האם יש במדינת־ישראל חופש־ביטוי? שאלה באנאלית. עצם היכולת להציג שאלה זו נראה לרבים כביטוי מספיק – ואף למעלה ממספיק – לדמוקראטיה התבטאותית. בתחום זה – מעבר לגרגרנות המילולית של היהודי־המצוי בגילגולו־הישראלי־המצוי – עמך ישראל מסתפק איכשהו במועט.
מסורת הקהילה היהודית היא ביסודה בלתי־דמוקראטית, ולפחות הדמוקראטיה כפשוטה אינה, יש להודות, בראש מאווייה. אין הדברים נאמרים על דרך האישום או הניגוח – זוהי פשוט עובדה, שכדאי לזוכרה, בעיקר כאשר בודקים תכונות מסויימות – קיימות או חסרות – במציאות החברתית־תקשורתית היהודית.
האלמנט הבלתי־דמוקראטי – להבדיל אולי מאנטי־דמוקראטי – במסורת־הניהול־והתיקשור של הקהילה היהודית נעוץ ברעיון הסמכות־המרכזית, שממנה מתפצלות, בכפוף למישמעת מידרגית ברורה ומוגדרת, סמכויות־מישנה. הבעיה העיקרית – וכמעט היחידה – של מיבנה קהילתי בעל מנטאליות כזאת היא פדאגוגית: איך להטיל מרות במינימום קשיים ובמאקסימום הצלחה. אין למבינה כזה כל עניין לקבל מרות מסויימת בדרך של היזוּן־חוזר, ופחות מכל יש לו עניין לוותר על האצלת מרות וסמכות מטעמו. את המשחק הדמוקראטי הוא מוכן, ברוח הרגליו הנ"ל, לאמץ לכל היותר כעין חידושים פדאגוגיים ליבראליים, שהזמן גרמם, בדומה, למשל, לדוקטרינות החינוכיות, המגנות הכאת ילדים על־ידי הוריהם ושהורים רבים קיבלו ומקבלים אותן, למעשה, בחירוק־שיניים.
מעבר לכל הנ"ל מדינת־ישראל היא, כנראה, למרות הכול מציאות מדינית־אזרחית, המתקדמת בעל־כורחה לעבר נורמות דמוקראטיות־מערביות, אם כי במצבה ההוֹוי היא עדיין רחוקה מהן לא פחות משהיא רחוקה, למזלנו, ממישטרים טוטאליטאריים בסביבתנו המיידית והרחוקה.
אפילו העיתונות הישראלית, הנוקשה למדי בהשקפותיה ובהרגלי המשחק־החופשי, שהיא מוכנה להעניק למשתתפיה, צעדה צעדים אחדים קדימה בשנים האחרונות. ניתן כבר כיום למצוא פה ושם, אפילו בעיתונים מפלגתיים, פירסומים חריגיים, פולמוסים מפתיעים, השקפות מנוגדות ומכתבים נועזים למערכת. הסיכוי המעורר – מבחינתו של האנטי־דמוקראט הקלאסי – לגנוז סיפור עיתונאי או תזה פובליציסטית הולך וקטן אפילו בשירותי־התקשורת הממלכתיים.
ייתכן, כי אחת הסיבות הפאראדוקסאליות לכך הוא דווקא תהליך־המיסחור, העובר על כלי־התקשורת הישראליים. ככל שאלה נעשים תלויים יותר ויותר בדרישות הצרכן בשוק החופשי ופחות ופחות במנגנוני־הפצה מפלגתיים־מתודרכים או מינהליים־מוסדיים – עולות מניותיו של המיצרך, שאנו מכנים אותו עדיין, בסכלות סנטימנטאלית, “חופש־הביטוי”. בעד הכסף שלו רשאי הקורא לדרוש – והוא גם דורש – יותר מיגוון־דעות, יותר התנגחות־השקפות, יותר סקופים מידעיים ורעיוניים, יותר סנסאציות, יותר רעש. בעד הכסף שלו הוא רוצה פשוט להשתתף קצת בעריכה ולא לקבל חומר ערוך־מדי, שהוא לרוב גם משעמם, אם לשפוט, למשל, על־פי העיתונות הסובייטית.
תהליך מבורך, אם גם אטי־מדי זה, פסח עדיין על שמורת־טבע מעיקה בכלי־התקשורת הישראליים: המוספים הספרותיים בעיתונים ומדורי־הספרות ברדיו ובטלוויזיה.
שמורה זו – בהיותה פחות ממוסחרת מן הסביבה, שבתוכה היא ממוקמת, ואגב גם פחות מעניינת ברוב המקרים – אינה כפופה לכל נורמות מסחריות או חברתיות מוגדרות. אילכך אין למו"לים ולמנהלי רשות השידור כל ציפיות מוגדרות ממנה, והם רואים בה מעין תשלום מס לאותם חיי־רוח, שבדרך־כלל פסחו עליהם־אישית. מאותה סיבה אף אין הקורא, המאזין או הצופה מפתחים מערכת־תביעות ברורה כלפי שמורה זו.
כך נשארת השמורה הנ"ל שמורה היטב גם מפני חופש־הביטוי וגם מפני הסיכוי לעניין מישהו.
על מה אנחנו מדברים, בעצם? שאלה קשה. יש פיתוי לומר, שמדברים על לא־כלום, אבל בכך נסתכן גם בעילוב קיבוּצי וכולל וגם בהתחמקות ממיקוד טענה מסויימת.
ובכן, מדובר בתופעה ידועה לרבים: רמת־ההגשמה־הדמוקראטית במוספים הספרותיים ובמדורי הספרות ברדיו ובטלוויזיה נמוכה יותר מאשר מקבילתה במדורים הפוליטיים, הכלכליים, מדורי הספורט והאופנה, המדורים הפליליים ועמודי החדשות. כל מי שנתנסה אישית בתקלה זו פעם או פעמיים יסכים לרעיון, כי מעבר לרצון שלא להכליל – זוהי תופעה כללית מאוד. יש פשוט דברים, שאי־אפשר לכתוב במוסף ספרותי, בשום מוסף ספרותי, משום שבתחום העיתונות הספרותית יש יותר פרות קדושות, יותר פחדים וחששות, יותר בריתות־סמויות ויותר מקום להכרעות אישיות־גחמניות של העורכים מאשר בתחום העיתונות הלא־ספרותית. לעתים מפליא עד כמה כפופים כל העורכים הספרותיים לצופן־השתקה מרכזי ואחיד. הדבר מתגלה, כאשר חומר מסויים מתחיל פתאום לנדוד ממוסף למוסף, למרות איכותו ולמרות שנכתב ונחתם על־ידי סופרים בעלי מעמד מרכזי, מבלי שיגיע לפירסום אלא בכתבי־עת חריגיים, דוגמת ‘סימן־קריאה’ (יש לקוות). האוטומאטיזם של מסורת ה“שׁאַ”, אותה ירשנו מהקהילה היהודית, מתגלה עדיין בשיא רעננותו ויעילותו באותן שמורות־תקשורת, שפחות מכל ניתן לייחס להן בדרך־כלל רעננות או יעילות.
יש, כמובן, גם מספר (קטן מאוד) של עורכים ספרותיים, הפועלים במיסגרת השמורות הנ"ל והלוחמים במחתרת ובהדרגה בתקלה זו, כדי לא להחריד מרבצו את הדינוֹצנזאוּר הגדול. הערות אלה לא נכתבו, כדי לטשטש את זהותם הנוגדנית, אלא להפך: כדי לחזק את ידיהם.
נראה מה יקרה הלאה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.