“אגב, אני ראש־הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה”. כך מסיימת ראש הממשלה את נאומה במערכון “ישיבת הממשלה” מתוך “מלכת האמבטיה” של חנוך לוין.

“[…] שלא תחשוב שאם אתה טועם לפעמים משהו מתוק אז אתה מאושר כמונו” – אומר טיגלך לשאר־בשרו חפץ בפתיחת המחזה ‘חפץ’ מאת חנוך לוין (ספרי סימן קריאה, 1972).

דומה כי בהבדל בין שני משפטים אלה, ובדמיון ביניהם, מסתכמת אחת התכונות החשובות ביותר של כתיבתו של לוין, תכונה המעמידה, לדעתי, את ‘חפץ’ בשורה ראשונה של מחזאות מודרנית מעולה, ולא רק בארץ.

בשני המשפטים מבליטים הדוברים את עליונותם על פני נמעניהם – או את נחיתותם של הנמענים ביחס לדוברים (ואינני בטוח ששני יחסים אלה זהים).

היא ראש הממשלה והם לא. בארץ ובממשלה שבהן, באופן די ברור, מתנהל מאבק על הכסא הראשון; והדברים נאמרים במסגרת ערב סאטירי הגורר שערוריות לא מעטות.

חפץ אוכל עוגה וטוען להנאה. טיגלך שולל ממנו את זכות ההנאה, השייכת רק לו. בסאטירה – רקע פוליטי, חברתי, הנמקה ריאליסטית השאובה לא מתוך המערכון גופו – אלא מתוך מצב מסויים בחברה שבה מוצגת הסאטירה. במחזה – שלילת הנאה, פשוט כדי לשלול, כדי להכאיב, כדי להשפיל.

כדאי להתבונן בהבדל בין שני המשפטים ביתר יסודיות, גם על רקע התפתחות בדראמה המודרנית. מי שטבע את האבסורד שבמונח “תיאטרון האבסורד” לא ניסה להגדיר את אופיין של הדראמות המודרניות, אלא בעיקר ניסה להגדיר במה שונות הן מהדראמה הריאליסטית המלווה אותנו מסוף המאה הקודמת. תכונתה העיקרית של הדראמה הריאליסטית היא “מובנותה” בקריטריונים של החיים. במחזה קורה דבר מה, ועד סופו עוסקים המחבר, הבמאי, השחקנים והצופים במוטיבאציות של הדברים שקרו. קיימות שתי שאלות עיקריות: (1) למה? (2) מה המשמעות? ושתי שאלות אלה זוכות בדרך כלל לתשובה המספקת את הצופה.

במה שמכונה “תיאטרון האבסורד” הופכות שאלות אלה למשניות. אצל חנוך לוין הן קיימות כדי להבליט את היעדרה של תשובה עליהן.

– למה אתם צריכים לסבול? שואלת ראש הממשלה – מפני שאני ראש הממשלה ואתם לא. תשובה שאובה מקונטקסט המציאות הפוליטית שמחוץ למחזה. אני נהנה ואתה לא – אומר טיגלך לחפץ. למה אני כן ואתה לא? על כך אין תשובה. בעצם מוקדשת הסצינה הראשונה של חפץ למאמציו של חפץ לגלות זאת. אבל במקרה זה התשובה זהה לשאלה. אני נהנה ואתה לא מפני שאני נהנה ואתה לא. עוד ניסוח: אני נהנה מפני שאני אני ואתה אתה. ועוד תיקון קטן בנוסחה: אני נהנה מפני שאני אני ואתה לא אני. סוף פסוק. למה? ככה.

“מה אתה מנסה לזרוק לי? הגיון? חבשתי את הכובע כי חבשתי את הכובע. מתי כבר תילמדו אותי?” מטיחה פוגרה, בתם של טיגלך וכלמנסע, בפני ארוסה.

‘חפץ’ אינה דראמה של הגיון. אם הייתי צריך להגדיר אותה הייתי אומר שזוהי דראמה של “סיבת קיום”, Raison d’etré.

לא מספיק שאני אני ואתה אתה. עליך עוד להכיר בכך שאני אני ואתה אינך אני.

לכאורה שואף עולם הערכים של ‘חפץ’ להגיון וסדר. שוקרא, ה“רזוֹנר” של הדראמה הזאת צועק על חפץ:

ודווקא את זה אין חפץ יכול לבצע. אפילו הסכים להגדרתו כאומלל:

‘חפץ’ היא דראמה של אנשים הרוצים להתאים עצמם לעולם של הגיון וסדר, כשחייהם עצמם אינם חיים של הגיון וסדר. חזונו של שוקרא הוא חזון הסדר וההגיון שאיננו קיים:

– התודעה דורשת סדר והגיון – המציאות אינה עומדת בדרישה.

והדרישה לסדר, לאירגון, לתווית נכונה במקום הנכון משכיחה ומטשטשת אפילו את ההבדל בין החיים והמוות. בגירסה קודמת של המחזה, בסצינה הראשונה, אומר חפץ לטיגלך, כתשובה לטענה “איך האיש הזה מנסה להשתרבב לכל ענין?” – “אז מה יש? אני אדם חי”. משפט זה נימחק מהגירסה המאוחרת יותר של המחזה, אולי בגלל היותו ברור מדי. אבל, בכל מיקרה, אלה הם פירפורי גסיסה של רוח המרד ב’חפץ'. כשהעולם הניצב מולך הוא עולם של תוויות אפשר לנסות לנפץ את התוויות, ואפשר לנסות לקבל אותן ועל ידי כך להרוס אותן. אתם אומרים שאני “מציץ”, אומר חפץ, יהי כך, אהיה ל“מציץ”, ונישאר כפוף כשבאה פוגרה לבקר את הוריה. טיגלך וכלמנסע ניסו לנהוג בו מינהג פוגרה, להידמות לבתם. איך תגיב על כך הבת? “פוגרה: איש לא פיקפק ואין מחלוקת ביחס למיהו ומהו חפץ, אבל אני יכולה להרשות לעצמי להתייחס אליו יפה ואתה לא, כי אתה נבנה על זה”.

‘חפץ’ הוא מישחקי תוויות. אני מחליט שאתה […]¹ שבה למימוש התווית – אם תעמוד בו – יראה לך, את אי נכונותה, את עיוותה של התווית. אבל אני בכל זאת מקבל את התווית. סוף.

שוללים מחפץ את זכותו לחיות. יפה. הוא עומד לקפוץ מן הגג. מימוש התווית של “מת” לא הרשים איש. אחד המשפטים האחרונים של חפץ הוא: “אז אף אחד לא קרא למשטרה למנוע את הקפיצה? למכבי אש?” ואז הוא עצמו אינו יכול לעמוד באתגר שהציב לעצמו. אלא שהחברה סביבו רגישה עוד פחות ממנו. פוגרה מטילה אותו מן הגג. בגירסה הקודמת ניגמר המחזה במונולוג של פוגרה:

לא כך ניגמר המחזה בגירסתו המודפסת. פוגרה מסתפקת בקריאה: “ודי, כי, באמת, יש איזה גבול לסבלנות שלי”. כי ‘חפץ’ הוא בסופו של דבר מחזה שבסיומו יש מנצחים. פוגרה, אותו אליל שכולם בונים במשך המחזה, נישאר בלתי מנותץ עם סופו. תורו להתמוטט יבוא ב“יעקובי ולידנטל”. (ואני יודע ש“יעקובי” נכתב לפני ‘חפץ’ – אולם הוא נכתב מחדש אחרי ‘חפץ’, והוא מרחיק לכת יותר מ’חפץ’).

מי היא אותה פוגרה? הפרוטוטיפ שלה הופיע כבר ב“מלכת האמבטיה”, במערכון “החיזור”, שבה “חולדה דבר” ובועז “הממ”ז הנועז" מעריצים זה את זה, כלומר חולדה את חולדה ובועז את עצמו. פוגרה היא תוצר של הוריה היקרים. שיחה קצרה בין ההורים לבת; פוגרה מאחרת לפגישה עם הוריה.

זהו שוב אותו מישחק: מי יפתיע יותר. נקל לשער שאם בשלב מסויים היה אבא טיגלך מניח את בתו על הברך ומנער את האבק ממושבי מכנסיה, לא היה המחזה מתפתח כפי שהוא התפתח. אבל העקרון של הורי פוגרה “לא להיות מופתעים משום דבר”, ולנסות להבין את בתם, הוא הוא שמוביל אותם לסוף המחזה בו הם עומדים, היא במכנסיים והוא בכתוֹנת לילה, ומוכנים להיענות לבקשת בתם:

למרות שהמחזה ניקרא על שם אחד מגיבוריו, נידמה לי שזהו “המחזה העצוב של טיגלך וכלמנסע”. חפץ ניצב מצד אחד של הסולם, ואין מפקפקים בסמרטוטיותו, זה רק עניין של מידה; אדש ברדש הוא חפץ שמצא מיקלט בתוך המחלה; שוקרא מנסה להכניס סדר בחיים וניקלע אל מערבולת התוויות, אל סולם החיים, לאו דווקא בשלבים הגבוהים; פוגרה הועמדה על ידי הוריה בשלבים העליונים של הסולם. רק טיגלך וכלמנסע נמצאים באמצע. לכן כל כך בלהיטות הם מחפשים את השלב התחתון כדי להיות טובים ממנו, ואת השלב העליון כדי להידמות אליו. ובאין שלב עליון – יוצרים אותו מן הבת, המקבלת את התווית באהבה ומפתחת אותה לממדים מפלצתיים כל כך עד כי ההורים עצמם נחרדים. אבל על שרידי הכבוד שלהם הם מנסים לשמור. טיגלך סוחט מידי בתו סטירה שניה: “המכה השניה היא הקובעת! תודה לאל, היכו אותי ואני יכול להודות ולוותר! אני מודה ומוותר ומכאן ואילך אין לי יותר את העול של עצמי על הראש. אושר פתאומי נפל עלי!”

‘חפץ’ הוצג על ידי תיאטרון חיפה. יעבור עוד זמן מה עד שנצליח להשתחרר מן החותם שהותירו השחקנים של תיאטרון חיפה בדמויות המחזה. המחזה הוצג לפני הקהל וניתן לו להזדהות עם גלריות הדמויות. קל להזדהות עם חפץ – שהרי הוא האומלל, והרחמים אינם רחוקים מן ההזדהות. קל להזדהות עם פוגרה – שהרי היא החזקה, וכמו שהיא מזלזלת בשרצים המסתובבים בין רגליה, גם אני מביט עליהם מגבוה. אבל מה עם טיגלך וכלמנסע? אותם האנשים המחפשים את האושר בהשפלת הזולת, את סיבת הקיום ב“יקרה לנו מה שיקרה, נגיע לאן שנגיע, אתה לא תהיה יחד איתנו אף פעם! תמיד יותר נמוך!” אם אציג אותם כקאריקאטורות סכימאטיות ולא כאנשים – קורסת כל סכימת המחזה תחתיה. כקאריקאטורות מצחיקות – הם שרצים הראויים באמת לבוז והשפלה; הם הופכים ראויים לזלזול של פוגרה, והניצחון שלה הוא ניצחון מוצדק והכרחי.

בהצגת תיאטרון חיפה, בגילומם של מרים גבריאלי ונתן מייזלר היו כלמנסע וטיגלך קאריקאטורות. קאריקאטורות עשויות היטב – אבל קאריקאטורות. ולכן נימחק סוף המונולוג של פוגרה מן הגירסה המוצגת. עם יריבים כאלה אסור לפוגרה להפסיד – היא מוכרחה להישאר שלימה. וכך ‘חפץ’ הוא רק מחצית הדרך.

במחזה שמונה דמויות. שמונה סיפורים שניתן לקהל להזדהות איתם. ובכל זאת, אני יכול להעיד על עצמי כצופה, ולצטט ממאמרי ביקורת של עמיתי – בעת הצפיה בהצגה אין הזדהות, אין הבנה. יש לכל היותר מבט מלמעלה, על הדמויות במחזה, ועל היושבים סביב לך בתיאטרון. הם מזכירים לך את הדמויות במחזה ולא אותך עצמך. לא רק זה: בהזדמנות מסויימת שמעתי מלומד המנסה להוכיח כי ‘חפץ’ מראה לנו את החברה הישראלית בתהליך של פאשיזאציה. ואילו גירסה אחרת ניסתה לראות בפוגרה בת ה־24 את מדינת ישראל, בוארשאביאק את יהדות הגולה הצעירה, בטיגלך וכלמנסע את אנשי העליה השניה ובחפץ את המיעוט הערבי המציץ אל אושרה של מדינת ישראל…

מי שיתעקש ימצא סיבות לראות ב’חפץ' אליגוריה חברתית פוליטית. ללוין הודבקה תווית של סאטיריקאן; זאת ועוד: המחזה מתפתח כקונפליקט בין גילים, בין דורות. פוגרה הצעירה מול הוריה המבוגרים: קונפליקט “רגיש” במדינת ישראל. אבל פירושים אליגוריים אלה מחמיצים את הנקודה העיקרית, האנושית, הבין־אנושית שבמחזה.

חפץ מזהה את דמותו ב“מישחקי חפץ” שמציגים לפניו טיגלך וכלמנסע. ‘חפץ’ הוא “מישחקי חפץ” שמציג לוין לפני קהלו.

הסופר הפולני ויטולד גומברוביץ' מתאר בזכרונותיו פגישה עם סופרים צרפתיים בפאריס:

כשמורידים את המכנסיים – נחשף העכוז. זה אמנם היה קיים שם זה זמן רב, אבל המראה הוא לא נעים. ביחוד אם לא עומדת אחריו תיאוריה מנומקת היטב. פוגרה חושפת עכוז – כדי לחשוף עכוז – ושאר הדמויות במחזה מנסות לשווא להגיע לדרגת החשיפה שלה ו“לזרוק לה הגיון”. גם חנוך לוין עוסק בחשיפה – והמראה החשוף אינו בהכרח מראה נעים. והקהל העברי בעל הלב היהודי החם, במקום להעלב, למחות, להתנגד – מפרש או מתלהב. הפירוש – הפאשיסטי או האליגורי – הוא עוד זוג מכנסיים אחד. ולהתלהב – פירושו של דבר לא להימלט מפני העכוז החשוף. (ב“קטשוּפ” – קאבארט סאטירי של לוין, מעיר גונאר לאמא אבן ומחמוד ריאד המקללים זה את זה במלה “תחת”: “תפסו תחת ולא יעזבו אותו”.) וכך, כנראה שגם עכוז חשוף יכול לשמש יסוד לתפיסה אסטטית.