לפני שנים בחרתי לי מוטו: “הכל הולך ומשתנה”, ושמחתי מאד לתאר לעצמי בשעת הספק, מה הן האפשרויות להתפתחות פלונית או לתוצאה אלמונית, ועם זה לדעת, כי לאמתו של דבר יתהווה משהו אחר לגמרי, היינו שהמציאות תפתיעני. יתכן, כי בשעה שהדבר היה נוגע אלי, הייתי מכוונת את המפנה הבלתי צפוי ע“י כך שמאורע בלתי משוער מראש היה מביאני לידי החלטה, שמקודם לא יכולתי להביאה בחשבוני כלל, או בשעת החלטה בענין פלוני הכריעה הרגשה אשר מקודם לא יחסתי לה כוח כזה. יתכן, כי מישהו נכנס בעבי הקורה ע”י פעולה שמעולם לא עלתה על הדעת. על כל פנים, ברור שתמיד נתקיים דוקא לא כמשוער מראש. על יסוד העבר וההווה יכולים אנו לחשב רק את הבלתי־אישי, את אשר היה כבר, אבל לא את החדש, את העצם העתיד להיות, כשם שגם אם נכיר היטב את האבות, לא נוכל לקבוע מה דמות תהיה לבנים. הנביא קובע את העתיד בכוח יצירתו אינו מחשבו עפ"י חשבון, אלא יוצרו ברגע ההתלהבות ומתוך מלחמה עם כוחות מתפרצים ומתנגדים, המשפיעים עליו מבחוץ והמדיחים אותו תמיד – אם מעט ואם הרבה – מן המסלה שקבע לעצמו.

אמנם, בדיעבד, אפשר להוקיע את חוקיותו של הנס שנוצר בכח הדמיון ונתגשם בכוח הרצון ומתוך מלחמה. מכיון שבדמיון המדוקדק כלולה הבינה ומתוך כך תמצאנה גם ביצירה. סיניקה אמר כבר: “טעות היא בידינו שאנו רואים את המות בעתיד; הרי בחלקו הגדול הוא כבר עבר; חלק חיינו הנמצא מאחורינו הוא חלק המות”. עצם העבר שלא נעשה עתיד, אלא הוסיף להיות עבר, עובדה קיימת, הריהו מת. ומי שמוצא ענין לגלות אחר מעשה את החיי שביצירות הטבע, בדמויות או במאורעות, ישמח בחלקו. ואמנם אין להכחיש, כי הכרה זאת גורמת לאדם ספוק־מה. אבל ע"י כך לא נגרע כלום מן הדמיון היוצר את המאורעות, ועוד פחות מזה אפשר להחליפו בהם. כי הוא לבדו יוצר את החדש, על אפו ועל חמתו של המסתכל המלומד, המתכחש לו, כי רק לאחר מעשה רואה הוא בעבר את הכרחי. על העתיד־לבוא לא יוכל בשום פנים להתנבא, ועוד פחות ליצור אותו. לעתים קרובות רואים אנו מישהו מרבה לחקור את ימי עברו ולקדשם, אף על פי שרק מעט הוא מושפע מרוח הימים האלה. וכבר אמר קוהלת “אין כל חדש תחת השמש”, וכל ההולך ומזקין מואס במצבי־רוח מסוימים בראותו את הגלגל החוזר. הרי בעצם רק מעט הוא המתוסף בחיים. כשם שהנוף, שיש בו רק ים ושמים, הרים ואילנות והארה הולכת ומשתנה, והוא אינו אלא תרכובת ארבעת היסודות הללו, כך גם החיים אינם יכולים להעניק יותר מריוח והפסד, פירוד ואיחוד, מלחמה ושלום, הצלחה ואכזבה. ואף על פי כן אין לך נוף או מהלך חיים בעולם שיהיו דומים זה לזה, מכיון שבכל פעם מהוים את מראה הנוף אילנות אחרים ונהרות אחרים, ואנשים אחרים מחוים בכל פעם את החיים. ילדים חדשים – ומשחק ישן. הילדים המגלגלים את הסביבות לרגלי התרזה מוצאים במשחק קדמון זה את הקסם אשר השפיע לפנים על הזקן העיף המסתכל בהם עכשיו.

חוזר והולך הגלגל

רק אחד הוא חדש: הדמיון –

אשר מעודו לא נפל,

לא יתישן לעולם –

האיש, הפונה אל העבר ורואה רק את המוכן, בלי הכושר הפנימי לראותו כמתהווה, מדמה, כי כל הנעשה כבול בחוקים, כי כל המוכן הוא גשמי מטבעו¹ והוא כבול באמת. אברידיקה שיכת עדין לחיים רק כשאינה מביטה אחריה; אבל בעשותה כך, היא מוכיחה כי אין בה עוד מן העתיד. האנושיות המתיהרת צננה בחדגוניות והמחזור החוקי את החיים היפים שנס וקסם נסוכים עליהם; אבל בשביל האדם הפועל והלוחם, החי וההולך למות הרי החיים הם תמיד חדשים, ופלאיים ונוראים.

מכאן תראה, כי ספרי היסטוריה שנכתבו, רובם מתים ומוסיפים להיות מתים או זוכים לשבח בן חלוף מפי הנדהמים או מחוסרי הכח השופט. המעטים המשפיעים הם על פי הרוב הספרים שאינם עומדים בפני הבקורת המדעית אלא הם גדולים ואמתיים בזכות רוח המחבר, שהתאחד והתיחד עם רוחות העבר ומתוך כך, שהוא גם תוך לבו, שותל שתיל בגן העתיד.