בתי היפהפיה, תכולת־העיניים ובהירת־השיער, אשר רק אתמול קיבלה את דיפלומת המכללה שלה, בעוד אני מריע ומנופף לה בהתלהבות, משמשת מקור מתמיד למעשיות הקשורות בתגובות לשם משפחתה.

לא מזמן נתקעה במטוס שהמראתו עוכבה ביותר משעתיים. היא לא יכלה לצאת ולטלפן כדי להודיע לי על האיחור, והיא ידעה שציפיתי לצלצול ממנה בשעה מסויימת, כדי לשמוע על בואה בשלום. היא ידעה היטב שאיחור בלתי מוסבר ידאיג אותי, והיתה מוטרדת מכך.

איש עסקים אדיב שישב לידה יצא מכליו כדי להעסיקה בשיחה ערה, בכדי להסיח את דעתה. ולבסוף אף שאל אותה מה עושה אותו אבא (שלשלוות נפשו היא דואגת) למחייתו.

“הוא סופר,” אמרה רובין.

“מה הוא כותב?” שאל איש העסקים.

“ובכן, הוא ידוע בעיקר בזכות המדע הבדיוני שהוא כותב.”

“את מתכוונת לסוג החומר שכותב אסימוב?”

“בדיוק. למעשה, הוא הוא אסימוב.”

סנסציה!

כשנרגעו העניינים, אמר איש־העסקים, “אמרי לי משהו. כיצד ידע אביך, כשהחל לכתוב מדע בדיוני, שההצלחה תאיר לו פנים?” היתה זו שאלה הגיונית מנקודת מבט עסקית. ככלות הכל, אם מאמץ איננו מבטיח הצלחה, אינך מתחיל בו.

– ואבוי, זוהי אותה גישה, בה נוקטים הרבה אנשים ‘מעשיים’ כלפי פרויקטים מדעיים המצריכים כושר חזון וראייה לטווח גדול במקצת מסנטימטר או שניים מקצה אפם. לדוגמה, הרעיון לחפש ציוויליזציות חוץ־ארציות נראה להם ברכה לבטלה, אף כי, כפי שהסברתי בחודש שעבר, אפשר להגיע, באופן לגיטימי, למסקנה שקיימת סבירות טובה למדי לקיומן של 50 מיליון ציוויליזציות טכנולוגיות פה ושם בגלקסיה שלנו.

למען האמת, אין די בטעונים שהבאתי בחודש שעבר, כדי שאוכל להרשות עצמי לגלוג סרקסטי על חשבון המפקפקים בהצלחתו של חיפוש אחר אינטליגנציה חוץ־ארצית. סיימתי את מאמרי במשפט שיש עוד שאלה אחת שלא התחשבתי בה, אך לא אמרתי מה היא אותה שאלה.

הנה היא: “היכן כולם?”

אם קיימות 50 מיליון ציוויליזציות טכנולוגיות מתקדמות משלנו, מדוע לא שמענו מהן דבר? מדוע לא ביקרו אותנו? מדוע הכל שקט כל כך?

הבה ונשקול את התשובות האפשריות לשאלה זו.

1) עלולה להיות שגיאה רצינית בטעונים שהועלו במאמרי הקודם, ויתכן שבכל זאת אין בנמצא כל ציוויליזציות טכנולוגיות מלבד זו של הארץ.

אך היכן עלולה להיות השגיאה? אנו יודעים שקיים מספר אדיר של כוכבים ושחלק ניכר מהם הינם דמויי־שמש. יש לנו סיבה טובה להאמין שמערכות פלנטריות הינן שכיחות, ואם כך, פשוט על סמך סיכויים בלבד, גם מספר נאה של פלנטות דמויות־ארץ. יש לנו סיבה טובה להאמין שחיים הינם התפתחות בלתי נמנעת, ואם כך, מדוע שלא נראה באינטליגנציה ובציוויליזציה התפתחות שכיחה למדי של חיים?

היכן, אם כן, יכולנו לטעות?

אם למרות כל הטיעונים הקולניים הללו, קיימת ציוויליזציה על כדור הארץ בלבד, הרי שחייב להיות דבר מה מאוד בלתי רגיל בכדור הארץ שלא הבאנו אותו בחשבון; תכונה כלשהי שאין סיכוי למצאה על פלנטות אחרות אשר כלפי חוץ נראות כדמויות־ארץ – אבל אם כך, מה זה יכול להיות?

מה בנוגע לירח?

הירח הינו ענק. יש לו מסה של 1/81 ממסת הפלנטה שאותה הוא מקיף. במערכת השמש ישנן חמש פלנטות אחרות בעלות לווינים, אך בכל אחת מהן אותם לווינים הינם זעירים בהשוואה לירח.

המערכת ארץ־ירח הינה למעשה פלנטה כפולה. נראה כאילו נוצרה מהערפילית המקורית סביב גרעין כפול, בעוד שכל יתר הפלנטות נוצרו סביב גרעין בודד בצרוף שאריות בלתי משמעותיות שהתקרשו בשוליים.

האם הגרעין הכפול הינו נדיר כל כך עד שלמעשה אין הוא קורה לעולם¹ והאם הוא תורם, איכשהו, לעשייתה של הארץ לכוכב־לכת מקיים חיים?

ככלות הכל, לנוגה יש בערך אותו גודל, מסה, צפיפות והרכב² כמו לכדור הארץ, ובכל זאת סביבתו עויינת לחיים כפי שאנו מכירים אותם – ואין לו לווין.

הירח – האם הוא האחראי להתפתחות חיי היבשה?

האם פרושו של דבר הוא, שכל אותן מאה מיליון פלנטות דמויות־ארץ שאת קיומן הינחנו בחודש שעבר הינן בעצם פלנטות דמויות־נוגה, ושרק כדור הארץ שלנו, האחד והיחיד, הינו דמוי־ארץ ויכול לקיים חיים? אם כך, מערכת הטעונים של החודש שעבר מתמוטטת.

אך מדוע שנחשוב, שרק יצירה של ירח יכולה להפוך את נוגה לארץ? למעשה, הגיוני יותר לשער שנוגה עויין יותר לחיים בגלל קרבתו הרבה אל השמש.

אין אפילו בטחון, שהירח נוצר מאותו ענן אבק שממנו נוצרה הארץ. יתכן שהארץ החלה את דרכה כפלנטה בודדה. יתכן שהירח נוצר גם כפלנטה בודדה, שנלכדה אולי על ידי כדור־הארץ – אולי בשלב מאוחר של חייו.

ככלות הכל, לירח צפיפות של שלוש חמישיות בלבד מזו של הארץ, והוא חסר גרעין מתכתי. הוא דומה הרבה יותר למאדים, במובן זה, מאשר לארץ, כך שאולי הוא נוצר מחלקו של המאדים בענן המקורי.

כמו כן הוא נעדר את היסודות הנדיפים יותר, ומצויים בו חומרים זגוגיים, שנוצרו מסלעים שניתכו והתמצקו מחדש, למרות שחומרים אלה נדירים על כדור הארץ – ייתכן שהיה חשוף לחומו של מרקורי (כוכב־חמה) בזמן כלשהו בעברו.

צילום שממת המאדים (צולם ע"י ‘וויקינג 1’): עולם ללא חיים?

אולי היה לירח, במקור, מסלול אקסצנטרי כזה שבחלקו התקרב הירח אל השמש כמו מרקורי, ובחלקו התרחק ממנה כמו המאדים. ואז, בזמן מסויים, הודות לתחבולה ערמומית של מכניקת גרמי־שמים, כדור הארץ לכד אותו.

האם זה מה שעשה את ההבדל? האם ידוע על מהפכה חדה בהתפתחות כדור הארץ שהתרחשה בשלב מאוחר יותר של ההיסטוריה שלו?

מה בנוגע להתפתחותם של חיי היבשה? חיים באוקיאנוס החלו כחצי ביליון³ שנים אחרי שנוצר כדור הארץ, אך חיי היבשה הופיעו 4.2 ביליון שנים מאוחר יותר. מדוע היתה המתנה של 3.7 ביליון שנים?

אולי הגיאות הינה סוד החיים היבשתיים. העליה המחזורית של פני הים בחופים, בעת גאות ושפל, יכולה היתה להביא עימה חיים. היא יכלה להשאיר מאחוריה בריכות מיים, שבהן הצליחו לפרוח צורות חיים מסויימות. היו אולי חולות ספוגי מים שהתאימו לצורות־חיים. תהליך הסתגלות עשוי היה לאפשר לצורות־חיים שונות לעמוד במידה מסויימת של יובש בין גיאות לגיאות. הן היו עשויות לזחול הלאה והלאה במעלה החוף עד שלבסוף התאפשרו חיים ללא טבילה כלשהי במים.

לכדור־הארץ מחוסר ירח, לעומת זאת, היתה יכולה להיות רק גאות חלשה הודות לשמש – שליש מגודלה של זו שיש לנו כעת. דבר זה עלול היה להיות בלתי מספיק לתחילתם של חיי־יבשה.

אבל, אם אכן נלכד הירח לפני 400 מיליון שנה, גלי הגאות התעצמו פתאום. למעשה, לבטח היו גדולים יותר מאשר כיום. פעולת הגיאות מאיטה את מהירות סיבוב כדור הארץ ומרחיקה את הירח ממנו. אם נחשב לאחור על פי המצב של היום, נוכל להראות שלפני 400 מיליון שנים היום נמשך רק כ־21.8 שעות ושמרחק הירח מהארץ היה רק 320,000 ק"מ.

הירח הקרוב יותר יצר גלי גאות הגבוהים פי 1.7 מאלה של היום, ואלה נעו מעלה ומטה בחופים במהירות הגדולה בעשרה אחוז מהנוכחית, עקב היום הקצר יותר.

מחיי־ים לחיי־יבשה – ציור של רנה מגריט

היינו יכולים להסיק, אם כן, שמה שאפשר את חיי היבשה היו גלי הגיאות שנגרמו על ידי הלווין הגדול שנלכד.

אנו יכולים גם לטעון שרק על היבשה יכולים החיים לפתח חוש ראייה לטווח רחוק ואת האברים המניפולטיביים המאפשרים את קיומם של מוח גדול ואינטליגנציה גבוהה.⁴ ומה שחשוב יותר, רק על היבשה, ובאוויר החופשי, תיתכן בעירת אש, והשליטה באש היא היא תחילתה של טכנולוגיה גבוהה.

לאור זאת, אם כוכב לכת דמוי־ארץ אינו לוכד לו לווין גדול (והסיכויים לכך הינם קטנים כל כך עד כי איש לא הסביר עד כה איך הצליח כדור הארץ לעשות זאת), הרי שלכל היותר יוכל לקוות לחיי־ים. פרושו של דבר יהיה שאף כי פלנטות־מקיימות־חיים הינן שכיחות כפי שהערכתי בפרק הקודם, הרי שפלנטות מקיימות־ציוויליזציה הינן נדירות במידה קיצונית, ועלול אף להיות שכדור הארץ הינו היחיד בכל הגלקסיה. אך גם זה איננו טעון מוחץ. אין אנו בטוחים כלל שהירח נלכד. יותר מזה, יתכן שהגיאות אינה הגורם המכריע בהתפתחותם של חיי־יבשה. הרבה יותר משכנע לטעון שהיבשה הפכה לכשירה לחיים רק אחרי שכמות מספקת של חמצן חפשי נפלטה לאטמוספרה על ידי אורגניזמים פוטוסינטטיים, ואפשרה את קיומה של שכבת אוזון באטמוספרה העליונה, וזו חסמה את הקרינה האולטרה־סגולה הקטלנית של השמש. עד שזה קרה, היו חיי־הים מוגנים על ידי שכבת המים העליונה, אך לחיי היבשה לא היתה הגנה כלל.

כתוצאה מכך, יתכן שהירח לא היה חיוני לא להיווצרות החיים בכלל, ולא להיווצרות חיי־יבשה בפרט. יתרה מזאת – אינני רואה שכדור הארץ מיוחד בעצם מהותו בכל צורה שהיא פרט להיותו בעל לווין גדול באופן יוצא מגדר הרגיל. לכן, עדיין עלינו לקבוע, שחמישים מיליון ציוויליזציות חוץ־ארציות החלו את קיומן בגלקסיה שלנו.

2) רגע אחד! הן ‘החלו את קיומן…’ מי אומר שהן עדיין קיימות?

נניח שכל ציוויליזציה המתחילה את קיומה, מחזיקה מעמד במשך תקופה קצרה יחסית, ואז מקיץ עליה הקץ. פרוש הדבר שאילו יכולנו לבחון את כל הפלנטות דמויות־ארץ שבגלקסיה היינו עשויים לגלות שעל מספר ניכר מהן טרם קמו ציוויליזציות, ועל מספר גדול עוד יותר, הציוויליזציות קמו והושמדו כבר. רק על פלנטות מעטות נמצא שהציוויליזציה קמה לפני זמן קצר דיו, שעוד לא הספיק לה בכדי להתחסל.

ככל שמשך קיומה הממוצע של ציוויליזציה הוא קצר יותר, כך הסיכויים קטנים יותר להיתקל בעולם שבו הציוויליזציה באה וטרם הסתלקה, וכך מעטות יותר הציוויליזציות הקיימות ברגע זה – או בכל רגע אחר בתולדות הגלקסיה.

האם יתכן, אם כך, שהציוויליזציות מגבילות את משך קיומן בעצמן ושהסיבה לכך שאף לא אחת מהן ביקרה אותנו היא, שאף אחת מהן לא המשיכה להתקיים זמן ארוך דיו כדי לאפשר ביקור שכזה?

אך מדוע מינים, האינטליגנטיים דיים בכדי ליצור ציוויליזציה, לא יהיו אינטליגנטיים דיים כדי להישרד בחיים?

אם לשפוט לפי נסיונו של המין היחיד המוכר לנו – זה שלנו עצמנו – נוכל לטעון, שהיותה של האינטליגנציה הגבוהה ברשותו של מין זה, פרושה כושר תחזית וזכרון. אנו יכולים לחזות את האפשרות של סבל ומחסור, ואנו מסוגלים לזכור שהיינו חשופים לסבל ומחסור. לכן אנו מתחרים ביתר אלימות והתמדה ממינים נבונים פחות על אובייקטים נדירים החיוניים לנו, ואם אנו מובסים, מן הסתם אנו משחרים לנקמה יותר מהם. אין זה מפני היותנו גרועים יותר ממינים אחרים; אנו פשוט אינטליגנטיים יותר.

אלימות וחרחור־ריב באים, אם כן, עם הטריטוריה, וכשהאינטליגנציה מכפילה את הכוח העומד לרשותו של מין אינטליגנטי, הופכת האלימות בהתמדה לקטלנית יותר ויותר. לבסוף, באה העת בה כלי נשקו של המין האינטליגנטי הינם בעלי עוצמה רבה והרסנית כל כך עד שהם עולים על יכולתו של המין להתאושש ולבנות את עצמו מחדש – ובא הקץ על הציוויליזציה. אפילו אם, זמן רב אחר כך, המין משקם את עצמו או שמופיע מין אינטליגנטי חדש לחלוטין, בסופו של דבר שוב תבוא ההתאבדות.

ההומו־ספיינס הופיע על כוכב־לכת זה לפני כ־600,000 שנים, וייתכן שבתור ציוויליזציה הוא נמצא כעת בנקודת ההתחסלות. אם נניח שהשמש תקיים את כדור הארץ בתור מקום כשיר לחיים במשך זמן כולל של 12 ביליון שנים, הרי שהאנושות תתקיים במשך 1/20,000 ממשך חיי כדור הארץ.

אם יש מאה מיליון פלנטות דמויות־ארץ בגלקסיה, כפי שטענתי בחודש שעבר, ואם ההיסטוריה שלנו טיפוסית למין אינטליגנטי בדרך כלל, אזי רק על 5000 מהן קיים מין אינטליגנטי בעל יכולת לבנות ציוויליזציה שטרם הספיקה להתאבד – ואף אחת מאלה איננה מפותחת יותר מאיתנו, אחרת היו כבר מתחסלות.

לפי קו מחשבה זה, אין פלא שלא זכינו לביקורי אינטליגנציות חוץ־ארציות.

אנו יכולים, במובן קטלני במיוחד, להשתמש בטיעון במהופך:

א) לבטח קיימות אינטליגנציות חוץ־ארציות רבות שהקימו ציוויליזציה, כפי שהיסקנו בחודש שעבר. ב) אף אחת לא באה לבקר אותנו. ג) לפיכך, כולן השמידו את עצמן לפני שהשיגו את היכולת לבקרנו, וגם לנו אין סיכוי למנוע את השמדתנו העצמית.

– אך כיצד נוכל להיות בטוחים שנסיוננו שלנו הוא טיפוסי לעשרות מיליוני מינים אחרים? האין זה אפשרי שלפחות מינים אחדים עשויים להשתמש באינטליגנציה הקולקטיבית שלהם כדי לחזות את ההתאבדות ולווסת את התנהגותם בהתאם? האין זה אפשרי שאפילו אנו עצמנו נוכל עוד לעשות זאת?

מסתרי האינסוף – גרנדוויל, 1844

נניח, למשל, שיש סיכוי של אחת לעשר שנשתף פעולה לנוכח סכנת הכלייה, ננסה לפתור את בעיותינו, נגביל את הילודה, נשמר את משאבינו, נציל את העולם מזיהום, וכו'. אז אולי נישרד בתור ציוויליזציה, אף כי במחיר יקר, ולבסוף נשקם את הנזקים שנעשו ונתקדם מכאן ואילך, אולי לנצח נצחים, על בסיס חדש וטוב יותר.

במקרה זה נוכל לטעון שאחת מכל עשר ציוויליזציות חוץ־ארציות תישרד ותמשיך להתקיים לאורך זמן.

היינו יכולים לקבוע, איפוא, שמתוך 50 מיליון הציוויליזציות החוץ־ארציות שנוצרו, 5 מיליון יאריכו ימים.

במילים אחרות, אפילו הערכה פסימיסטית בדבר עתידנו שלנו אינה מוציאה מכלל אפשרות שישנן מיליוני אינטליגנציות חוץ־ארציות הקיימות כעת, וכל אחת מהן מתקדמת בהרבה מאיתנו מבחינה טכנולוגית.

זה מחזיר אותנו לשאלה המקורית. היכן כולם?

3) עלול להיות שאין בנמצא כל דרך מעשית לבקר אותנו.

אם יש, נאמר, 5,000,000 ציוויליזציות מאריכות־ימים בגלקסיה בזה הרגע, משמע שבערך 1 מכל 30,000 כוכבים מקרין את אורו על ציוויליזציה מאריכת־ימים. באזורי הגלקסיה, שבהם יש סיכוי לקיומן של הללו, המרחק הממוצע המפריד בין הכוכבים הינו 9.2 שנות־אור. המרחק הממוצע המפריד בין הציוויליזציות הוא, איפוא, 9.2 כפול שורש מעוקב מ־30,000, דהיינו 285 שנות־אור.

אם נקח 285 שנות־אור כמרחק הסביר ביותר אפילו אל הציוויליזציה החוץ־ארצית הקרובה ביותר, תוכלו לראות שלבקר אותנו זו עבודה לא קלה כלל.

ככלות הכל, עד כמה שיודעים אנו היום, מהירות האור הינה הגבול המוחלט ככל הנוגע למהירות של תחבורה או תקשורת. מסע הלוך־חזור מציוויליזציה אחת לשכנתה, בתוספת הזמן הדרוש להאצה והאטה יהיה בוודאי אלף שנים, במקרה הטוב ביותר.

אפילו אם אין זה עניין של מסע, אלא תקשורת רדיו או דומה לה, פרק הזמן הדרוש לכל החלפת מידע בין שתי ציוויליזציות שכנות יהיה, בממוצע, 570 שנים, ואפשר בהחלט לראות בכך יותר צרות ממה שזה שווה.

יש לציין שנשמעו ספקולציות שניתן לעקוף את מגבלת מהירות האור על ידי שימוש בטכיונים או בחורים שחורים, אך דברים אלה הינם ספקולטיביים לחלוטין, ויש פיתוי עז להניח שבעוד שמיליוני ציוויליזציות חוץ־ארציות עשויות להתקיים, כל אחת מהן עלולה להיות מוגבלת, הן על ידי חוקי הטבע והן מרצונה, למערכת הפלנטרית שלה.

למעשה, נוכל שוב לטעון במהופך: א) קיימות ללא ספק מיליוני ציוויליזציות מאריכות־ימים בגלקסיה. ב) אף אחת מהן לא ביקרה אותנו מעולם. ג) מהירות האור הינה גבול מוחלט שאי אפשר לעקפו לעולם.

אך בכל זאת יקשה עלי לענות לכל מי שיטען שאולי יש בכוחה של ציוויליזציה מתקדמת למצוא תשובה לבעיית המגבלה של מהירות האור. זה שאנחנו איננו יודעים את התשובה, לא אומר דבר. חברה פרימיטיבית השוקלת אפשרות של תקשורת עם חברה אחרת המרוחקת ממנה אלפי קילומטרים, עשויה לחשב בזהירות את כושר הסיבולת של הרצים ואת הזמן שיקח להשלים את הריצה הלוך־חזור; הם עשויים לשקול את עוצמת הקול שתדרש מהתופים כדי שאותותיהם ישמעו במרחק רב; והם עשויים להגיע למסקנה שאין כל דרך מעשית, ולו בתאוריה, שבאמצעותה ניתן להקים קשר שכזה. הם לעולם לא יחשבו על מטוסי סילון או רדיו.

טוב, אז נניח שטכנולוגיות מתקדמות מסוגלות לעשות בנקל את מה שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין, ושמסעות בין הכוכבים אינם טרחה בשבילם ואף אינם יקרים מדי.

אז איפה כולם?

אפשר לטעון, שכאשר האינטליגנציות יוצאות מתחומי המערכות הפלנטריות שלהן, הן נלחמות זו בזו עד להשמדה הדדית.

זה לא נראה סביר. אם הן שוחרות־מלחמה עד כדי כך, לא היו נשרדות עד לשלב של מסע בינכוכבי. ואם הצליחו להתקיים עד לשלב זה למרות היותן שוחרות־מלחמה, אזי סביר שהטכנולוגיה העליונה והמתקדמת ביותר תשמיד את כל יתר הציוויליזציות הנובטות, תיישב את כל הפלנטות המתאימות ותקום אימפרייה גלקטית של מין אחד.

עולם אחר – מ.ק. אשר

עצם העובדה שאנו נמצאים כאן, מתפתחים ללא התערבות חיצונית, מצביעה על כך שאין בנמצא ‘ציוויליזציה כובשת מהירה־מן־האור’ שכזו.

אולי, אם כן, הם פשוט לא מצאו את כדור הארץ עדיין. ככלות הכל, היקום הינו עצום.

גם זה אינו סביר. הגלקסיה הינה בת 15 ביליון שנים, והציוויליזציות הטכנולוגיות הוותיקות ביותר עשויות להיות בנות 10 ביליון שנים. ב־10 ביליון שנה אפשר להספיק לחקור כל כוכב דמוי־שמש שבגלקסיה. הסיכוי לכך שיחטיאו אפילו אחד, אינו ראוי להתייחסות.

אם כך, יתכן שהאינטליגנציות החוץ־ארציות הינן יצורים הומניים, שוחרי־שלום ומעריכי־חיים, ואינם נלחמים זה בזה. אולי הם יודעים על קיומנו ונמנעים מלהתערב בחיינו בכוונה תחילה, כדי שנוכל להתפתח באופן חופשי, ובזמן הנכון להצטרף אל הפדרציה הגלקטית?

עבורי, זוהי התשובה האפשרית המושכת ביותר לבעיית העדר הביקורים, ומאותה סיבה עצמה, יתכן שאני רואה רק מהרהורי ליבי.

נזכיר, בכל אופן, נקודה אחת אחרונה. אולי כל הטעון מופרך מעיקרו וכי נציגי ציוויליזציות חוץ־ארציות כן ביקרו אותנו בעבר, כפי שטוען פון דניקן, והם ממשיכים לבקרנו בהווה כפי שטוענים חסידי הצלחות המעופפות.

אינני אומר שזה בלתי מתקבל על הדעת, אך פיסות ה’הוכחות' האוויליות המוצגות על ידי החסידים השוטים של מבקרים־מהחלל הינן, לפחות עד עתה, לגמרי בלתי ראויות להתייחסות.

תחושתי האישית, כשאני עובר על רשימת האפשרויות, היא שהתשובה הסבירה ביותר היא קיומו הבלתי מעורער של גבול מהירות־האור. אני חושד שהגלקסיה מלאה בציוויליזציות מתקדמות, אך מבודדות זו מזו.

אך האם יכולים אנו להקים לפחות סוג כלשהו של מגע?

אם ביקורים אינם באים בחשבון, ואם חילופי מידע סדירים ואינטימיים אינם צפויים, הרי שמגעים בודדים עשויים להתאפשר מפעם לפעם. זה יכול להיות פשוט משהו שיגרום להם לדעת שאנחנו קיימים כאן; או משהו שיגרום לנו לגלות שהם קיימים שם. ואולי לא יותר מכך. רק ‘הלו!’ בכל כיוון.

מדוע?

אנו עשויים לרצות להסב את תשומת ליבם אלינו פשוט מתוך גאווה. אתה, בתור פרט, עשוי לרצות שהעולם ידע שאתה קיים. כך אנו, בתור מין, עשויים לרצות שהגלקסיה תדע על קיומנו.

אנו יכולים לעשות זאת על ידי משלוח הודעה חומרית. בעצם, כבר עשינו זאת. בשלישי במרץ 1972 שוגרה החללית פיוניר 10. מטרתה הראשונה היתה לחלוף בקרבת צדק (יופיטר) ולחקור אותו – והדבר נעשה, בהצלחה רבה, בדצמבר 1973. החללית צברה אנרגיה בהקיפה את צדק, ואחר כך המשיכה לעבור דרך האזורים החיצוניים של מערכת השמש. ב־1984 היא תגלוש דרך מסלול של פלוטו אל תוך מעמקי החלל הבינכוכבי שמחוץ למערכת השמש.

לחללית מחוברת לוחית אלומיניום מצופה זהב, בגודל של 15 על 22 ס"מ, ועליה ציור של זוג יצורי־אנוש וכן אינפורמציה, שפיענוחה יצביע על המערכת הפלנטרית שממה באה ועל הזמן שבו שוגרה. ב־1973 נשלחה לוחית זהה עם שיגור פיוניר 11, וב־1977 נשלחה תשדורת ארצית אל מעמקי החלל.

אין אלה אמצעי תקשורת יעילים במיוחד. לפיוניר 10, למשל, היה לוקח כ־80,000 שנים להגיע לכוכב אלפא־צנטאורי, אילו כוונה לעברו, אך היא לא כוונה לשם. למעשה, פיוניר 10 לא תגיע אל קרבת כוכב־שבת כלשהו שאנו יכולים לראותו, קרבה מספקת כדי להיכנס לתוך מערכתו הפלנטרית, במשך 10 ביליון שנים לפחות. לפיכך הסיכויים הם אפסיים לחלוטין שמישהו יתקל בהודעות הללו במשך ימי חיי האנושות.

אך למה לשלוח עצמים חומריים, אם אפשר לשלוח קרינה? אנו יכולים לשגר אולומת קרני לייזר או מיקרוגלים, ולכוון אותה הישר לעבר כוכבים שבמערכותיהם הפלנטריות אנו מאמינים שקיימות אולי ציוויליזציות מתקדמות. קרינה כזו תגיע לאלפא־צנטאורי כעבור 4.4 שנים בלבד, ולא 80,000 שנים, והדבר יהיה גם קל וזול בהרבה.

אבל מדוע לשגר אלומה כזו באופן עיוור?

מדוע שלא נאזין קודם, לפני שננסה לצעוק? ציוויליזציות אחרות, מתקדמות יותר מאתנו, היו יכולות לשגר אותות יעילים יותר משלנו. אם כן, מדוע לא לנסות לגלות את קיומה ומיקומה המדוייק של אינטליגנציה חוץ־ארצית ספציפית, ואז לשדר את המסר לאותו מקום.

האם תהיה לנו בכלל תועלת מגילוי אינטליגנציה חוץ־ארצית כלשהי?

אני סבור שכן. הרשו לי לתת לכם דוגמה אחת של תועלת אפשרית. עצם העובדה שקיימת ציוויליזציה כזו ובייחוד אם נגלה שהיא מתקדמת בהרבה מזו שלנו, תוכיח לנו שניתן לפתח ציוויליזציה מתקדמת מבלי להתאבד. אני, לפחות, אתמוגג מנחת לדעת זאת.

אך נניח שלא נצליח. האם זה ילמד אותנו שאכן כל הטכנולוגיות המתקדמות מאבדות עצמן לדעת?

לא בהכרח. פרוש הדבר עשוי להיות שפשוט לא פיתחנו אמצעי קליטה רגישים מספיק, או שאיננו מצותתים ל’חור־המנעול' הנכון, או שאנו מקבלים את ההודעה מבלי להבחין בכך, כי איננו די אינטלגנטיים או מתקדמים.

עלול להיות, איפוא, שגם אם נבנה אמצעים משוכללים ומתוחכמים מאד, ונשקיע בכך הון־עתק, לא נצליח לגלות אותות מציוויליזציות חוץ־ארציות. למעשה הסבירות לאי־הצלחה הרבה יותר גבוהה מזו שיש להצלחה.

אותו איש־עסקים שהזכרתי בהקדמתי עלול לנוד בראשו לשמע דברים אלה. איך ייתכן להתחיל במשימה שכזאת מבלי להיות בטוחים מראש שהדבר יצליח?

התשובה על כך היא, שמבחינה אחת לא נוכל להיכשל. אפילו אם לא נגלה כל איתותים של חיים חוץ־ארציים, לבטח ילקטו עבורנו מהשמיים מערכות הגילוי המשוכללות שנבנה המון מידע אחר – ובזאת תהא רק ברכה.