קשה להשאר אדיש לנוכח מבול של מהדורות מקומיות של ספרי מד“ב אשר הציף אותנו בשבועות האחרונים. התגובה המתבקשת היתה לחנוך מעל דפי “פנטסיה 2000” את מדור הספרות שלנו שבו נסקור מדי פעם (ואנו מקווים שיופיעו ספרים בכמות שתאפשר לנו לעשות זאת לעיתים קרובות מאוד) יצירה אחת או יותר מבין אלה שראו אור בלשון הקודש. ומה יאה יותר לפתיחת מדור זה מאשר סקירתה של 'הקלאסיקה של המד”ב?' ומה יכול להחשב לקלאסי יותר מאשר יצירתו של רוברט היינלין, ‘השליטים?’¹

היינלין, יליד 1907, הנמנה עם דור המייסדים (אולי – ‘דור הנפילים’) של הז’אנר, החל את דרכו כמהנדס (אם כי מאז ומתמיד שאף להיות אסטרונום), ורק לאחר פרישתו משירות בצבא ארה“ב מפאת מחלה, החל להשתעשע בכתיבת ספרות מד”ב. את סיפורו הראשון פרסם כבר ב־1939 ומאז הוא ממשיך בנאמנות במסורת זו, אם כי בשלב מאוחר יותר עבר גם לכתיבת

ספרים. המאפיין הבולט ביותר ביצירתו של היינלין הוא כתיבתו הקולחת והסוחפת, והעובדה שהוא מצליח להכניס את הקורא אל תוך עולם העתיד בטבעיות מדהימה – הצלחה שהיא תולדה של הטכניקה המיוחדת בה נוקט היינלין, ואשר הוגדרה על ידי הסופר סם מוסקוביץ' כטכניקה של ‘לקיחת העתיד כדבר מובן מאליו’ ותיאור גיבורים המתפקדים בטבעיות בסביבה עתידית־בדיונית. את הסגנון השוטף והבהיר, אשר מצליח לרתק את הקורא, אפשר אולי לתלות בסיבה אחרת, במניעיו של היינלין, המעיד על עצמו: “אני מכחיש כל כוונה לנבא; כתבתי את ספורי לשם מטרה אחת ויחידה – להרוויח כסף כדי שאוכל לשלם את המשכנתא ובכוונה אחת ויחידה – לשעשע את הקורא.” כפי הנראה הצליח היינלין לממש את כוונתו ולהשיג את מטרתו.

ספרו של היינלין המונח עתה לפנינו, אינו נמנה עם השמנת שביצירותיו, ושמו לא ייזכר בין היצירות המפארות את דפי הספרים הסוקרים את התפתחותו ההסטורית של המד“ב, או המנתחים את טיבו. בעצם לא קשה להבין עובדה זו, שכן זה אינו ספר מן הסוג אשר לא מאבד את טריותו וחיוניותו עם חלוף השנים, היצירה נכתבה על רקע אוירה מאוד מסוימת של סוף שנות השלושים־תחילת שנות הארבעים של המאה, אוירה שהינה תערובת של שגעון הצלחות המעופפות מחד גיסא, ושל תסביק הפלישה והפחד המיסטי מפני יצורים זרים ומוזרים הפולשים ומשתלטים עלינו או משמידים אותנו מאידך גיסא. מכל מקום, ברור שכיום לא יימצא סופר מד”ב אשר יכתוב יצירה מן הסוג הזה, ובכך יש טעם לפגם כשמדובר ביצירה ספרותית חשובה, האמורה להיות בת־אלמוות. סיבה אחרת לחוסר ההערכה לו זוכה הספר – על אף היותו מרתק ומהנה – במבט ראשון אין בו כל מסר אותו אנו נוהגים לחפש בין השורות (ולעיתים בתוכן ממש) של ספר מד"ב פרי עטו של סופר ‘מכובד’. למראית עין מתגלה בפנינו סיפור שגיבוריו אינם אלא חברי יחידת ביון אמריקאית סודית ביותר, והם אשר יוצאים בעקבות הטפילים המסתוריים שפלשו מן החלל החיצון ומאיימים להשתלט על בני המין האנושי (זאת על ידי טיפוס על גבו של בן־האנוש, החדרת שלוחה של עמוד השדרה שלו והשתלטות על מוחו, מערכת עצביו, רצונותיו ואישיותו, ושעבודו ל’שליט'). על פי מיטב המסורת של ספרות הבלשים וההרפתקאות, מופג המתח מדי פעם על ידי־עלילת אגב קלילה ומעוררת חיוכיים. למשל, החיזורים הנלהבים המורעפים על סם (גיבור הסיפור) מצידה של אחות רחמניה, הסועדת אותו לאחר פציעתו, או פרשיית האהבים שלו עם עמיתתו למקצוע, מרי, שסופה כמובן נישואין כדת וכדין בפני פקיד רישום משעשע.

את הגישה הפשוטה (ואולי אפילו פשטנית), את ההמנעות מהתפלספויות והתחכמויות הבולטת, לכאורה, ביצירתו של היינלין, שם הסופר גם בפי גיבורו – סם: “מקילוווין התעקש שחזינו בתופעה הזרה לתפישתנו, בחיה אינטליגנטית המאורגנת כך שהינה בת אלמוות, וזהותה האישית בת רצף או שמא זוהי זהות קבוצתית. הויכוח הלך והתחמם. הוא טען שאולי גם זכרונה רציף ונמשך עד לתקופה של ראשית הגזע. הוא תיאר את השרצים כתולעת ארבע־מימדית במרחב ובזמן המשובצת באורגניזם יחיד, והשיחה גלשה והפכה מופשטת כל כך עד שנשמעה מטופשת לחלוטין. אשר לי – הרי שלא ידעתי ולא היה לי איכפת. הדבר היחידי שרציתי לעשות בשרצים היה לחסל אותם.” (עמ' 121)

עד כאן, כפי שכבר ציינתי בפסקאות הקודמות, מה שמתגלה לעינינו בקריאת הכתוב בלבד. למעשה, אם נתייגע ונציץ פעם נוספת אל בין השורות, נמצא גם כאן, כמאמר חז"ל, את אשר חיפשנו – את המשמעות העמוקה יותר, את המסר. היינלין ‘הואשם’ לא אחת בנטיות קפיטליסטיות־פאשיסטיות קיצוניות, ואלה שזורות בכל יצירותיו ואינן נעדרות גם מ’השליטים‘. הספר כולו מהווה למעשה שיר הלל ל’נאורים’ שבבני המין האנושי, אשר הם – ורק הם – יכולים ללחום ביצור המנסה לשעבדם. הם היודעים טעמה של חירות אמיתית, ולכן מוכנים לשלם את מחירה, ולוותר למענה על מתת־החסד אותו מעניקים לאנושות השליטים – שלווה, נירוואנה. “לא היה לי שום מושג שאדם יכול לחוש שלווה כזאת, להיות כל כך מרוצה ושבע רצון מכל דבר. מעולם לא הייתי מאושר כל כך…” מתאר אחד הנשלטים את תחושת העבדות חסרת הדאגות. “האמן לי, זהו הדבר שלמענו נועדנו, זה גורלנו. האנושות היתה מפוצלת, נלחמה בנטיותיה הטבעיות. השליטים ישיבו לה את אחדותה.” (עמ' 204). הויתור על השלווה דורש מחיר. כדברי היינלין בקטע המסיים את ספרו “אם מתכוון האדם להיות השליט, או אפילו השכן המכובד, יהא עליו להילחם על מעמדו, לכתת את האיתים בחזרה לחרבות; הפתגם הקדום לא התאים אלא לחלומותיהן של בתולות זקנות… רק אלה שהתנסו בעבדות לשרצים יודעים עד כמה ערמומיים הם, עד כמה חייב אדם לעמוד על המשמר כל העת – או עד כמה הוא חייב לשנוא…” (עמ' 208).

כאמור, שיר ההלל הנפרס בין דפי הספר נועד לנאורים שבבני המין האנושי, ובין אלה לא מונה היינלין את חצי העולם שמעבר למסך הברזל. “רוסיה היתה גדולה מכדי להיכבש וגדולה מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנה. מלחמת העולם השלישית לא יישבה את הבעיה הרוסית ומלחמות נוספות לא תוכלנה אף הן לעשות זאת. הטפילים עלולים להרגיש שם ממש כמו בבית.” (עמ' 92)

הספר משופע, כמובן, בפעלולים ובמיכשור עתידני, אשר מכניסים אותנו לאווירת עולם העתיד. חלקם אינם עוד בגדר סנסציה כיום, אך יש לזכור שהספר ראה אור לראשונה בשנת 1940 (במתכונת מקוצרת יותר), ובעת ההיא שימוש במונחים כגון ‘סטריאו’ או ‘מוסיקה רב מימדית’ ואפילו היגוי אוטומטי במטוסית (אותה ניתן לשכור כמובן בכל מינחת ברחבי העיר) היה מקובל רק בסיפורי מד"ב שנכתבו על ידי בעלי דמיון פרוע ביותר. כמובן שגם כאן יורים בקרניים, השורפות ומכלות את העצם אליו מכוונת הקרן, ואילו המשקאות מוזמנים בלחיצת כפתור. סוכני היחידה החשאית נמצאים בקשר מתמיד עם מפקדם בעזרת מכשיר קשר המותקן בגופם מאחורי האוזן, ועוד כהנה וכהנה מפלאי עולם העתיד נוסח היינלין תוכלו למצוא בין דפי ספר זה.

ולסיכום, כמה מילים על המהדורה העברית. ראשית, יש לציין שזוהי למעשה הגירסה העברית השניה הרואה אור בארץ שכן את הוצאת ‘מסדה’ הקדימה בכ־15 שנים הוצאת ‘מצפן’, אשר בחלוציות ראויה לשבח זיכתה אותנו כבר אז במספר מצומצם של ספרי מד“ב שאחד מהם היה ‘השליטים’, שנקרא בגלגולו דאז – ‘הפלישה לכדור הארץ’. לגבי הגירסה החדשה יש לציין את התרגום אשר במרבית המקרים הינו טוב, קריא וללא מאולץ. רק תלונה אחת בפינו, וזו מופנית אל הממונים על עיצוב עטיפות הספרים שעדיין לא נוכחו לדעת שבצד ספרות המד”ב קיימת אמנות מד“ב ססגונית ומרהיבה, הפורחת בחו”ל בראש וראשונה על גבי כריכות הספרים והמגזינים, ואשר עדיין לא באה לידי ביטוי הולם על גבי עטיפות הספרים שיצאו עד כה.