כשם שרבים מאיתנו חולמים לעתים על 'ארץ ישראל הישנה והיפה‘, כך חולמים אמריקאים רבים על ‘אמריקה הישנה והיפה’. כך פשטה הנוסטלגיה גם אל תחום המד"ב (או הפנטסיה), כמו בסיפורו של ג’ק פיני ‘הקומה ה־ שלישית’. ג’ק פיני זכור לטוב כמחברו של הספר ‘פלישת חוטפי גופות’, שהסרט החדש המבוסס עליו נסקר בגליון מס’ 2, ועומד להגיע ארצה בקרוב.

* * *

אני משוכנע, שמנהלי הרכבת התחתית של ניו יורק, ניו האבן והרטפורד יהיו מוכנים להשבע על ערמת לוחות זמנים, שיש רק שתיים, אבל אני אומר שיש שלוש, כי אני הייתי בקומה השלישית של תחנת הרכבת המרכזית בניו יורק. כן, נקטתי בצעדים המתבקשים מאליהם – שוחחתי, בין היתר, עם פסיכיאטר, ידיד שלי. סיפרתי לו על הקומה השלישית בתחנה המרכזית, והוא אמר לי שזה היה חלום־בהקיץ. הוא אמר, שאני לא מאושר. זה הרגיז מעט את אשתי, אך הוא הבהיר דבריו והסביר שהעולם המודרני מלא בחוסר בטחון, חששות, מלחמות, דאגות, מתחים וכל השאר, ואני פשוט חפשתי לי מפלט מהכל. טוב, לעזאזל, מי לא מחפש דבר שכזה? כל מי שאני מכיר מנסה להמלט, אך אף אחד לא זכה עוד להגיע לקומה השלישית של התחנה המרכזית.

אבל זו הסיבה לכך, אמר, וכל חברי הסכימו איתו. ‘הכל מצביע לאותו כיוון’, טענו, איסוף הבולים שלי, למשל, מהווה ‘מפלט זמני מן המציאות.’ טוב, יתכן שהם צודקים, אבל סבי לא נזקק לשום מפלט מן המציאות; בימיו היו העניינים שקטים ויפים עד כמה שאני יודע – והנה, הוא האיש שהרכיב את אוסף הבולים שלי. זהו אוסף לא רע כלל ועיקר. בולים נדירים, מעטפות היום־הראשון וכל השאר.

בכל אופן, הנה מה שקרה בתחנה המרכזית של ניר יורק. לילה אחד בקיץ שעבר, נאלצתי להתעכב במשרד עד שעה מאוחרת. כשגמרתי מיהרתי להגיע הביתה, ולכן החלטתי לקחת את הרכבת התחתית מהתחנה המרכזית, שכן היא מהירה יותר מהאוטובוס.

ובכן, אינני מבין מדוע חייב היה הדבר לקרות דווקא לי. אני פשוט טיפוס רגיל בשם צ’רלי, בן שלושים ואחת, ולבשתי חליפה בהירה עם מגבעת קש וסרט מגונדר – חלפתי על פני תריסר אנשים שנראו בדיוק כמוני. לא ניסיתי להמלט ממאום, פשוט רציתי להגיע הביתה, אל לואיזה אישתי.

נכנסתי לתחנה המרכזית וירדתי במדרגות לקומה הראשונה, ואז ירדתי בגרם מדרגות שני אל הקומה השניה, שם נמצאות הרכבות לכיוון הפרברים. התכופפתי לעבור דלת נמוכה שהובילה אל הרכבת התחתית – ואיבדתי את הדרך. זו אינה מהווה בעיה גדולה. אמנם כבר הייתי בתחנה המרכזית פעמים רבות, אבל תמיד אני שב ונתקל במסדרונות חדשים, דלתות חדשות ומעברים שלא הכרתי קודם. פעם נכנסתי למינהרה באורך של קילומטר בערך ויצאתי החוצה בלובי של מלון רוזוולט. פעם אחרת יצאתי ומצאתי את עצמי בתוך בנין משרדים שנמצא שלושה רחובות מן התחנה. לפעמים אני חושב שהתחנה המרכזית של ניו יורק צומחת כמו עץ ושולחת לצדדים בקביעות מסדרונות וגרמי מדרגות חדשים. המסדרון שבו מצאתי את עצמי התפתל שמאלה והשתפע כלפי מטה. עלה בדעתי הרעיון שמשהו אינו כשורה, אך המשכתי לצעוד. כל שיכולתי לשמוע היה צלילם המהדהד של פסיעותי ובדרכי לא נקרתה אף נפש חיה. אז שמעתי לפני את אותו הרעש המהדהד המבשר חלל נרחב וכן קולות אנשים משוחחים. המנהרה פנתה חדות שמאלה, ירדתי בגרם מדרגות קצר ומצאתי את עצמי בקומה השלישית של התחנה המרכזית. לרגע חשבתי שחזרתי איכשהו לקומה השנייה אך ראיתי שהרחבה היתה קטנה יותר, מספר קופות הכרטיסים ושערי היציאה היה קטן יותר וביתן המודיעין במרכז הרחבה היה עשוי עץ ומיושן למראה. האיש בביתן חבש מצחיה ירוקה ומגיני שרוולים שחורים וארוכים. האורות היו מעומעמים ומהבהבים־קמעה. ואז ראיתי מדוע – האור נבע ממנורות גז.

מעבר לרחבה משך את תשומת ליבי ניצוץ אור. אדם אחד שלף שם מכיס חזייתו שעון זהב. האיש פתח את מכסהו, הציץ בו בחטף והעווה את פרצופו. הוא חבש כובע מלוכלך, חליפה זולה, ועל שפתו העליונה נשא שפם ארוך ושחור כמברשת. אז הבטתי סביבי וראיתי שכולם לבושים כמו בשנת 1890 ומשהו, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה זקנים, פאות לחיים ושפמי ענק בבת אחת. אשה אחת נכנסה לרחבה מבעד לשער. היא לבשה חולצה גדולה, כהה ומכופתרת ושמלה שירדה עד לקצות מגפיה. על אחת המסילות הצדדיות משך את תשומת ליבי קטר ישן וכבד, מאותו סוג שאתה רואה במערבונים. ואז ידעתי.

כדי לוודא זאת, צעדתי לעבר מוכר העיתונים, והצצתי בערמת העיתונים שלרגליו. היה זה העיתון ‘העולם’, שפסק להופיע כבר לפני שנים רבות. הכותרת הראשית זעקה משהו בנוגע לנשיא קליבלנד. מאוחר יותר הצלחתי לאתר עמוד ראשון זה באחד מכרכי העיתונים שבספריה הציבורית והתאריך שגליון זה נשא על גבו היה ה־11 ביוני 1894.

פניתי לעבר קופת הכרטיסים. ידעתי שכאן – בקומה השלישית של התחנה המרכזית – אוכל לקנות כרטיסים שישאו אותי ואת לואיזה לכל מקום בארה’ב של 1894, אשר בו תחשק נפשנו. ואני רציתי שני כרטיסים לגיילסבורג, אילינוי.

האם היית שם אי פעם? זו עדיין עיירה נפלאה, הבנויה בתים גדולים, משטחי דשא ענקיים ועצים גבוהים, שענפיהם הארוכים מתחברים ממעל ויוצרים גג ירוק מעל הרחובות. ובשנת 1894 היו לילות הקיץ ארוכים כפליים, והאנשים ישבו על המדשאות שלהם, הגברים מעשנים סיגרים ריחניים ומשוחחים חרישית, והנשים מנופפות במניפות עשויות כפות תמר, הגחליליות עפות סביב והעולם כולו שקט ושלו. להיות שם שוב, כשמלחמת העולם הראשונה עדיין מרוחקת מרחק של 20 שנה בעתיד, ומלחמת העולם השניה חבויה במרחק של 40 שנה… רציתי לקנות שני כרטיסים לשם.

הקופאי חישב את המחיר – הוא הציץ בגניבה בסרט המגבעת הצבעוני שלי, אך בכל זאת חישב את המחיר – והכסף שבכיסי הספיק לי לשני כרטיסים לכיוון אחד. אך כשסיימתי לספור את הכסף והבטתי לעברו, לטש הקופאי את עיניו לעברי, והניד ראשו לכיוון השטרות. “זה לא כסף, זה – מיסטר,” אמר. “ואם אתה רוצה לעבוד עלי, לא תצליח להגיע רחוק.” הוא הציץ לעבר מגירת הכסף שלידו. כמובן, שהכסף אשר במגירה היה כולו שטרות ישנים, בערך מחצית מגודל השטרות של ימינו ומראם שונה לגמרי מזה שאני מורגל אליו. הסתובבתי ויצאתי משם מהר. אין לי שום נטיה לבלות בבית מעצר, אפילו לא זה של 1894.

וזהו זה. אני משער שיצאתי באותה דרך בה נכנסתי. ביום שלמחרת, בהפסקת הצהריים, הלכתי לבנק ומשכתי שלוש מאות דולר, כמעט כל מה שהיה בחשבון שלנו. ובסכום זה קניתי שטרות כסף שיצאו לפני שנים מן המחזור (וזה באמת הדאיג את חברי הפסיכיאטר). אתה יכול לקנות שטרות ישנים כמעט אצל כל סוחר מטבעות, אבל זה עולה כסף, בשלוש מאות הדולרים שלי קניתי פחות ממאתיים שטרות דולר ישנים אך לא היה לי איכפת: בשנת 1894 יכולת עדיין לקנות תריסר ביצים בשלושה־עשר סנט בלבד.

אך מאז לא הצלחתי לשוב ולמצוא את המסדרון המוביל לקומה השלישית של התחנה המרכזית, על אף שניסיתי את מזלי פעמים רבות.

כשסיפרתי על כך ללואיזה, היא נראתה מאוד מודאגת והפצירה בי לחדול מלחפש אחר הקומה השלישית, וזמן מה לאחר מכן אכן חדלתי מכך ושבתי לעסוק באוסף הבולים שלי. אבל עכשיו, אנו מחפשים שנינו אחר הקומה השלישית בכל סוף שבוע, שכן יש לנו הוכחה שהקומה השלישית עדיין נמצאת שם. חברי סם ווינר נעלם! איש לא ידע לאן, אך בליבי התעורר מעין חשד עמום, שכן סם הוא בחור עירוני מלידה ואני נהגתי לספר לו מדי פעם אודות גיילסבורג – למדתי שם בבית הספר היסודי, והוא נהג לומר לי שהמקום נשמע לו מושך יותר. ושם הוא באמת נמצא – בגיילסבורג של 1894.

שכן לילה אחד, כאשר עסוק הייתי בסידור אוסף הבולים שלי – ובכן, האם יש לך מושג מהי מעטפת היום־ראשון? כאשר מונפק בול חדש, נוהגים אספני הנולים לקנות מספר בולים, להדביק אותם על מעטפות ולשלוח את המעטפות לעצמם עוד ביום ההנפקה; וחותמת הדואר מהווה את ההוכחה לתאריך המשלוח. המעטפה נקראת מעטפת־היום־הראשון. מעטפות כאלה לעולם אינך פותח; אתה פשוט מניח בהם פיסת נייר ריקה.

באותו לילה מצאתי באחת ממעטפות היום־הראשון הישנות ביותר שיש לי, דבר מה שלא אמור היה להמצא שם. אך היא נמצאה שם בכל זאת. היא נמצאה שם, שכן מישהו שלח אותה בדואר לסבי לביתו שבגיילסבורג. כך לפחות אמרה הכתובת שעל המעטפה. המעטפה נמצאת באוסף מאז ה־18 ביולי 1894 – כך מוכיחה החותמת – והנה אני אף לא ידעתי על קיומה. הכול היה קטן ואפור ועליו תמונה של הנשיא גארפילד. מובן מאליו, שכאשר הגיעה המעטפה לבית סבי, צרף אותה כמנהגו אל האוסף שלו, ושם היא נשארה, עד אשר אני נטלתי אותה ופתחתיה.

פיסת הנייר שבפנים לא היתה ריקה והרי תוכנה:

המכתב היה חתום בידי סם.

בחנות הבולים והמטבעות איתה אני קשור התברר, שסם קנה שטרות ישנים בשמונה מאות דולר. זה בדיוק הסכום האמור להספיק לו להקים איזה עסק של זרעים ומזון לבקר. הוא נהג לספר לי, שזה היה חלומו מתמיד. אין ספק שזה מה שסם עשה, שכן סם אינו יכול לעבוד במקצוע הקודם שלו. לא בגלייסבורג, אילינוי, בשנת 1894. אתה שואל על המקצוע הקודם שלו? סם הרי היה הפסיכיאטר שלי.