לתוכנית ההצגה “תפוס את הגנב” מצרף המחבר, העיתונאי יוסף לפיד, מבוא קצר, תחת הכותרת “תפוס את המחזאי”. מבוא זה ראוי לעיון מדוקדק, ולכן יוּרשה לי לצטטו כמעט בשלמותו.
המחזאי פותח בהשעינו את מצחו חרוש הקמטים על אגרופו, ומעלה זכרונות: “בתוכניה של 'הכושי עשה את שלו' כתבתי, בינואר 1967: 'מבחנה של סאטירה, בדומה למבחנה של כל אמנות אחרת, אינו בכך אם היא חינוכית או לאו, ואף לא אם היא קונסטרוקטיבית או דסטרוקטיבית, אלא אם היא טובה: טובה ותו לא!'” ובכן, האסתטיציסט מורה דעת: אפילו בנושא עדין של סאטירה אין שיקולי מוסר וחינוך – טובה, טובה ותו לא – “טובה” פעמיים, ועוד “תו לא”.
או אז באה עליו מטאמורפוזה: “מאז חלפו ששה ימים ושש שנים (איזו קלילות – הזמן שעבר ומאורעות המלחמה, בשבר פסוק אחד) והשקפתי בנדון השתנתה במקצת. עדיין אני מאמין כי מבחנה הראשון של סאטירה – כמו של כל סוג של כתיבה ושל כל יצירה אמנותית – הוא באיכות. איכות של צורה, של תוכן, של ביצוע – וקצרה כאן היריעה מלעמוד על המרכיבים היוצרים איכות. (חבל, חבל, יריעה ארורה. אלמלא היאא היינו למדים הרבה) אך בניגוד למה שחשבתי בעבר, מאמין אני היום בחשיבות ההבחנה בין סאטירה קונסטרוקטיבית לבין סאטירה דסטרוקטיבית”. אכן, מטאמורפוזה.
תמים הזכרונות, אבל לא תמה היריעה. כאן מתחיל ז’אנר חדש: “הפער בין שתי האסכולות הסאטיריות הללו גדל והולך אצלנו מאז מלחמת ששת הימים. (אם הוא עבר מטאמורפוזה אחרי המלחמה, לאחרים אסור?) אם נכון הוא – ואני מאמין כי אכן נכון הוא – שסאטירה פירושה קומדיה ביקורתית, הרי סאטירה דסטרוקטיבית פירושה סאטירה שאינה רואה תקווה לתיקונה של החברה הקיימת. היא רוצה להרוס את סדרי החברה והמדינה – כדי להחליפם בחברה אחרת, ואולי גם במדינה אחרת – הכל לפי הבנתו של הסאטיריקן, (היא רוצה להרוס, ועל כן היא דסטרוקטיבית, היא דסטרוקטיבית, ולכן היא רוצה להרוס. מר לפיד רומז בדבריו בוודאי לכוונות ורצונות של סאטיריקאנים מסויימים, הידועים לו כנראה, להגר מן הארץ. הוא יודע; הוא עתונאי.) מי שמנווט את ספינתו הסאטירית במימיה העכורים של הכתיבה הדסטרוקטיבית, (מטאפורה רגישה: ספינה, מים, אפילו מים עכורים) צריף לעבור בין מצילה של הצלפה לשמה, המעוררת עניין משום היותה סאדיסטית – לבין כאריבדיס של שנאה עצמית הגובלת בקאניבאליזם (סאדיזם מעורר עניין במר לפיד. מוזר, מוזר. דסטרוקטיבית שווה איפוא ל“מהגר”, “יורד”, “עכור”, “סאדיזם”, “שנאה עצמית”, “קאניבאליזם”: כוחות השחור החדש. אבל לפיד מתגלה, בסופו של דבר, כליבראל): אינני חולק על זכותה של ספינה כזו להפיג, אך אני מסרב לעלות על סיפונה, אפילו אם ההפלגה בה זולה יותר ומהירה יותר”. זהו; דסטרוקטיבי פירושו גם “זול” וגם “מהיר”, ושמא הכוונה למהירות בה ירדו הסאטירות הדסרוקטיביות בארץ מעל הבמה?
ולבסוף, ה“אני מאמין” של המחזאי: “אני מאמין במה שמכונה 'אחריותם של מושכי העט' על כן אני נשאר 'קונסטרוקטיבי' – ככל שביטוי זה "מרובע" ואף נודף ממנו ריח של משטרים השנואים עלי. (הריח, מר לפיד, הריח, איך אמרת, נודף!) המחזה 'תפוס את הגנב' הוא סאטירה שנכתבה מתוך אהבה – אהבת המדינה, אהבת החברה בישראל ומוסדותיה ואהבת האדם בישראל – זה שעל הבמה וזה שבשורות הקהל. למעשה, אין הבדל רב ביניהם. אתה צוחק מגיבורי ההצגה – אתה צוחק גם מעצמך וזו אולי הדרך היחידה בה הבריות עוד מוכנות ללמוד משהו על עצמן – דרך הצחוק”. וכשרואים איך אוהב המחזאי את המדינה ומוסדותיה (ז.א. את הצגת “תפוס את הגנב”) יש חשק רב לחזור אחרי דברי החכם: “אלהי, שמרני מאהבי; משונאי אשמר בעצמי”.
המסקנה מכל זה: הסוג הספרותי המתאים למר לפיד הוא ההשמצה, הוא עושה זאת, באלגנטיות, בחן ובטבעיות. זה הקאליבר של העט שלו. את כתיבת הסאטריות, וביחוד את ההרהורים התיאורטיים עליהן שיניח לאחרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.