האגדה היא הקנון של השירה.

השירה מוכרחה להיות אגדית.

המשורר מתפלל למקרה

נובליס

שעה שאנו קוראים באיזה אופן התכון נובלס להביא את איופטרדינגן שלו אל גמר, ששומה היה על קיניך למצוא, בתוך מים עמוקים, מפתח זה, שיפתח בפניו את ארץ הפלאים שבה מדברים ופועלים צמחים, אבנים צמחים וכוכבים ממש כאנשים; שהוא יהפך לעץ מצלצל ואיל של זהב ית¹: גלגל ושוב יחזור להיות עצמי²,, הרי שאנו מצויים, ממש לפי כונתו הוא, בתוך תוכה של אגדה. רק שקול־הדעת הנעלה על הרוח, אמנות הכתיבה הנבונה והחכמה יכולים להביאנו עד לידי אמונה ברומן.

דעתו של נובלס, כי הרומן חייב ליהפך לאגדה, אינה מופרזת כל כך כפי שנראה בהתחלה. אם מישהו מתכון לספר מהלך חיים של אנשים שונים ושכיחים, בנוסח של אגדה, על ידי כך שרואים בראיה של חבה ובדיוק נמרץ את כל המקרים הקטנים והנדירים ואין מדלגים אפילו על פרט בן פרט ומשווים חשיבות לכל דבר, כי עתה ימצאו שכל החיים, אפילו חיים דלים ביותר, נפלאים הם, ובאיזה אופן שהוא כמוהם כאגדה. ואם אנו רוצים שיהיו לנו כל הגלומים וההשקפות הנפלאות של הטבע שאנו רגילים למצוא באגדה, כי עתה שומה עלינו לראות את המספר כראות ילד, או כראות איש בעל דמיון ילדותי רענן ומוכשר. בין כל הרומנים החדשים קרוב יותר לאידיאל זה הוא הרומן “היינריך הירוק” של קלר.

מן הרגע שהרומנטיקנים הגיעו לכך שיש לטשטש את קוי האמנות כמו גם קוי החושים ולערבבם זה בזה – הערבוביה הרומנטית – הפכה כל אמנות פיוטית, אפילו הדרמה, לאגדה. זוהי באמת הרומנטיקה, שאין היא רק מקצה לפלאי פנה אחת בגן השירה שקוראים לה אגדה, או מיתוס, אלא שיש גן פלאים כולל אחד; ממש כמו שהתכון נובלס לגבי אופטר דינגן שלו וכל הספר חייב היה לשמור על אופי הצבעים ולהזכיר את הפרח הכחול, אף על פי כן התיחסו הרומנטיקאים אל האגדה גם כהתיחס אל אמנות מיוחדת ואפילו בחבה מיוחדת; שכן, עד שהשתלטו על שירת העתיד הרומנטית הגדולה, נשארה האגדה מקום האנדרלמוסיה שבו יכול היה הדמיון למצוא מקום לפעולתו באמצעות המציאות. יש לראות כהישג אחד מן ההישגים המעשיים הגדולים אל הרומנטיקנים בזה שהם פתחו שוב את מעין האגדה העממית שהיה חסום עד אז. הקהל הברלינאי הממוצע השתומם מתוך מבוכה בשעה שמצא את כל המעשיות על הכפות האדומות, הזקן הכחול, החתול במגפים שנוסחו על ידי טיק בשנויים משנויים שונים.

אל הזירה הובאו הזקן הכחול; לידו יושבת אשתו המשפשפת את מפתח הזהב. הנה דומה כי כתם־הדם יעלם, ושוב סבורה היא שאין הוא מבחין בו, או שבכלל לא יבקש את המפתח בחזרה, אבל הפחד גדל והולך, שעה שהיא עמלה לשוא. אותה שעה נכנסת המשרתת הזקנה בעלת פני מכשפה פרועה כדי לספר אגדה ולפזר את שעמום גבירתה. הנה כי כן היא מספרת:

"היה היה יערן בתוך יער עבות; היער היה צפוף כל כך עד שאור השמש יכול היה לחדור לשם רק טפין טפין; שעה שהריעה קרן הציד היתה התרועה מטילה אימים. דוקא במקום הצפוף ביותר של היער היה ביתו של הציד. הילדים גדלו בתוך פראות זו ולא ראו אנשים אחרים מלבד אביהם; שכן אמם מתה לפני זמן רב.

בתקופה מסוימת מן התקופות היה קורה תמיד שהאב היה נסגר ליום שלם בבית ואז היו שומעים הילדים קולות מוזרים מסביב לבית, מן הבית. היה אגם אפור ועומד על עמדו, וסביבו כרי דשא עתיקים ומגו־³ הזמן בתוך הבית בזמר ובתפלה והאב הזהיר את הילדים מלצאת החוצה. אלא שקרה, כי האב היה צריך לנסוע למשך שבוע ימים דוקא בזמן של אותו יום מיוחד. הוא צוה עליהם צוויים חמורים ביותר; אבל הילדה, במקצת מתוך סקרנות, במקצת מתוך הסחת דעת ושכחה, יצאה מן הבית היה אגם אפור ועומד על עמדו, וסביבו כרי דשא עתיקים ומגודלים פרא, הילדה יושבת על שפת האגם ושעה שהיא מציצה אל תוכו דומה עליה כאלו פנים של זרים מגודלי זקן מביטים בה; אותה שעה החלו העצים לרעוש ורגע אחד דומה היה עליה כי הרעש בא ממרחקים וברגע השני הבחינה כי המים רותחים ומשחירים יותר ויותר; ומיד דומה היה כאלו צפרדעים קופצות סביב ושלש ידים מגואלות־דם מזדקרות מתוך המים ומצביעות לעבר הנערה –".

זועה תוקפת אותנו כשם שתקפה את אשת הזקן־הכחול המסכנה והרועדת מן האגדה שבאגדה. דברי הפתיחה עצמם על היערן הגר ביער העבות משמיעים לנו תיכף את המשבים האטומים של העצים הירוקים־שחורים העתיקים ואנו רואים את הגורל המפלצתי המאוכלס שדים ורוחות ואת ביתו הקטן של הציד. יש כאן נעימה המעיקה תיכף ומיד עלינו ומשפיעה אימים בלי סוף. ואולם האם אפשר היה לצרף מהתחלה זאת אגדה אמיתית? עם המשך שבע נשותיו של בעל־הזקן הכחול הופך הדבר למין שובבות פנטסטית. כמעט כל אגדותיו של טיק מעוררות זועה. אני נזכרת בערב אחד, שעה שקראתי בפעם הראשונה בספר קריאה עתיק צורה צהוב, על אקברט הבלונדי בעצירת נשימה, הנלבטת בין התפעלות לבין זועה. שם נודדת הילדה הקטנה גלמודה ועזובה בין הרים נרחבים, ימים ארוכים, בין סלע לסלע, ללא מוצא, עד שהיא מבחינה בתוך נהם אשד מים את שעולה של אשה הלוקחת אותה אתה, ולאחר כך החיים השאננים במחיצת הזקנה המסתורית עד הצפור שלה והכלכלב שלה שבשמו מספרת האשה הגבוהה לבעלה ולידידיו את חויותיה הילדותיות. מהו הרגש אם לפתע פתאם מבחינים בפרש שהקשיב בשקט לכל זה והוא מתרומם, נפרד מן הגברת אומר: “אני יכול לתאר לי באופן חי איך אתם מפרנסים את שטרומיאן הקטן!” או אז מבינים איך זה חלתה מרוב כעס ומתה.

מאורע זה כשלעצמו לא היה רשומו ניכר אלולא אורח־הלשון המיוחד שכמוהו כצלצול ממרחקים המגיע לאזנינו, אשר דומה שהוא מרחיק כל מה שאיננו חשוב וכמוהו כאותה טפת שמן־פרחים שהפיקו אותו מתוך מאות של פרחים ויש בו תמצית התמצית ששרדה לאחר שהשחיתו את כל החולף והעבור: לשון שירה מגובשת ומובהקת. שוב אפשר לומר כי הזמר על בדידות היער, החוזר עם שנויים קלים, הוא בבחינת מלודיה חביבה שאינה מרפה, טפת שמן־הפרחים שממנה נודף הריח העדין ונפוץ במדה שוה בכל הסביבה באמצעות שיר קטן; פרידריך שלגל קרא לשיר זה תמצית שירתו של טיק בכלל, המאפשרת לפי טיבה הנאה נוקבת ומעמיקה.

מטילה אימה, אבל במדה לא ברורה ביותר ואינה גורמת ספוק היא האגדה על הרי רונה. אגדה זו מספרת על גנן צעיר שנתקף געגועים חולמניים לאדמה, לחיקה, שבו טמונות המתכות היקרות ואבני החן הססגוניים. מתוך עולם־הפרחים הרוגע הוא נמשך אל ההרים ואבניהם. והנה הוא מגיע אל חורבה עתיקה, הרוסה למחצה, אל מעלה פסגתה בלילה, ואין איש מעיז להגיע שמה במשך היום והוא מוצא שם אשה בעלת יופי על־טבעי. האם זה צורך הטבע, המצוי בצורה עזה כזאת במעמקי האדמה? האם המבט השופע מעיניה הדמוניות חודר על חובו וקושרת אותו, האם הוא מבט רע או מבט טוב? אין יודעים זאת, אין יודעים זאת כמו כן אם זהו גניוס רע או גניוס טוב, המוליך אותו מן ההרים השוממים אל בין האנשים הפשוטים בכפר מן הכפרים, שבו הוא מוצא נערה שהוא מתאהב בה ונושאה לו לאשה. אבל לאחר שנים אחדות תוקף אותו שוב קסם ההרים, הזהב נבט אליו בעינים בורקות ומחיכות, כובש אותו והוא נאלץ לעזוב אל תוך ההרים הנוראים ומשם הוא חוזר עוד הפעם כפראי, זקן מופלג, מטורף, מעין תופעה מפוקפקת. הסוף הנו בדידות וכליה.

אנו יודעים, כי האגדה על הרי רונה נובעת מהשפעת הפילוסופיה הטבעית. טיק היה מיודד עם שטפנס, שהמשיך אז בגילו המופלג לספר פלאי אימה משממת ההרים הנורבגיים באופן נפלא כל כך, שטפנס ונובלס למדו אז בפרייבורג מבנה הרים, כחלק מן הגיאולוגיה אצל וורנר; זכרונותיהם על כך שנתקלטו מתוך רגשות רומנטיים חוזרים ונשנים אצלם. חיי אנשי ההרים היה בהם משהו מושך ומרתק ביותר בשביל הרומנטיקאים. פנימיותה של האדמה שבה מצויים אוצרות סמויים ויקרי ערך, מתים ואף על פי כן הם חיים, מוצרי בראשית של הטבע, העשירות של העולם העליון, האור המאיר והמגוון בתוך הגבישים בלילה שחור, שאין השמש חודרת לתוכו, ענינה אותם. פנימיות האדמה הנפרצת תכופות ומגלה את הכוחות הפנימיים הנוראים, המשתפכת בדמות אש נוזלית, היא בחינת הכוח הנעלם של האדמה. לא פלא הדבר שהרומנטיקאים ראו עצמם דבקים בכך.

אבל שעה שנובלס שר את שיר ההרים העליז והעז שלו לא יכול היה טיק להשתחרר מן האפלה המעיקה. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו השתלטות האדם על הטבע האלמנטרי: הוא היה אצלו בחינת אשה, בחינת ונוס, בעל יופי משחית ומדיח, בחינת שדה המושכת את האדם אל זרועותיה מכוח קסמה העובר כל גבול אבל רק כדי להמית אותו. רק מי שמעריץ אותה באופן ילדותי בלי לחשוק בה, רק מי שלא נתעוררה בו המשאלה מעולם להרים את צעיפה, רק בשבילו היא האלה האמהית המשפיעה ברכה. בחיים ראה טיק בכל מקום ומקום רק אנדרלמוסיה שאין לה פתרון. אימה מתמידה ומטילת־זוועה על גורל האבנים עם שפתים הקפוצות שהבובות מטות לכאן ולכאן לפי תכנית בלתי מובנה זורק לתוך פנה, מטשטש, משנה־בגד, עוטף בארגמן או בסמרטוטים, פורם, קורע, עורף ראש ושוב מחבר, כזה היה הרגש שלו אל מול משחק המריונטות של החיים; מצב רוח רומנטי מדמדם, ההולם את הצגת הזוועה, שכן הזוועה היא היא חוסר הבהירות, טשטוש הגבולות ואור הדמדומים. הדבר הנורא, שאת ראשיתו ואת דרכו אנו רואים במפורש, איננו נורא; לעומת זאת אנו יודעים באיזה אופן ומתי בא הלילה ואפילו הדבר הרגיל נעשה מבהיל. מצב הרוח האפל של אימה באגדה של טיק משוה לה השפעה גדולה; אבל תפיחה זו אינה אסתטית ועוד פחות מזה היא שיכת אל האגדה, אם אנו נוקטים את המושג הישן עליה. יצירה אמנותית, אפילו אם היא עוברת את הלילה ואת האימה, סופה להביא אותנו אל האור; כי לשם כך ישנו האמן, כדי שישחרר את האדם מן הסיוטים של האימה שבאו לו מכוח ספקות ואבדן עצות. האגדה העממית היא בסופו של דבר להבהיר ולגרום ספוק; שכן היא, לכל הפחות בשרשה, מעין אמונה עממית, כלומר, נובעת מתוך מצבי רוח דתיים של מאמינים והמאמין אם שהוא תלוי באמונה העממית התמימה או שקנה לו השקפת עולם טהורה, רואה בכל מקום הרמוניה, צדק והכרח ואין הוא יכול משום כך, גם אלו רצה, לא לראות ביצירה האמנותית דבר התואם את רצונו הבלתי מודע.

הגורל העור, הנטפל אל מישהו וטופל עליו אשמה שאין הוא רואה עצמו אחראי לה והוא מתיסר אף על פי כן בגללה אינו שיך לאגדה. אפשר לקשור את העלילות הנוראות ביותר לאגדה, כגון, שהמלך הזקן רוצה לשאת לאשה את בתו היפה, או שהאם החורגת מתנקשת להשחית את הילדים היתומים, או שהפיה הנוראה מקללת קללה קשה את הילד החף מפשע, לעולם ותמיד מסתימת הזועה בדרך של שעשועים באופן בטוח על ידי הצחוק הטוב והיפה וכליון הרע והמכוער. לעולם אין כונה לאגדה העממית מאשר לספר על ענין יפה ונפלא; העובדה שיש בכך טעם עמוק באה מזה שכלולים בתוכה שברים מיתולוגיים, ואלו המיתולוגיה אינה אלא סמל, גם אלו זה לא היה, שכן זהו קטע של טבע קטע של חיים ועל כן משל. כל שאיננו מודע הוא סמל בשביל ההכרה המתבוננת בו. מתוך השתוממות והתפעלות כאחת רואה הרומנטיקן בשירת האגדה אותה אנדרלמוסיה נ/שולית⁴, אותו תוהו ובוהו מגי, שממנו יכול לעלות עולם הרמוני. בעלי המוח המפוכח, בודמר וברייטינגר חשו כי בפלאי נעוצה באיזה אופן שהוא מהות עשירה, אף על פי שהם כמעט לא ידעו מה משמעו של הפלאי. ודאי, הפלא הוא צליל המגיע מן המקום שאנו קוראים לו העבר השני, אות וסימן של העולם הנתן להסבר הערבות לחרותנו ולכוחותינו המגיים. “כל אגדות”, אומר נובליס, “אינן אלא חלומות מאותו עולם הנפש שהוא בכל מקום ואיננו בשום מקום. הכוחות העליונים בתוכנו אשר יגשימו פעם בתורת גאונות (גניוסים) את רצוננו הנם עכשיו, מוזות המנחמות עכשיו אותנו בדרכנו הקשה בכח של זכרונות”.

ההנאה שנהנו אנשי החברה הרומנטיים מהמעין האגדי של הבלתי מודע היתה כפולה. שכן, בימי ההשכלה היה כל דבר פלאי מגונה והאגדה שמשה לכך להביא באורח ילדותי חכמת חיים או הארת סטיריות לגבי האדם. שעה שטיק התחיל לספק את אגדותיו החביבות שהוא ידע עליהן כי יש בהן הרבה יותר שירה וחכמה משיש בכרכים עבים של יצירות ההשכלה כפי שהיו חביבות על בני דורו, עשה זאת בהעזה ובעזות של תלמיד בית ספר היושב על ענפי עץ אגס לעיני בעל הגן השמן שלרגלי העץ והוא זולל את הפרי ומזמן לזמן מפיל עליו אחד מהפירות. אין הוא מספר זאת בלי שלות נפש, אבל בו בזמן הוא לועג ללעג הקהל. מה יצא בכל זאת מבעל הזקן הכחול, מן הכפה האדומה, מהמגלונה היפה, מהמלוזינה היפהפיה וכל שאר האגדות והספרים העממיים שהוא מעניק לנו; טהור וחביב הוא מצב רוח של יום א' בשבוע בחדר השלו של הסבתא, שבו שמה הכפה האדומה את העוגה ומפטפטת בצורה ילדותית בצרוף חכמה עתיקה עם האשה הזקנה בדרך חזרה מן החיים ובלי לדעת שהיא שוה בדרגתה הרוחנית אל הילדה הקטנה שאתה היא מדברת. ולבנו פועם עם לבה של אשת בעל הזקן הכחול בעת פחדה מצוקת המות שלה ותקותה, אעפ"י שאנחנו מכירים ויודעים את הסיום. בעל הזקן הכחול עצמו מתחיל הוא עצמו לדבר בנימה רעה של כשופים אגדיים שעה שהוא אורב לכל הבא בדרכו מימין ומשמאל; אבל הוא וכל הנפשות הפועלות מתחילים לדבר בלשונו של טיק על כל עמוד ועמוד, לשון שיש בה פרושים בלי סוף בכל משפט ומשפט ויש בה בבת אחת חוסר־הגיון מדהים וטעם מעודן ביותר ומשרה פילוסופיה חטטנית ומשופעת נכאים. כמה מעט אנו מוצאים כאן מן השוטים המלנכוליים־חכמים של שקספיר.

אבל לא מן ההכרח הוא לסבור סברה, כי טיק הלביש את אגדותיו בצורה כזאת משום שלא ידע או לא יכול היה לעשות אחרת. הוא אומר בהזדמנות מן ההזדמנויות שיש להשתמש בנימת הילדותיות אשר בספר הישן רק בזהירות רבה, שעה שבאים לחזור ולספר אותה; ואין ספק כי דעתו היתה כי האדם המודרני אינו יכול עוד להשתמש בהשקפת העולם של אדם שהתרבות טרם הגיעה אליו, אין הוא יכול לעשות זאת משום שדבר זה יהיה לא מתי ועל כן לא אמנותי.

גם עכשיו עוד יש אנשים, החיים בתוך עולם של דמיונות ילדותיים; אבל הללו אינם מגיעים לידי כך, לספר אגדות. אדם שתרבות זמננו השפיעה עליו והמוסיף לראות ראיה קדומה כל כך ולהרגיש הרגשה קדומה כל כך, שיכול היה לספר אגדות אשר הוא עצמו חי אותן או בדה אותן על כל האמתיות והמהימנות שבהם, עשויים לקסום לנו ולנגוע ללבנו איננו עדין בנמצא והוא יתכן רק בעתיד, שעה שהפלא יהפך שוב לטבע שני והדבר הטבעי יהפך שוב לפלא. נתן לשער כי אם היה משהו תמים עד תכלית, היה זה גתה שיצר אגדה טובה. האגדה שלו כבשה מקום בין הנובילות שלו היתה לדוגמא ומופת של האגדה הרומנטית. ואין לנו אלא להתפעל מן הכעס הנעים ומרוח העליצות המאושרת הקורנת ומתגלית מתוך עלילותיות אגדה זו על הנחש בעל הגוף הגמיש שבלע את הזהב, הלא הוא הנחש שיש לו תפקיד ראשי באגדה שלו. אף־על־פי־כן נפגע הספור פה ושם מאבק שעמום ומפרטים שליגוריים שבלתי מובנים והרגש המכריע לבסוף יש בו משום אכזבה וחוסר־אונים. אבל שעה שאנו קוראים את דעתו של גתה על כך הננו מתפכחים לגמרי; הוא כתב לשילר, כי בכונתו לחרוש גם בשדה זה ולכתוב תריסר אגדות נוספות. שילר מצדו מוסר מנסיונות הסבר בלי סוף, הסבר מורכב, שנצטרפו לאגדות אלא שהוא מצא אותן כבלתי ראויות לפרסמן ברבים.

ואם כי אין מכל אלה מאומה בתוך האגדה, כדרך שמחפשים באגדה, יצר בכל זאת גתה את הדוגמא לסוג ספרותי חדש ומוצדק; ועל כן מוסברת גם ההתפעלות שבה קבלו האחים שלגל את היצירה הזאת. למה זה לא תהיה גם לאדם המודרני אגדה משלו? אגדה שבאים אליה בתביעות חדשות כשם שבאו לגבי אגדה עממית? הרומנטיקאי רואה בלבוש האגדה על ציוריה הססגוניים והנדירים גם צורות צחורות דמויי פיות; יופי נסתר זה מביאו לידי התפעלות שהוא רואה אותו מבעד לקשוט הילדותי ססגוני, שהוא עצמו אינו יכול עוד לגרותו. ועל יופי זה מדברות האגדות שלו. האגדה של גתה אינה משאירה כל ספק בלב הקורא אפילו לרגע אחד, כי היא סמלית; אלא שאין להכיר, לצערנו, בכתונת העדינה שהיא העיקר; יתכן שהחסרון הוא בלבוש הבלתי מוצלח, או נכון יותר בזה לשמש את כל המטרות. בזה אפשר להסביר את משפטו של טיק, שבו שהמשורר קבע לו צורה מרושלת והטיל עליו עטיפה שהיתה צריכה אמר על האגדה של גתה, שאין בה כל תוכן. “יצירה של הדמיון”, אומר הוא לגביה, “אינה צריכה להשפיע טעם לואי אלא הנאת לואי וצליל לואי; ודבר זה מפורר ומטשטש עוד יותר משעושה זאת חלום ועל כן העדפתי את האגדה הנפלאה של נובליס כל כמה שהבינותי לה, על פני האגדה של גתה”.

למעשה לקויה האגדה של נובליס באותו לקוי יסודי כמו האגדה של גתה, כלומר אינה מובנת; אלא שהלבוש שגתה העטה על האגדה שלו מקסים פה ושם ודיו כדי לנטוע על כל־פנים אמונה כי יש כאן עיקר ואלו הדמות איננה כאן, שעה שהאגדה של נובליס יש בה משום אליגוריה גלויה בלתי מוסוית, ואין איש עמל כדי לקרוא אותה עד הסוף אם אינו מעונין בפירוש שלה. מלומדים נקטו דרכי פירוש שונים. יתכן פירוש נכון ויתכן מוטעה; על כל פנים מן הדין הוא שגם אגדה מודרנית לא תהיה זקוקה ללמדנות מיוחדת כדי שאפשר יהיה ליהנות הימנה.

פה ושם מופיעות בין יצירות הרומנטיקאים אגדות מקריות, או התחלות של אגדות, הבאות במקום “האגדות הנשגבות”, כפי שקרא להן נובליס, אם “בלי להבריח את רוחה של האגדה, ולהכניס בה משהו מן הבינה, העלילתיות והערך”, מוצלחות יותר מן האגדות הנקראות גדולות, השופעות אמנות וטעם. כן הדבר אצל טיק במקום המכשפה הזקנה, לכבודו של בעל הזקן הכחול, המבקר אותה במאורתה מתחת לאדמה והוא מחזה של אבירים. כאן מופיעה, לקול תרועות פורצות, אספה רבת עם של צפרים וחרקים: "עכשיו נפתחו כל הארונות ועל גבי תרנגול יפה תואר רכב תוכי אדמדמם־ברוד ונצב באמצע. על גבי סוס קרבות בא אוח בעל חזה כחול, שנפנף בזנבו הארוך אל מול פני התוכי אמיץ הלב, הם התנקשו זה בזה והאוח צנח מאוכפו, תופים וחצוצרות בשרו את נצחונו של האביר היפה ועל הגזוזטרא למעלה ראו את שמחתן של הנסיכות באספתן, כולן יונים ססגוניות שהניעו זו כנגד זו את הראשים ושוחחו ביניהן על האבירים הלוחמים. שרקרק רכב אל מול התוכי וגם הוא נוצח וכך קרה גם עם מרדה ועם שני קוראים; התוכי האדום היה בלתי מנוצח ויונה ירקרקת למעלה שפכה דמעות שמחה.

התוכי נשאר מנצח והוגשה לו תודת האמרגנים בצורת מחגורת, רקומה מכנפי מאה פרפרים. התוכי קד קידת הערצה וכרע על ברכיו שעה שאביר אחר חגר לו את השי הזה מסביב לגופו. אותה שעה קם תרנגול שהיה משורר מפורסם והלל את המאורע בחרוזים לוהטים כדלקמן:

תהלתו של מי היא זו שהכוכבים מזמרים,

על מי משוחחים כל השנים הבאות וכל הזמנים?

עשן עולה על כנפי רוח הסערה

וכל העבים מקשיבים בהערצה,

שרים לנועז, לבלתי מנוצח,

כוכבים, זמנים, עתיד והוה,

אדמות, שמשות ואלף אלפי עמים

מדברים עליך, אתה התוכן היחידי של כל הדבורים.

האם לא נפלו מעל כנפיך, האח הנועז, השרקרק וכל שאר > העופות?

מעולם, מאז ומתמיד, לא ראו הזמנים, לא יכלו להעלות על > דעתם

יצור, לא ראו גבור,

שידמה לך ולו מעט.

דוקא בזה שהמשורר מגלה בבירור כזה את האליגוריה, הופכת שירה קטנה זאת לשירה עליזה. הכונה הבלתי מוסוית משפיעה כמעט כמו ילדותיות. דוקא הסבר זה, המיותר לחלוטין, שהמכשפה מסבירה לבעל הזקן הכחול אינו מפריע אלא נראה כדבר במקומו. “הבט וראה”, אמרה הפיה, “להנאתך ערכתי מחזה זה. התבונן נא אל העולם המציאותי והחי, ומצוא תמצא כי גם שמה אין הדבר שונה. התהלה והאלמות אינן אלא קריאת תרנגולים הנשמעת במוקדם או במאוחר, שהרוחות נוטלות אותן עמהן והמטשטשים לאחר כך… העתיד מוחק ביד כבדה את כל אלה ומנגב כמו איזה חשבון בלתי חשוב על גבי לוח. או אז הכל נעלם, כל מה שלא היה ולא נברא ביסודו של דבר, והחלל ממשיך את משחקו עם השכחה במקום שנמצאו החלומות הארציים”.

התוכן העלילתי של האגדה הנו, כמו תמיד אצל טיק, משהו קליל ודוקא משום כך משופע חן. מקיף עולמות הוא טעמה של האגדה הקטנה שנובליס שבץ בתוך הרומן הבלתי משוכלל שבו ספר אותה, את האגדה, לשוליה של סייס. היקינטון ונצת השושנה מאוהבים זה בזה. הדבר היה יפה להפליא, ונראה היה כאלו ציור, וכמו רקוד של אוצר, הם נראו נחמדים וכל מי שראה אותם נמוג מרוב הנאה. אבל לפתע פתאום אבד כל ההוד. הגיע איזה אדם מופלא מן הנכר, ישב בחזית הבית שבו גרו הורי היקינטון, ויקינטון טפל בו…" או אז חשף את זקנו הלבן וספר עד שעה מאוחרת בלילה", ומכאן ולהבא אבד אושר האהבה. יקינטון התהלך בודד ומלא דאגות בתוך היערות ולא דאג עוד לנצת השושנה, אם כי לא שכח אותה, עד שהסביר פעם אחת להוריו כי הוא נאלץ לצאת אל העולם, שכן רק דבר זה עשוי להבריאו. הוא רוצה ללכת לאותו מקום שבו גרה אם כל הדברים, הבתולה המצועפת; לקראתה לוהטת בו רוחו והמסע נמשך הרחק והגעגועים גברו והלכו, והזמן דומה היה כי הוא דוהר ודוהר יותר, ולבסוף הגיע אל מעונה של האלה. “הכל נדמה היה לו כידוע לו מראש, ובכל זאת עטוי הוד בלתי נראה עד כאן; ולבסוף נעלם כל רמז על ארציות הכל הפך לאויר והוא עמד בפני הבתולה האלוהית. הוא הרים את הצעיף הקל המבריק ונצת השושנה נפלה לתוך זרועותיו”.

הרומנטיקה היא בחינת שירה מתהוה והאידיאל של האגדה הרומנטית לא הושג עדין, גם אם הוא מקסים כל כך, כפי שרמזתי על תכנו זה עתה. הכרח היה שהדברים יוצרו בלי קשר כשם שעשה זאת גתה בכמה מקומות ואותה שעה בעשירות פשוטה כל כך, כמו אצל נובליס. “אגדה”, אומר נובליס, “כמוה כתמונת חלום שאין קשר בה. אספת דברים מופלאים ונסיבות, וכמוה כפנטסיה מוסיקלית, תוצאה הרמונית של נבל תלוי ברוח, הטבע עצמו”.