ג’ואנה רוס נמנית עם הסופרות שהחדירו את הנימה הפמיניסטית לשדה המד"ב. אין ספק שהעוקצנות בסיפור “סיכון” עומדת ביחס הפוך לאורכו…
* * *
הוא לא אהב את עולם־העתיד הזה, הו, לא! הוא לא אהב אותו, ידידנו הוותיק ג’ון המינגווי לונדון רוקני ניאבל ווין. לא היה זה עולם מסוכן דיו. הוא היה נהג־מרוצים (לפני שהוקפא), ולא יכול היה לשאת מכוניות שהגנו על הנהג מפני התנגשות חזיתית, וכבישים שלא איפשרו להתנגש בשום דבר. הוא אף לא אהב את ההתקדמות הרפואית, שעשתה את המיתה לבלתי אפשרית (חוץ מכתוצאה מגיל מופלג), ולא את הספורט שהתאמנו בו למען הבריאות וההנאה (אך לעולם לא לשם סכנה). לא היתה כל אפשרות להיות טוב יותר בדבר מה ממישהו אחר. כלומר, אפשר היה להיות טוב יותר – אך למי היה איכפת? הוא רצה לצלול למעמקי הים, לדאות, לטפס על הרים, להיאבק בתנינים, לירות באריות, לכתוב נובלות, ואף דברים גרועים יותר. על כן הלך ועמד בפני הפרלמנט של אותם אנשים רגישים־אך־מסבירי־פנים אשר הקימוהו לתחיה מתוך תאי־ההקפאה של ימי־קדם, ואמר בקול רם, כשרגליו מפושקות בפישוק רחב (הוא חיבב יותר את אחת מרגליו, זו עם פיני הכסף שבתוכה):
“גבר איננו גבר ללא סיכון!”
ואז אמר, בקול רם אף יותר:
“גבריות – זהות עצמית – ואפילו החיים עצמם – תובעים מבחן מתמיד של סכנה!”
הם אמרו, “הו, אלהים.” עיניהם התעגלו מאד. הם מלמלו בדאגה בינם לבין עצמם. הוא חשב שהיה צריך להתפרץ עליהם בזעם (התפרצות שידע לבצע טוב כל כך בפני מצלמות הטלוויזיה), אך הסתבר שלא היה צורך בכך. הם התווכחו בנימוס. הם שמו ידיהם על פניהם. הם אמרו שרוב האנשים המופשרים נראו כאוהבים עולם חדש זה. הם אמרו שככלות הכל על טעם וריח אין להתווכח.
אך לבסוף אמרו, “בסדר גמור, לך יהיה הסיכון שלך.” והדביקו אותו בדלקת המפשעה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.