצליח לדלג עליה. על כל פנים, פוטוריזם זה היה נקי מכל אידיאולוגיה, אף כי בימי נעוריו השתייך מאיאקובסקי לתנועת הסוציאליסטים. המהפכה הצילה אותו מניוון; עכשיו ניתנה לו ההזדמנות למלא את החלל הפוטוריסטי הקונדסי יעוד מהפכני מפורש: הפרולטריון, המעצב את הקומוניזם, זקוק ללשון מהפכנית חדשה ולפייט חדש. מאיאקובסקי שנא את פושקין בכל להט דמו. הוא לא היסס להציג את עצמו כנביא הלשון והפייט של החברה השותפנית ושימש “רמקוליקולות” למשטר הסובייטי. למעשה, הוא המשיך להתגרות ולהתעלל בשיגרה החברותית והמוסרית, שעכשיו היתה מגודפת בפיו כסחישי העולם הישן. (אחת מתכניותיו הוגשה בשם “מאיאקובסקי מתעלל”.) תמיד אהב להשניא את עצמו בהופעותיו הפומביות המלוּות שערוריות וחרפות. והקומוניזם שלו נראה בעיני רבים כמתרפס־מתגרה. (באחת מהופעותיו הפומביות בלנינגרד נשלח לו פתק בזה הלשון: “הגד נא, נבזה / כמה שלשלו לך תמורת זה?” מאיאקובסקי, שהצטיין בארסיות לשונו, היה מכריע את יריבו במלה שנונה אחת ואלו הפעם הוציאוֹ פתק זה מכליו, שנינותו בגדה בו; הוא זעם וגעש, דרש מהכותב לזהות עצמו מיד ומשלא נענה, המטיר עליו קללות־רחוב איומות, לא־מאיאקובסקיות.) אבל לא רק סופו הטראגי, אלא גם הפואימה “על זאת” מגלה, שכל הפרשה הפוטורו־קומוניסטית שלו, לא היתה אלא מסכה שהעלימה את מהותו האמיתית. בפואימה זו מגלה מאיאקובסקי בגינוניו המקוריים את צמאונו הפאטאלי לאהבה פשוטה, תמה, ואולי גם סנטימנטלית, שכה השכיל להשמיץ אותה כל ימיו. בפואימה זו, שתוכה רצוף אהבה, המלה אהבה אינה נזכרת כלל, אלא מסומנת בנקודות ומתחרזת עם השורה שלפניה.

כתושב לנינגרד הייתי נתקל לפרקים במאיאקובסקי המהלך בפרוספקט־נבסקי בחברת היפהפיה, בת ה“משולש” הגורלי; כל המבטים היו מופנים אל הדמות המוכרה לכל אזרחי רוסיה ואלו הוא הבליט את הלסת שלו בגסות מפורצפת שלבשה ארשת חוליגנית־מתגרה. זה היה מאיאקובסקי המתחלגן מתוך בושה – אלה היו פני שירתו.

על זוך לבו ונקיון נמוסיו מעידה גם תושבת תל־אביב, שנתקלה במשורר בימי עלומיה המוסקבאיים. זה היה בעידן “חיסול הבושה” והיא – נערה בת שש עשרה – נסחפה עם הזרם ונתגלגלה לנשפית ה“נודיסטים”, לשם נקלע גם מאיאקובסקי. הוא עקב בסקרנות חרוקה אחרי ההכנות לאורגית העירום האידיאולוגי, הערטול הקבוצי, שגינוניו היו בלתי מהוקצעים והססניים. אבל משהרגיש בנציגה היחידה של הגיל הרך, נתמלא בושה. נגש אליה והציע לה לנטוש את ה“חור המזוהם”: לשנינו אין מקום כאן!

ומי יודע, אולי דווקא האחריות המוסרית היא שאילצה אותו לשים קץ לחייו בצורה, שגונתה באכזריות פאתטית בשירו על מות יסנין.

גם אותה מסכה־להכעיס שהתהדר בה פן העידה על קורטוב הבושה שחלחל בלבו התם, הנכלם, הרגשני, על אף חספוסו השחצני. הפחד מפני השיגרה דחף אותו לעימות מגונדר עם “זו המכונה מולדת חדשה”. כדי להעלים את מהותו האמיתית – התאהבות במולדת – גייס פן את “גורי המלים שהפכו לאריות” ופתח במערכת השמצות (“ירושלים הקדשה”). גרויי ה“נונקונפורמיזם” שלטו בכיפת השירה הצעירה, בקרב חניכי ברית המועצות במיוחד. אידיאולוגיה ממשית לא היתה כאן, אבל ה“מרד” שימש אחד הסממנים הפיוטיים, ששום משורר המכבד את כשרון עצמו לא העז לוותר עליו. וכל פייטן ראה חובה לעצמו להיות “נרדף”; שנוא על ידי ה“ממסד” (אף כי מונח זה עוד לא היה קיים) ונערץ בקרב ההמונים (והרי אז כל יודע־עברית היה גם מורעל־ספרות). גם העצבון נחשב כגורם פיוטי יציב. והיחס למולדת היה מלווה “רגשים מעורבים”; משיכה ודחיה. ולא פעם היה העצבון המחונחן נהפך ליאוש נוקב ותוקפני.

כיצד קפץ פן לקומוניזם?

שיריו של פן רוויי־אוטוביוגרפיה. הנושא “מולדת חדשה” רדף אחריו כל ימי חייו. ה“מולדת החדשה” הראשונה – כנופית הנערים העזובים ביער הסיבירי. הוא – ה“ז’יד” היחידי – היה נערץ ושנוא. היחוד היוצא דופן גרם לו סבל והנאה כאחד. ה“סולניות” הגורלית שלו כבר נבטה בנוף הפראי ההוא. מפי הסב־הצייד (שוודי?) נודע לו, שיש לו אבא־ז’יד במוסקבה, וכשהצליח למצוא את אביו הפכה לו מוסקבה – הבוהמית – למולדת חדשה שניה. גם כאן היה זר ומסוייג (“מכתב לאשה”). ארץ ישראל היתה המולדת החדשה השלישית שלו ובה הגדיר את עצמו כ“ישן ואורח”. דחף ה“סולניות” הציק לו ולבסוף החל ל“סַלנן” בחוגי “פועלי־ציון”, אף כי בדרך כלל, היה הסוציאליזם שנוא עליו.

אחד מפעילי מרכז “החלוץ” במוסקבה (מ. בורגמאן), שנכלא עמו בתא אחד במרתף הג. פ. או. מעיד, שפן גינה אותו על השתייכותו לתנועת הציונות הסוציאליסטית. מזיגה זו אינה טבעית: או ציונות, או סוציאליזם! תמך בו האסיר השלישי בתא – סוציאל־דימוקראט רוסי (ממוצא יהודי). גם הוא טען: אין למזג. ב“מעברה” ה“פועלי־ציונית” לא הירבה פן להתמהמה. מתוך נאמנות לעקרון הקיצוניות – או, או – הוא זימן לעצמו “מקלט בטוח” בפ. ק. פ. עצמתו של הקומוניזם הסובייטי מושתתת על שנאת הזולת, על הנרקיסיזם המזויין שלו. ברית המועצות – כליל השלמות, אין בעולם ארץ טובה וחופשית הדומה לה; בכך מרגילים להאמין את האזרח הסובייטי מגיל הגן עד האקדמיה למדעים. ואלו הקומוניסטים היהודים – עולמם הפוך. ראשית חכמה – השנאה לעצמם; העם היהודי – יציר אנטיהיסטורי ויעודם של ה“יבסקים” לגמול את עמם מתשוקת קיומו. (בפיהם זה נקרא “אינטגרציה”, אף שלמעשה אין זו אלא מהדורה סובייטית ל“פתרון הסופי”.) והקומוניסטים ה“פלשתינאיים” שלנו, לשם הצדקת שנאתם לעמם, נתגייסו לאהוב בכל מאודם את הערבים (וכל מרטש תינוקות יהודים הועלה, בחסדה של מולדת הפרולטריון העולמי, לדרגת מתקדם), ולא נותרה בלבם אף טיפת אהדה לעמם. ופן־הקומוניסט פרק מעליו את כל הציוויים הפייטניים, שתה מכל בארות השנאה העצמית, שנחצבו לפי המתכונת היבסקית, גנז את הליריקה הזכה שלו, סתם את עורקי האמת שבלבו ונהפך לרוכל קולני, המוכר סיסמאות, שהן הומניות מלבר ורצחניות מלגו. הוא חיבר שיר המוקדש ל“מלה בת שתי ההברות – שלום”, תוך התעלמות למודה ממשמעותו הממשית של המונח הסובייטי “שלום”, שפירושו המעשי שעבודו או השמדתו של עם הנלחם לחייו (מונח זה שאלו הערבים מן האוצר הסובייטי; אינם פוסקים מלהכריז שאין שלום כל עוד קיימת מדינת ישראל). מתוך כך הגיע פן לתגליתו הצוררת: “לא רחל, אלא הגר מבכה את בניה”.

לפנים התגורר בתל־אביב רופא־שיניים, ויסוצקי שמו, שהיה מתפנה גם לשעשועי־עט בשפה הרוסית. את סיפורו המוקדש למאורעות תרפ"ט הוא שלח למ. גורקי, שהוציא בברלין ירחון בשם ‘ביסידה’ (שיחה). הסופר הרוסי הגדול החזיר לו את כתב־היד בתוספת הערה: רק החולניות היהודית המעוותת מסוגלת להציג את הערבים כצודקים בשחיטות. אין ספק, שחוות־דעת מעין זו היה מקבל גם פן, לוא התגלגל השיר על הגר לידיו של גורקי.

ט. יעודו של משורר

היה לו לפן גם “אינטרמיצו” חורג; עונה רצופה עסק בחיבור שירים “פאסטרנאקיים” (ברוסית), שאולי עלו על שירי פאסטרנאק עצמו, כי היו פחות מסובכים, ללא תחנות אסוציאטיביות נפתלות, זכות ומזוקקות יותר. פאסטרנאק, גדול המשוררים בתקופה ההיא, הצטיין בצניעותו הנועזת (“להיות מפורסם יש בזה משהו מן הכיעור”) ולחם בשיגרה לא בלהטים מסמאים ולא בצעקנות מחרישה (הצועק מעלים תמיד אמת מסויימת); הוא ראה את המשורר כמחדש יום־יום מעשי בראשית. משורר אמיתי מבטל את הזיקנה, כי הוא נולד כל יום מחדש ורואה את הנוף והאדם בעינים בראשיתיות ותפקידו להנחיל ראייה זו גם לקורא. פאסטרנאק לא ראה את תולדות העם הרוסי כ“מלחמת מעמדות”, אלא כמלחמת השירה במישטר. מלחמה זו קיימת עוד מימי פושקין והחמירה יותר בימי המשטר הסובייטי. פאסטרנאק לא הניח את נשקו ונאבק לחירות השירה עד יומו האחרון. על אף התנצרותו המרה, נשאר עברי במהותו (כנאמר במדרש על אברהם אבינו); השירה הסובייטית הכנועה מעבר מזה והוא היחידי – מעבר מזה.

תרגילו הפאסטרנאקי של פן נפסק עם התאונה הספרותית הקשורה ב“דוקטור ז’יבאגו”; הוא נתגייס למסע של השמצות ממאירות, החורגות מתחומי השירה.

י. יתגדל ויתקדש…

בירחי הדבש של “הועד היהודי האנטיפאשיסטי” נאלץ גם פן לחזור ל“יהדות”. זה היה לאחר שפרסם איציק פפר את שירו “אני יהודי!”, אגב קריצות לעבר “המדינה בדרך”, שנעשתה לרגע־קט כשרה לשליש ולרביע (“היבסק” המושבע נתמלא גאווה פתאומית ב“נמל חיפה”). ופן מיתמם בעקבות אחיו, נציגם הנלהב של רוצחי התרבות העברית, ממציאי ה“פטנט” לגינוסייד הרוחני הסובייטי, ואומר: “אין אני ואפסי היחידי / ואוהב עמים רחוקים וקרובים / ואקד לאחוה ואשתיק לרובים / כי בזה מהותי וכבודי ויחודי / להיות / קומוניסט / יהודי”. זה נאמר בעידן בו שלט במוחות הכלל הקלסי: “אל תקמץ בשקרים – משהו עשוי להראות כאמת”. הוא כתב זאת בימים כשיחודו וכבודו – לאהוב עמים רחוקים וקרובים ולשנוא את עמו שלו – כבר הוקע לדראון עולם ולא ארכו הימים ודיין האמת – ההיסטוריה – חרץ את משפטו על כל שונאי־עמם המפולפלים והפשטנים כאחד.

אבל משהגיע תור החוזרים בתשובה והקומוניסטים הותיקים החלו לתבוע אמירת “קדיש” לאחר מותם, חזר פן אל השירה, אל “המולדת החדשה” הישנה. תשובה זו הוצהרה אגב רמזים הנהירים רק ליודעי־ח“ן בעלי־ותק והשורות נכתבו באצבעות מעוותות האוחזות בקושי בעפרון: “הייתי / והנני / ואם אוסיף להיות / אהיה אשר הייתי / והנני”. השיבה לשירה צורפה בכור הענויים (נקטעו שתי רגליו) ועם יסורי המחלה האיומה נזדכך היסוד האנושי בשירתו, גלשה השנאה, חזר לקדמותו החיוך הלירי; “עששית התקוה מאנה לכבות”, עמקו חושיו והוא שמע את “זעקת אמו בהיוולד חייו”, נעזר בביאליק המחבק אותו ולוחש: “שמים, בקשו רחמים עליו”. אבל חזרה זו היתה מאוחרת; בינתים חלו שנויים ממאירים בארץ. השירה נעשתה מיותרת. צרכני הרוח ניזונים מאנטי־שירה חקוייה וזרה. אפילו הפלא הגדול בתולדות התרבות האנושית – תחית העברית – עוטה אבק אנכרוניסטי. נוצרו כל התנאים בארץ המאפשרים לאזרח שלא להזדקק לעברית. פורחים כל שושני הניאו־גלותיזם, המכונה עכשיו פולקלור (המשורר יחיאל מר ז"ל קבע עשרת דברות למשורר הרוצה להצליח בארץ; הדיבר הראשון – לכתוב אידיש). גואה נחשול “המתיוונים”. אמנם, העברית עודנה נחשבת לשפת המדינה, אבל בלי שפת המנדט אין לקבל עבודה אפילו הפשוטה ביותר ואי אפשר ללמוד באוניברסיטה. העיר העברית הראשונה, שטפחה לפנים תיאטרון מקורי, וחלמה גם על הווי חדש, נשחקת עכשיו בין המסעדה “מיין מאמעס עסן” ו”דיזנגוף־סנטר".

פן הלך לעולמו. כבה נר השירה הזכה שתעה וחזר. פרש מאתנו משורר כשהעם היושב בציון אבד את קיומו ונצחו החל לשקר ושקע במ"ט שערי אוכמניזם (אכל ושתה כי מחר נמות). ברגע של התבהרות הפטיר פן בשפת המולדת הישנה: “חוצ’וּ ז’יט!” (אני רוצה לחיות). בצוואה זו אולי נמסרה לנו “עששית של תקוה”, אבל סחישי האופטימיסטים שבנו מתביישים בתקוותם הנושנה, כשנשמת האומה, הסופגת את סיכויי הכליה, תתעורר ותתחשל מחדש, ושם השירה יתגדל ויתקדש…

¹

פתח־דבר

ביקשו עורכי ‘ספר־היובל לשמעון הלקין’ לקבל מידו של הלקין Autobiographia Literaria ולא נענה להם. ניסיתי אפוא לשזור כאן ממה שקיבצתי ממקורות שונים – משיחות ששוחחתי עם הלקין במשך שתי עשרות שנים וחצי שאני מכירו, ממה ששמעתי מאחרים וממה שקראתי בשיטין ובין השיטין של כתוּביו, שנדפסו ושלא נדפסו, ואף ממה שנכתב עליו – אפיזודות־אפיזודות מקוֹרוֹתיו שבחיים ובספרות.

דבר זה אינו עתיד לשאת חן מלפני הלקין. על־פי מה שאני מכירו, הוא עתיד לטעון, שהדברים באקראי נמצאו לי, וממילא עניינים החשובים באמת חסרים מהם, ועניינים שאינם חשובים נכנסו בהם, ויש מן הדברים שאינם שלמים ונמצא רושמם עלול שיסתלף. עוד יאמר, שיש בהם דברים, שאתה מוצאם כמעט בכל ביוגראפיה של סופר עברי בן אותם מקומות ואותם זמנים, ואין בהם שום ייחוד; ובעיקר – אין בדברים כדי להאיר את יצירתו, והוא ולא היא נושאם, ולפיכך אינם נחשבים בעיניו. אף־על־פי־כן החלטנו להביא את האפיזודות האלה, אפילו הן מקוטעות וחסרות, ואפילו לא באו לשם יצירתו של הלקין אלא לשם הלקין היוצר. אנו מאמינים, שעד שתגיע שעתה של ביוגראפיה מתוקנת ושלמה, שתיכתב בשיטתיות ותעשה שימוש בכל החומרים הרבים שניתן למצוא, ובהם חומר רב שהוא חסוי עד שתבוא עתוֹ – ימצאו קוראיו של הלקין ותלמידיו, ואוהביו כולם, עניין אף במה שיש כאן. מקווים אנו שגם הבנת הקוראים ביצירתו והנאתם ממנה יימצאו נשכרים במידת־מה מן העיון.

כתובים אלה אינם באים אפוא בעיקרם לשם יצירתו של הלקין, ונושאם הוא הלקין האיש – המשורר, ההוגה, המורה, אמן־השיחה, המלומד, המיוסר, המעורר, המרגיז, המרגיע, המסעיר. כל האמור בהם שמעתיו באזני או ראיתיו בעיני, ולא הוספתי עליו מדמיוני אפילו עניין אחד. אף־על־פי־כן, לא היו לפני אלא מראות שנשתקפו באספקלריה שלי, וכל מה שנאמר בהם, אני אמרתיו ואחריותו עלי בלבד. אם טעיתי בדבר, אם לא דייקתי, אם מפני הקיטוע והחסר והאקראי נאמר דבר אשר לא כן, או הרושם שיתרשמו הקוראים ילקה – אני מבקש מראש את מחילתו של הלקין ואת סליחתם של קוראי.

ערכתי את האפיזודות בשני מעגלות: הראשון, החיצון, הוא מעגל הקורות הפרטיות – המאורעות, הנדודים, הלימודים, ההוראה וכיוצא באלה – שניסיתי לשבצם במקומותיהם ובמועדיהם. המעגל השני, הפנימי, הוא מעגלן של הקורות הכרוכות בחיי הספרות והסופרים, באמונות ובדיעות, ביצירה וכיוצא בהם בעולם הרוח. אין צריך לומר שאין המעגלות נבדלים ומופרשים זה מזה, אלא הם אחוזים ופתוכים זה בזה ונשפכים זה אל תוך זה, ולא הקדמתי את הראשון, אלא כדי שיהא בידי לתמוך את השני בלא שאאלץ ללכת בו כסדר השנים דווקא.

במעגל הראשון ה' פרקים: (א) ילדות; (ב) נערות; (ג') בחרות; (ד') גברות; (ה') בין עצה לגבורה; ועד כמה שהיה בידי נתתים כהוויתם, כסדר השנים, מראשיתם ועד היום.

במעגל השני ז' פרקים: (ו') עורכים, משוררים, מבקרים וסתם אנשים; (ז') ואשה בכל אלה; (ח') עד שערי מוות; (ט') היי אחרי מלכך מרדפת בסוד; (י') ר' ישראל, כל ישראל וארץ ישראל; (י"א) ושניים תרגום; (י"ב) מדברי זמר ועד דברי הבלים;² והוא כמין ניסיון לגלות – עד כמה שאפשר – את הזיקות שבין הנגלות לנסתרות ולהאירן במה שהוא.

הפרק הראשון: ילדות

בשנות העשרים למאה הי"ט, לפני שבנו את מסילת הברזל, שהוליכה מן הדרום, מרומני, דרך פולטאבה עד הבאלטיקום, נבנים במצוות הקיסר ניקולאי, שני כבישי אבן־חצץ, שקוראים שוסי (chaussée). האחד מושך מקיוב לפטרבורג, והאחר – ממוסקבה לווארשה. הכבישים חותכים זה את זה בפינה נידחת שבפלך מוהילב שברוסיה הלבנה, מהלך שלוש־ארבע ורסטאות מהכפר דובסק־הישן (סטארי דובסק), מדרום לו. תחנת חילופי־הסוסים שבצומת הכבישים, שנקראה תחנת־דובסק, אין לה זכר במפות שבאטלסים, ורק פעם אחת, בשנות מלחמת העולם הראשונה, בניו־יורק, נמצא להלקין ציונה במפת־צבא גרמנית. אותו מקום היו מעכבים ליד מוטות־מחסום דמויי־קילון את השיירות המוליכות סחורות והיו גובים מהן מכס. לכבודו של הקיסר, שמא יעבור וירצה לעשות שם את לילו, נבנו בחצר, שגדר מקיפה לה, כמה בתי־חומה גדולים ויפים, בניני־הלבנים הראשונים שראה שמעון הלקין מימיו – קראו להם (ברוסית) משכנות־מנוחה למלך. תלוליות היו פזורות מסביב – קברותיהם של חיילים מחללי המלחמה, שעשו שם החיילות כשעבר נפוליון במקום ההוא בדרכו מזרחה.

כשנולד שמעון יהודה לייב הלקין בתחנת־דובסק בי“ב במרחשוון תרנ”ט (28.10.1898), שוב לא היה בחצר כלום מימי זוהרה. רק פקיד־הדואר היה יושב בה. לפעמים, כשהיה שר־הפלך עובר, היה לן שם. הכפר כולו זעיר – “שנים עשר בתים וחצי” – בתי עץ שגגותיהם רעפים או תבן. בכפרים שמסביב ישבו יהודים רבים גם אחרי ש’נתביישה החצוצרה' – חוכרי־יערות, חוכרי־אחוזות וכפריים; אבל בכפר עצמו היה מניין רק בצמצום, והיו מתפללים בציבור רק בשבתות ובמועדים.

המקום יפה מאוד מאוד; נופו שטוח, פתוח, ושדות ויערות סביב – אשוחים, אורנים, מעט ליבנים. בימי־הקיץ הארוכים, החמים, השלף שבשדות לבן באור החמה, והשקיעות הרחוקות אדומות; וריח גשם בראשית האביב, ובוץ. ובחורף השלג כבד על האדמה ועל העצים, והלילות ארוכים.

אותן שנים לא נתן הילד שמעון את דעתו על הנוף ביודעים, אבל הדברים נתונים בזכרונו, וזכור הכביש המוגבה היושב בתלולית השטוחה שמדרוֹנה חצץ, והוא נראה כגבעה, שהילד יכול לטפס בה על ארבע ולשוב ולהתגלגל במורדה.

בצומת הדרכים – אכסניה גדולה, כפי הנראה בנו אותה בשנות העשרים המאוחרות למאה הי"ט, עם הכביש, והיא ישנה מאוד וצריכה הריסה, לפי שעתידים לבנות על הריסותיה אכסניה חדשה. כששמעון כבן ארבע, אחיו הגדול, ישראל, לוקחו בידו ומוליכו עם חבר מרעיו אל מקום ההריסות. הכל זוחלים ומפשפשים ומבקשים למצוא אוצרות – מסמרים. גם הוא זוחל ומנסה לשלול שלל – לשלוף מסמר מרעף רקוב ואכול־ירקון זה ומרעף רקוב זה. פתאום הוא צועק צעקה מרה – מסביב לו רומשים ומעופפים רמשים וזוחלים ויבחושים ומיני יתושים, שהיו בתוך הקירות העבשים והרגיזם ממנוחתם. באחרונה, כשאומתנו, שנדמתה עומדת על תלה לתפארה, והכל בה נקי וטהור, התחילה בירתה נראית מתקעקעת, והחלו יוצאים ממחבואיהם כל אלה צבאות הפרעושים והפשפשים שבמעשים טובים – שבה אותה תמונה לפקוד אותו בשנתו – הרעפים האלה, רעפי־העץ השחורים והמכוסים אזוב, והיד שולפת את המסמר – והוא מקיץ מחלום בלהות.

אבי אמו, ר' אברהם שלמה פּריצקין, היה שוחט בעיירה לא רחוקה, בז’וראביצ’י, מהלך כחמש־עשרה ורסטאות משם. בעיני אמו היה אביה גדול־הגדולים, קדוש־הקדושים. תמיד הייתה מספרת, שבזמן שהעמידוהו שוחט בכפר, הייתה מחלוקת, כרגיל, ונפלגו פלגות, ופעם כשהלך ברחוב, התנפלו עליו והיכוהו, והוא הזקיף את צווארונו לכסות על פיאותיו, שלא יפגעו בפיאותיו. מולדתו של סבא בפלך מוהילב. הוא היה חסיד חב"די לובאביצ’י קנאי והיה נוסע עוד אל ה’צמח־צדק'. אמו הייתה אדוקה מאוד. אמה הייתה מפריצ’י, פלך מינסק, הוא הפלך הסמוך.

אביו, ר' הלל הלקין, נתייתם מאביו ומאמו כשהיה צעיר מאוד, וגדל לא מתוך חיים של רווחה. כל חייו היו צרכי־הגוף שלו מצומצמים. היה נקי תמיד, וזהיר בלבושו, אבל היה זקוק למעט מאוד מן החומר, אולי משום שגדל מתוך עניות. הוא נולד, כנראה, בשנת 1866, בכפר קטן שבפלך מינסק, הליבּוקוביצ’י. אחר כך היה בטיחיניצ’י שעל גבול פלך מוהילב ופלך מינסק ולמד בבוברויסק, ב“אולם” של ר' שמריהו נח שניאורסון, שהיו קוראים “דער זאאל”. עברית ידע מילדותו. בבוברויסק, שהיא גם עיר של משכילים, המשיך בלימודי משכיל בישראל ובוודאי הירבה לקרוא עברית. תנ“ך החל לומד בילדותו והיה בקיא בו כקונקורדנציה. היה בקיא גדול גם בתלמוד ובמדרשים ובחסידות חב”ד. כבר מפי ר' שמר’ל (שמריהו) נח, בישיבה, שמע מאמרי־חב"ד. אחר כך בערוב ימיו, באמריקה, הירבה ללמוד פילוסופיה יהודית וקבלה וחסידות. כתב עברית נקייה ועשירה וקולחת. לימים, כשהיה שמעון הלקין זקוק לדבר מדוייק, למלים או לצירופי־מלים היה שואל את אביו ואביו היה משיב לו בפסוק מייד. עד כדי כך הייתה העברית של אביו משובחת, שהלקין הצעיר התבייש להראות לו משהו כתוב משלו.

אביו קרא רוסית וגרמנית. בלילות היה יושב ולומד דף גמרא, אבל על השולחן גם ‘מלחמה ושלום’, למשל, והוא קורא אף בו בגנבה. היה בקי בהיסטוריה של רוסיה, ונהג לקבל קונטרסים על מסתרי החצר הרוסית, שהיו כורכים אחר כך ועושים מהם ספרים.

בבוברויסק קיבל אביו כתב קבלה לשחיטה מידו של רב העיר, מגדולי התורה הליטאים, ר' רפאל שפירא.

בוברויסק, כאמור, כבר היא עיר של משכילים. פלך מוהילב משכילים מפוזרים בו כבר בראשית ההשכלה. הבודק בכתבי העת את רשימות הפרה־נוּמראנטים מוצא אותם כאן, גם בווארשה, בביחוב־ישן.

אביו היה מלמד לתלמידיו דקדוק והיגוי עבריים בהברה הנכונה, מלעיל ומלרע. כשהובא אביו אל בית סבא, הביא אתו את ‘אהבת ציון’, וסבא הטיל את הספר אל תוך התנור ושרפו.

על ז’וראוויצ’י הייתה אמו מספרת סיפור שקראה לו ‘מיטווֹך שאבעס’ – יום ד' שהוא שבת. מעשה בחבורה של בחורים ובחורות, אפיקורסים, שביקשו להוכיח, שאותו מאמר, שבשבת ק"ט, “מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? […] תבל אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילים לתוכו וריחו נודף […] כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו” – שווא הוא. עמדו וסגרו עצמם באיזה בית, ביום ד' בשבוע, בישלו חמין בתנור ואפו פשטידה ובירכו על הנרות, והראו בעליל שמאכלות אלו ריחם נודף בדרך הטבע, בשבת וביום חול, על שולחנם של מחללי שבת כעל שולחנם של שומרי שבת.

גם על מכתביו של בן ז’וראוויצ’י, הבילויי חזנוב, הייתה מספרת, שסיפר בהם על ראשית הימים בגדרה, כיצד היו ישנים עם הבהמות ברפת.

אמו, שהייתה אדוקה מאוד, כאמור, ואדוקה באביה הקנאי, לפעמים הייתה תוהה על אבא שהוא אינו ירא וחרד די הצורך. כששמעון בר־מצווה לערך ומסור לאמא כולו, הוא כאילו עושה יד אחת עמה בביקורתה כלפי אבא.

הביאו אפוא את אביו של שמעון הלקין מן הישיבה לז’וראוויצ’י, והצעירים נישאו והם חיים בבית הורי אמו, עד שהיה אחיו הבכור כבן שלוש. פרנסה לא הייתה לו, לאביו, בשפע. מדי פעם היו שולחים אותו לשחוט במקום חמיו. כשהיה אחיו של הלקין כבן שלוש, עשו את אביו שוחט ומלמד בדובסק הסמוכה, הוא כפר מולדתו של הלקין. בכפר עצמו לא נזדמנו שחיטות רבות, עגל או שניים לשבת בסך הכל, ואביו היה נוסע לפעמים לכפרים שבסביבה לשחוט בהם. כיצד יכול אבא להיות שוחט, דבר זה מטרידו כבר אז, אבל הדבר מקובל כל־כך על הכל, מובן מאליו כל־כך, והשוחט – כלי קודש הוא.

הבית נתמלא ספרים. בחדר היו לומדים עד שש בערב, ואחרי יום עבודה ארוך־ארוך, אחרי ארוחת הערב, היה האב יושב ולומד דף גמרא. לפנות בוקר, כבר בארבע או בחמש, היה שמעון שומעו מתהלך ואומר את פרק היום בתהלים, מתפלל ולומד פרק משניות, כמנהגו יום־יום בפני עצמו. אחר כך היה מתחיל סדר היום של התלמידים, שבאו ללמוד.

הבית לא היה בית עניים. הפרנסה אמנם בדוחק, אבל אמו הייתה מסודרת מאוד, מקפידה מאוד על הניקיון, והליכות הבית קבועות וסדורות – חמש ארוחות ליום שלא כמנהג הרגיל בין יהודי העיירה, שאוכלים מסובים מסביב לשולחן העוטה מפה נקיה ומגוהצת, והכוסות מבריקות. בבוקר בבוקר – תה, וסוכר, וצנימים שאמו הייתה אופה לשבת. ואחר כך, בעשר, Petit dejeuner, תפוחי אדמה – שהיו מגדלים בגן הירק שמאחורי הבית, עם המלפפונים והתירס, הצנוניות והבצל, ושמעון היה זורע ושותל בו ועוזר על יד הגדולים – תפוחי אדמה מבושלים וחלב חמוץ. וארוחת צהריים, ולפנות ערב תה, ולילדים לחם ומרקחת שאמו הייתה מכינה בידיה, וארוחת ערב מבושלת, גם היא – הסעודה העיקרית. התפריטים היו קבועים, תפריט יום ביומו. הבגדים נקיים, אפילו לבשו אותו בגד שנתיים ועוד. בני העיירה חשבום עשירים, משום דרכי הקבע והקפידה באכילה ובמלבוש. וכמובן, חגים ומועדים, כנהוג בכל משפחה יהודית ברוסיה. וזמירות של שבת מסביב לשולחן, ואפילו קולו של אביו אינו ערב מאוד.

הכפר – אי יהודי קטן ממש. בשמחת תורה היו הזקנים מרקדים והיו משתכרים, והיה יפה עד מאוד. שמעון אהב את הזקנים ובעיקר את הכוהנים העולים לדוכן. היה שם זקן אחד, הלמן היה שמו, מן הקאנטוניסטים. הוא חזר מן הצבא אחרי עשרים וחמש שנים, ואולי יותר. הלמן נהג להחזיק את שמעון בין ברכיו והיה מתפעל, שכבר הוא יודע לקרוא.

בדובסק עצמו לא היו גויים, אבל בסמוך היה בית־תפילה של נוצרים, והייתה גם מה שקראו “מונופולקה” – חנות מונופולין למכירת יי“ש. הגויים היו באים מן הכפרים אל התפילה, ואחר כך היו משתכרים והיו מפילים את נשותיהם ארצה ובועטים בכרסותיהן במגפיהם. ליד הבית השתכרו, ושמעון הילד היה נרעש ונפחד. זכרונות משונים לו, מודחקים־מודחקים: ריחות פרוות הצמר של האיכרים, אנפילאות, ריח הדג המלוח, היי”ש, כשהם נכנסים שיכורים; ריח העצים החטובים, המבוקעים, שהם מביאים אל תוך הבית להסיק בהם את התנור. גוי אחד היה, שהיתה לו בקתה בבקעה שמעבר לכביש, מקום שבימי גנוסיא היו עורכים תהלוכות. גוי טוב, חרומף היה, ושימש גם גוי־של־שבת. היתה לו עוד מומחיות אחת – יבלות שגדלו על לשונותיהן של תרנגולות היה מגרד ומקלף אותן בצפורניו. הלקין זוכר את צפורניו “מַטְוֵי הסב חרום האף / וצפרנו חוד המרצע”.⁴

כשהיה שמעון בן ארבע־וחצי חמש – פרצה מלחמת רוסיה־יפן. מגוייסים חדשים עוברים בתחנת דובסק ומכניסים אותם אל הבית ללינת לילה בהלנת־חובה. עדיין אינם חיילים של ממש. אין להם כובע בעל מצחייה, אלא איזו כומתה וסמל בלבד, והם בדרכם לאיזה קלט. אז שמע בפעם הראשונה יידיש פולנית מפי אחד החיילים, יידיש חרוקה ולא שרוקה. היו מכנים את הטירון על שום מבטאו ‘פוילישע דריפקע’ (= דלף, מדלף, פּולני) לא בלעג, ברחמים. אותם ימים היו קוראים בעיתון היידישאי ‘דער פריינד’ את הפיליטונים האלגוריסטיים של שלום־עליכם, גם על המלחמה.

חברים לא היו לו בתחנת־דובסק. אומנם תמיד היו ילדים בבית, תלמידיו של אביו, אבל הללו היו קשישים ממנו. אביו לא לימד מתחילים גמורים. הלקין אינו זוכר שהיה לו חבר באותן שנים. זכורים לו דווקא הזקנים.

כשנולד אחיו אברהם, אביו לוקחו בידו ומביא אותו אל העריסה. התינוק שוכב בה מתחת לסדין לבן לבן. פניו צחרחרים ומעט ורודים. אחר כך – המשפחה כולה נהנית מחוש ההומור שבאח הקטן. ערב ראש־שנה אחד קונים לשמעון בגדים חדשים. חולצת קטיפה אדומה ומכנסיים משובצים משבצות שחורות ולבנות, ואבנט עם גדילים לחגור בו את המתניים. אבל גם אברהם הקטן לבוש יפה, ושמעון לוקחו עימו לטייל לפני שהולכים אל תפילת מעריב ב“מניין”, המתכנס בשבתות ובמועדים ובימים של שנת־הפּטירה (יאהרצייט) בביתו של אחד מן ה“כוהנים” הזקנים.

היה עוד אח, גדול מאברהם בשנה. עיניו היו דוויות, ותמיד הייתה מצטברת זוהמה בזוויותיהן אחרי השינה. אמא הייתה מצירה בגינו. אחרי שנולד אברהם, היה מתהלך בבית כמין תרנגול צעיר שלא נגרמה שחיטתו.

אמא אהבה את ישראל הבכור, מפני שסבו, אביה הנערץ, אהב אותו. הייתה מספרת בטוב לבב כיצד היה הסב מניח לישראל, הנכד הבכור, לתקוע מסמרים ברהיטים. אבל תמיד חשב שהיא אוהבת את אברהם ביותר – הוא נקרא על שם אביה.

עד שהוא בחור, אינו זוכר סימני חיבה שאמא מחבבתו. אביו אף הוא לא נהג לגפפו או להרכיבו על ברכיו, אבל בלא מלים ידע הילד שמעון כמה אביו אוהבו. בכך לא פקפק מעודו. אינו זוכר שהיה אביו מספר לו סיפורים. לא היה לו פנאי, לפי שהיה עסוק כל ימיו. אבל היה משפיע עליו חיבה עצורה, מאופקת מאוד אבל מורגשת. אתה יושב עם אדם ואתה יודע – נוח לך עימו, אפילו בלא דברים.

את החסיד שבאביו גילה רק במאוחר. אותם ימים ראשונים לא היה הדבר מורגש בו. שלוש היו חצרות חב“ד באותו זמן – לובאביץ', קופישץ ובוברויסק. אבל גם בפלך מוהילב, מוצא חב”ד, היו מתנגדים רבים, כמו בפלך מינסק הסמוך, שרובו ככולו נשאר מתנגדי. דב סדן אמר להלקין פעם: “חב”ד אינה חסידות, היא מסדר, ‘אורדר’." ואכן היא כמין אורדר אריסטוקראטי. חב“די ירגיש בחב”די. אף זר ירגיש בחב“די, אלא שחב”די ירגיש בחב"די ויאהב אותו.

אחרי שנים רבות, משמת האב בארה"ב, אמו מדברת גם עליו, על אביו, כעל איש־המעלה. אותן שנים ראשונות הייתה מדברת בסב, באביה. הסב היה חולה. על דבר מחלתו של אבי אמו שמע מילדותו.

פנים חדשות באביו הוא מגלה משעקרו לביחוב חדש. שם היה מגיד שיעור לגדולים בין מנחה למעריב, או היה קורא עם היהודים ‘עין־יעקב’ או מדרש, או ‘ערבי־נחל’, או אלשיך. ובכלל ביחוב חדש שונה מתחנת דובסק. משהו אחר.

הפרק השני: נערות

בחורף של שנת 1905 או באביב של שנת 1906, והוא כבן שבע־וחצי או שמונה, עקרה המשפחה מתחנת דובסק לביחוב־חדש, עיירה היושבת על הדנייפר בדרך לעיר הפלך מוהילב. שמה קרוב לשם עיר המחוז שלה ביחוב־ישן, הידועה גם בתולדות ישראל, בתקופת ההיידמאקים, גם בתולדות ספרותנו. המעיין בכרכים של ‘המליץ’ ימצא בהם קורספונדנציות שכתב ילה"ם, יהודה ליב מדורסקי, מביחוב חדש. דוד בן יהודה יידל לוריא, בעל “קדמות ספר הזוהר”, חי בה כל חייו, וקלמן שולמן נולד בה ועשה בה עד שיצא לוולוז’ין.

בביחוב חדש נצטרכו לשוחט ומלמד. כמה מועמדים היו, וחילוקי דעות – כרגיל, ואביו התקבל, אבל לא על דעת הקהילה כולה. אותו חורף אפילו התנפלו עליו גויים בחוץ והתכוונו לדוקרו בסכין. יש שאמרו ששכיריהם של יהודים היו.

בעיירה, שכמעט כולה חסידי חב"ד – כשמונים משפחות, ואולי מאה משפחות של יהודים – היה בית כנסת אחד. הרב היה מתנגד דווקא. רוב יהודיה לא היו למדנים גדולים, אלא קרובים לטבעו של אריה בעל גוף. מגושמים היו אבל טובי לב, ואף על פי כן קנאים. גם עמי הארצות שבהם קנאים היו. היה שם זקן אחד, שבתשעה באב בבית הכנסת, פגע בזקנו קוץ מן הקוצים שהילדים נוהגים לזרוק. הוא חשד בשמעון העומד ליד אביו וסטר לו על פניו, ואביו כעס. היה שם זקן אחד, למדן דווקא, יוסף ברוך שמו, מחסידי הצמח־צדק, ששמעון היה מפחד מפניו פחד־מוות.

הנוף משתנה מעט בביחוב־חדש. הדנייפר מושך שם מצפון לדרום. והוא רחב, בייחוד בימי האביב. עוברים אותו במעברה. בני האינטליגנציה היו משייטים בו בסירות, כמו בסיפור של גנסין. בימינוֹ, כלפי דרום, החוף תלול מעט. הצד שממול כולו מישור, שדות־שחת, שדמות ויערות, והמישור הולך ונמשך דרומה לכל מלוא העין ואף בעיירה עצמה עצים רבים.

כשהגיעו לביחוב־חדש שכרו דירה בביתו הגדול והרחב של אותו יהודה ליב מדורסקי. הוא היה קרובו של אביו של הלקין, ובן־אחיו נמנה עם מי שהציעו להזמין את אביו של הלקין לכהן בעיר. יהודה לייב מדורסקי (יהל"ם) עצמו ובתו הבכירה כבר לא היו בעיירה אותו זמן. הם היגרו לקנדה. אשתו, רחל, ושתי בנותיו גרו בבית מרווח מאוד, והיא השכירה להם חלק מביתה. היא הייתה אשה גדולה ושמנה, טובת־לב אבל זעומת פנים. חנוונית הייתה, ונשארה בעיירה עד שיהא ביד אישה להביאה אליו לקנדה. בחורף הייתה יוצאת אל החנות שלה שבשוק מכורבלת בבגדיה, גדולה מתמיד, וסיר־הגחלים בידה, מכוסה במטלית.

אחרי כארבע שנים עקרו לדירה חדשה, טובה ונוחה, בבית קטן שקנו על גבעה הנשקפת על פני הדנייפר. רואים משם את הנהר מתפתל במרחק כמה קילומטרים. גם איזה אגם שמי־הדנייפר מרעננים אותו: הבית הסמוך של גויים הוא דווקא, פוטאפּ. לביתם גן ועצים סביב. שוב הם מגדלים ירקות בחצר.

שמעון מתחיל טועם טעם יופי שבטבע ועיניו נפקחות למראות. הילד נעשה נער.

בעלי הבתים – אבותיהם של הילדים שלמדו תורה מפי אביו – היו משלמים כך וכך בעד כל ‘זמן’ משני ה’זמנים' – מפסח עד אמצע אלול, ומאחרי סוכות עד ניסן. אמנם החדר לא היה מדורג, אבל אביו כבר היה פדגוג מודרני – הילדים נחלקו לכיתות, וכשהייתה כיתה אחת עסוקה בהכנה, היה אביו מלמד את האחרת. לפעמים הייתה האחות הבכירה עוזרת על ידו.

מפני שההכנסה מועטה, ובעלי הבתים הם המשלמים את שכרו, הייתה להם הזכות להגביל את מספר התלמידים, ושמעון התחיל לומד מפי אביו לא בחדר אלא בפני עצמו והוא כבן חמש: קריאה על פי השיטה הפונטית – בספר מודרני, הפותח במלה של הברה אחת, ותמונה נתונה כנגד כל מלה. את התמונות הלקין זוכר גם היום: איש, סנונית. אות, או שתיים ותנועה בכל שיעור, ותמונות נוספות, ואוצר המלים מתרבה. אחר כך – חוּמש בבוקר־בבוקר, לפני שהיו התלמידים באים אל החדר. היו אביו והוא יושבים ליד השולחן, ואמו רודה פת מן התנור ופניה להבים. אמו ואחות אחת בלבד לא ידעו עברית. כל בני המשפחה האחרים למדו, וכולם ידעו עברית. אמו נהנתה מאוד מהצלחותיו של הילד שמעון, והייתה מצרה שהיא אינה יודעת עברית.

אחר כך – ‘בית־הספר’ של טמקין – כבר בשיטה מודרנית; תחילה המלים החדשות, ואחר כך הפסוק ואחריו תרגילים, אותיות השימוש בהרכבות שונות, ותרגום מרוסית או מיידיש לעברית. כבן שש וחצי התחיל ב“בבא מציעא” בפרק השלישי, “המפקיד אצל חברו”, מתוך הטכסט ממש, לא בליקוטים למתחילים.

אביו היה מורה מצוין, והיה מקפיד על היושר האינטלקטואלי קפידה גמורה. אפילו בילד בן השבע – הפשט עיקר. כשמגיעים ל“כלומר” שברש“י – האומר מעין זה: על־פי מה שנאמר בדברי עד כאן, אפשר שתטעה בפירושך. לפיכך אני אומר ‘כלומר’. להרחיקך מן הטעות – זה ה’כלומר' שתלי־תלים של דיוקים ופלפולים נאמרו עליו – אביו מסביר לו את טעם הדברים. אחר־כך הוא מתחיל שואלו, על שום מה אמר רש”י ‘כלומר’ במקום פלוני. פעמים שמעון משיב תשובה כהלכה. פעמים הוא מבקש להתגדל בעיניו, מפריח בועות באוויר סתם. אז היה אביו מביט בו ואומר: “שמעון, נאַר זיך נישט” (אל תונה את עצמך). מוסר האב.

ומוסר האם: “שמעון, אז מען דערצעלט דיר אַסוד, זאָלסט דוּ דער מאַמען אויך נישט ארצעלן!” (כשמספרים לך סוד, אפילו לאמך לא תספר!)

הדברים נקבעים: אל תונה את עצמך בענייני הרוח, והקפד בדברים שבין אדם לחברו.

משהיו התלמידים מתכנסים ללימוד, היה שמעון יושב מן הצד ומקשיב, לא משתתף, ח“ו, משום אותה הגבלה שהגבילו הוריהם את מספר השומעים. אבל היה חוזר עם הכל. משסיימו ספר אחד – דרך משל, משגמרו את ספר יהושע והתחילו את שופטים – היה עליהם לחזור יום־יום על שלושה או על ארבעה פרקים מתוך יהושע; ומשסיימו את שופטים, חזרו חלילה, אלא שהפעם ניתוספו שלושה־ארבעה פרקים משופטים בצד פרקי יהושע, שהיו חוזרים עליהם. כך למד, על פי המלב”ים, נביאים וכתובים וכן הלאה. עם הימים נעשו החזרות הר תלול ממש. לא פליאה, שאחרי שנים, בסמינר מ"א בירושלים, כשהייתה מלה עולה ביצירה שהיא, והיה הפרופ' הלקין שואל את הסטודנטים מלה זו מניין, ואיש לא ידע, היה מביאה מייד בתוך פסוקה, בתוך פסוקיה, והם היו פוקחי עינים כאופני־העגלה.

אחר כך, לפני שהיגר אחיו ישראל לארצות הברית, מסר אותו אביו על ידו של אחיו, שאף הוא עתיד לצאת ולהיות מלמד, שילמד מפיו. התרגילים נעשים מורכבים יותר, ואף התרגום ליידיש כך. כללים, נטיות, גזרות. הלימוד נמשך כסדרו על פי ‘בית־הספר’ של טמקין, עד שהוא מסתיים פתאום.

לעתים היו עיניו של שמעון הקטן נראות לאחיו ולאחיותיו בוהות־תועות, כאילו שוב אין הוא נתון באותו עולם, שהיה בו עמהם רגע לפני כן. הוא יודע, שהוא מקשיב ומבין הכל, אלא כששואלים אותו, משום מה אין התשובה יוצאת מפיו. אבא היה נוהג לאמר “ער האָט זיך שוין פערהאַקט” (הנה שוב הוא תקוע כגרזן בעץ. שוב נתגרזן). האחיות אהבוהו מאוד והשתעשעו בו, אבל היו שמחות לאידו כשהיה ‘מתגרזן’ ואבא אומר “זיך פערהאַקט”; וכשהיה שמעון פורץ בבכי ומתחיל מוחה את הדמעות, היו צוחקות.

כך היה פעם בשעת השיעור ב’בית־הספר' לטמקין. ישראל אחיו מסביר לו כלל פשוט של זש“ץ ב’התפעל', ופתאום ‘נתגרזן’, והאחיות יושבות מולו ומגרות אותו שיבכה, והוא מתחיל בוכה, והן צוחקות. מאז לא רצה עוד ללמוד מפי שום מורה שהוא. בעצמו ילמד. הוא נעשה אוטודידאקט והוא כבן שבע־וחצי־שמונה. עתיד הוא ללמוד גמרא, ולימודי חול מפי אבא ומפי מורים אחרים, אבל עברית ותנ”ך ושאר דברים – את כל אלה ילמד מעתה בעצמו, לפי שעה – על־פי הקשבה להוראת אביו לתלמידים אחרים. אל הלימוד המדוקדק בתנ"ך הוא עתיד לשוב לאחר שנים, כשהוא עצמו מתחיל להורותו לתלמידים.

יהל“ם היה יהודי משכיל באמת, וארון מלא ספרים היה בביתו, וספרים רבים בו מן הספרות העברית החדשה: שני הכרכים המתורגמים של גרץ; והכרכים של ‘כנסת ישראל’ של שפ”ר; ‘זכרונות לבית דוד’; ‘עמק הארזים’; הרבה מספרי “תושיה” בראשיתה. ‘כל אגדות ישראל’ של לבנר; כרכי ‘המליץ’. בעלת הבית, שעינה הייתה פקוחה על הכל, והכל חייב להיות תחת ידה, נהגה לנעול את הארון בלכתה, והמפתח נתון בצרורה. היא אהבה את שמעון ומשראתה שהוא צמא לספרים, הייתה משאילתם לו. בבוקר היה מקבל את הספר ובלילה היה עליו להשיבו אל הארון; עד כדי כך הייתה מקפידה על רכושה. את הספר הייתה נותנת לשמעון ברגע האחרון ממש, לפני צאתה אל החנות, אבל אף פעם לא סירבה לו ולא מנעה ממנו ספר, והיה שואל וקורא וחוזר ושואל וקורא באותן שנים ראשונות שלו בביחוב־חדש. כשעקרו אחר־כך לדירתם החדשה, היה עליו לרוץ אליה בבוקר כחץ מקשת ולחזור ולהשיב את הספר לבית עם ערב.

בדובסק היו לו בביתו התנ"ך, משניות וגמרות ועוד כמה עיתונים. בביחוב־חדש הוא מתחיל קורא מכל הבא ליד. מחוץ ללימודים שלמד עם אביו, בייחוד לימודי הגמרא, ומה שהתחיל לומד אחר כך, היה חופשי לנפשו, והיה עושה את רוב שעותיו בקריאה. בלע הכל, כל מה שמצא באותו ארון ספרים, בלי סדר, בערבוביה, המאמרים הארוכים שב’המליץ' והמאמרים והספרות היפה שב’כנסת ישראל' והאגדות המנוקדות ו’עמק הארזים', ותרגומי ביירון ושקספיר הראשונים והספרים הראשונים של ביאליק, ולוחות אחיאסף, הכל בכפיפה אחת.

בעיירה הייתה מצויה כבר אינטליגנציה המדברת רוסית ולא יידיש. היה שמעון שומע רוסית כשהיו באים בחורים ובחורות הבייתה, או כשהיו מטיילים ברחובות לפנות ערב בחברותה, ואחיותיו משוחחות עמהם על טולסטוי ועל דוסטויבסקי וצ’כוב.

אותו זמן עדיין לא קרא רוסית, והיה מתקוטט עם אחיותיו הגדולות: אם יש ספרים נפלאים כ’זכרונות לבית דוד', ואתן יודעות עברית, איך אפשר שתקראנה את אלה? והן צוחקות.

בעיירה היה איזה בית־ספר רוסי ובבית־הספר ספרייה, והמורים לרוסית שבעיירה – סטודנטים או בוגרי סמינארים. ביניהם היה משומד אחד זאכארין שמו, המשומד הראשון שהכיר שמעון, וזאכארין מאוהב ויוצא ונכנס בביתו של הלקין בין צעירי־העיירה וצעירותיה. אנשים כאלה הביאו את הספרות עמהם. אף היו בתים שכבר קראו בהם ז’ורנאלים רוסיים.

אותם ימים גילה שמעון עולמות על פי מאמרים וספרים של הפרופיסור יוסף קלוזנר: “הספר הראשון באנתרופולוגיה […] ראשית הבנה ההיסטורית־ביקורתית בתולדות ישראל בתקופת המקרא ובמקרא עצמו […] ראשית הבנה בשאלות פילולוגיות בלשון העברית בפרט, ואף ראשית כניסתי לבעיות קיומו של עם ישראל […] ועל אחת כמה וכמה, שראשית כניסתנו להבנת הספרות העברית החדשה נעוצה בקריאת מאמריו […]”⁶

בשנים הראשונות שלהם בביחוב חדש, אביו והוא מנסים לדבר עברית זה עם זה. הדבר אינו נמשך זמן רב. מדברים במלעיל ומלרע כמובן, על פי הדקדוק. אביו, מדקדק מצויין, היה בקי גדול ב’מסלול',⁷ עם ‘מאיר נתיבות’,⁸ ואף במלב“ים, המבקש יותר משאר מפרשים להבין סינונימים, לראות קבע בשימושיהם המיוחדים לכל אחד מהם, ולדקדק במשמעויות והיה מלמד לתלמידיו על פיו. הלקין זוכר: פעם אחת, בליל סתיו חשוך, (שהרי פנסי רחוב לא היו) בגשם, אביו והוא מהלכים בבוץ. אור מנצנץ בחלון מן הצד ההוא של הרחוב, מצד זה. הם מדברים עברית, לשון קודש. עד היום יש בידו ‘הסגנון העברי’ של ישעיה קרינסקי. על פיו לימד אחר כך לתלמידיו, הנערים בני־גילו, כשהיה מורה ב”חדר מתוקן". אביו קרא אז גם רוסית. גרמנית חדל לקרוא. לא היו ספרים בגרמנית. אבל על העיתונים שביידיש היו חתומים. אחיו, ישראל, היה חתום גם על ‘רשפים’. היו מגיעות גם חוברות ‘השילוח’.

שמעון הוסיף להקשיב לאבא בשעה שהוא מלמד לתלמידיו ע“פ “המתודות החדשות”. אביו היה מעירו השכם בבוקר ללמוד גמרא. אחר כך צרף אליו חבר – בנו של ברוך הסנדלר שהיה בעל־קורא, והבחור בעל כשרונות רבים – והיו לומדים גמרא בצוותא יום־יום. בבוקר־בבוקר היה הולך עם אביו אל בית הכנסת, שם חיכה לו חברו והיו לומדים. כל השאר למד לבדו – את התנ”ך, קריאה ושמיעה וחזרה, ורש"י, פרשת השבוע וכן הלאה.

גם אביו בעל־קורא היה, וגם אחיו אברהם, כך עד היום. אף הוא עצמו ניסה את כוחו בכך מפני אימת הציבור. אולי קרא בשבת שלוש ‘סדרות’ בחומש ‘ויקרא’, ב’חדר־שני' של בית־הכנסת, וחדל משום הפחד.

את אימת הימים הנוראים אינו זוכר מדובסק. גם את תשעה באב הוא זוכר בעיקר מביחוב־חדש מפני שהוא קיץ, והימים ארוכים, ופתאום אימה חשכה נופלת על הכל. היה יושב ליד הבית עם אחותו הקשישה ממנו בשנתיים או לבדו, ומסתכל בשמש השוקעת באדמומיתה, וחושב על שריפת בית־המקדש, על הסנוניות ועל האנקורים שהיו מביאים מים במקוריהם.

שריפות ממש אירעו בסתיו, כשהיו מכניסים את התבואות לגרנות או לאסמים, והקש היבש היה מתלקח על נקלה. אך בביחוב־חדש עצמה אין הוא זוכר שריפה, אבל על גבי האופק, בכפרים הסמוכים – זהורית אדומה. פתאום השמים מתלקחים באיזו אש אדומה. אפילו בליל גשם. זה היה רובץ כפחד. היו מפחדים מפני השריפות. זכור לו פחדו שלו. בדובסק היו שתי משפחות. כמדומה אחים היו. קלמנוביץ היה שמם. בנו של האחד ובנו של האחר, העלילו עליהם האיכרים שהציתו אש באיזה מקום, ונשפטו ונידונו לעבודת פרך בסיביר. המלים “קנדליס” – אזיקים, ו“אֶטאפּ” – הליכתם של הנידונים בדרך לגלות, ברגל מתחנה לתחנה – מן הזכרונות הראשונים הן. והשריפות. דרך אגב, אותם קלמנוביצ’ים נשארו באירקוטסק שבסיביר. מותר היה למי שסיים את תקופת מאסרו בסיביר להישאר שם ולקבל זכויות. השניים נתעשרו אחר כך, ולימים אף הציעו לאביו לעקור שמה, וההצעה נשלחה אליו בעצם ידו של רב הקהילה באירקוטסק, וכתב־ידו הזעיר והמלוטש נשתקע בזכרון הילד.

כשהיה שמעון כבן שבע או שבע־וחצי והמשפחה כבר בביחוב־חדש – פוגרומים. גם בעיירה זו פחדו מפני פוגרום, ואמו לקחה את הילדים בחיפזון, ובמזחלת שעגלונה גוי, נסעו להתחבא בבית סבתו שבז’וריאביצ’י. עיירה גדולה היתה, ויהודיה רבים. סבו כבר לא היה בחיים. הדוד, אחי האם, כאילו בעל־הבית, אבל סבתו האוהבת מהלכת בבית והמפתחות בסינרה.

את פחד הפוגרום אינו זוכר. זכרונו האחד של הפליט הקטן – בחפזונה לצאת מדובסק לז’וראביצ’י, אמו מנעילתוֹ שתי נעלים שונות, האחת מתכפתרת והאחרת, שארג גמיש־נמתח נתון לה בין הגפות. בבואו לז’וראביצ’י, ושם שקט, הוא יוצא אל האכסדרה שעם דלת הכניסה של בית סבתא, עולה על המעקה ונאחז בעמוד ומסתכל סביבו. פתאום הוא מוצא עצמו מוקף ילדים והם לועגים לו על נעליו שאינן מתאימות ומתעללים בו, עד שאיזו נערה גדולה מהם מגרשתם.

את סבתו הוא זוכר מתהלכת ואותו צרור מפתחות בסינרה. סבתו אהבה אותו מאוד־מאוד.

לימים, כשהיה כבן אחת־עשרה, התחיל לומד רוסית, תחילה ממה ששמע בחברת אחיותיו וחבריהן, ואחר כך בלימוד סדור, מפי ה“פעלדשר”⁹ של העיירה ומפי אשתו. נדמה לו, שהיה עליו להשתכר בעצמו את שני הקארבונים, שכר שנים־שלושה שיעורים בשבוע. לשם כך הוא יוצא ללמד ילדים. הללו אינם צעירים ממנו הרבה ופעמים הם בני גילו. האווירה עושה שילמד רוסית, ובדרך הטבע כך הוא. הוא זוכר אנתולוגיה טובה מאוד של סופרים רוסיים; שירים של ז’וקובסקי, פּוּשקין, לרמונטוב, ניקיטין, פּלשצ’ייב, ראשיתם זכור לו עד היום בעל־פה. אחר כך הז’ורנאלים הכרסתניים – ‘העושר הרוסי’, שערך קורולנקו בתוכם – קבצי ‘זנניה’ (=דעת) בעריכת גורקי – שם מפרסמים מי שהיו אחר כך הסימבוליסטים: בלמונט, ברוּסוּבּ. גם מסַפרים כאנדרייב וקוּפּרין, היו מדפיסים שם. עד היום הלקין מדבר רוסית רהוטה, אף על פי ששנים מעטות בלבד למד לשון זו ולא היה מצוי הרבה בין דובריה, ולידי דיבור ממש לא הגיע אלא מעט. אמנם קרא רוסית ולא פסק בכל השנים שלאחר כך.

הערבוביה שבה בלע את דברי הספרות העברית נמשכה, ועל הדברים נתווסף ‘מורה נבוכי הזמן’, שלמד מפי רב העיירה, אף גמרא למד עימו. פעם או פעמיים, כשהיה שמעון משמיע איזו סברה משלו, היה הרב אומר לו “שמעוניק, פערשרייב עס” (רשום זאת, שמעון).

אותו רב, הרב ישראל מאנס, איש מוזר ומופלא היה, תמהוני, גם גמגמן. רב מתנגד בקהילה של חסידים. זכורה להלקין תמיהה גדולה שבליבו: מי מניח תפילין וכורך את הרצועות “הפוך”, כדרך המתנגדים – הרב! הוא, המתנגד, היה בקי בכל החצרות של רביים ובכל הדינאסטיות החסידיות בפולין ובגליציה! מופלג היה, והפליג אל מעבר לכל ענייני המציאות. מציאותו שלו הייתה דווקא שם, מעבר. בבית הכנסת אין פותחים בחזרת הש"ץ עד שסיים הרב את תפילתו. הרב היה עומד במקומו, בשעת התפילה, לא התהלך, ומוחו תפוש בשרעפיו. משהרגיש שממתינים לו, לא נזהר מלהציץ ולראות אם ר' יוסף ברוך כבר סיים, והיה מניע בראשו לאות שיתחילו.

ר' ישראל מאנס נולד בסלוצק ולמד בוולוזין. הסמיכו, כמדומה, ר' יצחק אלחנן. היה למדן גדול, בקי בש“ס כדרך שמספרים במעשיות. כאותו מעשה ששמע הלקין בארצות הברית על דבר אחד מהם: הלה היה יושב ולומד את הש”ס על־פה. שאלוהו למה אתה לומד על־פה. השיב להם “ואָס זאָל איך טאָן אין קבר?” (ומה אעשה בקבר [שאין שם ספרים]?) אחרי שתים שלוש שעות של לימוד בלילות החורף היה רב אומר, נו, שמעוניק, פערהער מיך (בחן אותי). הנער ידע למה נתכוון. היה בורר לו מן המסכתות שסתם “בעלי־בתים” שבעיירה אינם לומדים אותן בדרך כלל, ופותח בכל מקום שהוא פותח ונותן את האצבע על גבי הדף, ושואל מה כתוב מתחת לאצבע – עשרה, או חמישים, דפים למטה ממנה – בפנים, ברש"י, או בתוספות. והרב היה שואל: עמוד אלף או עמוד בית? – ומשיב בדיוק גמור.

בבית הרב לא היו ספרי חול, אבל במקום שלא חשש מפני הקנאים שבבני העיירה היה יוצא ונכנס בבתים שנתקבלו בהם ספרים, והיה קורא, מעשה אפיקורוס. הוא היה מין תם שלא ידע להיזהר. נהג להחביא את הספרים בקפוטתו מתחת למעיל הגדול, אבל מכיוון שמוחו היה אחוז בשרעפיו תמיד היה שוכח עצמו, והספרים נושרים מתחת בית שחיו אל תוך הביצה.

אשתו אשה יפה מאוד הייתה ומהדרת בלבושה. ראית בעיירה אשה במגבעת – הרי זו הרבנית. מאוקראינה באה, וכפי הנראה לא ראו חיים טובים יחד. חשוכי בנים היו. אחר זמן התגרשו והיא חזרה למקומותיה. משום שאסור לרב להיות שרוי בגפו, מפני לזות־שפתיים, היה שמעון הולך אל בית הרב ללון בו בלילות, והבריות היו מכנים אותו “שימענקה די רעבעצין” (שמעון הרבנית). הרבה למד ממנו. הרב לימד אותו אליבא דהילכתא – רש“י ותוספות ומהרש”א ורמב"ם, עד לשולחן ערוך. אבל מפיו שמע ראשונה גם את שמו של גייגר.

יהודים, שבאו מז’וראביצ’י בשנות העשרים הראשונות לאמריקה, ספרו שרב ישראל מאנס נעשה הממונה הראשון על הספריה היהודית במינסק, במשטר הקומוניסטי.

ר' ישראל לא היה בעיניו של הלקין באותן שנים דמות מיוחדת במינה, ולא ראה עצמו תלמידו. לפעמים היה מתעניין במה ששמע מפיו, אבל ידע שיש הנאות גדולות מן הלימוד עימו. אף על פי כן בוודאי פתח לו הרב פתחים שונים, ומקום נכבד שמור לו בין שאר מקורות שבאותה מערבולת של לימוד ושל קריאה לא־מלוכדת, רחבה מאוד, בספרים שבבית ובספריה של רחל מדורסקי ושל לימוד הרוסית וכיו"ב.

הפרק השלישי: בחרות

בחרותו הקדימה לבוא. עוד שמעון אוחז בעקב הנערות המסתלקת, והוא כבן שתים־עשרה, עזב את ביתו ונעשה מורה לילדים בז’וראביצ’י. צריכים לפרנסה, והוא נער מבוגר שלא כפי גילו, ושמו הטוב הולך לפניו, וכבר עזר לאביו בהוראה, נעשה אפוא מורה ברשות עצמו. אז התחיל נותן עצמו בשיטת לימוד כללית קבועה. נרשם לשנים־שלושה קורסים גימנאסיאליים שבכתב. חשבון וגיאוגרפיה כבר למד מפי מורה פרטי בעיירה, ועתה פתח בלימוד סדור: תולדות הספרות הרוסית, רוסית עתיקה, אנגלית.

במשך שלוש־ארבע השנים שבין שנת 1911, או 1912, לשנת 1914 הוא יוצא מן הבית ארבע פעמים – לז’וראביצ’י, לנובו־ז’וראביצ’י ולכפר מרוחק של גויים, לנובוסילייץ, לשמש בהוראה. בז’וראביצ’י יושבת סבתו האוהבת אותו. אלמנה היתה ועמה בביתה בנה, לייב, שוחט העיירה. שמעון גר אתם ולימד את ילדי דודו הקטנים, וילדי אחרים, בשכר. לימד כבר עפ"י הפירוש המדעי של כהנא, כבחדר מתוקן. קשתה הפרידה מן הבית. בדרך היה בוכה, אבל כשהיה מגיע למקומו, כבר נתן עצמו בתפקיד של מבוגר, והוא לא ידע שהוא משחק משחק.

היה מורה לכל דבר, מקובל על האינטיליגנציה שבעיירה, ולפנות ערב נהג לטייל עימהם, ומקל שגולתו כסף בידו, בין בית הכנסיה הקאתולית הכבד ובין בית הכנסיה הפראבוסלאבית המצטמצם והמצטנע יותר, משוחחים שיחות חשובות. הכל, כמובן, קשישים ממנו בחמש או בעשר שנים, ושם גם הפרוביזור, הרוקח המדופלם, שנחשב אינטליגנט, ומזכירת הקופה להלוואות ולפקדונות לסוחרים ולבעלי המלאכה. האינטליגנטים אינם רבים. אותן שנים כבר התחילו הצעירים יוצאים לאמריקה כדי להביא אחריהם את משפחותיהם. מקצתם יצאו ללמוד בבתי ספר רוסיים. השיעמום בעיירה היה איום. והוא זר שם. אחד מן החבורה היה חתום על ‘השילוח’ ועימו שמעון משוחח על אחד־העם.

הוא קורא – כמה מן הספרים שמן התקופה ההיא עדיין בידו: ‘חיי היהודים הכלכליים והחברתיים בימי הביניים ובעת החדשה’ של גיאורג קרו בתרגומו של מ“פ זיידמן (וילנה, תרע"ב, 1912); ‘תולדות האמונות של פרנקל’. אבל קריאתו נצטמצמה משום חובות ההוראה. למד גמרא אצל רב אחד, חב”די. זה לא ידע גמרא הרבה, אפילו סיים את לימודיו בלובאביץ'. מַסקליק, כמדומה, היה שמו, וכמדומה שוב: הוא רב במוסקבה, בשנות העשרים הראשונות שלאחר המהפכה.

בסוף ה’זמן' היה חוזר לבית אביו בביחוב חדש.

נובוסילייץ – גם הוא בפלך מוהילב, אבל מרוחק הרבה יותר מן הבית. פעם חזרה אמו מביחוב־ישן, שם פגשה איזה ‘ישובניק’, ששמע המורה הצעיר הגיע לאזניו ביריד, והיא שבה מאושרת – מציעים לו כמאה רובלים ל’זמן‘. כסף רב הוא זה. שמעון עשה שם זמן אחד, והוא כבן ארבע־עשרה. הכפר כפר של גויים, למעשה שני כפרים: ברוסיה היו שני מיני כפרים – ה“סילוֹ”, שהיה בו בית תפילה לנוצרים, וה“דירבניה”, שלא היה בו בית תפילה. משני עבריו של “שוסי” ישן – שחיבר פעם את מוהילב ואת בוברויסק, ומסילת־הברזל מרומני שבאוקראינה עד ליבּאוּ על שפת הים הבלטי ירשה אותו והוציאתו מידי שימוש – מרוחקים מיישוב, ומרוחקים זה מזה כקילומטר וחצי, היו ה’סילו’ בצד זה של הכביש וה’דירבניה' בצד זה. פה ישבו יהודים ופה ישבו יהודים, אמידים, סוחרים בתבואה, בפשתן ובעצים. אחד מהם, סוחר עשיר, מודרני פחות או יותר, שנסע על פני הערים השונות, הוא שהביאהו שמה, הוא עם חברו – החנווני שב“סילו”. שמעון ישב ב“דירבניה”, בבית גדול, מרווח שנתפנה כולו בשבילו לדירה ול“חדר”, והילדים היו באים שמה ללמוד.

הימים ימים קשים היו. שמעון היה יחידי, בלא אנשים. בז’וראביצ’י היה קשה להיות גדול מכפי שנותיו, להתהלך עם האינטליגנטים במקל הכסף, לדבר רוסית. כאן אף זה לא היה, בדידות. היה שם בחור אחד גדול ממנו, אולי בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה, גבוה, מטומטם, לא קרא ספר. מלבדו לא היה לו איש לדבר עימו.

אותו קיץ המשיך ללמוד בקורסים שבכתב והרבה לקרוא. היסטוריה למד בעצמו. ספרים היו לו, אפילו ספרים אסורים, שהיו מעבירים במחתרת ועיתונים שהיה חתום עליהם – ‘הד הזמן’, ‘העולם’. היה חתום גם על הקבצים של ‘זנניה’, שהיה כאמור גורקי עורך. גורקי היה שולחם לחותמים גליונות־גליונות, ולפעמים היה הגיליון נפסק באמצע המשפט. שמעון קרא מכל הבא ליד. נתגלגל שם, בין חפצי אותו בחור מטומטם, איזה ספר שראשו וזנבו נעקרו, איזה סיפור פנטאסטי, המתרחש באמריקה הדרומית. קרא גם אותו.

בלילה היה ישן לבדו בחדרו שבבית הגדול. חצי הקיץ אכל בבית הסוחר שב“דירבניה” וחציו האחר היה עליו ללכת לאכול את ארוחות הצהרים והערב ב“סילו”. בייחוד היה הדבר נורא בערבי שבתות, כשהיה חוזר בלילה לבדו. אמנם באמונות טפלות לא האמין, אבל בכל זאת, בדרך שובו היה עליו לעבור ליד איזה בית־מרחץ, והסיפורים על דבר השדים ועל דבר המכשפות היו מהדהדים באזניו.

בערבי השבתות של אותם ימי הקיץ הארוכים, היה עליו לחכות שעות רבות עד ארוחת הערב. הללו, אפילו היו “ישובניקים” פשוטים, בכל זאת היו יהודים שומרי־מצוות ובערבי־שבתות, משום שקיעת־החמה המאוחרת בתקופת תמוז, ישבו אל השולחן בשעה שמונה או בשמונה־וחצי. שמעון ברעבונו היה מתגנב אל החנות, חוטף חופן כעכים וממלא בהם את כיסיו כדי לאכלם לפני ארוחת הערב. כל ימיו לא גנב – ואפילו לגבי ספרים היה צריך לפעמים לעמוד בניסיון ממש – אלא אותם כעכים, ועוד פעם אחת לאחר זמן, כשנתן למישהו בניו יורק את ‘יחיאל ההגרי’ שלו במתנה, ואחרי שנים הרבה, נכנס לביתו של הלה ובפיזור דעתו הוציא את הספר מן הארון, וראה שאפילו את דפיו הראשונים לא חתכו (בהוצאת שטיבל לא היו חותכים את קפלי־הגליונות). אז נתן את הספר בכיסו.

העולם הגדול היה נתון שם, מעבר, והיה ידוע מן הקריאה וממה שסיפרו הבריות שהיו בו וחזרו. הרצון לצאת אל העולם הגדול ניעור בו כבר בדובסק, כשנפתחה פעם האפשרות שאביו יעבור לאירקוטסק שבסיביר. היו צריכים שם שוחט, ורבה של אירקוטסק איטין היה שמו, החליף עם אביו אגרות. שמעון ואחותו הקטנה ממנו בשנתיים היו חולמים את חלום המעבר לעיר הגדולה. שמה של אירקוטסק היה ידוע להם בגין אותם יהודים שנאשמו בהצתה ונשלחו לארץ גזרה ונשתקעו שם.

מוועד החברה לישוב ארץ ישראל שבאודיסה היו מתקבלות חוברות ובהן תיאורים מן הנעשה בארץ ובקשת תרומות. מ’ייקא' שלחו חוברות על ארצות להגירה מעבר לימים: ארצות הברית, דרום אפריקה, אוסטראליה ובעיקר ארגנטינה. גם ארגנטינה הייתה העולם הגדול שראוי לצאת אליו. והיו ‘הד הזמן’ ועיתוני היידיש.

גם הקנאה, שהיה מתקנא בנערים המעטים שידע, שלמדו בגימנסיאות, בבית הספר הריאלי, בבית הספר למסחר – בין הקנאה במדיהם ובין הקנאה בהשכלתם המסודרת – נתלבש בה הרצון לפרוץ ולצאת החוצה.

בני המשפחה מתחילים לצאת, מהגרים אל מעבר לים. שני דודיו, מצד אמו, יוצאים בשנת 1905 ובשנת 1907, אחותו – בשנת 1910. אחריה אחיו ישראל. בשנת 1912 יוצאת אחות אחרת, שהיה קרוב אליה מאוד והיו מתכתבים גם ברוסית, כשנמצא באחד המקומות שהורה בהם.

אמנם את נופה של רוסיה הוא אוהב מאוד וקשור בו, אבל ההתקוממות כלפי מדינה שונאת־ישראל זו, והגעגועים לבני משפחתו, ואף הרצון ללמוד, גוברים על חיבה זו ומכסים עליה. הוא בשל להגירה.

בשנת 1914 יצאו הוריו ושאר ילדיהם לארצות הברית, והוא אז כבר כבן־חמש־עשרה. עמהם נסעו גם סבתא ובן־דודו מז’וראביצ’י, לייב. יצאו צפונה, לריגה. בריגה עשו זמן־מה במלון של מהגרים. את חג השבועות הם עושים שם, והוא רואה את אבא ואת אמא ואת סבתא ללא מפתחותיה – עקורים, מהגרים.

באניה הרוסית ההולכת לניו יורק פגש נערה עבריה, והיא מחזיקה בידה את הקובץ הראשון של כתבי ברנר. עד כה לא ראה כתבים מקובצים משלו. גם לא ראה נערה קוראה עברית אלא אחיותיו שלו. הוא נוהג כאינטליגנט והם משוחחים בברנר.

האניה עגנה בקופנהאגן, והתעכבה שם שלושה ימים. מאז לא היה בדנמארק ואת קופנהאגן לא ראה עוד. לפני זמן מה הרהר ב’יעקב רבינוביץ בירמות' שלו, ובאותו מקום, בסוף הפרק הראשון, שרבינוביץ אומר בו: “גם כוכבים יהיו, חוורים ולא רבים וריח של פרחים – כמו בקופנהאגן”¹¹ שאל את עצמו קופנהאגן מניין לו – ונזכר באותם מראות שלושת הימים בבחרותו. אז כבר קרא את קנוּט המסון ברוסית. ‘רעב’ היה כבר בעברית בתרגומו של אלחנן סגל. עד היום הלקין אוהב את ספרי המסוּן ואת חלום הלילות הלבנים.

רק זכרונות מעטים, קלושים, נותרו מאותה נסיעה. הכל חולים במחלת ים והוא לא, ככתוב בסיפורים מעולם, גם בסערות קשות לא לקה במחלת הים אף לאחר כך.

בחוף ציפו להם אנשים רבים, האח, שתי האחיות, שני הדודים, קרובים. לא עברו את אליס איילנד, אלא ירדו מן האניה בניו־ג’רזי, כנראה בהובּוֹקן ועשו את דרכם במעברה על פני ההדסון לניו יורק.

שמעון התחיל סובל את סבלות המהגר מייד. כל מהגר נסוג בהכרח אל גבול הילדות – שוב אין הוא מיטיב לדבר עם הבריות, אינו יודע את מוצאיו ומבואיו של עולמו, הוא תלוי באנשי חסדו ועושה את דברם. כל שכן מי שקנה את בגרותו המוקדמת, התלויה בשערה, זה מקרוב, ביסורים גדולים, שכבר היה מהגר בעולמם של המבוגרים ובמקומות רחוקים מבית אמו. הוא, שבמאמצים רבים ובכאב נתדמה למבוגרים ועשה בחברתם, שווה בין שווים, בתוקף מעמד ההוראה שלו ובזכות כשרונותיו, ובוודאי מעולם לא רחקה ממנו תחושת הסכנה שימעד ויחליק לאחור, למחוז הילדות – פתאום הוא מוצא עצמו גולה גם מ“בגרותו” זו. הוא זוכר, כשירדו מן המעברה ועלו ברכבת העילית, היה עליהם לעבור את המחסום הסובב ולתת מטבע של “ניקל” בחריץ. שמעון ספר בקול, באנגלית. כשהגיע לאחת־עשרה הוא הוגה אֶלבן – בשיבוש התנועה הראשונה ובהסגת הטעם לאחור – והכל צוחקים. הוא, האינטליגנט, המבוגר, המדבר שלוש לשונות, נעשה מגוחך פתאום. אמריקה. – – –

הפרק השנים־עשר: מדבר זמר עד דברי הבלים

הלקין המסַפּר קדם הרבה להלקין המשורר. את סיפוריו הראשונים כתב כשהיה בן שבע וחצי או שמונה שנים, ואילו שיריו הראשונים שנשמרו נכתבו הרבה אחרי כן, כשהיה כבן אחת־עשרה. בילדותו אף היה הלקין, כנראה, בטוח יותר בכוחו שבפרוזה מבכוחו בשירה. לגבי אותן שנים בוודאי היה הצדק עמו, ומכאן אתה למד, שאף המבקר לא נתאחר בו מן המספר. גם במלאכת התרגום התחיל עוסק, כפי שכבר נאמר, באותן שנים. נמצא, שבעוּברם היו כמעט כל תחומי עשייתו של הלקין בספרות נתונים בו מבתחילה.

את ראשוני סיפוריו כתב על־פי הפסוקים שבמשלי ל' 21: “תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא־תוכל שאת: תחת־עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע־לחם; תחת שנואה כי תיבעל ושפחה כי־תירש גברתה”. בכל סיפור אמר להעמיד איזו סיטואציה, שבה מתגשם האמור באותו פסוק בעניין אחד מן העניינים המנויים. לסיפורים אלה לא נשאר שריד בכתובים.

מפתיע מעט, שהלקין אינו זוכר אם אי־פעם, בשנותיו הראשונות, בתקופת תחנת־דובסק, סיפר לו מי מעשיות; גם לא אם נהג לספר מעשיות לאחרים. אחר כך, בביחוב חדש, היה נוהג לספר סיפורים – לעצמו בוודאי, וכנראה גם לאחרים. לפני כן – אינו זוכר. אבל אמו, כאמור, היטיבה מאוד לספר, והרי חומש עם רש"י למד משנותיו הראשונות ממש, ובשנים שהתחיל כותב את סיפוריו ואת שיריו, כבר היו לפניו כתבי־העת והספרים העבריים, ולא חסרו לו דוגמאות ותבניות, הן בעברית והן בלועזית.

אותן שנים היה שמעון מסתיר מעיני אביו את דבר כתיבתו. כשהיה האב נכנס אל החדר ומוצאו בשעת כתיבה, מייד היה הנער תוחב את הגיליון אל תוך המגירה שבשולחן. כך היה נוהג לא משום החשש, שמא ייתפס בעיסוק שאינו נאה, בדברים בטלים, אף לא משום, שהדברים נראו לו פרטיים מכדי שתראם עין זר, אלא משום החשש, שמא אינם ראויים, משום בושה גדולה זו מפני אביו, שהוא בר־אורין ובעל תרבות רחבה.

כמה כתובים שמאותן השנים שבטרם ההגירה לאמריקה נשתמרו. במכון “גנזים” נשמרה מעטפה חומה גדולה, ובה דפים, אגודות דפים, מחברות וקונטרסים של נייר שהצהיב ונכתם, כתובים בעט־ציפורן, בכתב מעוגל, פעמים קאליגראפי ממש, שהמעיין רואה בו שינויים שמן ילדות לבגרות. הנייר נותן ריח קל, אטום, של רוב שנים, כשל עליית הגג האפלה, העבשה מעט. איש אינו יודע כיצד נשמרו הניירות האלה בגלגוליה של המשפחה, ואף הלקין אינו זוכר מה עבר עליהם עד שהיגיעו ארצה בידי גיסו. הוא לא טרח לעיין בהם מיום שעקרה המשפחה ממקומה והיגרה לאמריקה, ומשהראו לו את רשימת הכתובים המפורטת,¹⁷ תמה עליהם כמעט כאילו היו הכתובים משל אחרים. במקצתם נזכר. מקצתם לא היה בידו לומר עוד, אם מקור הם או תרגום ומה היו המסיבות בשעת כתיבתם.

שני קונטרסים, עשויים דפי מחברת של שורה אחת, שקופלו לשניים לאורכם ונתפרו במקום הקפל בחוט־תפירה, מעשה יד לא־אמונה אבל חרוצה ודייקנית, מחזיקים שירים. הראשון, הפותח בעמוד 11 שלו, מתחיל בקטעי פרוזה קטנים – פתיחה לביוגראפיה של ר' אברהם מאפו, קטע מתורת החי על התור. בראש עמוד 17 נכתב באותיות גדולות, בכתב ילדותי – “שירים”. מתחת לכותרת – השיר הראשון: “לרעי צבי הירש ליבערמאן”. בשולי השיר נכתב: “כ”ד אדר, שנת עת“ר”. גם השירים האחרים שבקונטרס מסומנים בתאריכים העבריים (ושנת תר“ע בסיכול האותיות – עת”ר או תע"ר – מסתמא כדי לסלק עינא־בישא), עד סוף שנת תרע“א. הקונטרס השני כבר יש לו עמוד שער ועליו כתוב לאמור: “ש. ל. האלקין. קבץ שירים. תרע”ב”. שלושה־עשר העמודים הראשונים שבו מחזיקים, בשינויים קלים ובסימוּן תאריכיהם, העתקי מרבית הדברים שבקונטרס הראשון, בכתב מעוגל ונקי, מדויק מאוד, מבוגר מבקודמו. מכאן ואילך השירים חדשים והתאריך הרשום תחת השיר האחרון הוא: “חורף תרע”ב".

כמעט אין בשירים אלה ייחוד הצריך עיון, ואין המעיין מתבשר מהם אפילו ברמז, מה עתידה שירתו של הלקין שתהיה. כמובן, עצם הדבר, שנער כבן אחת־עשרה, היושב בעיירה, ברוסיה של ראשית המאה, כותב שירים בעברית מתוקנת, כמעט נקייה משיבושים ומפתיעה במיעוט הזרויות שבה, שפעמים בושמם הטוב של מקורות הלשון הראשונים נודף ממנה אבל לעולם אינה מעשה שיבוץ אלא מלכתחילה שימושה חי ולא־כבול – יש בו פליאה. אבל השירים עצמם, שירים סתם של ילד מוכשר הם.

עיקר הנושאים והמוטיבים שבהם ידועים ומוכרים משירתנו שבתקופת ההשכלה, ובתקופת חיבת ציון – ההתפעלות מן הטבע, רגשות האהבה לבני המשפחה, כאב הפרידה, דמות שמן התנ"ך, ענות עם ישראל ואהבת האדם עם תקווה לשלום עולם. הטורים חרוזים חריזה מכאנית למדי, תכופות דקדוקית, ואינם שקולים אלא דרך מקרה. פעמים קצבם מאוּנס. סימן הקריאה, סימן השאלה ושלוש הנקודות שופעים בהם, בעיקר בסופי הטורים. קיצורו של דבר, ניכר בכותב שרגשותיו העזים הם שהביאוהו לבקש לו פורקן וביטוי בנסיון שירה לירית, אלא שהדברים לא יצאו מגדר פרטיותם שבזמנם ובמקומם ולא נכנסו לגדר שירה.

שיר הפרידה הראשון, שנזכר למעלה, פותח כך:

השיר השני, שנכתב כחודש אחרי הראשון והוא נתון אחריו בקונטרס בלא כותרת, זו פתיחתו:

השנה שנת ראשיתה של פרשת ביליס, ובוודאי דברים אלה הם שהביאו את שמעון לידי כתיבה זו. אבל למחרת היום, בשירו השלישי כתוב (בשני הבתים הראשונים):

ושבוע לאחר־כך, בשירו הרביעי:

ההגייה האשכנזית מבצבת פה ופה בחריזת העיצורים (קורס – כורת) והתנועות (יערך – רך, אלה – חוֹלה), ונראה שלמרות המלעיל והמלרע שבלימוד הדקדוק מפי אבא, בשעת כתיבה שמעון הולך אחר הדפוסים המקובלים אז.

את רוב דפי הקונטרס תופס השיר החמישי, והוא פואמה ארוכה, המחזיקה מאתיים בתים מרובעים בדיוק, ומספרת את דברי ימיו האחרונים של שאול המלך בדרך יל“גי מעט. אין ניכרים בפואמה עקבות של יצירות משוררים. דרך משל, “בעין דור” של טשרניחובסקי (‘חזיונות ומנגינות, ספר ראשון’ ראה אור בשנת תרנ"ט) אין לו רמז בסצינת הפגישה עם בעלת־האוב. בשולי הדף הראשון לפואמה זו כתוב לאמור: “את השיר הזה החלותי ביום כ' סיון, שנת עת”ר”, ובסופו – “י”ז תמוז שנת תרע“א ביום נסוע אחותי”.

להוציא את הדבר עצמו, שנער בגיל זה בוחר לו את שאול דווקא, ולא את דוד, ועושהוּ גיבור שירו, וטורח כחודש ימים ליצר מאתיים בתים, עדיין אין בדברים עניין מצד עצמם. מוזר מעט שגם מוטיב המוות, שדובר בו למעלה¹⁸ וגם מוטיב עם ישראל, שכבר נראה בדוגמה שלמעלה, ואף בו דובר,¹⁹ מובהקים כל כך בדבריו של בן השתים־עשרה.

שאול מר הנפש אומר:

ושאול תמה על בני עמו:

אבל המשורר הצעיר אינו שואף קרבות. אדרבא, גיבורו אומר בערב יום קרבו האחרון:

אפילו העלילה שבפואמה עומדת על המסופר במקרא, אין הכתיבה כבולה כלל, והדברים קולחים, פעמים אף עד כדי לעורר עניין, בהרחבה שיש עמה תיאור־דמוּיות, ראיית מניעים פסיכולוגיים ויצירת אווירה.

בסוף הקונטרס שני שירים. האחד שיר טבע. כותרת האחר – “היאוש והתקוה”. ממרומי נסיון־החיים שצבר באחת־עשרה שנותיו, הכותב משקיף בעצב הרחק לאחור, אל ילדותו ששגתה בחלומות תקווה:

אלא שהוא אוזר עוז ומתגבר והשיר מסתיים בשורות אלו:

הקונטרס השני, כאמור, ראשיתו שירים שנתקבצו בתוך קודמו. כתב היד נתבגר ונתעגל ויפה, וכל השינויים ששונו השירים בנוסח זה לטוב שונו. תחת הבתים המרובעים, הממוספרים, הועמדו עתה הדברים ברצוף. פה ושם נוספו כותרות לשירים. ל“היאוש והתקוה”, דרך משל, נוסף כותר משנה – “מכתבי עלם צעיר”. אוזנו של הכותב נעשית קשובה יותר: טורים רבים נתקצרו ונתרהטו משום כך, נעשו פרוזאיים פחות ונגינתם צולעת פחות, כגון בשיר לרעו:

במקום: “אך בלילות בשכבי על משכבי במנוחה / אז החלום יעל לי ארוכה”, כתוב: “אך בלילות בשכבי במנוחה / אז החלום יעל לי ארוכה”. או בשיר הטבע, שכאן ניתן לו שם – “לפני עלות השמש בקיץ” – במקום: “בשעה שמה”ש עוד אומרים שירה / אני כבר אעירה", כתוב: “בשעה שמלאכים עוד אומרים שירה / אני כבר אעירה”.

פעמים נוספה הברה לשם המשקל: במקום: “עוד נמים שדות ויערים”, כתוב: “עוד נמים גם שדות גם יערים”; וכך במקומות רבים.

הקונטרס השני מסתיים בשני שירים סוציאליים־אוטופיים: האחד – “אחים המה בני האדם”:

השני – “עת־השלום”:

ראשית שינוי בשירים, משהו ששוב אינו ממין קודמיו, לא בשימוש הלשון ולא בתבנית ולא בגישה, אתה מוצא בשיר – או כמין פרוזה שירית – שבסוף אחת ממחברות התרגום. בשורות רחבות, כשל שירה אֶפּית, בלא משקל וחרוז מכוונים, אף בלא כותרת, נתונה ראשיתה של יצירה, שעניינה – שוב – המוות:

אולי ב“חוטיטים” אתה מוצא רמז ראשון לשפעת טביעות הלשון שעתיד הלקין לטבוע בשיריו למאות.

מי שיחקור את שירתו של הלקין עשוי אפוא שייתן דעתו גם על ניצני שירים אלה, העתידים לעשות פרחים ופירות. פה ופה אולי אף יגלה איזה ביטוי שיש לו ייחוּד, איזו שורה של טעם, ואין צריך לומר שוב שבזמנם ובמקומם ובגילו של מחברם, הם מפתיעים בלשונם הרהוטה ובכמה מנושאיהם. מצד עצמם – שאני.

כאשר המעיין מניח את קונטרסי השירה ולוקח בידו מחברת של פרוזה, הדברים משתנים. תחילה השינוי מועט – במחברת המחזות, שנכתבה אף היא בשנת תר"ע, עם השירים הראשונים שבידנו, כששמעון כבן אחת־עשרה או שתים־עשרה שנים, ועודנה כתובה אותו כתב, שלא נתבגר לגמרי. הלשון, שבשירים האחרונים זרמה לה, כאילו היא לשון־אם לכל דבר, מתרהטת עוד בשעה שסרה ממנה חובת ה’שיריות' וקונה לה איזו גמישות. הקורא נוטה לשפוט את הדברים יותר מצד עצמם, אם טובים הם ואם רעים, כאילו לא נער כתבם, שהקורא נותן עינו בו, בכותב, ולא בכתוב. אמנם אף כאן נשמעים היטב הדי כתיבתם של בני הדור שקדם, כדרך שאתה מוצא בכתובים של ילדים בכלל, אבל לא טעם כתיבתו של ילד כאן.

הדף הראשון פותח, כאילו היה הכתוב סיפור, בתיאור בלשון עבר, ועובר ל“הווה היסטורי” שהעבר משתקף בו במחשבות הדמות, ובלא שום הערה או חציצה הוא נעשה מחזה. הדמויות העלומות זוכות לשמות והדראמה מתגלגלת. הדיבורים רוצפים בשורות המלאות ואינם מובחנים זה מזה אלא בסימני הפיסוק בלבד, ואף בהם לא דקדק הכותב הרבה:

הרי זה אפוא שריד פתיחתו של המחזה ‘בהרי קשטיליא’, שדובר בו למעלה, נסיונו הראשון והאחרון של שמעון הלקין ליצור בתחום הדראמה.

אחרי עוד שורות אחדות של המחזה, בלא שום סימן חיצון שאין הדברים המשכם של הקודם להם, נפתח תרגומו של ‘הקמצן’ למולייר, כנראה על־פי איזה עיבוד שברוסית.

מה הביא את שמעון לתרגם מחזה, ומחזה זה ולא אחר, אין יודע. מכל מקום הוא מקדיש כחודשיים ימים למלאכה זו: בעמוד שבין המערכה הראשונה לשניה, בכתב גדול ובשורות הפרוסות זו תחת זו על פני כל העמוד, ואף לצידו נאמר:

ובעמוד האחרון של המחברת:

שמעון הקפיד לרשום בשולי העמודים באיזה יום כילה את מלאכת תרגומו של כל ‘מחזה’ (מערכה) שבמחברת.

פעמים הדברים נקראים שורות שלמות, בלא שיידע הקורא להבחין, שלא מתרגם זקן ורגיל תרגמם ולא בימינו תורגמו. דרך משל:

או זה:

לשון אחרת, שונה לגמרי, תופס שמעון כשהוא בא לתרגם אחת מאגדות ל. נ. טולסטוי, את סיפור אסרחדון מלך אשור.²⁰ שוב אין כאן לשון סינתטית, מתקרבת ללשון הדיבור, רהוטה כמעט לגמרי ופעמים חפוזה, אלא לשון מקרא מובהקת־כמעט, אטית, כבודה, מתנגנת, רחוקה מרחק רב מלשונם של שאר דברים. ניכר בו שבכוונת מכוון קבע לו לשון שנראתה יפה לאותו עניין.

כך נפתח תרגום האגדה:

עוד מאותה תקופה אתה מוצא בכתובים כמה דברים, מקצתם מעשה תרגום, מקצתם אין יודע אם תרגום הם או מקור. תרגום אחד הוא סיפור ארוך משל המסַפּר היהודי הרוסי ד. איזמן – ‘בנכר’ שמו, שקטעי הצרפתית שבשיח הנפשות שבו, ניתנו בתרגום כלשונם בכתב קאליגראפי רהוט.

עיקר הסיפור – מעמדם של היהודים ברוסיה ומחוצה לה, והוא מסופר בגוף ראשון, מפי רופא יהודי, שהיגר לצרפת עם משפחתו וסופו חוזר לרוסיה מולדתו, בעיקר בלחצה של אשתו האידיאליסטית, המבקשת ‘לרדת אל העם’. מסתמא הנושא הוא שהביא את שמעון שיתרגם את הסיפור.

לשונם של כל מעשי התרגום, אפילו עדיין אתה מוצא בה זרויות מעט, ואין אתה מוצא בה עדיין את חותמו האישי־אישי של הלקין הפרוזאיקן לעתיד לבוא, ולא ייחוד שהוא, אלא היא הלשון המצויה הרבה בכתבי העת של אותם ימים – כמעט אין בה העיקום והעיוות של המתרגם פסוק כצורתו. כבר באותן שנים רחוקות של ילדות היה ביד הלקין להעמיד שני כלים נבדלים, כלי לשפה כלי לשפה, ליצוק מן האחד אל חברו בשעת התרגום, בלא שתשתנה עצמותו של הכלי שלתוכו נוצקו הדברים בתוקף טיבו ומבנהו של חברו שממנו נוצקו.

משעה שאתה מתחיל מעיין בסיפוריו שכתב, כנראה,²¹ בשנתיים האחרונות לשבתו ברוסיה, בשנות תרע“ג ותרע”ד, כבר אתה נרמז במשהו לעניין הלקין המספר ודרכו. שוב, כמה מן הדברים עדיין אין בהם ייחוד של ממש, אבל אדם קוראם בכובד ראש של מי שעוסק בדבר־ספרות, כזה שיש ממינו רבים בתקופתו, ולא בחיוך של חיבה סלחנית של מי שרואה במעשי נערות.

על גבי דפים גדולים, צהובים ומוכתמים, שנלקחו מספר חשבונות גדול, והם משורטטים מלמעלה למטה קווים דקים, אדומים וכחולים, נכתבו כמה קטעים:

ראשיתו של סיפור דידאקטי־מוסרני, הפותח בשיחה שבין ילד, שמצא פיסת ברזל בחצר והוא מקל ראש בערכה, ובין זקן המתחמם בחמה, המטיף לו מוסר ומסביר את ערך המתכת השימושית הזאת ומפליג אל זכרונות נעוריו, כשעבד במכרות הברזל.

הדיאלוג נוקשה מעט, מעושה מעט, וטעם קל של מליצה עומד בו. הנעימה שבדברי הזקן – כשל ספר לימוד לנערים, מעלה זכר של כריסטומאטיות שמסוף המאה הי"ט, המלבישות דעת במעטה סיפור־מעשה מאונס מעט;

איזה סיפור קצר פנטאסטי, “חג הקיץ ביער”, שהוא כמין משל־חיות, המספר על ברואי היער הקטנים, תולעת־יוחנא (שהמחבר מכנה ‘נגה’), נמלה, זבוב, דבורה ויוצא באלה, שמשתה חגיגתם הושבת בסערת־גשם;

ראשיתו של סיפור, “ערב חורף”, שהוא תיאור של ילדים המשחקים בכסאות הטרקלין משחק־דמיון של מרכבה הנוסעת ביער וקרב אל המקום ששודדים אורבים בו, כתוב בהומור שקט שבדילוג לא־מוצהר מן המציאות הבורגנית החמימה־חביבה וסדורה על פי המנהג שבבית ‘טוב’ בשעה שעל הילדים ללכת לישון, אל ההתרחשויות שבדמיון־הרפתקאות;

והמעניין שבקבוצה זו – ראשיתו של סיפור, “הנשיקה הראשונה והאחרונה”. שוב, כבשיר “היאוש והתקוה”, שכתב שנה או שנתיים לפני כך נותן שמעון את עצמו במעמדו של מי שמביט בעצב מקצהו של דרך־חיים ארוך אל ראשיתו שבנעוריו הרחוקים. נראה בו, שלא זו בלבד, שראה עצמו מבוגר לכל דבר, אלא נטיה הייתה בו לזהות עצמו במי שחיים מרים סרוחים לו סרח ארוך מאחוריו.

מפתיעה מעט הראייה הרפלקטיבית שבפתיחה זו, שאינה ממין ראייתו של נער – החשיבה על הזכירה, שנראה שיש בה משהו יותר מאשר טכסיס מקובל בסיפור, שאולי היא עדות־מה להתבוננות, שכבר בנעוריו היה הלקין מתבונן במתרחש בתוך עצמו, לנטייה לראות את המציאות כשהיא משתקפת בראי תודעת־נפשה של הדמות הנבראת בספור:

אחרי פתיחה זו ניתן תיאור מרובה־דימויים של בית נעוריו החרב של המספר, שעזים ותרנגולות ואווזים מהלכים בו ומחטטים בעיי המפולת או מתחממים בחמה – והסיפור נפסק. מה היתה הנשיקה הראשונה, ומדוע הייתה האחרונה, לא נדע.

שלושה סיפורים שלמים נראים, על־פי כתב היד ועל־פי מבניהם ולשונם, המאוחרים שביצירות הנעורים שנשתמרו באותה מעטפה המחזיקה דברים שמתקופת רוסיה; ושלושתם יש בהם עניין רב הן מצד עצמם, שבין שהם טובים ובין שאינם טובים, הם מושכים את לב הקורא, והוא מבקש להוסיף ולקרוא בהם, והן מצד דברים המתבררים מתוכם לעניין הפרוזה של הלקין היוצר הבשל, עניינים של תבניות־סיפור ושל מארגי־סיפור.

האחד, שאין לו שם, כתוב בגוף ראשון ופותח כך:

חברו של המספר מפתיעהו בטפיחת־ידו ומבשרו שרחל גולדמן התארסה. המספר נבוך, נעלב, אינו מאמין – שהרי רק ביום שלפני כן היה בבית גולדמן וטמרה (שם הנערה נתחלף לו לשמעון בעברו האחר של הדף המקופל לשנים) לא אמרה לו דבר. הוא ממהר לביתו כשהוא דוחף בחוסר נימוס את הבריות המלגלגות עליו בחפזונו, ובביתו אכן הוא מוצא את הזמנת הוריה של טמרה לטכס אירוסיה.

והמספר אומר:

ובלא שום הפסקה, מיד אחרי הקטע הקודם, הוא מוסיף וכותב:

את ה’פרצוף' הזה, את ציור־האופי הזה, כמעט מעשה גנסין המוקדם, מעמיד נער כבן ארבע־עשרה. אכן עיניו של שמעון הצעיר פקוחות היו כשהיו צעירי דובסק יוצאים ובאים בביתן של אחיותיו, וכשהיה מטייל עם בני האינטליגנציה בשעת ערב בז’וראביצ’י ומקל שגולתו כסף בידו. נחזור אל סיפורנו:

עוד המספר שוכב על מיטתו ומלבה את חרונו ואת עלבונו, מתכן תוכניות להעניש את טמרה במכתב ובדיבור, משתדל “למצוא מבטאים יותר חריפים ויפים, וכבר היתה במוחי ערוכה מגלה שלמה מלאה מבטאים מצלצלים ציטטות סופרים שונים”, והנה נושא המכתבים מביא לו אגרת מטמרה ובו בקשתה:

מכאן ואילך הסיפור כמו מאיים שהוא עתיד לרדת ולהתגלגל בדרך של רומאן־משרתות: בשיחת השנים מתברר שאבי טמרה, הסוחר, מעמדו מתערער והוא מבקש להשיאה לסוחר צעיר עשיר כדי להציל את כספו. אבל את פגישתם מתארת טמרה לפני המספר כך:

במיטב המסורת של הז’אנר טמרה המיואשת מבקשת מן המספר שיצילנה. הוא מבטיחה לעשות כן והולך אל האכסניה, אשר בה מתארח החתן המיועד, בשליחות־מזימה, אבל, שוב, זה תיאור פגישתם:

המספר מסביר לחתן המיועד מה פני הדברים באמת, והלה לא זו בלבד שאינו מאשימו, אלא הוא מודה לו, שומע לעצתו ונוסע משם. המסיבה שנועדה לאותו ערב מסתיימת בבושת פנים, ועמה מסתיים הסיפור.

מהותה של יצירה נמדדת אף במה שלא מומש בה מן כוחו התלוי של הז’אנר שבו היא נכתבת. דווקא בסיפור זה, שעלילתו שגרתית, נמוכה – אפילו אף היא אינה נראית עניין, שנער כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה עשוי לבור לו בדרך כלל – אתה מוצא דברים שבייחוד, המפתיעים את הקורא:

הדמויות הסטריאוטיפיות שנתבקשו בסיפור כגון זה לא נמצאו. תחתן מעמיד המחבר דמות־אשה לא־שגרתית, לא כלילת־שלמות; המספר רואה את עצמו לאו דווקא ראייה פשטנית, אוהדת, אלא דווקא ביקורתית־הומוריסטית, מבוגרת. החתן שנועד להיות the villain נמצא בחור סימפאטי למדי ונבון־דבר. בכל שעה שהקורא מצפה שהסיפור ייטה בדרך השגרה, המחבר מוליכו בדרך אחר, פשוט ואנטי־קלימאקטי, כאילו לא נתכוון אלא לפארודיה על הז’אנר, והוא מושיט לקורא לשון בחיוך קונדסי.

הסיפור, שמחברו אינו מרוחק מיום הבר־מצווה שלו יותר משנה, אינו סיפור אהבה, ובוודאי לא העלילה עיקר בו, אלא הוא סיפור פסיכולוגי, שהמניעים והתגובות והלך־הנפש של הדמויות, וראיית עצמו, והאווירה עיקר בעיני מחברו, והוא נקרא כפארודיה מתוחכמת.

אף המבנה אינו שגרתי ואינו פשוט כלל – המעברים שבין דיווח־המעשים לסקירת האופי, להרצאת המחשבות והרגשות וחוזר חלילה, פתאומיים וחטופים, אבל זרימתם טבעית והם מתקבלים על דעת הקורא בלא שיחוש בהם אלא בבחינה שבעיון מדוקדק. הסיפור מסופר בגוף ראשון, אבל המחבר משכיל להעמיד את המספר בתורה דמות חיה ועצמאית, שאף היא רואה עצמה ראייה שמבחוץ, ונמצא יש כאן מורכבות שבמארג ובגרות לא צפויה. אין צריך לומר לשון הכתוב מה היא.

האם לא קצה רמז ראשון כאן ל“מתוך מכתביו של לואי בירין”?

הסיפור השני, “האח והאחות”, אף הוא סיפור פסיכולוגי, קצרצר, המספר בגוף שלישי את סיפור ידידותם של ילדים, אח ואחות, קטטתם ותוכניות התפייסותם. לא זו בלבד שדברים אלה שנאמרו כאן הם כל האירועים שבסיפור, ואין בו אלא מתן ההרהורים והרגשות, אלא שכל הסיפור, להוציא את שתי השורות האחרונות שבו, העוסקות באחות, ניתן כולו במה שעובר במוחו של הנער בדקות הראשונות של בוקר, מייד אחרי שנתעורר משנתו. גם האירועים המעטים, גם העמדת הסיטואציה, גם תפישת החושים במתרחש מסביב, גם ההגיונות והרגשות – כולם ניתנים באמצעים שכמין טכניקות הבסיס של ‘זרם התודעה’ ממש, כמין רמז ראשון לפרק הפתיחה של ‘עד משבר’.

הסיפור השלישי, “חלומות חורף”, יש בו כמה יסודות משל קודמו. גם הוא פותח בגוף שלישי בשעת בוקר, אלא שהפעם נערה היא הדמות העיקרית. זו פתיחתו:

גם כאן תיאור הדמות האחרת, הסבה, ניתן תחילה מתוך הרהוריה של סוניה בשעת יקיצתה. עוד יותר מאשר בסיפור הקודם מעורבים בפתיחת הסיפור רשמי החושים, רגשות, הגיונות וזכרי מעשים, וה’דיבור' יש שהוא ‘משולב’ – ‘זרם התודעה’ ממש.

סוניה קמה ממיטתה, פוגשת את סבתה, אוכלת את ארוחת הבוקר עימה ומשוחחת עימה.

סוניה נבוכה, מהססת, וסופה שואלת את סבתה אם ידעה אהבה בנעוריה. בתשובתה סבתא מספרת לה בגוף ראשון את סיפור אהבתה לנער תלמיד־ישיבה, שהיה אוכל בביתם ‘ימים’, שנכזבה משום רצון אביה, שהישיאה לחתנה שבחר לה.

שוב הדברים קולחים, גם בסיפור זה הקורא קורא בעניין, כמעט בתאווה, את דברי בן שלוש־עשרה, ארבע־עשרה השנים, ואפילו סיפור האהבה עניינו ועלילתו שגורים וידועים. ותמיהה היא מניין לנער לא רק הראייה הפסיכולוגית, לא רק הכוח לשכנע את הקורא באמיתות הדמויות של נערה ושל זקנה והסיטואציה שבהן הן נתונות, לא רק ראשית אומנותו של מספר בכלים דקים ובמארג מסובך, ממין הקשים שבסיפורת המודרנית, אלא אף מין פרספקטיבה מבוגרת, מין יכולת לראות את הנפש בהארת־אמת של רגע, כמו בסיומו של אותו סיפור. שוב מוליך אותנו המחבר שולל מעט, קונה את ליבנו בסיפור מרתק למדי ורק בסעיף האחרון ממש מסתבר לקורא פתאום, שכל סיפור האהבה כולו לא ניתן לשם עצמו אלא, כדרך שופמן ממש, כדי להאיר פתאום את המציאות, איזה פן חבוי שבה, מזווית לא צפויה.

וזה סופו של הסיפור.

בשירי תקופת הנערות שברוסיה נשמע ברמה קולו הפרטי של המחבר, והקול המדבר בהם אומר – אפילו בסיטואציות הפרטיות ביותר – דברים כלליים ביותר. בסיפורי אותה תקופה הולך ונעלם קולו הפרטי של המחבר, והקול המספר אומר דברים שטיבם וערכם אנושיים וכלליים והם משכנעים לגמרי בפרטיותם האומנותית, בחד־פעמיותם, באינדיבידואציה שבהם, כאילו ביקש שמעון הנער להדגים במעבר שבין שיריו לפרוזה שלו מה שלימדנו הלקין הפרופסור על המעבר שמן יצירת ההשכלה וחיבת ציון אל היצירה שבספרות העברית החדשה.

¹

א

בחלק הראשון של “זכרונות בית ‘עכשיו’” הזכרתי כבר, כי פעילות המערכת שלנו סביב ההוצאה־לאור של חוברת ‘אוגדן’ ב', שהיתה המקדים של ‘עכשיו’, התחילה כאשר פנה אלי מקסים גילן – ובפיו בשורה על נכונותו של מו"ל ירושלמי, ברוך חפץ, להרחיב את החוברת הסטודנטיאלית שהיה מוציא לאור בירושלים, ולהפכה לביטאון ספרותי של־ממש.

היו אלה ימים שלאחר מבצע סיני, ימי שקט ושיגשוג כלכלי; אבל דומה שגילן ואני לא נטלנו חלק בשיגשוג זה, ולא היתה בכיסנו פרוטה לפרטה: לא לדיור של ממש, ובוודאי לא להוצאת ביטאון ספרותי. אומנם חשנו בחלל הריק שניבעה עם היעלמן של חוברות ‘לקראת’, או אף עם סגירתם של ביטאונים כ’מבואות' ו’עין'. אבל לא היה בידינו לעשות הרבה, כי אפילו מאתיים או שלוש־מאות לירות נראו לנו אז כסכום דמיוני. הצעתו של גילן הדהימתני איפוא כל־כך לטובה, עד כי לא בדקתי אז, ואף לא במשך שנים ארוכות לאחר־מכן, את הצד המסחרי שבהוצאת ‘עכשיו’ לאור.

מכל מקום, במשך השנים הראשונות של צאת ‘עכשיו’ לאור (וצאתם לאור של ספרי ההוצאה שהחלה לפעול ליד כתב־העת), נתממש בנו הכלל העתיק ששכר הרוח יוצא בהפסד החומר. לא רק שהעורכים עבדו בהתנדבות מלאה, ויתרו על הרבה אפשרויות־עבודה אחרות, ועוד נחלצו לא פעם להוסיף כסף מכיסם לשם ריצוי בתי־הדפוס התובעניים, אלא שגם ב. חפץ, המו“ל־העורך היוזם, שהשקיע את מירב ההשקעה ב’אוגדן' ב' ובשתי חוברות ‘עכשיו’ הראשונות הגדולות, וכן בכמה מספרי ההוצאה, הקריב על מזבח הישגים מו”ליים אלה חלק נכבד מווילה נאה שהיתה לו בשכונת סנהדריה בירושלים. אפשר אומנם, שחלק מקורבנות כספיים אלה נבע מבטלנות עיסקית גרידא, או ממכות כלכליות בלתי־צפויות, ש“אינן כתובות בתורה”. כך, למשל, הוכינו מכה גדולה במיוחד, כאשר דווקא בעת הפצת חוברת ‘עכשיו’ הראשונה שזכתה לפופולאריות רבה בין הקוראים – לא מעט, אולי, ב“זכות” השמצות כל העיתונות – נתקלנו במפיץ רמאי, אחד בשם אורן, אשר בפשטות העלים מאיתנו את כספי הפצת המהדורה (זה היה בשנת 1960). באותה תקופה הילוויתי בעצמי איזה סכום כסף ל’עכשיו', והיינו מאיימים על המפיץ החסון והנאה במכות (איומים שלא שכנעוהו במיוחד), בתקווה להוציא ממנו את הכסף המועלם. אך הוא ניסה לשלם לנו ב“תוצרת”, in natura, למשל בחוברות ישנות של ‘מולד’, בקונקורדאנציות שכבר נרטבו ונכתמו בגשם, וכן בקונטרסי אגודת הצמחונים. זכור לי במיוחד יום־גשם אחד, כשנותרתי לגמרי בלי כסף, אפילו בלי כמה עשרות גרושים לנסיעה באוטובוס, ובאתי עם מישהו למשרדו של המפיץ, שזמן קצר לאחר־מכן פשט את הרגל לחלוטין, בתביעה נמרצת לקבל חמש מאות ל"י המגיעות לנו. אך כל מה שזכינו לקבל, על רקע המדפים המתרוקנים של משרד־ההפצה, היו רק חוברות אגודת־הצמחונים והספרון ‘הפרה ומזונה’.

אבל כל האירועים החומריים הללו היו עדיין ספונים בחיק העתיד, באותו יום בשלהי 1956, או בראשית 1957, כשחזר מקסים לתל־אביב, ובפיו ההצעה של חפץ. החילונו לתכנן את חוברת ‘אוגדן’ ב' (‘אוגדן’ א' היה, כזכור, חוברת סטודנטיאלית וירושלמית־לוקאלית בלא השתתפותנו), מתוך תחושת סער־ופרץ. למערכת שלנו הצטרף גם אוֹרי ברנשטיין, וכן היה נספח אליה גם שמואל בן־נאה, נצר למשפחה ירושלמית מושרשת, שסימל את הרציפות עם הראשית הסטודנטיאלית של הביטאון. (בן־נאה עוד היה רשום, איני זוכר אם בהסכמתו, כעורך־אחראי של חוברות ‘עכשיו’ הראשונות, ומכיוון ש’עכשיו' היה אז על סיפם של אי־אלה משפטי־דיבה, נמצא בעצם בן־נאה, הדתי, המזוקן והשקט, אולי מבלי שהמחיש לעצמו סכנה זאת במלואה, בקו־הראשון של חזית־האש הפולמית… אבל באותה התקופה, הפראית במקצת, לא שמנו לב לזוטות כאלו, כי הפולמוסים והלחצים הכספיים והציבוריים באו ותכפו בזה אחר זה).

כאן עלי גם לציין שהעבודה בצוות המערכת (ברוך, מקסים, אוֹרי ואני) היתה קולגיאלית בהחלט. הסיכסוכים באו רק הרבה לאחר־מכן. נראה לי היום, כי חוברת ‘אוגדן’ ב' היתה באמת (וכך התייחס אליה, בין השאר, גם “אדם מבחוץ”, כגון אהרון מגד ב’משא') חדשה ברוחה ובתוכנה בהשוואה לכתבי־העת הספרותיים דאז. אם כי בשירה, וביחוד בסיפורת, הוכללו בה כמה וכמה דברים ילדותיים, היא בכל־זאת בלטה, לדעתי, הן בנימה חדשה, שנתנה מבע להווה הישראלי מבלי להשתעבד לאידיאולוגיות חברתיות או לנוסטאלגיה אלי ימי מלחמת־העצמאות, והן בעצמאותה כלפי המימסד המפלגתי שלנו. ביחוד ניכר ב’אוגדן' ב' קו חדש במדור הביקורת, שמבלי לדבר על דברי על ‘עד עולם’ של ש"י עגנון, בלטו בו מסותיהם של שאול שקד על ‘מאריו והקוסם’ של תומאס מאן ושל חיים אוריה על ו. פוקנר (גם ש. שקד וגם אוריה נטשו את תחום ביקורת־הספרות), וכן תפסה בו מקום חשוב מסתו של דן מירון על הפרוזה הארצישראלית הצעירה (תוך הצבעה על חולשת רוב המספרים האורתודורכסיים של דור הפלמ"ח).

ב

אולם דווקא הצלחתו היחסית של ‘אוגדן’ ב' נסכה רצון לפיתוחו הנוסף, להעלאתו לרמה נוספת, תוך התחברות הדוקה יותר עם אנשי ‘לקראת’ והסתייעות בנסיונם. פניתי איפוא אי־אז בשלהי 1957, או בראשית 1958, לנתן זך, וביקשתיו להצטרף למערכת. אולם, להפתעתי, היתנה נתן את הצטרפותו למערכת בשינוי דראסטי של הרכבה. בעיקר נראה לו שאין מקום למשוררים רבים כל־כך במערכת. הוא גם העיר, כי מקסים גילן איננו מצטיין בידיעה שורשית ומקפת של השפה העברית, לשון שבה, ככלות הכל, אמור כתב־העת לצאת לאור. לא יכולתי להתעלם ממידת־צדק מסוימת בהערה אחרונה זו, חרף החומרה שבה. (אגב, זך תירגם עוד קודם שירי מקסים מאנגלית טרוּמית לעברית, והיה תמיד ידידו ופטרונו של מקסים). חוץ מזה, התנגד נתן להמשך אחיזתנו בשם ‘אוגדן’ והציע לחפש שם חדש, ולהרחיב, אך בעת־ובעונה־אחת גם לנפות, את הרכב החוברת (להצעה אחרונה זו הסכמתי בכל לב). כן הוצע אז, בשיחות בין שנינו, לצרף למערכת את יהודה עמיחי. לא היה לי ספק, כי מערכת בהרכב החדש, עם נתן ויהודה, תהיה חזקה לאין ערוך יותר מהמערכת הקודמת, אך לא הייתי מאושר מהברירה בין שיתופו של נתן לבין הישארותם של אורי ומקסים כחברי־מערכת. האמת היא, כי למרות שברוך ואני קיבלנו אז את הצעתו של נתן, הייתי מאוד שמח כשבתקופה מאוחרת יותר שב מקסים והצטרף לזמן־מה לקוֹלגיוּם המערכתי של ‘עכשיו’ (חוברת 7–8). בכל־זאת הוא היה תמיד אחד מאיתנו, אף כי לא פעם היתה דרכו עמומה למדי. ואילו נתן עצמו חבר לאחר־מכן לתקופה ממושכת עם אוֹרי, בהקימו עימו את כתב־העת ‘יוכני’. מכל מקום, השקפנו, במידת־מה, על חילופי־עורכים אלה כעל היערכות נוספת, או כעל טריפת קלפים, בין ידידים, ולאו דווקא כעל סיכסוך כלשהו – וכראיה לכך תשמש העובדה כי שירי אוֹרי ומקסים תופסים מקום־כבוד בחוברות הראשונות של ‘עכשיו’.

באותה התקופה הועלה גם לראשונה השם ‘עכשיו’ בהתייעצות בין נתן וביני. נתן גם הציע את מתן הצורה שנקבעה לגלופות השער של ‘עכשיו’, על סמך דוגמה אחת של חוברת־ספרות מודרניסטית מרכז־אירופאית משנות־העשרים, ששלף אותה מנבכי כוננית־הספרים שלו בחדרו שבבית־משפחתו ברח' שפינוזה – ובעיצובו הגראפי של שער החוברת השתתף גם האמן משה גיל, וכמה עקרונות־עימוד עברו ל’עכשיו' בירושה, על פי מיטב המסורת השמרנית, מ’אוגדן', שגיבשוֹ, מבחינה זו, מקסים גילן.

אין ספק שהצטרפותם של נתן ויהודה למערכת והפיכת ‘אוגדן’ ל’עכשיו' העניקו לנו יכולת לזנק לרמה חדשה של איכות ספרותית. ביחוד חשובה היתה יכולתו של נתן לבחור ולאסוף “חומר” לחוברת ‘עכשיו’ 3–4. אינני יכול, למשל, לתאר לעצמי את חוברת ‘עכשיו’ האמורה, בצורה שנתגבשה, בלי מאמרו של נתן עצמו (על אלתרמן), ובלי שירי דליה רביקוביץ' ושירים אחרים ותרגומים שהוא הביא לחוברת. הצטרפותו של נתן סימלה גם איזו מידת ליכוד ואחדות בין אנשים כאבידן וכמוני, מצד אחד, לבין ימי חבורת ‘לקראת’ ואנשיה. אבל, בה־בעת, אני סובר כיום כי לא יהיה זה הוגן להשוות את ‘לקראת’ ל’עכשיו' מבחינת הרמה וההיקף, למרות של’לקראת' שמור כתר־הראשוניות במודרניזם של “דור המדינה” שלנו. השוואה מאוזנת, על בסיס שיוויון ידוע, אפשר לערוך רק בין ‘עכשיו’ וחוברות ד' ו־ה' (המורחבות) של ‘יוכני’. מכל מקום, הצטרפותו של נתן העניקה למערכת החדשה תנופה, רמה ואיכות, שלא איפיינו את קודמתה. אבל העבודה עם נתן לא היתה נטולת בעיות, למרות התנופה, האיכות והרמה.

ראשית, נתן לא גרס עבודה משרדית אפורה של מערכת כתב־עת, הכרוכה, בין היתר, בישיבות ובהגהות במועדים סדירים פחות או יותר. הישיבות, שהיו אמורות להתקיים מדי פעם לפנות ערב, בביתו ברח' שפינוזה, היו נהפכות בדרך־כלל למסע טיול עם הכלבה נלי (שוכנת קבע של בית־אימו) לאורך שדרות הקרן־הקיימת, כשנלי מושכת את נתן קדימה כמתוך בולמוס, ואני נגרר אחר נתן ומנסה לשווא להחליף עימו כמה מלים על ענייני המערכת. עם הימשך הערב ובוא הלילה נהגנו לפנות לבתי־קפה ולבאַרים. כך קרה איפוא כי ישיבות־מערכת, שנועדו, למעשה, לשעה חמש־וחצי אחה“צ, היו נגמרות בארבע לפנות בוקר, תוך מריבה עם שומרי־הסף האלימים של הבאַרים, שנתן נהג לא פעם להמרות את פיהם ולהתגרות בהם מתוך חוסר־התחשבות גמור ואבירי קמעה ביחסי־הכוחות הגופניים הממשיים בינו ובינם; ומכל מקום, האַקוֹרד האחרון ב”ישיבות־המערכת" הללו היתה לא פעם הריצה לדירותינו ברח' שפינוזה וברח' וייזל, ריצה בהולה שמגמתה היתה להקדים את שירת־הציפורים הנוראה.

מובן שלכל אורך הערב והלילה לא נדונו בעצם ענייני המערכת, מאחר שנתן דחה לרוב, מתוך ארשת בחילה קלה, כל דיון מעשי בהצביעו בצדק על הנאיביות וחוסר הניסיון שלי בעניינים אלה, וכן משום שרוב מסגרות הבילוי והשהות של ערבים אלה לא הלמו באמת העתקת טכסטים, ויכוח עליהם, ניקודם, וכו'. בבאַר גדוש ורועש היה בודאי קשה לשכתב “חומר”. מאידך גיסא, פעם הוזמנו – אני ועוד כמה ידידים – ע“י נתן לבאַר שהופיע בו הזמר ישראל יצחקי. זמר זה כבר לא משך באותה תקופה המוני מבקרים; וחבורת ‘עכשיו’ ישוּבה היתה בדממה, לבדנו בבאַר, מול הזמר הבודד, תוך מבוכה ידועה, בעוד שנתן טוען בתוקף כי, בשים לב לנסיבות, החלפת מלים בינינו על הביטאון תיחשב ע”י הזמר כלחישות הסתייגות ממנו. בין כך ובין כך, שכרו של ניתוץ הניכור שבישיבות־מערכת ענייניות וסדירות יצא במידה ידועה בהפסדו של לוח־זמנים קבוע בעבודת הביטאון.

אחד המעקשים העיקריים הנוספים בעבודת־המערכת היתה אי־הבהירות באשר לעצם לוח־הזמנים של התחלת הישיבות. לא פּעם ציפיתי במשך שעות, ציפיות ארוכות ובודדות, שעוּן על הגדר הבלתי־נוחה שלפני ביתו של נתן ברח' שפינוזה, במעין מארב ערמומי לנתן שהתעלם ממועד כינוס־המערכת, או, מכל מקום, טען לא פעם ששעת הישיבה נקבעה ליום המחרת. זמני היה, אמנם, בידי ללא הגבלה, כי נטשתי בדיוק את לימודי האקאדמיים על סף הב.א., ואף לא עבדתי עבודה קבועה בשום מקום. בכל־זאת לא יכולתי להימלט מהרושם שההתקדמות בעבודת־המערכת היא איטית ביותר (רוב שנת 1958 ותחילת 1959), למרות הפריצה והתנופה שבאיסוף החומר הראשוני.

בינתיים, ה“חומר” עצמו נמסר ע“י העורך השלישי והמו”ל, הוא ברוך חפץ, לדפוס בירושלים, וזו היתה נחמה־פורתא (אף כי גם ההליכים הירושלמיים של מלאכת המערכת לא חטאו במהירות יתר). חלק מהמשתתפים שתהו על האיטיות, רצו להעביר את יצירותיהם לבמות אחרות, או הציעו את עזרתם בייעול העריכה וההדפסה (הצעות אלו – למשל זו של ד. אבידן – נדחו ע"י נתן, ובעצם גם על־ידי, באדיבות, והמשתתפים חסרי־הסבלנות אף הואשמו על־ידיו בבהלתנות פלבאית).

מכיוון שנתן לא נטה לקיים ישיבות־מערכת בירושלים, שם התגוררו ברוך ויהודה, ומכיוון ששיערתי כי קיום ישיבות שם יהיה קשה עוד יותר מקיום ישיבות, סדירות או בלתי־סדירות, במרחב הדיזנגופי המוכר, או ברח' שפינוזה, היזמנו לפחות את ברוך, בתוקף תפקידו כעורך וכמו“ל, לישיבת־סיכום בביתו של נתן בת”א. אולם דווקא יוזמה שוחרת־טוב זו הוּכחה כהרת־אסון כמעט, מתוך שהיגיהה באור חד את חוסר מימד הגיבוש הטכני שבמערכת שלנו.

כאשר הגענו עם חפץ לביתו של נתן, מצאנוהו שוכב במיטתו כשפניו אל הקיר, ונאנח מדי פעם אנחות קצובות מחמת מיגרנה. כך, לפחות, הוסבר על־ידיו חוסר יכולתו להתפנות אלינו ולהתהפך לעברנו. ברוך ואני שקענו מדוכאים בתוך הכורסאות והצטנפנו בעת הפסקות־הדיבור המביכות, ורק מדי פעם הצלחנו להוציא מפיו של נתן הבהרות מסוימות באשר להגהתם או לעימודם של מאמרים ושירים שונים, או לגבי קשרים עם איש זה או אחר, הבהרות שבקעו מהכיוון הכללי של הספה, כמעט מבלי שהצלחנו לראות את פניו של הדובר, באוירת הדימדומים של אחר־הצהריים שהלכה ונתעבתה בחדר. לאט לאט ירדה עלינו הדממה. הכלבה נלי, כלבתו האהובה של נתן, לא רחשה לנו, כנראה, ידידות רבה (למרות שאותי, כבר היתה צריכה להכיר היטב מהטיולים בשד' הקרן־הקיימת), וביחוד כמעט הכריעה ארצה, בכפותיה המוצקות, את חפץ, משניסה הלה לקום מעמקי הכורסה. חפץ המדוכא אף סירב לשתות תה, שהוצע ע"י נתן בקול רפה בלב דממת הערב היורד, ונכונותו לערוך מסעות־מערכת, שממילא לא היתה בלתי־מוגבלת, נצטמצמה בעיקבות פגישת־מערכת זו עוד יותר. מובן מאליו, כי לא הגענו, באותו אחר־צהריים, להחלטות אירגוניות כלשהן.

כך נמצאנו איפוא במצב מוזר בתכלית: מצד אחד, גייסנו “חומר” מפואר: למשל, שירים של יהודה ודוד, שירי דליה רביקוביץ, מאמר של נתן עצמו על שירת אלתרמן, שנודע לאחר־מכן בשערים, תרגומים נהדרים של ייטס ואודן, הרבה שירה טובה אחרת, וכו‘. אולם כל ה“חומר” הזה (משירי דן פגיס עד סיפורו הלירי־אירוטי של אריה סיון, “מעלה הכרמל”, שחולל שערוריה רבתי, ממאמרו של עדי צמח על גנסין עד מאמר יפה על אדריכלות של רפי רייפר ורצנזיות של “חדר קריאה” והמדור הסאטירי – “דג הדיו”) מונח היה בדפוס כאבן שאין לה הופכין, כי הדפוס היה בירושלים – וכל הגהה נהפכה לתהליך מסובך ביותר. ישיבות מערכת לגבי סדר־העימוד וכו’ כמעט לא נתקיימו, העורכים לא נפגשו באופן סדיר לשם קבלת החלטות־סיכום בדבר גורלם של כתבי־יד חדשים, וכו'. הצלחתנו הגדולה במציאת מו“ל־ועורך הנטול שיקולי רווח כלכּלי, וכן בהקמת מערכת מצוינת ובאיסוף “חומר” מעולה, עמדה להתנפץ אל סלע חוסר האירגון וחוסר ההידברות בין ת”א לירושלים. אולם ספינת המערכת לא היתה, אולי, עולה בכל־זאת על סלעי המעקשים הללו, אילמלא שתי בעיות חמורות נוספות, שדיוקנן היה מעיקרא אסתטי־אידיאי.

ג

ראשית, צפה ועלתה שאלת שיתופו של ש. גרודז’נסקי – אם לא בעבודת המערכת עצמה, אזי, לפחות, מבחינת ההתחשבות בנקודת־ראותו ובטעמו הספרותי. ש. גרודז’נסקי היה מכובד מאוד בעיני נתן, מרגע שהכירו זה את זה, כמעין מקשר עם התרבות האנגלוסאכסית ועם רצפים בלתי־צבריים שבספרותנו, מתוך הסתייגות מחיספוסם של אנשים כשמיר או ברטוב, והתנגדות משותפת ל“ריאליזם הסוציאליסטי”. לכאורה, קשריו של גרודז’נסקי עם תרבות יידיש, ועם יהודי מזרח־אירופה וניו־יורק, לא היו חייבים בהכרח ללבב את נתן, שבוודאי חיפש נתיבות אל השירה והביקורת האנגלוסאכסיות, אך לאו דווקא קשרים עם הצד היהודי שבספרות ובתרבות זו. נוסף לכך, גרודז’נסקי, עם כל תמיכתו במודרניזם והיותו אח“כ עורך ‘אמות’ נזהר ביותר באשר להתחייבויות מוקדמות לגבי ההתהוויות הספרותיות הממשיות בארץ. כך, למשל, הוא יעץ בזמנו שוב ושוב לעמיחי, בעקשנות רבה, לא להוציא בינתיים לאור את ספרו ‘עכשיו ובימים האחרים’, “לחכות” עוד, וכו'. מובן, אומנם, כי כולנו הערכנו את גרודז’נסקי, ולא רק כעורך ‘אמות’ לאחר־מכן, אלא גם כאחד הפובליציסטים החריפים ביותר שהיו לנו. מאידך גיסא, לא יכולנו לקבל את אפוטרופסותו הרוחנית, ולא היינו מסוגלים, ואף לא רצינו, לראות בו מעין ארביטר אלגאנטיה בכל הנוגע לספרות האנגלוסאכסית וללוח־הזמנים של פעילותנו־אנו. מתוך כל הטעמים הללו לא פעם התנגשנו עימו, ועם ניסיונותיו של נתן לכפותו עלינו. ביחוד דור וסיון, אלה ה”אחים הכנעניים“, או, מכל מקום, הצברים־לוחמנים, העוקצניים־מרירים, שבקרבנו, תבעו להתנער מכל דיקטאט “יהודי” ו”גלותי" של “שג”ר הקשיש“. אני הייתי יותר מתון בסוגיה זו; אך, סוף־כל־סוף, לא יכולתי לקבל אידיאל של מערכת, שמעל עבודתה הממשית (החשובה אך המצומצמת עד כאב) תרחף דמותו החריפה והערטילאית קימעה של שג”ר כנותן־טעם אחרון. מה עוד שאם נתן עצמו לא גילה מהירות עליונה באירגון ענייני המערכת, הרי ש. גרודז’נסקי הופיע לא רק כיועץ־סתרים ממתן, אלא אף כיועץ־סתרים זהיר ומשהה עד־להפליא (ואיש־שיחה מבריק תוך־כדי השהיות אלו), קונ־טאטור לכל דבר, שנטה לדחות לאין־קץ אפילו פגישות שנתן עמד על קיומן בכל תוקף וראן כתנאי בל־יעבור להשבחת עבודתה של המערכת, שפתיל קיומה הטבעי נעשה ממילא דקיק ביותר.

נוסף לכך, נתן ראה, אמנם, בגרודז’נסקי, קודם־כל, נותן־טעם אינדיבידואלי, המקשרנו גם עם מערכות ציבוריות שלאנשים כאבידן וכמוני לא היתה גישה אליהן; אך הוא גם ראה בו מסייע בהעלאת טעמו הספרותי הכללי של דור הפלמ“ח. המגמה הזאת של התקשרות עם הטובים שבקרב “דור הפלמ”ח” לא היתה רעה כלל גם בעיני, אף כי אני תמיד נחשבתי כאיש קיצוני שאיננו מתאים למשימה זו. דא עקא, שנוסף לשיחות הבהרה על מהות ‘עכשיו’ עם גרודז’נסקי, המביכות כשלעצמן, שאף נתן להבנת־לבבות דומה לגבי כיוון עריכתו מתוך דחייה משותפת של הסוצריאליזם, גם עם עוד כמה אישים מקרב אנשי ‘משא’, דבר שקשה היה לי להגשימו אז. אבל נתן שיכנע אותי למשל, לקרוא את מאמרי הפרוגראמאטי, המיועד לחוברת ‘עכשיו’ 3–4, מאמר שתקף, אמנם את ה“תרבות המתקדמת”, אך גם עיצב עיקרי גישה ישראלית עצמאית אל הספרות העברית, באוזני גרודז’נסקי ובן־ציון תומר… – ואיני יודע עד היום לאיזו תכלית ריאלית נועד מעמד מוזר זה, שנתקיים במועדון ה“הסתדרות” שליד כיכר דיזנגוף (נדמה לי, כי ב“בית ארלוזורוב”). אין לי ספק, כי גרודז’נסקי ותומר לא הסכימו לרוב מאמרי, ואף אני לא קיוויתי להסכמתם. באתי לשם לבדי, בלי נתן, ושמיעת המאמר המוקרא בפי בוודאי רק עודדה אותם למחשבה, כי נתן בוחר לעצמו שותפים חסרי־אחריות. אני מצידי באתי לפגישה זו רק על־מנת לרצוֹת את נתן.

מכל מקום, היינו, אולי, עוברים בשלווה אפילו את שירטוני הפגישה עם גרודז’נסקי ועם בן־ציון תומר, אילמלא נתעורר בינתיים קושי נוסף בעבודת המערכת – הוא אשר הכריע את הכף הן באשר לזירוז הופעתו של ‘עכשיו’ לאחר השהיות לאין־קץ, והן באשר לקרע במערכת ביני לבין נתן. כוונתי להערכה המחודשת (והשלילית) שהעריך נתן את רוב ה“חומר” שאספנו שנינו בפעולה דינאמית, שארכה פחות משמינית הזמן שנדרש לשם עימוד החוברת והתקנתה לדפוס.

פתאום הודיע נתן, בעוד שרוב ה“חומר” של חוברת ‘עכשיו’ 3–4 כבר סודר בדפוס “רונלד” בירושלים, כי עלינו לעשות ריוואלואציה של כל ה“חומר”, בשים לב להיגררותנו אחר מגמת “ניפוח” החוברת. עלינו בקיצור, כך אמר הוא, “לנפות” ולסלק את רוב ה“חומר” הקיים, למרות העבודה וההוצאות הכספיות הגדולות שהושקעו כבר באיסופו, בהתקנתו לדפוס ובסידורו. אני נתקפתי בהלם איום, ולוּ מתוך כך שהקדשתי שנה מחיי לחוברת זו, וידעתי שגם ברוך לא יסכים להשליך סדר־דפוס שעלה הון קטן. חוץ מזה באמת הערכתי לטובה את כל כתבי־היד שקיבלנו ואישרנו קודם־לכן לפירסום. ומה נאמר למשתתפים שיוצאו מהחוברת, לאחר שכבר ראו הגהה ראשונה? אבל נתן הודיע, כי במקום חוברת של כ־196 עמודים, נפרסם חוברת של כ־64–80 עמ‘, כלומר הרבה יותר אריסטוקראטית ו“מנופה”, מבלי “להתפרס” בשירה, בסיפור, במחזה ובביקורת, אלא מתוך שימת דגש על חמישה־שישה יוצרים (כאן כבר טמון היה שורש העריכה הנפרדת של ‘עכשיו’ ו’יוכני'). הוא הציע, כי “נשריין” מקום בטוח רק לשירי יהודה, דוד ודליה רביקוביץ’, וכן למאמרי שנינו. (הוא דווקא עודד אותי בכתיבת מאמר־ההתקפה שלי על חיי־התרבות בארץ, הערוכים סביב צירי האדמו"רים המפלגתיים, ושיבח אותי על המיליטאנטיות שבמאמר זה. לגופו־של־דבר תמיד חשבתי, כי נתן, שהוא ליבראל שמרני־קימעה, אך אנטי־מימסדי בכמה סוגיות קובעות, בפוליטיקה, הוא ראדיקאל קיצוני לא פחות מכמה מאיתנו בספרות. אבל גם ראדיקאליות זו שלו בספרות נושאת לעתים גוון שמרני מפואר, אדרת ארגמן של רילקה וגיאורגה וכמה משוררים אנגלוסאכסיים על כתפיים אכזיסטנציאליסטיות. מכל מקום, אותו הגוון השמרני שבלב הראדיקאליזם שלו היה קצת שונה מאידיאל העריכה כפי שנתפתח ב’עכשיו', שגם הוא, לדעתי, אינו נטול נימות התנגדות לפסבדו־אוואנגארדיזם בפרוטה).

בין כך ובין כך, הטענה של נתן שהחוברת גדלה למעלה מן־הראוי וחוטאת לטעם הטוב של הניפוי והצימצום, שיקפה בעצם את הסתייגותו מראיית ההתהוות הספרותית של “דור המדינה” כתנועה אמנותית רחבה. הוא לא היה מוכן להחיל את המונח “דור חדש בספרות” על עשרות שמות חדשים – והתנגדותו זו הורגשה אף לפני הופעתם של המספרים החדשים בשלהי שנות־החמישים ו“צעירי הצעירים” בשירה בראשית שנות־השישים. (ולא מקרה הוא, אגב, כי בין אלה האחרונים ובין נתן – אבל בעצם גם בין עמיחי ואבידן ובינם – ניבעה קרע). נתן בעצם חשב, לדעתי, על תימצות שבתימצות של המודרנה העברית, ניפוי עד קצה המצפון האסתטי המקובל עליו, שבו יושארו רק הטכסטים היפים ביותר של בני־דורו וכמה מבני הדור הקודם, שעברו, או יעברו, את פריסמת חינוכו לטעם מעולה יותר, מתוך זיקה למודרנה אנגלוסאכסית, גרמנית וצרפתית. אבל ב’עכשיו' חשבנו על האוואנגארד הספרותי בארץ־ישראל על־פי מונחים קצת יותר דמוקראטיים ודינאמיים, בחינת מתן סיכוי שווה לכל התהוות חדשה, וחשבנו שיש הרבה התהוויות חדשות כאלו, והכיוון של נתן, כפי שנתבטא, אומנם, לא פעם ב’יוכני‘, נראה לנו לרוב כשמרני ואידיוסינקראטי מדי. אמנם צריך לזכור, כי אלה הם רק גבולות של כיוונים כלליים של שוני שבין ‘עכשיו’ ו’יוכני’, כי בפראכסיס של העריכה היו הרבה תנודות לכאן ולכאן, ונתן, לא פחות ממני, עודד לעתים נסיונות לא־מנוסים, או לא־מנופים, עם עתיד, כגון מערכונים של מונדי, וכו‘, ואף כי לא עודד בדרך־כלל צעירים, קיבל בכל־זאת להדפסה, תוך השהייה קצרה של שנתיים או שלוש, את שירי מנחם (בן) בראון, נער רמת־גני שכונה אז, בשנות־העשרה שלו, “הילד בראון”. (בראון, מכל מקום, טען כי זך גזל ממנו “שלוש שנים של הופעה כמשורר” בין השנה הארבע־עשרה לשנה השבע־עשרה לחייו, כי הטכסטים השיריים שלו, של בראון, על ד"ר דוליטל וכו', היו מונחים במלוא עדנתם במגירותיו של נתן). כן היה נתן הראשון שהדפיס את חנוך לוין ב’יוכני’.

בין כך ובין כך, אפשר, אולי, לטעון במידת הצדקה מסוימת (אך, בשום פנים ואופן, לא בלתי־מסויגת), כי תפישתו של זך היתה שמרנית במקצת באשר להיקף התמורה הספרותית הגדולה של “דור המדינה”, אף כי לא היה בינינו ויכוח על עומקה של תמורה זו, ומה שנראה לי כשיכבה ספרותית שלמה חדשה, או ממש כפורמאציה סוציו־תרבותית חדשה, הועמד על־ידיו לא פעם על קיומו של מנין־יוצרים מצומצם. נוסף לכך, האכזיסטנציאליזם של זך היה תמיד רצוף, לדעתי, נימות אריסטוקראטיות־שמרניות בנוסח אליוט, ונטה למיזוגים של נוסח קאמי (וברנר) עם השפעות רילקה וגיאורגה ועם נוסח ה’קווארטט האלכסנדרוני' של דארל, ולא היה פתוח לכיוונים אוואנגארדיים מסוימים, או לאיזה שהם יישומים של מארכסיזם, ולספירות סוציולוגיות וטכנולוגיות רבות (ובנוסח משועשע קצת אפשר להוסיף, כי בניגוד לאבידן, ליואב בראל, לאורי ברנשטיין ולי עצמי, לא גילה נתן מעולם שום ענין בספרות הדמיון המדעי, אבל זו כבר פרשה בפני עצמה).

מכל מקום, אני מודה כי בענין חוסר־ההארמוניה המשוער בין סעודות זיתים ועגבניה של ברנר על ארגז־עץ המכוסה בגיליון ‘הפועל הצעיר’, לבין עולם־התייחסות דארלי־נאבוקובי, הערתי פעם, בדברים על נתן, הערות מוגזמות ב’מאזנים', ומאז לא החלפנו דברים שש שנים, עד פגישה מפתיעה במונית שהובילה אותנו לסימפוזיון מסוים בלונדון. על חטאי (חטא ההגזמה בעניין זה) אני מודה.

בין כך ובין כך, ניתן לומר שהוויכוח הגדול ביני ובין זך על ניפויו של ‘עכשיו’ 3–4 ברגע האחרון, ממש על סף הדפסתו, התנהל מבחינה פורמאלית ונגלית יותר רק על טיבו של ה“חומר” עצמו שאספנו, כלומר על טיבם של כתבי־היד. נתן ניסה לשכנעני כי התפתינו לקבל להדפסה כתבי־יד שהיו צריכים בעצם לעורר בנו רתיעה עזה, אילו אך הקפדנו לעמוד יותר על המישמר (מבחינה אסתטית, ריגשית וכו'). לאחר שהוויכוח האסתטי ביניו לא מוצה, או, על כל פנים, לא הוכרע, עד תום, כי כל צד התבצר בנימוקיו, התרכזה המחלוקת בעניין הרתיעה לבדה. נתן טען בהתחלה שטכסטים שונים שקיבלו להדפסה ב’עכשיו' היו חייבים לעורר בנו רתיעה, אילו חידדנו בשעתו את רגישותנו. אולם מיניה־וביה עבר מטענה זו לטענה, כי כעת, משהופעלה הרגישות במלואה, הוא, אכן, חש רתיעה עמוקה כלפי רוב הטכסטים שנאספו על־ידינו בדי־יגע. בעיקבות גישה זו חרג גם לגבי מתחום “צריך היית” לתחום תיאורטי טהור – וטען שאילו אך הייתי מעז להתעלם לרגע משיקולי יוקרה, הרהורים על עבודה שהושקעה ו“תודעה כוזבת”, הייתי מגלה בי רגש רתיעה עמוקה כלפי רוב ה“חומר” שאספנו. כדוגמה הביא, להפתעתי הגמורה, את מאמרו המצויין של עדי צמח על גנסין, שהזדהיתי כמעט עם כל מלה שבו. בנקודה זו גלש הויכוח במהירות לפסים אפיסטמולוגיים, שמי כעדי צמח עצמו בקי בהם עכשיו. בעוד שאני טענתי כי בסופו־של־דבר רק אני הנני מוסמך לומר איזה רגש מעורר בי משהו וגו‘, טען נתן כי הוא מכיר היטב את מסווי הילדותיים, וברור לו כי בתוך לבי מלא נכלי־העריכה יודע אני את האמת ודוחה מכל־בכול את מאמרו של עדי (ואת רוב הטכסטים שאספנו), והוא, נתן, יכול לבטא את דעתי בסוגיה זו בביטחון לא פחות, אלא אף יותר, ממני עצמי. לגופו של דבר, מאמרו של עדי כבר בישר אותה ההתפתחות הסוערת של גילוי מחודש של גנסין, פוגל וכו’, שבאה לאחר־מכן ושסייעה לחולל מיפנה בנימותיה וברגישותה של ביקורתנו. כן בישר המאמר את מחקריו של עדי עצמו על שירת בן־גבירול וביאליק. הערכתי מאוד את החשיבות העקרונית הנודעת למאמרו של נתן על אלתרמן; אבל לא הייתי מוכן לוותר על בוחן מעמיק של יוצר אוואנגארדי מלפני מלחמת־העולם הראשונה, כפי שנתגלה במאמרו של עדי (ואני גם בטוח, כי נתן היה משנה היום את דעתו בסוגיה זו).

אולם מאמרו של עדי היה רק ההדגמה המרכזית בוויכוח שבינינו. נתן תבע, מעיקרו־של־דבר, להעמיד חוברת של מאתיים עמוד, על שמונים עמודים בלבד, תוך קבלת קני־מידה של ניפוי שלא נראו לי (ונדמה היה לי כבר אז, כי גם לי יש קני־מידה של ניפוי, נכונים ובררניים למדי). השאלה לא היתה רק: מי צודק? הדילמה שלפני היתה גם: מה לעשות במצב החדש שנתהווה. אם לא חפצתי לוותר על רוב ה“חומר”, הייתי צריך לשכנע את נתן – או לריב איתו במיקרה שלא אצליח לשכנעו ולהציל את החוברת. מכיוון שלא הצלחנו לשכנעו בסוגיה זו, קיימנו, ברוך ואני, התייעצות־חירום, ושאלו בזהירות גם לדעתו של יהודה עמיחי. הדיעה הכללית של המערכת היתה שצריך לנסות הכול לשם שיכנועו של נתן; אך במיקרה של מחלוקת גלויה אין לפזר את ה“חומר” שכבר סודר. בה־בעת לא יכולנו להודיע לנתן בפשטות כי אנו ממרים את פיו – הן מתוך איזה חשש קיומי והן מחמת חשש שנתן יוציא חלקים ניכרים מה“חומר”, וביחוד את מאמרו החשוב על אלתרמן (שהיה טעון, אמנם, תיקון, באשר ל’שמחת עניים'). בלית ברירה החלטנו, איפוא, להזרים דיווחים מדומים ממרכז המעשים הטכניים, כלומר מבית־הדפוס שבירושלים.

בהתחלה התכוונו רק לזכות ברווח זמן של שבוע, או של שבועיים, עד שיקרה איזה נס והסבך ייפתר בצורה זו או אחרת. אבל, עם חלוף השבועות, הסתבכנו יותר ויותר בקורי המציאות המדומה שיצר ברוך בתשובות שלו לטלפונים הנדירים של נתן. כן, טענו בחום באזני נתן, מאמרו של עדי פוזר והעופרת שבה למקורה, לגוש הכללי של העופרת שבדפוס; שירים אלה ואחרים הוחזרו למחבריהם; והחוברת הולכת־ומצטמצמת כדי כתב־עת מנופה כליל עם חמישה־שישה משתתפים. אולם במציאות השלמנו בקדחתנות את ההגהות של החוברת הגדולה (דהיינו של כמאתיים עמוד), כאשר מאמרו של עדי ויתר ה“פוזיציות” השרויות במחלוקת שוכנים, כמובן, כבוד בתוכה.

מבחינה ערכית הייתי שלם עם מצפוני בעניין זה, ואני שלם עימו גם עתה. אם לא היינו נוקטים עם ברוך (ובעצם גם בידיעתו של יהודה) את אמצעי־החירום הנחוצים, היה ‘עכשיו’ מת באיבו, וכל תולדותיו היו נפסקות בטרם התחילו. פיזור רוב ה“חומר” היה מתפרש בעיני ברוך – והוא אמר זאת בבירור – כסיום השתתפותו ב’עכשיו'; ואיך יכולתי במיקרה קבלת עניין ה“ניפוי” להראות את עצמי לפני אנשים כעדי, שכבר ראו את ההגהות? ואיך אפשר היה להשלים, במיסגרתה של עבודת מערכת סדירה, עם תכתיב שבגחמת פתע, ולו גם מצד איש נערץ כנתן?

מאידך גיסא, המערכת הכפולה של ההגהות יצרה מציאות מדומה שבקורי־העכביש שלה הסתבכנו כולנו במשך של כשישה חודשים. לא פעם כמעט הראיתי לנתן את ההגהות האמיתיות במקום ההגהות המדומות. מובן, כי חלק מההגהות האמיתיות יכול להופיע גם במיסגרת מערך ההגהות המדומות, אלא שמרגע שהחל העימוד היו מיספרי העמודים שונים. אבל לא היתה לנו ברירה – והוצרכנו להוסיף ולבוסס ביוון הגרוטסקי הזה, כי התפרצות זעמו של נתן יכלה להרוס את כל החוברת (כאמור, היה מספיק לשם ההרס דנן אילו הוציא את מאמרו העקרוני על אלתרמן). כך המשכנו איפוא לפעול על שני המישורים, מתוך דילמה מביכה: איך לגלות לנתן את האמת רגע אחרי שעת ה־ש' של הוצאת החוברת לאור.

אינני זוכרת כעת את הנסיבות המדויקות של התגלות העניין לפרטי פרטיו. מכל מקום, החוברת (הכרוכה כבר) והגנוזה בינתיים בירושלים נפלה לידי נתן במפתיע מוקדם ממה שחשבנו. בפגישה עימי בבית־קפה “ורד” ברח' דיזנגוף בת"א, מקום שהירבינו לשבת בו באותם הימים, שאלני נתן כדרכו לשלום החוברת המנופה – וכאשר השבתי לו כי היא עדיין עושה את דרכה לאיטה בדפוס, שלה בשלווה את החוברת בת מאתיים העמודים מתיקו, ושאלנו מהו החפץ שהוא מחזיק בידו. מה אומר? היה זה רגע קשה. האמתלה הראשונה, שעלתה על דל שפתי, היתה כי הננו, כנראה, עדים לתוצאה מביכה של “פוץ'” של חפץ, הפיכה פתאומית בבית־הדפוס, אולי משום שהאיש איבד את סבלנותו לאחר השקעה כספית גדולה כל־כך.

אז גם התהלכנו יחד בפעם האחרונה, לפני הקרע, לאורך המסלול של שד' הקרן־הקיימת עד ביתו של נתן ברח' שפינוזה (השתדלתי תוך־כדי הליכה זו, שנקטעה, לצערי, קצת לפני ביתו, לשכנע את נתן, בלא כוח שיכנוע רב, כי הסיפור על ה“פוץ'” של חפץ הוא אמיתי); אך בעיקבות הוצאת החוברת לאור בא הקרע הבלתי־נמנע (נתן לא השתכנע מהסברי, מה עוד שטילפן קודם מ“ורד” לברוך, וברוך לא מסר לו, כמובן, שום דבר על ה“פוץ'”, והרגיעו כי אנו מטפלים לאט בחוברת ה“מנופה”).

למרבה הדאבה, אף נפתחה מלחמת־מכתבים ממושכת בעיתונות בין שנינו. מלחמת מכתבים זו התמשכה גם אל ימי הוצאתה לאור של חוברת ‘עכשיו’ השניה (‘עכשיו’ 5–6) – חוברת שבה הובא, במסגרת מאמר ניתוח של אבידן, שירו של זך “משנה לשנה זה”. על־שם שיר זה התנוססו כותרות רומזניות בראש המכתבים – כותרות שהוכנסו ע“י עורכי המוספים לספרות – כגון “מעורך לעורך זה” ו”מעורך למשתתף זה".

מכתבו של ב. גלאי לעורכי ‘עכשיו’ (ראה נספח ב' בהמשך)

ברוך חפץ בשנות הששים המוקדמות

שלמה גרודז’נסקי

מקסים גילן בשנות הששים המוקדמות

בשכר הקרע, שלא חפצתי בו, יצאה לאור חוברת ‘עכשיו’ 3–4, אשר – כפי שגם פורט בהקדמה שבתחילתה, שאותה כתב נתן יחד איתי – היתה המשכם של קבצי ‘אוגדן’, אך בכל־זאת שונה מהם – ומצויה על רמת גיבוש גבוהה יותר. אם כי יש, אולי, חוברות ‘עכשיו’ אחדות (אחת או שתיים) טובות ממנה, הרי חוברת מס' 3–4 הינה, לדעתי, רעננה ביותר, נמרצת מאוד ומכילה הרבה דברים מעולים, שנוסף לכך לא יכלו אז להתפרסם בבמות אחרות. אמנם גם כיום חשובים מאוד בעיני ביטאונים שייחודם בצירוף ה“פוזיציות” השונות, צירוף ברמה מעל למצוי במוספים ובביטאונים אחרים, במות שעניינן גם בגילוי פנים חדשות, במדורים פולמיים בעלי כיוון וכו‘. אבל אז, באביב 1959, נוספה ב’עכשיו’ לכל סימני־ההיכר הללו גם התכונה של הלוחמה האוואנגארדית המובהקת ביותר: דחיית רוב ה“חומר”, המקובל עלינו ושעליו היתה גאוותנו, ע“י ביטאונים “מכובדים” וקונפורמיים יותר. מובן, שלא כל יומרה היפּית היא בגדר אמנות חשובה; אך לא פעם נראות דווקא יצירות־אמנות חשובות וחדשניות כ”פגיעה בקודש“. כך, למשל, אפילו שורותיו היפות של עמיחי, מתוך “שירים לנערה על שפת הים”, שנתפרסמו ב’עכשיו‘, נראו אז בגדר פגיעה במוסר בעיני פוריטאנים שמשלו בספרותנו. (למשל, שורות כ“חוּמה ועכשווית / וערומה על תנאי / שקטה בתוך עווית / החול היה לך פנאי / […] קשה כמחוגה / עוגבת בדיוק, / ירכי החגיגה, / שוקי מילוק. // וחול במבוּשךְ / ומלח שנקרש / וקצף על ראשך / שארית מיקדש”). הוא הדין בסיפור כ’מעלה הכרמל’ של אריה סיון, סיפור יפה ורגיש, שהואשם באובסצניות. נוסף לכך, גם בלי כל קשר לצד הארוטי לא ששו להדפיס אז שירים “בלתי מובנים” או “מושחתים” כמו “נחיתת־לא־אונס” של דוד אבידן (שארבע שורותיו הראשונות הן “הירח נחת נחת נחת / והיה לו כיוון־נחיתה אחד / וכולם אמרו לו שאין מושחת / ממנו בשמיים”). באורח דומה היו קובלים, כמובן, על מאמרי־הביקורת והרצנזיות שהופיעו ב’עכשיו'; וכן ראו חידוש לא־סביר בסיפורי אפלפלד, אשר בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”, לה הוגשו הסיפורים לראשונה, רצו לשכתבם עד היסוד; ואילו מערכונו של י. אלירז, “ביבר המנוולים”, ולאחר־מכן ביחוד מערכוני מונדי, סימלו מיפנה במחזאות העברית, מעבר ל”דור הפלמ“ח”.

חוברת ‘עכשיו’ 3–4 התקבלה בחינגה של זעם ע“י כל העיתונות (לחוברת ‘עכשיו’ הבאה, 5–6, אף צירפנו דפדפת צנועה שכללה את המדור הסאטירי שלנו, ‘דג הדיו’, בצורה מורחבת, וכינסנו בה את כל ההתקפות). הותקפנו מ’חירות' עד ‘קול העם’, וכן ע”י כל כתבי־העת, ואפילו ביטאוני מפא“י ברומנית ובהונגרית ראו צורך לציין שאנו פוגעים בציפור־הנפש של התרבות והספרות העברית. כל ההתקפות הללו (וראה נספח א' בסוף הפרק הנוכחי של הזכרונות) עשו רושם של איזה קרב גדול נגד סוטים ר”ל, במקום תגובה על חוברת ספרותית שכללה, בין היתר, שירים של עמיחי ואבידן, ומאמר חשוב של זך, וכן תרגומים מעולים מאוד מהשירה האנגלוסאכסית המודרנית. כעת, ממרחק כמה שנים טובות, או לא כל־כך טובות, נראה לי שמה שקומם את העיתונות נגדנו היה לא רק – ולא כל־כך – ה“חומר” עצמו, שהיה, אמנם, אנטי־קונפורמיסטי למדי, אלא השוני שבנו, אי־השתבצותנו במועדוניהן התרבותיים של מפלגות המימסד, או בריאליזם הסוציאליסטי, ואי־כפיפותנו לאדמו“ריהן המקובלים של האסכולות הללו. מה, למשל הזעים כל־כך את א.ב. יפה, עורך ה’דף לספרות' של ‘על המשמר’ (שאמנם הסתוללנו אז בו קצת ע"י שינוי ידוע של גירסת שמו)? סבורני שנוסף למדור הפולמי ואי־אלה שירים או סיפורים, שלא נראו לו, הוא ראה בכך איום על כל הממלכה של “התרבות המתקדמת”, שדמות שלונסקי, המאהיל על מצחו בתנועת־יד נבואית, זרחה מעליה. והרי אנו לא שללנו מעולם את חשיבותו ההיסטורית של שלונסקי, ואף לא אותם עשרים, או שלושים, משיריו (מתוך שיפעת ריבוא), שערכם ודאי. אבל באווירת אותה תקופה עצם ההסתייגות משירים מסוימים של שלונסקי, ואי־קבלת ה”אוטוריטה" שלו, דיין היה על־מנת להחשידנו כליל בעיני ה’דף לספרות' של ‘על המשמר’. ל’קול העם' דאז נראינו כפוגעים בקודשי־הקודשים של הריאליזם הסוציאליסטי, ל’חירות' כפוגעים בקודשי־הקודשים של הלאומיות, וכן הלאה, ע“י דברים שפירסמנו או ע”י דברים שלא פירסמנו.

התקפת־הזעם הכללית הזאת, שלא היתה כמותה בתולדות העיתונות הספרותית העברית, איפיינה את היחס אל ‘עכשיו’ במשך שנים (ראה גם הקוריוז שבנספח ב'). בזמנו היא הדהימה אותנו באמת־ובתמים, כי ‘אוגדן’ ב', עם כל החידוש הצנוע שבו, לא חולל תגובות מעין אלו. מובן, כי היינו מוכנים למידה סבירה של פולמוס; אך לא להתקפה רבתי כזאת. התקפה זו מכל הכיוונים, בעשרות מאמרים וכתבות (בקיץ 1959) הניעה את ברוך חפץ ואותי (ואף את יהודה עמיחי, שהוכיח ידידותו במיבחן זה והסכים להשתתף גם במערכת של ‘עכשיו’ 5–6) לעשות כל מאמץ להוציא־לאור, למרות גלי הזעם של הריאקציונרים הספרותיים והפוליטיים למיניהם והסתייגות חלק מהמשתתפים, חוברת ‘עכשיו’ נוספת. דא עקא, שמאבקנו להוצאת חוברת נוספת הופרע במידה רבה (אף כי התגברנו בסוף על הקשיים) ע“י שני גורמים בלתי־צפויים וגורם צפוי אחד. הגורם הצפוי היה המחסור הכספי. הגורמים הבלתי־צפויים היו: (א) מריבות ושנאות פרועות, לרוב פומביות, בקרבנו, כלומר בקרב “דור המדינה” בספרותנו, מריבות פומביות שהבדילונו תמיד לרעה מ”דור הפלמ“ח”; ו־(ב) התפרסות חלק מאיתנו על פני תחומים פוליטיים מובהקים, התפרסות שחרף כל חיוניותה גזלה חלק ניכר מזמננו, ושמא אף מכוחנו האפקטיבי בספרות, וחשפתנו למכבש־הלחץ של התקפות נוספות ולפיגיונות־רוגזה ולממרורים המשוננים אף יותר משבתחום הספרותי הצרוף.

ד

אפתח דווקא בשני שבמעקשים הללו, כלומר בפניית אחדים מאנשי ‘עכשיו’ לפעילות חברתית־פוליטית (בשנים 1959–1960). מה שהפך אותם לנוטים במיוחד להיגבים ציבוריים אנטי־מימסדיים היתה, בלי ספק, עובדת היותם צברים, או בואם ארצה בגיל צעיר, יחד עם מידת הינתקותם ממפלגות המימסד הציוני גם בפראכסיס הספרותי־ארגוני היומיומי שלהם, וכן התרחוקתם מדוֹגמוֹת דתיות או קומוניסטיות. היינו איפוא באורח טבעי למדי מעין מועמדים להיות ה“צעירים הזועמים” של ישראל, אם כי לא רבים מאיתנו היו ממש מוכנים ל“אוּניה פרסונאלית” מתמדת ומייגעת בין הסופר־שבנו לבין האינטלקטואל־העוסק־בפוליטיקה (או העוסק באידיאולוגיה), דיוקן שאף הוא הצטייר כאחת מצדודיותינו. מכל מקום, את הרוביקון הזה בין פעילות ספרותית לפעילות פוליטית עברו מתוך כולנו רק גילן ואני, ובמידה מסוימת, ולזמן קצר בלבד, משה דור.² מקסים גילן ואני באנו משתי מסורות פוליטיות שונות לגמרי: אני התנערתי מהקומוניזם הדוגמאטי, הסטאליניסטי; אך מחשבתי בתחומים מסוימים היתה נתונה במסגרת מארכסיסטית מובהקת; נוסף לכך החשבתי מאוד את המורשת החיובית של תנועת־העבודה הארצישראלית. נראה היה לי, כי דווקא למען החייאתה של תנועת־העבודה, דמוקראטיזציה של המשק ההסתדרותי, המשך תנופתם של הקיבוצים כאיים סוציאליסטיים, וכו', צריך להקים אירגון נונקונפורמיסטי שמאלי של צעירים. מקסים, לעומת זאת, בא משורות צעירי לח“י, היה מעורב במחתרות לאומניות שונות, והשמאיל בהדרגה. יחסו למפלגות הציוניות־סוציאליסטיות היה – לפחות מבחינה חווייתית – שונה לגמרי מיחסי. הוא גם נטה לראות בהסתדרות ובביורוקראטיה שלה את האויב הראשי. בשאלות הלאומיות והאיזור נטינו בהתלהבות לשילוב ישראל בברית איזורית סוציאליסטית ובניתוקה מתלות חד־צדדית במערב, וצידדנו בנייטראליזם של תקופת באנדונג. (אני זוכר מיקרה מבדח מאותה תקופה, כאשר כמה מאיתנו שלחו מיברק הזדהות לוועידת המדינות הנייטראליסטיות בבלגראד… בחתימתנו האישית, במימונו של ברוך, מתוך רצון, שטיטו, נהרו ונאצר ידעו כי ישראל לא תזדהה רק עם ה“מערב” וגו'). אולם חילוקי־הדיעות בקבוצת “מערך”, שהקמנו עם מקסים גילן, ברוך חפץ ומשה דור, היו בעיקר בדבר יחסנו לציונות. המשורר משה דור, שהשתתף, כאמור, יחד איתנו (חטא נעורים?) בניסיון האירגוני האופטימי הזה להקמת גוף שמאלי בלתי־ (אם כי לא אנטי־) ציוני, גילה מבחינה זו יותר מוטיבים ריגשיים, בהתנבאו על מעין “ליל חלפים ועשתרות”, שבו תטוהר הארץ מאידיאולוגיות של מהגרים. הוא היה אז כולו להט נגד המימסד הציוני הקשיש. אמנם, ברבות הימים, שינה, כנראה, במידת־מה את דעתו ומיזג את הכרתו הסוציאליסטית ואת זיקתו לספרד ולז’אן ז’ורס, לז’ול ורן ולווינה האדומה, את חיבתו למונגולפייה ולקארל מאי ואת הימשכותו אחר סרטי דימיון מדעי, בלהה ורוחות, עם להט ציוני־יהודי (כפי שמעידים גם מאמריו ב’מעריב'). מכל מקום, אני חושב שדור, אשר אמנם גילה עמדה של איש־רוח בגישתו לשורת בעיות, ותמך לאחר־מכן במפ”ם ובשי"ח, לא היה ממש משוקע בענייני קבוצת ‘מערך’ (מה עוד שעל רקע איזו מריבה אירגונית־אידיאית התמוטטו יחסינו לזמן־מה. מאוחר יותר ניתק דור גם משא־ומתן, שהיה בינינו, על צירופו לאחד ההרכבים של מערכת ‘עכשיו’, אף כי היה ממשתתפיו הקבועים. מקור אחר לצינה ביחסינו עם דור היתה תמיד דעתנו, או על כל פנים, דעתי – אבל רבים מאיתנו נטו לה – כי בתוך שיריו אפשר למצוא דברים יפים מאוד, ולעיתים אפילו מעולים ביותר, אך שירתו תובעת ניפוי יסודי; ואני מכיר ידידים שהיו עורכים ניפוי גואל כזה, אילו אך נאות דור לשאול בעצת אחרים ולא היה חשדן כל־כך).

מכל מקום, בעיקר העומס של כתב־העת והקבוצה ‘מערך’ (שם פוליטי שלאחר־מכן עשה, כידוע, קאריירה ציבורית ממשית בהיותו מאומץ ע"י המימסד) נשאנו מקסים גילן ואני, כשגם כאן מסייע לנו ברוך חפץ, שבכוחותיו הכספיים המצומצמים למדי ניסה תמיד לעזור לאוואנגארד הספרותי והפוליטי השמאלי בישראל.

ה

בהזדמנות זו אומר גם כמה מלים על היעדרו המוחלט של חוש מסחרי אצל ברוך (ועל כל פנים, אצל ברוך המו"ל). היעדרו של חוש מסחרי זה היה במידה רבה לברכה ל’עכשיו' בראשית ימיו; שהרי איש בעל מנטאליות של רווחים לא היה משקיע אז בספרות אוואנגארדית דווקא. מאידך גיסא, עורכי ‘עכשיו’ השונים, כגון נתן זך, יהודה עמיחי, דן מירון, כותב שורות אלה, מקסים גילן ומשה בן־שאול, סברו תמיד (לפחות בתחילת דרכם בעריכה), כי מצאו בחפץ את המו“ל והמארגן. אולם ברוך מיאן, למשל, בדרך־כלל לעסוק בעצמו בהפצת ‘עכשיו’. רבים מהספרים שלנו, ביחוד בעת שהיית העורכים האחרים בחו”ל, או בהיותם עסוקים בלימודיהם, מצאו את דרכם הישר לארונות שבחדר־האמבטיה של הסוכנות לקטעי־עיתונות, שברוך הוא ממנהליה, ושם – או באמבטיה עצמה – נחו בשלווה תמימה, רחוקה מכל מיסחוּר, במשך שנים; או אף מצאו את משכנם במשרדי ועד־עדת־הספרדים, שברוך היה מקורב אליו – וכמאה חוברות ‘עכשיו’ 3–4, שאזל כליל מן השוק, היו מצויות במשך שנים ב“בּוֹידעם” של הסבתא של ברוך, מבלי שתהיה למישהו גישה אליהן, חרף הפצרותיהן של כמה ספריות אוניברסיטאיות בארה"ב שרצו לרוכשן, וגו' – עד בוא איזה סדר גדול בבית חפץ – כעבור עשר שנים, ואז הורדו החוברות על גגון אחד בחצר, ואנוכי העברתין לשיעורין במיזוודה לתל־אביב, בטרם ישחית אותן כליל הגשם.

תפקידו החשוב של ברוך בתולדות המו"לות האוואנגארדית העברית צומצם וטושטש איפוא לא פעם מחמת צרות הכספים וההפצה. מתוך כך, גם כמה סופרים שבעצם נעזרו מאוד על־ידיו גילו במרוצת הזמן מרירות נוכח מחדלינו הארגוניים, כי העורכים היו תמיד עמוסים באלף־עניינים־ואחד, והכל התנהל בהתנדבות גמורה, לרוב בלי כל תמיכה, או עם תמיכה מעטה ביותר, ממוסדות ציבור; וכאמור, לא מצאנו איש אירגון־ותפוצה מובהק.

כבר סיפרתי על המכה שהוכינו ע“י המפיץ־הרמאי אורן, שמעל ברוב כספי הפצת ‘עכשיו’ הראשון, שחוברותיו נמכרו כולן והיו מעין סנסאציה ציבורית. אולם מסכת המפולות הכספיות של ‘עכשיו’ ארוכה מתאר. כך, למשל, גם כעבור שנים, כאשר שהיתי באנגליה, איפשר ברוך להעביר להוצאת ספרים אחרת את הזכויות על אחד הספרים היחידים בהוצאת ‘עכשיו’ שהיו ריווחיים – כוונתי ל’כשורש עץ', ספרו של עדי צמח על שירת בן־גבירול. וכך, בעוד שאנו העזנו והוצאנו לאור ספר־ביקורת עברי ראשון שעסק בצורה מודרנית בשירה עברית בימי הביניים (זה היה בראשית שנות השישים, ובצד ‘סיכום ביניים’ של דוד אבידן, ‘ארבעה־עשר שירים’ של ישראל פנקס ו’מרגוט' של דליה הרץ, היה זה אחד הספרים הראשונים בהוצאתנו), ואף טרחנו הרבה בנידון, הנה הוצאת־ספרים אחרת קוטפת (אומנם רק מבחינה כספית) את פרי עמלנו המו”לי – בעוד שאין ספק כי אותה הוצאה (‘ספרית פועלים’) לא היתה מסתכנת ולא היתה מדפיסה ספרים כאלה בסוף שנות החמישים, או בראשית שנות הששים.

אולם אין להסיק מכשלונותינו הכספיים את הלקח המייאש שאין בארץ קוראים לעיתונות ולספרות האוואנגארדית. אפשר, אומנם, שאין לדבר על תפוצה המונית של עיתונות או ספרות כזאת. אבל מאידך גיסא, אפשר להגיע גם בארץ לאלפים של קוראים קשובים, אינטליגנטיים ומלאי־עניין; וקוראים כאלה קיימים, בלי ספק, בקרב הנוער, בקרב האינטליגנציה, בתנועה הקיבוצית, בקרב המחנה הגדול של אוהבי־ספר ולומדי ספרות, ובין כל האנשים המתעניינים בבעיות תרבות ואמנות בהווה. גם עכשיו ברור לי, כי אילו אך קוימו הוצאות־הספרים וכתבי־העת האוואנגארדיים שלנו על בסיס אירגוני נמרץ, יכולים היו לזכות לקשב רב בקרב הקהל הער הזה, המצטרף, אומנם, מהרבה יחידים ואינו מתלכד בדרך־כלל כדי מהות אחידה, ואף יכלו לעצב קהל זה ולכוונו. אבל ‘עכשיו’ נמצא בינתיים מפסיד את כל אפשרויותיו המסחריות, והסתפקנו במידה רבה בעצם הדפסת הדברים ובפולמוסים השונים, ולא ביססנו את עצמנו מן הבחינה הכלכלית.

ו

פתחתי דיגרסיה זו בדבר חוסר הביסוס הכספי של ‘עכשיו’ תוך התייחסות לתרומתו הכספית של ב. חפץ לביטאוני קבוצת “מערך” – ואשוב עתה לפועלה הצנוע ורווי־המדנים של קבוצה זו, שגילן ואני היינו בין מחולליה ומכווני דרכה.

במסגרת שלילתנו הנמרצת את המימסד ותביעות של הפרדה בין דת ומדינה, הקמת הנהלה פועלית במפעלים והגנה על ערך שכר־העבודה של הפועל, הגברת העצמאות הכלכלית של המדינה וצימצום התלות בארה“ב ובמערב (מערב־גרמניה, וכו'), ולהבדיל: גם תוך תביעה לצימצום התלוּת בתפוצות, וכן תוך התנגדות לשלטון ש.ב. של “איסר הקטן” ורדיפת המתנגדים הפוליטיים בימי ב.ג., ובד בבד עם שלילת פעולות־התגמול כשיטה וחתירה לקונצפציה של ברית סוציאליסטית של ארצות האיזור – התגלו בכ”ז בקבוצה הקטנה שלנו שני אגפים. האגף האחד (של גילן) ראה את האויב הפנימי העיקרי בביורוקראטיה ההסתדרותית (ובזה המשיך את מסורת “המשטר החדש” והפלגים הקיצוניים של התנועה הז’בוטינסקאית). נוסף לכך, דגל האגף האמוּר בגמישות מסויימת לגבי עצם קיומה של מדינת־ישראל, והיה מוכן לדבר על פלשתין־א“י כעל יחידה טריטוריאלית שתיווצר בה (כנראה באורח־פלא) אומה אחידה, אולי תוך קיום איזשהו בסיס קאנטונאלי. האגף השני (קומץ פעילים שהתרכזו סביבי) היה הרבה יותר סוציאליסטי־אורתודוכסי, ראה – עם כל הביקורת על מפא”י – את היריב המדיני העיקרי בימין, תבע לא את פרוק ההסתדרות אלא דמוקראטיזאציה שלה. בתחום הבעייה הלאומית דגלתי בעקרון ההגדרה העצמית לשתי האומות החיות בארץ־ישראל, עד היפרדות ועד בכלל, תוך המלצה על כינון פדראציה של שתי רפובליקות סוציאליסטיות וקיום אחדות מדינית וכלכלית של הארץ לפחות במערב הירדן, ובמידת האפשר בשתי הגדות, עם ירושלים כעיר־בירה משותפת של הפדראציה, אשר תשולב בברית סוציאליסטית של מערב־אסיה וצפון־אפריקה. במסגרת תפיסה זו לא הייתי מוכן לשום “גמישות” לגבי עצם קיומה של מדינת־ישראל. אם כי חלק מסויים מן הסופרים העבריים בני דורנו הושפע במידת־מה מהטחותיו של יונתן רטוש נגד הציונות, לא דגלנו ברובנו בחזון של אומה עברית־פניקית ושל תחיית קדמוניות כנען־רבתי, על אליה ומיתוסיה, מבעל־זבוב עד עשתורת, אלא צידדנו בראייה מפוכחת, “אפורה” במידת־מה, כי בצד התפוצות קיימת האומה הישראלית שנתהוותה במשך תקופה של כמאה שנה. הויכוח המעניין על צדקתה ההיסטורית של הציונות, ואפילו נכונותם של אחדים מאיתנו להגדיר את המימסד בארץ כ“מימסד ציוני”, לא יכלו לטשטש בעיני את העובדה, כי הלאומנים הערביים, הנלחמים בכל יתר העמים באיזור, לא היו מוכנים להשלים גם עם ישראל בלא ציונות; וכן לא יכולתי להתעלם מנכונות ההשקפה כי אין לזהות אומות (כגון האומה הישראלית) עם אידיאולוגיות (כגון האידיאולוגיה הציונית). אפשר שכל הויכוחים הללו נראים קצת ערטילאיים. אבל כל מי שמכיר היום את השמאל החדש האירופי (והרי ב־1961 ו־1962 היו אחדים מבין סופרי “דור המדינה” שלנו בין מייסדי השמאל החדש בישראל, והדברים הללו אינם מנותקים זה מזה) ומי שעקב אחר הופעתן של קבוצות “מצפן”, יבין אל־נכון, כי למרות שאיש מאנשי קבוצת־“מערך” הקטנה לא ייצג קו שלאחר־מכן נתגלם ב“מצפן”, נודעה בכ“ז משמעות פוליטית מסויימת לוויכוחים בינינו. נראה לי, למשל, כי הקו שלי ב־1960 נתגלם לאחר־מכן בשי”ח, והגישה אל השאלה הלאומית ואל הסכסוך הלאומי באיזור מפרידה באמת בין שי"ח לבין קבוצת “מצפן”.

בשלהי 1959 ובמשך רובה של שנת 1960 הייתי עסוק מאוד בענייני החוברת השניה של ‘עכשיו’ (5–6), אך לא הירפיתי גם מענייני הקבוצה הפוליטית שלנו. ברם, דווקא אחר הוצאתו לאור של הגיליון השני של ביטאוננו הפוליטי (שהיה בו גם מדור ספרותי אוטונומי ובלתי־תלוי בענייני פוליטיקה – וראה נספח ג'), פרצה בגלוי מחלוקת חריפה בקרב החוג הזעיר שלנו. אני לא הייתי מוכן להתעלם מהישגיה החיוביים של תנועת־העבודה בארץ בהקמת משק שיתופי ובהעלאת אידיאלים של שוויון – או להתעלם מן הזיקה של האומה בישראל לתפוצות, להטיל ספק בעצם זכות קיומה של מדינת ישראל ולראות חזות־הכל ב“מאבק נגד הציונות”. מקסים גילן התנועע לא פעם בעצמו בסוגיות אלו; אך למרות שלא היה מעולם איש “מצפן”, תנועה שקמה קצת אחרי קבוצת “מערך”, התקרב הקו שלו לא פעם לקו של “מצפן” בסוגיות המנויות לעיל.

כך קרה איפוא שדווקא לקראת הופעתה של חוברת ‘עכשיו’ 5–6 היינו שטופים בריב פנימי חמור בקבוצת “מערך”, ריב שהביא לבסוף לפירוק הקבוצה. השמועות על פירוק הקבוצה, שנתערבבה בתודעת הציבור – שלא כדין – עם ‘עכשיו’ גופא, הוסיפו עוד על מערבולת הפולמוס סביבנו והכבידו על הוצאת החוברת.

נספח א'

מתוך תגובות העיתונות על חוברת ‘עכשיו’ הראשונה (3–4)

החוברת הראשונה של ‘עכשיו’ עוררה עשרות תגובות בעיתונות, רובן תגובות של זעם. מהן נביא כאן.

בטור המערכת במדור “ספרות ואמנות” של ‘חרות’ נכתב, בין השאר: “הקראתם את הסיפורים ואת השירים העלובים ב’עכשיו', המגרים להקאה, של ‘הצעירים הזועמים’ שלנו, נטולי הזעם ומחוסרי הכשרון, והשאובים השראתם מן היבוא הפורנוגראפי?” לדעת רשימה אחרת ב’חרות' “עשרות עמודים עלובים של ‘עכשיו’ הם מנה גדושה של קלאפטו־גראפומאניה”.

ב“טורי ספרות” של ‘הבוקר’ היה סבור ברוך קרוא, שלפחות חלק מהסיפורים והשירים שב’עכשיו' “יכלו להידפס בכל בימה אחרת”. הוא תמה: “את מי מייצגת התנועה החדשה? בשם מי היא מדברת? מי הם הסופרים המסמלים אותה, שבכבודם הם מתיימרים ושמם הולך לפניהם? הם כבר פוסלים גם את שמיר ואת אלתרמן ואת – שומו שמים, ט. כרמי, בנימין גלאי וצעירים מהם. מי נשאר?”

י. גוטהלף, ב“מוסף לספרות” של ‘דבר’, ראה ב’עכשיו' פניית עורף למורשת ערכים, והזהיר: “רק דור צעיר שסיגל לעצמו מורשת ערכים של דור קודם, בטרם זינק להתקדמות, הוא שהיה דור מהפכני; ואילו דור שפנה עורף למורשת ערכים – סופו שחזר לטרום־היסטוריה ונתגלה כתנועה קונטר־מהפכנית”. פלוני, ה. ברנשטיין, בעמ' 2 של ‘דבר’, קרא להנהגת שיעורים ב“סידור” בבתי־ספר במסגרת הפצת “התודעה היהודית” כתגובה על הופעת ‘עכשיו’… ש. גרודז’נסקי, אף הוא ב’דבר‘, לאחר ששיבח כמה דברי מקור ותרגום ב’עכשיו’ ואת מאמרו של זך על אלתרמן, טען: “גלגולו האחרון של המודרניזם שלנו עשוי לדכא. האסתיט בספרות העברית מהדורת 1959 הוא עוד מלבב פחות ממהדורותיו הקודמות. הוא תלוש יותר, פרטנדיוזי יותר, סגנונו נקלה יותר.”

לגבי א. אבנרי סגן־עורך ‘משא’ ‘עכשיו’ הוא קודם כל “התאפסות בקול תרועה”. בתגובה על השם ‘עכשיו’ הוא טוען כי “בבחינה מדוקדקת יותר מתגלה עד כמה קבוצה זו בעצם הפקיעה את עצמה מזמנה ומסביבתה, עד כמה כל הנחותיה מתורגמות ממציאות אחרת, והן תלויות באוויר ואין בהם ממש”.

ב’על המשמר' קבע א. ב. יפה: “העכשיוניקים גמרו אומר להיות נונ־קונפורמיסטים נגד הכל ונגד כולם, ולשם כך לוותר על ההיגיון, על שכל־הישר, על התבונה… יש עוד קצת אידיאליזם, קצת חלוציות, קצת ערכי־מוסר־וחברה. ובכן, הבה נשים אותם מטרה לחיצינו, אומרים מוקד וחבריו”. בגליון אחר של מוספו סיכם א. ב. יפה: “‘עכשיו’ ודאי יחלוף כמוץ ברוח”. חודשיים לאחר מכן, בפתיחת עונה במועדון “צוותא” דיבר א. ב. יפה על קבוצת ‘עכשיו’ “המשתמשת בסממנים שלא היינו רגילים להם, המעידים על חוסר בגרות בתוכן ובצורה. צורתה – שבירת כל הצורות, תוכנה – פירסום דברים שאין הניר סובלם”.

מה שהדאיג את ‘קול העם’ “אינו כל כך הופעותיהם של אותם ריקים מתייהרים המתגדרים בספרוּת, ותמיכת הבורגנות בהם, כמו העדר התגובה המתאימה במחנה שכנגדו קמו ללחום”.

השבועון הדתי ‘פנים אל פנים’ כתב לאמור: “אם רוצה אתה בתעודת עניות לריקנות הרוח של ‘אנשי רוח’ צעירים, שכולה העוויות חן עשויות מאוסות, הרי היא משתרעת לפניך על 194 עמודים של ניר טוב והדפסה נאה […] ואשר לעתיד, הרינו מבטיחים, בעזרת השם, לא להניח לכם, לא להניח. כה יתן האלקים וכה יוסיף”.

ואילו ש. שלום פרסם ברה"ש, ב’דבר' דבר־שיר לאמור: “ואשמו הסופרים הצעירים / שפרזו בפרוזה וקילקלו בשירים. / ציון וירושלים לא יבואו בקהלם / ומשא האדם לא ישיג גבולם / ובמולך האיזם וחמת ‘עכשיו’ / ישאו שם ספרות ישראל לשווא”.

להט הביקורת על ‘עכשיו’ לא פסח אפילו על ‘לעצטע נייעס’, ‘פאָלקס בלאַט’, ‘נוביני אי קורייר’, ‘אויקלט’, ‘ויאטה נואסטרה’, ‘מאסף אגודת הסופרים’, ‘מעריב לנוער’, ‘הצופה’, ‘מענית’ ו’העובד הציוני'.

מבין התגובות על ההתקפות נביא משהו ממאמר ארוך של משה דור שפורסם במיסגרת “שער הויכוח” ב’על המשמר':

"ממש אידיליה: מקצה עד קצה בעתונות שלנו, שבכל ימות השנה היא קרועה ומפוצלת, עוסקים הכל בנושא, המלכד חלוקים ומאחד בדולים: זועמים עליך, ישראל!

וממש מפליא להיווכח במכנה המשותף, שצמח לפתע־פתאום ליריבים ותיקים. עושים הם יד אחת כדי להתריע ולקונן, לזעוק חמס ולהספיד את ‘פרחי הרוע’ שצצו בשדותיה הפוריים של המדינה. אכן, עד שהופיעו עוכרי־ספרות צעירים אלה היה הכל שפיר אצלנו: הגראפומאנים טייטו והעורכים של בטאוני המפלגות, אשר הללו היו קרובים אליהם, פירסמו; הרצנזאנטים היו קוראים כל שבת וחג ליצור את ‘הספרות הלאומית’ החסרה לנו כל־כך; אנשי החבורות היו מקלסים איש לרעהו ודואגים לחלוקת שלל צודקת. על משקל פרס לי ואפרס לך; ובבתי־הקפה של ‘הבוהמה’ המזוייפת שלנו היו אוכלים, בשובה ונחת, את בשר הנעדרים אותה שעה – הכל נחמד אף נאה.

עד שנפל דבר ביעקב: הופיע קובץ של קרוב ל־200 עמודים, ובו סיפורת ושירה ודברי ביקורת ו’עכשיו' – שמו והמהומה התחוללה […]

הגראפומאן המפלגתי־הכיתתי לא ייעקר כל עוד קיים מקור־חיותו: מזכיר המפלגה, זה שבכוח צלצול הטלפון קובע גורלות במדור הספרותי…

ושלטונן העצום של המפלגות, הנשען על אדנים כלכליים, ומשגשג על רקע מסויים עד מאוד של כלכלת־תרומות – שלטון זה הוא הוא המביא להיווצרות תופעות־המישנה ‘הספרותיות’, החל מגראפומאניה־של־חסות, וכלה בז’דאנוביזם לגלגוליו וללבושיו השונים והמשונים. ‘עכשיו’ יש בו משום מלחמה בתופעות־המישנה. אין בו, עדיין, מלחמה בתופעות־האב.

הארחיק לכת אם אומר, כי השצף־קצף הניתך עליו מכל העברים הוא תולדת החשש מפני התפתחות נוספת של המלחמה הזאת, או, לפחות, ביטוי לפחד המשותף מפני התקפה, זעירה כגדולה, על חטאים משותפים לכל גוני הקשת הישראלית? […]

בד בבד עם ההילולה נגד ‘אבדן הערכים’ ו’ניתוק ההמשכיות‘, יצא הקצף על ‘עכשיו’ בגלל הארוטיקה ‘המופרזת’ של כמה מדברי־הספרות המופיעים בו. קשה לדון בנקודה זו – פשוט משום שהנפש נוקעת מצדקנותם של ה’פוריטאנים’ שלנו, המוכנים לבלוע כבכורה בטרם קיץ כל ארוטיות של יבוא, אך נעשים אניני־טעם כשמדובר בנו. אפשר למנות, מעשה רוכל, יצירות של ספרות העולם, שהארוטיקה היא סימן־היכר שלהן ואעפ"י כן לא נמנע מהן, בשל כך, מקום כבוד בתרומת העמים לרוח האדם. הגיעה השעה, שהתסביכים הגלותיים ייעדרו מן הביקורת הספרותית – אין אנו שרויים בעיירה ולא בגיטו, אף כי עונשם של אלה עדיין מציק לרבים וגם טובים בתורת ‘תודעות’ למיניהן. הארוטיקה היא מקור נאמן, חיוני, גדול לאמנות. מובן, קל מאוד להיתפס לפורנוגראפיה לשמה, אך כל עוד לא נשוכנע, ש’עכשיו' לוקה בפורנוגראפיה – והיסטריקה ‘אנטי־פורנוגראפית’ נגד סיפורו של אריה סיון ושירו של יהודה עמיחי אינה עשויה לשכנענו בזאת – מוטב, שנפסח לסדר־היום על טענות אוויליות אלו […]

נספח ב'

מארכיון המערכת

על האוויר הציבורית מסביב ל’עכשיו‘, במשך שנים ארוכות, מלמד, כמדומה, מכתב של בנימין גלאי (ראה גם צילום המכתב – לעיל) שקיבלו העורכים ב־1962, כתשובה (מאוחרת) על פנייתם לעירית חיפה (במסגרת פניה לכל העיריות בארץ) בבקשת תמיכה ב’עכשיו’. וזו לשון המכתב, המדבר בעד עצמו (והכתוב על ניר מכתבים רשמי של עירית חיפה!)

על היום־יום של המערכת נשמע משהו מתוך מכתב של חפץ מן ה־24.10.60:

ביולי 1959 הגיע למערכת בדואר צרור שירים מאת צעיר לא ידוע אז – מאיר ויזלטיר. שיר שלו נדפס ב’עכשיו' לראשונה בחוברת 7–8 (אביב, 1962). וזה מכתבו של ויזלטיר הצעיר בן השמונה־עשרה:

על היחסים בין ‘עכשיו’ לבין א. ב. יהושע, הנחשב לסופר ‘קשת’ מובהק, מלמד המכתב הבא שלו, מיום 12.1.60:

נספח ג'

המדור הספרותי של הבטאון ‘מערך’

המדור הספרותי של ‘מערך’ היה בלתי־תלוי מבחינה פוליטית והשתתפו בו גם סופרים, אשר לא הסכימו לדעות הפוליטיות שהובעו ב’מערך' עצמו.

בגליון הראשון נדפס, בין השאר, שירו של זך “משנה לשנה זה”; שירו של עמיחי “בכל חומרת הרחמים”; “במשעול הדרוך” – סיפור מאת אורי ברנשטיין; ושיר נעורים של דליה הרץ שזו לשונו:

בגליון השני, בין השאר, סיפור (“שתי אוניות”) מאת דליה רביקוביץ; “עשן” מאת א. אפלפלד; שירים מאת יוסף בן־גל ואנדד אלדן; וקטע ממחזה של יורם מטמור.