(תקציר החלק הקודם) 🔗
במסגרת חגיגות יובל המיליון לשלטונו של משטר ה’ביוקום' (הקומוניזם הביולוגי) במערכב השמש, יוצאת קבוצת אנשי־עילית של המשטר לבילוי נופש על פני כוכב נידח בשם ליסנקה II, המרוחק 50 שנות־אור מהארץ, ושנפתח זה מכבר לתיירות. במסעם ברכב אא"ט ממלון האחדות לעבר גיא דנדרזי נתקע הרכב בסדק שנפער בכביש, כתוצאה מפעילותן של חיות דמויות־חפרפרת, שאחת מהן אף פוצעת פצעי־מוות את אחד התיירים.
התיירים מגיעים למסקנה שכל בעלי החיים הפראיים על פני ליסנקה הינם צאצאיו המנוונים של האדם – שכן לפני כמיליון שנים נחתה שם חללית ‘קפיטליסטית’ מארץ קדומה בשם ‘אמריקה.’ עקב תנאיו המיוחדים של הכוכב (מחסור מוחלט בצמחייה ראויה למאכל) נסוגו שרידי ‘ההומו ספיינס’ והתנוונו ליצורים חייתיים מסוגים שונים, חלקם טורפים וחלקם נטרפים.
התיירים, שהינם בני גזע־על, ‘הומו־יוניפורמיס,’ נטושים בישימון ללא אמצעי קשר וחשופים לסכנות שמעולם לא פיללו להן, הרחק מעינו הפקוחה והמגינה של המשטר. חוליה בת 6 אנשים עוזבת את האוטובוס התקוע ופונה במסע רגלי לעבר גיא דנדרזי.
בדרך הם נתקלים בקבוצת ציידים פראיים המלווים בעדר ‘כלבי־ציד’ (שאף הם אינם אלא צאצאי־אנוש), ולאחר נסיון נפל לסלקם על ידי יריית זיקוק לעבר מנהיגם, נלקחים התיירים בשבי על־ידי הציידים.
התיירים המשוכנעים שגורלם נחרץ לשמש מאכל לאותם פראים, מנסים לנצל שעת־כושר כדי להתחמק משוביהם, אך ללא הצלחה. הם מובלים אל מנהרה בתוך צוק גדול ומלא בפתחי מערות. בדרכם לעבר הבלתי־נודע, מנהלים התיירים וויכוח פילוסופי בשאלה האם עליהם לראות את שוביהם כאויבים בהיותם ‘קאניבאלים קפיטליסטים מנוונים,’ או שמא כבעלי־ברית פוטנציאליים?
(7 המשך) 🔗
הזקיפים נעלמו מעל הגדר, אך עדיין לא נפתח השער. האסירים נשענו על קירות הסלע הלחים וקורדן אמר, “אנא הרשו לי להבהיר את עמדתי. דגנרציה איננה זהה למוטציה. כיצד הפכו אנשים אלה לחיות? על ידי נטישת אנושיותם: תהליך של חוסר ברירה. וכיצד נעשה הדבר? כי הם איבדו אותה אומנות יסודית שעושה אותנו להומו יוניפורמיס, ואשר עשתה אותם לבני אנוש – אומנות הלשון. מאבותיו הקדמונים ירש ההומו ספיינס את מילון הקפוא של האינסטינקטים ופיתח אותו במהלך רבבות השנים לדרך ביטוי מורכבת שבאמצעותה יכול היה לבקר ולשלוט, ראשית בעצמו, ואחר כך בעולם ביטוי. מה מבטאת השפה? שפה ניתנת לתרגום. בין השפה המוחלטת וטבע היקום קיים קשר הדוק; אכן, על פי הונדורס, התודעה הינה שיאו של הקוסמוס, והאדם הינו ביטוי אופייה המתגלה. רובה של התודעה היא הלשון. בבוא הקץ תשאר רק המילה.”
“למרות האורתודוקסיות של עבודתו של ק.ו. הונדורס, עדיין מעוררת ספקולציה זו מחלוקת.”
“אנו מכנים מייד כל ספקולציה כמעוררת מחלוקת,” השיב קורדן. "אך פה ושם אנוסים אנו להגיע לעמדה ספקולטיבית. מה שבטוח הוא שהמתיישבים חסרי הישע הועמדו בפני מבוכה, מבוכה רוחנית מוחלטת. העתוי לא היה מתאים; האדמה הכזיבה. היה עליהם להתקל בחוק הבלתי משתנה אשר כל החברות מעדיפות לשכוח אותו בהפכן למתוחכמות: לא רק שאין ציוויליזציה, אלא מעשית אין כל בסיס לחיים במקום שבו האדמה אינה מניבה את יבולה. המתיישבים העלובים נטעו את זרעיהם, ואלה נרקבו באדמה. דשנים לא הועילו. הארץ, הזמן, המקום – הכל היה נגדם.
הוא נשא מבטו מעלה אל תקרת הסלע המרוחקת. היא בקושי נראתה באפלה. רק נטיף או שניים נראו לעין, ככוכבים מעוותים.
“לבטח פנו לכישוף במקום בו נכשל המדע. כישוף וקסמים מחזירים אותנו אל שורשי הלשון ואל עוצמת החזרה על מילים מדוברות. אך הכישוף נכשל אף הוא. הקוסמוס התגלה כלוקה בחסר.”
דולציפר נשען על קיר המנהרה, כמעט שאינו מקשיב לשיחה. כעת נאחז בנקודה שאותה העלה קורדן קודם לכן. כשהוא מוחה את הרטיבות מפניו, הביט מקרוב באחרים ושאל, “במה אתה עומד להאמין, אם כן, קורדן? בקו הרשמי כפי שנקבע על ידי ק.ו. הונדורס, או במראה עיניך?”
“זהו מבחן, האין זאת? אולי בגלל זה סגור הכוכב בפני כולם פרט למיוחסים. זהו עולם שאינו תואם את המשטר. אולי בגלל זה הוא פתוח למיוחסים – אפשר לבחון אותם…” ואז הביט קורדן סביב ולא הוסיף דבר, כוסס בדאגה את שפתו התחתונה.
“האם לא תתן לי תשובה, אתה שכל כך אוהב תשובות?” אמר דולציפר בלגלוג. “בטא זאת בשפה עבורנו. ‘לעולם אין לחשוב על מה שאינו יכול להאמר’.”
“אתה פרובוקטור או מה? עזוב אותו לנפשו.” אמר בורק, כשהוא דוחף את דולציפר. “יתכן שקורדן מעדיף לא לומר מה שלא ניתן לחשוב עליו. מה שהוא מספר לנו זה מעניין, לפי מיטב הבנתי, ואינני מבין מדוע פילוסופיה צריכה לכסות את כל המקרים האפשריים במציאות. אילו כך היה, היו הפילוסופיה והמציאות בלתי ניתנות להבדלה – וברור, שלכך לא היתה כוונה מעולם.”
“מי יכול לומר עוד מה היתה הכוונה?” מלמל טקאידו. הם עמדו שם בחוץ, מרימים רגל מדי פעם. לבסוף הוסר הבריח מהשער והמשמר צעד קדימה בזריזות, כדי לדרבנם להכנס פנימה. כשהיו בפנים, ננעל השער מאחוריהם.
הבוץ שתחת רגליהם היה עמוק עדיין, אך מלפנים נראה אור מעודד. לוחות וקורות עץ היו מונחים בבוץ. מהמנהרה הראשית הסתעפו מנהרות צדדיות. כשהתקדמו הלאה בזהירות הלכה החשכה והתבהרה. לבסוף נפתחה המנהרה אל תוך אולם גדול, שהיה מואר היטב. בצדו האחד של האולם היה מונח כלוב עץ גדול. השומרים דרבנו את אסיריהם להכנס אל תוך הכלוב ונעלו אותו.
8 🔗
לכודים תחת קליפתו של כוכב־לכת זר; מוקפים ביצורים פראים, הנוראים עוד יותר בהיותם דומים לאדם, כשכל מיני גזרות ואסונות מאיימים עליהם, נהנו ששת האוטופיסטים התשושים ממותרות הביוקום: הם וויסתו את מחשבותיהם שלהם ואפשרו למערכת העצבית המאוחדת שלהם להרגיעם. בכלוב היה מקום ישיבה לכולם, והמקום היה יבש. כך ישבו שם, נחו, והמתינו לבאות.
כשהתרגלו עיניהם לחשכה, קיבלו רושם טוב יותר על המערה שאליה הובאו. היא הוארה על ידי לפידים אחדים שבלטו מהסלע במרווחים מסויימים ועל ידי אש שבערה על אבן במרכז האולם העצום. היו שני מקורות אור נוספים, עמומים בהרבה.
ראשית, היה בצדה המרוחק של המערה פתח בתקרה שאיפשר הצצה אל השמים. במבוכה הכללית שיצרו הצורות והצללים שמלאו את השטח, לא היה הפתח גלוי מייד לעין. ברגע שהבחינו בו, תפשו האסירים באימה שהעולם החיצוני היה חשוך כמעט כמו זה שבפנים, ושליסנקה II נכנסה כבר אל תוך תקופת הלילה הממושכת שלה.
שנית, בצידה האחר של המערה, עמד מבנה גדול. על מדרגותיו בערו מספר נרות, מטילים את צלליות עמודיו פנימה. המבנה היה מעגלי במבט מעל וחסר גג. חינו של המבנה עמד בסתירה לגסות הכללית של סביבתו. בין שדרות העמודים שלו ניתן היה להבחין בגוש מתכתי אפל, וכן במבנה דמוי סולם שהצביע בכיוון הפתח שבתקרה מעל. תפקיד הבניין היה חידה בעיני האסירים, אף כי, עם חלוף הזמן, נטלו מספר פראים נרות מהמדרגות, נכנסו פנימה, וצעדו ברשמיות מסביב.
כשפיסת השמיים הקטנה החשיכה לחלוטין, באו אנשים רבים נוספים אל המערה. הם נכנסו חרישית, וצעדו בקבוצות קטנות. כולם היו לבושים באופן מגושם. היו ילדים ותינוקות ביניהם, אף אחד לא השמיע הגה. שוכני המערות התקבצו פנימה מכל מיני כניסות. מול הכלוב היה פתח מנהרה, שדרכו ניתן היה להבחין בזרם הלפידים, זמן מה לפני שנושאיהם הגיעו אל האולם המרכזי.
החבורה עברה בתהלוכה איטית במערה, כל קבוצה נעצרת ליד הכלוב כדי התבונן ביושביו. באופן אינסטינקטיבי קמו האוטופיסטים על רגליהם ונעצו מבטיהם בצופים. התנהגותם של אנשי המערות היתה של הסתייגות, אפילו של יראת־כבוד, אך פניהם הכהות היו חסרי הבעה. אחר כך המשיכו לנוע בתנועות והעוויות מסובכות, כאילו הופיעו בהצגת פנטומימה; משמעותה של הצגה זו נעלמה מעיני הצופים.
בעקבות ההצגה האילמת באה כניסה המונית אל תוך המבנה המרוחק. ניתן היה לראות את שוכני המערות בין עמודי המבנה, משפשפים את צורות המתכת המורכבות בידיהם. נשמעו קריאות משונות, וצלילי גונג וחצוצרות.
אחרי הטקס הפכה האווירה נינוחה יותר. קבוצות משפחתיות הסבו סביב המדורה שבמרכז. אישה קשישה בגלימה ארוכה הופיעה מבין הצללים ופתחה, בלוויית העוויות לרוב, במה שנשמע כסיפור ארוך ומשעמם.
“האב והאם מבצעים הזדווגות מינית, שאחריה נולד הילד מתוך גוף האם,” אמר בורק, כמתעורר מחלום בהקיץ. “ראיתי פעם שחזור של הארוע בהצגת־צפייה, ונראה לי שהדבר צריך היה להיות מכאיב מאד, אלא שכדברי האמרה, ‘הפרה איננה מצפה אלא מה שפוקד את הפרות’. אתם רואים, פרימיטיביים אלה גם מחזיקים את ילדיהם איתם, כי אין להם מומחים שילמדו אותם להתבגר כהלכה, כמו אצלנו. כל מדע תכנון־התבגרות טרם הומצא, ככל הנוגע לעלובי נפש אלה.”
“אחדים מהם אוכלים עכשיו,” אמרה קונסטנצה “לפחות אין אנו כלולים ברשימת התפריט שלהם הלילה. יתכן שבבוקר יגיע החילוץ. מדוע הם משתהים כל כך?”
מתוך מנהרה צדדית צצו מגשי־אוכל מהבילים, שנישאו בידי נשים לבושות סינורים. הן לוו על ידי גבר בעל שק גדול שהיה קשור סביב מותניו. הוא נטל מין אסימונים מכל מי שקיבל אוכל. הצופים לא היו מסוגלים להבין את פרוש הדבר.
טקאידו רחרח. “התבשיל מריח טוב. נקבל משהו?”
“בלי ספק הם אוכלים בשר של בעל־חיים או של חבריהם,” אמר קורדן.
“דיאטה שכזאת תגרום לנו למחלות.”
“הייתי רוצה לנסות בכל זאת,” אמר טקאידו. “האימה עושה אותך רעב. אני מוכרח לאכול, או לשבת ולצרוח.”
“אני אכלתי בשר־חייה וזה לא הזיק לי,” אמר דולציפר. ובחצי קול, הוסיף באוזנה של סיגייק, “ואני משער שגם עלייך היה לעשות זאת כחלק מאימונייך במממ”מ."
היא השתיקה אותו על ידי כיסוי פיו באצבעותיה.
כשסולקו שאריות האוכל, הופר השקט היחסי שבמערה על ידי כניסתן של חיות מקפצות.
שתיים מהן שעטו פנימה, מדורבנות בהצלפות שוט מידי שוכני מערות שנכנסו בעקבותיהן. בעלי חיים אלה זוהו בבירור כחיות־טרף. צורת גולגולתיהן לא עוצבה באמצעות התפתחות הקליפה החיצונית, אלא על ידי לסת תחתונה גדולה מאד, שלידה נראתה יתרת הראש כמשנית. מלתעות אימתניות נראו לעין, שעה שהחיות נהמו בזעף לעבר מצליפיהן. גופיהן היו כחושים, מרבית השרירים והמשקל בכתפיים וברגליים הקדמיות והאחוריות. למרות החייתיות שלהן ועורן המנוקד, היתה הצורה האנושית הבסיסית ברורה – בעיקר כאשר התרוממו על רגליהן האחוריות. כסות כלשהי נקשרה סביב צוואריהן ועל ראשיהן על ידי המצליפים, דבר שהגביר את הרושם של מעין פרודיה אכזרית.
בעלי הפרגולים הריצו במעגל את החיות דמויות־הנמרים. הצופים, ישובים משוכלי־רגלים עם ילדיהם, מחאו כפיהם וזימרו בקול חדגוני, בעוצמה הולכת וגוברת. צלילי גונג הרעישו שוב. בהעוויות אוטומטיות מוזרות, השליכו המצליפים את שוטיהם, שלפו חרבות ארוכות והסתערו על החיות. מצווחים בקול מעורר רחמים, ניסו הנמרים להימלט על נפשם. רגליהם האחוריות היו כבולות. אחרי דקירה או שתיים הם קרסו, בעווית של גסיסה, ופגריהם נישאו אל על. הדם זרם. הזמירות התעצמו.
כולם קמו. הקוטלים הובילו תהלוכה סביב כל שטח המערה, ואחר כך אל תוך מבנה העמודים. הם השתקקו.
אדם גבוה, לבוש במה שהתיימר להיות מדים, עם כפפות, מגפיים גבוהים וקסדה שקופה לראשו, הופיע מהאפלה בירכתי המקדש. הוא עמד בדממה שעה שהפגרים הונחו על האבן שלפניו. הוא טבל את ידיו בדמם. אז פסע לעבר גושי המתכת הכהים, מקום בו המתינו מספר משתתפים, כולם לבושים במדים דומים. כולם החלו לשפשף ולהכות במערכת המוטות והתיבות. הקהל פצח בזמר חרישי. האיש הגבוה ניגש אל כס שהוצב ליד עצמי המתכת. תופים החלו לרעום. הרעם הפך למחריש־אוזניים. האיש הגבוה משך בידית. התופים היכו בקצב מהיר יותר. המושב הוטח לאחור, הופך למין יצוע. התופים רעמו, הקהל צרח בכל כוחותיו. היצוע נע לאחור, זרועו של הרוכב הונפה מעלה. הרעש שכך והפך ללחש, לחש חרישי. האצבע שבקצה הזרוע הצביעה מעלה, מעלה אל תוך העלטה, אל פיסת השמיים הפתוחים. העננים שטו והתרחקו.
באותה פיסת שמיים, כוכב בודד זהר.
הטקס תם פתאום. הכישוף נעשה. האיש הגבוה קם מיצועו. ילדים החלו לצרוח ולהתרוצץ בין ההמון, שעה שהכל החלו ללכת הביתה.
“מעולם לא פיללתי לראות…” אמר קורדן. “פולחן… זה היה פולחן פרימיטיבי – צורות של נוהג קבוע וחוזר על עצמו, סיפוק של תבנית המשריינת את אורח החיים.”
“יתכן שהצדק אתך,” אמר דולציפר. “ראיתי את מחליקי־המדבר על נוגה המבצעים אותן פעילויות חסרות משמעות שוב ושוב. ככל הנראה הם מחזקים בדרך זו את תדמית עצמם בתור מחליקי־מדבר.”
“לשם מה הציגו הצגה כזו בשבילנו?” שאלה סיגייק.
“הנה את מראה את חוסר הדמיון שעליו דיברתי לפני שהגענו הנה,” אמר טקאידו בהתרגשות. “הם עושים זאת בשבילם – לנו אין חלק בכך. עדיין לא. אני מאמין שקורדן צודק ביסודו של דבר. אני שכחתי אפילו את המילה: פולחן. לבצע אותה פעולה שוב ושוב, לשמר ולחזק תדמית. ייתכן שהקופים, אבותיו הקדומים של האדם על כדור הארץ, היו צריכים לבצע פעולות חסרות משמעות שכאלה במשך דורות רבים לפני שהפכו ליצורי אנוש.”
“אך אין אלה פעולות חסרות משמעות, יאן טקאידו,” אמר קורדן “בכל אופן וודאי לא בשבילם. כעת אני מבקש ממך לתרגל את הדמיון שלך. שווה בנפשך אותה ספינת־חלל קפיטליסטית, לפני מיליון שנים. דמיין לך את ניצוליה האנוסים להסתגל לכל מיני כוכים אקולוגיים בכדי להישרד, מאבדים את לשונם ואת זהותם האנושית. כמה יצורים נפוצו והתרבו על פני ליסנקה, בהישרדם במהלך התקופה הדבונית העלובה? כמה מיליונים? אינני יודע. אך עינינו רואות שאחת מאותן קבוצות בישות־מזל – ויתכן שהיא קטנה, מכילה לא יותר מכמה מאות פרטים – הצליחה לשמור על אנושיותה, פחות או יותר, תוך שימוש בהיררכיה ופולחן כדי לשמר ולחדד את ההבדל ביניהם לבין הבהמות שעליהם לטרוף.”
“אתה מדבר עליהם כמעט בחמלה, ג’רזי קורדן,” אמר בורק.
“לא טוב לאהוד את המפלצות הללו, אוטופיסט קורדן,” אמרה קונסטנצה. "הם בוודאי אינם אוהדים אותנו. אם לא יאנסו או יקטלו אותנו הלילה, אז יעשו זאת בבוקר. הם חיות. הם לא האכילו אותנו. הם לא נתנו לנו מים. בעוד זמן מה נצטרך להשתמש בכלוב זה בתור בית שימוש, וזה מגעיל.
“אפילו אם מה שאמרת אכן נכון, ואישית אני מצפצפת על מה שארע בעבר, הרי אתה מדבר רק על המשכתו של המשטר הקפיטליסטי הבלתי חוקי, לא כן? אין ספק שאמונותינו האוטופיסטיות היסודיות מועמדות כאן במבחן ממשי. אם כל שאר המתיישבים נכנעו ורק קבוצה אנושית זאת שרדה על ידי טריפת היתר, הרי שהם הם המעמד המנצל, האספסוף הבורגני של ליסנקה, ויש סיבה טובה יותר לחסל אותם מאשר את השאר. הנה כאן הוא האוייב האידיאולוגי. כשיחלצו אותנו, הם יוצאו להורג כולם.”
דממה נפלה.
“נאום בלתי צפוי מפיך, חברה קונסטנצה,” אמר בורק, בקולו העמוק, הלגלגני קמעה.
“אוה, אני יודעת שאתה חושב אותי לשוטה. אני סבורה שאתה עוד אחד מאותם טרחני־עלית מתנשאים ומשעממים, אוטופיסט בורק, וזה מרגיז אותי שאני נאלצת כעת להטיל את מימי בנוכחותך. הסתובבו, כולכם.”
המערה התרוקנה פרט לשתי דמויות עזובות וכפופות, שכיבו את הנרות על המדרגות הרחוקות. ההמון נבלע בתוך המנהרות הצדדיות, מתנהל בכבדות למקום לינתו בלילה הארוך של ליסנקה. ששת האסירים ישבו בתוך כלובם.
כעבור רגע החל קורדן מדבר שוב. קולו רעד תחילה. "אני יודע שאני מנהיג עלוב. באותה מידה, אתם מונהגים עלובים. מצבנו הינו חסר תקדים. אני מבין שרובינה קונסטנצה צודקת מבחינה אידיאולוגית. אני מבין גם שטקאידו צודק. עלינו לחשוב ביותר מהקשר אחד, ודבר זה הינו תמיד לא נוח; כזה הוא לעתים, בהכרח, תפקידי כהיסטוריון.
"אגב, אני חייב להתנצל אם הערותי הקודמות בדבר כשלון השפה הגורם משבר אבולוציוני נשמעו בלתי אורתודוקסיות. אכן, לא נזהרתי בדברי. הרהרתי במה שאומר כשאחזור אל האקדמיה…
“אנו חייבים להביט לעתים מעבר לערנותנו הדרושה כלפי אויבי המשטר. מה שהיינו עדים לו כאן הינו, אני מאמין, פולחן ששורשיו נעוצים באותו מאורע ראשוני בתולדות הגזע הזה שהושפל והורד מגדולתו: נסיון להמריא עם ספינתם ההרוסה בחזרה אל החלל. במשך הדורות, איבדה שאיפה זו מעוצמתה; הדחיפות הפכה לטקס; המשמעות היא עכשיו באמצעים ולא במטרה; האמצעים ביצרו את תחושת הזהות המעורערת שלהם. אף כי רעיון המסע בחלל התנוון לדת ותו לא, אותה דת מסייעת בידם להישאר בני אנוש.”
“להישאר קפיטליסטים, אתה מתכוון,” אמרה קונסטנצה בבוז.
“דת!” קרא טקאידו. "זוהי המילה שחיפשתי. פרושה סוג של אמונה. היינו עדים זה עתה לטקס דתי. גבותיו פרפרו שוב. “הדת היתה עוד אחד מאותם אויבים קדומים של המדינה. לפני הביוקום, היו הפעולות הפנימיות של מערכת העצבים האנושית מבולבלות כל כך – עוד מימי עברו החייתי – עד כי הוא נרדף על ידי רוחות רפאים, שאת אחת מהן הוא בטא באופן דרמטי בתור ישות על־טבעית חיצונית רבת־עוצמה, אשר ניהלה את ענייני האדם באופן אקראי, לשבט או לחסד. אנשים אלה נסוגו בדיוק למצב כזה של אמונות תפלות.”
“טוב, אין זה מעניינינו,” אמר בורק, פוטר את הנושא ומפהק.
“אלך בעקבות דוגמתה של קונסטנצה הקטנה והשנונה שלנו, ואחר כך אנסה לישון. האם יורשה לי להציע שכולנו נעשה זאת?”
“אפשר שקיימת דרך להשתמש בהיפותזות אלה לטובתנו,” אמרה סיגייק, כשהיא מתעלמת ממנו ופונה אל קורדן. “אם רעיונות דתיים או פולחניים אלה שהעלית אכן קרובים לאמת, הרי שנשאלת השאלה האם יודעים פראים אלה שאנו באים מעולם אחר? ואם כן, מה יהיה יחסם אלינו?”
“שאלה במקום, מילייה,” אמר קורדן, “היא כבר עלתה במוחי. מחר אפשר שתהיה לנו הזדמנות להרשים אותם. עשויה להימצא דרך לנצל את אמונותיהם התפלות לטובתנו. אנו תשושים כעת; כמו שאומר בורק, מוטב שנישן, אם רק נוכל, ונקדם את המחר בתקווה מחודשת.”
“מוסכם,” אמר דולציפר. “לפחות במה שנוגע לשינה. התקווה תצטרך לדאוג לעצמה.”
הם התמקמו באי־נוחות בתוך כלאם הצפוף.
סיגייק הניחה לדולציפר לחבק אותה בזרועותיו שעה שהתכווצה עם כתפיה מוכות־השמש אל מוטות הכלוב. היא לחשה באוזנו, “אני חשה בתמורה אצל קורדן. הוא שוב שולט על עצמו. אני מאמינה שהוא גנב את האקדח שלי. היה רגע בו ניסה לחבק אותי אחרי שהביורוקרט מוריץ מת – ואז הוא לקח אותו ממני.”
דולציפר הנהן בלא אומר. “לישון, יקירתי,” אמר. “חשבי על עצי אפרסק עתיקים ונשים שמנות חשופות־זרועות, ושני.”
להבות האש שבמרכז המערה התפתלו ברוח הפרצים הלחה.
אחרי לילה ארוך ומתמשך, בא יום ארוך ומתמשך.
לכשהתגנב האור האפור־חיוור אל תוך המערה, פתחו אנשי־המערות בעבודות פולחן שונות. לוחמים באו ויצאו, מקבלים את ברכתם של נכבדים בתוך בית־הטקסים, לפני צאתם – כנראה לציד או לסיור. ילדים תורגלו בתרגילי התעמלות נמרצים, נשים עמלו ליד האש. מכונת השבט נכנסה לפעולה.
בשעה מוקדמת הובא מזון אל ששת השבויים. הוא הוגש בקערת חמר עבה, וכלל נזיד דביק, וגושי בשר גדולים ברוטב. האוכל העלה אדים. היה גם כד מים גדול, שהועבר מיד ליד בתודה.
“מוטב שנאכל,” אמר דולציפר. הוא טבל את ידו בפנים, הוציא נתח בשר ותחב אותו לפיו. האחרים צפו בו כמוקסמים כשלעס את המזון.
“איכלו,” אמר. “איכלו. זה רק ידידנו מאתמול, החזיר.”
אחד אחד, טבלו את ידיהם. רק קונסטנצה סרבה.
“אתם קניבאלים,” אמרה. “זה מנוגד לאתיקה שלנו, לטעום את הטינופת.”
“תהיי רעבה,” הזהיר טקאידו. “למרות שזה מבחיל, אנו זקוקים למזון. עזבי את האידיאולוגיה, תני לי להאכיל אותך, רובינה!”
“גיבורים אינם אומרים לא לעולם,” ציטט בורק.
“זה לא נורא,” אמרה סיגייק, טובלת ידה שנית. קונסטנציה הלכה והתיישבה בקצה הכלוב. האחרים רוקנו את הקערה.
הם הביטו זה בזה בחיוכי אשמה.
זקנה בלה הביאה קערה נוספת. גם זו רוקנה. מעט מים נותרו; אחר דיון קצר הם נטלו בהם את ידיהם, ואת השאר שפכו על הריצפה. הזקנה הביא כד אחר, מלא במי־מעיין צוננים. הם לא אמרו דבר. הם שתו עד להתפקע.
אחרי שהזקנה החזירה את הכד, ניגשה סיגייק למקום בו ישבה רובינה עם טקאידו.
“עלינו לחשוב באופן חיובי,” אמרה, בהביטה באישה השנייה. “כעת לאחר שפראים אלה הורידו אותנו הנה, למעמקי האדמה, עלולים סיכויי החילוץ על ידי כוחות מעיר־השלום להיות קלושים יותר מכפי שהערכנו; על כן נדרש מאיתנו לשמור על כוחנו.”
“המנעותך מאכילה היא שגיאה.”
“הסתלקי,” אמרה רובינה בזעף. “רק מפני שאכלת את הטינופת, אין זאת אומרת שאת צריכה לדחוף אותה בכוח לגרונו של מישהו אחר.”
“אנו עושים מה שהמשטר מצפה מאיתנו לעשות. אנו מוכרחים להשאר חזקים. את וודאי מבינה זאת, לא?”
רובינה זינקה מעלה, נעמדה מול האישה השניה, אישוני עיניה השחורות התרחבו. “רק על תתני לי פקודות, מילייה סיגייק! לא עשית דבר מלבד לפקוד על האנשים מהרגע בו נכנסת לאוטובוס שלי, ונמאס לי כבר מקולך!”
סיגייק פסעה אחורה, ואמרה בקול מבוקר, “התנהגי יפה, ילדת חוצתיור קטנטונת. יש המוסמכים לתת פקודות, ואחרים נועדו למלא אותן.”
“אז מוטב שתוודאי היטב מי שייך לאיזו קטגוריה, לפני שאת פותחת שוב את פיך הגדול! לא שכחתי שקראת לי פועלת. כשנצא מכאן נכונה לך הפתעה מרה, לך ולשני שוטים אלה המכרכרים ומרחרחים את מדי־המאו המטונפים שלך!”
“די, קונסטנצה, די! אסור לנו לריב,” קרא טקאידו, אוחז בה מאחור. “יש לנו מספיק צרות גם ללא קרע בתוכנו.” ידיו נעו על פני כסותה האדומה, חופנות את שדיה. היא הסתובבה ונעצה בו את עיניה, שעה שקורדן הרחיק את סיגייק והרגיע אותה בקצהו השני של הכלוב.
זמן נוסף חלף. קבוצת גברים, שמונה במספר, הגיחה ממנהרה פנימית וצעדה באורח נחוש אל הכלוב. השבויים קמו והביטו בהם.
אחד משוכני־המערות היה המנהיג, השאר היו בני לוויתו. אי אפשר היה לטעות באשר לסמכותיותו. הוא היה נמוך, באמצע שנותיו, ארוך־שיער, עטוי גלימה אדומה שתלתה מאסל־עץ שהיה מונח על כתפיו. הוא חבש קסדת עור. התנהגותו היתה ערנית, והוא השתיק מלמול שהחל להשמע מבין מלוויו. הוא פנה אל השבויים בפרץ של דיבור קשקשני.
“איננו מבינים את דבריך,” השיב קורדן. “אך לפני שתוכל להתקיים תקשורת כלשהי בינינו, היינו רוצים לצאת מהכלוב. פתח את הדלת.”
הוא הורה על מוטות הכלוב כדי להפגין את כוונתו.
המנהיג אמר דבר מה, האחרים נהמו מאחוריו. זקיפים נקראו למקום, והגיעו חיש מהר עם אלות.
אחרי תנועה חדה של המנהיג, צעד אחד מנושאי כליו קדימה כשמפתח בידו, ופתח את המנעול. הוא פתח את דלת הכלוב לרווחה. השבויים יצאו, קורדן בראש, אחריו בורק, ואחריו סיגייק ודולציפר, טקאידו ולבסוף קונסטנצה.
“אנו דורשים ליווי אל מבטחי גיא־דנדרזי,” אמר קורדן. “אנו יכולים להציע תגמול בתמורה. אתה מבין?”
“סיכויים קלושים שיבינו משהו, לא כן?” שאלה סיגייק.
“טוב, אם כך, מילייה – תעבירי להם את דברינו בשפת סימנים.”
סיגייק פנתה אל קונסטנצה בנימה פייסנית. “את צריכה לדעת, רובינה, את חיה בעולם בהמי זה. האם יכול מישהו לדבר בשפתם של אנשים אלה?”
רובינה סובבה את גבה אל האישה השניה בעת שענתה.
“אלה אינם אנשים אלא חיות. אנו יורים בהם למוות, כמו בחיות אחרות. אפילו לא הוכח שיש להם בכלל שפה; רק קורדן אמר זאת. בקרוב יחלצו אותנו, ואז הם יירו למוות. יחוסלו.”
המנהיג שם את ידו על זרועו של קורדן. קורדן נרתע לאחור, אך אף כי היתה זו תנועה של שררה, לא היתה בה עוינות. הוא אותת להם ללכת בעקבותיו.
לא היו להם הרבה ברירות. למרות שנהגו עימם בדרך־ארץ, נשמרו צעדיהם היטב על ידי השומרים שהקיפו אותם שעה שצעדו לאורך הרצפה הגסה, וחלפו על פני המדורה בדרכם אלא עבר בית־הדת. ליד מדרגות הבית, עצר המנהיג כדי לשאת שוב נאום באוזניהם. עיניו בערו בפראות, הוא נאם בדבקות. לעתים תכופות הצביע מעלה, כשאצבע אחת נמתחת לעבר הפתח שבתקרת המערה, דרכו נראו שמיים מעוננים. אז פנה אל סיגייק, והחל מדבר אליה בעוז, מצביע עליה ועל עצמו.
היא חקרה אותו במבטה, בכוונה לא משפילה את עיניה, מנסה לנחש, דרך אלפי שנות הפרדה ובידוד, איזה מין אדם היה. כל שראתה היו עיניו הכהות. הוא שלף מבגדיו שבר זכוכית. היה זה חלק ממראה שבורה. הוא אחז בו מול פניה כך שראתה את עיניה האפורות, ואז הצביע על פניו שלו.
“מהן התאוריות שלכם על זה?” היא שאלה את האחרים.
“הוא מבקש ממך להזדווג עימו,” אמר טקאידו בצחוק עצור.
“יתכן שהיתה לו פעם בת כמוך,” הציע בורק.
“הוא מדבר על הדמיון החיצוני בין בני מיננו לבין בני מינו,” אמר קורדן.
“הוא מבקש להראות לך שרב הדמיון בינינו,” אמר דולציפר, “ושאת נאה הרבה יותר ממנו.”
“הוא עומד לנקר את עינייך,” אמרה קונסטנצה.
השאלה לא נפתרה. כמתוך כעס, אותת המנהיג בידו השמאלית. השישה הובלו במעלה המדרגות ואל תוך המבנה חסר הגג. בעוברם, ראו גברים בגלימות שעסקו בעשיית נרות. הם התקרבו אל שני גושי המתכת, משובצים בצנורות ומגופות למיניהן, ועצרו תחת מסגרת העץ הגדולה שהתנשאה מעלה, בכיוון השמיים הפתוחים. במרחק מה מאחור, כמעט בצמוד לקירות האבן של המערה, היתה שורת תאים, ואליהם הובלו.
כל תא הכיל מושב, שתי שלשלאות ארוכות המחוברות לדפנות, ותו לא. למרות מחאותיהם, נכבלו בידיהם ורגליהם.
“זהו פשוט כלא מזוהם!” נאנק טקאידו. “אני לא יכול לסבול יותר את כל זה.”
“יש בתי כלא גרועים יותר מזה על פני כל כדור הארץ,” אמר בורק.
“על הערה זו שלך יימסר דוח,” אמרה סיגייק, במשהו מהלהט הישן שלה. “מקומות המאסר שלנו הינם חלק ממערכת משפטית משוכללת, והם מתוכננים לשם חינוך־מחדש.”
“נחזור לעניין,” אמר קורדן. “שימו לב שהועלינו בדרגה. איננו כלואים עוד בכלוב כמו חיות, אלא כמו בני אנוש. הם מוכרחים להחזיק אותנו אסורים, אך הם מיקמו אותנו במקום מקודש. יתר על כן, אני מאמין שהנשיא מתנצל בפנינו.”
“מתנצל!” אמר טקאידו. הוא קבר את פניו בידיו והחל לצחוק חרישית.
אם לשפוט לפי קולו הפייסני של המנהיג, הוא אכן ניסה משהו דומה להתנצלות. הוא מחא כפיו. חפץ כלשהו הובא והוגש לקורדן. הוא בחן אותו.
“זהו ספר דפים,” אמר. “יש בו דיאגרמות, כך שאולי ספר הדרכה. השפה היא ללא ספק אחת מהלשונות הקפיטליסטיות העתיקות. מעולם לא ראיתי הירוגליפים כאלה. זה אינו כתב קירילי או גרמני, שאת שניהם אני מסוגל לפענח. יתכן שהוא אמריקני.”
הוא החזיר את הספר באדישות, ואמר, “תודה. בלתי ניתן לקריאה.”
“אני מסופק אם הוא עצמו מסוגל לקרוא בו,” אמר דולציפר, “זה רק שריד מימי קדם.”
“זה לא משנה,” אמר בורק. “הוא מנסה להראות לך שהוא מוקיר דבר מה שבא מחוץ לעולם זה. אינך מתאר לעצמך שהם מוציאים לאור ספרים כאלה במערה ארורה זאת, לא!”
הספר נלקח, המנהיג נשאר נאום קצר נוסף, קד קידה והסתלק כשכבודתו בעקבותיו.
הם נעזבו לנפשם עד תום היום, פרט לעת בה הביאה להם הזקנה הבלה קערות נפרדות של מרק מימי, בטעם כשל מנתה. השעות חלפו לאט והמושבים היו קשים. אף כי היו מסוגלים להסתכל מעבר לדלתות התאים וכן מעבר לקירות הנמוכים שהפרידו ביניהם, זחלו השעות בעצלתיים עד אימה. הם העלו ניחושים בדבר הצלתם, ביודעם שהגיע הזמן בו יורגש חסרונם במלון האחדות ובעיר השלום. קשה היה לשמור על אופטימיזם רשמי במיוחד בשעות הצהרים המתארכות.
סדר ישיבתם בתאים היה: בורק, קורדן, קונסטנצה, טקאידו, דולציפר, סיגייק.
“אומר לכם כל מה שאני מרגיש וחושב,” התפרץ טקאידו, לאחר שהשקט שרר שעה ארוכה. “אני יודע שמעשה כזה גורם להרמת גבות, ונחשב כחסר טעם ולעתים קרובות אף כראוי לעונש, אך הרי ככלות הכל לעולם לא נחזור אל המשטר, זה ברור. ראשית כל, הלוואי והייתי כעת שוכב על שפת הנהר, עם רובינה קונסטנצה בזרועותי, מתעלס איתה כשגופה הערום צמוד לשלי. סלחי לי, רובינה, אך זו משאלתי הנאמנה.”
קונסטנצה לא אמרה דבר. היא כססה את אצבעה הקטנה והביטה מטה.
“כשזאב בודד מילל, הוא מילל בשם כל העדה,” ציטט בורק. הוא צחק.
אחרי שתיקה נוספת, אמר טקאידו, "עד כאן באשר לשאיפותי. עכשיו בנוגע לאינטלקט שלי. זה עשוי להשמע לכם מאוס עוד יותר. יש לי ידע מדעי מועט מעבר לתחום האקזובוטניקה שלי, אך הרהרתי והעליתי השערות יותר מכפי שגיליתי אי־פעם. הדברים שאני אומר, אף כי מבוססים על נסיון חדש, מקורם במחשבות ישנות.
"אם כן, בסדר. ידידנו הנעלה, אקדמאי ג’רזי קורדן, הינו היסטוריון רשמי, אך אני מעז לומר שכולנו רכשנו לנו מעט ידע בהיסטוריה, למרות האיסורים הרבים. ככלות הכל, הרי העילית יודעת לעקוף את חוקיה שלה, אה? כך. כפי שאני מבין, ההומו ספיינס הקדום, שממנו מוצאנו, נרדף על ידי רוחות רבות, כולן קשורות בפגמים התורשתיים של מערכת השליטה שלו. כוונתי שההפיכה ליצור אנוש גררה, במונחים אבולוציוניים, תוספת של מערכות בקרה חדשות על הישנות. כך נוצר עימות פנימי כלשהו, אותו ניסה ההומו ספיינס להסביר בדרכים רבות במהלך ההיסטוריה שלו. הומצאה שורה של כוחות מתערבים, רובם מחוץ לגוף האדם – השלכות, אפשר לומר – מבפנים החוצה, למען שלוות נפשו של הספיינס המוטרד. אלים, רוחות, מזלות, שדים, שטנים, פיות, גלמים. כל אלה היו המתערבים. מערכות דתיות ופילוסופיות גדולות נבנו כדי לתרץ את הסבל והמכאוב, רבות מהן משלו בדעת האנושית במשך מאות שנים. השלכות אלה הוכיחו כושר עמידה רב מזה של ההומו ספיינס האינדיבידואלי.
"עם הזמן רכש לו הספיינס יותר שליטה על הטבע, אך לא על עצמו. היה בכוחו לשעבד את היסודות, אך הוא נשאר עבד בעצמו.
"באותה תקופה שינו המגזרים המתקדמים יותר של הספיינס את השלכותיהם. נוצרו מודלים חדשים שהתאימו להשקפת עולם מתוחכמת יותר. הם הטילו את סבלם על מפלצות מטאפסיות חדשות – אפילו על כוכבי־לכת מאוכלסים שלמים המלאים בהן. כפי שאנו יודעים היום, דברים כאלה אינם קיימים ואינם יכולים להתקיים, אך הדמיון שלהם נטרף מכאב וסבל. הם גם חלמו על מכונות מושלמות, יצירי מתכת שלא היו אמורים לסבול ממומים פנימיים. רובוטים, או מה שאנו מכנים רדניקים. לרובוטים היו רק מעגלים אלקטרוניים – לא חלומות, לא מבוכה פנימית. חלומות, עלי להסביר, היו התפרקויות של אנרגיה עצבית מוקצרת, שהתחוללו כתוצאה מהעימות המציק שבין המערכות הפנימיות, שגרם הפרעות בשנתו של הספיינס, ושהיו חשובים כשינה עצמה.
"כל המדע שלהם, אף כי מעטים מהם הכירו בכך, היה, בעצם, מעשי כשפים, כמו טקסי הפולחן שחזינו בהם אמש, שמטרתם היתה לגרש את השדים. לבסוף הם אכן הצליחו לבנות מערכת מושלמת. כמובן, קודם היה חייב לבוא האבטיפוס של מערכת פוליטית מושלמת, אחרת היה מוטל איסור על ניסויים שכאלה, על ידי ממשלות שעוצמתן העבירה אותן על דעתן.
"הספיינס מצא דרך לבסוף – באמצעות הנדסה גנטית, ומה שאנו מכנים כיום טכנו־אוגניקה – לגדל נשים וגברים ללא הליקויים שלהם, ללא המומים הפיסיולוגים. דיברנו על כך אתמול.
"הם גידלו אותנו.
"ובעשותם זאת, גרמו לשקיעתם שלהם. היוניפורמיס צריך היה להשתלט על עולם התוהו־ובוהו שלהם.
“טוב, חברים, אתם יודעים מה התרחש מאז. או מה לא התרחש מאז. עיצובנו וחישולנו נמשך מהרגע בו הומצאנו. התקדמנו הלאה והלאה, דור אחר דור. העולם הישן גווע לאיטו תחת מגע ידינו. אנו מחזיקים עדיין חיות בודדות, וחושבני שאפילו הומו־ספיינס אחדים בגני חיות. אנו הגיוניים, ואנו שולטים על הכל – החל מעצמנו וכלה במערכת השמש כולה. אבל, מלבד ביטול סממני חיים רבים של הספיינס, כמו לידת־רחם, משפחה, אמנות ודת – מה עשינו? כלום. כלום. במשך מיליון שנים השגנו בעצם פחות ממה שהספיינס השיג במאה שנים, פחות או יותר.”
“אלה דברי הבל,” אמרה סיגייק. “אתה סובל מהרעלת מזון.”
“טבעי שתחשבי כך, אך תוכלי לדקלם את המליצות שלך אחר כך, אם תרצי, אוטופיסטית מילייה סיגייק,” אמר טקאידו בנחת. "האזנתי לדיקלומים של דומייק, רדניקים ארורים שכמותכם, במשך כל ימי חיי. כעת בא תורי. אני רוצה לומר רק שיש לציין נקודת מבט אחרת, שאותה אי אפשר לבטא במשטר לעולם. אין כל אפשרות. יודעים למה כוונתי, חברים? אם אתם מדברים באופן חופשי, אתם אויבי המשטר. האם, אם כן, דרך חיינו בלתי בטוחה עד כדי כך? היכולה שאלה אחת לגרום להתמוטטות?
“יתכן שזה כך – אם תתבוננו במעט שהישגנו. נכון, יש לנו את תחבורת הזניקה במרחב, שהספיינס לא היה מסוגל לפתח לעולם, שכן הקרטוקלקולוס הינו צורה של מתמטיקה מעבר לתפישתם הרוחנית – ומעבר לשלי, אני מודה. אך עם כל זאת – הספיינס היה כעת מעיז הרבה יותר מאיתנו. מיליון שנים של ביוקום, וכל מה שעשינו הוא להתחפר בתוך המשטר כמו תולעי־עץ בתוך קורה ישנה!”
בקול שקול וקר, אמר קורדן, “אוטופיסט, מחשבותיך אפלות באמת – ויהיה עליך לקבל טיפול יסודי אם נצא מכאן חיים – אם אותו פולחן מעורר חמלה שהיינו עדים לו אמש יכול לעורר בך תסיסה חתרנית שכזאת!”
“לא! לא! כן, כן, מחשבותי אפלות, חזיר אינטלקטואלי מצחין, כי המשטר כופה עלינו להיות מבודדים איש מרעהו בשם האחדות הארורה!” טקאידו כרע ברך על מושבו והתרומם עד כמה שאפשרו לו הכבלים, וצעק את דבריו דרך התא של קונסטנצה אל קורדן, שהביט בו בפנים חוורות. קונסטנצה התכווצה ואטמה את אוזניה. “איננו יכולים לבטוח זה בזה, פשוט בגלל אימת הבגידה המתמדת. מה שהמדינה מכנה מצפון אינו אלא צורה נתעבת של בגידה. איננו יכולים לתת אמון זה בזה. אני מעיז לדבר עכשיו פשוט מפני שהאמון והבגידה בלתי רלוונטים בנסיבות אלה. אבל אתה צודק, כן, אותו פולחן בליל אמש אכן עורר תסיסה בליבי.”
הוא נחנק מהתרגשות שעה שהיכה על חזהו, מרעיש בשלשלאותיו. “אני חושב על כושר ההתמדה של אנשים אלה, כיצד הם מטפלים עדיין בילדיהם, למשל, במקום לגדל אותם כחיות מעבדה כפי שאנו עושים. הם מתקיימים בתנאים בלתי אפשריים. אני אומר לכם – אני אומר לכולכם, אוטופיסטים סתומים שכמותכם, אני אומר לכם, אם כמה מאות מאיתנו היו מושלכים עכשיו באזור נידח של ליסנקה, היינו יושבים על אחורינו ומדברים ודנים ומקשקשים שטויות עד שהיה בא סופנו. זה יהיה ההגיון שלנו. אנחנו סתם רובוטים, רדניקים.”
“דיבורינו נעלים על הפולחן שלהם,” טען בורק. “שב טקאידו, שם ובלום את פיך. טעוניך אינם רציניים. אינך מביא תועלת לאיש.”
טקאידו התפרץ שוב.
“הה, אתה לא תתמוך בי, לא כן, אוטופיסט בורק? אינך אלא פרט מבודד המנסה להיראות כאינדיבידואליסט כדי לשמור על קורטוב של כבוד־עצמי. אך אינך יכול לתת וגם לקבל עזרה – בדיוק סוג הבובה שהמשטר רוצה!” הוא הסתובב לכיוון השני וצעק אל דולציפר, “ומה אתך, וול דולציפר? אתה תומך בי? מדי פעם אתה משמיע דברי העזה קטנים! בליבנו אנו יודעים מדוע – כן, אנו יודעים מדוע! אתה סוכן־פרובוקטור, חבר במממ”מ המצחינה ימח שמה! אל תטרח להכחיש. אינני פוחד לומר מה שכולם ניחשו."
“הם לא ניחשו נכון, אם כך,” אמר דולציפר, “שב, חבר – יש לנו מספיק צרות מבלי שתוסיף עליהן.”
“כן, שב בבקשה, יאן,” אמרה קונסטנצה.
“אשב,” אמר טקאידו. "אשב רק מפני שרובינה מבקשת ממני, והיא האדם ההגון היחיד כאן. אני אשב, אך קודם אספר לכם על הרעיון הגדול שלי. זוהי דרך שבה אנו עשויים לשבור את אחיזת־החנק שבה אוחז הביוקום בכולם במשטר. אגיד זאת אם תסכימו ואם לא.
“עלינו לשכוח את הדעות הקדומות שבהן הולעטנו ולהבין שיש להעריץ את הפראים האלה. כן, להעריץ! אסור להכחיד אותם. עלינו להגן עליהם מפני כלייה. יתר על כן, יש להחזירם, אחד אחד, כל איש, אישה וילד, וליישב אותם ביישוב גדול על הארץ או המאדים. לא את כל צורות החיים המנוונות; רק את השבטים האלה – זה ודומים לו – אשר הצליחו לשמור על אנושיותם במשך כמעט שני מיליון שנים, מול סיכויים בלתי אפשריים. אני מאמין שאנחנו זקוקים להם. אחרי מיליון שנים נלעגות של אחדות־העולם, אני מאמין שאנו זקוקים לספיינס, כמו שהם חשבו פעם שהם זקוקים לנו. זה הכל.”
“זה מספיק והותר,” אמרה קונסטנצה חדות. “אתה מדבר דברי כפירה. שב.”
נימת קולה ריפתה את ידיו. הוא צנח על מושבו ולא הוסיף לדבר.
“הרבה דיבורים בשביל אדם אחד,” אמר קורדן. קולו גווע. הוא לא הוסיף.
איש לא דיבר שעה ארוכה. רובם ניסו לתפוס תנוחות שינה. רק סיגייק ישבה זקופה, בקושי זזה, מביטה קדימה אל חשכת המערה.
היתה זו היא שראתה את תחילת קיצו של היום. העננים התפזרו, השמים הפכו כחולים־אפורים, ושוכני המערות החלו לשוב אל מאורותיהם. פגרי חיות נוספים הובאו פנימה. ילדים החלו להתרוצץ. כוהנים נעו שוב במקדש, נרות הודלקו. גברים צעדו עם לפידים, נשמעו קולות וצעקות. האש הופחה במדורה וריחות בישול מילאו את האויר.
היא פנתה והעירה את דולציפר. אחד אחד הקיצו האחרים והתיישבו, נאנחים מיסורים.
דולציפר הביט בטקאידו מעל לקיר התא.
“אוטופיסט טקאידו, למרות העלבונות וההגזמות שלך, עוררו בי ענין דבריך על חסרונות המשטר והצורך שיש לנו בהומו ספיינס.”
“שכח זאת. אני יודע מה שווה ההתעניינות שלך.” טקאידו לא הרים את מבטו.
"גילך הצעיר גורם לך לחשוב שרק מפני שהמשטר מעצב את עצמו באיטיות, משהו אינו כשורה. כשתתבגר כמו שצריך, השקפותיך יתהפכו כפי שקרה לי; תבין שדווקא התפתחותו המטורפת הבלתי מבוקרת של הספיינס היתה סימפטום לדבר מה לקוי. אני מעז לומר, כמו שאתה טוען, שהספיינס כבר היה מתפשט כעת על פני מחצית הגלקסיה. אך זכור איזה תוהו ובוהו הוא עשה על כדור הארץ! שלא יהיו לך סנטימנטים אליהם. חשוב איזו אנדרלמוסיה הם היו מביאים על הגלקסיה. לא, דרכנו הזהירה טובה יותר.
“אך אינני מקווה לשכנע אותך לקבל את דעתי, כשם שאתה לא תשכנע אותי; לא הוויכוח משנה את השקפותינו בעניינים כאלה, אלא הזמן.”
טקאידו הניד בראשו והסתכל בידיו הכבולות. הוא אמר בקול נמוך, “אני מניח שבאותה מידה אינך מסוגל לקבל את הטענה שנשקפת לנו סכנה שנהפוך בדיוק לאותו סוג של רובוטים שחזה ההומו ספיינס?”
כשחלפו שניות אחדות ודולציפר לא השיב, אמר קורדן, "אם נצא חיים ממערה זאת ואם לא, אין כל סיבה להתייחס בסובלנות לדברי הסתה. הרובוטים הם אלה החיים כאן, ומסתובבים קהי חושים יומם ולילה! חיי ציד מלהיבים אותך בלי ספק, טקאידו, מפני שאתה צעיר.
“אבל יש אתגר רב יותר בצורת החיים שקבע המשטר שלנו. האתגר שלנו הוא קיומי. אי אפשר לספק אותו באופן זמני באמצעות בטן מלאה או נקבה. אנו מדחיקים את עצמיותנו, אנו מכניעים את זהותנו לטובת החברה והמדינה. אנו מודעים למחיר הכרוך בכך, אנו מודעים גם לכך שמצב החיים הוא טראגי. אך זו הדרך בה בחרנו ועלינו לדבוק בה כל חיינו בלי רחמים על חולשותינו, או על חולשותיהם של אחרים.”
“אחרים כמוני,” אמר טקאידו.
“אחרים כמוך,” הסכים קורדן." אם נחזור אל המשטר, ניפגש שנית כשתעמוד לדין. אני אעמוד על דוכן העדים."
טקאידו הגיב בהעוויה לגלגנית.
שוב נשתררה דממה, והם עקבו בעצלתיים אחר דמויות נוספות שנכנסו אל המערה. פיסת השמיים המעוננים שמעל ראשיהם הלכה ונתקצרה. שוכני מערות באו ונכנסו אל חלקיו הקדמיים של המקדש, כשהם צועדים בחגיגיות מסביב, נרות בידיהם, ומצדיעים לכוהנים.
“החדגוניות של החיים!” קראה סיגייק. “נראה כאילו אנו כלואים כאן שנים. השטח בחוץ נסרק בוודאי על ידי לווינים, אם השביתה תמה, ועל ידי כלי־טיס מעיר השלום. אילו רק יכול היה אחד מאיתנו לצאת החוצה…”
“הבה נראה מה מתרחש במהלך טקסי ערב אלה,” אמר דולציפר. “יש לי תחושה שהם עומדים לעשות שימוש בנו. אולי נוכל לתפוס אז הזדמנות כלשהי. לעולם לא להתייאש, מילייה, לא להתייאש.”
כמו בערב הקודם, באו ונכנסו קבוצות משפחתיות; היו ביניהן נשים שהיניקו את תינוקותיהן, וילדים קטנים ששמרו על השקט. אחר כך שוב התנהלה הצגת התנועות המסובכת, חסרת פשר עבור הצופים. לבסוף התקבצו כולם לגוש אחד, עלו במדרגות ונכנסו אל המקדש.
הם השתחוו עמוקות והחלו לחכוך את כפות ידיהם בשני גושי המתכת שעמדו מתחת פיגום העץ המרכזי.
“היתכן שעצמי מתכת אלה הינם מנועי ספינת החלל של המתיישבים?” שאלה קונסטנצה.
“אחרי זמן כה רב היו המנועים צריכים להתפורר מחלודה,” אמר בורק. “יתכן שאלה העתקים. עלתה בי המחשבה שזהו סוג של הצגה אילמת שנושאה תיקון המכונות. מסכים איתי, דולציפר? הרי אתה מהנדס מלבד היותך פילוסוף במשרה חלקית.”
“אני מהנדס אך אין לי מושג מה מתרחש בתוך גולגלותיהם של פראי־אדם אלה. אני יכול לראות מה מתרחש בתוך גופם. הם קורבנות עלובים של תת־תזונה.”
היה להם שפע של זמן לבחון שוקיים מצומקות, עצמות בולטות ורגליים מוכות חבורות, לפני שהטקס הסתיים והמשתתפים פרשו. כעת הסבו המשפחות סביב המדורות שבמרכז. שוב הופיעה האשה לבנת־השיער בגלימה המתנפנפת והגישה שוב סיפור ארוך. “האם זה אותו הסיפור?” שאלה סיגייק. “לא יתכן שהם סובלים זאת כל לילה. הוא חייב להיות שונה.”
“אינדוקטרינציה,” אמר טקאידו קצרות. היתה זו המילה הראשונה שהשמיע מזה זמן מה.
לבסוף הגיע האוכל. הוא הוגש כמקודם על ידי הנשים חגורות הסינורים. האיש עם השק הקשור לבטנו בא ואסף אסימונים מכולם.
“כן, אתם רואים – קפיטליזם!” קראה קונסטנצה. “הם צריכים ל־לעשות תשלום כספי לכל דבר. זה האלוהים שלהם!”
האוכל הוגש לאסירים. הם היו פטורים מתשלום. הערב היתה קערה לכל אחד ואחד. הם אכלו בלי הערות, מתחמקים איש ממבטי רעהו. אפילו קונסטנצה אכלה.
הערב עבר לאיטו. אחרי הארוחה בא מופע קרקס נוסף, בו נטלו חלק שני יצורים ארוכי־צוואר שצרחו במנוסתם לפני שנהרגו. כשהגיעה העת לחלק הבא של הטקס, הופיע המנהיג עם בני לוויתו. כולם קמו. צליל הגונג נשמע ברמה. המנהיג ברך בתנועת יד של שררה.
הוא פסע באורח אצילי דרך המקדש ועצר לפני התאים שבהם שוכנו ששת האסירים. כשהוא תופס עמדה של חשיבות, פנה אליהם בקול רם, כך שכל הנוכחים יכלו לשמוע, אז אותת לאנשיו לשחרר אותם, וכבליהם הוסרו.
טקאידו חיבק מייד את קונסטנצה בזרועותיו.
“רובינה היקרה, עד כמה השתוקקתי לאחוז בך! אימרי לי שאת מבינה מה שאמרתי כשנשאתי את הנאומים המטורפים שלי.”
“אינני טיפשה. אני מבינה, יאן טקאידו. אתה שונא את כל מה שאנו מאמינים בו.”
“את לא מגנה אותי?” הוא נרתע ממנה.
“כשאנו מביעים את דעותינו שלנו, אנו חייבים בהכרח לסבול בעבורן. זה לא החוק שלי – זהו החוק.” זה כל מה שאמרה. היא התרחקה ממנו והחליקה את מדיה המקומטים.
“אל תשתמשי באותה מילה איומה ‘בהכרח’. זוהי מילה של קורדן.” זה כל מה שאמר. הוא נע לעברה.
השומרים הפרידו ביניהם.
סיגייק אמרה לקורדן, בשקט, “עלינו לבטוח זה בזו, ג’רזי קורדן. אנו מחייבים את דבריך הישרים אל טקאידו. אם אתה מתכנן פעולה חיובית כלשהי, אתמוך בה כמובן.”
“זהו שינוי גישה מצידך, מילייה סיגייק.” הוא הביט בה בחומרה וקימץ את שפתיו. “תמכת בי מעט מאד – בעניין שליפת אקדחך, למשל.”
“אם כן אתה רשאי להתגאות בכך שדאגת לאותו פריט.” היא נגעה בזרועו. “אתה ואני הננו אנשים גאים, ולא לגמרי בלתי מתאימים, כפי שהמחשב קבע נכונה. אי ההתאמות שלנו יכולות לשמש נושא לדיון מאוחר יותר.”
הוא נעץ בעיניה מבט חודר. “אנו נראה אם מה שאמרת יתגלה כהבטחה או איום. בינתיים, עלייך לראות זאת כחובתך לתמוך במנהיגותי.”
היא נאנחה. “כפי שציינת נכון, אנו כובשים את זהותנו למען טובת הכלל. עלינו לנהוג כך עכשיו.”
השומרים הפרידו גם ביניהם.
דולציפר אמר לבורק, “אם תהיה לי הזדמנות לעשות תזוזה פתאומית, אני סומך עליך שתתן לי גיבוי, צ’ה בורק.”
“כולם רואים בי אדם שאפשר לסמוך עליו,” אמר בורק. “לכן נשארתי בחיים זמן רב כל כך. ראית איך בלעתי את זעמי מול עלבונותיו של טקאידו. פיל איננו מתרגש מיתוש.”
“אני מבקש ממך להיות גבר, ולא פיל ארור.”
השומרים הפרידו גם ביניהם.
כולם הובלו קדימה כאיש אחד.
הכוהנים הכינו במה. היא נראתה היטב לעיני כל, מתחת לפיגום העץ הגבוה.
בתנועות מנומסות עודדו כוהנים אחדים את השבויים לעלות. הם עשו כן. רחש של ציפיה עלה מקהל שוכני המערות.
קונסטנצה עמדה מאחורי קורדן ולפתה את זרועו. פניה היו חוורות.
“או שעומדים להעניק לנו כבוד, או להוציא אותנו להורג,” אמרה.
“אל תפחדי, רובינה קונסטנצה. הפראים האלה הכירו בעליונותנו ומקווים להשיג משהו מאיתנו. עמדי לידי.”
כשהתבוננו מעלה, ראו השישה שהפתח בתקרת המערה היה הישר מעליהם. הכס הנייד עמד בקרבת מקום. הפיגום היה אולי חיקוי גס למתקן קדום כלשהו שבו השתמשו הקפיטליסטים כדי לשגר את הרקטות שלהם; כך החליטה סיגייק. לא נראו כל כוכבים דרך הפתח הלילה, אך היו הבזקי אור מוזרים שלא עמדה על פשרם. כנראה שסערה התקרבה.
מנהיג אנשי המערות פתח בדרשה נוספת, כשהוא נושא את זרועותיו מעלה. קולו רעם, מהדהד בחלל. ההמון, עם הילדים לפניו, געש קדימה, עד שעצר על מדרגות המקדש. פניהם הביעו כמיהה.
הבמה החלה לנוע באופן בלתי סדיר. היא התרוממה סנטימטר או שניים. נפצים החלו להתפוצץ מתחת.
“הם מבינים שאנו מעולם אחר,” אמר קורדן. “הם משתמשים בנו בתור הדגמה לימודית. עימדו יציב. לא יאונה לנו כל רע. החזיקו מעמד”
“אין לי כל כוונה לשמש דוגמא לכל כנופיית פראים!” אמר דולציפר.
הבמה התרוממה אט־אט, קולות הנפץ לא פסקו. היא הורמה מעלה בעזרת חבלים שנקשרו לכל פינה. בצידה האחד, שהוסתר מעיר רואה, עמלו שמונה כמרים במרץ בהפעלת גלגלת.
כשהבמה היתה כמטר או יותר באוויר, נעצרה. הקהל זעק בקול. דולציפר דילג למעלה. הוא אחז בפיגום העץ, והניף את עצמו מעלה. מנהיג שוכני המערות, אשר ניצח על מבצע ההרמה כאילו היתה זו יצירה מוסיקלית, פלט צעקת חימה. הוא זינק קדימה, תוך שהוא שולף את חרבו ומנופף בה.
הוא רץ לעבר הפיגום, עיניו וקולו נישאים אל דולציפר. הכוהנים מוכי התמהון הרפו מאחיזתם בידיות הגלגלת. הבמה צנחה בחזרה על הקרקע, כשחמשת נוסעיה נופלים אפיים ארצה. דולציפר שלף אקדח מכיסו וירה מטה.
קורדן גרר עצמו על רגליו, פניו מכחילות. “חזור, דולציפר! גנבת ממני את האקדח בלילה, סוטה אחד! חשבתי שסיגייק לקחה אותו בחזרה. אל תירה!”
“אתה חסר תועלת ללא המשטר, קורדן, זוז אחורה!”
דולציפר ירה ירייה נוספת ואז החל לטפס במהירות.
“המשך במלאכה, חבר!” קרא טקאידו.
מנהיג השבט התמוטט וצנח לאחור אל זרועותיו של קורדן. סיגייק רצה לסייע בידי קורדן. הם אחזו במנהיג ביניהם. גופו הזדעזע והוא חבט בזרועותיו מסביב. פניו התייסרו מכאב. דם זב מבין שפתיו, ובזעקה מרה נפח את נשמתו.
כל חבורת הפראים קמה והחלה להתקדם במעלה מדרגות המקדש לעבר האוטופיסטים.
דולציפר העיף מבט אחרון במהומה שמתחתיו. הוא הגיע אל פסגת הפיגום, שהתנודד לפנים ולאחור בצורה מסוכנת. כשאיזן את גופו על הקורות העליונות, בפישוק רחב, הגיע ראשו אל ארובת סלע צרה שהובילה אל העולם שממעל. רוחב הארובה היה מעט יותר ממטר וחצי ועומקה כשני מטר. מעליה, שטו במהירות עננים כהים על פני שמיים קודרים.
גופו נדרך. הוא זינק. כל האנרגיה הפראית של גופו החסון הושקעה בהיצמדות אל סלע. אבנים ושברי סלעים נשמטו מידיו, אך הוא הצליח להיתלות בארובה בזרועותיו המתוחות. רגל אחת מצאה לה נקודת אחיזה בדופן. הנשימה פרצה מריאותיו, הזיעה כיסתה את פניו. הוא הניף את עצמו מעלה דרך הארובה.
אחרי פרק זמן שנראה כאינסופי, הופיע ראשו באוויר הפתוח, ואחר כך כתפיו. באנחת רווחה הוא הוציא את זרועותיו והעלה את עצמו החוצה, אל האדמה הלחה. הוא שכב לרגע על מקומו, לופת את כפות ידיו המדממות. אז התרומם, התנדנד קלות והתבונן מסביב.
הוא היה חופשי.
הפתח שממנו יצא היה מוגן על ידי גושי סלע. בחשיכה יכול היה ללמוד אך מעט על סביבתו. אך הרוח הקלה שליטפה את לחיו, ניחוח האוויר הטרי, צליל רחוק של מים זורמים, התחושה הצוננת ברקותיו, אפילו מגע האבנים תחת רגליו – כל אלה עוררו בו מייד רגש של חדווה כפי שחש גבר שנזכר פתאום באהבה נושנה. הוא נשא את זרועותיו אל־על באגרופים קפוצים, ובקושי עצר את עצמו מלהתפרץ בצהלות גיל. באנקה שאף את אוויר הליל אל ראותיו.
הוא הוריד את אגרופיו והחל לרדת במדרון.
כשנחלץ מבין גושי הסלע, הבחינו עיניו באורות. הוא עצר, מבולבל. שני זרקורים הטילו אלומות אור לפניו.
“היי, מי זה שם?” קרא. “אוייב או ידיד?”
כעבור שניות, שעט לעברו באוויר מזנוק קרטובאטי. הוא עצר, ריחף מעט מעל לאדמה, ושני קציני צא"ה עם סמלי אחדות העולם על כומתותיהם דילגו מטה וברכוהו לשלום. חיש מהר החליפו שמות והסברים. הם עזרו לדולציפר לטפס אל הרכב ולתפוס את מקומו במושב. שני חיילי צא"ה וגבר במדים השחורים מטילי האימה של המממ"מ נמצאו כבר על הסיפון.
“חשבנו שלעולם לא תגיעו,” אמר דולציפר. “האם השביתה נמשכת עדיין?”
פקיד המממ"מ השיב. “לא היתה שום שביתה, אוטופיסט דולציפר – שיהיה לך ברור. פשוט בעייה טכנית קלה, שנפטרנו ממנה. מלבד זאת, הגענו מהר וביעילות. אל לך להטיל ספק בכך.”
דולציפר צחק. “אתה היית צריך לנסות להיחטף פעם על ידי קניבלים”
“היה לנו שטח ענק לסרוק,” אמר אחד מקציני צא"ה. “מאז שנלקחתם אל מתחת לאדמה, לא יכלו המכשירים שלנו לאתר אתכם.” הוא הושיט בקבוק לדולציפר, וטפח על כתפו. “אנו שמחים שהגענו בזמן, וול דולציפר.”
“אתם עלולים לאחר את המועד ככל הנוגע לאחרים. רדו אל הנהר ואנסה להראות לכם את הדרך פנימה בין הצוקים. האם נוכל לפרוץ הישר לשם עם המזנוק הזה?”
“בטח. אין בעיות.”
“טוב. קדימה. חבל על כל שנייה.” הוא לגם לגימה הגונה ומרווה מהנוזל הלוהט שבבקבוק.
אחד החיילים החל כבר לשדר מידע אל שני מזנוקים אחרים שסיירו בסביבה. שלושתם התכנסו במישור נמוך. על הגדה הרחוקה של הנהר המתין רכב יבשתי זחלילי. המזנוק אץ באוויר, עוקב אחר מהלכו של הנהר, וסורק בזרקורו את פני הצוק. המזנוקים הנוספים אצו בעקבותיו.
פני הצוק היו מחוררים בפתחים, שכולם נראו זהים. לא היה זכר לחיים. השטח נראה כבלתי מיושב.
“הם מעלים את הסולמות פנימה בלילה,” אמר דולצפיר והחל להזיע. הוא חבט על ברכיו בדאגה.
הוא הבחין בגשר, שנראה כמוט החוצה את בהק המים העמום שמתחתם.
“זה עשוי להיות הגשר שלנו. הסתובבו, וחפשו מנהרה בגובה של כעשרה מטר מעל לרגלי הצוק.”
הרכב ביצע פנייה חדה שמאלה והמשיך הישר לעבר הצוק. הטייס לחץ על כפתורים. האדמה בלעה אותם. מבלי לבלום כמעט, חדר המזנוק הישר אל המנהרה ואז עצר. דולציפר שקע לאחור בחרדה וכיסה את ראשו.
אלומת אור עגולה נעה לפניהם כאשר החלו להתקדם שוב. הדרך נראתה מבטיחה. היו שם שומרי השבט, שנמלטו בבהלה לפניהם או שנלחצו אל הקיר, צורחים באימה ומסתירים את עיניהם.
“עוד חיות!” צחק אחד הקצינים. “אנחנו בנתיב הנכון.” הוא שלף כלי נשק והחל לירות. אחד הזקיפים נפל בעווית ואבד בחשיכה מאחור. החיילים צהלו.
דולציפר תפס בזרועו של קצין. “אל תירה בהם. הם לא חיות.”
המנהרה התעקלה, הסתעפה, פנתה שמאלה. מחסום התקרב לקראתם במהירות. הבהק של אור כתום מחזית הרכב, וקורות העץ נמוגו בעשן. הם נסחפו דרך ענן של אפר רוגש ופרצו אל תוך המערה הראשית, באורות מבזיקים.
חבורות של שוכני מערות נמלטו לכל עבר, כשהם חוטפים עימם את ילדיהם. צרחות הדהדו מסביב. הקצינים הרימו את רוביהם שוב.
“אל תירו!” צעק דולציפר.
המזנוק בלם סנטימטרים אחדים מעל לקרקע, קצינים, חיילים, דולציפר, כולם קפצו החוצה.
בתוך המקדש עמדו סיגייק, קורדן, קונסטנצה, בורק וטקאידו, קפואים כאילו אחזם שיתוק. מנהיג השבט המת רבץ לרגליהם.
בני לוויתו של המנהיג וכוהנים שונים רכנו לידם בתנוחות של סגידה. יתר בני הקהילה כרעו ברך אף הם, לפני שמיהרו לנוס על נפשם.
“אתם בסדר? הגענו בזמן?” קרא דולציפר בדאגה, במהרו לעבר חבריו. “מילייה סיגייק יקירתי – ניצלת!”
סיגייק התקרבה אל קורדן, וזה לפת את זרועה. היא עמדה מתוחה, סוקרת את דולציפר המתקרב בעיניה האפורות. פניה היו נטולי הבעה. נכבדים וכוהנים פינו לו דרך, אך היא לא זזה.
“אתה כלב שוטה, אוטופיסט דולציפר,” אמר קורדן, מרים את ידו. “הפרת את החוק כשהשתמשת בזיקוקים על מעשה זה וכל יתר העלבונות שלך תתן את הדין, היה סמוך ובטוח.”
דולציפר התעלם ממנו והישיר מבטו אל סיגייק.
“מילייה, דברי אלי! יסורינו תמו!”
“הם כרעו ברך בפנינו. הם סגדו לנו. הם קיבלו אותנו כאלים,” אמרה, בקול משונה, כמוכת תמהון. “כמה מוגבלת היא הבנתם! וכמה מעט מבינים אנו אודות עצמנו.”
“הנח לה, דולציפר,” אמר קורדן. “כשירית במנהיגם, מה היה צריך לעצור בעדם מלקרוע אותנו לגזרים בתור נקמה? אך לך לא היה אכפת! למזלנו, השתבצנו במידה רבה כל כך בתפקיד האלוהי בפולחנם, עד שהם קיבלו את ההריגה כמוצדקת, כקורבן, ולא פגעו בנו. היינו עלולים להיות מתים כולנו כעת.”
דולציפר טפח בבוז על חזהו של קורדן. “עשית מספיק להצלת עורך, קורדן. ראה את עצמך כבר־מזל על כי יש מישהו ביקום הזה שהוא די שוטה בכדי לטעות בך לתמיד.” הוא פנה אל סיגייק וחיבק אותה, כשהוא מצמיד אותה אל גופו המגושם ומלטף את שיערה.
“הם חסו על חיינו,” היא קראה, באותו קול המום כמקודם.
“לבטח הם סוגדים לכוח ורואים בנו בעלי כוח כל־יכול. אחרת למה חסו עלינו?”
“זהו חוק היקום – סגידה לכוח,” אמר דולציפר. “אך דאגתי לך, מילייה סיגייק, שמא עלולים חוקי היקום להיכשל פעם. למרבה המזל, קיים גם דבר כמו רחמים.”
“רחמים…” סיגייק התגברה על ההלם שפקד אותה ואחזה בו בחוזקה. “כן, אפילו אני שמעתי על רחמים, וול. אני רוצה לדבר אתך. שיחה ראויה לשמה. כשנחזור הביתה. הבה נעיז לדבר זה עם זו.”
הוא חיבק אותה ללא אומר, כשעיניה זרחו אל עיניו.
שעה ששוכני המערה נמלטו מהמקום, הגיעו שני המזנוקים הנוספים. חיילים זינקו החוצה עם רובים דרוכים, מקיפים באופן חלקי את ששת התיירים. הם התחבקו וברכו איש את רעהו על הצלתם. צחוקו של בורק רעם. קצינים וחיילים צהלו.
אך רובינה קונסנצה נחלצה מאחיזתו של יאן טקאידו בקריאת זעם, וירדה במדרגות המקדש לעבר סוכן המממ"מ. טקאידו נע רגע בעקבותיה, ועצר. שמה התפרץ מבין שפתיו. “רובינה קונסטנצה!” היא לא הביטה לאחור; פניה היו חוורות כסיד.
יתר התיירים הסתובבו, חשים כאילו צינת־פתע באוויר. החיילים השתתקו.
הפקיד הרשמי של המממ"מ ניגש קדימה לקדם את פני קונסטנצה, כשמגפיו המצוחצחות לתפארת בוהקות. פניו המצולקות התעוותו בחיוך, ידיו היו מושטות לפנים.
“ברכותי! תהיה זו הקלה רשמית רבה לדעת שעודך בריאה ושלמה, סוכנת רובינה קונסטנצה,” אמר. “חפשנו אותך ללא הרף מאז שחילצנו אתמול את יתר הנוסעים מהאוטובוס ההרוס שלך.”
קונסטנצה נגעה בידיו. היא הזדקפה ודיברה בקול שהיתר בקושי זיהו.
“לקח לכם יותר מדי זמן. הושפלנו קשות, סוכן גונאר גסטוביץ', הושפלנו. מישהו חייב לשאת באחריות.”
“קבלי את התנצלותי, חברה סוכנת. התנצלות עמוקה. השביתה עמדה לנו למכשול במטרתנו – עם האשמים ייעשה חשבון, בכך יכולה את להיות בטוחה. נחזיר אתכם אל עיר השלום מייד.”
מתעלמת מדבריו, ישרה קונסטנצה את מדיה ופנתה אל מול התיירים.
“סוכן גונאר גסטוביץ', אני מורה לך לאסור את חמשת התיירים האלה, יאן טקאידו, צ’ה בורק, וול דולציפר, ג’רזי קורדן, והאישה מילייה סיגייק. קח אותם למעצר מייד. אגיש דוח מפורט כשאחזור לעיר השלום. חשפתי קשר נגד משטרנו האהוב.”
גסטוביץ' אותת באצבעו והחיילים החלו להתקרב.
“היא מטורפת!” קרא קורדן. “איש אינו נאמן למשטר יותר ממני. הנני אקדמאי בכיר ומכובד, חבר מן המניין במלפ"א. אינכם יכולים לאסור אותי. את תיענשי על כך, חברה רובינה קונסטנצה, כשאחזור אל הארץ. אני דורש לדעת את ההאשמות.”
טקאידו התייפח וקרא בשמה.
“שקט, יאן טקאידו,” אמרה קונסטנצה בחומרה. “אתה מפגין רגשות אשמה, דבר שיירשם כיאות. האחרים יצטרכו להעיד על נאומיך הארוכים נגד המשטר, המחייבים עונש מירבי. ובאשר לשאר –” היא נשאה את ידה והצביעה באמצבעה על סיגייק, קורדן ודולציפר. “שלושת אנשים אלה באו לכוכב־לכת זה במטרות חתרניות. הם חברים בתא מחתרתי והחזיקו ברשותם במשותף נשק בלתי חוקי, כפי שיאשרו העדויות.”
בורק הניף את אגרופו. “אל תוציאי אותי אל מחוץ למשחק הכבוד שלך, מכשפה שכמוך אני עומד לצד חברי. אני שונא את המממ”מ לא פחות מהם, ואעשה כמוהם."
“שקט!” צרח גסטוביץ'.
“ההאשמות כנגד עבריינים אלה,” אמרה קונסטנצה. קולה רעד והיא החלה את המשפט שנית. “ההאשמות כנגד עבריינים אלה כוללות קשירת קשר, הסתה, מערכת הגיונית עוינת, תהליכי חשיבה מעוותים, יישום מוטעה של מידע היסטורי, דיון חופשי בנושאים מסווגים, בגידה במפלגה, פסימיזם, קנוניה עם בוגדים, וכוונה לקשירת קשר עם קפיטליסטים מנוונים המתכננים להשתלט על כוכב־לכת זה. כל החמישה הינם אויבי המשטר – יש להשגיח עליהם בשבע עיניים!”
היא התנודדה תוך כדי דיבורה. גסטוביץ' תמך בה. הוא אותת בכעס לקציני הצא"ה, שעמדו מהססים. אפילו החיילים עצרו על מקומם מול חמשת הנאשמים על מדרגת המקדש התחתונה.
“למה אתם מחכים? איסרו את החלאה!”
האקדח צץ בידו של דולציפר. הוא דחף את סיגייק לפניו. הוא כיוון את האקדח אל איש משטרת־המחשבה לבוש השחורים.
“עימדו על מקומכם, כולם, אחרת חתיכת החרא הזאת תמות! קציני צא”ה, אתם אנשים מכובדים, אני מבקש מכם –"
יריה בודדת רעמה. קצין מהמזנוק השלישי ירה מהמותן. דולציפר צנח לאחור אל זרועותיה של מילייה סיגייק, כשהוא שומט את אקדחו ולופת את כתפו. החיילים מיהרו קדימה.
בהתעלמו מהקריאות והצעקות החווה גסטוביץ' קידה אל קונסטנצה. הוא סימן לעבר רכבו. “האסירים יוסעו באחד מהמזנוקים האחרים. את תילווי אלי, בבקשה. עשית עבודה טובה ויוענקו לך אותות כבוד לרוב. כעת – ככל שנקדים לחזור אל הצִיוויליזציה כן ייטב.”
חמשת האסירים דורבנו או נישאו אל תוך המכונות הנוספות. המנועים הופעלו. הם חלפו ביעף מהמערה, דרך המנהרות, ואל תוך הלילה של ליסנקה II.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.