לשירה טמיר, תל־אביבית בת 18, ראוי אולי התואר ‘קוראת־הכבוד’ של ‘פנטסיה 2000’, שכן היא הראשונה שהזדרזה לשלוח מכתב ל’מעריב' ולהתעניין מתי סוף סוף ייצא הירחון, מיד לאחר ששמנו הוזכר בעיתונות (כחודש לפני צאת הגליון הראשון). מסתבר שנוסף על היותה קוראת מד"ב מושבעת, אין היא קוטלת קנים אף בכתיבה, והנה הראייה…
* * *
ד"ר אייפ ברגנם נעמד לפני דלת ביתו. העין האלקטרונית זיהתה אותו והדלת נפתחה. פטי, חיית־השעשועים שלו, באה לקראתו במרוצה כשהיא מציפה אותו בשטף הברות מאושר.
– יום קשה, פטי. – אמר לה. היא קלטה את הדגמים המשתנים של אצבעותיו הגמישות (כל העשרים, כמובן), ואת הבעות פניו וצווחה באהדה.
– פטי לחבק – אמרה. הוא לא שמע אותה. תמיד כשהיה עייף התקשה לעקוב אחר שפת העיוורים, שרק בה יכלה לבטא את עצמה. אולי באמת צדקו עמיתיו, והניסוי שלו היה שטות. אם דבר כה פשוט כעייפות פיזית מסוגל להפריע להבנתו עד כדי כך… שפה מן הראוי שתהיה משהו אוטומאטי, לא מודע, שאין צורך להתרכז כדי להבינו.
הוא נאנח, הביט לתוך הפנים הקרחים שהיוו קריקטורה נוגעת ללב של פני קוף, ספג לתוכו את החיבה שבעינים הכחולות, המוזרות.
– לפחות (הלגאטו שבו הדגיש את התנועה הרחבה באגודלו ביטא קדרות אירונית) את חכמה יותר מכמה וכמה קופים שאני מכיר. – הקלישאה האהובה עליו שיפרה במקצת את הרגשתו, למרות שהיה מודע לקטנוניות הילדותית בה. בסופו של דבר, האנושית היתה כבר בת תשע – כמעט בבגרות מלאה – ואוצר המלים שלה כלל אך מעט יותר ממאתיים ביטויים. במשך ימי חייה, העשוים להגיע עד לכשלושים שנה, אולי תוסיף לרשימה עוד כמה עשרות מלים, אך לא יותר מכן. הרי, הרהר בעגמומיות, היה זה אחד הטיעונים של הממונה עליו. הוא נאנח שנית כשנזכר בהטפה שספג מפרופ' גולדמל רק שעתיים קודם לכן.
– למה אתה לא יכול להבין זאת! – ריצדו בזעם אצבעותיה של הפסיכיאטרית הראשית של המכון לטיפול בהפרעות פסיכוטיות ע"ש אדה פרוט – זו הבעיה החשובה ביותר הניצבת בפנינו – (הוא נאנח והכין את עצמו להרצאה המוכרת) – רק לפני עשרים שנה היה אחוז הפסיכוטים באוכלוסית העולם 1% – וגם זה כלל כמה מליונים. אולם בשנתיים האחרונות עלה מספרם ל־32% – ועדין הוא נמצא בעליה מתמדת! הם לא מסוגלים לעמוד בקצב החיים, הגובר יותר ויותר עם הזמן – והם נושרים. נגמרים. אנו ניצבים בפני עשרות מליונים, מהמיטב שבמוחותינו, שהפכו לצמחים. לא מתוך פגם אורגני או פיזי, אלא משום שאיבדו את כוח רצונם ויכולת עמידתם בעומס. לעולם אינך יכול לדעת למי זה עומד לקרות – הם נורמליים לחלוטין, עד שבא המשבר והם פשוט כבים כמו נורה. אתה, אני, כל אחד מאתנו – כל אחד מאתנו, אפילו כאן במכון – עלול להיות הבא בתור – ואתה משתעשע לך עם אנושית ארורה!
לא בדיוק משתעשע, הרהר אייפ במרירות, לא בדיוק משתעשע. מייג הבין זאת אף הוא. אך אפילו הוא, חברו הטוב ביותר, למרות שהבין את מניעיו, לא השתתף ברגשותיו. הנה, מה היה זה שאמר לו מאוחר יותר באותו יום עצמו, מעל לספל קפה?
– הצרה אתך, אייפ, שאתה קורא יותר מדי מדע בדיוני. נדמה לך שאתה עם האנושית שלך תצילו יום אחד את העולם, כשהציוויליזציה הקופית תחרב והאנושים יתחילו הכל מחדש. כמו בסיפורים. וחוץ מזה אתה דארפיניסט ארור.
– זה לא שייך – מחה השני בלב ולב.
– זה שייך ועוד איך. במעמקי לבך – למרות שאולי לא תודה בזה – במעמקי לבך אתה מרגיש, שהגיע זמנו של הגזע הקופי לרדת מעל במת ההיסטוריה, ולאפשר לגזע האנושי לתפוס את מקומו ולהתחיל הכל מחדש. מאבק האבולוציה האינסופי, ושטויות נוספות ממין זה. אייפ, הגיע הזמן שתתבגר כבר.
כאשר נזכר בשיחה הזאת, הגיע ד"ר אייפ ברגנם להחלטה. הוא היה מודע לחוסר האונים הפאתטי של מאמציו של מדען אחד בלבד. הוא גם ידע שייאלץ לעבוד במחתרת, ושזמנו יהיה מוגבל מאד. יהיה עליו להאבק כנגד מוחו שלו, המתקומם נגד שפת קול אבסורדית זו, בה המלים מורכבות מצלילים. למרות כל זאת, חלפו דבריו של מייג נגד עיני רוחו, והוא היה מודע לכך, שלמרות שנאמרו בלעג, היתה כל מלה שבהם אמת צרופה.
הוא הדף את פטי מעל ברכיו וקם בהחלטיות. גרונו, לשונו, שפתיו וחיכו, נאבקו כדי לעצב את ההברות המסורבלות שביטאו: “פטי, ללמוד!”
ד"ר אייב ברגמן נעמד לפני דלת ביתו. העין האלקטרונית זיהתה אותו והדלת נפתחה. בת', קופת השעשועים שלו, באה לקראתו במרוצה כשהיא מציפה אותו בשטף תנועות ידים מאושר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.