אגי רימון, ‘נני ושנינו’, שירים (עקד, תשל"ב).
על ספרה הקטן של אגי רימון, ‘נני ושנינו’, קשה לכתוב. זהו ספר מצוין. ספר חושני, מעוגל, ספר חי ויפה להפליא. לא אומר שאין בו שורות חלשות וקטעים חלשים. הנה, למשל, יש מאנייריזם מיכאני בציור השגור הפותח את השיר “בהפסקות אני נפלטת”: “בהפסקות אני נפלטת עיפה אל מפרצי אצבעותיך / ומנורת הלילה מיבשת, אדישה, את עשבי הים שעל גופי”. שמענו, שמענו. אבל מכאן ואילך השיר מתחיל להפתיע; האני המדברת, איננה איזה דג עיף, נידח, הריהי “לטאה ענקית […] המטפסת על ידיך”. לבסוף גם איננה לטאה כלל, וגם לא אל ידיו היא רוצה להגיע. רוצה היא “כה לשבת, להכניס את המקור לפלומה המנופחת / ורק עין אחת כפתורית להשאיר / שתיעצם ותיפקח בעייפות של צפרים”. השיר לא הפך לשיר גדול, אבל הוא ניצל. מי שהפתיחה הרומאנטית־שדופה גרמה לו שיתחיל לקרוא ברפרוף, מופתע מן העיצוב המלא, מן הריאליות החושנית של מטאפורות הסיום.
או סיום השיר “למדנו לשחק”, שהוא העמיחיי ביותר בקובץ זה, אנו קוראים: “ומי שלפנינו ומי שמאחורינו / ומי שלצידנו הוא העומד / לעשות את חיינו כאוות נפשותיו”. כן, המעבר מן הנוסחה של משחק הילדים (“הוא העומד”) אל הפסוק הרציני, והמסורבל “העומד לעשות את חיינו כאוות נפשותיו” הוא מעבר גרוע. אבל השיר כולו מפתח עוד מוטיבים של משחקי ילדים, המופיעים תמיד בעיבוד מפתיע, והמעברים בו מלאי עוצמה (“ילמדנו לשחק בתוך עצמנו כאילו היינו / אבני פלא”; או “ואנו מסתכלים זה בזה וצוחקים / לנו צוחקים”), עד שגם הסיום החלש, משמקבל הוא את משמעו המלא (מקריאת שמע שעל המיטה) נראה כבעל צידוק משלו.
לפעמים קרובות נכשלת אגי רימון כשהיא מתפתה לעטר ולפרט, בארוקית, בגודש של דימויים אלתרמניים או עמיחיים, את התמונות החזקות, החושניות שהיא מעלה. “פתאום היה גופי לאגרטל / ומתוך טבעת צווארי פרצו לעולם / ראשים רבים” פותח שיר אחד, בתנופה עזה. אבל אז בא הפיתוי לסלסל, לקשט, וההמשך מאכזב: “שהיו מתגמשים בלאט לאט בכייני […]” אבל שוב, בשורות הבאות חוזרת התמונה העזה והולמת: “ושער שלא היה לו גבול החל נכרך / סביב, משתלשל על הרצפה […]”
או קטע אחר, המתחיל בהתחכמות דלה ובלתי מתאימה לחלוטין לפלאסטיות האפיינית לאגי רימון, משחק מלים קלוש בין אלף לעין (אובדת – עובדת): “נני אספנית שאובדת את יומה כמין דת […]” אבל מיד אחרי־כן חוזרת אגי אל עצמה, בציור ישר, חושני, מסחרר: “עכשיו היא בוכה עצמה החוצה מתוך גרונה הדק / וכל נפשותיה נדחקות בפתח למחוא כפות אל כפות”. ציור נפלא כזה איננו זקוק לתרכובת של משחקי מלים אינטלקטואליים – לכאורה כדי לתמוך בו. הוא קול צלול ברור של משוררת שעולמה הציורי תומך את עצמו מתוכו, והוא מדבר ישירות בקול החלומות.
אבל מדוע אני מדבר שוב ושוב על אותם קטעים בהם מועב כוחה הפיוטי של המשוררת? אפייניים הרבה יותר הם שירים כמו זה, שאווירת החלום בהם ניתנת במלאות נדירה:
בלילה הניח אי־מי בית על שנתנו / נמרים שומרים את כובעו הרעפעפי / ואנחנו עומדים לנו כך באמצע השמים / ופנינו תכלת, ואין פנים לנו רק / זה שאנחנו עומדים לנו כך באמצע השמים / נספגים בתכלת / מרקיע לרקיע כמו / מים בגבעול.
ציורים סוריאליסטיים כאלו הם המעמידים את עיקרו של הספר ובהם כוחו. למשל:
יושבת אשה באמצע הרחוב / דוגרת ענקית על ביציה הנדירות / ושמלתה מכסה על רגליה // גם הילדים יצאו ממשחקם ולמדו סביבה / וחיכו, כל הרחוב עצר וחכה. // בסוף החלה נפשה מתבקעת מתוך עיניה / נפשה העצובה, המפוזרת / והיא היתה ערומה, ריחפה על כולם ואמרה […]
קשה לדבר כאן על סמל, אבל אפשר לדבר על מציאות אחרת, בעלת חוקיות עצמאית, בעלת מראה וצבע וקול משלה, המתעצבת בשירים אלה. זוהי מציאות מצרנית: היא מאירה את זו שלנו באור עיוועים, ברור מאד ומוזר. לכן היחידה בעלת העצמה הפיוטית בשיריה של אגי איננה לא המלה, לא השורה השירית ולא הפסוק הפיוטי, אלא הציור: “נני חבילה באמצע הלילה / איש לא יבוא אל קרבה הכלובי / במלוא ישישותה הצהובה היא / בוכה […]”. גם כאשר השורה מהדהדת קצבים, צלילים, לא הצליל הוא השולט אלא התמונה: “סדר הוא עושה להם הלילה ולעצמו / איש ליד אשתו ליד אשתו / וענקים עוברים ברחובות ומושכים החוצה / קומה אחר קומה אחר קומה”.
אבל אינני בטוח שתמוניוּת חושנית, נרקיסית (וקצת אכזרית) זו של אגי רימון עשויה להישאר עמה לאורך ימים. כדי שלא אעקם את העובדות לשם ההכללה הנאה חייב אני להודות כי דווקא אחד השירים היפים ביותר בקובץ שלפנינו, השיר “כבתה שמלתי האדומה”, שונה מכל האחרים בתכונות אלו עצמן. הוא דומה במידה רבה לשיריהם של יאיר הורביץ או דליה רביקוביץ. המלים שבו אטומות, והתמונה שהן מציירות טפלה למלים. מעניין להשוות שיר יפה זה לשיר יפה אחר. “ואני כל החורף” הוא שרשרת תמונות עזות, ואפילו דו־המשמעויות וההיפוכים (המוצלחים מאד, כאן; למשל: “והם / נשרו ונשרו לתוך הרחמים שלי כאילו אין בעולם / מקור אחר למות בו” – “רחמים” הוא כמובן גם ריבוי של “רחם”, ו“מקור” איננו “מקום” אלא, בעברית פשוטה יותר, פות) המרובים שבו אינם מפקיעים אותו מכלל זה. לעומת זאת שורות כמו “כבר אבי מחפש אחרי בכל הארץ / אבי זאב קטן […] כל עבדיו שועלים קטנים כל עבדיו” אינן מעמידות תמונות כלל אלא מטיחות מלים זו בזו. המלה עצמה היא כאן הנושאת בעול השיר ולא הציור המשתרטט באמצעותה. כאן האלמנט הסוריאליסטי נעלם כמעט לחלוטין (אם כי חוזר הוא בסיומו של השיר, המצייר את רגלי הפרפרים הקרירות נוגעות בעור הפנים).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.