הפרוזה שלנו פנתה יותר ויותר להפקתם הסינתטית של מצבים “דמיוניים”, סוריאליסטיים מפתיעים, שלעיתים אינם אלא מנגנונים טכניים חד־סטריים החוזרים על עצמם בקצב אוטומאטי עד כדי להצמית כל שריד של חיים.
הכל סוריאליסטי לעייפה, סימבולי, הכל עשוי “בנוסח”. שום דבר אינו עוד פשוט הוא־עצמו לפני היותו שלט לדבר־מה אחר. הכל אביזרים אמוטיביים כבדים לכפיית “אווירה”, חלק מבדיה ספרותית שאיש אינו משתכנע לרגע באמיתותה. שום אימון אינו ניתן עוד במלה הבודדת. סמל רודף סמל, משפט בולע משפט. דומה שהמחבר מעוניין באווירה־לשמה הרבה יותר מבכל מה שהיא מסוגלת ללמד אותנו על העולם שבו מתקיים סיפורו: אווירה היתה לתחליף לעולם. האם מיותר להזכיר כי מלים חייבות תחילה להיות “קליפות מלאות” לפני היהפכן בקלות רבה כל כך ל“קליפות ריקות”, אחרת יהיה כל מה שיישאר בידינו רק “רחשושים”.
נתן זך, מתוך “ספרות בלי עולם”
*
כמה מן הרומאנים המכובדים ביותר שלנו מקורם בהשראה שכלית טהורה. התוצאות, לעיתים, משביעות רצון מאוד, משום שכה קל לדון ברומאנים אלה, אולם הרעיונות שבהם ממשיים יותר, כרגיל, מן הדמויות המחזיקות ברעיונות אלה.
[…] אם אין למחבר רומאן דבר מטרתו הדידאקטית – הרי שהוא סופר גרוע. רעיונותיו הרסו אותו. אין הוא יכול לעמוד בהוצאות אחזקתם. הרע אינו במגמה הדידאקטית עצמה. מחבר הרומאנים המודרני הנרתע מסכנות הדידאקטיות נעשה, לעיתים קרובות, בלתי־ממשי באופן משונה, וטוהר אמונתו ב“אמנות לשם אמנות” הוא, במקרים מסויימים, בלתי־מושך להפליא. האמיצים שבין מחברי הרומאנים המודרניים הסתכנו בהוראת דרכים ולא חששו להשתמש במונחי הדת, המדע, הפילוסופיה והפוליטיקה. אולם הם היו נכונים להרשות ביצירותיהם את הטיעונים החזקים ביותר האפשריים כנגד עמדותיהם שלהם.
זה אשר מבדיל בין סופר דידאקטי כמו ד. ה. לורנס לבין דוסטוייבסקי. בשעה שכתב דוסטוייבסקי את ‘האחים קאראמאזוב’, כשסיים את השיחה המפורסמת בין איוואן ואליושה, כתב לאחד ממכוּתביו, שעתה הוא רואה עצמו חייב להשתדל להשיב, באמצעות אבא זוסימה, על טיעוניו של איוואן. אבל בכך ניתץ מראש, וכמעט לחלוטין, את עמדתו שלו עצמו. וזהו, לדעתי, ההישג הגדול ביותר שיכול להשיג רומאן בעל אידיאות. רומאן כזה הופך למעשה־אומנות כאשר הוא מרשה לדעות המנוגדות ביותר לאלה של מחברו להתקיים בו במלוא כוחן. ואם לא כן – רומאן אידיאות הוא התמכרות־לעצמך בלבד, והדידקאטיות היא, פשוט, קרדום לחפור בו. יש להניח לניגודים חופש להתייצב אחד מול משנהו, ולאפשר לשני הצדדים להביע עצמם בלהט.
סוֹל בּלוֹ, מתוך “ומכאן לאן? – עתידה של הסיפורת”
*
מתוך מצוקה של בנאי שאינו יודע כיצד מעלים את הגג על בניינו נמלט עגנון אל תוך החשיכה. מזמן בכל עת מצוקה נמשך לבו אל מקלט הפאראבולה; כלומר, לאותה צורה המסתפקת במעט מן המעט של דמיון יוצר הואיל וברשותה הכל מותר והכל אפשר […] וכשנסתבך קמעה בספרו ‘תמול שלשום’ יצא וזיווג עולם רחוק ונוכרי לעליה שנייה, וזיווג זה הוא שהביא את פרשת “בלק” לשם. […]
אילו הביקורת העברית סודרנית ומכבדת את עצמה ולא חבר מליצים פלפלנים מביני־חידות ופותרי־חלומות, כיצד היתה נוהגת בסופר דוגמת עגנון, שנתפס על שאינו שלו והתחיל עוסק בדברים שלא אנו ולא הוא צריכים להם? ראשית כל, היתה הביקורת אומרת לו וחוזרת ואומרת לו – מעשיך הראשונים טובים ונאים מן האחרונים עד אין שיעור. בראשונים ראשון אתה ובאחרונים אחרון אתה. ושנית, היתה מעמידתו על טעות אחת: בלבול הזמנים והמשמעות שנראה לסופר זה חידוש, לאמיתו של דבר כבר נפח נפשו וריח־המוות עולה הימנו. […]
אבל ביקורת שאינה מכבדת את עצמה לעולם בדאית היא ואינה נוהגת כך. היא מפרשת, היא דורשת, היא מחשבת גימטריאות ופותחת לשון נוטריקון ומחכמת בחיכומים ומפרחת גמלים ומקלחת לשון הבאי כאילו באה לסייף את הכוכבים.
שלמה צמח, “מסכות ותרפים” (1959)
*
אין כיום כמעט חילוקי דעות בתוכנו לגבי תביעת הדיוק בתרגום. בניגוד למתרגמים מתקופת ההשכלה, שצמצום הלשון וצמצום ההשגה גרמו לכך, שהמקור יתבטל כמעט כולו מפני צירופי הפסוקים התנ"כיים, ובניגוד גם למתרגמים מסוגו של פרישמן, שהיו בעיקר מסבירים או סניגורים למקור – אנו סולדים כיום מפני כל טשטוש, מפני כל חסר ויתיר: מפני כל צל מחיצה המפסקת בינינו ובין המקור.
אף־על־פי כן גם ה“דיוק” עצמו, ויהי החמור ביותר, אינו פותר עוד את השאלה. הכל תלוי באמנות המתרגם, בכח ביטויו – באיכות המלאכה בכלל. כשאני קורא תרגומה של יצירה קלאסית, אין זה הכרח לי לבדוק את מידת דיוקו על ידי דימוי למקור: אני מרגיש כל פסוק שאינו הולם את המקור לא לפי העדר הדיוק שבו, כי אם בעיקר לפי קלישותו, רעיעותו – כמי שדורך על קרקע מוצקת, ופתאום הכל נעשה תחוח, והד הריקות העמום עולה מתחת פעמיו.
יעקב פיכמן, “קטעי דברים”, ‘מחברות לספרות’, כרך א'
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.