עורך: אלי טנא

מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר

איור עטיפה: אלן דניאלס

בגליון זה תוכלו למצוא מספר מאמרים וסיפורים הקשורים בינם לבין עצמם בקשר נושאי הדוק. בכך מתבטא חלק ממדיניות המגזין – לבחון מדי פעם היבטים שונים של נושא זה או אחר, כדי להעניק נקודת מבט רחבה ככל האפשר. כך נעשה, למשל, בגליונות הקודמים כאשר איזאק אסימוב דן באפשרות קיומם של יצורים אינטליגנטיים על פני פלנטות אחרות, והמדור ‘עתידעת’ דן בתכניות לקליטת אותות מציוויליזציות אחרות.

הפעם אנו מתמקדים בנושא ‘אסטרונומיה ומד"ב.’ תוכלו לקרוא את הראיון שערכנו עם פרופ' גיורא שביב, ראש החוג לפיסיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת ת“א, ובו מספר פרופ' שביב על כמה מהתופעות היותר מעניינות ביקום – ‘חורים שחורים’, היווצרות כוכבים וכוכבים יוצאי דופן. המדור ‘עתידעת’ פוסע צעד נוסף קדימה, ומספר לנו על הקשר שבין האסטרונומיה למד”ב – כיצד משתלב מידע מדעי מתחום זה בתוך סיפורים, עד שלעיתים מיטשטש הגבול בין מציאות ודמיון, לאור השערותיהם מסמרות השיער של אסטרונומים מכובדים, ועוד כהנה וכהנה…

סיפור המד“ב ‘הקולות’ הינו דוגמה בולטת לשילוב שכזה. הסיפור הוא פרי עטו של ג’יימס א. גאן, אסטרונום נודע ונשיא לשעבר של אגודת סופרי המד”ב בארה“ב. הסיפור מתרחש במצפה הרדיו־אסטרונומי בארסיבו, מקום בו מתקיים פרוייקט האזנה לשידורים מן החלל, ומספר לנו, כמו כל סיפור מד”ב, על התרחשות יוצאת דופן המתחוללת במסגרת הפרוייקט…

הסיפור ‘משחקים מסוכנים באפס ג’י’ זכור לכם בוודאי מגליון מס' 2. מסתבר שהפעלת המכשיר לביטול כוח המשיכה גרמה למספר תופעות לוואי, אשר מחברי הסיפור המקורי לא נתנו עליהן את דעתם. יוסף הדס, מהנדס במקצועו, כתב המשך מקורי לאותו סיפור, וזה מצא את מקומו בין דפי המגזין. הסיפור המקורי נכתב בסגנון משעשע למדי, אך לא כן הדבר לגבי ההמשך. למעשה מזהיר אותנו המחבר מפני תוצאות הרות־אסון העלולות לצמוח עקב הפעלת מכשירים וכוחות בצורה לא מבוקרת – ובעיקר, ללא מחשבה מספקת.

בחודשים האחרונים התקיימו ארועים לציון מאה שנים להולדתו של אלברט אינשטיין, הגדול מכולם. המדור ‘אסימוב על…’ עוסק הפעם באחד ההיבטים של תורת היחסות הפרטית שפיתח אינשטיין – אי היכולת לנוע במהירות העולה על מהירות האור. אין ספק שנושא זה, כמו נושאים אחרים הקשורים בתורתו של אינשטיין, עוד יידונו במסגרת הגליונות הבאים של ‘פנטסיה 2000’, אך מאמרו של אסימוב הוא בבחינת ‘הכנת הקרקע’ לדיון שכזה. אין ספק גם שנקבל תגובות – מהן נזעמות ומהן אוהדות – בעקבות פרסום המאמר, ואת המעניינות שבהן נפרסם.

תגובה רצינית למאמר אחר של אסימוב – ‘ההבדל הקטן’ (גליון מס' 2) אנו מביאים בגליון זה. פרופ' יהושפט גבעון מאוניברסיטת בן־גוריון הסתייג כבר נמרצות מדעותיו של אסימוב בנושא מהות החיים והמוות במכתב שפורסם במדור ‘מכתבי קוראים’ בגליון הקודם. הפעם תוכלו לקרוא את דעתו המעניינת ביתר הרחבה. לשמחתנו הגיע אלינו מאמרו של פרופ' גבעון חרף עיצומי הדואר שהתקיימו לאחרונה, בניגוד למכתבי קוראים רבים שהחלו להגיע רק בימים האחרונים, דבר שמנע מאיתנו את האפשרות לפרסמם בגליון זה.

העיצומים פגעו גם קשות במנויינו, אשר גליון מס' 4 הגיע אליהם באיחור ניכר, ועל כך אנו מצטערים – בתקווה שהדבר לא יקרה שנית…

שלכם

סיפורים:

אויבי המשטר – בריאן אולדיס

משחקים מסוכנים באפס ג’י – יוסף הדס

הניסוי – פרדריק בראון

זמן לא רב לפני הקץ – לארי ניבן

הקולות – ג’יימס א. גאן

5,271,009 – אלפרד בסטר

מדגם מיצג – ט. פ. קארוון¹

מדורים:

ראיון: על חורים שחורים ודמיונו של הטבע

עתידעת: כוכבים בראש – אהרן האופטמן

מבזקים קוסמיים

החיים מול הדת והמדע – פרופ' יהושפט גבעון

אסימוב על…: בלתי אפשרי וזהו זה – א. אסימוב

ובגליון הבא:

“אפשר, וזהו זה!” – כך עונה ארתור סי. קלארק לאיזאק אסימוב הטוען שאי אפשר בשום פנים ואופן לנוע במהירות העולה על מהירות האור. (ואסימוב, כצפוי, אינו נשאר חייב…)

בזאת לא תם חלקו של קלארק בגליון הבא – סיפורו הקלאסי ‘עליונות’ יגולל בפנינו את תהפוכותיה של מלחמה גלאקטית שבה אחד הצדדים נופל קורבן לעליונותו המדעית…

בצד המד"ב הקלאסי של קלארק תוכלו לקרוא את 'ציפור המוות' מאת הרלן אליסון, שהוא נציג מובהק של מה שקרוי ‘הגל החדש’ במדע הבדיוני.

תאור מיוחד במינו של החיים בעולמנו תחת שלטון כיבוש מסויים מאד, מאפיין את הסיפור ‘האישור’ מאת אברהם דוידסון, סופר ומבקר ספרות וותיק.

זהו, כמובן, רק חלק קטן משפע הסיפורים, המדורים והכתבות המצפים לכם בגליון מס' 6 של ‘פנטסיה 2000’.

(תקציר החלק הקודם)

במסגרת חגיגות יובל המיליון לשלטונו של משטר ה’ביוקום' (הקומוניזם הביולוגי) במערכב השמש, יוצאת קבוצת אנשי־עילית של המשטר לבילוי נופש על פני כוכב נידח בשם ליסנקה II, המרוחק 50 שנות־אור מהארץ, ושנפתח זה מכבר לתיירות. במסעם ברכב אא"ט ממלון האחדות לעבר גיא דנדרזי נתקע הרכב בסדק שנפער בכביש, כתוצאה מפעילותן של חיות דמויות־חפרפרת, שאחת מהן אף פוצעת פצעי־מוות את אחד התיירים.

התיירים מגיעים למסקנה שכל בעלי החיים הפראיים על פני ליסנקה הינם צאצאיו המנוונים של האדם – שכן לפני כמיליון שנים נחתה שם חללית ‘קפיטליסטית’ מארץ קדומה בשם ‘אמריקה.’ עקב תנאיו המיוחדים של הכוכב (מחסור מוחלט בצמחייה ראויה למאכל) נסוגו שרידי ‘ההומו ספיינס’ והתנוונו ליצורים חייתיים מסוגים שונים, חלקם טורפים וחלקם נטרפים.

התיירים, שהינם בני גזע־על, ‘הומו־יוניפורמיס,’ נטושים בישימון ללא אמצעי קשר וחשופים לסכנות שמעולם לא פיללו להן, הרחק מעינו הפקוחה והמגינה של המשטר. חוליה בת 6 אנשים עוזבת את האוטובוס התקוע ופונה במסע רגלי לעבר גיא דנדרזי.

בדרך הם נתקלים בקבוצת ציידים פראיים המלווים בעדר ‘כלבי־ציד’ (שאף הם אינם אלא צאצאי־אנוש), ולאחר נסיון נפל לסלקם על ידי יריית זיקוק לעבר מנהיגם, נלקחים התיירים בשבי על־ידי הציידים.

התיירים המשוכנעים שגורלם נחרץ לשמש מאכל לאותם פראים, מנסים לנצל שעת־כושר כדי להתחמק משוביהם, אך ללא הצלחה. הם מובלים אל מנהרה בתוך צוק גדול ומלא בפתחי מערות. בדרכם לעבר הבלתי־נודע, מנהלים התיירים וויכוח פילוסופי בשאלה האם עליהם לראות את שוביהם כאויבים בהיותם ‘קאניבאלים קפיטליסטים מנוונים,’ או שמא כבעלי־ברית פוטנציאליים?

(7 המשך)

הזקיפים נעלמו מעל הגדר, אך עדיין לא נפתח השער. האסירים נשענו על קירות הסלע הלחים וקורדן אמר, “אנא הרשו לי להבהיר את עמדתי. דגנרציה איננה זהה למוטציה. כיצד הפכו אנשים אלה לחיות? על ידי נטישת אנושיותם: תהליך של חוסר ברירה. וכיצד נעשה הדבר? כי הם איבדו אותה אומנות יסודית שעושה אותנו להומו יוניפורמיס, ואשר עשתה אותם לבני אנוש – אומנות הלשון. מאבותיו הקדמונים ירש ההומו ספיינס את מילון הקפוא של האינסטינקטים ופיתח אותו במהלך רבבות השנים לדרך ביטוי מורכבת שבאמצעותה יכול היה לבקר ולשלוט, ראשית בעצמו, ואחר כך בעולם ביטוי. מה מבטאת השפה? שפה ניתנת לתרגום. בין השפה המוחלטת וטבע היקום קיים קשר הדוק; אכן, על פי הונדורס, התודעה הינה שיאו של הקוסמוס, והאדם הינו ביטוי אופייה המתגלה. רובה של התודעה היא הלשון. בבוא הקץ תשאר רק המילה.”

“למרות האורתודוקסיות של עבודתו של ק.ו. הונדורס, עדיין מעוררת ספקולציה זו מחלוקת.”

“אנו מכנים מייד כל ספקולציה כמעוררת מחלוקת,” השיב קורדן. "אך פה ושם אנוסים אנו להגיע לעמדה ספקולטיבית. מה שבטוח הוא שהמתיישבים חסרי הישע הועמדו בפני מבוכה, מבוכה רוחנית מוחלטת. העתוי לא היה מתאים; האדמה הכזיבה. היה עליהם להתקל בחוק הבלתי משתנה אשר כל החברות מעדיפות לשכוח אותו בהפכן למתוחכמות: לא רק שאין ציוויליזציה, אלא מעשית אין כל בסיס לחיים במקום שבו האדמה אינה מניבה את יבולה. המתיישבים העלובים נטעו את זרעיהם, ואלה נרקבו באדמה. דשנים לא הועילו. הארץ, הזמן, המקום – הכל היה נגדם.

הוא נשא מבטו מעלה אל תקרת הסלע המרוחקת. היא בקושי נראתה באפלה. רק נטיף או שניים נראו לעין, ככוכבים מעוותים.

“לבטח פנו לכישוף במקום בו נכשל המדע. כישוף וקסמים מחזירים אותנו אל שורשי הלשון ואל עוצמת החזרה על מילים מדוברות. אך הכישוף נכשל אף הוא. הקוסמוס התגלה כלוקה בחסר.”

דולציפר נשען על קיר המנהרה, כמעט שאינו מקשיב לשיחה. כעת נאחז בנקודה שאותה העלה קורדן קודם לכן. כשהוא מוחה את הרטיבות מפניו, הביט מקרוב באחרים ושאל, “במה אתה עומד להאמין, אם כן, קורדן? בקו הרשמי כפי שנקבע על ידי ק.ו. הונדורס, או במראה עיניך?”

“זהו מבחן, האין זאת? אולי בגלל זה סגור הכוכב בפני כולם פרט למיוחסים. זהו עולם שאינו תואם את המשטר. אולי בגלל זה הוא פתוח למיוחסים – אפשר לבחון אותם…” ואז הביט קורדן סביב ולא הוסיף דבר, כוסס בדאגה את שפתו התחתונה.

“האם לא תתן לי תשובה, אתה שכל כך אוהב תשובות?” אמר דולציפר בלגלוג. “בטא זאת בשפה עבורנו. ‘לעולם אין לחשוב על מה שאינו יכול להאמר’.”

“אתה פרובוקטור או מה? עזוב אותו לנפשו.” אמר בורק, כשהוא דוחף את דולציפר. “יתכן שקורדן מעדיף לא לומר מה שלא ניתן לחשוב עליו. מה שהוא מספר לנו זה מעניין, לפי מיטב הבנתי, ואינני מבין מדוע פילוסופיה צריכה לכסות את כל המקרים האפשריים במציאות. אילו כך היה, היו הפילוסופיה והמציאות בלתי ניתנות להבדלה – וברור, שלכך לא היתה כוונה מעולם.”

“מי יכול לומר עוד מה היתה הכוונה?” מלמל טקאידו. הם עמדו שם בחוץ, מרימים רגל מדי פעם. לבסוף הוסר הבריח מהשער והמשמר צעד קדימה בזריזות, כדי לדרבנם להכנס פנימה. כשהיו בפנים, ננעל השער מאחוריהם.

הבוץ שתחת רגליהם היה עמוק עדיין, אך מלפנים נראה אור מעודד. לוחות וקורות עץ היו מונחים בבוץ. מהמנהרה הראשית הסתעפו מנהרות צדדיות. כשהתקדמו הלאה בזהירות הלכה החשכה והתבהרה. לבסוף נפתחה המנהרה אל תוך אולם גדול, שהיה מואר היטב. בצדו האחד של האולם היה מונח כלוב עץ גדול. השומרים דרבנו את אסיריהם להכנס אל תוך הכלוב ונעלו אותו.

8

לכודים תחת קליפתו של כוכב־לכת זר; מוקפים ביצורים פראים, הנוראים עוד יותר בהיותם דומים לאדם, כשכל מיני גזרות ואסונות מאיימים עליהם, נהנו ששת האוטופיסטים התשושים ממותרות הביוקום: הם וויסתו את מחשבותיהם שלהם ואפשרו למערכת העצבית המאוחדת שלהם להרגיעם. בכלוב היה מקום ישיבה לכולם, והמקום היה יבש. כך ישבו שם, נחו, והמתינו לבאות.

כשהתרגלו עיניהם לחשכה, קיבלו רושם טוב יותר על המערה שאליה הובאו. היא הוארה על ידי לפידים אחדים שבלטו מהסלע במרווחים מסויימים ועל ידי אש שבערה על אבן במרכז האולם העצום. היו שני מקורות אור נוספים, עמומים בהרבה.

ראשית, היה בצדה המרוחק של המערה פתח בתקרה שאיפשר הצצה אל השמים. במבוכה הכללית שיצרו הצורות והצללים שמלאו את השטח, לא היה הפתח גלוי מייד לעין. ברגע שהבחינו בו, תפשו האסירים באימה שהעולם החיצוני היה חשוך כמעט כמו זה שבפנים, ושליסנקה II נכנסה כבר אל תוך תקופת הלילה הממושכת שלה.

שנית, בצידה האחר של המערה, עמד מבנה גדול. על מדרגותיו בערו מספר נרות, מטילים את צלליות עמודיו פנימה. המבנה היה מעגלי במבט מעל וחסר גג. חינו של המבנה עמד בסתירה לגסות הכללית של סביבתו. בין שדרות העמודים שלו ניתן היה להבחין בגוש מתכתי אפל, וכן במבנה דמוי סולם שהצביע בכיוון הפתח שבתקרה מעל. תפקיד הבניין היה חידה בעיני האסירים, אף כי, עם חלוף הזמן, נטלו מספר פראים נרות מהמדרגות, נכנסו פנימה, וצעדו ברשמיות מסביב.

כשפיסת השמיים הקטנה החשיכה לחלוטין, באו אנשים רבים נוספים אל המערה. הם נכנסו חרישית, וצעדו בקבוצות קטנות. כולם היו לבושים באופן מגושם. היו ילדים ותינוקות ביניהם, אף אחד לא השמיע הגה. שוכני המערות התקבצו פנימה מכל מיני כניסות. מול הכלוב היה פתח מנהרה, שדרכו ניתן היה להבחין בזרם הלפידים, זמן מה לפני שנושאיהם הגיעו אל האולם המרכזי.

החבורה עברה בתהלוכה איטית במערה, כל קבוצה נעצרת ליד הכלוב כדי התבונן ביושביו. באופן אינסטינקטיבי קמו האוטופיסטים על רגליהם ונעצו מבטיהם בצופים. התנהגותם של אנשי המערות היתה של הסתייגות, אפילו של יראת־כבוד, אך פניהם הכהות היו חסרי הבעה. אחר כך המשיכו לנוע בתנועות והעוויות מסובכות, כאילו הופיעו בהצגת פנטומימה; משמעותה של הצגה זו נעלמה מעיני הצופים.

בעקבות ההצגה האילמת באה כניסה המונית אל תוך המבנה המרוחק. ניתן היה לראות את שוכני המערות בין עמודי המבנה, משפשפים את צורות המתכת המורכבות בידיהם. נשמעו קריאות משונות, וצלילי גונג וחצוצרות.

אחרי הטקס הפכה האווירה נינוחה יותר. קבוצות משפחתיות הסבו סביב המדורה שבמרכז. אישה קשישה בגלימה ארוכה הופיעה מבין הצללים ופתחה, בלוויית העוויות לרוב, במה שנשמע כסיפור ארוך ומשעמם.

“האב והאם מבצעים הזדווגות מינית, שאחריה נולד הילד מתוך גוף האם,” אמר בורק, כמתעורר מחלום בהקיץ. “ראיתי פעם שחזור של הארוע בהצגת־צפייה, ונראה לי שהדבר צריך היה להיות מכאיב מאד, אלא שכדברי האמרה, ‘הפרה איננה מצפה אלא מה שפוקד את הפרות’. אתם רואים, פרימיטיביים אלה גם מחזיקים את ילדיהם איתם, כי אין להם מומחים שילמדו אותם להתבגר כהלכה, כמו אצלנו. כל מדע תכנון־התבגרות טרם הומצא, ככל הנוגע לעלובי נפש אלה.”

“אחדים מהם אוכלים עכשיו,” אמרה קונסטנצה “לפחות אין אנו כלולים ברשימת התפריט שלהם הלילה. יתכן שבבוקר יגיע החילוץ. מדוע הם משתהים כל כך?”

מתוך מנהרה צדדית צצו מגשי־אוכל מהבילים, שנישאו בידי נשים לבושות סינורים. הן לוו על ידי גבר בעל שק גדול שהיה קשור סביב מותניו. הוא נטל מין אסימונים מכל מי שקיבל אוכל. הצופים לא היו מסוגלים להבין את פרוש הדבר.

טקאידו רחרח. “התבשיל מריח טוב. נקבל משהו?”

“בלי ספק הם אוכלים בשר של בעל־חיים או של חבריהם,” אמר קורדן.

“דיאטה שכזאת תגרום לנו למחלות.”

“הייתי רוצה לנסות בכל זאת,” אמר טקאידו. “האימה עושה אותך רעב. אני מוכרח לאכול, או לשבת ולצרוח.”

“אני אכלתי בשר־חייה וזה לא הזיק לי,” אמר דולציפר. ובחצי קול, הוסיף באוזנה של סיגייק, “ואני משער שגם עלייך היה לעשות זאת כחלק מאימונייך במממ”מ."

היא השתיקה אותו על ידי כיסוי פיו באצבעותיה.

כשסולקו שאריות האוכל, הופר השקט היחסי שבמערה על ידי כניסתן של חיות מקפצות.

שתיים מהן שעטו פנימה, מדורבנות בהצלפות שוט מידי שוכני מערות שנכנסו בעקבותיהן. בעלי חיים אלה זוהו בבירור כחיות־טרף. צורת גולגולתיהן לא עוצבה באמצעות התפתחות הקליפה החיצונית, אלא על ידי לסת תחתונה גדולה מאד, שלידה נראתה יתרת הראש כמשנית. מלתעות אימתניות נראו לעין, שעה שהחיות נהמו בזעף לעבר מצליפיהן. גופיהן היו כחושים, מרבית השרירים והמשקל בכתפיים וברגליים הקדמיות והאחוריות. למרות החייתיות שלהן ועורן המנוקד, היתה הצורה האנושית הבסיסית ברורה – בעיקר כאשר התרוממו על רגליהן האחוריות. כסות כלשהי נקשרה סביב צוואריהן ועל ראשיהן על ידי המצליפים, דבר שהגביר את הרושם של מעין פרודיה אכזרית.

בעלי הפרגולים הריצו במעגל את החיות דמויות־הנמרים. הצופים, ישובים משוכלי־רגלים עם ילדיהם, מחאו כפיהם וזימרו בקול חדגוני, בעוצמה הולכת וגוברת. צלילי גונג הרעישו שוב. בהעוויות אוטומטיות מוזרות, השליכו המצליפים את שוטיהם, שלפו חרבות ארוכות והסתערו על החיות. מצווחים בקול מעורר רחמים, ניסו הנמרים להימלט על נפשם. רגליהם האחוריות היו כבולות. אחרי דקירה או שתיים הם קרסו, בעווית של גסיסה, ופגריהם נישאו אל על. הדם זרם. הזמירות התעצמו.

כולם קמו. הקוטלים הובילו תהלוכה סביב כל שטח המערה, ואחר כך אל תוך מבנה העמודים. הם השתקקו.

אדם גבוה, לבוש במה שהתיימר להיות מדים, עם כפפות, מגפיים גבוהים וקסדה שקופה לראשו, הופיע מהאפלה בירכתי המקדש. הוא עמד בדממה שעה שהפגרים הונחו על האבן שלפניו. הוא טבל את ידיו בדמם. אז פסע לעבר גושי המתכת הכהים, מקום בו המתינו מספר משתתפים, כולם לבושים במדים דומים. כולם החלו לשפשף ולהכות במערכת המוטות והתיבות. הקהל פצח בזמר חרישי. האיש הגבוה ניגש אל כס שהוצב ליד עצמי המתכת. תופים החלו לרעום. הרעם הפך למחריש־אוזניים. האיש הגבוה משך בידית. התופים היכו בקצב מהיר יותר. המושב הוטח לאחור, הופך למין יצוע. התופים רעמו, הקהל צרח בכל כוחותיו. היצוע נע לאחור, זרועו של הרוכב הונפה מעלה. הרעש שכך והפך ללחש, לחש חרישי. האצבע שבקצה הזרוע הצביעה מעלה, מעלה אל תוך העלטה, אל פיסת השמיים הפתוחים. העננים שטו והתרחקו.

באותה פיסת שמיים, כוכב בודד זהר.

הטקס תם פתאום. הכישוף נעשה. האיש הגבוה קם מיצועו. ילדים החלו לצרוח ולהתרוצץ בין ההמון, שעה שהכל החלו ללכת הביתה.

“מעולם לא פיללתי לראות…” אמר קורדן. “פולחן… זה היה פולחן פרימיטיבי – צורות של נוהג קבוע וחוזר על עצמו, סיפוק של תבנית המשריינת את אורח החיים.”

“יתכן שהצדק אתך,” אמר דולציפר. “ראיתי את מחליקי־המדבר על נוגה המבצעים אותן פעילויות חסרות משמעות שוב ושוב. ככל הנראה הם מחזקים בדרך זו את תדמית עצמם בתור מחליקי־מדבר.”

“לשם מה הציגו הצגה כזו בשבילנו?” שאלה סיגייק.

“הנה את מראה את חוסר הדמיון שעליו דיברתי לפני שהגענו הנה,” אמר טקאידו בהתרגשות. “הם עושים זאת בשבילם – לנו אין חלק בכך. עדיין לא. אני מאמין שקורדן צודק ביסודו של דבר. אני שכחתי אפילו את המילה: פולחן. לבצע אותה פעולה שוב ושוב, לשמר ולחזק תדמית. ייתכן שהקופים, אבותיו הקדומים של האדם על כדור הארץ, היו צריכים לבצע פעולות חסרות משמעות שכאלה במשך דורות רבים לפני שהפכו ליצורי אנוש.”

“אך אין אלה פעולות חסרות משמעות, יאן טקאידו,” אמר קורדן “בכל אופן וודאי לא בשבילם. כעת אני מבקש ממך לתרגל את הדמיון שלך. שווה בנפשך אותה ספינת־חלל קפיטליסטית, לפני מיליון שנים. דמיין לך את ניצוליה האנוסים להסתגל לכל מיני כוכים אקולוגיים בכדי להישרד, מאבדים את לשונם ואת זהותם האנושית. כמה יצורים נפוצו והתרבו על פני ליסנקה, בהישרדם במהלך התקופה הדבונית העלובה? כמה מיליונים? אינני יודע. אך עינינו רואות שאחת מאותן קבוצות בישות־מזל – ויתכן שהיא קטנה, מכילה לא יותר מכמה מאות פרטים – הצליחה לשמור על אנושיותה, פחות או יותר, תוך שימוש בהיררכיה ופולחן כדי לשמר ולחדד את ההבדל ביניהם לבין הבהמות שעליהם לטרוף.”

“אתה מדבר עליהם כמעט בחמלה, ג’רזי קורדן,” אמר בורק.

“לא טוב לאהוד את המפלצות הללו, אוטופיסט קורדן,” אמרה קונסטנצה. "הם בוודאי אינם אוהדים אותנו. אם לא יאנסו או יקטלו אותנו הלילה, אז יעשו זאת בבוקר. הם חיות. הם לא האכילו אותנו. הם לא נתנו לנו מים. בעוד זמן מה נצטרך להשתמש בכלוב זה בתור בית שימוש, וזה מגעיל.

“אפילו אם מה שאמרת אכן נכון, ואישית אני מצפצפת על מה שארע בעבר, הרי אתה מדבר רק על המשכתו של המשטר הקפיטליסטי הבלתי חוקי, לא כן? אין ספק שאמונותינו האוטופיסטיות היסודיות מועמדות כאן במבחן ממשי. אם כל שאר המתיישבים נכנעו ורק קבוצה אנושית זאת שרדה על ידי טריפת היתר, הרי שהם הם המעמד המנצל, האספסוף הבורגני של ליסנקה, ויש סיבה טובה יותר לחסל אותם מאשר את השאר. הנה כאן הוא האוייב האידיאולוגי. כשיחלצו אותנו, הם יוצאו להורג כולם.”

דממה נפלה.

“נאום בלתי צפוי מפיך, חברה קונסטנצה,” אמר בורק, בקולו העמוק, הלגלגני קמעה.

“אוה, אני יודעת שאתה חושב אותי לשוטה. אני סבורה שאתה עוד אחד מאותם טרחני־עלית מתנשאים ומשעממים, אוטופיסט בורק, וזה מרגיז אותי שאני נאלצת כעת להטיל את מימי בנוכחותך. הסתובבו, כולכם.”

המערה התרוקנה פרט לשתי דמויות עזובות וכפופות, שכיבו את הנרות על המדרגות הרחוקות. ההמון נבלע בתוך המנהרות הצדדיות, מתנהל בכבדות למקום לינתו בלילה הארוך של ליסנקה. ששת האסירים ישבו בתוך כלובם.

כעבור רגע החל קורדן מדבר שוב. קולו רעד תחילה. "אני יודע שאני מנהיג עלוב. באותה מידה, אתם מונהגים עלובים. מצבנו הינו חסר תקדים. אני מבין שרובינה קונסטנצה צודקת מבחינה אידיאולוגית. אני מבין גם שטקאידו צודק. עלינו לחשוב ביותר מהקשר אחד, ודבר זה הינו תמיד לא נוח; כזה הוא לעתים, בהכרח, תפקידי כהיסטוריון.

"אגב, אני חייב להתנצל אם הערותי הקודמות בדבר כשלון השפה הגורם משבר אבולוציוני נשמעו בלתי אורתודוקסיות. אכן, לא נזהרתי בדברי. הרהרתי במה שאומר כשאחזור אל האקדמיה…

“אנו חייבים להביט לעתים מעבר לערנותנו הדרושה כלפי אויבי המשטר. מה שהיינו עדים לו כאן הינו, אני מאמין, פולחן ששורשיו נעוצים באותו מאורע ראשוני בתולדות הגזע הזה שהושפל והורד מגדולתו: נסיון להמריא עם ספינתם ההרוסה בחזרה אל החלל. במשך הדורות, איבדה שאיפה זו מעוצמתה; הדחיפות הפכה לטקס; המשמעות היא עכשיו באמצעים ולא במטרה; האמצעים ביצרו את תחושת הזהות המעורערת שלהם. אף כי רעיון המסע בחלל התנוון לדת ותו לא, אותה דת מסייעת בידם להישאר בני אנוש.”

“להישאר קפיטליסטים, אתה מתכוון,” אמרה קונסטנצה בבוז.

“דת!” קרא טקאידו. "זוהי המילה שחיפשתי. פרושה סוג של אמונה. היינו עדים זה עתה לטקס דתי. גבותיו פרפרו שוב. “הדת היתה עוד אחד מאותם אויבים קדומים של המדינה. לפני הביוקום, היו הפעולות הפנימיות של מערכת העצבים האנושית מבולבלות כל כך – עוד מימי עברו החייתי – עד כי הוא נרדף על ידי רוחות רפאים, שאת אחת מהן הוא בטא באופן דרמטי בתור ישות על־טבעית חיצונית רבת־עוצמה, אשר ניהלה את ענייני האדם באופן אקראי, לשבט או לחסד. אנשים אלה נסוגו בדיוק למצב כזה של אמונות תפלות.”

“טוב, אין זה מעניינינו,” אמר בורק, פוטר את הנושא ומפהק.

“אלך בעקבות דוגמתה של קונסטנצה הקטנה והשנונה שלנו, ואחר כך אנסה לישון. האם יורשה לי להציע שכולנו נעשה זאת?”

“אפשר שקיימת דרך להשתמש בהיפותזות אלה לטובתנו,” אמרה סיגייק, כשהיא מתעלמת ממנו ופונה אל קורדן. “אם רעיונות דתיים או פולחניים אלה שהעלית אכן קרובים לאמת, הרי שנשאלת השאלה האם יודעים פראים אלה שאנו באים מעולם אחר? ואם כן, מה יהיה יחסם אלינו?”

“שאלה במקום, מילייה,” אמר קורדן, “היא כבר עלתה במוחי. מחר אפשר שתהיה לנו הזדמנות להרשים אותם. עשויה להימצא דרך לנצל את אמונותיהם התפלות לטובתנו. אנו תשושים כעת; כמו שאומר בורק, מוטב שנישן, אם רק נוכל, ונקדם את המחר בתקווה מחודשת.”

“מוסכם,” אמר דולציפר. “לפחות במה שנוגע לשינה. התקווה תצטרך לדאוג לעצמה.”

הם התמקמו באי־נוחות בתוך כלאם הצפוף.

סיגייק הניחה לדולציפר לחבק אותה בזרועותיו שעה שהתכווצה עם כתפיה מוכות־השמש אל מוטות הכלוב. היא לחשה באוזנו, “אני חשה בתמורה אצל קורדן. הוא שוב שולט על עצמו. אני מאמינה שהוא גנב את האקדח שלי. היה רגע בו ניסה לחבק אותי אחרי שהביורוקרט מוריץ מת – ואז הוא לקח אותו ממני.”

דולציפר הנהן בלא אומר. “לישון, יקירתי,” אמר. “חשבי על עצי אפרסק עתיקים ונשים שמנות חשופות־זרועות, ושני.”

להבות האש שבמרכז המערה התפתלו ברוח הפרצים הלחה.

אחרי לילה ארוך ומתמשך, בא יום ארוך ומתמשך.

לכשהתגנב האור האפור־חיוור אל תוך המערה, פתחו אנשי־המערות בעבודות פולחן שונות. לוחמים באו ויצאו, מקבלים את ברכתם של נכבדים בתוך בית־הטקסים, לפני צאתם – כנראה לציד או לסיור. ילדים תורגלו בתרגילי התעמלות נמרצים, נשים עמלו ליד האש. מכונת השבט נכנסה לפעולה.

בשעה מוקדמת הובא מזון אל ששת השבויים. הוא הוגש בקערת חמר עבה, וכלל נזיד דביק, וגושי בשר גדולים ברוטב. האוכל העלה אדים. היה גם כד מים גדול, שהועבר מיד ליד בתודה.

“מוטב שנאכל,” אמר דולציפר. הוא טבל את ידו בפנים, הוציא נתח בשר ותחב אותו לפיו. האחרים צפו בו כמוקסמים כשלעס את המזון.

“איכלו,” אמר. “איכלו. זה רק ידידנו מאתמול, החזיר.”

אחד אחד, טבלו את ידיהם. רק קונסטנצה סרבה.

“אתם קניבאלים,” אמרה. “זה מנוגד לאתיקה שלנו, לטעום את הטינופת.”

“תהיי רעבה,” הזהיר טקאידו. “למרות שזה מבחיל, אנו זקוקים למזון. עזבי את האידיאולוגיה, תני לי להאכיל אותך, רובינה!”

“גיבורים אינם אומרים לא לעולם,” ציטט בורק.

“זה לא נורא,” אמרה סיגייק, טובלת ידה שנית. קונסטנציה הלכה והתיישבה בקצה הכלוב. האחרים רוקנו את הקערה.

הם הביטו זה בזה בחיוכי אשמה.

זקנה בלה הביאה קערה נוספת. גם זו רוקנה. מעט מים נותרו; אחר דיון קצר הם נטלו בהם את ידיהם, ואת השאר שפכו על הריצפה. הזקנה הביא כד אחר, מלא במי־מעיין צוננים. הם לא אמרו דבר. הם שתו עד להתפקע.

אחרי שהזקנה החזירה את הכד, ניגשה סיגייק למקום בו ישבה רובינה עם טקאידו.

“עלינו לחשוב באופן חיובי,” אמרה, בהביטה באישה השנייה. “כעת לאחר שפראים אלה הורידו אותנו הנה, למעמקי האדמה, עלולים סיכויי החילוץ על ידי כוחות מעיר־השלום להיות קלושים יותר מכפי שהערכנו; על כן נדרש מאיתנו לשמור על כוחנו.”

“המנעותך מאכילה היא שגיאה.”

“הסתלקי,” אמרה רובינה בזעף. “רק מפני שאכלת את הטינופת, אין זאת אומרת שאת צריכה לדחוף אותה בכוח לגרונו של מישהו אחר.”

“אנו עושים מה שהמשטר מצפה מאיתנו לעשות. אנו מוכרחים להשאר חזקים. את וודאי מבינה זאת, לא?”

רובינה זינקה מעלה, נעמדה מול האישה השניה, אישוני עיניה השחורות התרחבו. “רק על תתני לי פקודות, מילייה סיגייק! לא עשית דבר מלבד לפקוד על האנשים מהרגע בו נכנסת לאוטובוס שלי, ונמאס לי כבר מקולך!”

סיגייק פסעה אחורה, ואמרה בקול מבוקר, “התנהגי יפה, ילדת חוצתיור קטנטונת. יש המוסמכים לתת פקודות, ואחרים נועדו למלא אותן.”

“אז מוטב שתוודאי היטב מי שייך לאיזו קטגוריה, לפני שאת פותחת שוב את פיך הגדול! לא שכחתי שקראת לי פועלת. כשנצא מכאן נכונה לך הפתעה מרה, לך ולשני שוטים אלה המכרכרים ומרחרחים את מדי־המאו המטונפים שלך!”

“די, קונסטנצה, די! אסור לנו לריב,” קרא טקאידו, אוחז בה מאחור. “יש לנו מספיק צרות גם ללא קרע בתוכנו.” ידיו נעו על פני כסותה האדומה, חופנות את שדיה. היא הסתובבה ונעצה בו את עיניה, שעה שקורדן הרחיק את סיגייק והרגיע אותה בקצהו השני של הכלוב.

זמן נוסף חלף. קבוצת גברים, שמונה במספר, הגיחה ממנהרה פנימית וצעדה באורח נחוש אל הכלוב. השבויים קמו והביטו בהם.

אחד משוכני־המערות היה המנהיג, השאר היו בני לוויתו. אי אפשר היה לטעות באשר לסמכותיותו. הוא היה נמוך, באמצע שנותיו, ארוך־שיער, עטוי גלימה אדומה שתלתה מאסל־עץ שהיה מונח על כתפיו. הוא חבש קסדת עור. התנהגותו היתה ערנית, והוא השתיק מלמול שהחל להשמע מבין מלוויו. הוא פנה אל השבויים בפרץ של דיבור קשקשני.

“איננו מבינים את דבריך,” השיב קורדן. “אך לפני שתוכל להתקיים תקשורת כלשהי בינינו, היינו רוצים לצאת מהכלוב. פתח את הדלת.”

הוא הורה על מוטות הכלוב כדי להפגין את כוונתו.

המנהיג אמר דבר מה, האחרים נהמו מאחוריו. זקיפים נקראו למקום, והגיעו חיש מהר עם אלות.

אחרי תנועה חדה של המנהיג, צעד אחד מנושאי כליו קדימה כשמפתח בידו, ופתח את המנעול. הוא פתח את דלת הכלוב לרווחה. השבויים יצאו, קורדן בראש, אחריו בורק, ואחריו סיגייק ודולציפר, טקאידו ולבסוף קונסטנצה.

“אנו דורשים ליווי אל מבטחי גיא־דנדרזי,” אמר קורדן. “אנו יכולים להציע תגמול בתמורה. אתה מבין?”

“סיכויים קלושים שיבינו משהו, לא כן?” שאלה סיגייק.

“טוב, אם כך, מילייה – תעבירי להם את דברינו בשפת סימנים.”

סיגייק פנתה אל קונסטנצה בנימה פייסנית. “את צריכה לדעת, רובינה, את חיה בעולם בהמי זה. האם יכול מישהו לדבר בשפתם של אנשים אלה?”

רובינה סובבה את גבה אל האישה השניה בעת שענתה.

“אלה אינם אנשים אלא חיות. אנו יורים בהם למוות, כמו בחיות אחרות. אפילו לא הוכח שיש להם בכלל שפה; רק קורדן אמר זאת. בקרוב יחלצו אותנו, ואז הם יירו למוות. יחוסלו.”

המנהיג שם את ידו על זרועו של קורדן. קורדן נרתע לאחור, אך אף כי היתה זו תנועה של שררה, לא היתה בה עוינות. הוא אותת להם ללכת בעקבותיו.

לא היו להם הרבה ברירות. למרות שנהגו עימם בדרך־ארץ, נשמרו צעדיהם היטב על ידי השומרים שהקיפו אותם שעה שצעדו לאורך הרצפה הגסה, וחלפו על פני המדורה בדרכם אלא עבר בית־הדת. ליד מדרגות הבית, עצר המנהיג כדי לשאת שוב נאום באוזניהם. עיניו בערו בפראות, הוא נאם בדבקות. לעתים תכופות הצביע מעלה, כשאצבע אחת נמתחת לעבר הפתח שבתקרת המערה, דרכו נראו שמיים מעוננים. אז פנה אל סיגייק, והחל מדבר אליה בעוז, מצביע עליה ועל עצמו.

היא חקרה אותו במבטה, בכוונה לא משפילה את עיניה, מנסה לנחש, דרך אלפי שנות הפרדה ובידוד, איזה מין אדם היה. כל שראתה היו עיניו הכהות. הוא שלף מבגדיו שבר זכוכית. היה זה חלק ממראה שבורה. הוא אחז בו מול פניה כך שראתה את עיניה האפורות, ואז הצביע על פניו שלו.

“מהן התאוריות שלכם על זה?” היא שאלה את האחרים.

“הוא מבקש ממך להזדווג עימו,” אמר טקאידו בצחוק עצור.

“יתכן שהיתה לו פעם בת כמוך,” הציע בורק.

“הוא מדבר על הדמיון החיצוני בין בני מיננו לבין בני מינו,” אמר קורדן.

“הוא מבקש להראות לך שרב הדמיון בינינו,” אמר דולציפר, “ושאת נאה הרבה יותר ממנו.”

“הוא עומד לנקר את עינייך,” אמרה קונסטנצה.

השאלה לא נפתרה. כמתוך כעס, אותת המנהיג בידו השמאלית. השישה הובלו במעלה המדרגות ואל תוך המבנה חסר הגג. בעוברם, ראו גברים בגלימות שעסקו בעשיית נרות. הם התקרבו אל שני גושי המתכת, משובצים בצנורות ומגופות למיניהן, ועצרו תחת מסגרת העץ הגדולה שהתנשאה מעלה, בכיוון השמיים הפתוחים. במרחק מה מאחור, כמעט בצמוד לקירות האבן של המערה, היתה שורת תאים, ואליהם הובלו.

כל תא הכיל מושב, שתי שלשלאות ארוכות המחוברות לדפנות, ותו לא. למרות מחאותיהם, נכבלו בידיהם ורגליהם.

“זהו פשוט כלא מזוהם!” נאנק טקאידו. “אני לא יכול לסבול יותר את כל זה.”

“יש בתי כלא גרועים יותר מזה על פני כל כדור הארץ,” אמר בורק.

“על הערה זו שלך יימסר דוח,” אמרה סיגייק, במשהו מהלהט הישן שלה. “מקומות המאסר שלנו הינם חלק ממערכת משפטית משוכללת, והם מתוכננים לשם חינוך־מחדש.”

“נחזור לעניין,” אמר קורדן. “שימו לב שהועלינו בדרגה. איננו כלואים עוד בכלוב כמו חיות, אלא כמו בני אנוש. הם מוכרחים להחזיק אותנו אסורים, אך הם מיקמו אותנו במקום מקודש. יתר על כן, אני מאמין שהנשיא מתנצל בפנינו.”

“מתנצל!” אמר טקאידו. הוא קבר את פניו בידיו והחל לצחוק חרישית.

אם לשפוט לפי קולו הפייסני של המנהיג, הוא אכן ניסה משהו דומה להתנצלות. הוא מחא כפיו. חפץ כלשהו הובא והוגש לקורדן. הוא בחן אותו.

“זהו ספר דפים,” אמר. “יש בו דיאגרמות, כך שאולי ספר הדרכה. השפה היא ללא ספק אחת מהלשונות הקפיטליסטיות העתיקות. מעולם לא ראיתי הירוגליפים כאלה. זה אינו כתב קירילי או גרמני, שאת שניהם אני מסוגל לפענח. יתכן שהוא אמריקני.”

הוא החזיר את הספר באדישות, ואמר, “תודה. בלתי ניתן לקריאה.”

“אני מסופק אם הוא עצמו מסוגל לקרוא בו,” אמר דולציפר, “זה רק שריד מימי קדם.”

“זה לא משנה,” אמר בורק. “הוא מנסה להראות לך שהוא מוקיר דבר מה שבא מחוץ לעולם זה. אינך מתאר לעצמך שהם מוציאים לאור ספרים כאלה במערה ארורה זאת, לא!”

הספר נלקח, המנהיג נשאר נאום קצר נוסף, קד קידה והסתלק כשכבודתו בעקבותיו.

הם נעזבו לנפשם עד תום היום, פרט לעת בה הביאה להם הזקנה הבלה קערות נפרדות של מרק מימי, בטעם כשל מנתה. השעות חלפו לאט והמושבים היו קשים. אף כי היו מסוגלים להסתכל מעבר לדלתות התאים וכן מעבר לקירות הנמוכים שהפרידו ביניהם, זחלו השעות בעצלתיים עד אימה. הם העלו ניחושים בדבר הצלתם, ביודעם שהגיע הזמן בו יורגש חסרונם במלון האחדות ובעיר השלום. קשה היה לשמור על אופטימיזם רשמי במיוחד בשעות הצהרים המתארכות.

סדר ישיבתם בתאים היה: בורק, קורדן, קונסטנצה, טקאידו, דולציפר, סיגייק.

“אומר לכם כל מה שאני מרגיש וחושב,” התפרץ טקאידו, לאחר שהשקט שרר שעה ארוכה. “אני יודע שמעשה כזה גורם להרמת גבות, ונחשב כחסר טעם ולעתים קרובות אף כראוי לעונש, אך הרי ככלות הכל לעולם לא נחזור אל המשטר, זה ברור. ראשית כל, הלוואי והייתי כעת שוכב על שפת הנהר, עם רובינה קונסטנצה בזרועותי, מתעלס איתה כשגופה הערום צמוד לשלי. סלחי לי, רובינה, אך זו משאלתי הנאמנה.”

קונסטנצה לא אמרה דבר. היא כססה את אצבעה הקטנה והביטה מטה.

“כשזאב בודד מילל, הוא מילל בשם כל העדה,” ציטט בורק. הוא צחק.

אחרי שתיקה נוספת, אמר טקאידו, "עד כאן באשר לשאיפותי. עכשיו בנוגע לאינטלקט שלי. זה עשוי להשמע לכם מאוס עוד יותר. יש לי ידע מדעי מועט מעבר לתחום האקזובוטניקה שלי, אך הרהרתי והעליתי השערות יותר מכפי שגיליתי אי־פעם. הדברים שאני אומר, אף כי מבוססים על נסיון חדש, מקורם במחשבות ישנות.

"אם כן, בסדר. ידידנו הנעלה, אקדמאי ג’רזי קורדן, הינו היסטוריון רשמי, אך אני מעז לומר שכולנו רכשנו לנו מעט ידע בהיסטוריה, למרות האיסורים הרבים. ככלות הכל, הרי העילית יודעת לעקוף את חוקיה שלה, אה? כך. כפי שאני מבין, ההומו ספיינס הקדום, שממנו מוצאנו, נרדף על ידי רוחות רבות, כולן קשורות בפגמים התורשתיים של מערכת השליטה שלו. כוונתי שההפיכה ליצור אנוש גררה, במונחים אבולוציוניים, תוספת של מערכות בקרה חדשות על הישנות. כך נוצר עימות פנימי כלשהו, אותו ניסה ההומו ספיינס להסביר בדרכים רבות במהלך ההיסטוריה שלו. הומצאה שורה של כוחות מתערבים, רובם מחוץ לגוף האדם – השלכות, אפשר לומר – מבפנים החוצה, למען שלוות נפשו של הספיינס המוטרד. אלים, רוחות, מזלות, שדים, שטנים, פיות, גלמים. כל אלה היו המתערבים. מערכות דתיות ופילוסופיות גדולות נבנו כדי לתרץ את הסבל והמכאוב, רבות מהן משלו בדעת האנושית במשך מאות שנים. השלכות אלה הוכיחו כושר עמידה רב מזה של ההומו ספיינס האינדיבידואלי.

"עם הזמן רכש לו הספיינס יותר שליטה על הטבע, אך לא על עצמו. היה בכוחו לשעבד את היסודות, אך הוא נשאר עבד בעצמו.

"באותה תקופה שינו המגזרים המתקדמים יותר של הספיינס את השלכותיהם. נוצרו מודלים חדשים שהתאימו להשקפת עולם מתוחכמת יותר. הם הטילו את סבלם על מפלצות מטאפסיות חדשות – אפילו על כוכבי־לכת מאוכלסים שלמים המלאים בהן. כפי שאנו יודעים היום, דברים כאלה אינם קיימים ואינם יכולים להתקיים, אך הדמיון שלהם נטרף מכאב וסבל. הם גם חלמו על מכונות מושלמות, יצירי מתכת שלא היו אמורים לסבול ממומים פנימיים. רובוטים, או מה שאנו מכנים רדניקים. לרובוטים היו רק מעגלים אלקטרוניים – לא חלומות, לא מבוכה פנימית. חלומות, עלי להסביר, היו התפרקויות של אנרגיה עצבית מוקצרת, שהתחוללו כתוצאה מהעימות המציק שבין המערכות הפנימיות, שגרם הפרעות בשנתו של הספיינס, ושהיו חשובים כשינה עצמה.

"כל המדע שלהם, אף כי מעטים מהם הכירו בכך, היה, בעצם, מעשי כשפים, כמו טקסי הפולחן שחזינו בהם אמש, שמטרתם היתה לגרש את השדים. לבסוף הם אכן הצליחו לבנות מערכת מושלמת. כמובן, קודם היה חייב לבוא האבטיפוס של מערכת פוליטית מושלמת, אחרת היה מוטל איסור על ניסויים שכאלה, על ידי ממשלות שעוצמתן העבירה אותן על דעתן.

"הספיינס מצא דרך לבסוף – באמצעות הנדסה גנטית, ומה שאנו מכנים כיום טכנו־אוגניקה – לגדל נשים וגברים ללא הליקויים שלהם, ללא המומים הפיסיולוגים. דיברנו על כך אתמול.

"הם גידלו אותנו.

"ובעשותם זאת, גרמו לשקיעתם שלהם. היוניפורמיס צריך היה להשתלט על עולם התוהו־ובוהו שלהם.

“טוב, חברים, אתם יודעים מה התרחש מאז. או מה לא התרחש מאז. עיצובנו וחישולנו נמשך מהרגע בו הומצאנו. התקדמנו הלאה והלאה, דור אחר דור. העולם הישן גווע לאיטו תחת מגע ידינו. אנו מחזיקים עדיין חיות בודדות, וחושבני שאפילו הומו־ספיינס אחדים בגני חיות. אנו הגיוניים, ואנו שולטים על הכל – החל מעצמנו וכלה במערכת השמש כולה. אבל, מלבד ביטול סממני חיים רבים של הספיינס, כמו לידת־רחם, משפחה, אמנות ודת – מה עשינו? כלום. כלום. במשך מיליון שנים השגנו בעצם פחות ממה שהספיינס השיג במאה שנים, פחות או יותר.”

“אלה דברי הבל,” אמרה סיגייק. “אתה סובל מהרעלת מזון.”

“טבעי שתחשבי כך, אך תוכלי לדקלם את המליצות שלך אחר כך, אם תרצי, אוטופיסטית מילייה סיגייק,” אמר טקאידו בנחת. "האזנתי לדיקלומים של דומייק, רדניקים ארורים שכמותכם, במשך כל ימי חיי. כעת בא תורי. אני רוצה לומר רק שיש לציין נקודת מבט אחרת, שאותה אי אפשר לבטא במשטר לעולם. אין כל אפשרות. יודעים למה כוונתי, חברים? אם אתם מדברים באופן חופשי, אתם אויבי המשטר. האם, אם כן, דרך חיינו בלתי בטוחה עד כדי כך? היכולה שאלה אחת לגרום להתמוטטות?

“יתכן שזה כך – אם תתבוננו במעט שהישגנו. נכון, יש לנו את תחבורת הזניקה במרחב, שהספיינס לא היה מסוגל לפתח לעולם, שכן הקרטוקלקולוס הינו צורה של מתמטיקה מעבר לתפישתם הרוחנית – ומעבר לשלי, אני מודה. אך עם כל זאת – הספיינס היה כעת מעיז הרבה יותר מאיתנו. מיליון שנים של ביוקום, וכל מה שעשינו הוא להתחפר בתוך המשטר כמו תולעי־עץ בתוך קורה ישנה!”

בקול שקול וקר, אמר קורדן, “אוטופיסט, מחשבותיך אפלות באמת – ויהיה עליך לקבל טיפול יסודי אם נצא מכאן חיים – אם אותו פולחן מעורר חמלה שהיינו עדים לו אמש יכול לעורר בך תסיסה חתרנית שכזאת!”

“לא! לא! כן, כן, מחשבותי אפלות, חזיר אינטלקטואלי מצחין, כי המשטר כופה עלינו להיות מבודדים איש מרעהו בשם האחדות הארורה!” טקאידו כרע ברך על מושבו והתרומם עד כמה שאפשרו לו הכבלים, וצעק את דבריו דרך התא של קונסטנצה אל קורדן, שהביט בו בפנים חוורות. קונסטנצה התכווצה ואטמה את אוזניה. “איננו יכולים לבטוח זה בזה, פשוט בגלל אימת הבגידה המתמדת. מה שהמדינה מכנה מצפון אינו אלא צורה נתעבת של בגידה. איננו יכולים לתת אמון זה בזה. אני מעיז לדבר עכשיו פשוט מפני שהאמון והבגידה בלתי רלוונטים בנסיבות אלה. אבל אתה צודק, כן, אותו פולחן בליל אמש אכן עורר תסיסה בליבי.”

הוא נחנק מהתרגשות שעה שהיכה על חזהו, מרעיש בשלשלאותיו. “אני חושב על כושר ההתמדה של אנשים אלה, כיצד הם מטפלים עדיין בילדיהם, למשל, במקום לגדל אותם כחיות מעבדה כפי שאנו עושים. הם מתקיימים בתנאים בלתי אפשריים. אני אומר לכם – אני אומר לכולכם, אוטופיסטים סתומים שכמותכם, אני אומר לכם, אם כמה מאות מאיתנו היו מושלכים עכשיו באזור נידח של ליסנקה, היינו יושבים על אחורינו ומדברים ודנים ומקשקשים שטויות עד שהיה בא סופנו. זה יהיה ההגיון שלנו. אנחנו סתם רובוטים, רדניקים.”

“דיבורינו נעלים על הפולחן שלהם,” טען בורק. “שב טקאידו, שם ובלום את פיך. טעוניך אינם רציניים. אינך מביא תועלת לאיש.”

טקאידו התפרץ שוב.

“הה, אתה לא תתמוך בי, לא כן, אוטופיסט בורק? אינך אלא פרט מבודד המנסה להיראות כאינדיבידואליסט כדי לשמור על קורטוב של כבוד־עצמי. אך אינך יכול לתת וגם לקבל עזרה – בדיוק סוג הבובה שהמשטר רוצה!” הוא הסתובב לכיוון השני וצעק אל דולציפר, “ומה אתך, וול דולציפר? אתה תומך בי? מדי פעם אתה משמיע דברי העזה קטנים! בליבנו אנו יודעים מדוע – כן, אנו יודעים מדוע! אתה סוכן־פרובוקטור, חבר במממ”מ המצחינה ימח שמה! אל תטרח להכחיש. אינני פוחד לומר מה שכולם ניחשו."

“הם לא ניחשו נכון, אם כך,” אמר דולציפר, “שב, חבר – יש לנו מספיק צרות מבלי שתוסיף עליהן.”

“כן, שב בבקשה, יאן,” אמרה קונסטנצה.

“אשב,” אמר טקאידו. "אשב רק מפני שרובינה מבקשת ממני, והיא האדם ההגון היחיד כאן. אני אשב, אך קודם אספר לכם על הרעיון הגדול שלי. זוהי דרך שבה אנו עשויים לשבור את אחיזת־החנק שבה אוחז הביוקום בכולם במשטר. אגיד זאת אם תסכימו ואם לא.

“עלינו לשכוח את הדעות הקדומות שבהן הולעטנו ולהבין שיש להעריץ את הפראים האלה. כן, להעריץ! אסור להכחיד אותם. עלינו להגן עליהם מפני כלייה. יתר על כן, יש להחזירם, אחד אחד, כל איש, אישה וילד, וליישב אותם ביישוב גדול על הארץ או המאדים. לא את כל צורות החיים המנוונות; רק את השבטים האלה – זה ודומים לו – אשר הצליחו לשמור על אנושיותם במשך כמעט שני מיליון שנים, מול סיכויים בלתי אפשריים. אני מאמין שאנחנו זקוקים להם. אחרי מיליון שנים נלעגות של אחדות־העולם, אני מאמין שאנו זקוקים לספיינס, כמו שהם חשבו פעם שהם זקוקים לנו. זה הכל.”

“זה מספיק והותר,” אמרה קונסטנצה חדות. “אתה מדבר דברי כפירה. שב.”

נימת קולה ריפתה את ידיו. הוא צנח על מושבו ולא הוסיף לדבר.

“הרבה דיבורים בשביל אדם אחד,” אמר קורדן. קולו גווע. הוא לא הוסיף.

איש לא דיבר שעה ארוכה. רובם ניסו לתפוס תנוחות שינה. רק סיגייק ישבה זקופה, בקושי זזה, מביטה קדימה אל חשכת המערה.

היתה זו היא שראתה את תחילת קיצו של היום. העננים התפזרו, השמים הפכו כחולים־אפורים, ושוכני המערות החלו לשוב אל מאורותיהם. פגרי חיות נוספים הובאו פנימה. ילדים החלו להתרוצץ. כוהנים נעו שוב במקדש, נרות הודלקו. גברים צעדו עם לפידים, נשמעו קולות וצעקות. האש הופחה במדורה וריחות בישול מילאו את האויר.

היא פנתה והעירה את דולציפר. אחד אחד הקיצו האחרים והתיישבו, נאנחים מיסורים.

דולציפר הביט בטקאידו מעל לקיר התא.

“אוטופיסט טקאידו, למרות העלבונות וההגזמות שלך, עוררו בי ענין דבריך על חסרונות המשטר והצורך שיש לנו בהומו ספיינס.”

“שכח זאת. אני יודע מה שווה ההתעניינות שלך.” טקאידו לא הרים את מבטו.

"גילך הצעיר גורם לך לחשוב שרק מפני שהמשטר מעצב את עצמו באיטיות, משהו אינו כשורה. כשתתבגר כמו שצריך, השקפותיך יתהפכו כפי שקרה לי; תבין שדווקא התפתחותו המטורפת הבלתי מבוקרת של הספיינס היתה סימפטום לדבר מה לקוי. אני מעז לומר, כמו שאתה טוען, שהספיינס כבר היה מתפשט כעת על פני מחצית הגלקסיה. אך זכור איזה תוהו ובוהו הוא עשה על כדור הארץ! שלא יהיו לך סנטימנטים אליהם. חשוב איזו אנדרלמוסיה הם היו מביאים על הגלקסיה. לא, דרכנו הזהירה טובה יותר.

“אך אינני מקווה לשכנע אותך לקבל את דעתי, כשם שאתה לא תשכנע אותי; לא הוויכוח משנה את השקפותינו בעניינים כאלה, אלא הזמן.”

טקאידו הניד בראשו והסתכל בידיו הכבולות. הוא אמר בקול נמוך, “אני מניח שבאותה מידה אינך מסוגל לקבל את הטענה שנשקפת לנו סכנה שנהפוך בדיוק לאותו סוג של רובוטים שחזה ההומו ספיינס?”

כשחלפו שניות אחדות ודולציפר לא השיב, אמר קורדן, "אם נצא חיים ממערה זאת ואם לא, אין כל סיבה להתייחס בסובלנות לדברי הסתה. הרובוטים הם אלה החיים כאן, ומסתובבים קהי חושים יומם ולילה! חיי ציד מלהיבים אותך בלי ספק, טקאידו, מפני שאתה צעיר.

“אבל יש אתגר רב יותר בצורת החיים שקבע המשטר שלנו. האתגר שלנו הוא קיומי. אי אפשר לספק אותו באופן זמני באמצעות בטן מלאה או נקבה. אנו מדחיקים את עצמיותנו, אנו מכניעים את זהותנו לטובת החברה והמדינה. אנו מודעים למחיר הכרוך בכך, אנו מודעים גם לכך שמצב החיים הוא טראגי. אך זו הדרך בה בחרנו ועלינו לדבוק בה כל חיינו בלי רחמים על חולשותינו, או על חולשותיהם של אחרים.”

“אחרים כמוני,” אמר טקאידו.

“אחרים כמוך,” הסכים קורדן." אם נחזור אל המשטר, ניפגש שנית כשתעמוד לדין. אני אעמוד על דוכן העדים."

טקאידו הגיב בהעוויה לגלגנית.

שוב נשתררה דממה, והם עקבו בעצלתיים אחר דמויות נוספות שנכנסו אל המערה. פיסת השמיים המעוננים שמעל ראשיהם הלכה ונתקצרה. שוכני מערות באו ונכנסו אל חלקיו הקדמיים של המקדש, כשהם צועדים בחגיגיות מסביב, נרות בידיהם, ומצדיעים לכוהנים.

“החדגוניות של החיים!” קראה סיגייק. “נראה כאילו אנו כלואים כאן שנים. השטח בחוץ נסרק בוודאי על ידי לווינים, אם השביתה תמה, ועל ידי כלי־טיס מעיר השלום. אילו רק יכול היה אחד מאיתנו לצאת החוצה…”

“הבה נראה מה מתרחש במהלך טקסי ערב אלה,” אמר דולציפר. “יש לי תחושה שהם עומדים לעשות שימוש בנו. אולי נוכל לתפוס אז הזדמנות כלשהי. לעולם לא להתייאש, מילייה, לא להתייאש.”

כמו בערב הקודם, באו ונכנסו קבוצות משפחתיות; היו ביניהן נשים שהיניקו את תינוקותיהן, וילדים קטנים ששמרו על השקט. אחר כך שוב התנהלה הצגת התנועות המסובכת, חסרת פשר עבור הצופים. לבסוף התקבצו כולם לגוש אחד, עלו במדרגות ונכנסו אל המקדש.

הם השתחוו עמוקות והחלו לחכוך את כפות ידיהם בשני גושי המתכת שעמדו מתחת פיגום העץ המרכזי.

“היתכן שעצמי מתכת אלה הינם מנועי ספינת החלל של המתיישבים?” שאלה קונסטנצה.

“אחרי זמן כה רב היו המנועים צריכים להתפורר מחלודה,” אמר בורק. “יתכן שאלה העתקים. עלתה בי המחשבה שזהו סוג של הצגה אילמת שנושאה תיקון המכונות. מסכים איתי, דולציפר? הרי אתה מהנדס מלבד היותך פילוסוף במשרה חלקית.”

“אני מהנדס אך אין לי מושג מה מתרחש בתוך גולגלותיהם של פראי־אדם אלה. אני יכול לראות מה מתרחש בתוך גופם. הם קורבנות עלובים של תת־תזונה.”

היה להם שפע של זמן לבחון שוקיים מצומקות, עצמות בולטות ורגליים מוכות חבורות, לפני שהטקס הסתיים והמשתתפים פרשו. כעת הסבו המשפחות סביב המדורות שבמרכז. שוב הופיעה האשה לבנת־השיער בגלימה המתנפנפת והגישה שוב סיפור ארוך. “האם זה אותו הסיפור?” שאלה סיגייק. “לא יתכן שהם סובלים זאת כל לילה. הוא חייב להיות שונה.”

“אינדוקטרינציה,” אמר טקאידו קצרות. היתה זו המילה הראשונה שהשמיע מזה זמן מה.

לבסוף הגיע האוכל. הוא הוגש כמקודם על ידי הנשים חגורות הסינורים. האיש עם השק הקשור לבטנו בא ואסף אסימונים מכולם.

“כן, אתם רואים – קפיטליזם!” קראה קונסטנצה. “הם צריכים ל־לעשות תשלום כספי לכל דבר. זה האלוהים שלהם!”

האוכל הוגש לאסירים. הם היו פטורים מתשלום. הערב היתה קערה לכל אחד ואחד. הם אכלו בלי הערות, מתחמקים איש ממבטי רעהו. אפילו קונסטנצה אכלה.

הערב עבר לאיטו. אחרי הארוחה בא מופע קרקס נוסף, בו נטלו חלק שני יצורים ארוכי־צוואר שצרחו במנוסתם לפני שנהרגו. כשהגיעה העת לחלק הבא של הטקס, הופיע המנהיג עם בני לוויתו. כולם קמו. צליל הגונג נשמע ברמה. המנהיג ברך בתנועת יד של שררה.

הוא פסע באורח אצילי דרך המקדש ועצר לפני התאים שבהם שוכנו ששת האסירים. כשהוא תופס עמדה של חשיבות, פנה אליהם בקול רם, כך שכל הנוכחים יכלו לשמוע, אז אותת לאנשיו לשחרר אותם, וכבליהם הוסרו.

טקאידו חיבק מייד את קונסטנצה בזרועותיו.

“רובינה היקרה, עד כמה השתוקקתי לאחוז בך! אימרי לי שאת מבינה מה שאמרתי כשנשאתי את הנאומים המטורפים שלי.”

“אינני טיפשה. אני מבינה, יאן טקאידו. אתה שונא את כל מה שאנו מאמינים בו.”

“את לא מגנה אותי?” הוא נרתע ממנה.

“כשאנו מביעים את דעותינו שלנו, אנו חייבים בהכרח לסבול בעבורן. זה לא החוק שלי – זהו החוק.” זה כל מה שאמרה. היא התרחקה ממנו והחליקה את מדיה המקומטים.

“אל תשתמשי באותה מילה איומה ‘בהכרח’. זוהי מילה של קורדן.” זה כל מה שאמר. הוא נע לעברה.

השומרים הפרידו ביניהם.

סיגייק אמרה לקורדן, בשקט, “עלינו לבטוח זה בזו, ג’רזי קורדן. אנו מחייבים את דבריך הישרים אל טקאידו. אם אתה מתכנן פעולה חיובית כלשהי, אתמוך בה כמובן.”

“זהו שינוי גישה מצידך, מילייה סיגייק.” הוא הביט בה בחומרה וקימץ את שפתיו. “תמכת בי מעט מאד – בעניין שליפת אקדחך, למשל.”

“אם כן אתה רשאי להתגאות בכך שדאגת לאותו פריט.” היא נגעה בזרועו. “אתה ואני הננו אנשים גאים, ולא לגמרי בלתי מתאימים, כפי שהמחשב קבע נכונה. אי ההתאמות שלנו יכולות לשמש נושא לדיון מאוחר יותר.”

הוא נעץ בעיניה מבט חודר. “אנו נראה אם מה שאמרת יתגלה כהבטחה או איום. בינתיים, עלייך לראות זאת כחובתך לתמוך במנהיגותי.”

היא נאנחה. “כפי שציינת נכון, אנו כובשים את זהותנו למען טובת הכלל. עלינו לנהוג כך עכשיו.”

השומרים הפרידו גם ביניהם.

דולציפר אמר לבורק, “אם תהיה לי הזדמנות לעשות תזוזה פתאומית, אני סומך עליך שתתן לי גיבוי, צ’ה בורק.”

“כולם רואים בי אדם שאפשר לסמוך עליו,” אמר בורק. “לכן נשארתי בחיים זמן רב כל כך. ראית איך בלעתי את זעמי מול עלבונותיו של טקאידו. פיל איננו מתרגש מיתוש.”

“אני מבקש ממך להיות גבר, ולא פיל ארור.”

השומרים הפרידו גם ביניהם.

כולם הובלו קדימה כאיש אחד.

הכוהנים הכינו במה. היא נראתה היטב לעיני כל, מתחת לפיגום העץ הגבוה.

בתנועות מנומסות עודדו כוהנים אחדים את השבויים לעלות. הם עשו כן. רחש של ציפיה עלה מקהל שוכני המערות.

קונסטנצה עמדה מאחורי קורדן ולפתה את זרועו. פניה היו חוורות.

“או שעומדים להעניק לנו כבוד, או להוציא אותנו להורג,” אמרה.

“אל תפחדי, רובינה קונסטנצה. הפראים האלה הכירו בעליונותנו ומקווים להשיג משהו מאיתנו. עמדי לידי.”

כשהתבוננו מעלה, ראו השישה שהפתח בתקרת המערה היה הישר מעליהם. הכס הנייד עמד בקרבת מקום. הפיגום היה אולי חיקוי גס למתקן קדום כלשהו שבו השתמשו הקפיטליסטים כדי לשגר את הרקטות שלהם; כך החליטה סיגייק. לא נראו כל כוכבים דרך הפתח הלילה, אך היו הבזקי אור מוזרים שלא עמדה על פשרם. כנראה שסערה התקרבה.

מנהיג אנשי המערות פתח בדרשה נוספת, כשהוא נושא את זרועותיו מעלה. קולו רעם, מהדהד בחלל. ההמון, עם הילדים לפניו, געש קדימה, עד שעצר על מדרגות המקדש. פניהם הביעו כמיהה.

הבמה החלה לנוע באופן בלתי סדיר. היא התרוממה סנטימטר או שניים. נפצים החלו להתפוצץ מתחת.

“הם מבינים שאנו מעולם אחר,” אמר קורדן. “הם משתמשים בנו בתור הדגמה לימודית. עימדו יציב. לא יאונה לנו כל רע. החזיקו מעמד”

“אין לי כל כוונה לשמש דוגמא לכל כנופיית פראים!” אמר דולציפר.

הבמה התרוממה אט־אט, קולות הנפץ לא פסקו. היא הורמה מעלה בעזרת חבלים שנקשרו לכל פינה. בצידה האחד, שהוסתר מעיר רואה, עמלו שמונה כמרים במרץ בהפעלת גלגלת.

כשהבמה היתה כמטר או יותר באוויר, נעצרה. הקהל זעק בקול. דולציפר דילג למעלה. הוא אחז בפיגום העץ, והניף את עצמו מעלה. מנהיג שוכני המערות, אשר ניצח על מבצע ההרמה כאילו היתה זו יצירה מוסיקלית, פלט צעקת חימה. הוא זינק קדימה, תוך שהוא שולף את חרבו ומנופף בה.

הוא רץ לעבר הפיגום, עיניו וקולו נישאים אל דולציפר. הכוהנים מוכי התמהון הרפו מאחיזתם בידיות הגלגלת. הבמה צנחה בחזרה על הקרקע, כשחמשת נוסעיה נופלים אפיים ארצה. דולציפר שלף אקדח מכיסו וירה מטה.

קורדן גרר עצמו על רגליו, פניו מכחילות. “חזור, דולציפר! גנבת ממני את האקדח בלילה, סוטה אחד! חשבתי שסיגייק לקחה אותו בחזרה. אל תירה!”

“אתה חסר תועלת ללא המשטר, קורדן, זוז אחורה!”

דולציפר ירה ירייה נוספת ואז החל לטפס במהירות.

“המשך במלאכה, חבר!” קרא טקאידו.

מנהיג השבט התמוטט וצנח לאחור אל זרועותיו של קורדן. סיגייק רצה לסייע בידי קורדן. הם אחזו במנהיג ביניהם. גופו הזדעזע והוא חבט בזרועותיו מסביב. פניו התייסרו מכאב. דם זב מבין שפתיו, ובזעקה מרה נפח את נשמתו.

כל חבורת הפראים קמה והחלה להתקדם במעלה מדרגות המקדש לעבר האוטופיסטים.

דולציפר העיף מבט אחרון במהומה שמתחתיו. הוא הגיע אל פסגת הפיגום, שהתנודד לפנים ולאחור בצורה מסוכנת. כשאיזן את גופו על הקורות העליונות, בפישוק רחב, הגיע ראשו אל ארובת סלע צרה שהובילה אל העולם שממעל. רוחב הארובה היה מעט יותר ממטר וחצי ועומקה כשני מטר. מעליה, שטו במהירות עננים כהים על פני שמיים קודרים.

גופו נדרך. הוא זינק. כל האנרגיה הפראית של גופו החסון הושקעה בהיצמדות אל סלע. אבנים ושברי סלעים נשמטו מידיו, אך הוא הצליח להיתלות בארובה בזרועותיו המתוחות. רגל אחת מצאה לה נקודת אחיזה בדופן. הנשימה פרצה מריאותיו, הזיעה כיסתה את פניו. הוא הניף את עצמו מעלה דרך הארובה.

אחרי פרק זמן שנראה כאינסופי, הופיע ראשו באוויר הפתוח, ואחר כך כתפיו. באנחת רווחה הוא הוציא את זרועותיו והעלה את עצמו החוצה, אל האדמה הלחה. הוא שכב לרגע על מקומו, לופת את כפות ידיו המדממות. אז התרומם, התנדנד קלות והתבונן מסביב.

הוא היה חופשי.

הפתח שממנו יצא היה מוגן על ידי גושי סלע. בחשיכה יכול היה ללמוד אך מעט על סביבתו. אך הרוח הקלה שליטפה את לחיו, ניחוח האוויר הטרי, צליל רחוק של מים זורמים, התחושה הצוננת ברקותיו, אפילו מגע האבנים תחת רגליו – כל אלה עוררו בו מייד רגש של חדווה כפי שחש גבר שנזכר פתאום באהבה נושנה. הוא נשא את זרועותיו אל־על באגרופים קפוצים, ובקושי עצר את עצמו מלהתפרץ בצהלות גיל. באנקה שאף את אוויר הליל אל ראותיו.

הוא הוריד את אגרופיו והחל לרדת במדרון.

כשנחלץ מבין גושי הסלע, הבחינו עיניו באורות. הוא עצר, מבולבל. שני זרקורים הטילו אלומות אור לפניו.

“היי, מי זה שם?” קרא. “אוייב או ידיד?”

כעבור שניות, שעט לעברו באוויר מזנוק קרטובאטי. הוא עצר, ריחף מעט מעל לאדמה, ושני קציני צא"ה עם סמלי אחדות העולם על כומתותיהם דילגו מטה וברכוהו לשלום. חיש מהר החליפו שמות והסברים. הם עזרו לדולציפר לטפס אל הרכב ולתפוס את מקומו במושב. שני חיילי צא"ה וגבר במדים השחורים מטילי האימה של המממ"מ נמצאו כבר על הסיפון.

“חשבנו שלעולם לא תגיעו,” אמר דולציפר. “האם השביתה נמשכת עדיין?”

פקיד המממ"מ השיב. “לא היתה שום שביתה, אוטופיסט דולציפר – שיהיה לך ברור. פשוט בעייה טכנית קלה, שנפטרנו ממנה. מלבד זאת, הגענו מהר וביעילות. אל לך להטיל ספק בכך.”

דולציפר צחק. “אתה היית צריך לנסות להיחטף פעם על ידי קניבלים”

“היה לנו שטח ענק לסרוק,” אמר אחד מקציני צא"ה. “מאז שנלקחתם אל מתחת לאדמה, לא יכלו המכשירים שלנו לאתר אתכם.” הוא הושיט בקבוק לדולציפר, וטפח על כתפו. “אנו שמחים שהגענו בזמן, וול דולציפר.”

“אתם עלולים לאחר את המועד ככל הנוגע לאחרים. רדו אל הנהר ואנסה להראות לכם את הדרך פנימה בין הצוקים. האם נוכל לפרוץ הישר לשם עם המזנוק הזה?”

“בטח. אין בעיות.”

“טוב. קדימה. חבל על כל שנייה.” הוא לגם לגימה הגונה ומרווה מהנוזל הלוהט שבבקבוק.

אחד החיילים החל כבר לשדר מידע אל שני מזנוקים אחרים שסיירו בסביבה. שלושתם התכנסו במישור נמוך. על הגדה הרחוקה של הנהר המתין רכב יבשתי זחלילי. המזנוק אץ באוויר, עוקב אחר מהלכו של הנהר, וסורק בזרקורו את פני הצוק. המזנוקים הנוספים אצו בעקבותיו.

פני הצוק היו מחוררים בפתחים, שכולם נראו זהים. לא היה זכר לחיים. השטח נראה כבלתי מיושב.

“הם מעלים את הסולמות פנימה בלילה,” אמר דולצפיר והחל להזיע. הוא חבט על ברכיו בדאגה.

הוא הבחין בגשר, שנראה כמוט החוצה את בהק המים העמום שמתחתם.

“זה עשוי להיות הגשר שלנו. הסתובבו, וחפשו מנהרה בגובה של כעשרה מטר מעל לרגלי הצוק.”

הרכב ביצע פנייה חדה שמאלה והמשיך הישר לעבר הצוק. הטייס לחץ על כפתורים. האדמה בלעה אותם. מבלי לבלום כמעט, חדר המזנוק הישר אל המנהרה ואז עצר. דולציפר שקע לאחור בחרדה וכיסה את ראשו.

אלומת אור עגולה נעה לפניהם כאשר החלו להתקדם שוב. הדרך נראתה מבטיחה. היו שם שומרי השבט, שנמלטו בבהלה לפניהם או שנלחצו אל הקיר, צורחים באימה ומסתירים את עיניהם.

“עוד חיות!” צחק אחד הקצינים. “אנחנו בנתיב הנכון.” הוא שלף כלי נשק והחל לירות. אחד הזקיפים נפל בעווית ואבד בחשיכה מאחור. החיילים צהלו.

דולציפר תפס בזרועו של קצין. “אל תירה בהם. הם לא חיות.”

המנהרה התעקלה, הסתעפה, פנתה שמאלה. מחסום התקרב לקראתם במהירות. הבהק של אור כתום מחזית הרכב, וקורות העץ נמוגו בעשן. הם נסחפו דרך ענן של אפר רוגש ופרצו אל תוך המערה הראשית, באורות מבזיקים.

חבורות של שוכני מערות נמלטו לכל עבר, כשהם חוטפים עימם את ילדיהם. צרחות הדהדו מסביב. הקצינים הרימו את רוביהם שוב.

“אל תירו!” צעק דולציפר.

המזנוק בלם סנטימטרים אחדים מעל לקרקע, קצינים, חיילים, דולציפר, כולם קפצו החוצה.

בתוך המקדש עמדו סיגייק, קורדן, קונסטנצה, בורק וטקאידו, קפואים כאילו אחזם שיתוק. מנהיג השבט המת רבץ לרגליהם.

בני לוויתו של המנהיג וכוהנים שונים רכנו לידם בתנוחות של סגידה. יתר בני הקהילה כרעו ברך אף הם, לפני שמיהרו לנוס על נפשם.

“אתם בסדר? הגענו בזמן?” קרא דולציפר בדאגה, במהרו לעבר חבריו. “מילייה סיגייק יקירתי – ניצלת!”

סיגייק התקרבה אל קורדן, וזה לפת את זרועה. היא עמדה מתוחה, סוקרת את דולציפר המתקרב בעיניה האפורות. פניה היו נטולי הבעה. נכבדים וכוהנים פינו לו דרך, אך היא לא זזה.

“אתה כלב שוטה, אוטופיסט דולציפר,” אמר קורדן, מרים את ידו. “הפרת את החוק כשהשתמשת בזיקוקים על מעשה זה וכל יתר העלבונות שלך תתן את הדין, היה סמוך ובטוח.”

דולציפר התעלם ממנו והישיר מבטו אל סיגייק.

“מילייה, דברי אלי! יסורינו תמו!”

“הם כרעו ברך בפנינו. הם סגדו לנו. הם קיבלו אותנו כאלים,” אמרה, בקול משונה, כמוכת תמהון. “כמה מוגבלת היא הבנתם! וכמה מעט מבינים אנו אודות עצמנו.”

“הנח לה, דולציפר,” אמר קורדן. “כשירית במנהיגם, מה היה צריך לעצור בעדם מלקרוע אותנו לגזרים בתור נקמה? אך לך לא היה אכפת! למזלנו, השתבצנו במידה רבה כל כך בתפקיד האלוהי בפולחנם, עד שהם קיבלו את ההריגה כמוצדקת, כקורבן, ולא פגעו בנו. היינו עלולים להיות מתים כולנו כעת.”

דולציפר טפח בבוז על חזהו של קורדן. “עשית מספיק להצלת עורך, קורדן. ראה את עצמך כבר־מזל על כי יש מישהו ביקום הזה שהוא די שוטה בכדי לטעות בך לתמיד.” הוא פנה אל סיגייק וחיבק אותה, כשהוא מצמיד אותה אל גופו המגושם ומלטף את שיערה.

“הם חסו על חיינו,” היא קראה, באותו קול המום כמקודם.

“לבטח הם סוגדים לכוח ורואים בנו בעלי כוח כל־יכול. אחרת למה חסו עלינו?”

“זהו חוק היקום – סגידה לכוח,” אמר דולציפר. “אך דאגתי לך, מילייה סיגייק, שמא עלולים חוקי היקום להיכשל פעם. למרבה המזל, קיים גם דבר כמו רחמים.”

“רחמים…” סיגייק התגברה על ההלם שפקד אותה ואחזה בו בחוזקה. “כן, אפילו אני שמעתי על רחמים, וול. אני רוצה לדבר אתך. שיחה ראויה לשמה. כשנחזור הביתה. הבה נעיז לדבר זה עם זו.”

הוא חיבק אותה ללא אומר, כשעיניה זרחו אל עיניו.

שעה ששוכני המערה נמלטו מהמקום, הגיעו שני המזנוקים הנוספים. חיילים זינקו החוצה עם רובים דרוכים, מקיפים באופן חלקי את ששת התיירים. הם התחבקו וברכו איש את רעהו על הצלתם. צחוקו של בורק רעם. קצינים וחיילים צהלו.

אך רובינה קונסנצה נחלצה מאחיזתו של יאן טקאידו בקריאת זעם, וירדה במדרגות המקדש לעבר סוכן המממ"מ. טקאידו נע רגע בעקבותיה, ועצר. שמה התפרץ מבין שפתיו. “רובינה קונסטנצה!” היא לא הביטה לאחור; פניה היו חוורות כסיד.

יתר התיירים הסתובבו, חשים כאילו צינת־פתע באוויר. החיילים השתתקו.

הפקיד הרשמי של המממ"מ ניגש קדימה לקדם את פני קונסטנצה, כשמגפיו המצוחצחות לתפארת בוהקות. פניו המצולקות התעוותו בחיוך, ידיו היו מושטות לפנים.

“ברכותי! תהיה זו הקלה רשמית רבה לדעת שעודך בריאה ושלמה, סוכנת רובינה קונסטנצה,” אמר. “חפשנו אותך ללא הרף מאז שחילצנו אתמול את יתר הנוסעים מהאוטובוס ההרוס שלך.”

קונסטנצה נגעה בידיו. היא הזדקפה ודיברה בקול שהיתר בקושי זיהו.

“לקח לכם יותר מדי זמן. הושפלנו קשות, סוכן גונאר גסטוביץ', הושפלנו. מישהו חייב לשאת באחריות.”

“קבלי את התנצלותי, חברה סוכנת. התנצלות עמוקה. השביתה עמדה לנו למכשול במטרתנו – עם האשמים ייעשה חשבון, בכך יכולה את להיות בטוחה. נחזיר אתכם אל עיר השלום מייד.”

מתעלמת מדבריו, ישרה קונסטנצה את מדיה ופנתה אל מול התיירים.

“סוכן גונאר גסטוביץ', אני מורה לך לאסור את חמשת התיירים האלה, יאן טקאידו, צ’ה בורק, וול דולציפר, ג’רזי קורדן, והאישה מילייה סיגייק. קח אותם למעצר מייד. אגיש דוח מפורט כשאחזור לעיר השלום. חשפתי קשר נגד משטרנו האהוב.”

גסטוביץ' אותת באצבעו והחיילים החלו להתקרב.

“היא מטורפת!” קרא קורדן. “איש אינו נאמן למשטר יותר ממני. הנני אקדמאי בכיר ומכובד, חבר מן המניין במלפ"א. אינכם יכולים לאסור אותי. את תיענשי על כך, חברה רובינה קונסטנצה, כשאחזור אל הארץ. אני דורש לדעת את ההאשמות.”

טקאידו התייפח וקרא בשמה.

“שקט, יאן טקאידו,” אמרה קונסטנצה בחומרה. “אתה מפגין רגשות אשמה, דבר שיירשם כיאות. האחרים יצטרכו להעיד על נאומיך הארוכים נגד המשטר, המחייבים עונש מירבי. ובאשר לשאר –” היא נשאה את ידה והצביעה באמצבעה על סיגייק, קורדן ודולציפר. “שלושת אנשים אלה באו לכוכב־לכת זה במטרות חתרניות. הם חברים בתא מחתרתי והחזיקו ברשותם במשותף נשק בלתי חוקי, כפי שיאשרו העדויות.”

בורק הניף את אגרופו. “אל תוציאי אותי אל מחוץ למשחק הכבוד שלך, מכשפה שכמוך אני עומד לצד חברי. אני שונא את המממ”מ לא פחות מהם, ואעשה כמוהם."

“שקט!” צרח גסטוביץ'.

“ההאשמות כנגד עבריינים אלה,” אמרה קונסטנצה. קולה רעד והיא החלה את המשפט שנית. “ההאשמות כנגד עבריינים אלה כוללות קשירת קשר, הסתה, מערכת הגיונית עוינת, תהליכי חשיבה מעוותים, יישום מוטעה של מידע היסטורי, דיון חופשי בנושאים מסווגים, בגידה במפלגה, פסימיזם, קנוניה עם בוגדים, וכוונה לקשירת קשר עם קפיטליסטים מנוונים המתכננים להשתלט על כוכב־לכת זה. כל החמישה הינם אויבי המשטר – יש להשגיח עליהם בשבע עיניים!”

היא התנודדה תוך כדי דיבורה. גסטוביץ' תמך בה. הוא אותת בכעס לקציני הצא"ה, שעמדו מהססים. אפילו החיילים עצרו על מקומם מול חמשת הנאשמים על מדרגת המקדש התחתונה.

“למה אתם מחכים? איסרו את החלאה!”

האקדח צץ בידו של דולציפר. הוא דחף את סיגייק לפניו. הוא כיוון את האקדח אל איש משטרת־המחשבה לבוש השחורים.

“עימדו על מקומכם, כולם, אחרת חתיכת החרא הזאת תמות! קציני צא”ה, אתם אנשים מכובדים, אני מבקש מכם –"

יריה בודדת רעמה. קצין מהמזנוק השלישי ירה מהמותן. דולציפר צנח לאחור אל זרועותיה של מילייה סיגייק, כשהוא שומט את אקדחו ולופת את כתפו. החיילים מיהרו קדימה.

בהתעלמו מהקריאות והצעקות החווה גסטוביץ' קידה אל קונסטנצה. הוא סימן לעבר רכבו. “האסירים יוסעו באחד מהמזנוקים האחרים. את תילווי אלי, בבקשה. עשית עבודה טובה ויוענקו לך אותות כבוד לרוב. כעת – ככל שנקדים לחזור אל הצִיוויליזציה כן ייטב.”

חמשת האסירים דורבנו או נישאו אל תוך המכונות הנוספות. המנועים הופעלו. הם חלפו ביעף מהמערה, דרך המנהרות, ואל תוך הלילה של ליסנקה II.

מדע האסטרונומיה והקוסמולוגיה המודרנית היוו ומהווים מקור השראה בלתי נדלה לסופרי המדע הבדיוני, ואך טבעי הוא שקוראי המד"ב מגלים בהם עניין רב. מושגים מתחום האסטרופיסיקה מופיעים בסיפורים רבים, וברור שחוסר ידע מוחלט במושגים אלה עלול לפגום בהנאת הקריאה. בשיחתנו עם פרופ' גיורא שביב לא התכוונו ‘לסתום את כל החורים’ בהשכלתנו – עקב ריבויים של אלה, היתה זו משימה בלתי אפשרית. רצינו פשוט להציץ הצצה חטופה בעולמה המופלא של האסטרופיסיקה, כפי שהיא נראית מצדו השני של המתרס – צידו של המדע “היבש.”

פרופ' גיורא שביב, המכהן כראש החוג לפיסיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת ת"א, הינו דמות בולטת בתחום האסטרופיסיקה התאורטית. הוא ניחן בכשרון רב להסביר סוגיות מדעיות מורכבות במילים המובנות לבן תמותה רגיל (כפי שוודאי נוכח לדעת כל מי שהאזין לסדרת הרצאותיו בקוסמולוגיה במסגרת ‘האוניברסיטה המשודרת’ של גלי צה"ל). הוא נראה צעיר מ־42 שנותיו, בייחוד כשמופיע בעיניו אותו זיק שובב, שעה שהוא נסחף בהתלהבות התיאור של תופעה אסטרונומית מרתקת.

מאחר שלא ידענו דבר על יחסו של פרופ' שביב למד"ב, קינן בליבנו חשש מסויים לפני השיחה, שכן ידועה לנו היטב התופעה, שרבים מתייחסים לנושא בצורה קיצונית – אם בשאט־נפש גמור ואם בהתלהבות אין־קץ. לאחר שפרופ' שביב הרגיענו באומרו שאינו משתייך לאף אחד מקצוות אלה, אלא לאמצע, פתחנו בשיחה.

פרופ' שביב, למי שקורא מדע בדיוני ונתקל מדי פעם בפרסומים הפופולאריים על האסטרופיסיקה המודרנית נדמה לעתים שהגבול בין מציאות ודמיון הולך ומיטשטש. לנוכח מושגים כמו ‘חורים שחורים’ ‘על־חלל,’ ‘אנטי־חומר,’ ‘יקום מקביל,’ או מסקנותיה המוזרות (בעיני ההדיוט) של תורת היחסות של איינשטיין, עומד הקורא ומשתאה: היכן נגמר המד"ב ומתחיל המדע, או להפך?

פרופ שביב: דעתי בנושא זה ברורה – הטבע עצמו הינו הרבה הרבה יותר דמיוני מדמיון האדם. טרם נולד האדם שהקדים את הטבע, ונראה, שככל שנחקור יותר נגלה תופעות מדהימות שמעבר ליכולת הדמיון המוגבלת שלנו.

אם כך, אולי תוכל להתייחס תחילה לאותו מושג מסתורי – ‘חורים שחורים.’ מה שידוע לנו במעורפל הוא ש’חור' כזה נוצר עקב קריסה קיצונית של כוכב, כשכל החומר נדחס לנפח אפסי, אך כוחות הגרביטציה מתעצמים במידה אינסופית, עד שגם אור אינו יכול להיפלט מ’חור' כזה, ולכן הוא בעצם בלתי נראה. האם אכן אותרו חורים שחורים כאלה ביקום?

החורים השחורים היו חבויים בתורת היחסות הכללית של אינשטיין, אם כי קיומם לא הוזכר שם במפורש. עוד לפני שנים רבות גילה מדען בשם קורט שוורצשילד שתורת היחסות הכללית מנבאת את קיומה של ‘סינגולריות’ – נקודה שבה כוח הכובד שואף לאינסוף. הדבר היווה דילמה קשה למדענים במשך תקופה ארוכה. בתחילת שנות השישים זוהתה אותה סינגולריות עם מה שמכונה כיום ‘חור שחור.’

כוח הכובד המוכר לנו מחיי יום יום הוא זה הפועל על פני כדור הארץ, או זה הקובע את מסלוליהם של כוכבי הלכת במערכת השמש. לפי תורתו של קפלר, כוכב לכת נע סביב השמש במסלול שצורתו אליפסה שצירה הגדול קבוע במרחב. אך במציאות אין הדבר כך. הדבר היה נכון לו היה קיים כוכב לכת אחד בלבד הנע סביב השמש. למעשה יש השפעה על כוכבי לכת מרוחקים (כמו הצדק, שעקב מסתו הגדולה מפעיל כוח גרביטציה גדול) על המסלול, והאליפסה עצמה מסתובבת – תנועה זו מכונה בשם ‘הפרצסיה של הפריהליון’ (פריהליון היא הנקודה הקרובה ביותר אל השמש במסלולו של הכוכב). במסלולו של כוכב הלכת מרקורי (שהוא הקרוב ביותר של השמש) מתבטאת תנועה זו בזווית של 6700 שניות־קשת¹ למאה שנה. אחרי שמנכים את כל ההשפעות של כוכבי הלכת האחרים (בהתאם לתורתו של ניוטון), נשארות עדיין 44 שניות־קשת בלתי מוסברות. מתברר שתורת היחסות הכללית, הקובעת שמסלול של חלקיק הנמצא בשדה גרביטציוני חזק יהיה שונה מהמסלול ‘הקלאסי,’ מנבאת בדיוק את 44 השניות הללו. אך כאן מתעוררת הבעיה: קיים פרמטר אופייני לתאור אפקטים יחסותיים כלליים, וערכו של פרמטר זה במערכת השמש שלנו הינו כ־^־610 (אחד חלקי מיליון). ב’חור שחור' (שאת קיומו מנבאת, כאמור, תורת היחסות הכללית) מגיע ערכו של פרמטר זה ל־1 (כלומר פי מיליון מזה שבמערכת השמש!) אך האם תורת היחסות, שנבחנה במערכת השמש, תהיה נכונה גם אחרי אקסטריפולציה ‘מסמרת שיער’ שכזאת על פני 6 סדרי גודל? האם חוקי הפיסיקה הידועים לנו יהיו תקפים במצב קיצוני שכזה?

אם כך, האם ייתכן שבבוא העת תופיע תורה חדשה שתרחיב את תורת היחסות ותכליל אותה למצבים קיצוניים, כמו זה ב’חור שחור,' כפי שתורת היחסות הכלילה בשעתו את תורתו של ניוטון?

ייתכן בהחלט שכך יקרה. אך היום יש בידינו מידע רב יותר, ולאחרונה הצלחנו לבחון את תורת היחסות הכללית במקרה שבו אותו פרמטר אופייני שהזכרתי הינו^־110, כלומר פי 100 מזה שבמערכת השמש. סיפור המעשה החל לפני שנה, עם גילויו של עצם מדהים בשמיים, במרחק של מספר שנות אור מאיתנו – זוג כוכבי נויטרונים המסתובבים זה סביב זה, והפולטים גלי רדיו שקליטתם מאפשרת לנו לבצע מדידות שונות בהקשר למסלוליהם.

מבנה היקום, ציור משנת 1530

התוכל להסביר מהו כוכב נויטרונים?

כידוע, הנויטרונים הינם חלקיקים חסרי מטען חשמלי הנמצאים בגרעיני האטומים. כוכבי נויטרונים הינם גרמי־שמיים העשויים מחומר דחוס במידה עצומה – צפיפותו היא בסדר גודל של 10¹⁴ גרם לסמ“ק. לשם השוואה: הצפיפות הממוצעת של כדור הארץ היא 5,9 גרם לסמ”ק, של השמש – 1,4 גרם לסמ“ק (במרכז השמש מגיעה צפיפות ל־100 גרם לסמ"ק ויותר), ושל ‘ננס לבן’ (אחד משלבי הקריסה של כוכב לאחר התפשטותו ל’ענק אדום') היא 10⁶ גרם לסמ”ק. בדחיסות שכזו יכול החומר להתקיים רק במצב של נויטרונים. כידוע, רוב החומר המוכר לנו בחיי יום יום מורכב בעצם מריקנות מוחלטת, שכן קוטר הגרעין קטן בערך פי 100 אלף מקוטר האטום, כלומר שבין שני גרעינים של שני אטומים סמוכים יש לנו חלל ריק עצום. בכוכב נויטרונים למעשה כאילו גרעין נוגע בגרעין, והשדה הגרביטציוני שמחולל כוכב כזה הינו חזק ביותר. למעשה בכוכב כזה כל האלקטרונים נדחסים לגרעיני האטומים ואלה מתפרקים.

אמרת שבאותו זוג כוכבי נויטרונים שנתגלה, אפשר לבחון פעם נוספת את תורת היחסות הכללית?

כן, לאחר תצפית שנמשכה כשנה ונסתיימה לא מזמן, התברר שהניבוי של תורת היחסות הכללית היה מדהים בדיוקו. כלומר התורה אומתה עבור המקרה שבו אותו פרמטר אופייני הינו 10^-4, אך עדיין אין כל אישור נסיוני למה שקורה סביב המקום בו ערכו של הפרמטר הוא 1 הווה אומר – ב’חור שחור.'

אך לפי מיטב הבנתנו אומת קיומם של חורים שחורים באמצעות תצפיות עקיפות, כיצד?

איך מוכיחים את קיומו של ‘חור שחור’? על ידי אלימינציה. ידוע לנו שכשני שליש מכל הכוכבים הינם ‘כוכבים כפולים’ (בינארים). צמדים כי אלה ישנם מכל המינים והסוגים, בעלי מסות שונות ומרחקים שונים זה מזה. חלקם הינם בעצם ‘כוכבים תאומים’² הצמודים כמעט זה לזה, ויש אף כאלה (בגרעיני הגלקסיות) שבהם כוכב אחד נע דרך המעטפת של בן זוגו – הרי אמרנו שאין גבול לדמיונו של הטבע. צמדי כוכבים אלה נוצרו כאילו במיוחד לשימושם של המדענים – הם מהווים מכשיר מצויין לבדיקת תכונות של כוכבים והשפעותיהם על המסלול. הצמדים מסתובבים סביב מרכז הכובד המשותף שלהם בתנועה מחזורית, וניתן למדוד את זמני המחזור, את המרחק בין הכוכבים, ולעתים גם את מסותיהם. כמו כן ידוע היחס בין מסה ורדיוס בין כוכבים שונים. בין כל אותם צמדים שונים ומשונים יש כאלה שבהם רק אחד מבני הזוג נראה, ואת קיומו של השני מסיקים בעזרת חישובים המתבססים על התצפיות. לעיתים מתברר, על פי החישובים, שהמסה של האובייקט הבלתי נראה צריכה להיות לפחות כ־20 מסות־שמש! בהתאם למסה מתחייבת עוצמת־אור מסויימת, אך לא רואים דבר. גם לא ייתכן שאלה כוכבי נויטרונים לא נראים, כי מסתם של הללו נעה בין 1.2 ל־2.5 מסות־שמש בלבד. קיים וויכוח על מסתו המקסימלית של כוכב נויטרונים (כל מדען והמספר שלו…), אך אין כל ויכוח ש־20 מסות־שמש הינו מספר בלתי סביר, ואילו היה קיים כוכב נויטרונים כזה היה הדבר סותר את כל הידוע לנו היום על הריאקציות הגרעיניות – והכורים הגרעיניים לא היו פועלים כפי שהם פועלים.

דוגמה נוספת: הגלקסיה 81־M היא גלקסיה כדורית מתפוצצת, שבה ספרו האסטרונומים את מספר הכוכבים כפונקציה של מרחקם ממרכז הגלקסיה, לפי עוצמת האור כפונקציה של המרחק מהמרכז. להפתעתם התברר שהתפלגות עוצמת האור איננה מתאימה להנחות הידועות בדבר ההשפעות ההדדיות של כח הכובד, וחסר שם משהו, משהו בלתי נראה. פתרון אפשרי של התעלומה הוא קיומו של ‘חור שחור’ בעל מסה של 10⁵–10⁴ מסות־שמש, הנמצא במרכז אותה גלקסיה.

אחת מתכונותיו של ‘חור שחור’ כזה, הודות לכח הכובד האינסופי שלו, היא זו, שהוא בולע על קרבו כל כוכב המתקרב אליו במידה מספקת, ומגדיל את מסתו עוד ועוד. כוכב כזה, לפני שהוא נבלע ‘כקורבן למולך,’ פולט תוך כדי נפילתו קרינת X, וקרינה כזו אנחנו קולטים, אף כי החור השחור עצמו הינו בלתי נראה לגבינו.

בכל זאת קיימות תיאוריות ‘פרועות’ למדי סביב תופעת החורים השחורים, חלקן בעלות אופי פילוסופי ואפילו מיסטי. יש הרואים בחור השחור יקום סגור ועצמאי. יש הרואים בהם אמצעי מעבר מיידי למקום אחר בחלל, או אף לזמן אחר, או ליקום אחר – מקביל ליקום שלנו. מה תוכל לומר על תאוריות אלה?

מכיוון שכל הידע שלנו על חורים שחורים הינו תאורטי ברובו, ואיש אינו יודע מה בדיוק קורה בתוכם – הדבר נותן דרור לדמיון. התאוריה בדבר היקום האחר איננה מסבירה כל תופעה הידועה לנו מנסיוננו. אף כי אינני יכול לסתור אותה – אינני רואה עדיין כל צורך עובדתי בקיומה של תאוריה כזאת.

אם נחזור לאותה גלקסיה כדורית שהזכרת, הרי אם החור השחור שבמרכזה בולע בהדרגה את הכוכבים שסביבו, אזי אולי היום גלקסיה זו כבר אינה קיימת כלל, שכן מה שאנו רואים היום הוא אור שנפלט ממנה לפני שנים רבות, לא כן?

ייתכן, אז מה? מה זה משנה אפילו אם כל הגלקסיות המרוחקות שנות אור רבות מאיתנו נכחדו? מה שקובע לגבי הוא מה שאני רואה היום וכיצד המוח שלי מבין זאת. מניין לכם הבטחון שבכל המוחות מתבצעת אותה טרנספורמציה של הגרויים הנקלטים על ידי החושים? אם בעיני נראה צבע זה כאדום, האם זוהי קביעה מוחלטת או פרשנות של המוח שלי? אין בכלל משמעות לשאלה זו, כל עוד לא אוכל ‘לצאת מתוך עצמי’ ולהתבונן על היקום מהצד. המציאות לגבי היא איך אני תופס את היקום.

אם כך, בוודאי לא נטעה אם נאמר שקיים יותר מיקום אחד, ואולי אינסוף יקומים – איש איש והיקום שלו?

בהחלט.

ברשותך נעבור לנושא אחר המהווה מקור השראה למדע בדיוני, והוא – קיומם של חיים אינטליגנטיים בעולמות אחרים. לא ניכנס לדיון בנושא החיים, אך אולי נתייחס לקיומן או אי קיומן של מערכות פלנטריות סביב כוכבי שבת אחרים, בדומה למערכת השמש שלנו. דומה שבעבר היתה ספקנות רבה יותר לגבי קיומן של מערכות פלנטריות אחרות, והיום הדבר כמעט מובן מאליו. האם נתגלו עובדות חדשות, או שמא רק הגישה האנושית השתנתה, וכמו שכדור הארץ פסק בשעתו מלהיות מרכז היקום, כך לא רואים עוד את מערכת השמש כדבר מה יחיד במינו?

ייתכן שיש כאן באמת יותר שינוי של גישה מאשר התבססות על עובדות, שכן העובדות הנסיוניות לא השתנו. אין כל תצפית שהוכיחה את קיומה של פלנטה כלשהי מחוץ למערכת השמש. יש לזכור שאילו צפינו על מערכת השמש שלנו מבחוץ, לא היינו מבחינים בכוכבי הלכת, ואפילו לא בגדול שבהם – הצדק, שהמסה שלו היא 1/300 ממסת השמש! היינו רואים את השמש בלבד. אלא מה? על פי התאוריות האחרונות בדבר היווצרותם של כוכבים, היווצרותה של מערכת פלנטרית מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך היווצרותו של כוכב. הנחה זאת מבוססת בעיקר על חוק שימור התנע הזוויתי (שהוא מכפלת המסה במהירות ההיקפית וברדיוס הסיבוב). לענן הגאז הראשוני שממנו נוצר כוכב יש תנע זוויתי מסויים, החייב להישאר קבוע – כלומר ככל שהענן מתכווץ והופך לכוכב – הרדיוס קטן והמהירות ההיקפית הולכת וגדלה. לבסוף מגיע הכוכב למצב בו סיבובו מהיר כל כך עד שאינו יכול להתכווץ עוד (בגלל הכוחות הצנטריפוגליים הגדולים). אולם התנע הזוויתי חייב להישמר, והדבר יכול להיפתר בנקל על ידי היווצרותם של כוכבי לכת שבהם ישנו התנע הזוויתי ‘העודף.’ שימו לב שבמערכת השמש שלנו נמצאים בכוכב הלכת צדק כ־ 90% מהתנע הזוויתי של כל המערכת, וזאת עקב מסתו הגדולה של הצדק ורדיוס הסיבוב הגדול שלו. אך עם כל זאת אני חוזר ומדגיש שהמדובר בהיפותזה בלבד. עד היום אין אנו יודעים כיצד בדיוק נוצר כוכב – ויש תאוריות רבות על כך. אחת התאוריות היא זו, הטוענת שהדבר מלווה בהכרח בהיווצרותן של פלנטות, ומכאן גם התאוריה בדבר הופעתם האפשרית של חיים על פני פלנטות אלה או אחרות. אך כל זה הינו עדיין בגדר היפותזה ולא עובדה נסיונית!

ולנו לא נותר אלא להודות לפרופ' שביב ולהתנחם בכך שהמד"ב, שלא כמדע, יכול להרשות לעצמו לא להמתין לאישורן הנסיוני של ההיפותזות, ואולי אפילו להתחרות בדמיונו של הטבע…

בסיומה של המהתלה המשעשעת 'משחקים מסוכנים באפס ג'י' (מאת בודריס, קוגסוול ותומס; גליון מס' 2) תוהים שלושת המדענים המפוזרים מה יהיו תוצאותיה של ‘פעימת חוסר הגרביטציה’ שיצרו במכשירם המוזר (וזאת לאחר שביטול מקומי של כוח המשיכה יצר טורנדו שהפך את מתקנם של השלושה לערימת גרוטאות…) סופו של הסיפור לא סיפק את יוסף הדס, מהנדס במקצועו, שהחליט לגולל בפנינו את קורותיו הלא כל כך משעשעות של כדור הארץ בעיקבות אותו ניסוי פזיז…

* * *

הבעת הרכות בפניו של וולרד הפכה למבט בעתה. בתנועות קדחתניות שלף את מחשב הכיס והקיש בו בפראות. השניים האחרים הביטו בו בתמהון ועקבו אחר הספרות הרצות על לוח התצוגה של המחשב. “סטיה בזוית של מעלה אחת ו־17 שניות מהמסלול,” פלט באנקה כשסיים את תקתוקיו החפוזים. הם הבינו מבלי שיידרש כל הסבר נוסף, וניצוץ ההבנה שחלף בעיניהם לרגע כבה בהרגשת פלצות. הם קפאו במקומם בחרדה, בהכירם בעוצמת האסון שהמיטו על העולם במשחקם הנמהר.

ברנט התעשת ראשון. “נדווח מיד למטה החרום של בקרת החלל,” צרח.

“היי, החזירו את המשאית שלי,” צעק סילאס הזקן שהתרומם בכבדות מן האבק, לאחר שנדחף בגסות והופל ארצה תוך מרוצתם של השלושה לעבר המשאית המרופטת, “מטורפים,” מלמל ביאוש, בעקבו אחר המשאית המתרחקת בדהירה בתוך ענני אבק.

באולם הבקרה סקרו בדאגה הולכת וגוברת את מסכי המחשבים, ולסרוגין, את הידיעות שהצטברו מכל רחבי העולם, הן לא היו מעודדות כלל וכלל. נחשולי מים מן הים גרמו לשטפונות אדירים והצפות נרחבות שאיימו לבלוע את הארץ, ירידה מוזרה ופתאומית של הטמפרטורה וגל קור המתקדם במהירות ומקפיא את הארץ. תחושה של חולי וחולשה אצל רוב האנשים, הממלאים את בתי החולים עד אפס מקום, ואין פשר למגיפה… גל הכפור הפך עד מהרה להסתערות שלגים וקרחונים, הכובשת את הים קילומטר אחר קילומטר. אוניות בימים הצפוניים נתקעו בין הררי קרח שהגיחו לקראתם תוך שעות ספורות. הספינות נמחצו ופוצחו בין גושי הקרחונים כקליפות דקיקות. במרכזי אוכלסיה ספורים הופעלו מחוללי החום האטומיים המעטים שהיו, אך לא היה בכוחם אלא לשמר את רמת הקיום מעט מעל לקו הסכנה.

צ’רלס גרנט, שממנו חששו שיקדימם ברעיון, התפרץ לאולם הבקרה חיוור ומזועזע ועל פניו שריד של הבעת ליגלוג, אלא שהיה זה, כנראה, פרי דמיונם של השלושה הנבוכים. המועקה הקודרת שניבטה מפניו היתה מוחשית יותר. “המשחק הטיפשי שלכם,” זעף ואמר, “יצר תחרות ילדותי. כיצד לא חשבתם על כך – לשגר סילון אויר בקוטר 60 מטר – הרי זה מנוע אימפולס אדיר, שכמותו טרם נוצר מעולם. לא לחשוב, שמנוע ענק כזה מסוגל להסיט את כדור הארץ ממסלולו סביב השמש. הרי זה טירוף מושלם.” הוא חיכך את מצחו בחוזקה בידו הגרומה והביט בהם בבעתה וברחמים. אחר התגבר על התרגשותו וניסה לשוות לקולו נימה של יישוב דעת. “רק תאוצה בעוצמה כפולה ומנוגדת תוכל לעצור את השואה, ויש לעשות זאת מיד. אילו היתה עוצמת הניסוי גדולה או ממושכת יותר, היינו נכנסים למסלול פרבולי שהיה מרחיקנו מן השמש לעולמים.” הוא עצר בדבריו כשקולו משתנק בחרדה מעצם הרעיון.

רנה מגריט – גראויטציה

מבט השנאה של מקניל גווע עד מהרה, ועל כורחו השפיל את עיניו במבוכה. “אנו מוכנים להפעלת פעימת חוסר גרביטציה נוספת ומנוגדת,” אמר בלשון רפה. “החישובים הסתיימו וגם הציוד שאולתר בחיפזון מוכן להטסה למקום הפעימה המנוגדת. הקושי הוא במציאת האזור שבו יש ליצור את מסך הכובד. הנקודה נמצאת בלב ים, אם ברצוננו לפעול בשעות הקרובות. אלא שלא נוכל להפעיל עוצמת שדה חזקה דייה מתוך כלי שייט – הוא יתרסק מיד בשניות הראשונות – ואנו זקוקים למשך זמן של כדקה שלמה שבה ינותק שדה הכובד. גם לא נוכל להחיש במועד את הספינות והמחוללים למקום המיועד.”

ברנט הרים ראשו מניירותיו והסיט הצידה את לוח המקשים של המחשב האסטרופולרי. הוא ביטא את דבריו בבהירות ובאיטיות למרות הזמן הדוחק, הרגל שנטבע בדמו לאחר שנים של נסיון בעבודה הדורשת דייקנות ודקדקנות. “בעוד תשע שעות ושלושים ושבע דקות יסתובב כדור הארץ ונוכל לשלח את הפעימה ממקום נוח למדי בדרום פקיסטן. תהיינה שלוש נקודות בהן ינותק שדה הכובד. שלושת המרכזים יהיו מרוחקים זה מזה כאלף קילומטרים ויצרו משולש שווה צלעות דמיוני. בקודקוד המזרחי תשוחרר אנרגיה ברמה המכסימלית שנוכל להפיק, ומשך הפעלת השדה יהיה לפחות 50 שניות. האימפולס יהיה חזק דיו להחזיר את הארץ למסלול יציב וקרוב לנתיב המקורי. משני הקודקודים האחרים, בצפון ובדרום, כשמונה מאות מטרים מערבה מהקודקוד הראשון, נפעיל שדות שליליים באנרגיה מועטה יותר ולפרקי זמן קצרים לצורך תיקונים מדויקים וסופיים של המסלול. כל עמדות הבקרה תמסר אינפורמציה שוטפת למחשב האסטרופולרי, אשר תעמוד לרשותם הבלעדית של בקרי מחוללי המסכים הגרוויטציונים.”

קומדר וו. מיצ’ס הסתובב על כסאו במטה החרום וחילץ את פרקי אצבעותיו שקפאו בעווית על שפופרת הטלפון. אנקת שביעות רצון נפלטה מגרונו, בניגוד גמור למזגו הנוקשה שלא הותיר מקום לגילויי רגשנות. במשך שעות רבות נאבק בעקשנות כדי לקיים קשר תקין עם צידו השני של כדור הארץ. בגדיו המקומטים ועיניו האדומות העידו על שעות ארוכות של חוסר שינה, תוך שהוא מסתבך ומתפעל בתנוחות משונות בסבך מכשירי הקשר והטלפונים שאולתרו ומילאו את חלל החדר. הוא משך בקצה שפמו שעה שנפנה מעם מכשיריו, ואמר, “הם מודאגים מאוד במזרח. הם מוכנים לכל סוג של שיתוף פעולה. כל אמצעי ההובלה יעמדו לרשותנו כדי להוביל את הציוד ליעדים, כיוון שהמטוסים לא יוכלו לנחות בקדקוד הצפוני המשופע בצוקים תלולים. למעשה נמשכת ההובלה כבר מהבוקר, הואיל והאמצעיים דלים, הוטען חלק מהציוד על בהמות וחלקו נישא על ידי טור ארוך של אנשים מכל כפרי הסביבה. מאות בני אדם מבוססים בשלג ונאבקים בסופות העזות תוך שהם כורעים תחת משאם. הם יודעים שזו תקוותם היחידה להתקיים. הכפור והקרח, המכסים במהירות את פני האדמה, ממחישים היטב את הסכנה.”

בעמדת הבקרה המזרחית היה צורך להפעיל שעה ארוכה את מחולל החום הגרעיני כדי להפשיר את הקרח וליצור מסך טרמי שימנע את המחשב מלקפוא. גנרטור השדה הראשוני הופעל ללא קושי ומקניל חש בהקלה בהישמע הזמזום המוכר של המשאבות שהזרימו במהירות את נוזל התת־מסה. מהירות הזרימה גברה והתקרבה לרמה הקריטית של סובלימציה וידו היתה מוכנה למשוך בידית ששילבה תת־מסה רותחת עם הגז רווי האנרגיה. מחווני המכשירים המורים על עוצמת השדה נעו בהתמדה ובהגיע הרגע משך בידית בהחלטיות. מאומה לא ארע. הוא התבונן בחטף במסך המישני שם ציפה לראות את תחילתו של הטורנדו בקוטר 150 מטר. אף שהסופות השתוללו בעוצמה שלא ראה כמותה מימיו, לא יכול היה להשתחרר מהרגשת השלווה שהילכו עליו. הן היו כרוח קלילה לעומת פרץ הגעש לו ציפה. הוא סקר במהירות את הנתונים שפרצו כאשד על מסך התצוגה. בלי ספק, הרהר, הטמפרטורה נמוכה מדי. הגז שנועד לפרק את תת־המסה לא צבר אנרגיה מספקת. המחולל האטומי הופעל שוב בעוצמה מוגברת של 3.75, ותוך שניות עלתה טמפרטורת הגז, אלא שצריכת האנרגיה המיותרת הורידה את מתח השדה שבו הסתחררה התת־מסה. עברו שניות יקרות נוספות עד שהנוזל חזר שוב למהירות הקריטית. היה עליו לפעול במהירות ובדייקנות כיוון ששוב החלה טמפרטורת הגז לרדת. היה דרוש תאום מושלם לתזמון המדויק של ההפעלה, ובפרט שחלה דחייה בלתי מתוכננת בגלל חימום הגז. מקניל עצר את נשימתו ומשך בידית. זה פעל. נד אדיר ולבן התרומם לחלל בפרץ פתאומי. גושי קרח וענני שלג הסתערו מכל העברים אל הסילון הענק ונישאו למעלה כנוצות. סלעים נעקרו ממקומם והתעופפו באויר למרכז המזרקה האדירה, שם התנקשו זה בזה, התפוררו לעפר והוטסו לחלל בכוח איתנים. המראה היה מרהיב אף שנראה מרוחק מבעד למסך התצפית שבתא הבקרה. הם יכלו לחוש את הזעזוע למרות שהיו מרוחקים כ־2000 מטר ממוקד הפעימה. הדבר נמשך כדקה בלבד, אך להם נדמתה הדקה כנצח. הסופה שהשתוללה לפני כן התנקזה כולה למוקד אחד ויחיד – חומה עגולה ולבנה שגובהה כחמישים מטר שהתקדמה בשצף והסתערה למרכז אחד. וככל שהתקרבה החומה, גבהה והתעצמה עד שהתלכדה כחרוט ענק עם המגדל שראשו נעלם במרומים. כשלחץ על המפסק חש ברנט כאילו הפעיל סרט קולנוע בכיוון הפוך. לרגע נדמה כל המהומה ואחר החל כל המגדל להתמוטט, כאשד ענק, והמטיר צרורות וגושי סלעים וקרח. המגדל הלבן כולו זרם למטה, החרוט שלמרגלותיו שקע באיטיות והחומה העגולה שאיימה קודם לבלוע הכל השתטחה ונסוגה לאחור. הסופה החלה לדחוף ולהסיע את שרידי עמוד הענן לעבר המזרח, כשהוא מסתחרר וסובב וסוחף את כל הנקרא בדרכו. לבסוף נעלם באופק הרחוק.

“הוא זז!” צעק ברנט בהתרגשות, הוא התבונן בדריכות במסך שלפניו ועיניו נוצצות. “אנו חוזרים ומתקרבים אל השמש. רואים זאת ברור – קו המסלול מתקרב אל הקו המקורי, ראה.” וולרד, שעקב אף הוא אחרי המתרחש, קימט את מצחו בדאגה. “הוא נעצר. ההתקרבות פסקה והמסלול מקביל אך אינו מתלכד. התאוצה לא היתה מספקת,” הוסיף בארשת יגון. לאחר רגע כשסיים חישוב מהיר אמר חרש, “שיעור התאוצה לא היה אלא כרבע מן הדרוש, היכן טעינו?” “לא ייתכן,” קרא לעברו מקניל, “עוצמת השדה שהפעלנו עתה היתה כפולה מהקודמת, האומללה. הדבר היה דרוש כיוון שהסטיה גרמה גם להארכת המסלול האליפסי של הארץ…”

“בודאי,” קפץ ממקומו ברנט לשמע מילותיו האחרונות של חברו. “כמובן שהתעלמנו מעובדה חשובה נוספת…” הוא עט אל מנענעי המחשב ותקתק במהירות. “חשבנו שהתאוצה שהענקנו לכדור הארץ נבעה מסילון האויר בלבד, אשר גרם להדיפה כמו זו של מנוע סילון. התעלמנו מכך שמסך הכובד גם פרש תריס בין שדה המשיכה ההדדי שבין השמש לארץ. למשך 30 שניות יצרנו חור בשדה המשיכה ולחור זה השפעה רבה יותר מאשר סילון האויר,” סיכם בעגמומיות.

“בדיוק כשם שמאריכים לפתע מעט אורכו של חוט שלקצהו קשורה מסה הנעה במעגל,” קרא לעומתם עיתונאי שכל אותה עת סקר את המתרחש מהצד.

מקניל זרק לעברו מבט של מבוכה תוך שהוא מודה בליבו, שאכן היו חייבים לחשוב על כך ולא להיחפז כטירונים. ברנט התעלם מההערות סביבו והמשיך בחישוביו. נראה שלא היה מרוצה מהתוצאות. תגליתו בדבר פעולתם של כוחות גדולים משל מנוע האימפולס לא התיישבה עם התאוריה שלו עצמו. חור בשדה המשיכה של השמש והארץ היה גורם לתאוצה גדולה פי כמה שהיתה מביאה לשואה מיידית. הוא בדק שוב ושוב את חישוביו וסקר במוחו את שהתרחש בשדה התעופה הנטוש.

“הפעימה לא חזרה מן השמש. היא לא פגעה בה,” פלט בהתרגשות של שמחה, חבריו נאלמו והתרכזו בדבריו. “השמש לא היתה בדיוק מעלינו וזה היה גם מזלנו. החור בשדה הכובד לא היה בדיוק בכיוון השמש אלא חלף לידה בזוית זעירה. העובדה שבכל זאת היתה לפעימת חוסר הגרביטציה השפעה גדולה מזו של סילון האויר היתה אחרת. כוחות המשיכה פועלים הדדית גם בין גרמי השמים האחרים וניתוק השדה היה עם כוכבים אחרים, מרוחקים יותר שהשפעתם קטנה יותר מזו של השמש. אם נפעיל את שתי הפעימות הנוספות בעוצמות גדולות מהמתוכנן נוכל עוד לתקן את הנזק. נמהר, כי חלפו כבר 16 דקות מתוך 43 הדקות שברשותנו.”

בקודקוד הצפוני הופעל מסך הכובד למשך שלוש דקות תמימות ואילו לדרומי הספיקו 53 שניות, כאשר על מסך התצוגה נראה מסלול הארץ מתלכד יפה עם תוואי המסלול המקורי.

בדיחת המד"ב הפרטית של פרדריק בראון, "דם", שהופיעה בגליון מס' 1 של 'פנטסיה 2000', זכתה לתגובות חיוביות מאד מקוראים רבים. גם הסיפור הקצרצר שלפנינו עוסק במכונת־זמן, והפעם זוכה הפרדוקס המפורסם של המסע בזמן לטיפול אישי של בראון, שכונה, בפי אחד מקוראינו, ולא בלי צדק, בכינוי השובב הנצחי של המד"ב".

* * *

“מכונת הזמן הראשונה, רבותי,” הכריז פרופסור ג’ונסון בגאווה באוזני שני עמיתיו. “נכון, זהו דגם נסיוני בקנה־מידה מוקטן. הוא פועל רק על עצמים השוקלים פחות מ־16.5 קילוגרם, ומסוגל להרחיקם רק עד שתים־עשרה דקות לעתיד או לעבר. אבל הוא פועל.”

הדגם נראה כמאזניים קטנות – מאזני דואר – אלא שהיו בו שני מחוונים בחלק שמתחת ללוח העליון. פרופסור ג’ונסון אחז בידו קוביית מתכת קטנה.

“האובייקט הנסיוני שלנו,” אמר, “הוא קוביית נחושת השוקלת 673 גרם. ראשית, אשלח אותה חמש דקות אל העתיד.”

הוא התכופף קדימה וכיוון את אחד המחוונים שבמכונת־הזמן. “הביטו בשעוניכם,” אמר. הם הביטו בשעוניהם, פרופסור ג’ונסון הניח את הקוביה בעדינות על לוח המכונה. היא נעלמה.

חמש דקות מאוחר יותר, בדיוק של שניה, הופיעה שוב. פרופסור ג’ונסון הרים אותה בידו. “עכשיו חמש דקות אל העבר.” הוא כיוון את המחוון השני, כשהוא אוחז בקוביה בידו, התבונן בשעונו. “השעה עכשיו שש דקות לשלוש. כעת אפעיל את המכשיר – על ידי הנחת הקוביה על הלוח – בדיוק בשעה שלוש. לפיכך, הקוביה צריכה להעלם מכף ידי חמש דקות לפני השעה שלוש, ולהופיע על הלוח חמש דקות לפני שאני מניח אותה שם.”

“אם כך, כיצד יכול אתה להניח אותה שם?” היקשה אחד מעמיתיו.

“כשידי תתקרב, היא תעלם מהלוח ותופיע בידי כדי שאוכל להניח אותה שם. בשלוש בדיוק. שימו לב, בבקשה.”

הקוביה נעלמה מידו.

היא הופיעה על הלוח של מכונת־הזמן.

“רואים? חמש דקות לפני שאניח אותה שם, היא ישנה שם!”

אחד מעמיתיו קימט את מצחו כשהוא מתבונן בקוביה. “אבל,” אמר, “מה יקרה אם עכשיו, אחרי שהופיעה חמש דקות לפני שהינחת אותה שם, תשנה את דעתך ולא תשים אותה שם בשעה שלוש? האם לא מתעורר כאן פרדוקס כלשהו?”

“רעיון מעניין,” אמר פרופסור ג’ונסון. “לא חשבתי על זה, ויהיה מעניין לנסות. טוב מאד, אם כך אני לא אניח אותה…”

לא היה כל פרדוקס. הקוביה נשארה.

אך כל שארית היקום – הפרופסורים, החדר וכל היתר – נעלמה.

לארי ניבן הינו סופר מד“ב ידוע מאוד בחו”ל, עטור פרסים והצלחות לרוב. ניבן, מתמטיקאי במקצועו, מצטיין בסיפורים בעלי מגוון סגנונות ונושאים המשתרעים על פני כל שטחי המד“ב – החל מתאורים ‘הנדסיים’ של פלנטות מלאכותיות ועד לסיפורי פנטסיה מובהקים. סיפור זה שבחרנו להביא בפניכם, זכה להערכה רבה בקרב חובבי המד”ב, ואפילו בקרב אלה שאינם להוטים במיוחד אחר סיפורי פנטסיה. דבר זה מובן בהחלט, אף על פי שהסיפור – בחלקו הראשון – עושה רושם פנטסטי למדי…

* * *

יום אחד נלחם סייף במכשף.

באותה עת שכיחים היו קרבות שכאלה. איבה טבעית שררה אז בין סייפים לבין מכשפים, בדומה לאיבה שבין חתולים לבין צפורים קטנות, או בין חולדות לבין בני אדם. בדרך כלל נוצחו הסייפים, וממוצע האינטליגנציה של האנושות עלה במידה זעומה. לעיתים ניצח הסייף, ושוב שופר המין האנושי – שהרי מכשף, שאינו מסוגל להרוג סייף אחד עלוב, הוא מכשף מפוקפק ביותר.

אך קרב זה היה שונה. ראשית, גם החרב עצמה היתה מכשפת. שנית, המכשף ידע אמת גדולה ונוראה. אנו נכנה אותו המכשף שכן שמו כבר נשכח, וגם אינו ניתן להיגוי. הוריו ידעו את אשר לפניהם – המכיר את שמך יש לו שליטה עליך, אך עליו להגות את שמך כדי להוציא את השליטה הזו אל הפועל.

המכשף גילה את האמת הנוראה שלו בהיותו בגיל העמידה.

עד לאותה תקופה הספיק לסייר במקומות רבים. לא היה זה מרצונו החופשי. היה זה, פשוט, משום שהיה מכשף אדיר־כח, והוא השתמש בכוחו, ונזקק לידידים.

הוא ידע כשפים הגורמים לאנשים לאהוב קוסם.

המכשף ניסה אותם, אך תופעות הלוואי לא מצאו חן בעיניו, לכן השתמש לרוב בעוצמתו לשם סיוע לסובבים אותו, כדי שיאהבוהו גם ללא כפיה.

הוא גילה, שכאשר נשאר במקום אחד עשר או חמש עשרה שנים, בהשתמשו בכוחותיו ככל העולה על רוחו, היו כוחותיו נחלשים, אם עקר ממקומו, היו אלה שבים אליו.

פעמיים נע ממקומו, ופעמיים התיישב בארץ חדשה, למד מנהגים חדשים, רכש לו חברים חדשים. עתה קרה העניין בשלישית, והוא הכין עצמו לצאת שוב לדרך, אך משהו גרם לו לתהות.

מדוע יבשו מעינות כוחו של אדם, באופן כה בלתי־ צודק?

כך גם קרה לאומות. במהלך ההסטוריה, דווקא ארצות שהיו העשירות ביותר בקסמים, הן שנרמסו ברגלי ברברים נושאי חרבות ואלות. היתה זו אמת עגומה, שהמחשבה אודותיה היתה בלתי נסבלת, אך סקרנותו של המכשף עזה היתה.

לכן תהה, ונשאר כדי לערוך נסויים מסויימים.

בנסוי האחרון שלו השתמש בכשוף קינטי פשוט, כדי לסובב באויר דיסקית מתכת סביב צירה. ומשנשלם כשוף זה, ידע אמת שלעולם לא יוכל עוד לשכוח, לכן יצא לדרך. בעשורים הבאים הוא נע ונד. הזמן שינה את אישיותו, אך לא את גופו, וקסמיו נעשו מהימנים יותר, אם כי פחות ראוותנים. הוא גילה אמת גדולה ונוראה, ואם אמנם שמרה בסוד, היה זה מתוך חמלה. האמת שלו סיפרה על קיצה של הציוויליזציה, ולמרות זאת לא היתה בה כל תועלת חומרית לאיש.

לכן הרהר. אך לאחר כחמישה עשורים (התאריך היה בערך 12,000 לפניה"ס) מצא, שלכל האמיתות נמצא שמוש אי שם, במוקדם או במאוחר. לכן בנה דיסקית נוספת ולחש עליה שוב את הלחש ההוא, כך (כמספר טלפון שכבר חויגו כל ספרותיו מלבד האחרונה) שהדיסקית תהיה מוכנה למקרה שייזקק לה אי פעם. שמה של החרב היה גלירנדרי. היא היתה בת כמה מאות שנים, ומפורסמת למדי.

באשר לסייף, שמו שלו איננו סוד. שמו היה בלהאפ סאטלטון וירלדס אג מירקלואט רו קונונסון. חבריו, הארעיים על פי רוב, כינוהו בשם האפ. הוא היה ברברי, כמובן. כל אדם תרבותי היה פיקח מכדי לנגוע בגלירנדרי, ומוסרי מכדי לדקור אישה בשנתה. וזו, בדיוק, היתה הדרך בה השיג האפ את חרבו – או להיפך.

המכשף הכירה זמן רב לפני שראה אותה. הוא עסק בעבודתו במערה שחצב מתחת לגבעה, כשהופעלה האזעקה. השיער שעל ערפו סמר. “אורחים,” אמר.

“אינני שומעת מאומה,” אמרה שארלה, אך היתה אי־נוחות בקולה. שארלה היתה נערה מן הכפר שבאה לגור עם המכשף. באותו יום שכנעה את המכשף ללמדה מקצת מקסמיו הפשוטים יותר.

“האם אינך מרגישה את שער־עורפך סומר? התקנתי את האזעקה שתפעל בדרך זו. תני לי רק לבדוק…” הוא השתמש בחיישן¹ דמוי חישוק־כסף הניצב על עמדו.

“צרה מתקרבת. שארלה, עלינו לפנות אותך מכאן.”

“אבל…” שארלה החוותה במחאה לעבר השולחן שלידו עבדו.

“אה, זה, אפשר להפסיק באמצע. הלחש איננו מסוכן.”

היה זה תכשיר נגד שיקויי־אהבה. עבודה מלוכלכת למדי, אך בטוח, מאולף ויעיל. המכשף הצביע על אלומת האור הזוהרת מבעד למחוש‏־החישוק.

“זה מסוכן. מוקד רב־עוצמה של מאנה נע במעלה המערבי של הגבעה. את, רדי במדרון המזרחי.”

“האם אני יכולה לעזור? אתה לימדת אותי משהו בכשפים.”

המכשף צחק צחוק עצבני מעט. “נגד דבר כזה? זאת גלירנדרי, ראי את גודל הדמות, הצבע, הצורה. לא. צאי מכאן, ברגע זה. השטח במדרון המזרחי של הגבעה פנוי.”

“בוא עמי.”

“אינני יכול. לא בזמן שגלירנדרי מסתובבת חופשיה. לא בזמן שכבר לכדה לעצמה אידיוט כלשהו. יש לי התחייבויות.”

הם יצאו מן המערה יחדיו, לתוך המעון שחלקו. שארלה, עדיין מוחה, עטתה גלימה ופנתה לרדת במורד הגבעה. המכשף ברר בחפזון כמלוא החופן חפצים מחפצים שונים ויצא.

האורח הלא קרוא כבר נמצא במחצית הדרך מעלה: יצור גדול אך אנושי, כנראה, הנושא דבר מה ארוך וזוהר. הוא נמצא עדיין במרחק של כרבע שעה הליכה. המכשף הציב את חישוק הכסף והביט דרכו. החרב היתה להבה של מאנה מתפרקת, מחט מסמאת־עיניים של אור לבן. גלירנדרי, ללא ספק. הוא הכיר אומנם מאנה אחרים, שווים בעוצמתם – אך אף אחד מהם לא ניתן היה לנשיאה, ואף לא אחד נראה כחרב לעין הבלתי־מזויינת.

צריך היה להורות לשארלה לדווח לאגודה. היא נחונה ביכולת כשוף מספקת לצורך זה. אך כעת מאוחר מדי. לא היו לאלומת האור קוי־מתאר צבעוניים. העדרם של שוליים ירוקים, פרושו של דבר היה שאין לסייף כישוף־הגנה. הסייף לא ניסה להגן על עצמו מפני הדבר שנשא עמו. אין ספק כי האורח לא היה מכשף, לא היתה בו פקחות מספקת לבקש את עזרתו של קוסם. האמנם לא ידע מאומה אודות גלירנדרי? לא שזה יכול היה לסייע למכשף. מי שנשא את גלירנדרי היה מחוסן מפני כל כוח, למעט זה של גלירנדרי עצמה. בכל אופן, כך אמרה השמועה.

“הבה נבדוק זאת,” אמר המכשף לעצמו. הוא נבר מתוך ערמת הציוד שלו ושלף ממנה דבר מה עשוי עץ, מעוצב באוקרינה. הוא הסיר ממנו את האבק, הרים אותו וכוונו אל מורד ההר. אך הוא היסס. כישוף־הנאמנות היה פשוט ובטוח, אך היו לו גם תוצאות־לוואי, הוא פגע ברמת המשכל של קורבנו.

“הגנה עצמית,” הזכיר המכשף לעצמו, ונשף באוקרינה. הסייף לא האיט את צעדיו. גלירנדרי אף לא הבהבה – כה רבה היתה הקלות בה התגברה על הכישוף.

תוך דקות מספר יגיע לכאן הסייף. המכשף ארגן במהירות קסם פשוט לניבוי העתיד. לכל הפחות יוכל ללמוד מי הוא שינצח בקרב הצפוי.

שום תמונה לא התגבשה לפניו. המסך אף לא הבהיק.

“ובכן זהו זה,” אמר המכשף, “ובכן זהו זה!”

והוא גישש בערימת כלי הקסמים שלו ומצא דיסקית מתכת. חיטוט נוסף העלה פגיון פיפיות, משופע חריטות בשפה לא ידועה וחד ביותר.

בראש הגבעה של המכשף היה מעין, והנחל שנבע ממנו עבר בסמוך לביתו של המכשף. הסייף עמד, שעון על חרבו, מול המכשף שניצב בצדו השני של הנחל. הוא נשם עמוקות, שכן הטיפוס היה קשה. הוא היה שרירי מאוד ומשופע בצלקות. תמוה היה בעיני המכשף, כיצד איש צעיר כל כך הספיק לרכוש צלקות רבות כל כך. אך אף אחת מצלקותיו לא פגעה בכושר תנועתו. המכשף התבונן בו בטפסו במעלה הגבעה. הוא היה בכושר גופני מעולה. עיניו היו בגוון כחול עמוק ומבריקות, מעט קרובות מדי זו לזו לטעמו של המכשף.

“אני האפ,” הוא קרא מעברו השני של הנחל, “איפה היא?”

“אתה מתכוון לשארלה, כמובן. אך מה לך ולה?”

“באתי לשחרר אותה משביה המחפיר, איש זקן. זמן רב מדי הנך…”

“הי, הי, הי, שארלה היא אשתי.”

“זמן רב מדי הנך משתמש בה למטרותיך השפלות ושטופות הזימה. זמן…”

“היא נשארה כאן מרצונה החופשי, אפס שכמותך!”

“אתה מצפה שאאמין לזה? אשה נחמדה כשארלה, האם תוכל לאהוב מכשף זקן ותשוש?”

“האם אני נראה תשוש?”

המכשף לא דמה לאדם זקן. הוא נראה כבן גילו של האפ, כבן עשרים שנה.

מבנה גופו ושריריו לא נפלו מאלה של האפ. הוא לא טרח להתלבש כשעזב את המערה. במקום צלקותיו של האפ, היה גבו מעוטר בכתובת קעקע באדום, ירוק וזהב, מבנה של כוכב מחומש בעל סלסולים מפותחים, כמעט מהפנט בפיתוליו הרב־מימדיים.

כל אחד בכפר יודע את גילך," אמר האפ. “אתה בן מאתיים שנה, אם לא יותר.”

“האפ,” אמר המכשף, “בלהאפ איזשהו – משהו רו קונונסון. עכשיו נזכרתי. שארלה סיפרה לי שניסית להיטפל אליה בפעם האחרונה שהלכה אל הכפר. הייתי צריך לעשות משהו בנידון כבר אז.”

“אתה משקר, זקן. שארלה נתונה בכישוף. כולם יודעים את כוחו של כישוף הנאמנות של המכשף.”

"אינני משתמש בו. אינני אוהב את תופעות הלוואי. מי רוצה להיות מוקף במטומטמים ידידותיים?''

המכשף הצביע לעבר גלירנדרי. “האם אתה יודע מה אתה נושא עמך?”

האפ הנהן הנהון מבשר־רע.

“לכן צריך הייתי לדעת טוב יותר. אולי אין זה מאוחר מדי. ראה אם מסוגל אתה להעבירה לידך השמאלית.”

“ניסיתי. אינני יכול להרפות ממנה.” האפ פילח את האויר בקוצר רוח בחרבו בת שלושים הקילוגרמים. “מוטל עלי לישון כשהדבר הארור הזה אחוז בידי.”

“ובכן, מאוחר מדי, אם כן.”

“זה שווה את העניין,” אמר האף בזעף. “שכן עתה אני יכול להרוג אותך. זמן רב מדי היתה אישה חפה מפשע נתונה בידיך…”

“אני יודע, אני יודע.” המכשף החליף לפתע שפות, ודיבר במהירות ובקול רם. לאחר מכן חזר שוב לרינלדית. “האם אתה חש בכאב כלשהו?”

“אף לא בדגדוג.” אמר האפ. הוא לא נע ממקומו. הוא עמד כשחרבו המרשימה נתונה בידו, זוהרת לעבר המכשף שמעבר לנחל.

“שום דחף פתאומי לנדודים? התקפי חרטה? שינויים בחום הגוף?” אך האפ היה מגחך עכשיו, כלל וכלל לא בחביבות. “חשבתי שלא. טוב, צריך היה לנסות אותם.”

היה רגע של הבזק מסמא.

כשהגיע המטאוריט לאזור הגבעה הצטמצם לגודלו של כדור בסיס, שאמור היה לסיים את מסעו בעורפו של האפ. ברם, הוא התפוצץ אלפית שניה מוקדם מדי. כשגווע האור, נמצא האפ עומד במעגל של אפר־לבה. לסתו הבלתי־סימטרית של הסייף נשמטה, ואחר כך סגר את פיו והתחיל לנוע לעבר המכשף. החרב זמזמה קלות. המכשף הפנה את גבו.

האם עיקם את שפתיו למראה פחדנותו של המכשף, ואז קפץ כמטר אחורנית. צל יצא מתוך גבו של המכשף. במערה ירחית, כשהשמש מאירה לתוך לועו, יכול היה צלו של אדם להיראות כה ברור ושחור. הצל נפל לקרקע ועמד על רגליו, דמות אנושית במתארה, שהיתה פחות צורה ויותר מראה־מן־החלון של החשכה המוחלטת שמעבר למוחו של היקום. ואז היא זינקה. דומה היה שגלירנדרי נעה בכוחות עצמה. היא ביתרה את השד פעם לאורכו ופעם לרוחבו, בעוד שנראה היה כי השד נמעך אל מגן בלתי־נראה, מנסה להגיע אל האפ גם במותו.

“מחוכם,” גנח האפ. “כוכב מחומש על גבך ושד כלוא בתוכו.”

“מחוכם,” אמר המכשף. “אבל זה לא פעל. נשיאת גלירנדרי פועלת, אך אינה מחוכמת. אני שואל אותך שוב; האם אתה יודע מה אתה נושא עמך?”

“את החרב רבת העצמה ביותר שחושלה אי־פעם.” הוא הניף את החרב אל־על. זרועו הימנית היתה שרירית יותר מן השמאלית וארוכה ממנה בכמה אינצ’ים, כאילו פעלה עליה גלירנדרי. “חרב שתהפוך אותי שווה־כוחות לכל קוסם או מכשף, ואף בלי עזרת שדים. היה עלי להרוג אישה שאהבה אותי לשם השגתה, אך שילמתי את המחיר בשמחה. לאחר שאשלח אותך למקום המגיע לך, תבוא שארלה אלי…”

“היא תירק בפרצופך. כעת, אולי תקשיב לי? גלירנדרי עצמה היא שד. לו היתה לך טיפת שכל, היית כורת את זרועך ליד המפרק.”

האפ נראה מזועזע. “אתה מתכוון ששד כלוא במתכת?”

"נסה להכניס לעצמך לראש – אין שום מתכת. זהו שד, תחום וטפיל. הוא יזקין אותך עד מוות תוך שנה אם לא תשלח אותו לחופשי. מכשף מארצות הצפון כלא אותו במצבו הנוכחי, והעניק אותו במתנה לאחד מממזריו, ג’ירי משהו. ג’ירי כבש את מחצית היבשת לפני שמת בשדה־הקרב מניוון סנילי.

החרב נמסרה אז למרותה של קוסמת הקשת־בענן שנה לפני הולדתי, משום שמעולם לא היתה אישה פחות שימושית ממנה לאנשים, במיוחד לגברים.

“בסופו של דבר לא היה זה נכון, היא היתה שימושית.” “מעלליה של גלירנדרי, כנראה, היא הפעילה לה שוב את בלוטות, לא כן? היתה צריכה להשמר מכך.”

“שנה” אמר האפ. “שנה אחת.”

אך החרב נעה בקוצר רוח בידו. “תהיה זו שנה של תהילה.” אמר האפ, ונע קדימה.

המכשף נטל דיסקית נחושת. “ארבע,” אמר, והדיסקית הסתובבה באוויר סביב צירה.

כשהאפ חצה את הנחל כבר היתה הדיסקית כתם מטושטש של תנועה. המכשף נע כדי לשמור את הדיסקית בינו ובין האפ, והאפ לא העז לגעת בה, מפני שהיתה מסוגלת לגזור כל דבר שהוא לגזרים. הוא תמרן לעקפה, אך שוב זינק המכשף לצד השני. בהפסקה הספיק לחטוף משהו נוסף – פגיון משופע בחריטות. “יהיה הדבר אשר יהיה,” אמר האפ. “אין זה יכול לפגוע בי. שום כישוף אינו יכול לפגוע בי בשעה שגלירנדרי בידי.”

“נכון בהחלט,” אמר המכשף. “הדיסקית תאבד את כוחה תוך דקה, בלאו הכי. בינתיים, אני יודע סוד שהייתי רוצה לספר, סוד שלעולם לא אוכל לספרו לידיד.”

האפ הניף את גלירנדרי מעל לראשו, ובשתי ידיו הנחיתה על הדיסקית. החרב עצרה תוך הזדעזעות מעט לפני שולי הדיסקית.

“היא מגוננת עליך,” אמר המכשף. “אם גלירנדרי היתה פוגעת בשוליים, ההדף היה מעיף אותך הישר אל הכפר. האם אינך שומע את הזמזום?”

האפ שמע את היבבה שנוצרה כשהדיסקית חתכה באויר. הצליל הלך וגבר.

“אתה מנסה להרוויח זמן.” אמר.

“אמת ויציב, ומה בכך? האם זה יכול לפגוע בך!”

"לא. אמרת שאתה יודע סוד. האפ ייצב את עצמו, כשהחרב מונפת, בצידה האחד של הדיסקית שקצותיה זרחו עתה בנוגה אדמדם.

“רציתי לספר למישהו זה זמן רב. מאה וחמישים שנה, אפילו שארלה אינה יודעת.” המכשף עדיין עמד נכון לרוץ, אם ינסה הסייף להתקיפו. “למדתי פעם כישוף באותם ימים. זה לא היה הרבה בהשוואה למה שאני יודע כיום, אך זה היה מאד ראוותני, טירות הופכות לאבן, או נמחות על ידי ברק – במקום כשופי מוות פשוטים, דברים כאלה צורכים כח רב, אתה יודע.”

“שמעתי על דברים כאלה.”

“עשיתי זאת כל העת – למען עצמי, למען ידידים, בשביל כל מי שקרהו המקרה להיות מלך, או שהייתי מאוהב בו. מצאתי, שלאחר שישבתי במקום אחד זמן מה, היו כוחותי עוזבים אותי. היה עלי לעקור למקום אחר כדי להחזירם אלי.”

דיסקית המתכת זהרה בגוון כתום בהיר בגלל להט הסבוב. צריכה היתה להתאדות או להתמוסס מזמן. “וחוץ מזה, ישנם מקומות מתים, לשם לא יעז מכשף ללכת. מקום בהם הכישוף אינו פועל. בדרך כלל אלה הם מקומות נידחים, ארצות של כפרים ומרעה, אך יכול אתה למצוא שם את הערים העתיקות, הטירות שנבנו כדי לרחף באויר והן מוטות היום על צידן, עצמות הדרקונים שהזדקנו בלא עת, כלטאות ענק מעידן אחר. לכן התחלתי לתהות.”

האפ פסע מעט אחורנית מעוצמת החום שפשט מן הדיסקית. היא זרחה כעת בלבן טהור, והיתה כשמש שהובאה אל האדמה. בתוך הזוהר לא היה האפ יכול עוד לראות את המכשף.

“לכן בניתי דיסקית כעין זאת וסובבתי אותה סביב צירה. סתם כישוף קינטי פשוט, אך עם האצה קבועה ובלי נקודת גבול. יודע אתה מהי מאנה?”

“מה קרה לקולך?”

“מאנה היא השם בו כינינו את הכוח שמאחורי הכישוף.” קולו של המכשף הפך לחלש וגבוה.

חשד איום התעורר בהאפ. המכשף החליק במורד הגבעה בהשאירו את קולו מאחוריו! האפ נותר מעבר לדיסקית, מצל על עיניו מחמת הלהט.

אדם זקן ישוב היה בצדה השני של הדיסקית. אצבעותיו מוכות־השגרון, זרות למחצה בפירקיהן הנפוחים, השתעשעו בפגיון מעוטר בחריטות של דברי שירה. “מה שגיליתי – או, הנה אתה. מילא, כבר מאוחר מדי.”

האפ הניף את חרבו, והיא שינתה את צורתה. היה זה שד אדום ומוצק, בעל קרניים וזנב, ושיניו נעוצות היו בידו הימנית של האפ. הוא עצר, במכוון, לשניות ספורות, עד שהאפ תפס מה התרחש וניסה לזנק ולחמוק. ואז נשך בחוזקה וידו של האפ נכרתה בפרקה.

השד הושיט זרועותיו, בתנועה איטית למדי, אך האפ היה מופתע מכדי לנוע. הוא חש באצבעות בעלות ציפורני העוף הדורס, סוגרות על קנה הנשימה שלו. הוא חש בכח הנוטש את היד, וראה הפתעה ואי אמון בפניו של השד.

הדיסקית התפוצצה. בבת אחת, ללא התראה מוקדמת הפכה לענן דק של אבק מתכת ונעלמה בהבזק כאבק מטאוריט ולא יותר. האור היה כברק המכה ברגליך. הרעש היה כרעמו של הברק. הריח היה ריחה של נחושת מאודה.

השד נמוג, כזיקית המתמזגת ברקעה. כשנמוג, צנח השד לקרקע באיטיות, נמוג עוד יותר ונגוז. כשהושיט האפ את כף רגלו, מצא עפר בלבד. מאחוריו היה חריץ של אדמה חרוכה.

המעיין פסק מלנבוע. קרקעיתו הסלעית של הנחל התייבשה בזוהר החמה.

מערתו של המכשף התמוטטה, רהיטי מעונו של המכשף נפלו אל תוך המכתש הרחב והתרסקו. אך המעין עצמו נעלם מבלי להותיר עקבות.

האפ תפס את גדמו המכוער ואמר: “אך מה קרה?”

“מאנה.” מלמל המכשף. הוא ירק מערכת שלמה של שיניים. “מאנה. מה שגיליתי הוא, שהכח מאחורי הכישוף הוא מקור טבעי, כדשנים שבאדמה. כשמנצלים אותו עוד ועוד, הוא אוזל.”

“אבל…”

“האם אתה תופס מדוע שמרתי זאת בסוד? יום אחד תנוצל כל המאנה שבעולם, לא עוד מאנה, לא עוד כשפים. האם אתה יודע שאטלנטיס אינה יציבה מבחינה ארכיטקטונית? מלכים מכשפים חידשו ברציפות את הכישוף בכל דור כדי למנוע בעד היבשה מלהחליק כולה הישר לתוך הים. מה יקרה כשהקסם שוב לא יפעל? אין שום סיכוי שיספיקו לפנות את כל היבשה מבעוד מועד. מוטב שלא ידעו.”

“אך… הדיסקית הזאת.”

המכשף גיחך בפה חסר שיניים והעביר את ידו בשערו הלבן כשלג. כל השער נשאר בידו, מותיר את קרקפתו קרחת ומנומרת. “סניליות כמוה כשכרות. הדיסקית? אמרתי לך. כישוף קינטי ללא גבול עליון. היא ממשיכה להאיץ עד שכל המאנה באזור אוזלת.”

האפ צעד קדימה. ההלם סחט מחצית מכוחו. רגלו הושטה רועדת, כאילו נעלמה הגמישות מרגליו.

“ניסית להרוג אותי.”

המכשף הנהן. “תיארתי לעצמי כי כאשר תאזל המאנה – אם הדיסקית לא תתפוצץ ותהרוג אותך בשעה שאתה מנסה לעקוף אותה, תהרוג אותך גלירנדרי כשכבלי הכישוף שעליה יוסרו. על מה אתה מתאונן? זה עלה לך ביד, אך שוחררת מן הגלירנדרי.”

האפ פסע צעד נוסף, ועוד אחד. ידו החלה לכאוב. והכאב העניק לו כח. “איש זקן,” אמר בקול מעובה, “בן מאתים שנה. אני יכול לשבור את צווארך ביד שנותרה לי, וזאת אעשה.”

המכשף הניף את הסכין החרוטה.

“זה לא יפעל. אין יותר כשפים.” האפ סטר על כף ידו של המכשף ואחז בגרונו הגרמי.

זרועו של המכשף נעה בקלילות לצידו, וחזרה והכתה כלפי מעלה. האפ כרך את זרועו סביב בטנו ונסוג, כשעיניו ופיו פעורים. הוא התיישב בכבדות.

“פגיון – פועל תמיד.” אמר המכשף.

“או,” אמר האפ.

“עיבדתי את המתכת בעצמי בכלי חרש רגילים, כדי שהפגיון לא יתנפץ לרסיסים כשיאזל הקסם. השירים אינם כישוף, הם אומרים רק…”

“או,” אמר האפ. “או.” הוא התמוטט אל צידו.

המכשף נשען אחורנית, הוא הגביה את הסכין וקרא את הסימנים, בשפה שרק האגודה הכירה.

“ואף זה יחלוף לו.” היה זה קמח טחון אפילו בימים ההם.

הוא שמט את זרועו ושכב, מתבונן ברקיע.

התכלת הוכתמה עכשיו בצל.

“אמרתי לך ללכת מכאן,” לחש.

“היית צריך לדעת יותר – מה קרה לך?”

“אין עוד כישופי נעורים. ידעתי שיהיה עלי לעשות זאת כשנבא־העתידות לא הראה דבר.” הוא נשם נשימה חלושה. “זה היה שווה. הרגתי את גלירנדרי.”

“משחק את הגיבור, בגילך! מה יכולה אני לעשות? איך אני יכולה לעזור?”

“הורידי אותי מן הגבעה לפני שיפסיק לבי לפעום. מעולם לא גיליתי לך את גילי האמיתי…”

“ידעתי אותו. כל הכפר יודע.” היא הרימה אותו למצב עמידה, כרכה אחת מזרועותיו סביב צווארה, הזרוע כנטולת־חיים. היא נרעדה, אך כרכה את זרועה סביב מותניו ואזרה את כוחותיה לקראת המאמץ.

“אתה כל כך רזה! בוא, אהובי, אנחנו צריכים לעמוד.”

היא נטלה על עצמה את רוב משקלו, והם נעמדו.

“לכי לאט. אני שומע את ליבי מנסה לשבות.”

“עד היכן עלינו ללכת?”

“רק עד לרגלי הגבעה, חושבני. שם יפעל הכישוף שוב, ונוכל לנוח.” הוא נרעד. “אני מתעוור.” אמר.

“זהו שביל נוח, וכולו במורד.”

“זו הסיבה שבחרתי במקום הזה. ידעתי שיהיה עלי להשתמש בדיסקית יום אחד. אינך יכול להשליך ידע. תמיד יגיע היום שתשתמש בו, כיוון שאתה חייב, כיוון שהידע קיים.”

“השתנית כל כך. הינך כה – כה מכוער. ואתה מסריח.”

הדופק רפרף בצווארו ככנפי הצופית. “אולי לא תרצי בי, אחרי שראית אותי בצורה זו.”

“אתה יכול להשתנות שוב, לא כן?”

“ודאי, אני יכול להשתנות לכל מה שתחפצי, איזה צבע עיניים חביב עליך?”

“יום אחד, אהיה כזאת בעצמי,” אמרה. בקולה היתה אימה, והוא נשמע דועך – המכשף הלך והתחרש.

“אלמד אותך את הכשפים המתאימים כשתהיי מוכנה לכך. הם מסוכנים. מסוכנים עד אימה.”

למשך זמן מה השתררה שתיקה, ואז: “מה היה צבע עיניו שלו? אתה יודע, בלהאט סאטלטון מה־שמו.”

“עזבי את זה,” אמר המכשף בשמץ טינה.

ולפתע שבה אליו ראייתו.

אך לא לנצח, הרהר המכשף כאשר כשלו מבעד לאור הפתאומי. כשתאזל המאנה, אכבה כלהבת נר שנשפו בה, ובעיקבותי הציוויליזציה כולה. לא עוד כשפים, לא עוד תעשיה המבוססת על כשפים. ואז תהיה תבל כולה בארבארית, עד שהאדם ילמד דרך חדשה לשלוט בטבע, והסייפים, הסייפים הטפשים הארורים, ינצחו למרות הכל.

"קיים מקום ובו ארבע שמשות זורחות בשמיים – אדומה, לבנה, כחולה וצהובה; שתיים מהן קרובות כל־כך עד כי הן נוגעות זו בזו, וחומר זורם ביניהן…

אני מכיר עולם ולו מיליון ירחים…

אני יודע על שמש שגודלה. כגודל כדור הארץ – והיא עשוייה מיהלום…

ישנם גרעיני אטומים שקוטרם קילומטר, והם מסתובבים שלושים פעם בשנייה…

ישנם כוכבים העוזבים את שביל החלב. יש ענני גאז אדירים הנופלים אל תוך שביל החלב…

ישנם גושי פלאסמה סוערים עם קרינת אקס וגאמה והתפוצצויות כוכביות רבות עוצמה…

ישנם, אולי, מקומות שמחוץ ליקום שלנו…

היקום הוא כביר ונורא־הוד, ולראשונה הופכים אנו להיות חלק מממנו…"

הקטע הנ"ל לקוח מתוך ספרו של פרופ' קארל סאגאן, ‘הקשר הקוסמי,’ שהינו ספר מדע־פופולרי אודות היקום וחקר החלל. פרופ' סאגאן הינו אסטרונום וחוקר נודע, ואחד המדענים הבולטים ה’דוחפים' בהתלהבות את תכניות חקר החלל בכלל וחיפוש אחר חיים אינטליגנטיים ביקום בפרט. ספריו של סאגאן, מלאי הדמיון וההשראה, נקראים בנשימה עצורה לא פחות מספרי מדע בדיוני מרתקים. מצד שני, סיפוריו הדמיוניים של ארתור סי. קלארק, רצופי מידע אסטרונומי מדוייק, נקראים בעניין לא פחות מספרי מדע רציניים.

מובן מאליו שעובדות מדעיות משמשות כחומר ביד היוצר בידי סופרי המד“ב, לשם עריכת ספקולציות אלה או אחרות אודות העתיד. האם קורה גם ההיפך? האם הספקולציות של המד”ב מגרות את דמיונם המדעי של המדענים? אין על כך תשובה ברורה, וספק רב הוא אם אינשטיין קרא מעולם סיפור מד“ב כלשהוא… אך כשמדענים מדברים על חורים שחורים כשער אל יקום אחר, או על ‘על־חלל’ נוסח אסימוב, (אומנם כהשערות תיאורטיות בלבד), נדמה שאכן קיימת השפעת גומלין בין מד”ב ומדע. בכתבה זו נצטמצם הפעם רק באסטרונומיה ואסטרופיסיקה במד"ב, ומיותר לציין שכל יומרה לכסות נושא זה בשלמותו נידונה מראש לכשלון, ועל כן נזכיר רק מספר זעום של דוגמאות.

קשה לא להסכים עם הסופר סם מוסקוביץ' הטוען שהאסטרונומיה היא היא אימו האמיתית של המד"ב (על זהותו של האב האמיתי חלוקות הדעות…). מתחילת המאה, ובייחוד בשנות השלושים ועד לשנות החמישים, השתמשו סופרים רבים במידע אסטרונומי רב ומדוייק כדי ליצור רקע אמין לסיפוריהם, וניצלו עד תום כל תעלומה אסטרונומית שהטרידה את המדענים דאז.

אחד הסופרים בעלי הדמיון הפורה ביותר שפעלו בשנות ה־30 היה אולף סטפלדון, שבספריו ‘האדם הראשון והאחרון’ ו’יוצר הכוכבים' היה אולי הראשון שחרג בדמיונו מגבולות מערכת השמש ותאר את תולדות היקום כולו, (כשם שתאר את תולדות האנושות מ־1930 ועד שני מיליארד שנים בעתיד…), עם תקשורת בין כוכבית ואימפריות גלקטיות ומושגים אחרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהז’אנר. הפיסיקאי הנודע פרימן דיסון מאוניברסיטת פרינסטון מעיד שהושפע רבות מרעיונותיו של סטפלדון. בתשובה לשאלה האם המד"ב השפיע עליו כפי שרעיונותיו שלו שמשו בסיס לסיפורים דמיוניים רבים, השיב דיסון: “בוודאי. בילדותי קראתי את כל ספרי ז’ול וורן וה.ג'. וולס שהיו תחת ידי, אך מי שהשפיע עלי ועל אופן חשיבתי במידה הרבה ביותר היה אולף סטפלדון. לאחר שקראתי את ‘יוצר הכוכבים’ נראה לי מובן מאליו שרק כך יש לחשוב על החלל ועל העתיד, במעוף כזה ובקנה מידה כזה.”

איור מהמאה ה־19 לספר של ז’ול וורן

דיסון הינו פיסיקאי רציני ומכובד, אך פרסומו הרב הינו דווקא בזכות הספקולציות ה’מטורפות' שלו שזכו לשם ‘כדורי דיסון.’ לדעתו, ציוויליזציה טכנולוגית תנצל את יכולתה בשלב מתקדם של התפתחותה לשם יצירת ‘ביוספרה’ – קליפה כדורית מלאכותית סביב השמש שלה, שחומר הגלם עבורה יושג מפרוקו של… כוכב לכת שכן. הוא מציע לאסטרונומים לחפש את סימניה של פעילות טכנולוגית כזאת ברחבי הגלקסיה (במקום להאזין לשידורי רדיו מעולמות אחרים…), והוא צופה שגם האנושות תבנה בזמן זה או אחר ‘כדור דיסון’ כזה, על ידי פרוקו של כוכב הלכת צדק. מדע בדיוני??

אף כי המסע בחלל הינו אחד מעמודי התווך של המד"ב, קיימות יצירות לא מעטות שבהן הפעילות האסטרונומית מתבצעת על כדור הארץ דווקא, ואפילו לא בעתיד הרחוק, ועל כן תחושת האמינות בהן רבה יותר. דוגמה בולטת היא ספרו של האסטרונום פרד הויל, ‘הענן השחור,’ שבו ענן קוסמי מסתורי ובעל תכונות ‘אינטליגנטיות’ מאיים להאפיל על השמש ולגרום לשואה על כדור הארץ. האסטרונומים ממלאים תפקיד מכריע בספר, ותאורי התצפיות בו הינם ריאליסטיים כל כך, עד כי הספר נכלל בלימודי האסטרונומיה של אוניברסיטת הרוורד. (אגב, קרוב לוודאי שהויל הושפע מסיפור בעל אופי דומה של ה.ג. וולס, בשם ‘הכוכב,’ שנכתב בשנת 1897 ושתחילתו בגילוי סטיות מוזרות במסלול של כוכב הלכת נפטון…)

גם עלילת הספר ‘המאזינים’ מאת האסטרופיסיקאי ג’ימס א. גאן (שהסיפור ‘הקולות’ המופיע בגליון זה הוא חלק ממנו) מתרחשת על כדור הארץ, ליד הרדיו־טלסקופ הענק של ארסיבו, ומתארת 150 שנות האזנה לתשדורות מעולמות אחרים, תוך שימוש במידע מדעי רב, בצד הבנה רבה לנפש האדם…

הממצאים האחרונים מחקר כוכבי הלכת השכנים לנו פגעו קשות בסיפורי מד"ב ישנים וטובים, שהרי לא נמצאו כל עקבות חיים על פני הירח, המאדים או נוגה. קרוב לוודאי שכזה יהיה גם דינו של כוכב הלכת צדק, דבר שבוודאי יאכזב את ארתור סי. קלארק, שבסיפורו המרתק ‘מגע עם מדוזה’ (הכלול בקובץ ‘הרוח הנושבת מן השמש,’ בהוצאת מסדה) מתאר את היתקלותה של משלחת מדעית ביצור ענק דמוי מדוזה המרחף באטמוספרה הסמיכה של הצדק. הסיפור כולל שפע של מידע עובדתי, בדומה לסיפורים רבים אחרים של קלארק, כמו ‘זריחת שבתאי’ (שהופיע ב’פנטסיה 2000' מס' 1), או הסיפור ‘אל תוך כוכב השביט’ (שיפורסם באחד הגליונות הקרובים). קלארק אוהב גם להשתמש בעובדות מדעיות לשם תאור מצבים מצחיקים למדי, כמו סיפורו ‘מחבואים’ המתרחש על פובוס, אחד מירחיו הקטנים של המאדים, ושבו משחק מחבואים הינו סכנת נפשות, שכן ריצה מהירה מדי עלולה לשגר אותך למסלול סביב הירחון'…

מחוץ למערכת השמש, משתחרר הדמיון מכבליו. לארי ניבן, שהושפע אולי מרעיון ‘כדורי דיסון,’ מתאר בסיפורו ‘עולם הטבעת’ עולם מלאכותי בצורת טבעת שהיקפה כ־900 מיליון קילומטר ושבמרכזה שמש. צדה הפנימי של הטבעת מיושב, וכח הכובד נוצר באמצעות סיבוב הטבעת סביב מרכזה.

האל קלמנט, בספרו ‘שליחות של גרביטציה’ מתאר בפרטי פרטים כוכב לכת דמיוני בשם ‘מסקלין’ הסובב על צירו כה מהר עד שצורתו היא כשל דיסקוס, שבו קבוע הגרביטציה משתנה מ־700 ג’י בקטבים ועד ל־3 ג’י בקו המשווה… באוקינוסים על פני הכוכב זורם מתאן נוזלי והשלג הינו אמוניה קפואה. האטמוספרה היא של מימן דחוס, והכוכב נהנה מזריחתן של שתי שמשות. גדולתו של הספר היא בתאור אמין ומשכנע של האקולוגיה, האנתרופולוגיה, ההתפתחות ואפילו הפסיכולוגיה והסוציולוגיה של בני הכוכב ‘מסקלין,’ על בסיס תנאי סביבה ‘מטורפים’ שכאלה.

אחד מסיפורי המד"ב הטובים שנכתבו אי־פעם, ‘רדת הלילה’ מאת איזאק אסימוב, מבוסס אף הוא על מערכת כוכבים דמיונית (אך לא בלתי אפשרית…) ובה ארבע שמשות. כוכב הלכת לאגאש, שעליו מתרחש הסיפור, שרוי תמיד באור־יום, כי לפחות אחת מהשמשות זורחת בכל מקום על פניו. בני המקום אינם יודעים חושך מהו, וכאשר בפעם ראשונה בתולדותיהם מתרחש ליקויי חמה (עקב המצאותו של כוכב לכת נוסף שלא היה ידוע להם), לראשונה עדים הם למראה שמיים שחורים עם אלפי כוכבים – וחווים חוויה ש־ אין בכוחם לעמוד בה.

השלכותיה המדהימות של תורת היחסות, התאוריות הקוסמולוגיות האחרונות בדבר היווצרות היקום, והתאוריות הכמעט מיסטיות הקשורות בתופעת ‘החורים השחורים’ (ראה הראיון עם פרופ' שביב בגליון זה), מוצאות את ביטויין בסיפורים רבים בשנים האחרונות. אחת הדוגמאות היא הספר ‘טאו אפס’ מאת פול אנדרסון, שבו נתקעים מנועיה של ספינת־חלל בי־־כוכבית במצב האצה, והספינה מואצת אל מחוץ לגלקסיה, במהירות קרובה לזו של האור. אנדרסון מסביר את האפקטים היחסותיים של מרחק וזמן, כפי שהם משפיעים על צוות החללית. החללית מואצת בצורה בלתי מבוקרת עד לזמן שבו היקום פוסק מלהתפשט ומתחיל להתכווץ. בשעה שהיקום כולו קורס ומתפוצץ ב’מפץ גדול' חדש, נמצאת החללית ‘מחוץ לעסק’, ולבסוף נוחתת על כוכב לכת חדש שנוצר במחזור החדש של היקום…

הסופר ג’ו הולדמן כתב לפני שנים על ניצולם של ‘חורים שחורים’ לשם ‘קיצור דרך’ בתחבורה בין גלקטית – רעיון שלפחות חלק מהאסטרופיסיקאים אינם מוציאים כיום מכלל אפשרות. בידיו של הסופר לארי ניבן משמש ‘חור שחור’ (בסיפורו ‘סינגולריות מעצבנת אותי’) כאמצעי למסע בזמן…

נראה שהחורים השחורים ימשיכו עוד זמן רב לשמש מקור בלתי נדלה לספקולציות שונות ומשונות לסופרי המד"ב – אך במקרה זה אנשי המדע עצמם מתחרים בהם על נקלה. פרופ' קארל סאגאן, המכנה את החורים השחורים בשם ‘חתולי צ’שייר קוסמיים’ (על שם החתול מ’עליסה בארץ הפלאות' שהיה נוהג להעלם אך חיוכו היה נשאר…), מסתכן ומתנבא בנושא שנוי במחלוקת זה: "מאחר ואין כל אפשרות לצאת מתוך חור שחור, הרי שזהו, במובן מסויים, יקום נפרד… אפשר לשער שעצם הצולל לעבר ‘חור שחור’ המסתובב על צירו, עשוי ‘לצוף’ מחדש במקום אחר ובזמן אחר. החורים השחורים עשויים להיות קיצורי־דרך בזמן ובמרחב… אני יכול לתאר לעצמי גלקסיה ובה פדרציה של עולמות שברשותה רשת תחבורה משוכללת המנצלת את ‘החורים השחורים’…

באזור טיפוסי בגלקסיה, כלולות כמאה שמשות בנפח כדורי שרדיוסו כעשרים שנות־אור. לספינות חלל יחסותיות יידרש זמן של שנים ספורות (זמן־ספינה) להגיע מהחור השחור אל הכוכב המרוחק ביותר. (לאחר האצה של 1 ג’י במשך שנה, תגיע הספינה למהירות האור בקרוב). גלקסיה עם רשת תחבורה שכזאת, מיליון ציוויליזציות נפרדות אך השותפות למורשת גלקטית אחת, גלקסיה שבה ציוויליזציות גדולות צומחות בקרבת החורים השחורים, וכוכבי לכת מרוחקים משמשים כאזורי חקלאות, שמורות אקולוגיות, מקומות נופש וכו' – אכן, זו תהיה גלקסיה רבת־עניין!

מותם של כוכבי־שבת גדולים¹ עשוי לספק את האמצעים לחציית הגבולות הנוכחיים של מרחב וזמן, לאפשר לחיים גישה לכל פינות היקום – ובכך להגיע לאחדות היקום…"

ואם זה לא מדע בדיוני, מה כן…?

במדור 'עתידעת' בגליון הקודם נסקרו הפרויקטים שמטרתם לנסות ולקלוט אותות רדיו מציוויליזציות אינטליגנטיות הקיימות אולי אי שם בגלקסיה. אין פלא שנושא מרתק זה משמש בסיס לסיפורו המיוחד של ג'יימס א. גאן, מה עוד שגאן עצמו הינו מדען, מבכירי האסטרופיסיקאים של המכון הטכנולוגי של קליפורניה.

ג'יימס א. גאן כותב סיפורי מד“ב מזה כשלושים שנה וכיהן בזמנו בתפקיד נשיא אגודת סופרי המד"ב של אמריקה. הסיפור 'הקולות' הינו חלק מנובלה בשם 'המאזינים', והוא נכתב בשנת 1972, בתקופה של התעניינות רבה בפרוייקטים הנ”ל. המקום – המצפה הרדיו־אסטרונומי הענק של ארסיבו (שהוזכר, כאמור ב'עתידעת' בחודש שעבר), הזמן – בעוד למעלה מחמישים שנה…

* * *

הקערה הגדולה: הרדיו־טלסקופ של ארסיבו, פוארטו ריקו

הוא חלף על פני העמק דמוי הקערה הרצוף בלוחות מתכת, על פני צלחת המתכת הענקית המכוונת כנגד הרקיע, על פני מגרש החנייה המצופה בקונכיות ים כבושות.

מכתש שעוצב בכדי לאחוז בדממתם של הכוכבים; גביע המצפה בסבלנות למילויו…

הוא נכנס דרך דלתות הזכוכית מאור השמש היוקד אל תוך האפלולית, אל תוך בניין הבטון החד־קומתי, ופסע במורד מסדרונותיו הקרירים המוארים, אל המשרד שסומן בתווית ‘מנהל’, ועבר על פני מזכירה בגיל־העמידה בדרכו אל המשרד שעליו השגיחה, ושבו קם מולו אדם מאחורי שולחן עמוס ניירת.

הם באים אל המסדרון כדי לתת עינם באורח הבלתי קרוא, אותם מדענים חוורי פנים ופקידיהם השזופים, מצחיהם חרושים עמוקות, עיניהם חסרות הבעה, כמסכי אוסצילוסקופ אטומים…

“שמי ג’ורג' תומאס,” אמר האורח.

“אני רוברט מקדונלד,” אמר האיש שמעבר השולחן.

הם לחצו ידיים. יש לו למקדונלד לחיצת יד טובה, הרהר תומאס, כמעט עדינה, אך לא רפה, כאילו לא היה לו צורך להוכיח דבר.

“אני יודע,” אמר תומאס. “אתה מנהל הפרוייקט.”

אדם רגיש עלול היה להסיק מסקנות מהאופן בו אמר זאת; לתומאס לא היה אכפת. “ידוע לך למה אני כאן.”

“אמור לי שוב.”

החדר היה קריר, נעים וצנוע, דומה קמעה לאיש שעבד בו. האוויר שבפרוזדור הדיף ריחות של שמן מכונות ואוזון, אך כאן היה ריח שגרם לו הרגשה נוחה יותר, ריח של נייר וספרים ישנים. מאחורי השולחן הפשוט היתה כוננית ספרים גבוהה ועל מדפיה ספרים בכריכות עור בגווני חום, אדום כהה וירוק כהה. ממקום מושבו לא הצליח תומאס לקרוא את הכותרות, אך ממילה או שתיים למד שאחדים מהם, לפחות, היו בשפות זרות. אצבעותיו פרפרו בתשוקה ליטול אחד מהם בידיו, לחוש את פני הכריכה הקשה, החלקה קמעה, לדפדף בדפים הפריכים…

“כתב העת ‘עידן’ הטיל עלי להכין תחקיר מעמיק על הפרוייקט,” אמר תומאס.

“ולהרוג אותו.”

תומאס היה רחוק מלהביע הפתעה, כמעט רחוק מלחוש בה, חשב. “להכינו לקבורה. הוא כבר כמעט מת.”

“יש לך סיבות לומר זאת, או סתם דעה קדומה?”

תומאס התנועע בכיסאו. “הפרויקט נמשך כבר יותר מחמישים שנה ללא תוצאה חיובית.”

“‘יש עוד רוח חיים בנערה הקשישה’.”

תומאס זיהה את הציטוט. “הספרות ממשיכה להתקיים לעד,” הודה “אך אין זה כך לגבי מרבית הדברים.”

הוא הביט במקדונלד שוב.

מנהל הפרויקט הוא בן ארבעים ושמונה. הוא נראה כזה. אך עיניו תכולות וזוהרן לא הועם, ופניו הארוכות הכילו מערכת שרירים המלווה לרוב ברצון חזק ולעתים אפילו באופי חזק.

“מדוע אתה סבור שבכוונתי להרוג את הפרוייקט?”

מקדונלד חייך; החיוך הטיל אור על פניו. תומאס תהה כיצד חש אדם המחייך בצורה שכזו.

“‘עידן’ הינו מגזין של המעמדות הגבוהים, שרבים מהם הינם פקידים בכירים, אחרים הינם טכנוקרטים, ואחדים משני אלה גם יחד הינם יחידנים; ‘עידן’ מחזק את הערכתם העצמית, ותומך באינטרסים שלהם. הפרויקט מאיים על שלושת אלה, בייחוד על הפעילות נעדרת המאמץ של החברה הטכנולוגית שלנו.”

“אתה מעניק אשראי מוגזם למעמדות הגבוהים שלנו; הם אינם מעמיקים לחשוב עד כדי כך.”

“‘עידן’ עושה זאת בשבילם, ואף אם כל זה איננו נכון, עדיין מייצג הפרוייקט עבור ‘עידן’ מטרה מפתה לחיצי הסאטירה שלו, והרי המשחק החביב היום הינו לראות מה ניתן להרוג על ידי צחוק.”

“אתה עושה אי־צדק ל’עידן' ולי,” מחה תומאס כלאחר־יד. “המוטו של של המגזין הוא ‘אמת ושנינות’. שים לב שאמת היא המילה הראשונה.”

“‘Fiat justitia, et pereat mondus’” מלמל מקדונלד.

“‘שייעשה צדק, ולו גם יאבד העולם,’” תרגם תומאס אוטומטית. “מי אמר זאת?”

“הקיסר פרדיננד הראשון. מוכר לך?”

“היו כל כך הרבה פרדיננדים.”

“כמובן,” אמר מקדונלד. “כמובן! ג’ורג' תומאס. אתה עשית את התרגום הנפלא של ה’קומדיה'¹. לפני כמה – עשר, חמש־עשרה שנה?”

“שבע־עשרה,” אמר תומאס. האופן בו נאמרה המילה נשא חן בעיניו, אך היה מאוחר מכדי לחזור בו. הוא העמיד פנים כמנסה לקרוא את המאמרים שעל שולחנו של מקדונלד.

“אתה משורר, ולא כתב. כתבת נובלה שנים מספר מאוחר יותר, ‘התופת’. על המנודים של היום, עם חזון ורגישות המשתווים כמעט לאלה של קודמם בן האלמוות. זה היה אמור להיות, בוודאי, ספר ראשון מתוך טרילוגיה. האם החמצתי את הספרים הבאים?”

“לא.”

“אתה חייב לגמור אותם!”

למקדונלד היתה שיטה להכות בו בטוב־ליבו ואדיבותו, חשב תומאס. “אדם חייב להיות די נבון בכדי להכיר בכשלון ולפנות לדבר מה שבו יש סיכוי כלשהו שיצליח.”

“ואדם חייב להאמין בעצמו – או בעקרונותיו – במידה מספקת, כך שיתמיד במאמציו למרות האכזבות ולמרות קוצב השנים חסר הרחמים.”

הם הביטו איש ברעהו, הגבר הקשיש יותר שעדיין לא היה קשיש, והצעיר יותר שכבר לא היה צעיר, והם הבינו זה את זה, חשב תומאס.

בתחילת דרכו היה בלשן מוכשר, ואחר כך מהנדס חשמל לא מתבלט – כאילו הכין עצמו בכוונה תחילה לקראת הפרויקט. מקדולנד הצטרף אל הפרויקט לפני עשרים ואחת שנים. חמש שנים מאוחר יותר מונה למנהל הפרויקט. אומרים שהוא נשוי לאישה יפהפיה, ורומזים על שערוריה כלשהי בקשר לנישואיהם. הוא התבגר תוך כדי האזנה בתקווה לשמוע קולות שאותם לא שמע עדיין, ומה בנוגע לג’ורג' תומאס, משורר וכותב נובלות, שזכה בהצלחה ובתהילה מוקדם מדי, וגילה שההצלחה עלולה להיות צידו השני של הכשלון, ושהתהילה עלולה להיות סוג של מוות המפתה תנים משני המינים אשר טורפים זמן וכשרון…

“אני מקליט את זה, כידוע לך,” אמר תומאס.

“תארתי לעצמי,” אמר מקדונלד. “האם כך אתה משיג את קולה של המציאות?”

“במידה חלקית, אך אין זה לשם כך. יש לי זכרון טוב, והמציאות אינה נשמעת מציאותית כפי שאולי נדמה לך. אני מקליט בעיקר כדי לרצות את עורכי הדין המלעיזים של ‘עידן’.”

“אתה נמצא בעסק הנכון.”

“ככתב?”

“כקברן.”

“אני רואה מוות סביבי.”

“אני רואה חיים.”

“יאוש.”

“תקווה. L’amor che muove il sole e l’altro stelle” הוא חושב שאני עדיין בגיהנום, חשב תומאס, שטרם השלמתי את ‘התופת’ שלי, ושהוא נמצא בגן העדן. הוא אדם רגיש ומכיר אותי טוב יותר מכפי שהוא מעמיד פנים. Lasciate ogni speranza voi ch’entrate!"

אנו מבינים איש את רעהו," אמר תומאס. “תקווה ואמונה מריצות את הפרוייקט –”

“והסתברות מדעית.”

תומאס חש בבטנו את הזמזום העדין של הרשמקול המוצמד לחגורתו. “זה אינו אלא שם נרדף לאמונה. ואחרי יותר מחמישים שנה אפילו הסתברות מדעית הופכת לבלתי סבירה במקצת, אם להשתמש בלשון המעטה. יתכן שזה מה שיציג התחקיר שלי.”

“חמישים שנה אינן אלא כהרף עין בפניו של האל.”

“חמישים שנה הן חיי העבודה של האדם. זו היתה מרבית חייך. אינני מצפה ממך שתיכנע ללא מאבק, אך הדבר לא יועיל לך. האם תשתף פעולה או שתאבק נגדי?”

“האם קיים דבר כלשהו שנוכל לספר לך או להראות לך ושעשוי לשנות את דעתך?”

“אהיה גלוי לב כלפיך, כפי שאני מקווה שאתה תהיה כלפי – אני מסופק בכך, לא מפני שראשי אטום, אלא מפני שאני מסופק אם יש משהו להראות. כמו כל כתב טוב, אני יוצא מנקודת התחלה של ספקנות בסיסית; לדידי נראה כל הפרויקט כבזבוז הזמן הגדול ביותר בכל הזמנים, והדבר היחיד שיכול לשנות את דעתי הוא השדר.”

“שדר מהמוציא לאור או מאלוהים?”

“מעולם אחר. הרי זה עניינו של הפרויקט, לא כן?”

מקדונלד נאנח. “כן, זוהי מטרת הפרויקט. הבה נעשה עיסקה.”

“אתה יודע מה קורה למי שעושה עיסקה עם השטן.”

“אהמר על הסיכוי שאינך השטן אלא מליץ היושר שלו – אדם כמו כולנו, אבוד בגיהנום, עם פחדים אנושיים, תקווה ושאיפות – כולל השאיפה לרדוף אחר האמת, ועם גילויה להפיץ אותה בין כל עמיתיו.”

“‘מהי האמת? שאל פילאטוס בהיתול…’”

“‘ולא המתין למענה’. אנחנו נמתין. העיסקה כוללת את נכונותך להמתין גם כן. נשתף אתך פעולה בחקירתך אם תשמע למה שיש לנו לומר – ותקשיב, תביט במה שיש לנו להראות – וגם תראה.”

כמובן. לשם כך אני כאן."

“הייתי צריך לומר לך שנשתף פעולה גם בלי הבטחתך.”

תומאס חייך. יתכן והיה זה חיוכו הראשון מאז נכנס לחדר, הרהר. “הייתי צריך לומר לך שאקשיב ואסתכל גם ללא שיתוף הפעולה מצדך.”

ההתגוששות תמה, ותומאס לא היה בטוח מי זכה ביתרון. הוא לא היה רגיל לחוש אי־בהירות שכזאת, והיה מוטרד בשל כך. מקדונלד היה יריב קשה מאד – בייחוד מפני שבעצם לא חשב עצמו יריב, אלא עמית בחיפוש האמת – ותומאס ידע שלעולם לא ישקוט ולא ינוח, לא היה לו ספק בכוחו להרוס את מקדונלד ואת הפרויקט, אך המשחק היה מורכב יותר: צריך היה לשחק אותו כך, שההרס לא יכלול את ‘עידן’ ואת תומאס. לא שהיה איכפת לו במיוחד בנוגע ל’עידן' או תומאס, אך הוא לא יכול היה להפסיד במשחק.

תומאס ביקש את רשותו של מקדונלד לצלם אותו ואת הניירת שעל שולחנו, תוך שהוא מדפדף בה. מקדונלד משך בכתפיו.

על שולחנו של מקדונלד מונחים ספרים וניירות בערבוביה. הספרים הינם: חיים אינטליגנטיים ביקום, וכן הקולות של שנות השלושים. הניירות הם משלושה סוגים: מכתבים מרחבי העולם, חלקם מדעיים, חלקם מכתבי חובבים נלהבים, חלקם מציידי חדשות, חלקם ממטורפים; תזכירים פנימיים של הפרויקט, טכניים ומנהליים, דוחות רשמיים ותרשימים המתארים את פעילותו הרצופה של הפרויקט. האחרונים מונחים בערמה מסודרת בצידו השמאלי של השולחן, כאילו היו פיצוי על הנבירה בכל היתר, והיתר מפוזרים בצד ימין עם הערות קצרות עליהם בנוגע לטיב התגובה, אם בכלל, או למשלוח.

כשסיים תומאס לבחון את השולחן, הדריך אותו מקדונלד בסיורו בבניין. הבניין היה פונקציונלי וצנוע; קירות בטון צבועים, רצפות מרוצפות, תאורת תקרה קורנת. המשרדים היו חדרונים סטנדרטיים, לכולם אותו לוח משורבט במשוואות או תרשימים למיניהם, והם נבדלו רק במבחר הספרים שבהם, בוילון על החלון, או בשטיח על הרצפה ובאוסף של פריטים אישיים כשעונים, מקלטי רדיו וטלוויזיה, רשמקולים, מקטרות, צילומים, תמונות…

מקדונאלד הציג את תומאס בפני הסגל המקצועי. אולסן, מומחה המחשבים, שנראה צעיר הודות לשיערו השחור, סוננבורן, המתמטיקאי החריף ומומחה לדברי־ימי התקשורת הבינכוכבית, בעל כושר דיבור, סקרן, חריף; סאונדרס, הפילוסוף מעשן־המקטרת והמדבר לאט, צהבהב־שיער וכחוש, מתכנן ההצעות וההתקפות למיניהן; אדמס, מהנדס־האלקטרוניקה אדום־הפנים, עגול־הפנים והמזיע, אשר תגובותיו הסגירו את לבטיו הפנימיים…

תומאס בחר באדמס כדי שידריכו בסבך ההיבטים הטכניים של הפרויקט. הבחירה היתה טבעית; מקדונלד לא יכול היה להביע כל התנגדות גם אילו רצה בכך. הוא חייך – היה זה, אולי, חיוך שבידיעה – ואמר, “תבוא לסעוד עימי ארוחת ערב בביתי. אני רוצה שתכיר את מריה, ומריה רוצה לפגוש אותך. בוב, ספר לו כל מה שברצונו לדעת.”

עם הנחייתו של מקדונלד או בלעדיה, חשב תומאס, אדמס יהיה אותו מקור של מידע פנימי שלו היה זקוק, לא רק אודות שיטות טכניות ומטרות אלא אודות האנשים, וזה היה החשוב מכל. לכל קבוצת בני אדם יש אדמס משלה.

המשרדים היו אתרים של עבודה מאומצת, שקטה ומתמדת, חרף ההיסטוריה רצופת הכשלונות, שמר הפרויקט על המורל. הסגל עבד כאילו היתה זו השנה הראשונה, ולא השנה החמישים ואחת.

האגפים הטכניים היו שונים; היו נטולי חיים. המחשבים והמכשור האלקטרוני המסורבל רבצו במקומם בדממה, אורותיהם כבויים, מפסקיהם מנותקים. קרביהם של אחדים היו פרוסים לפני המכשיר, כשאנשים בחלוקים לבנים נוברים בהם, כמגידי־עתידות המחפשים את העתיד בקרבי תרנגולת. חלונות עיניהם הירקרקות של המכשירים היו אטומים. זמזום הפעימות האלקטרוניות לא נשמע. הם היו מתים, והקירות הלבנים הסטריליים של החדרים שבהם נחו היו עבורם מלכודת שבה גוועו מהעדר משמעות לקיומם.

עבור אדמס היה הדבר שונה. “בשעות היום נראה כאן הכל רגיל למדי, הכל שקט. כל דבר בצורתו הנכונה, אך בלילה, כשההאזנה מתחילה – האם אתה מאמין ברוחות, מר תומאס?”

“לכל ציוויליזציה יש רוחות משלה. בדרך כלל הן האלים של האחרונה שבהן.”

“הרוחות של ציוויליזציה זו הינן במכונות שלה,” אמר אדמס. “שנה אחר שנה יבצעו המכונות את משאלותיך, בלי להתלונן; ואז לפתע יאחוז בהן הדיבוק והן יעשו דברים שלא לשמם נוצרו, ישיבו על שאלות שלא נשאלו, ישאלו שאלות שאין עליהן תשובה. בלילה מתעוררות מכונות אלה לחיים. הן מהמהמות, ממצמצות, קורצות, לוחשות זו אל זו ומגחכות.”

תומאס העביר את ידו על פני לוח מכשירים. הלוח היה חלק וחסר חיים. “והן אינן אומרות לך דבר.”

אדמס הביט בתומאס. “הן אומרות לנו המון. אלא שלא את אשר ביקשנו מהן. אולי איננו יודעים את השאלות הנכונות. או שאיננו יודעים כיצד לשאול אותן כהלכה. המכונות יודעות. אני בטוח בכך. הן אומרות לנו, חזור ואמור. פשוט איננו מבינים אותך. אולי אין אנו רוצים להבין אותן.”

תומאס פנה לעבר אדמם. “מדוע לא?”

“אולי הן מנסות לומר לנו שאין שם אף אחד. חשוב על כך! שאין שם אף אחד, אין אף אחד מלבדנו בכל היקום הגדול. הכל נועד רק לנו. הצגה כבירה שאנו יכולים לצפות בה אך לעולם לא לגעת, מוצגת רק כדי להרשים את היצור היחיד המסוגל להבין זאת – והמסוגל לחוש בדידות.”

"ואם זה כך, אזי כל הפרויקט הינו הבל־הבלים, לא כן?''

אדמס הניד בראשו לשלילה. “קרא לזה נסיון האדם לשמור על שפיותו. כי לעולם לא נוכל לדעת לבטח; איננו יכולים לדחות את כל האפשרויות. כך אנו ממשיכים לחפש, כי יהיה זה מחריד מדי לוותר ולהודות שאנו לבד.”

“האם לא יהיה מחריד יותר להיווכח שאין אנו לבד?”

"אתה סבור כך? "שאל אדמס בנימוס. “לכל אחד החרדה הגדולה שלו, החרדה שלי היא שאין שם אף אחד, אף אם שכלי אומר לי שזהו המצב. שוחחתי עם אחרים שפחדו שמא באמת ישמעו משהו, ולא יכולתי להבין לנפשם, אף כי יכולתי להבין שהם מוטרדים מחרדות שונות משלי.”

“ספר לי איך מתבצעת העבודה,” אמר תומאס באדיבות. יהיה לו זמן אחר כך לנצל את חרדותיו של אדמס.

ההאזנה נמשכת כפי שהחלה לפני למעלה מחמישים שנה, בעיקר באמצעות גלי רדיו הנקלטים על ידי רדיו־טלסקופים: על ידי מערכי אנטנות ענקיים הבנויים בתוך עמקים, על ידי צלחות ניידות קטנות יותר, על ידי כורי־עכביש מתכתיים שהוטלו לחלל. ההאזנה היא בעיקר בתדירות המתאימה לאורך הגל של 21 ס"מ, אורך הגל של מימן נייטראלי. מנסים גם תדירויות אחרות, אך תמיד חוזרים אל תדירות הכיול הסטנדרטית של הטבע, או לכפולותיה השלמות. דור של כשרון הנדסי הוקדש להכפלת רגישותם של הקולטים ולבידודם של הרעשים הטבעיים של היקום והארץ ואחרי כל הבידודים והמחיקות, מה שנותר – עכשיו, בדיוק כמו אז – אפס. כלום. ועדיין הם מאזינים ועדיין הם מאמצים את אוזניהם לשמוע.

“מדוע אינכם מוותרים?” שאל תומאס.

“עברו רק חמישים שנה. זוהי שנייה בלבד בקנה מידה של זמן גלקטי.”

“אילו היה מישהו או משהו מאותת, היו בוודאי אותם אותות נשמעים זה מכבר. זה ברור.”

“אולי אין שם אף אחד,” אדמס שקע בהרהורים, ואז עיניו חזרו להיות מודעות לנוכחותו של תומאס. “או אולי כולם מקשיבים.”

תומאס הרים את גבותיו.

“הרבה יותר זול להאזין, אתה יודע. ייתכן שכולם יושבים שם דבוקים למקלטיהם, ואיש אינו משדר. רק אנחנו משדרים.”

“אנחנו משדרים?” שאל תומאס במהירות. “מי אישר זאת?”

“המקום הזה הינו בלתי נוח למדי אם אינך עובד,” אמר אדמס, “בוא נשתה כוס קפה, ואספר לך על כך.” חדר האוכל היה משרד שהחליף את תפקידו, ובו שני שולחנות קטנים, ארבעה כיסאות ליד כל אחד, ושורת מכונות אוטומטיות, המופעלות על ידי מטבעות, שזמזמו חרישית.

אדמס לגם מהקפה שלו וסקר את כל תולדות הפרויקט, החל מפרויקט ‘אוזמה’ והספקולציות מלאות ההשראה של קוקוני, מוריסון ודרייק, דרך תרומתם של ברייסוול, טאונס, שוורץ, אוליבר, גולאי, דיסון, פון הרנר, שקלובסקי, סאגאן, סטרוב, אצ’ליי, קלווין, הואנג וכן לילי, אשר מאמציו ליצור תקשורת עם דולפינים העניקו לכל קבוצת החלוץ את השם ‘מסדר הדולפין’.

מלכתחילה היה ברור, שצריכים להתקיים יצורים אינטליגנטיים נוספים ביקום. תהליך התהוותה של פלנטה, שנחשב פעם כתוצאה מקרית (ונדירה) של כמעט התנגשות בין שני כוכבים, הוכר כארוע טבעי היווצרותם של כוכבים מענני גאז ושברי סלע ומתכת. הוסכם שלאחוז או שניים מכוכבי השבת שבגלקסיה שלנו יש כנראה פלנטות היכולות לקיים חיים. מאחר שיש 150 מיליארד כוכבי שבת בגלקסיה, הרי שלפחות למיליארד מהם, ואולי לשניים או שלושה, יש פלנטות מקיימות־חיים.

“מיליארד מערכות־שמש שבהן יכולים להתפתח חיים!” אמר אדמס. “וסביר להניח שבמקום שבו יכולים החיים להתפתח, הם יתפתחו.”

“חיים, כן, אך האדם הוא אחד ויחיד,” אמר תומאס.

“האם אתה יחידן?” שאל אדמס.

“לא, אך אין זאת אומרת שאינני סבור שלחלק מאמונותיהם של היחידנים יש יסוד מוצק.”

“אולי האדם הוא יחיד במינו,” אמר אדמס, למרות שיש גלקסיות רבות. אך האם האינטליגנציה היא יחידה במינה? יש לה כושר קיום גבוה. אם היא מופיעה פעם, אפילו באופן מקרי, סביר שתחזיק מעמד ותתפשט."

“אך טכנולוגיה היא עניין שונה,” אמר תומאס, כשהוא לוגם מהקפה השחור והחם.

“שונה למדי,” הסכים אדמס, “היא התפתחה אצלנו ממש רק בזמן האחרון, כידוע לך, בערך במחצית אורך החיים העיקרי של השמש שלנו שבמהלכו ניתן לצפות לקיומם של חיים, יונקים דמויי־אדם חיים על כדור הארץ רק עשירית האחוז ממשך קיומו. הציווילזציה קיימת רק מיליונית מאורך חיי כדור הארץ, והציוויליזציה הטכנולוגית – רק אחת חלקי מיליארד ממנו. בהתחשב בהופעתם המאוחרת של שלושת אלה, ובעובדה שחייבות להימצא גם פלנטות וותיקות יותר, הרי שאם יש חיים אינטליגנטיים על עולמות אחרים, חלקם מוכרחים להיות מתקדמים משלנו, וחלקם מתקדמים הרבה יותר. אבל –”

“אבל –?”

“אבל מדוע אין אנו שומעים מהם דבר?” קרא אדמס.

“האם ניסיתם הכל?”

“לא רק את תדירויות הרדיו – חקרנו קרני גאמה, לייזר, נויטרינו, אפילו מולקולות ארוכות שרשרת במטאוריטים פחמניים וקווי בליעה בספקטרום של הכוכבים. הדבר היחיד שלא ניסינו הוא גלי ‘קיו’.”

“ומה הם אלה?”

אדמס קשקש בפיזור נפש על פני השולחן האפורים. תומאס הבחין שהשולחן היה מכוסה ברישומים חיוורים יותר שנמחקו אחרי שנרשמו על ידי אנשים אחרים.

“כך קרא מוריסון לפני שנים רבות לשיטה שטרם גילינו, אך שהיינו אמורים לגלותה כעבור עשר שנים,” אמר אדמס. “אלא שלא גילינו אותה. הדבר הנוסף היחיד שלא ניסינו הוא לשדר תשדורות. זה יקר יותר. לא הצלחנו אף פעם להשיג את התקציבים – ולא היינו חסרי תקווה להצלחה. ואפילו אז היינו צריכים להחליט אם יש ברצוננו לשדר לכל היקום, או אף למערכת שמש אחת, אודות קיומם של חיים אינטליגנטיים כאן.”

“אבל אמרת שאנחנו משדרים.”

“אנו משדרים החל מימי הרדיו הראשונים,” אמר אדמס. “בעוצמה חלשה, בדרך כלל, באופן בלתי מרוכז, מלא וגדוש בהפרעות שונות, אך החיים האינטליגנטיים הפכו את כדור הארץ למקור רדיו השני בעוצמתו במערכת השמש, ובתוך כמה עשרות שנים אנו עשויים להשתוות לשמש עצמה. אם קיים שם מישהו המסוגל להבחין, הדבר היה צריך להסב את תשומת ליבו.”

“אבל לא שמעתם דבר?”

“מה אפשר לשמוע במכשור הקטן הזה?” שאל אדמס, כשהוא מניע ראשו לעבר העמק שמאחורי הקירות. “מה שאנו צריכים זה זמן מה ב’אוזן הגדולה', שם למעלה, הרשת שקוטרה שמונה קילומטר, או מבנה הרשת החדש, אך האסטרונומים לא נותנים לנו אפילו זמן של יום האזנה אחד.”

“מדוע אינכם מוותרים?”

“הוא לא ייתן לנו!”

“הוא?”

“מק. לא, זה לא נכון. כן, זה נכון. הוא מחזיק אותנו, הוא ומריה. פעם, לפני זמן לא רב, נראה כאילו הכל עומד להתפרק…”

תומאס לגם לגימה נוספת. הקפה היה כבר קר דיו והוא בלע את כולו.

הנהיגה לביתו של מקדונלד בגבעות פוארטו־ריקו היתה נעימה בערבו של היום. הצללים קישטו את המדרונות הירוקים כרגלי ענקים ארגמניים. רוח הערב הקלילה נשאה את ניחוח המלח החד מהאוקיינוס. טורבינת הקיטור הזקנה שמתחת למכסה המנוע המהמה, ורק רעידות מקריות הסגירו את גילה.

המקום הזה מוכרח להיות הנקי והשקט ביותר בכל העולם הרועש והמזוהם הזה, חשב תומאס, כמו גן־עדן, תמים, לפני דעת הטוב והרע. כמו נושא מחלה, אני מביא עימי את הזוהמה והרעש. הוא חש זעם רגעי על כך שמקום כזה צריך להתקיים בעולם של יסורים ושיעמום, ושטף של סיפוק מכך שבידו היה הכוח להרוס מקום זה.

“האם שמעת מאדמס כל מה שרצית?”

“מה?” אמר תומאס. “אוה, כן. גם יותר מזה.”

“חשבתי כך. הוא אדם טוב, בוב, אדם שאתה יכול לטלפן אליו באמצע הלילה כדי לומר לו שהתפוצץ לך הצמיג בגשם ובסערה, ואתה יודע שהוא יבוא. הוא מדבר הרבה ומתלונן הרבה. אל לך להניח לדבר זה להסתיר ממך את האדם שמאחורי זה.”

“לאלו דברים ממה שאמר לי אינני צריך להאמין?” שאל תומאס.

“האמן לכל,” אמר מקדונלד. “בוב לא יספר לך אלא את האמת בלבד, אך יש משום הולכת שולל באמת רבה מדי, אולי יותר, אפילו, מאשר באמת מעטה מדי.”

“כמו נסיון ההתאבדות של אשתך?”

“למשל.”

“וכתב ההתפטרות שקרעת?”

“גם זה.”

תומס לא יכול היה לקבוע, אם היה צער בקולו של מקדונלד, או חרדה מפני החשיפה, או פשוט הכרה ברעות העולם הבלתי נמנעות.

עתה אנו נוסעים אל ביתו שבגבעות ליד ארסיבו, גבעות דוממות כמו הקולות להם הוא מאזין בבניין הבטון שאותו עזבנו. הוא אינו מכחיש שאשתו ניסתה להתאבד לפני שנה, ושהוא כתב מכתב התפטרות ואחר כך קרע אותו.

הבית היה ‘האציינדה’ בסגנון ספרדי, ונראה חם וידידותי בחשכה הגוברת. אלומות של אור צהוב קרנו מדלת הבית ומהחלון. בהיכנסו פנימה גברה תחושתו זו עוד יותר, אותה הרגשה של חמימות שידע רק פעם או פעמיים לפני כן בביתם של ידידים. לאותם בתים חזר יותר מאשר לאחרים, כדי לחמם את עצמו ביחסם החם, עד שהכיר במה שקורה לו. הוא הפסיק לכתוב. הוא חיפש מישהו שיקל על הכאב שהיה בקרבו, והוא גמר בפרשית אהבים ארעית שהסתיימה ברתיעה.

הוא נמלט בחזרה אל חיי ההתבודדות שלו, חזרה אל כתיבתו, לשפוך על מקשי מכונת הכתיבה שלו את הכאב שפעם בעורקיו. והכתיבה היתה מעוותת וזועמת כמו תחתיות השאול שתיאר. מדוע לא כתב את ‘טור הטוהר’? הוא ידע מדוע: תחת אצבעותיו הוא חזר והפך לגיהנום.

מריה מקדונלד היתה אישה בוגרת, עורה בצבע הזית ויופיה עמוק. היא היתה לבושה בחולצה וחצאית פשוטות של איכרים, והיא החזיקה את כפות ידיו בידיה וברכה אותו לשלום בפתח ביתה. הוא חש בחמימות שהתפשטה בקרבו למראה חיוכה העדין ואדיבותה הלטינית־אמריקנית, ונאבק בתחושה זו. הוא חפץ לנשק את ידה. הוא רצה להפוך את ידה ולראות את הצלקת שבשורש כף היד. הוא רצה לקחתה בזרועותיו ולהגן עליה מאיימי הלילה.

הוא לא עשה דבר. הוא אמר, “אני נמצא כאן, כידוע לך, כדי לכתוב כתבה על הפרויקט, וחוששני שלא תהיה זו כתבה אוהדת ביותר.”

היא הפנתה קמעה את ראשה הצידה כדי לבחון אותו. “אינך אדם בלתי ידידותי, אני חושבת. אתה, אולי, אדם מאוכזב. אולי מר נפש. אך אתה ישר. אתה תמה כיצד אני יודעת דברים אלה. יש לי חוש לאנשים, מר תומאס. רובי מביא אותם הביתה אלי לפני שהוא מקבל אותם לעבודה, ואני מספרת לו עליהם, ולא טעיתי אף פעם. נכון, רובי?”

מקדונלד חייך. “רק פעם.”

“זוהי בדיחה,” אמרה מריה. “הוא מתכוון שטעיתי בנוגע אליו, אך זהו סיפור אחר שאותו אספר לך פעם אם אכיר אותך טוב יותר, כפי שאני מקווה. יש לי חוש, מר תומאס, ויתרה מזאת – קראתי את התרגום שלך וקראתי גם את הנובלה שלך שלדברי רובי אינך ממשיך אותם. אתה חייב, מר תומאס, לא טוב הדבר לחיות בתופת. אך יש צורך להכירה, בהחלט, וזאת לשם הבנת הצורך בהיטהרות מהחטאים, היטהרות הדרושה כדי להגיע אל גן העדן.”

“היה קל לכתוב אודות השאול,” אמר תומאס, “אך גיליתי שאין באפשרותי להעלות בדמיון כל דבר אחר.”

“עדיין לא ביערת את חטאיך הנוראים,” אמרה מריה. “עדיין לא מצאת דבר מה להאמין בו, דבר מה לאהוב. יש אנשים שלעולם אינם מוצאים זאת וזה עצוב מאד. אני חשה צער עמוק עבורם. אל נא תהיה אחד מהם. אבל אני מדברת באורח אישי מדי –”

“לא, לא –”

“באת כדי ליהנות מהכנסת האורחים שלנו, ולא כדי לסבול את הטפותי הקנאיות לאהבה ונישואין. אך אינני יכולה להמנע מזה, אתה רואה.” והיא שלבה את זרועה בזו של בעלה והציעה את השנייה לתומאס שעה שהלכו מהכניסה דרך הטרקלין אל חדר האורחים. מרבד מקסיקאני בהיר כיסה חלק מרצפת האלון הממורקת. שם, ישובים בכסאות־עור גדולים, כרסמו ‘מרגריטס’ מלוחים וניהלו שיחת חולין אודות ניויורק וסן־פרנציסקו וידידים משותפים, עולם הספרות, המצב הפוליטי, מקומו של ‘עידן’ בשני אלה וכיצד החל תומאס לכתוב בשביל כתב־העת.

אחר כך הזמינה אותם מריה לארוחת הערב. הם הסבו למה שכינתה “‘קומידה’ מקסיקאנית מסורתית.” המנה הראשונה היתה מרק ובו המון כדורי ‘טורטילה’ דמויי כופתאות, ירקות, אטריות וחתיכות עוף. המנה השניה היתה ‘סופה סקה’, מנה מתובלת־בשפע של אורז, אטריות, וטורטילות חתוכות ברוטב מיוחד; אחר כך מנת דג וסלט ומנה עיקרית של ‘קבריטו’, בשר־תיש צעיר צלוי, עם ירקות שונים; בעקבות אלה באה שעועית מטוגנת מצופה בגבינה מגורדת. כל זה לווה בטורטילות קלילות בסלסלות מרופדות במפיות. הארוחה הסתיימה, מוקדם מדי בשביל תומאס, בפודינג מחלב מסוכר שכונה בפי מריה ‘נטילאס פיוראניס’, עם קפה שחור וחזק ועם פירות טריים.

כשהוא מוחה חלושות, תוך כדי הארוחה, על כי אינו יכול לאכול עוד, נכנע תומאס להפצרותיה של מריה וטעם משהו מכל צלחת שהגיעה, עד שמקדונלד צחק ואמר, “האכלת אותו יותר מדי, מריה. הוא ייצא מכלל שימוש ביתרת הערב, ויש לנו עוד עבודה לעשות. בני אמריקה הלטינית, מר תומאס, נוהגים לאכול ארוחה כזאת רק בהזדמנויות מיוחדות, ובצהרי היום, ואחריה הם פורשים לסייסטה הגונה.”

מקדולנד מילא את כוסותיהם בברנדי שאותו כינה ‘פיסקו.’ “הבה ונרים כוסית,” אמר, "לחיי היופי והאוכל הטעים!''

“להאזנה טובה!” אמרה מריה.

“לחיי האמת!” אמר תומאס, כדי להראות שלא הוקסם ולא הואכל עד כדי הכנעה מוחלטת, אך עיניו נחו על הקו הלבן שחצה את עור הזית שבשורש כף ידה של מריה.

“הבחנת בצלקת שלי,” אמרה מריה. “זוהי מזכרת מסכלותי שאותה אשא עימי לעד.”

“לא הסכלות שלך,” אמר מקדונלד, “החרשות שלי.”

“זה היה לפני יותר משנה,” אמרה מריה, ואני הרגשתי כמטורפת במקצת. יכולתי לראות שהפרויקט לא התקדם כשורה ושרובי נקרע בין הדרישות להמשיך את פעולתו של הפרויקט לבין דאגתו לי. זה היה שגעון. עכשיו אני יודעת, אבל אז חשבתי שאסלק אחת מדאגותיו של רובי בכך שאסלק את עצמי. ניסיתי להתאבד בתער וכמעט הצלחתי. אך נשארתי בחיים ושפיותי חזרה אלי, ורובי ואני מצאנו זה את זו שוב."

“מעולם לא איבדנו זה את זו,” אמר מקדונלד. “פשוט הפסקנו, באופן זמני, בגלל העדר תשומת לב אנושית, להקשיב זה לזו.”

“אבל ידעת את כל זה, לא כן, מר תומאס?” שאלה מריה. “האם אתה נשוי?”

“הייתי פעם,” אמר תומאס.

“וזו היתה שגיאה,” אמרה מריה. “זה מצער. עליך להיות נשוי. מוכרח להיות לך מישהו שתאהב, מישהי שתאהב אותך. אז תוכל לכתוב את ‘טור הטוהר’ שלך, את ‘העדן’ שלך.”

ילד בכה אי־שם בבית. מריה הביטה מעלה באושר.

“ורובי ואני מצאנו משהו אחר.”

היא יצאה מהחדר בנועם וחזרה בן רגע עם תינוק בזרועותיה. התינוק היה בן חודשיים־שלושה, חשב תומאס, והיה לו שיער שחור ועיניים זוהרות שחורות בפנים בגוון הזית כשל אימו, והעיניים נראו כמבחינות בתומאס.

“זהו בובי, הבן שלנו,” אמרה מריה. אם היתה מלאת־חיים לפני כן, כעת היתה מלאת־חיים כפליים, חשב תומאס. זה היה הכוח המגנטי שמשך ציירים אל מדונות בתור נושאי ציורים.

“היינו בני מזל,” אמר מקדונלד. “חיכינו זמן רב לילד, אך בובי נולד בלי בעיות, והוא נורמלי, ללא ליקויים שפוקדים לעתים ילדים של הורים קשישים. אני סבור שהוא יגדל ויהיה ילד רגיל הנושא בעול אהבת הורים זקנים, שיכלו בעצם להיות הורי הוריו ואני רק מקווה שנוכל להבין לנפשו.”

“אני מקווה שהוא יוכל להבין אתכם,” אמר תומאס, והוסיף, “גב' מקדונלד, מדוע אינך משכנעת את בעלך לוותר על הפרויקט חסר התקווה הזה?”

“אינני משכנעת את רובי לעשות דבר,” אמרה מריה.

“הפרויקט הוא כל חייו, בדיוק כפי שהוא ובובי הם כל חיי, אתה אולי חושב שיש בפרויקט משום תרמית או הטעייה, אך אם אתה סבור כך בכנות, כי אז אינך מכיר את בעלי ואת האנשים שקיבץ כדי שיעבדו עימו. הם מאמינים במעשיהם.”

“אם כך, הם שוטים.”

“לא, שוטים הם אלה שאינם מאמינים, שאינם יכולים להאמין. יתכן שאין אף אחד שם, בחוץ, ואם יש שם מישהו, לעולם לא ידבר אלינו או אנו אליו; אך האזנתנו הינה מעשה של אמונה כמו החיים עצמם. אילו הפסקנו להאזין, היינו מתחילים לגווע, העולם על יושביו, הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו ואפילו החוואים והחקלאים, כי החיים הם אמונה, החיים הם מחוייבות. המוות הוא וויתור וכניעה.”

“לא ראית את העולם כפי שראיתי אני,” אמר תומאס.

''העולם גווע."

“לא כל עוד אנשים כאלה יחזיקו מעמד,” אמרה מריה.

“את נותנת לנו אשראי גדול מדי,” אמר מקדונלד.

“לא,” אמרה מריה אל תומאס. “בעלי הוא אדם גדול. הוא מקשיב בליבו. לפני שתעזוב את האי הזה, תדע זאת ותאמין. ראיתי אחרים שבאו כמוך, מפקפקים, נלהבים להרוס; ורובי עבד עליהם, העניק להם תקווה ואמונה, והם עזבו, מאמינים.”

“אין לי כל כוונה לתת שיעבדו עלי,” אמר תומאס.

“אתה מבין את כוונתי.”

“אני יודע שהייתי רוצה שיהיה לי מישהו שיאמין בי כמו שאת מאמינה בבעלך.”

“מוטב שנחזור,” אמר מקדונלד. “יש לי דבר מה להראות לך.”

תומאס נפרד ממריה מקדונלד והודה לה על הארוח ודאגתה האישית לו, ועזב את ההאציינדה. כשהיה בחוץ בחשיכה, פנה פעם אחת לאחור והביט בבית ובאור שקרן ממנו, ובאישה העומדת בפתח עם תינוק בזרועותיה.

ההבדל בין יום ולילה הינו מסדר גודל אחר לעומת ההבדל בין אור וחושך. אחרי שקיעת השמש מקבלים הדברים המוכרים פרופורציות שונות, כביכול: המרחקים מתארכים ועצמים מועתקים ממקומם.

שעה שמקדונלד ותומאס עשו את דרכם לאורך העמק, שבו נבנה הרדיו־טלסקופ המתכוונן־למחצה, לא היתה זאת עוד אותה קערה סטרילית. היה זה גוב של מסתורין וצלילים, צובר הדים מוזרים מהשמיים אל תוך הגביע החסוי, צד את האבק הקוסמי שנישא קלילות באוויר הלילה.

הצלחת המתכווננת שהיתה קודם קפואה כמוות על רקע השמיים, היתה כעת מלאת חיים וחקרנית. תומאס דימה בנפשו שהוא יכול להבחין ברעד שאחז בה שעה שנדרכה לעבר החשיכה הדוממת.

‘האוזן הקטנה’, כך קראו לו, לאותו גוש ענק של מכשור עדין, הרדיו־טלסקופ המתכוונן הגדול ביותר על פני כדור־הארץ, להבדיל מ’האוזן הגדולה', רשת הכבלים שקוטרה שמונה קילומטרים ושחגה במסלול סביב כדור הארץ. הלילה יכול המבקר לחוש את הכישוף שהיא מפעילה על האנשים שחשבו שהם מפעילים את רצונם עליה. בשביל אותם משוגעים לדבר, זוהי אוזן, האוזן שלהם מזדקרת לפי רצונם לעבר הכוכבים הדוממים, עם עוצמה כבירה ומסננים מתוחכמים, ומאפשרת להם להאזין לאינסוף ולשמוע רק את פעימות הלב האיטיות של הנצח.

“ירשנו את זה מהאסטרונומים,” אמר מקדונלד, “אחרי שהציבו את הרדיו־טלסקופים הראשונים על צידו המרוחק של הירח ואחר כך את הרשת הראשונה במסלול בחלל. מאז אבד הכלח על הציוד המוצב על הארץ, בדומה לגורל הגבישים הישנים כששוכללו שפופרות־הריק. אולם במקום להשליכו לגרוטאות הם נתנו לנו מכשור זה עם תקציב קטן להפעלתו.”

“עם השנים, הסתכמו בוודאי ההוצאות בסכומי עתק,” אמר תומאס, בנסותו לנער מעליו את השפעות הסברת הפנים של הערב וכישוף הלילה.

“זה מצטבר,” הסכים מקדונלד, “ואנו נאבקים על חיינו מדי שנה. אך יש שכר לעמלנו. אפשר לדמות את הפרויקט לחממה לאינטלקט, חידה כבירה, מתמשכת ובלתי ניתנת לפתרון, אשר הנסיון לפצחה מחדד את המוחות המבטיחים ביותר. אנו מקבלים את המדענים והמהנדסים הצעירים ושולחים אותם לפתור בעיות שיש להן פתרונות. לפרויקט יש כמות מפתיעה של מסיימי אוניברסיטאות, רבים מהם בעלי הישגים מפליגים.”

"כך אתה מצדיק את הפרויקט, בתור מין בית ספר למוסמכים?''

“הו, לא. זהו מעין ‘רווח צדדי’, יעדנו הסופי ומטרתנו החשובה ביותר היא התקשרות עם יצורים אחרים מעולמות אחרים. אני מציע לך נימוקים בהם תוכל להשתמש כדי להצדיק את מעשינו, אם אינך מסוגל להשתכנע לקבל אותנו כמו שאנחנו.”

“מדוע עלי לרצות להצדיק אתכם?”

“את זה יהיה עליך לגלות בעצמך.”

הם נכנסו אל הבניין, ואף הוא היה שונה כעת. המסדרונות שנראו פעלתנים ויעילים בשעות היום, היו עתה טעוני אנרגיה ותכלית. בחדר הבקרה נגעה אצבע־אלוהים; במקום בו שרר מוות שקקו חיים: אורות נדלקו וכבו, עיניים אוסצילוסקופיות התנועעו בערנות בתנועה קווית ירקרקה, ממסרי לוחות המכשירים תקתקו ברכות, המחשבים צחקו חרישות לעצמם, החשמל לחש בחוטים.

אדמס היה ישוב מול לוח הבקרה. על ראשו היו אוזניות, ועיניו חקרו את המחוונים והאוסצילוסקופים הפרושים לפניו. כשנכנסו, נשא את עיניו ונופף בידו. גבותיו של מקדונלד התרוממו; אדמס משך בכתפיו. הוא הוריד את האוזניות על צווארו. “הכלום הרגיל.” “הנה,” אמר מקדונלד, כשהוא מסיר את האוזניות ומושיט אותך לתומאס. “הקשב אתה.”

תומאס הצמיד את אחת האוזניות אל אוזנו. קודם נשמעת המייה, כקול המון רב הנשמע מרחוק, או כמו אוושת פלג מים הזורם בערוץ סלעי, קולח דרך נקיקים ומתנפץ מעל מפלי מיים קטנים. אחר כך גוברים הצלילים והופכים לקולות שוקקים המדברים בערבוביה, כך שאף לא אחד יכול להישמע בנפרד. המאזין מתאמץ לשמוע, וכל מאמצו רק עושה את הקולות ללהוטים יותר להישמע, והם הופכים רמים יותר ואף בלתי ניתנים להבדלה עוד יותר. כמו דנטה, המאזין “עמד בקצה המדרון במקום בו פי־התהום הפעור אוצר אל קרבו את רעמה של קינה אין קץ לה…”

והקולות משתנים, מתחנוני כמיהה לזעקות זעם, כאילו, כמו נשמות נידונות לאבדון, הם תובעים ישועה מהלהבות בהן הם בוערים. הם פונים אל המאזין בחימה שפוכה כאילו רצו לכלותו בעבור עזות המצח שבהידחקו אל בין הנפילים, בכל יהירותם וגאוותם המרושעת.

“מעלי ראיתי מטר של אלף נשמות ניתך ארצה משמיים, אשר כנבגדים בזעם זעקו: מיהו זה אשר מעז לפלוש אל ממלכת המתים?”

והמאזין חושב שהוא אחד מאלה שצעקו כדי שקולם יישמע, נידון כמותם לאבדון באש הגיהנום, ומסוגל רק לזעוק בכאב ותסכול על כך שאין איש שיקשיב לו, יבין, ידאג לגורלו. “אפילו אז שמעתי קולות של נהי מכל עבר, אך לא ראיתי איש, על כן אחוז תדהמה על מקומי קפאתי.”

והמאזין חושב שהוא נמצא בין ענקים, אשר כל אחד מהם, כמוהו, נאבק להישמע בקולו האדיר, ולא ניתן להבינו.

והמאזין חש כאילו תודעתו עומדת לנטוש אותו.

והקולות נאלמו. מקדונלד השיר את האוזניות מאוזניו, במקום שבו, נזכר תומאס במעומעם, הניח אותם בעצמו. והוא היה מזועזע מההשפעה רבת העוצמה של אותם קולות, כל מיני קולות הנאבקים כדי להישמע, המתערבבים יחדיו למקהלה זרה ומוזרה.

היה לתומאס רגע של התגלות שבו הבין שהיה אבוד, כמו הקולות, ושיהיה עליו למצוא את דרכו החוצה או להיות נדון לחיות לעד כלוא בתוך כלאו גופו, בודד בייסוריו כאילו היה בתופת בעצמו.

“מה זה היה?” שאל, וקולו רעד.

“קולו של האינסופי,” אמר מקדונלד, “אנו מתרגמים את אותות הרדיו לתדירויות שמע. זה לא עוזר לנו לקלוט מאום. אילו היה שם משהו, היה הדבר מתגלה על סרטי ההקלטה. השעונים האלקטרוניים היו מהבהבים, המחשב היה משמיע קול אזעקה; הדבר לא היה נשמע כתקשורת קולית. אך בכל זאת יש משום השראה בשמיעת דבר מה שעה שאתה מאזין, ואנו זקוקים להשראה.”

“אני קורא לזה היפנוזה,” אמר תומאס. “זה יכול לעזור לשכנע את הספקנים שבאמת יש שם משהו, שביום מן הימים יוכלו לשמוע בברור את מה שהם מדמיינים עכשיו, שאכן ישנם זרים שם, הרחק – וזוהי רק תחבולה כדי לשטות בעצמך ולהונות את העולם.”

“יש החשדנים יותר מאחרים,” אמר מקדולנד. “אני מצטער שקיבלת זאת כהתקפה אישית. איננו משחקים בתחבולות. ידעת שמה ששמעת לא היה תקשורת.”

“כן,” אמר תומאס, והרגיזה אותו העובדה שקולו עדיין רעד.

“אך לא זה מה שרציתי שתשמע. זהו רעש רקע. בוא וניגש אל משרדי. גם אתה, בוב. השאר את העיקוב לטכנאי. זה לא משנה.”

הם הלכו אל המשרד, שלושתם, והתיישבו בכסאות.

שולחנו של מקדונלד היה נקי כעת, ממתין לערמות של מחר. אך ריח הספרים הישנים נשאר. תומאס החליק בידו על זרועות העץ החלקות של כסאו והתבונן במקדונלד.

“זה לא יעבוד,” אמר תומאס. “לא כל הקולות ההיפנוטיים שבעולם, או חברה נעימה, ולא ארוחות מענגות, אישה יפהפיה או תמונות משפחתיות נוגעות ללב, לא יחפו לעולם על העובדה שהפרויקט נמשך יותר מחמישים שנה וטרם קלטתם כל שדר.”

“לשם כך הזמנתי אותך הנה,” אמר מקדונלד. “קלטנו.”

“לא!” אמר אדמס. “מדוע אינני יודע על כך?” "

“לא היינו בטוחים, לא היינו בטוחים עד ליל אמש. היו לנו כבר אזעקות שווא בעבר, והיו אלה תמיד רגעינו הקשים ביותר. סאונדרס יודע. זה היה התינוק' שלו.”

“הסלילים מ’האוזן הגדולה',” אמר אדמס.

“כן. סאונדרס עבד איתם, ניסה לנקותם מרעשי רקע. אך כעת אנחנו בטוחים. מחר בבוקר אני מזמן את כל הצוות ונודיע על כך.” הוא פנה אל תומאס. “אך אני מבקש את עצתך.”

“אינך עומד לשטות בי במשהו מעין זה, מקדונלד?” שאל תומאס, “צרוף המקרים מוגזם.”

“צרופי נסיבות קורים,” אמר מקדונלד. “ההיסטוריה מלאה בהם. הפרויקטים שמצליחים, התפיסות המנצחות, נחלצים תמיד איכשהו מירידה לטמיון הודות לצרוף מקרים המגיע בדיוק לפני רגע ההצלחה הסופית.”

“ולבקש את עזרתי,” המשיך תומאס. “הרי זהו טכסיס עתיק־יומין.”

“אל תשכח, מר תומאס,” אמר מקדונלד. “אנחנו מדענים. חקרנו במשך חמישים שנה ויותר ללא הצלחה; הפסקנו לחשוב, אם בכלל חשבנו על כך פעם, על מה שנעשה אם נצליח. אנו זקוקים לעזרה. אתה מכיר את האנשים ויודע כיצד לפנות לרגשותיהם, מה יקבלו ומה ידחו, וכיצד יגיבו לבלתי־נודע. כל זה הגיוני וטבעי למדי.”

“זה בא בזמן מתאים מדי. אינני מאמין.”

“האמן לו, ג’ורג',” אמר אדמס. “הוא אינו משקר לעולם.”

“כולם משקרים,” אמר תומאס.

“הוא צודק, בוב,” אמר מקדונלד. “אך אתה תאמין לכך, מר תומאס, כי זה נכון, כי אפשר לאמת זאת ולשחזר זאת שוב ושוב, וכשנפרסם זאת, אם אכן זה מה שנעשה, יאמרו כל המדענים, ‘כן, וודאי. זה נכון. כך היה צריך הדבר להיות.’ למה לי ‘לפברק’ משהו שאפשר להזימו בקלות, ושעלול להרוס את הפרויקט ביתר עוצמה מכל מה שהיית עלול לכתוב?”

“שמעתי פעם, שמי שרוצה להשתחרר מהשרות צריך להתלונן על כאבים בגב או קולות בראש, כי אי אפשר להזים דברים אלה,” אמר תומאס.

“מדעי הטבע אינם סובייקטיביים, וכל דבר גדול כמו זה ייבדק וייבדק שוב שוב על ידי כל אסטרונום בכל מקום שהוא.”

“שמא אתה מנסה להונות אותי כדי להרוג את כל העניין בשם מורל הציבור?”

“האם יכול אני להונות אותך, מר תומאס?”

“לא,” אמר תומאס, ואז נזכר בקולות ואמר, “אינני יודע. מדוע דווקא עכשיו? מדוע בדיוק ברגע שבאתי לכתוב את התחקיר?”

“אינני רוצה להפחית ממשמעותה של שליחותך,” אמר מקדונלד, “אך אינך הכתב הראשון שבא הנה לכתוב סיפור. יש לנו כאן עיתונאי כל שבוע, פחות או יותר. היה מוזר מאד לולא היה מגיע עיתונאי בתוך יום־יומיים משעת הקליטה של השדר הראשון שלנו. הדבר פשוט נפל בחלקך.”

“טוב,” אמר תומאס. “אז מהו הדבר? כיצד נתקלתם בו?”

"התחלנו לקבל סרטי הקלטה מ’האוזן הגדולה' לפני שנה בערך – סרטים של הרדיו־טלסקופיה השגרתית שלהם – והתחלנו לנתח אותם. סאונדרס הריץ אותם במחשב, העביר לאוזניות כל מה שצריך, ואז יום אחד נדמה היה לו שהוא שומע מוסיקה וקולות דיבור.

"מחשבתו הראשונה היתה ‘דמיון־שווא,’ אך המחשב אמר לא. סאונדרס עשה כל שיכול כדי לנקותם, להגבירם, להסיר מהם את הרעש וההפרעות. פיתחנו לשם כך תחבולות לרוב במשך חמישים השנה האחרונות. המוסיקה נשמעה די ברור והקולות, באופן מקוטע, אפילו טוב יותר. והקולות דיברו אנגלית.

“סברתו השנייה היתה ש’האוזן הגדולה' קלטה שידור תועה כלשהו מכדור הארץ, או אולי מאחד מכוכבי הלכת השכנים, אך הרשת לא היתה מכוונת לעבר כדור הארץ או פלנטה שכנה. היא היתה מכוונת אל החלל. נמצאו סלילים אחרים מלפני שנים אחדות; ובכל פעם ש’האוזן הגדולה' היתה מכוונת לכיוון מסויים, היא קלטה אותן אותות.”

“מה זה היה?” שאל תומאס.

למען השם, מק, בוא נשמע אותם!" קרא אדמס.

מקדונלד לחץ על אחד הכפתורים על שולחנו.

“מובן,” אמר מקדונלד, “שהיו הרבה הפרעות, אך לשם כך חתך סאונדרס כמעט את כל החלקים חסרי המובן. היחס בין הרעשים לקולות היה בערך חמישים לאחד, לכן אתם שומעים רק כאחד חלקי חמישים ממה שיש לנו.”

הצליל היה מונופוני, אף כי בקע משני רמקולים שהיו בנויים בקירות משמאל ומימין. ההשפעה היתה כאין וכאפס לעומת האוזניות בחדר הבקרה, אך היה בצלילים מין קסם בדומה לזה של ימי הרדיו הראשונים כשאנשים ישבו סביב מקלט גביש מתאמצים לשמוע קולות עמומים, מנסים לקלוט את שידורי תחנות הרדיו הראשונות. אפשר אמנם, חשב תומאס, שהצלילים באו מעולם אחר, אך יחד עם זאת לא סביר הדבר שמקורם יכול להיות אחר מאשר כדור הארץ עצמו.

הצלילים הם ארציים. זה ברור. שומעים מוסיקה, כולה מבוססת על הסולם הכרומאטי, וחלקה מוכר – הפתיחה ל’ווילהלם טל', לדוגמא. וישנם הקולות, רובם דוברי אנגלית אך גם צרפתית, איטלקית או ספרדית. אנגלית. מוסיקה. מעולם אחר! אין בזה הגיון. אך בכל זאת אנו מקשיבים.

הקליטה גרועה, הפרעות סטאטיות והפסקות אקראיות אחרות מקלקלות את השידור, ומה שנשמע שבור ומקוטע, לעיתים מובן, לרוב כאילו בשפת־צופן, דבר אינו שלם, כל קטע בקול שונה. מגדל בבל, לכל הדעות, אך מגדל בבל שבו יש מספיק דברים ברורים כך שהמאזינים חשים שצריך להיות בזה הגיון כלשהו. לרגעים מספר בוקעים המוסיקה והקולות בצלילות, מתגברים ודועכים שוב כשעולה רמת הרעש. המאזין מתנודד בין הרושם שהקולות הינם אלמנט שולט המופרע מדי פעם על ידי רעשים, לבין הרושם ששידור הרעש מופרע מדי פעם על ידי קולות.

כמו מקהלה יוונית, מזמרים הקולות בחדגוניות את שורותיהם וממלאים אותן בערפול דלפי, המאזינים נוטים קדימה כאילו היה בדבר כדי לסייע להם לשמוע קצת טוב יותר…

פצפוצרשרוש קר כקרח רשרושפצפוץ מוסיקה: תיבת הפטפוט הקטנה עם הנערה החמודה פצפצפצרוש רוצה לקנות ברווז פצרשרושפוץ אלוף הצדק במסכה פצפוץ מוסיקה רשרושפצפוץ הספר האחד עשר מאה ופצרשרושפץ הנה הם באים ג’ק פץ מוסיקה רשרוש יוהו! יוהו! פצרוש האם ריימונד הוא אהובך רשרשרושפוץ מוסיקה פצפצרשרש מוסיקה: הניפו את הדגל בשביל פצרושפוץ ילד רע פצפצפצ לוקס מציג את רשרשרשרש מוסיקה פצפצרוש רוג’רס במקום העשרים פצפוצרוש מוסיקה: קולה במקום השנים־עשר פצרושפוץ אמרי לילה טוב ילדתי פוצפץ מוסיקה רושרש אהובתי, ליבי יוצא אליך פצפוצרש מוסיקה רשרושרשפץ בובה רשרש מוסיקה: או רבואה רשרשרשרש נעם מאד פצפוצרשרוש התיאטרון הקטן של פצפוץ עיניים תכולות רשרושפץ מוסיקה רשרש מי יודע כמה פצפוצרשרוש תמצא ידיד ויועץ ב־רשרושרשרוש מוסיקה עוד טיול בהרי פצפוץ־פצפוץ המשיכו להאזין לגל פצפוצרשרוש מוסיקה: בה בה סול בר פצפוץ בית הבובות רשרוש באביב רשרוש־רשרוש מגן הציבור רשרוש מוסיקה פצפוצרשרוש הדבר היחיד שמפניו עלינו לפחוד הוא רשרוש וכעת אנחנו מזמינים לבמה פצפוצרש אהובתי חזרי אלי רשרושרשרוש מוסיקה פצפוצפצפוצפץ חדשות רשרשרש מוסיקה: בו־בו־בו־בו־פצפוץ האם יכולה אישה שגילה מעל שלושים וחמש רשרשרוש הרפתקאותיו של פצפוץ מוסיקה רשרושפצ זוהי ציפור פצפוצפצפוץ רק היום פצפוץ עורך החדשות רשרושרשרושרש ערב טוב לכל המאזינים פצפוץרשרוש מוסיקה רשרוששפצפוץ זהו אהובי רשרוש לפני שאתה קונה בדוק פץ

אחרי שהקולות והרעשים פסקו, הסתובב תומאס והביט במקדונלד. במחצית השעה שחלפה, כבר הספיק תומאס להקליט את כל ששמע ברשמקול הפרטי שלו, אף כי לא היה לו שמץ של מושג מה יעשה בזה. “מה פרושו של הדבר?” שאל.

לחשוב על כך. “מה פרושו של הדבר?”

“זה מכדור הארץ,” אמר אדמס.

“נתחיל בזה,” אמר מקדונלד. הוא פנה לאחור ובחר ספר מהמדף שמאחוריו. “תעיף בזה מבט,” אמר לתומאס, “ואולי תבין יותר.”

הספר היה ‘הקולות של שנות השלושים.’ תומאס דפדף בו. הוא הרים את מבטו. “זה על ימי הרדיו הראשונים, לפני יותר מתשעים שנה.”

“מה ששמענו,” אמר מקדונלד, “כפי שתגלה בעזרת ספר זה או אחרים, אם תעשה בדיקה יסודית, היה שידור רדיו מאותה תקופה: מוסיקה, חדשות, קומדיות, דרמה, הרפתקאות, מה שהיה קרוי ‘אופרות־סבון’, סיפורי מתח, ‘שיחות ליד האח,’ הצגות מזילות דמעה…”

“אתה חושב שאאמין לך שקלטת את השטויות האלה מהכוכבים?”

“כן,” אמר מקדונלד. “זה מה שקלטה ‘האוזן הגדולה’ כשהאסטרונומים מיקדו אותה בכיוון הכללי של קאפלה –”

“אך כיצד ייתכן שקאפלה שולחת לנו את הזבל הזה של כדור הארץ?”

“לא אמרתי שזאת קאפלה,” אמר מקדונלד, “אמרתי רק שזה היה הכיוון הכללי.”

“כמובן,” אמר אדמס.

“זה יותר מדי מגוחך,” אמר תומאס.

“אני מסכים,” אמר מקדולנד. “מגוחך עד כדי כך שהדבר חייב להיות נכון. למה לי לנסות להונות אותך בדבר מה מטופש באופן שקוף כל כך, כאשר אין קל מלשתול אי־אלו אותות בלתי נבדלים כמעט ברעש. אפילו זיוף כזה ניתן היה לגלות עם הזמן, אך היינו עשויים אולי להסתכן ולהעיז בתקווה לקלוט אולי אותות של ממש לפני שתתגלה התרמית, אבל זה! ניתן לבדיקה בקלי קלות, ומגוחך מכדי להיות לא אמיתי.”

“אבל זה – איך ייתכן שקאפלה – או יהיה מה שיהיה – משדרת –?”

“אנו מאזינים מזה חמישים שנה,” אמר מקדונלד, “אך אנו משדרים מזה תשעים שנה ומעלה.”

“אנחנו משדרים?”

“סיפרתי לך, זוכר?” אמר אדמס. “מאז שהחלו שידורי הרדיו, בשנות השלושים של המאה שעברה, מתפשטים גלי רדיו חלשים אלה דרך חלל היקום במהירות האור.”

“קאפלה נמצאת בערך ארבעים וחמש שנות־אור מכדור הארץ,” אמר מקדונלד.

“ארבעים וחמש שנים נדרשו לגלי הרדיו כדי להגיע לשם,” אמר אדמס.

“וארבעים וחמש שנה כדי לחזור,” הוסיף מקדונלד.

“האם הם מוחזרים מקאפלה?” שאל תומאס.

“אותות אלה נשלחים חזרה. הם נקלטים סמוך לקאפלה ומוטלים בחזרה הישר אלינו באמצעות שידור מכוון ורב־עוצמה,” אמר מקדונלד.

“האם זה אפשרי?”

“אנחנו לא היינו יכולים לעשות זאת,” אמר אדמס. “לא עם הציוד הנמצא ברגע זה בידינו, אנטנה ענקית באמת המוצבת בחלל – אולי עמוק בחלל, הרחק מהשמש – היתה מסוגלת לקלוט תשדורות רדיו תועות, ולו הקלושות שבהן, כמו אלה של ראשית ימי השידור שלנו, ממרחק של מאה שנות אור או יותר. ייתכן והיינו מגלים שהגלקסיה הומה בשידורי רדיו.”

“אפילו כך, מפתיע שאנו מסוגלים בכלל להבחין במשהו שעבר ארבעים וחמש שנות אור הלוך וחזור. האותות התועים המגיעים לקאפלה חייבים להיות קלושים במידה שלא תתואר, בקושי נבדלים מרעש רגיל,” אמר מקדונלד.

“מובן, שייתכן שהם משתמשים במכשור אחר – אולי במקלט הנמצא קרוב יחסית לכדור הארץ, בחגורת האסטרואידים, למשל, היכול לקלוט את שדורי הרדיו שלנו ולמקד אותם ישירות לעבר קאפלה. פירוש הדבר, כמובן, שמערכת השמש שלנו זכתה לביקורי יצורים זרים – או לפחות ציוד אוטומאטי שלהם. זה לא משנה. העובדה היא שאנו קולטים שידור חוזר בפיגור זמן, שידור מהעבר שלנו, מלפני תשעים שנה.”

“אבל לשם מה להם לעשות זאת, אפילו אם הם יכולים?” מחה תומאס.

“האם יכול אתה להעלות על הדעת דרך טובה מזו להסב את תשומת ליבנו?” שאל מקדונלד. “לומר לנו שהם יודעים שאנחנו כאן ושהם קיימים שם? אות שלא נוכל להחמיצו?”

“פשוט ‘הלו’ אדיר וזהו זה!”

“אולי זה לא הכל,” אמר אדמס.

מקדונלד הנהן. “ייתכן שחלק מהרעש הסטטי אינו סטטי כלל וכלל. נראה כאילו יש סדר כלשהו בקטעים מסויימים, סדרות של פעימות, קבוצות של אותות המופיעים ונעלמים לסרוגין, סדרות של מספרים, או מסר בצורה לינארית, או משהו שאפשר היה להבינו אילו ידענו כיצד לצרף את כל אלה לתמונה אחת. ייתכן שאין בזה מאום; אולי אלה אותות טלגראפיים קדומים, איננו יודעים עדיין, אך סאונדרס והמחשבים עובדים על זה.”

“זוהי ההתחלה,” אמר תומאס. הוא יכול היה להרגיש את החשת קצב פעימות הדופק שלו ואת הזעה שבכפות ידיו. תחושה שכזאת לא פקדה אותו מאז עבד על ‘התופת’.

“אנחנו לא לבד,” אמר אדמס.

“מה הם אומרים לנו?” שאל תומאס.

“עוד נגלה זאת,” השיב מקדונלד.

“ואז –?” שאל תומאס.

“זהו העניין,” הסכים מקדונלד. “השאלה ניצבת לפנינו כעת היא כיצד נודיע על מה שגילינו, ואם בכלל להודיע על כך. כיצד יגיבו האנשים לעובדה המוצקה בדבר קיומם של יצורים אינטליגנטיים אחרים בגלקסיה? האם ייתקפו בחרדה, בזעם, בסקרנות? האם יהיו שבעי רצון, נלהבים, צוהלים? האם יחושו רגשי גאווה או נחיתות פתאומית?”

“אתם חייבים לפרסם זאת,” אמר תומאס. בעומק ליבו היה משוכנע בצדקתו. גם זה היה דבר שלא חש מזה זמן רב.

“האם יבינו?”

“עלינו לגרום להם להבין. קיים גזע של יצורים נבונים אי שם על עולם הדומה באופן זה או אחר לשלנו, ולבטח יש להם המון דברים לומר לנו. איזו בשורה כבירה לאנושות! זה מחייב לחגוג ולא לחשוש. עלינו לגרום לכך שהאנשים יבינו זאת, ירגישו זאת.”

“אינני יודע כיצד.”

“אתה מתלוצץ,” אמר תומאס. הוא חייך. “אתה טיפלת בי כפסיכולוג מומחה, ניווטת אותי בכל צעד בכיוון שרצית. לא משנה. אני אעזור. אני יכול לגייס אחרים. אנו ננצל כל אמצעי תקשורת אפשרי: מאמרים, טלוויזיה, ספרים, כתבות תעודיות וסיפורי דמיון, ראיונות, משאלים, משחקים, צעצועים… נהפוך את הפרויקט לשער אל עולם חדש, עולם חדש שלו זקוק כדור הארץ בדיוק עכשיו. כדור הארץ עייף ומשועמם ממה שהוא עכשיו, ועייפותו ושיעמומו מהווים סכנה מתמדת לרוח האדם –”

“אל לנו לשכוח,” אמר אדמס, “שקיים עולם של יצורים אינטליגנטיים אי־שם ליד קאפלה, ששלחו לנו מסר, ושממתינים לתגובה. זהו העיקר.”

“הם אינם אנושיים, אתה מבין,” אמר מקדונלד.

“למעשה, תנאי הסביבה שלהם שונים בתכלית, קאפלה היא ‘ענק אדום’ – או, נכון יותר, צמד ענקים אדומים תאומים – קר במקצת מהשמש שלנו אך גדול וזוהר הרבה יותר.”

“וכנראה, קיים זמן רב הרבה יותר, אם התאוריות שלנו בדבר היווצרות כוכבים הן נכונות,” אמר אדמס.

“שמשות קאפלה הן מה שהשמש שלנו עשויה להיות בעוד עשור גלקטי או שניים,” אמר מקדונלד. “שווה בנפשך מה פרושו של דבר להתפתח במקום בו שתי שמשות אדומות אדירות זורחות בשמים, עם אי־הסדירויות באור וחושך ובמסלול עצמו, בטבע העולם שבו הם חיים. בהבדלים הקיצוניים בין חום וקור! איזה מין יצורים הצליחו להתפתח ולהתקיים בתנאים שכאלה – ולשגשג?”

“אילו השקפות עולם מוזרות וודאי יש להם!” אמר תומאס. “דנטה ירד אל מעמקי התופת כדי לגלות כיצד חיו וכיצד חשבו יצורים אחרים. היצורים שלנו זרים ושונים הרבה יותר, וכל מה שעלינו לעשות הוא להקשיב.”

“גם לנו יש ירידות משלנו לגיהנום,” אמר מקדונלד.

“אני יודע. האם אתה עומד לספר לצוות שלך מחר?”

“אם לדעתך יהיה נכון לעשות זאת.”

“זה הכרחי, נבון או לא. שכנע אותם להתייחס לדבר בינתיים כאל מידע סודי. אני אכתוב את הכתבה שלי ל’עידן,' ברשותך, אך היא תהיה שונה במקצת ממה שציפו.”

“‘עידן’ היא במה מצויינת, אך האם ידפיסו זאת?”

“בשביל כתבה בלעדית שכזאת הם היו מוכנים אפילו להתקשר עם השטן בעצמו ועם כל צוות נפיליו. הם ישליכו את ה’יחידנים' ביגון שאולה ויובילו את המנדרינים והטכנוקרטים אל הארץ המובטחת. בינתיים אגייס מספר חברים למקצוע ונכין סדרה של כתבות וראיונות לכל אמצעי התקשורת.”

“נשמע טוב,” אמר מקדונלד.

“בינתיים, הנה חומר למחשבה בשבילך: האם הקאפלנים מבינים את תשדורות הרדיו שהם קולטים מכדור הארץ? והאם הם שופטים את הציוויליזציה שלנו על סמך 'אופרות הסבון שלנו?”

תומאס קם וכיבה את הרשמקול שלו. “זה היה יום טוב,” אמר. “להתראות בבוקר.” הוא פנה לעבר הדלת ולמרות שרק מאוחר יותר נתחוור לו הדבר, התקרב עתה אל ‘טור הטוהר’ שלו.

גם אתה יכול לזכות ב־1000 לירות סטרלינג פטורות ממס, אותן מתחייבת להעניק חברת הוויסקי הבריטית ‘קוטי סארק’ לזוכה בתחרות הנערכת בחסותה. את הפרס המובטח יקבל זה אשר יחבר מאמר או חיבור מדעי שיתרום ככל האפשר להבנת התופעה של העב“מ. תהיה השקפתך אשר תהיה, ובלבד שתצליח להביעה בצורה ברורה ומשכנעת, היא תיבדק על ידי צוות בראשותו של ד”ר ברנרד דיקסון (עורכו של המגזין ‘ניו־סיינטיסט’), ובהשתתפות האסטרונום הנודע פטריק מור. היה אם תימצא ראוי לפרס, תזכה גם לפרסום מעל דפי ‘ניו־סיינטיסט.’ אורכו המקסימלי של החיבור, לפי דרישת המארגנים – 3000 מילה, ומועד ההגשה האחרון – 30 ליוני 1979. כמו כן מציינים המארגנים שתנאי להשתתפות בתחרות הוא הרשמה מוקדמת על גבי טפסים מיוחדים שאותם ניתן להשיג בפניה אל: ‘Scientific Paper Competition’, Cutty Sark Ltd., 42 Albemarle st., Mayfair, London W1X3FE, UK.

בהצלחה!!

במסגרת הויכוחים האינסופיים בנושא מהו מדע בדיוני? והאם ניתן לסווג יצירה זו או אחרת תחת הכותרת מד“ב, ראוי לציין את דעתו של הסופר ריי ברדבורי (‘פרנהייט 451’, ‘רשימות מן המאדים’), המצביע לעיתים קרובות על המחזמר האמריקאי משנות העשרים ‘שיר אשיר בגשם’ כעל מחזמר מד”ב. טוען ברדבורי: “המחזמר מספר את סיפורה של אמצאה חדשנית ובלתי אפשרית לכאורה – אמצאת הקול – הגורמת למהפכה באומנות הראינוע והופכת אותו לקולנוע. אילו הייתי סופר מד”ב בשנת 1920 והייתי מנסה למכור לכם סיפור כזה, הייתם דוחים אותו כלאחר יד. והנה, ביום בהיר אחד, באמת החלו הסרטים לדבר. האם זה לא מד“ב? דבר בלתי אפשרי, ההופך לאפשרי הודות לטכנולוגיה…”

אין להניח שריי ברדבורי מצטער על שלא היה סופר מד“ב בשנות ה־20, אם לשפוט לפי התלהבותו מתקופתנו: “אנו בני־מזל בחיותנו בתקופה זו,” אומר ברדבורי. “להיות שותפים לנחיתה על הירח. האם יתכן יום חשוב מזה? היום בו עזבנו את כדור הארץ ושמנו פעמינו אל החלל החיצון – היום בו פסקנו מלהיות זחלים והפכנו לפרפרים. אנו עומדים להמשיך וליישב את הירח; אנו עומדים ליישב את המאדים. נמשיך ונכתוב מד”ב על כך. ואחר כך עומדים אנו לבנות חלליות בינכוכביות – אל אלוהים, כמה זה מלהיב! מפגשינו עם עולמות אחרים יהיו אינסופיים, כי היקום הוא אינסופי. זה יכול להימשך במשך מיליון השנים הבאות!”

ומה הלאה…?

בעתיד הנראה לעין נזכה ככל הנראה לחזות בסרט המד“ב שרבים מאיתנו ציפו לו בכליון עיניים – סרט המבוסס על אחת מיצירותיו של אסימוב, ולא סתם אחת כי אם ‘אנוכי הרובוט.’ במשך למעלה מ־10 שנים החזיקו אנשי תעשיית הקולנוע את הזכויות להסרטת גרסה קולנועית לספר, ולא נמצא מי שיטול על עצמו את מלאכת כתיבת התסריט. מה גם שהספר אינו אלא קובץ של סיפורים, הנעדר לכאורה חולייה המקשרת את כולם. את היוזמה נטל לידיו הרלן אליסון, אחד מסופרי הז’אנר של ימינו (המגדיר עצמו, אגב, יותר כסופר פנטסיה מאשר מד"ב). אחר עבודה מאומצת שנמשכה למעלה משנה הוציא אליסון מתחת ידו תסריט שהדמות המרכזית בו הינה הרובופסיכולוגית סוזאן קלווין, שהיא הדמות החוזרת בסיפורי הרובוטים של אסימוב. אליסון מעריך את תקציב הסרט בכ־30 מי־ ליון דולר, ולדבריו הוא ‘שבר את הראש’ כדי ליצור סיפור עם רגישות אנושית מחד גיסא ואמינות מדעית נוסח אסימוב מאידך, וזאת בניגוד לזבל מהסוג של ‘מפגשים מהסוג השלישי’ ו’מלחמות כוכבים'…” כעת מנהל אליסון מאבק איתנים נגד מפיקי הסרט המבקשים להכניס שינויים בתסריט. אנו מקווים שידו תהיה על העליונה…

לחסידיו של אריק פון דניקן והתאוריות בדבר ביקורי ‘אסטרונאוטים’ מכוכבים אחרים בעולמנו בימי קדם נוסף לאחרונה ממצא חדש. "אגודת האסטרונאוט הקדום' (כן, יש דבר כזה…) הציגה לא מכבר מין תכשיט עתיק שנתגלה בקולומביה (גילו כ־1000 שנים), ושצורתו מזכירה מטוס, ולאחדים היא מזכירה אפילו את מעבורת החלל… אמנם הארכיאולוגים סבורים שאין זו אלא צורת חרק מסוגננת, אך אנשי ‘האגודה’ דוחים סברה זו בביטול. “האם מישהו שמע אי פעם,” מקשים חסידי האסטרונאוטים הקדמונים, “על חיפושית בעלת כניפי דלתה וזנב של שלושה חלקים?”

אלברט איינשטיין, שתורתו גרמה למהפכה במדע הפיסיקה, סיפק אתגר גם לביולוגים, וזאת לא בתיאוריה ביולוגית מהפכנית שהגה במוחו, אלא במוחו שלו עצמו. מוחו של אינשטיין צף לו עד עצם היום הזה בתוך צנצנת עם פורמאלדהיד, במעבדה הביולוגית בעיר ווצ’יטה, קנזס, ארה"ב. (השמועות מספררת שהצנצנת מוחזקת בארגז הבירה של אחד ממדעני המעבדה, תומאס הרווי…) כל הניתוחים והבדיקות שנעשו עד כה במוחו של הגאון לא העלו הסבר ביולוגי כלשהו לגאוניותו. כשלון דומה נחלו בשעתו הביולוגים שניתחו את מוחו של אחד מגדולי המתמטיקאים, קארל פרידריך גאוס, כשהתברר שאין כל ממצא מיוחד במוחו. ללמדנו, שגם אנחנו יכולים…

*

יש דור המשך לחובבי המד“ב בארץ! קראנו בהנאה את גליונו הראשון של עיתון מד”ב לילדים, בשם ‘מד"ב צעיר,’ שאותו מוציאים לאור באופן עצמאי לחלוטין (משוכפל מסטנסיל) אילן גרייצר, אסף ציפור ועודד סטן מת“א. העורכים הצעירים (תלמידי כיתה ו') מכריזים במאמר המערכת שלהם: “עיתון זה נועד לכל אלה שרוצים לקרוא מדע בדיוני ‘קל,’ וכן לאלה שרוצים לכתוב סיפורי מד”ב. העיתון כולל את המדורים: א. מהעורכים לקוראים; ב. סיפורים של ילדים; ג. עתיד”ב (עתיד, דעת, מד"ב). ד. בדיחות, חידות, קריקטורות ותשבצים. העיתון יעלה כ־3 ל“י לכיסוי ההוצאות ולא לרווחים פרטיים.” בשמונת עמודיו של הגליון הראשון מצויים סיפורים מקוריים פרי עטם של הילדים, כמו ‘מלחמת המטאורים – הכוכבים הפנימיים’ מאת רויאל נץ, ‘חטיפה בחלל,’ מאת אסף ציפור, וכמובן פרק ראשון של סיפור בהמשכים, ‘אלור 7־ד’ שבסיומו שורה המודגשת בין שני קווים שחורים – זועקת: “לאן לוקחים אותו? מה יעשו בו? איפה הוא? מיהו היצור שלקח אותו? האם להלחם בהם או להצטרף אליהם?” לאחר שורה שכזו אין להניח שמישהו יעיז להחמיץ את הגליון הבא…

שוב אנו שמחים להשתתף עם אסימוב בחגיגות יובל זה או אחר, והפעם – הוצאתו לאור של ספרו ה־200 במספר. המאורע החגיגי חל עם הוצאתם לאור של שני ספרים חדשים פרי עטו, אמנם מצער הדבר שאין אלה יצירות מד"ב חדשות, אך הרי כוחו עוד במותניו…

אחד הספרים החדשים, ‘אופוס 200’ הוא אוסף מיצירותיו המאוחרות יותר של הסופר הפורה, והשני – אוטוביוגרפיה בת כ־1500 עמודים (2 כרכים) הקרויה ‘עדיין טרי בזכרון.’ הפעם, מסיבות מובנות, לא נוכל לסיים בברכה המסורתית ‘עד 120.’

*

לפני חודשים אחדים יצא לאור ספרו החדש של ארתור סי. קלארק, ‘מזרקות גן־העדן,’ שעלילתו מתרחשת הפעם במקום מגוריו של קלארק, האי סרי־לנקה (לשעבר ציילון). נושאו המרכזי של הספר הוא עימות בין מסורת דתית לבין קידמה מדעית, על רקע תכנית־חלל המתבצעת על פסגת הר המקודש לנזירים בודהיסטיים. העלילה מסתבכת לאחר שנוצר מגע עם חללית־רובוט של ציוויליזציה מתקדמת מעולם אחר, ציוויליזציה המתייחסת אל האמונה בבורא העולם כאל נוירוזה שמקורה בשיטה האנושית המוזרה של ריבוי מיני… בצד ההשקפות הפילוסופיות שבספר, משתמש קלארק, כדרכו, ברקע מדעי טכני עשיר.

מאמרו של אסימוב ‘ההבדל הקטן’ (גליון מס' 2) עורר הסתייגויות בקרב קוראים לא מעטים. פרופ' יהושפט גבעון, מהמחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון, מציג במאמר שלפנינו השקפה המנוגדת להשקפתו של אסימוב בנוגע למהות החיים והמוות.

בנוסף על מקצועו האקדמי – מתמטיקה, ובנוסף על היותו קורא מד"ב מושבע, מתעניין פרופ' גבעון בתחומים מרתקים אחרים – כפי שתוכלו להיווכח בחלק האחרון של מאמרו. התעניינותו זו תמצא ככל הנראה את ביטוייה גם בגליונות הבאים של 'פנטסיה 2000'.

* * *

המלחמה בין שלטון הכנסיה הנוצרית ובין תנועת התחייה (הרנסנס) שבעקבותיה קם לתחייה והתפתח המדע המודרני, הניבה גם פירות באושים הנמכרים כיום בשווקי העולם כחלק מן התרבות המודרנית. מאמרו של איזאק אסימוב, סופר המד"ב המהולל ורב הכשרון, “על ההבדל הקטן” (שהתפרסם בגליון מס' 2 של ‘פנטסיה 2000’) הוא דוגמה בולטת לאחת התוצאות ההרסניות של מלחמה זאת. הכוונה היא לחלוקת איזורי ההשפעה התרבותיים שבין הדת והמדע. אמנם, בתחילת מאמרו, מזהיר אסימוב אותנו, הקוראים, שלא ליחס לדיעותיו סמכותיות כלשהי, אך אין זה פוטר אותו מן האחריות לשמירה על רמה רציונלית מינימלית בדיון בנושא החשוב ביותר והקרוב ביותר לנו – מהות החיים.

טיעוניו של אסימוב מכוונים בעיקר כנגד האמונות הדתיות במקורן בדבר החיים והמוות. כמובן שהתמיהה בסיסית ביחס לטיעונים אלה חייבת להיות: מדוע להוט כל כך אדם, המתימר לשאת את נס הרציונליות, להתווכח במאה ה־20 בוויכוח רציונלי נגד מאמינים? האם זה רציונלי? ואמנם, בחינה קפדנית של טיעוניו מראה שהוא לוקה בדיוק באותם הפגמים שהוא מנסה למצוא ביריביו.

אנסה להוכיח זאת לגבי כמה מטיעוניו.

א. השימוש באטימולוגיה (המדע העוסק בחקר שורשי השפה) להפרכת האמונה בדבר קיומה של הנפש.

הדיון האטימולוגי שאסימוב פורש בפנינו בעניין המילים השגורות בשפות השונות כשמות לנפש הוא מרתק מאד בלי ספק. אך מה לו ולעניין מציאותה, או אי־מציאותה, של הנפש כמהות על־חומרית? האם לאלקטרוניקה אין בסיס רק משום שמקור המלה הוא עינבר (ביוונית)? האם לחוק אין משמעות רק משום שבעברית מקורה של המלה ‘חוק’ טמון בזמן בו חוקים אמנם נחקקו בלוחות אבן? כמה זמן נדרש למדע המודרני כדי לגלות שהאטום ניתן אמנם לחלוקה ולפיצוח?

אסימוב מסיק מן האטימולוגיה של ‘נשמה’ ורוח': “לדעתי הבחינו האנשים בקשר בין נשמת־אפם לבין החיים בדרך ישירה למדי, ואילו כל הרעיונות הפילוסופיים והתיאולוגיים המסובכים בנוגע לרוח ונשמה באו רק אחר־כך.” ייתכן מאוד שכך אמנם קרה, אם כי אין לנו שום הוכחה עובדתית לכך. וודאי הוא כי אין לזה ולבעיית ההבדל שבין החיים והמוות מאומה. יתירה מזאת, אם טענה זו תופסת לגבי הרוח והנשמה, אז טענות דומות לה עשויות לתפוס גם לגבי האלקטרוניקה והפיסיקה הגרעינית.

ב. האם בלתי־רציונלי הוא להאמין ב’ספיריטואליזם'?

המגבלה העיקרית הנובעת מעצם טבעה של הרציונליות היא בכך שאינך יכול לסטות ממנה ולהשאר רציונלי. אין הדבר כך לגבי מי שמאמין באמונות שונות. אמונה איננה חייבת הסבר, איננה חייבת הוכחה ובוודאי שאיננה חייבת להיות עיקרית. לעומת זאת, הפגם הקטן ביותר בטיעון רציונלי עלול להביא לסתירה ולהריסת הטיעון כולו.

כל אמונה היא בלתי־רציונלית מעצם היותה אמונה. לבוא בטענות על מאמין שהוא בלתי־רציונלי, כמוהו כהתפרצות מבעד לדלת פתוחה. בכל אופן, קיימת כמובן אפשרות שפלוני מאמין בדבר־מה, כאשר אפשר להוכיח, רציונלית, שהדבר אינו נכון, או שאינו כך במציאות. לבוא בטענות אל המאמין באמונה מסוימת שהוא בלתי־רציונלי, כאשר הטענות הללו מבוססות רק על אמונה אחרת, איננו אלא גלישה למלחמת־אמונות שאין לה כל מקום בדיון רציונלי.

אם פלוני מאמין בחיים שלאחר המוות, אין אמונתו מופרכת ע“י אמונה כגון זו של אסימוב שה”סיבה העיקרית היא, שאנשים רוצים להאמין בכך…" כל עוד אסימוב אינו מביא עובדות המוכיחות שהחיים אמנם נפסקים עם מות הגוף, הוא בסך־הכל מעמיד את אמונתו כנגד אמונתם של אחרים. השימוש בתנ"ך ובמקורות דתיים אחרים יכול רק להוות פנייה אל רגשותיהם האנטי־דתיים של כמה מן הקוראים, אשר בגלל סמיכות־הפרשיות עלולים להפנות רגשות אלה נגד הרעיון של נצחיות האדם כרוח. טענתו של אסימוב, “…לרוב המכריע מבין האנשים הרציונליים אין כל אמון בספיריטואליזם,” בצירוף עם ההתייחסות הלא־עניינית למקורות דתיים, דורשת מן הקורא התמים לבחור בין אמונה בקיום הנפש והצטרפות למחנה הדתי ובין שלילת קיומה של הנפש והצטרפות אל מחנה ‘האנשים הרציונליים.’

גם ההסבר שמביא אסימוב לסיפורים המופלאים של אלה שחזרו לחיים מ’מוות קליני' אינו אלא אמונה־נגדית. כמובן שאין בסיפורים אלה מספיק כדי להוכיח משהו, אבל הטענה שאלו רק הזיות, אף היא איננה מפריכה דבר. מהי בעצם ההוכחה העובדתית שאמנם כל הסיפורים הללו אינם אלא הזיות? שוב מוצאים אנו את אסימוב מעמיד את אמונתו כנגד כל דבר המשמש, בצדק או לא בצדק, כטיעון המאשש את האמונה בדבר קיומה הנפרד של הנפש. בהקשר זה ראוי לציין כי כמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים טוענים אף הם שסיפורים אלה הם הזיות ול’הוכחה' הם מזכירים את העובדה שתחת השפעת סמים מתחווים בחוויות דומות למה שקרוי בפי המאמינים בקיומה הנפרד של הנפש ‘יציאה מן הגוף.’ כמובן שאם ‘יציאה מן הגוף’ היא הזיה של מסוממים, אזי הגיוני הוא לסבור שגם חוויה דומה של ‘מתים קליניים’ היא הזיה. אולם, בשום מקום אי־אפשר למצוא הוכחה עובדתית ובלתי תלויה שאמנם זה כך. חוסר האמון שיש ל’מדענים' אלה למה שיש לאנשים לומר על עצמם הוא מן המפורסמות.

ג. “משל הטירה” והגדרת החיים כסדר מסוים של מערכת חומרית.

בחוגים מדעיים שונים נפוצה ההשקפה שהחיים אינם אלא סדר מורכב (אם כי יחיד במינו) של מערכת חומרית. כמובן שאין להשקפה זאת שום בסיס עובדתי. נכון שהגופים של אורגניזמים חיים מורכבים ממולקולות מורכבות יותר מאלו המרכיבות גופים דוממים טבעיים. הסתכלות עובדתית פשוטה יחסית מפריכה לחלוטין את ההשקפה הזאת. אלו מולקולות בגוף האדם נעשות פשוטות יותר ברגע פטירתו?

אסימוב מביא כמשל את הטירה המפוארת שנהרסה כליל ושואל ‘היכן הטירה?’ אולם האם יש צורך לרסק את כל גופו של האדם כדי להמיתו? בכמה מקרי מוות אי־אפשר למצוא שום פגם אורגני בגופו של הנפטר? (מי שטוען שבכל זאת חל שינוי בהרכב פיסיולוגי של הגוף ברגע הפטירה, או בסמוך לו, רק שאיננו מסוגלים עדיין לגלותו, מביע בסך הכל את אמונתו שההשקפה הנ"ל חייבת להיות אמיתית.) כדי להרוס טירה, לא די בכך שנהרוס מגדל אחד, או חומה אחת. וזה הבדל עצום שבין האדם והטירה.

קשה שלא לראות שכל מה שאסימוב מיחס למאמינים בהבדל העל־חומרי שבין החיים ובין המוות, ניתן ליחס לאסימוב עצמו. הוא מאמין שהוא רק גוש מורכב של מולקולות ולכן אינו מוכן לדון באופן ענייני בהבדל שבין החיים והמוות. הוא מאמין שאין זה רציונלי לסבור שהחיים מורכבים ביסודם ממשהו שאינו גשמי, ולכן הוא סובר שהרוב המכריע מבין האנשים הרציונליים סוברים כמותו. אם היה משתמש, באופן מפורש, בהגדרה כלשהי של ‘רציונליות,’ היה ברור לכל קורא שלדעת־רוב אין כל משמעות בהקשר הזה, ובוודאי שאין לה כל תפקיד בטיעון רציונלי מה עוד שבלי ספק, שום סקר לא נערך בין ‘האנשים הרציונליים’ כדי לקבוע מה הרוב המכריע מביניהם סובר על רוחניות האדם.

שאלה נוקבת המתעוררת כאן: האם אפשר בכלל לדון בנושא החיים והמוות באופן רציונלי?

כל מי שמנסה לדון, באופן רציונלי, במהות החיים, פוגע בראש ובראשונה בחלוקת הסמכויות לידע בין המדע ובין הדת. כפי שהזכרתי בראשית המאמר, חלוקה זאת נוצרה בעולם המערבי בעקבות המלחמה שבין הכנסיה הנוצרית ובין תנועת התחייה. כפי שמאמרו של אסימוב מעיד, מלחמה זאת עדיין נמשכת… אולם, כמו בכל מלחמה ממושכת, הצדדים היריבים בה נוטים לסגל לעצמם דרכי לחימה ותכונות של יריביהם. כך אנו מוצאים מדענים הנלחמים על אמונותיהם תחת מסווה של ‘ידיעות רציונליות’ והנוקטים באמצעי טיעון ושיכנוע בלתי־רציונליים מובהקים. הקורא הישראלי וודאי זוכר את הסערה שהתחוללה בעקבות ביצועיו של אורי גלר ואת הלהט הרב של כמה מדענים ישראלים בנסיונותיהם להפריך את מהימנותו של אורי גלר.

כל נסיון רציני לדון, באופן רציונלי, במהות החיים מנקודת מוצא לא־חומרנית מועד להתקפות רגשיות ובלתי מרוסנות משני המחנות שהחליטו לחלק את עולם הידע ביניהם – המדע בתחום חומרי, לעומת הדת בתחום הרוחני. ייתכן שכבני התרבות היהודית קשה לנו להבין את הסיבוכים הקשורים בהפרדת סמכויות זו. כמו־כן, מן הראוי הוא לציין כי הפרדה זו לא הגיעה ליציבות כה רבה אלא בעשרות השנים האחרונות. לדוגמה, הוגה הדיעות ברטראנד ראסל, בספרו ‘הידיעה האנושית’ שיצא לאור בפעם הראשונה ב־1948, מקדיש פרק שלם כדי להוכיח כי אין זה בלתי־אפשרי לפתח מדע של ממש הנסוב על תופעות רגשיות, מנטליות, או נפשיות סוביקטיביות. כיום מקובל לסבור, ללא בדיקה או עיון, שכל מה שהוא רציונלי מתייחס בהכרח אך ורק אל מה שמורכב מחומר, ואין להעלות בפומבי רעיון כמו זה של ראסל. אפילו הוגי דיעות מבריקים ואמיצים ביותר נסחפים אל תוך המלכודת הזאת. לדוגמה, אזכיר רק את איין ראנד. לזכותה יש לזקוף, בין היתר, את ההכרה בהיבט הרוחני של מהות האדם ואת ההצבעה על ההרסניות שבהשקפות הדתיות ובהשקפות המדעיות־החומרניות על האדם (ראה ב’מרד הנפילים'). גם היא, כפי הנראה, הסכימה עם המשוואה ‘רוחניות כנפרדת מן החומר = אמונה דתית’ ופיתחה תורה פילוסופית שלמה על היות הרוחניות והגשמיות של האדם שני היבטים של גוף האדם. בחינה מדוקדקת וחסרת פניות של תורה זו מגלה מייד שהיא נגועה בסתירות הגיוניות.

דוגמה אחרת לגורלם של המעיזים לחקור את האדם מבלי להסתמך על דיעות קדומות, היא זו של הוגה הדיעות ל. רון האבארד. ב־1950 פרסם האבארד ספר בשם הנועז “דיאנטיקה – המדע המודרני של בריאות הנפש” (‘דיאנטיקה’ פירושה – מבעד למחשבה או לנפש). בספר זה הציג האבארד שיטה פשוטה שבאמצעותה יכול כל אחד להיווכח שההכרה של האדם אינה חדלה מלפעול, ובעיקר אינה חדלה מלקלוט ולאצור רישומים של תחושות וקליטות חושיות, גם בתנאים של מה שמוגדר כחוסר־הכרה (כמו בזמן הרדמה מלאה באמצעים רפואיים או בשעת אובדן ההכרה בתאונה רצינית). ייתכן והמימצא הזה, בדבר התמדתה של ההכרה של האדם, היה ידוע לחוקרים שקדמו להאבארד. אך אם אמנם היה ידוע, הרי שהוסתר מידיעת הציבור, או שלא תפסו את מלוא חשיבותו. ארגוני הרפואה והפסיכיאטריה של ארה"ב תפסו היטב את משמעותו של המימצא הזה כמפריך כמה וכמה מן האמונות המהוות בסיס לרפואה המודרנית ולפסיכיאטריה הרפואית, והכריזו מלחמת חורמה בהבארד ובתורתו.

לא הייתי מזכיר את מימצאיו של האבארד אלמלא זכיתי לבחון אותם ולהיווכח באמיתותם, במו עיני, במאות הזדמנויות. לדעתי, העובדה שהכרתו של אדם ממשיכה להיות פעילה (אם כי באופן מיוחד ושונה מן הרגיל) גם כאשר גופו, כולל מוחו, נמצא במצב של ‘חוסר הכרה קליני,’ מהווה את הצעד הנסיוני החשוב ביותר לקראת פתרון רציונלי ועובדתי של בעיות מהות האדם, החיים והמוות. אם הכרתו של האדם ממשיכה לפעול (בקליטה ושמירה על נתונים) גם כאשר המוח אינו פועל כלל (לפחות לא בפעילות וברמות האנרגיה הידועות בהווה), הרי שעלינו להסיק אחת מן השתיים: 1) או שההכרה איננה מתבצעת במוח, 2) או שההכרה מתבצעת אמנם במוח, אולם לא בפעילותו האלקטרו־כימית הידועה לנו מן הפיזיולוגיה. מימצאים מאוחרים יותר של האבארד אף הם מעוררים ספק רב בהנחה המקובלת שההכרה היא תהליך מוחי.

אנו רגילים כל־כך לייחס את פעולות ההכרה שלנו למוח, עד שקשה לנו מאוד להבין כיצד ייתכן הדבר שהכרה אינה תהליך מוחי. אי־שם נגזר גורלנו שלא להיות מודעים לדיעותינו הקדומות ולא לתפוס, לפחות לא בקלות, שאין להן כל בסיס במציאות. אולם, גם מבלי להכריע בשאלה ‘האם יש לאדם נשמה?’ קל להיווכח שאם האדם אינו אלא מערכת חומרית מורכבת, הרי שאין משמעות לדברים כמו אחריות־אישית ובחירה חופשית, ולכן, גם לא לצדק ולמוסר. שהרי מערכת חומרית אינה מסוגלת לפעול אלא כתוצאה של השפעת גורמים חומריים לפי חוקי הטבע החומרי ובוודאי שאינה מסוגלת לפעול מעצמה, כגורם ראשוני ובלתי נקבע ע"י גורמים אחרים. לכן אי אפשר לייחס לה לא אחריות ולא בחירה חופשית, ובלעדיהן אין כל משמעות לא לצדק ולא למוסר. מאידך גיסא, אם אנו מייחסים לאדם את היכולת להיות אחראי, מוסרי וצודק, ממילא אנו מייחסים לו תכונות שאי־אפשר להגדירן בעולם המולקולות ויהיה ארגונן מסובך ככל שיהיה. במקרה זה, ההגיון הוא זה המחייב אותנו להניח יסוד רוחני, בלתי־גשמי ומנותק עקרונית מן החומר, כיסוד ההכרה של האדם.

העמדת הדיון במאמר ‘ההבדל הקטן’ על הבחירה: אם רוח אז פנה למחנה הדתי והמאמין, ואם חומר אז ברוך הבא למחנה המדעי והרציונלי – היא פוליטית ובלתי־רציונלית. הבחירה החיונית היא אחרת: אם אחריות־אישית, רצון־עצמי ובחירה חופשית – אז רוח היא יסוד החיים, אחרת אין כל משמעות להבדל שבין החיים והמוות. הכרעה עובדתית ורציונלית בבחירה זאת יכולה להיות המהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. אני משאיר לסופרי המד"ב לנחש, או לנבא, את תוצאותיה.

אלפרד בסטר, שהקורא הישראלי התוודע אליו לראשונה באמצעות ספרו ‘פני מועדות לכוכבים’ (בהוצאת ‘עם עובד’), מציג בפנינו את אחד מסיפוריו הקצרים הטובים ביותר. אף כי הסיפור נכתב עוד בשנת 1954(!) לא נס ליחו עד היום, ובמשך עשרים וחמש השנים שחלפו מאז ועד היום הופיע שוב ושוב באנתולוגיות מד“ב רבות, בייחוד כאלה הסוקרות את התפתחות המד”ב בחמישים השנים האחרונות.

מעניין להיווכח שעל אף התקופה בה נכתב סיפור זה, אין הוא משופע באלמנטים המאפיינים את ספרות המד"ב של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, אלא מצטיין בניתוח פסיכולוגי חודר ומרתק ובסגנון חדשני המאפיין יותר סיפורים בני זמננו, וייתכן שבכך סוד חיוניותו.

* * *

טול שני קבין בעל זבוב, שניים ישמעאל, אחד מונטה קריסטו, אחד סירנו דה ברז’רק, ערבב בחזקה, תבל במעט מסתורין והרי לפניך מיסטר סולון אקווילה. הוא גבוה, צנום וזריז ככספית. על פניו נחה דרך קבע הבעת מרירות, וכאשר הוא צוחק מבריקות עיניו הכהות. משלח־ידו אינו ידוע – הוא אמיד, אך חסר אמצעי קיום נראים לעין. הוא נמצא בכל מקום, ואיינו מובן בשום מקום. נראה, כי חייו מוזרים מעט.

וזהו הדבר המוזר שבמיסטר אקווילה. כאשר הוא צועד, לעולם אינו נאלץ להמתין לאורו של הרמזור שיתחלף. כאשר מתעורר בו החשק לנסוע, תמיד תימצא מונית פנוייה בהישג ידו. כאשר הוא נכנס למלון, תמיד תימצא המעלית בקומת הקרקע – ממתינה. כאשר הוא נכנס לחנות, תמיד ימצא שם זבן הפנוי לשרתו. במסעדות יימצא תמיד שולחן פנוי עבור מיסטר אקווילה. תמיד יימצא מישהו שביטל הזמנה לכרטיסו כאשר מיסטר אקווילה מבכר להתבדר דווקא בהצגה שהכרטיסים אליה אזלו. אתה יכול לחקור את המלצרים, נהגי המוניות, נערות המעלית, הזבנים, הקופאים. אין כאן שום קשר חשאי. מר אקווילה אינו מסדיר דברים קטנים אלה באמצעות שוחד או סחיטה. בכל אופן, קשה יהיה לשחד את המחשב המפעיל את מערכת הרמזורים האוטומטית שבעיר. דברים אלה, ההופכים את חייו לנוחים כל כך, פשוט קורים לו. כך שמיסטר אקווילה אינו מתאכזב לעולם. בעוד רגע קט נתוודע אל אכזבתו הראשונה, ונראה לאילו תוצאות הובילה.

מיסטר אקווילה מסתובב בבארים מפוקפקים, בבארים רגילים ובבארים של הצמרת. אנשים פוגשים בו בבתי זונות, במכירות פומביות, בבתי משפט ובמשרדי כרטיסים. ידוע שהוא קונה מכוניות עתיקות, תכשיטים היסטוריים, מהדורות ראשונות של ספרים ישנים, עדשות טלסקופיות, סוסי פוני ורובי צייד.

“הימל![¹] הרגוט סיידנק![²] שגעון, בן אדם, שגעון! על הכיפק, בשם אלוהים,” אמר למנהל הכל־בו המשתומם. “סיגנון וולטיין, ניכט ווהר?¹ האידאל שלי: גתה. טו לה מונד.² לעזאזל.”

דיבורו היה תערובת מדהימה של משלים ופתגמים. פיו פלט תריסרי לשונות ודיאלקטים במטחים מהירים כשל מכונת יריה. קרוב לוודאי שנהג להגזים בדבריו.

“סאקרה בלו![⁵] ישו!”, שמעו אותו אומר פעם. “אקווילה מלטינית, פרושו נשר. או טמפורה או מורס.³ נאום של ציצרו. מאבות אבותי.”

ובהזדמנות אחרת: “האידיאל שלי: קיפלינג. את שמי שאלתי ממנו. אקווילה הוא שם אחד הגיבורים בספריו. לעזאזל. הסופר הכושי הגדול ביותר מאז ‘אוהל הדוד תום’”.

בבוקרו של היום בו נדהם מאכזבתו הראשונה, התפרץ מיסטר אקווילה לסטודיו של ‘לגן את דרליקט’, סוחרי־תמונות, פסלים וחפצי אומנות נדירים. היה בכוונתו לקנות ציור. מר ג’ימס דרליקט הכיר את אקווילה כלקוח ותיק, שכבר רכש ממנו תמונות של פרדריק רימינגטון ואחת משל ווינסלואו הומר זמן מה לפני כן. המעניין הוא שאקווילה, כתוצאה מצרוף־מקרים מוזר, התפרץ לתוך הסטודיו שברחוב מדיסון בדיוק דקה אחת לאחר שציורים אלה – משאת נפשו של כל אספן – הועמדו למכירה.

“בון סואר,⁴ בל אספרי, לעזאזל, ג’ימי.” אמר מיסטר אקווילה. הוא קרא תמיד לכל אחד בשמו הפרטי. “היום יום פגזי לצבעים, ווי![⁸] פגזי. סלנג. עלה לי בראש לקנות תמונה”.

“בוקר טוב, מר אקווילה,” ענה דרליקט. פניו היו חתומות כפני רמאי־קלפים, אך עיניו היו גלויות וידידותיות וחיוכו רחב. ואולם, באותו רגע נראה חיוכו מאומץ, כאילו הוציאה אותו הופעתו של אקווילה משווי משקלו. “אני היום בראש אתך, מותק.” אמר אקווילה, תוך שהוא פותח במהירות מגרות, מדפדף במגילות עתיקות וממשש אגרטלי חרסינה. “מה שמו, זקן שלי? אמן כמו בוש. כמו היינריך קליי. אתה מטפל בו, אקסלוסיב. או סי סיק אומניה⁵, בשם זאוס!”

“ג’פרי אליסון?,” שאל דרליקט בחוסר מנוחה.

“א־א!” זעק אקווילה. “איזה זיכרון. ראש זהב. זה בדיוק האמן שאני מחפש. הוא החביב עלי. עדיף שיהיה רישום – ג’פרי אליסון קטן עבור אקווילה, ביטה⁶”. אתה יכול לעטוף את זה."

“לא הייתי מאמין לדבר שכזה,” מלמל דרליקט.

“אה? אה – אה? זה לא מינג אמיתי? – אוריגינלי מאה אחוז!” הכריז אקווילה כשהוא מסיר את האבק מעל אגרטל מפואר. “קבאט אמפטור⁷, לכל הרוחות. נו, ג’ימי? אני מקיש באצבעותי בחוסר סבלנות. אין לך אליסון במלאי, ידידי חברי?”

“זה מוזר מאוד, מר אקווילה,” נראה היה כאילו נאבק דרליקט עם עצמו, “שאתה מגיע אלינו לפני פחות מחמש דקות.”

“אתה רואה! טמפו איסט ריכטונג⁸. נו?”

“הייתי מעדיף שלא להראותו לך. מסיבות אישיות, מר אקווילה.”

“הימל! הרגוט! פורקווה?⁹ מישהו כבר הזמין אותו?”.

“ל־לא, אדוני, לא מסיבות אישיות שלי. מסיבות אישיות שלך.”

“הו? לעזאזל. הסבר לי את עצמי.”

“בכל אופן, זה לא למכירה, מר אקווילה. לא ניתן למכור אותו.”

“בגלל למה לא? תגיד משהו, צפור שיר שכמוך.”

“אינני יכול, מר אקווילה.”

“זוט אלור![¹⁴] אתה רוצה שאבצע עליך תרגילי ג’ודו, ג’ימי? אתה לא יכול להראות. אתה לא יכול למכור. אני, באופן פנימי, אני לוחץ על עצמי לקנות לי ג’פרי אליסון. החביב עלי ביותר. לעזאזל. תראה לי את אליסון, או סיק טראנסיט גלוריה מונדי¹⁰. אתה שומע אותי, ג’ימי?”

דרליקט היסס ואחר כך משך בכתפיו. “טוב, מר אקווילה. אני אראה לך.” הוא הוליך את אקווילה בין הררי חרסינה וכסף, בין שידות ושריוני אבירים ממורטים, אל חדר התצוגה שבחלקו האחורי של הסטודיו, מקום בו היו תלויות תריסרי תמונות על גבי קירות רפודים באפור, מוארות באורם הרך של הזרקורים. הוא שלף מגירה משולחן גודארד מפואר והוציא מעטפה חומה גדולה. על המעטפה הודפסה הכתובת: מכון בבל. מתוך המעטפה הוציא דרליקט שטר של דולר, והושיטו למיסטר אקווילה. “רישום של ג’פרי אליסון, האחרון,” אמר.

בעזרת עט דק־חוד ציירה יד מוכשרת דיוקן נוסף מעל פרצופו של ג’ורג' וושינגטון. היה זה פרצוף דוחה ושטני המוקף ברקע מזוויע. היה זה פרצוף מטיל אימה, דמות המעוררת שנאה. הפרצוף היה דיוקנו של מיסטר אקווילה.

“לעזאזל!” אמר מר אקווילה.

“אתה רואה, אדוני? רציתי להימנע מפגיעה ברגשותיך.”

“עכשיו אני חייב לקנות אותו, נערי המגודל.” נראה היה כי מיסטר אקווילה מוקסם על ידי הדיוקן. “האם זה במקרה או בכוונה? האם אליסון מכיר את עצמי? ארגו סום¹¹.”

“למיטב ידיעתי, לא. אך בכל מקרה אינני יכול למכור לך את הרישום. הוא מהווה ראיה לעבירה… השחתת הילך חוקי אמריקאי. חייבים להשמיד זאת.”

“לעולם לא!” מיסטר אקווילה אחז בשטר כאילו חשש שהסוחר עלול להצית אותו בכל רגע. “לעולם לא, ג’ימי. לעולם לא עוד, אמרה המלכה. לעזאזל. למה הוא מצייר על שטרות כסף, אליסון? התמונה שלי. פוי, זו הוצאת לשון הרע, אבל נ’אימפורטה¹²”. אבל תמונה על כסף? בזבזני. יוקי קאוסה¹³."

“הוא חולה נפש, מר אקווילה.”

“לא? כן? חולה נפש?” אקווילה היה מזועזע.

"חולה מאוד, אדוני, זה עניין עצוב ביותר. היו חייבים לאשפזו. הוא מבלה את זמנו בציור תמונות אלו על שטרות כסף. "

“לעזאזל, מון אמי¹⁴. מי נותן לו כסף?”

“אני נותן לו, מר אקווילה, וגם כמה מחבריו. בכל פעם שאנו מבקרים אותו, הוא מתחנן שניתן לו שטרי־כסף עבור רישומיו.”

“לה ז’ור ווינדרה, ישו! מדוע אינכם נותנים לו נייר עבור רישומיו, בוקר יום חדש?”

דרליקט חייך בעצבות, “ניסינו זאת, אדוני. כשנתנו לו נייר הוא צייר תמונות של כסף.”

“הימל! הרגוט! האמן החביב עליי. בבית משוגעים, אה, ביין¹⁵. איך אני יכול לקנות תמונות מהאדם, אם כזה הוא המצב?”

“אתה לא תקנה יותר, מר אקווילה. חוששני, שאיש לא יקנה עוד אליסון לעולם. הוא חסר תקווה.”

“למה השתגע האיש?”

“אומרים שזאת נסיגה, מר אקווילה. ההצלחה היא שגרמה לו לכך.”

“אה? הסבר את עצמך. תרגום, בבקשה.”

“ובכן, אדוני, הוא עדיין בחור צעיר; בן שלושים, וחסר בגרות עד מאד. כאשר הפך לסיפור הצלחה שכזה, לא היה מוכן לכך. הוא לא היה מוכשר לשאת את האחריות המוטלת עליו בגין חייו והקריירה שלו. זה מה שסיפרו לי הרופאים. לכן ויתר על הכל ונסוג לימי ילדותו.”

“אה? והציור על הכסף?”

“לדבריהם, זה מסמל את חזרתו לילדות, מר אקווילה. זה מוכיח שהוא צעיר מכדי לדעת לשם מה קיים הכסף.”

“אה? ווי. יה. מחוכם ביותר. והפורטרט שלי?”

“זאת אינני יכול להסביר, מר אקווילה, אלא אם כן פגשת בו בעבר, והוא זוכר אותך איכשהו.”

“הממ. יתכן. ככה. אתה יודע מה, אגרטל יווני עתיק? אני מאוכזב. ז’ה נ’אובליירה ז’מה¹⁶. אני מאוכזב בצורה חמורה ביותר. לעזאזל? לעולם לא יהיו עוד אליסונים? מארד¹⁷. הסיסמה שלי. אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לג’פרי אליסון. לא יתכן שאני אתאכזב. אנחנו חייבים לעשות משהו.”

מיסטר סולון אקווילה הניע ראשו בהדגשה, שלף סיגריה, אחר כך מצית, ואז נעצר, שקוע כולו במחשבות. רגע ארוך אחר כך, חזר והניד בראשו – הפעם בהחלטיות – ועשה מעשה מוזר. הוא החזיר את המצית לכיסו, שלף אחר במקומו, הציץ סביבו בחטף, ואחר כך הציתו במהירות ממש מתחת לאפו של מר דרליקט.

מר דרליקט, כמדומה, לא הבחין בכך. נראה היה כאילו, כהרף עין, וללא שלבי מעבר, התפחלץ מר דרליקט. תוך שהוא מתיר למצית להמשיך לבעור, הניח אותו מיסטר אקווילה בזהירות על מדף מול הסוחר, שנותר קפוא על עמדו. הלהבה הכתומה השתקפה בעיניו המזוגגות. אקווילה זינק לתוך הסטודיו, חיפש ומצא כדור בדולח סיני. הוא הוציא אותו מאריזתו, חימם אותו כנגד גופו ואחר כך הציץ לתוכו. הוא מלמל. הוא הנהן בראשו והחזיר את הכדור לאריזתו, הלך לעבר הקופה, שלף פנקס ועיפרון והחל לציר סימנים, שלא נשאו כל דמיון לסימנים המוכרים בשפה כלשהי. הוא חזר והנהן, קרע את הדף מן הפנקס ושלף את ארנקו.

מן הארנק הוציא שטר של דולר. הוא הניח את השטר על דלפק הזכוכית, הוציא מכיס מעילו מבחר מגוון של עטים נובעים, בחר אחד מהם והסיר את מיכסהו. בזהירות, תוך שהוא מצל על עיניו, הניח לטיפת דיו אחת לנטוף מקצה העט על השטר. ברק אור מסנוור הבהיק. בחלל החדר הדהדו ויברציות שקטות שהלכו וגוועו. מיסטר אקווילה החזיר את העטים לכיסו, הרים בזהירות את השטר כשהוא אוחז בקצהו, ורץ לחדר התצוגה, שם עמד הסוחר, לוטש את עיניו המזוגגות בלהבה הכתומה. אקווילה נפנף בשטר מול העיניים העיוורות.

“שמע נא, זקני,” לחש אקווילה. “אתה תבקר את ג’פרי אליסון היום אחר הצהריים. נה סה פה?¹⁸ כשהוא יבקש כסף לרישום, תיתן לו בדיוק את השטר הקטן הזה. אה? לעזאזל.” הוא הוציא את ארנקו של מר דרליקט מכיסו, תחב את השטר לתוכו והחזיר את הארנק.

“והסיבה לכך שתלך לבקר אותו,” המשיך אקווילה, “היא בגלל שקיבלת השראה מהשטן בכבודו ובעצמו. נולנס וולנס¹⁹, השטן הצנוע העלה בך רעיון כיצד לרפא את מר אליסון. לעזאזל. אתה תראה לו דוגמאות מעבודותיו והמפוארות²⁰ מן העבר בכדי להחזירו לחושיו. הזיכרון הוא אם כל חי. הימל! הרגוט! אתה שומע אותי, בחורצ’יק? אתה תעשה מה שאני אומר לך. לך היום, והשטן ידאג לאבטח אותך.”

מיסטר אקווילה נטל את המצית הדולק, הצית את הסיגריה שלו והניח ללהבה לכבות. בעשותו כן, אמר: “לא, קודש הקודשים! ג’פרי אליסון הוא אמן גדול מכדי לרבוץ באשפתות ביב השופכין. יש להשיבו לעולמו. יש להשיבו אלי. א סמפרה ל'אורה²¹. לא אתן שיאכזבו אותי. אתה שומע אותי, ג’ימי! לא אתן!”

“יתכן שיש עוד תקווה, מר אקווילה.” אמר ג’ימס דרליקט. “בזמן שדברת עלה משהו בדעתי יש דרך להחזיר את ג’ף לשפיות! אנסה זאת היום אחר הצהרים.”

תוך שהוא מצייר את פרצופו של האויב הרחוק על גבי דיוקנו של ג’ורג' וושינגטון, הכתיב ג’פרי אליסון את הביוגרפיה שלו לאף אחד.

“כמו צ’ליני,” אמר. “קווים לסיפרות בו זמנית. יד ביד, על אף שכל האומנות אחת היא, אחים קדושים בבארביטוראטים, קרובים ויקרים בנמבוטל. טוב מאד. אני ממשיך: נולדתי, אני מת. הילד רוצה דולר. לא –” הוא התרומם מן הרצפה המרוצפת, ופסע ברוגז מקיר מרופד אחד למשנהו, ובעיני רוחו מרחף הזעם כפרווה סגולה־כהה, המתמזגת עם תחושת אשמה סגולה־בהירה באמצעות משיחות המכחול הקסומות שלו, באמצעות הערוב המחוכם בין שמן, צבע, אור והגאוניות של ג’פרי אליסון, שנקרעה ממנו על ידי האויב הרחוק אשר פניו המזויעות –

“מתחילים מחדש,” מלמל. “נעמעם את הזרקורים. נפתח בצבע היסוד…” הוא התישב שוב על הרצפה, הרים מעליה נוצה, טבל אותה בדיו הבלתי־רעילה והשקיע עצמו בציור פרצופו המפלצתי של האויב הרחוק, אשר החליף בהדרגה את דיוקנו של הנשיא הראשון על גבי שטר הדולר.

“אני נולדתי…” הכתיב לחלל, בעוד ידו האמונה על המלאכה חורטת יופי ואימה על גבי השטר.

“היתה לי שלווה. היתה לי תקווה. היתה לי אמנות. היתה לי שלווה. אבא’לה, אמא’לה. אפשר לתת לי קצת מים? או־או! היה שם שד גדול ורע שהסתכל עלי; הוא הסתכל עלי במבט נורא שנלחם בילד. הילד מפחד, אמא’לה! הילד רוצה לעשות תמונות יפות על נייר יפה לאבא’לה ואמא’לה. תראי אמא’לה. הילד עושה תמונה של השד הרשע שנלחם בילד במבט רע נורא, מבט שחור מעינים שחורות כתהומות הגהינום, כמו להבת אימה צוננת, כמו אויבים רחוקים מפחדים רחוקים – מי זה!”

בריח דלת התא הוסט הצידה. אליסון זינק נפחד לפינה, ערום ומתנשף, והדלת נפתחה כדי שהאויב הרחוק יוכל להיכנס. אבל היה זה רק הרופא בחלוקו הלבן ועוד זר אחד בחליפה ומגבת שחורה, נושא מזוודה בידו, ועליה טבועות ראשי־התיבות ג.ד. באותיות זהב מעוצבות בסגנון גותי.

“ובכן, ג’פרי?” שאל בלבביות הרופא.

“דולר?”, ילל אליסון. “הילד יכול לקבל דולר?”

“הבאתי לך חבר ותיק, ג’פרי. אתה זוכר את מר דרליקט?”

“דולר,” ילל אליסון. “ילד רוצה דולר.”

“מה קרה לדולר האחרון, ג’פרי? עוד לא גמרת אותו, נכון?”

אליסון התישב על השטר על מנת להסתירו, אולם הרופא היה מהיר מדי.

הוא חטף את השטר ובחן אותו יחד עם הזר.

“יצירה גדולה, ככל האחרות,” נאנח דרליקט. “גדולה אף יותר. הבט איזה כשרון עצום מתבזבז לו…”

אליסון החל לבכות. “ילד רוצה דולר!” התיפח.

הזר הוציא את ארנקו, בחר שטר אחד והושיטו לאליסון.

ברגע שנגע בו, שמע כי השטר מתחיל לשיר, והוא ניסה להתחיל לשיר יחד עמו – אולם השטר שר לו שיר פרטי משלו. אליסון נאלץ להקשיב.

היה זה דולר חביב, חלק, אך לא חדש מדי, ופניו משופשפות קמעה, דבר שיועיל מאד לספיגת הדיו. ג’ורג' וושינגטון נראה חביב, אך מסוייג קמעה, כאילו התרגל כבר לטיפול שעומדים להעניק לו. ויתכן שבאמת התרגל, שכן על גבי שטר זה, הוא היה מבוגר הרבה יותר. הרבה יותר מבוגר מאשר על גבי כל שטר אחר, שכן המספר הסידורי שלו היה 5,271,009 – בעוד השטר החדש ביותר שראה אליסון, וכמוהו כל אחד אחר עד כה, היה רק 2,000,000.

כאשר רבץ אליסון, מרוצה, על הרצפה וטבל את נוצתו בדיו, כפי שהורה לו השטר, שמע את הרופא אומר: “איני חושב שאני רשאי להשאירך לבד.”

“אבל אנחנו חייבים, דוקטור. ג’ף תמיד הצטנע כאשר עסקו בעבודותיו. הוא מסוגל היה לשוחח עליהן עימי רק כאשר היינו ביחידות.”

“לכמה זמן תזדקק?”

“תן לי שעה.”

הדלת נפתחה; הדלת נסגרה. הזר המכונה דרליקט הניח ידו על כתפו של אליסון בצורה ידידותית, אינטימית. אליסון הביט בו וגיחך בעליצות, ובינתים המתין לשמוע את צליל הברחת הדלת. הצליל נשמע; כמו יריה, כמו מסמר אחרון בארון מתים.

“ג’ף, הבאתי לך עימי כמה מעבודותיך הישנות,” אמר דרליקט בקול שניסה להישמע קליל ובלתי מחייב. “חשבתי שתרצה להעיף בהן מבט יחד איתי.”

“יש לך שעון?” שאל אליסון.

תוך שהוא מסתיר את הפתעתו לנוכח הטון הנורמלי בו נשאלה שאלה זו, שלף הסוחר את שעונו והציג אותו לפני אליסון.

“תן לי אותך לרגע.”

דרליקט הסיר את שעונו ומסרו לאליסון. אליסון אחז בו בזהירות ואמר: “בסדר, אתה יכול להתחיל עם התמונות.”

“ג’ף!” הזדעק דרליקט. “חזרת לאיתנך, האין זאת? זו הדרך שבה תמיד….”

“שלושים,” הפסיקו אליסון. “שלושים וחמש, ארבעים, ארבעים וחמש, חמישים, חמישים וחמש, אחת.” הוא ריכז מבטו במחוג השניות המהיר בציפיה נלהבת.

“לא, אני חושב שלא,” מלמל הסוחר. “נדמה היה לי לרגע שאתה נשמע – נו, טוב.” הוא פתח את המזוודה והתחיל לשלוף מתוכה ציורים.

“ארבעים, ארבעים וחמש, חמישים, חמישים וחמש, שתים.”

“הנה אחת מהעבודות המוקדמות שלך, ג’ף. התזכור כיצד נכנסת לגלריה שלנו בבגדי העבודה שלך, ואנחנו חשבנו שאתה הצבעי ששלחה לשכת העבודה? חודשים רבים חלפו עד שסלחת לנו על כך. טענת תמיד שאת התמונה הראשונה שלך קנינו ממך רק בכדי להתנצל. האם אתה עדין איתן בדעתך זו?”

“ארבעים, ארבעים וחמש, חמישים, חמישים וחמש, שלוש!”

“והנה הרישום בצבעי מים, אשר גרם לך כל כך הרבה כאבי־לב. שאלתי את עצמי, האם תהיה מוכן לנסות לעבוד על עוד אחד? היה מענין לראות מה תצליח ליצור היום, כשהטכניקה שלך התפתחה ובשלה. מה דעתך על כך?”

“ארבעים, ארבעים וחמש, חמישים, חמישים וחמש, ארבע!”

“ג’ף, הנח בבקשה את השעון.”

“עשר, חמש עשרה, עשרים, עשרים וחמש…”

“מה, לכל הרוחות, הרעיון שבספירת הדקות?”

“ובכן,” הסביר אליסון בנחת, “לפעמים הם מבריחים את הדלת והולכים. פעמים אחרות הם מבריחים את הדלת, אבל נשארים בכדי לבלוש אחריך. אף פעם אינם בולשים אחריך יותר משלוש דקות ברציפות. ואני נתתי להם – כדי להיות בטוח – חמש דקות. חמש.”

אליסון חפן את השעון הקטן באגרופו הגדול והלם בכל כוחו בליסתו של דרליקט. הסוחר התמוטט בלא להשמיע קול. אליסון גרר אותו לעבר הקיר, הפשיט אותו לחלוטין, התלבש בבגדיו, חזר והכניס את כל הציורים למזוודה ונעל אותה. הוא הרים את שטר הדולר ותחבו לכיסו. הוא אחז בבקבוקון הדיו הבלתי רעילה ושפך את תוכנו על פרצופו.

הוא הזעיק את האחות לחדר, כולו משתעל ומשתנק. “תני לי לצאת מכאן,” צעק אליסון בקול צרוד. “המטורף הזה ניסה להטביע אותי. הוא השליך עלי דיו! אני רוצה לצאת!”

הבריח הוזח והדלת נפתחה לרווחה. אליסון חלף במרוצה על פני האחות, תוך שהוא מנסה למחות בידו את כתמי הדיו מעל פרצופו, דבר שרק גרם להם להתפשט עוד יותר. כאשר רצתה האחות להכנס לחדר צעק אליה: “עזבי את אליסון. הוא בסדר. תביאי לי מגבת או משהו. מהר!”

האחות חזרה והבריחה את הדלת, הסתובבה ופרצה במרוצה במורד המסדרון. אליסון המתין עד שנכנסה לחדר הציוד, ואז הסתובב על עקביו ופתח במרוצה לכיוון ההפוך. הוא חלף מבעד לדלתות הכבדות אל אולם הכניסה לבנין הראשי, תוך שהוא ממשיך למחות את פרצופו ולשפוך מטר של אלות וקללת על העולם כולו. הוא הגיע לבנין הראשי, והיה כבר במחצית הדרך החוצה – ועדיין לא נשמע כל אזעקה. הוא הכיר את צליל פעמוני המתכת הללו. ההנהלה בדקה את תקינותם בכל יום רביעי, בצהרים.

זה כמו תופסת, אמר לעצמו. זה בידור. זה משחק. אין ממה לפחד. זה כמו להיות שוב ילד, ואחרי שנגמור לשחק אלך הביתה לאמא’לה ולארוחת הצהרים, ואבא’לה יקרא לי בדיחות מהעיתון ואני שוב ילד, באמת עוד פעם ילד, תמיד.

גם כאשר הגיע לכניסה הראשית לא התעורר עדיין קול צעקה. הוא התלונן בפני פקיד הקבלה על ההשפלה שנגרמה לו. הוא התלונן בפני השומרים כאשר זייף את חתימתו של ג’ימס דרליקט בספר האורחים וידו המוכתמת פזרה כל כך הרבה דיו על פני הדף, עד כי איש לא הצליח להבחין בזיוף. השומר לחץ על הכפתור, והשער האחרון נפתח בזמזום. אליסון חלף דרכו ויצא לרחוב, וכשהתחיל לצעוד שמע את רעמם העמום של הפעמונים המזעיקים שמים וארץ לחיפושים אחריו.

הוא רץ, עצר, ניסה לצעוד באיטיות ובבטחון, אך לא היה מסוגל לכך. הוא פסע במהירות במורד הרחוב, עד אשר שמע את השומרים צועקים. בזריזות זינק אל מעבר לפינה, אל מעבר לפינה נוספת, חצה רחובות אין ספור, שמע מאחוריו מכוניות, צופרים, פעמונים, צעקות, פקודות. היה זה מרדף מבהיל. תוך כדי חיפושו הנואש אחרי מקום מבטחים התפרץ אליסון לתוך חדר המדרגות של בית דירות נטוש.

אליסון החל לטפס במדרגות. הוא עלה שלש מדרגות בבת אחת, אחר כך שתיים ואחר כך גרר את עצמו לאיטו, מדרגה אחר מדרגה, שכן העיפות גברה עליו, והפחד שיתק אותו. בהגיעו לקומה העליונה כשל ונשען על אחת הדלתות. הדלת נפתחה. בתוך הדירה עמד האויב הרחוק, מחייך חיוך עירני ומחכך ידיו בהנאה.

“גלוקליכה רייזה,²²” אמר. “בול בזמן. לעזאזל. הכנס, זקן שלי. אני ממתין לך. לכבוד יהיה לי אם תחלה את פני…”

אליסון צרח.

“לא, לא, לא! בלי שטורם אונד דראנג,²³ יפהפה שלי.” מיסטר אקווילה הניח את כף ידו על פיו של אליסון, השתיק אותו, גרר אותו מבעד לדלת וטרק אותה מאחוריו.

“פרסטו צ’אנגו,” צחק. “הנה אליסון יוצא מתודעת בני האדם, דייה וו גארד²⁴.”

אליסון שחרר את פיו, צרח ונלחם בהיסטריה, נושך ובועט. מיסטר אקווילה ציקצק בלשונו, שלח ידו לכיסו ושלף משם חפיסת סיגריות. הוא שלף מתוכה במומחיות סיגריה אחת ושבר אותה לשתים מתחת לאפו של אליסון. האמן נרגע מיד והניח לעצמו להגרר לעבר הספה, מקום שם מחה אקווילה את הדיו מעל ידיו ופרצופו.

“יותר טוב, הא?” גיחך מיסטר אקווילה. “אין סכנת התמכרות. לעזאזל. משקאות עכשיו הם צו השעה.”

הוא מלא כוס מתוך קנקן, השליך פנימה קובית קרח סגולה מתוך צנצנת שלידו, ותחב את הכוס לידיו של אליסון. מבלי דעת, לגם האומן את המשקה עד תומו. הדבר גרם למוחו לזמזם. הוא לטש עיניו על סביבותיו, נושם בכבדות. הוא נמצא בתוך מה שנראה לו כחדר המתנה מפואר של אחד מרופאי הצמרת. ריהוט עתיק. שטיח פרסי. שני ציורים יקרי ערך במסגרות זהב תלויים על הקיר. להפתעתו הרבה נוכח לדעת שהוא חושב במהירות, ברציפות. מוחו היה צלול לחלוטין.

הוא מחה בכבדות את מצחו. “מה קרה?” שאל חלושות. “יש משהו.. משהו כמו קדחת סיוטים.”

“היית חולה,” השיב אקווילה. “אענה לך בגסות, זקני. חזרת באופן זמני לשפיותך. זה לא טריק מיוחד, לעזאזל. כל רופא יכול לעשות זאת. ניאקון פלוס דו תחמוצת הפחמן. אנו חייבים למצוא משהו מוצק יותר.”

“איפה אני נמצא?”

“כאן משרדי. חדר המתנה בחוץ. חדר העבודה בפנים. מעבדה משמאל. באלוהים נשים את מבטחנו.²⁵”

“אני מכיר אותך,” מלמל אליסון. “אני מכיר אותך מאיזשהו מקום. אני מכיר את פרצופך.”

“ווי. אתה ציירת אותי, וחזרת וציירת אותי, ושוב חזרת וציירת אותי בזמן שקדחת. אקה הומו²⁶. אך יש לך יתרון, אליסון. היכן נפגשנו? גם אני שואל את עצמי.” אקווילה חבש ספקולום לראשו, והניח למראה להבהיק על פניו של אליסון. “עכשיו אני שואל אותך, היכן נפגשנו?”

מסונוור על יד האור, ענה לו אליסון בקול חולמני: “במסיבה.. לפני זמן רב… לפני הקדחת…”

“אה? סי. זה היה לפני חצי שנה. הייתי שם. לילה ביש מזל.”

“לא, לילה מפואר… עליז, שמח, נחמד… כמו מסיבת ריקודים בבית־ספר… כמו מסיבת תחפושות…”

“תמיד חזרה לילדות, אה?” מלמל מיסטר אקווילה. “אנחנו חייבים לטפל בזאת, לוכינוואר הצעיר²⁷. המשך.”

“הייתי עם ג’ודי… אותו לילה נוכחנו לדעת שאנו מאוהבים. נוכחנו לדעת עד כמה יפים עומדים חיינו להיות מאותו רגע ואילך. ואז עברת והיבטת בי… רק פעם אחת. היבטת בי. זה היה נורא.”

“צק,” ציקצק מיסטר אקווילה בדאגה. “עכשיו נזכרתי בתקרית האמורה. תשומת־לבי נדדה. חדשות רעות מהבית, אבעבועות לשני הבנים שלי.”

“עברת על פני בשחור ואדום… שטני. ללא מסכה. הבטת בי… מבט שחור ואדום שלעולם לא שכחתי. מבט מעינים שחורות כתהומות הגיהנום, כלהבות זוועה צוננות. במבט זה שדדת ממני הכל… את שמחת חיי, את תקוותי, את אהבתי, את חיי…”

“לא, לא!” מחה מיסטר אקווילה בחריפות. “בוא נבין את עצמנו. רשלנותי היתה המפתח שפתח את הדלת. אך את הגיהנום יצרת במו ידיך. בכל אופן, צפור שיר, אנו חייבים לשנות את המצב האמור.” הוא הסיר את הספקולום ונופף באצבעו לעבר אליסון. “אנו חייבים להחזירך לארץ החיים. אקסיליום אב אלטו²⁸. ישו. זאת הסיבה לכך שאירגנתי את הפגישה הזאת. מה שעשיתי אבטל, אה? אך אתה חייב לטפס החוצה מתוך התהומות שלך. לחבר שוב את החוט שנותק. הכנס.”

הוא אחז בזרועו של אליסון, והינחהו דרך חדר העבודה המפואר, אל עבר המעבדה המבהיקה בלובנה. היא היתה עשויה כולה אריחי חרסינה וזכוכית ובה מדפים עמוסי מבחנות, מבערים, תנור חשמלי, צנצנות חומצה וקופסאות חומרי גלם. במרכז החדר היתה בליטה קטנה ועגולה, מעין דוכן. מסטר אקווילה הציב על הדוכן שרפרף קטן, הושיב את אליסון על השרפרף, לבש חלוק מעבדה לבן והחל לאסוף מכשירים.

“אתה,” פטפט תוך כדי סידור המכשירים, “הוא האומן הכי־הכי. כשג’ימי דרליקט אמר לי שאתה לא עובד יותר, לעזאזל! אנחנו חייבים להחזיר אותו לצלחת, אמרתי לעצמי. לסולון אקווילה חייבים להיות הרבה בדים של ג’פרי אליסון. אנחנו נרפא אותו.”

“אתה רופא?” שאל אליסון.

“לא. בוא נגיד, רופא אליל. ליתר דיוק פתולוג־אליל. רמה גבוהה מאד. בלי תרופות־אליל. קסמים מודרנים לחלוטין. קסמים שחורים וקסמים לבנים עבר זמנם, נס’סה פה? אני מכסה את כל הספקטרום, אם כי אני מתמחה במיוחד ברצועת החמישה־עשר אלף אנגסטרום.”

“אתה רופא אליל? לא יתכן!”

“הו, כן!”

“במקום כמו זה?”

“אה – הה! גם עליך עבדתי, הא? זאת ההסוואה שלנו. הרבה מעבדות מודרניות, שאתה חושב שהן מתעסקות במדע, מתעסקות לאמיתו של דבר בקסמים. אבל אנחנו גם כן מדעיים. פרבלו![³⁴] אנחנו הולכים עם הזמן – אנו רופאי האליל! כל שיקויי הקסמים מיוצרים כיום על פי התקנים של משרד הבריאות. הכל סטרילי במאה אחוז. מטאטאים סניטריים. אלות וקללות עטופות בצלופן. השטן בכפפות גומי. הכל הודות ללורד ליסטר – או שמא קראו לו פאסטר? – החביב עלי כל כך.”

פתולוג־האליל אסף מספר חומרים, התיעץ במפה אסטרונומית, עשה מספר חישובים במחשב־כיס, והמשיך לפטפט:

“פוגיט הורה.” אמר אקווילה. “בעייתך, זקני, היא אובדן השפיות. ווי? איבדת אותה בגלל בריחה ארורה אחת מן המציאות, וחיפוש ארור אחד אחר השלווה – והכל בגלל מבט רשלני מצידי. האלס![³⁵] אני מתנצל על כך, נ.ב.,” בעזרת מה שנראה כחתיכת גיר זעירה, שרטט עיגול סביב אליסון שעל הדוכן. “אך בעייתך היא, הווה אומר – חיפושך אחר השלווה שבילדות. עליך לחפש דווקא אחר השלווה שבבגרות; נס’סה פה? ישו!”

אקווילה שרטט עיגולים ופנטאגרמות בעזרת מחוגה מבהיקה וסרגל, שקל אבקות על מאזניים אלקטרוניות, שפך נוזלים שונים לתוך צלוחיות, והמשיך: “יש רופאי אליל רבים, שמוכרים שקויים ממעינות הנעורים. או, כן. יש הרבה נעורים ויש הרבה מעינות. אך אף אחד לא עבורך. לא. הנעורים לא נועדו לאמן. הגיל הוא התרופה. אנו חייבים לטהר אותך מנעוריך, לגרום לך להתבגר, ניכט והר?”

“לא,” התווכח אליסון. “לא. הנעורים הם האמנות. הנעורים הם החלום. הנעורים הם החלום. הנעורים הם הברכה.”

“למעטים, כן. לרוב – לא. לא עבורך. אתה מקולל, מתבגר שלי. אנו חייבים לצרוף אותך. התאווה לכוח. התאווה למין. הבריחה מן המציאות. הרצון לנקום. הו, כן. האב פרויד גם הוא חביב עלי. אנו נוריד ממך את קופת השרצים בתמורה לתשלום קטן מאוד.”

“איזה תשלום?”

“תראה כשנגמור.”

מיסטר אקווילה הניח נוזלים ואבקות במבחנות וצלוחיות פטרי בעיגול סביב האומן חסר הישע. הוא מדד וגזר פתילי השהיה, וחיבר את המעגל לקוצב זמן חשמלי, אותו כיוון בתשומת לב. הוא פנה לעבר מדף שעליו נמצאו בקבוקי נוזלים, והסיר ממנו בקבוקון שנשא עליו את המספר 5,271,009, שאב את תוכנו לתוך מזרק, ובקפדנות רבה הזריק זאת לאליסון.

“אנחנו מתחילים,” אמר, “טיהור חלומותיך. וואלה!” הוא הפעיל את קוצב הזמן והסתתר מאחורי חייץ עשוי נחושת. השתרר רגע של דממה. לפתע רעמה מוסיקה אדירה מתוך רמקול נסתר וקול מוקלט החל להשמיע פיזום בלתי נסבל. זה אחר זה פרצו הנוזלים והאבקות שסביב אליסון באש. הוא היה עטוף במוסיקה וענני עשן. העולם החל להסתחרר סביבו במהומה רועמת…

מזכיר האו"מ ניגש אליו. הוא היה גבוה וצנום, עליז אך מריר. הוא פכר את ידיו באימה.

“מר אליסון! מר אליסון!” זעק. “היכן היית, עוגת שזיפים? לעזאזל. הוק טמפורה²⁹, הידוע לך מה קרה?”

“לא,” השיב אליסון. “מה קרה?”

“אחרי שברחת מבית המשוגעים. בינגו! פצצות מימן בכל מקום. מלחמת שלש השעות. הכל נגמר. הורה פוג’ט, ידידי. הפוריות חלפה מהעולם.”

“מה!”

“קרינה חמורה, מר אליסון, הרסה את פוריות העולם. לעזאזל. אתה האדם היחיד שנותר בעולם, המסוגל להביא צאצאים. אין ספק שזה נגרם כתוצאה מגנים מוטאנטיים אשר בגופך, הופכים אותך לשונה משאר בני האדם. ישו.”

“לא!”

“ווי. מוטלת עליך החובה לאכלס מחדש את העולם. שכרנו עבורך מערכת חדרים בהילטון. יש שם שלשה חדרי מיטות. שלשה, חביבי. מספר קדוש.”

“שגעון!” אמר אליסון.“זה היה החלום שלי מאז ומתמיד.”

נסיעתו אל המלון היתה תהלוכת ניצחון. הוא הוצף בזרי פרחים. העוברים ושבים שרו לו, הריעו לו, היללו אותו. נשים נלהבות חשפו את גופן לנגד עיניו, מתחננות לתשומת לב מצידו. בחדרו זכה אליסון לסעודה מפוארת. אדם גבוה וצנום נכנס בשקט לחדר. הוא היה עליז אך מריר. בידו אחז ברשימה.

“אני המזכיר העולמי, לשרותך, מר אליסון,” הוא אמר. הוא בדק את הרשימה שבידו. “לעזאזל. 5,271,009 בתולות מתחננות שתיגש אליהן. אני ערב ליופיה של כל אחת מהן. אוויג־וויבליכה³⁰. בחר מספר מ־1 עד 5,000,000.”

“נתחיל בג’ינג’ית,” אמר אליסון.

הם הביאו לו ג’ינג’ית. היא היתה רזה, נערית ובעלת חזה קטן ונוקשה. הבאה היתה מלאה יותר ובעלת ישבן עגלגל. החמישית היתה גבוהה ושדיה כאגסים אפריקאיים. העשירית היתה הולנדית לוהטת. העשרים היתה כחושה כשלד. השלושים היתה רזה, נערית ובעלת חזה קטן ונוקשה.

“האם לא נפגשנו כבר?” חקר אליסון.

“לא,” אמרה.

הבאה היתה מלאה יותר ובעלת ישבן עגלגל.

“הגוף מוכר לי,” אמר אליסון.

“לא,” ענתה.

החמישים היתה גבוהה ושדיה כאגסים אפריקאיים.

“האם?” שאל אליסון.

“מעולם,” ענתה.

המזכיר העולמי נכנס לחדר ובידו האפרודיסיאק היומי.

“אף פעם אינני משתמש בזה,” אמר אליסון.

“לעזאזל,” קרא המזכיר, “אתה עצום. פיל. אין פלא שאתה אהוב כל כך. אין פלא, שכולן מתיפחות מאהבה אליך.” הוא שתה את האפרודיסיאק בעצמו.

“האם שמת לב לכך שכולן מתחילות להיות דומות האחת לשניה?” התלונן אליסון.

“אבל לא! שונות כולן. פארבלו! זאת מהווה פגיעה במשרדי!”

“הו, הן שונות האחת מהשניה, אבל הסוגים חוזרים על עצמם שוב ושוב.”

“הה? כך הם החיים, קשישי. החיים כולם מעגלים סגורים. האם אתה, כאמן, לא הבחנת בכך?”

“לא חשבתי שכלל זה ישים גם לעניני אהבה.”

“לכל דבר. ווהרהייט אונד דיכטונג³¹.”

“מה אמרת קודם, בקשר לזה שהן מתיפחות?”

“אה. כולן מתיפחות.”

“מדוע?”

“מאהבה מטורפת אליך, לעזאזל.”

אליסון הרהר אודות השורה הארוכה של הג’ינג’יות, הרזות, המלאות, הברונטיות, הלבנות, השחורות והחומות. “לא הבחנתי בכך.”

“שים לב לכך היום, אבי העולם. הנמשיך?”

זו היתה האמת. הוא לא הבחין בכך. כולן התיפחו. הענין החניף לו ודיכא אותו כאחד.

“מדוע אינך צוחקת מעט?” שאל.

הן לא רצו או שלא היו מסוגלות.

למעלה, על גג המלון, מקום שם ביצע את אימון הצהריים שלו, חקר אליסון את מאמנו, שהיה אדם גבוה, כחוש ומבעו עליז אך מריר.

“אה?” אמר המאמן. “לעזאזל. אני לא יודע, וויסקי וסודה. יתכן שזו חוויה טראומטית עבורן.”

“טראומטית?” התנשף אליסון. “למה? מה אני עושה להן?”

“אה־הה? אתה מתבדח, אה? כל העולם יודע מה אתה עושה להן.”

“לא, אני מתכוון… איך יתכן שהענין טראומטי? הן כולן נלחמות כדי להשיג אותי, האין זאת? האין אני עונה על ציפיותיהן?”

“זו תעלומה. ועכשיו, אביו האהוב של העולם, בוא נתאמן בשכיבות סמיכה. מוכן? זוז.”

למטה, במסעדת המלון, חקר אליסון את המלצר הראשי, אדם גבוה וכחוש, בעל התנהגות עליזה, אך הבעה מרירה.

“אנחנו אנשי העולם, מר אליסון. סואו יורה³². אתה בטח מבין. נשים אלה אוהבות אותך, ואינן יכולות לצפות ליותר מליל אהבה אחד. לעזאזל. ברור שהן מאוכזבות.”

“מה הן רוצות?”

“מה שכל אשה רוצה, שערי גן עדן שלי. יחסי קבע. נישואין.”

“נישואין?”

“ווי.”

“כולן?”

“ווי.”

“בסדר. אתחתן עם כל ה־5,721,009.”

אך המזכיר העולמי התנגד. “לא, לא, לא, לוכינוואר הצעיר. לעזאזל. בלתי אפשרי. פרט לקשיים החוקיים יש גם קשיים אנושיים. לעזאזל. מי יוכל לנהל הרמון כזה?”

“אז אתחתן עם אחת.”

“לא, לא, לא. פונסייה א־מואה³³. כיצד היית יכול לבחור? ע”י הגרלה, שליפת גפרורים, זריקת מטבע?"

“כבר בחרתי אחת.”

“אה? מי?”

“נערתי,” אמר אליסון באיטיות. “ג’ודית פילד.”

“ככה. ארוסתך.”

“כן.”

“המספר שלה ברשימת ה־5,000,000 הוא גבוה מאוד.”

“היא תמיד היתה מספר אחד ברשימה שלי, אני רוצה את ג’ודית.” אליסון נאנח. “אני זוכר כיצד נראתה במסיבה… היה אז ירח מלא…”

“אך לא יהיה ירח מלא עד העשרים בחודש.”

“אני רוצה את ג’ודית.”

“האחרות יקרעו אותה לגזרים מרוב קינאה. לא, לא, לא, מר אליסון, אנו חייבים לעמוד בלוח הזמנים. לילה אחד לכל אחת. לא יותר.”

“אני רוצה את ג’ודית… או ש…”

“יהיה עלינו להעלות ענין זה בפני העצרת. לעזאזל!”

הענין נדון בעצרת האו“ם ע”י תריסר נציגים, כולם כחושים אך מרירים. הוחלט להתיר לג’פרי אליסון להינשא בנישואין סודיים.

“אך ללא משק בית.” הזהיר המזכיר העולמי. “ללא נאמנות לאשתך. הדבר חייב להיות מובן. איננו יכולים לוותר עליך. אתה חיוני.”

הם הביאו את ג’ודית בת־המזל אל המלון. היא היתה נערה גבוהה, כהה, בעלת שער קצר ומתולתל ורגלים יפהפיות. אליסון אחז בידה. המזכיר העולמי חמק החוצה על קצות אצבעותיו.

“הלו, יקירתי,” מילמל אליסון.

ג’ודית הביטה בו בעיניים מלאות שינאה. עיניה היו לחות ופניה רטובות מדמעות.

“הלו, יקירתי,” חזר אליסון.

“אם תיגע בי, ג’ף” אמרה ג’ודית בקול חנוק, “אהרוג אותך.”

“ג’ודי!”

“האיש המגעיל הזה הסביר לי הכל. לא נראה לי שהוא הבין מה שניסיתי להסביר לו… התפללתי שאמות לפני שיגיע תורי.”

“אך אנו עומדים להתחתן, ג’ודי.”

“אני מעדיפה למות מאשר להינשא לך.”

“אינני מאמין לך. היינו מאוהבים במשך למעלה מ…”

“בשם אלוהים, ג’ף. האהבה נגמרה לגביך. האינך מבין? הנשים הללו מתיפחות כי הן שונאות אותך. אני שונאת אותך. העולם כולו מתעב אותך. אתה מגעיל.”

אליסון לטש עיניו בנערה וראה את האמת חרוטה בפניה. בהתקף זעם ניסה לאחוז בה. היא נלחמה בו במרירות. הם נאבקו בכל החדר רחב־הידיים, הופכים את הרהיטים, נשימתם שורקנית, זעמם גובר. אליסון היכה בג’ודי באגרופו העצום על מנת להביא את הקרב לידי סיום. היא כשלה, אחזה בווילון, שברה את השמשה וצנחה מן הקומה הארבע עשרה אל הרחוב כמו בובת סמרטוטים.

אליסון הביט מטה באימה. קהל רב התאסף סביב הגופה המרוסקת. פנים הופנו כלפי מעלה. אגרופים הורמו. נהמה מאיימת עלתה מאלפי גרונות. המזכיר העולמי התפרץ פנימה.

“זקני! חביבי!” זעק. “מה עשית? פר קונטו³⁴. זהו הניצוץ אשר יצית את אש הפראות. אתה נמצא בסכנה חמורה ביותר ביותר. לעזאזל.”

“האם זה נכון, שהן כולן שונאות אותי?”

“מי סיפר לך זאת? נערה חסרת טאקט שכמותה! הזהרתי אותה. ווי. אתה שנוא.”

“אך אמרת לי שאני נאהב. אדם הראשון. אבי העולם החדש.”

“ווי. אתה האבא. אך איזה ילד אינו שונא את אביו? אתה גם אנס מכוח החוק. איזו אישה אינה שונאת את הכורח לחבק גבר… אף אם הדבר נובע מהכורח שבהמשך קיומו של המין האנושי? בוא מהר, וויסקי וקרח. אתה נתון בסכנה גדולה.”

הוא גרר את אליסון לעבר המעלית והוריד אותו למרתף המלון.

“הצבא יחלץ אותך. אנו נעביר אותך מידית לתורכיה וננסה להגיע לפשרה.”

אליסון הועבר לחסותו של קולונל גבוה, כחוש ומריר, אשר הובילו במהירות דרך מעבר תת קרקעי לרחוב צדדי, שם חיכתה לו מכונית צבאית. הקולונל הדף את אליסון פנימה.

“יקטה אליאה אסט”, אמר לנהג. “מהירות, סמל יקר. להגן על זקננו היקר, לשדה התעופה. אלור!”

“לעזאזל, אדוני.” השיב הסמל. הוא הצדיע והתניע את המכונית. כאשר חלפה המכונית בעיר במהירות מסחררת, שלח אליו אליסון מבט חטוף. הוא היה אדם גבוה וכחוש, עליז אך מריר.

“קולטורקאמפ דר מנשהייט³⁵”, " מילמל הסמל. “ישו!”

לרוחב הכביש נבנה מתרס מחביות, מכוניות הפוכות וארגזים ריקים. הסמל נאלץ לבלום את המכונית. כאשר ניסה לבצע סיבוב פרסה הופיע קהל זועם של נשים מחדרי המדרגות, החנויות והמרתפים. הן צרחו. כמה מהן אחזו באלות מאולתרות.

“אקסלציור!” זעק הסמל, “לעזאזל.” הוא ניסה לשלוף את אקדחו מנרתיקו. הנשים פרצו את דלתות המכונית וגררו את אליסון והסמל החוצה. אליסון השתחרר מאחיזתן, התחמק מבעד להמון הזועם, עלה על המדרכה, כשל ונפל בחבטה מחליאה מבעד לפתח לאיחסון פחם. הוא צנח מטה לחלל אינסופי שחור. ראשו סבב עליו. אלפי כוכבים רצדו לנגד עיניו…

והוא ריחף בחלל, קדוש מעונה, בודד, קרבן לאי־צדק משווע.

עדיין היה קשור למה שהיה פעם הקיר של תא 5, בלוק 27, קומה 100, אגף 9 בבית הסוהר של קאליסטו – עד אשר קרעה התפוצצות קרני־גאמה בלתי צפויה את קירות המבצר לגזרים. ההתפוצצות, נוכח לדעת, נגרמה על ידי הגררם.

כל ציודו הסתכם בבגדי האסיר שלו, קסדה, גליל חמצן אחד, זעמו הנוקב על אי־הצדק שנעשה לו, וידיעת הסוד בדבר הדרך היחידה שניתן יהיה להביס בה את הגררם, שנלחמו כמטורפים כדי להגיע לשלטון על כל מערכת השמש.

הגררם – הרוצחים האיומים מאומיקרון־צטי, עריקים חלליים, אימפריאליסטיים חלליים, רוצחים בדם קר, דמויי תולעים, התלויים לצורך המשך קיום חייהם הביולוגיים באנרגיה, אותה שאבו מן האימה הנוראה אשר הטילו בבני האדם, באמצעות השליטה הרוחנית. יצורים איומים אלה הלכו והשתלטו במהירות על הגלקסיה כולה. לא ניתן היה לעמוד בפניהם, שכן נחונו בכוח הסימולקינסיס – היכולת להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת.

על רקע אפלת החלל, נעה לאיטה נקודה לבנה, כמו מטאור קטן. אליסון נוכח לדעת שהיתה זו חללית חילוץ, שסרקה את החלל בחיפושים אחר ניצולי ההתפוצצות. הוא תמה אם אורו של הכוכב צדק, שהציף אותו בקרינה אדמדמה, יאפשר למצילים לראותו. הוא תמה אם בכלל רצה שיצילוהו.

“הענין יחזור על עצמו,” חרק קולו של אליסון. “הואשמתי שלא בצדק על ידי הרובוט של בלורסן… הואשמתי שלא בצדק על ידי אביה של ג’ודית… ולבסוף נהרסתי בגלל ג’ודית… ועכשיו אאסר שוב… ולבסוף, מוות מידי הגררם, כאשר יהרסו את מעוזיה האחרונים של טרה. למה לא למות כבר עכשיו?”

אך כבר תוך כדי דיבור, נוכח לדעת שהוא משקר – הוא היה האדם שברשותו נמצא הסוד. שיכול להציל את הארץ ואת הגלקסיה כולה. מוטל עליו להשאר בחיים. מוטל עליו להאבק.

במאמץ עילאי ניסה אליסון להזדקף, תוך שהוא נאבק בכבליו. בכח הברזל שפיתח בעת עבודת הפרך שלו במכרותיהם של הגררם, נפנף בזרועותיו וצעק. נקודת האור לא שינתה את מסלולה האיטי שהלך והתרחק ממנו. לפתע ראה שאחת החוליות בשרשרת שלרגליו התיזה ניצוץ כאשר פגעה בשארית הקיר אליו היה כבול. הוא תיכנן אמצעי אחרון ונואש, על מנת להודיע לספינת החילוץ על קיומו.

הוא הסיר מעל מיכל החמצן שבקסדתו את עטיפת הפלסטיק, והתיר לחמצן החיוני שבמיכל לזרום החוצה לחלל. בידיים רועדות הרים את השרשרת לרגליו והיכה בה בקיר, בקרבת החמצן. זיק ניתז. החמצן הוצת – להבת אש בהירה התפרצה למרחק של מאות מטרים. תוך שהוא מנצל את שאריות החמצן שבקסדתו, הסיט האליסון את הלהבה במניפה רחבה קדימה ואחורה במאמץ אחרון להזעיק עזרה. האויר שבקסדתו נעכר. אזניו שאגו. ראיתו הטשטשה. הוא איבד את הכרתו…

כשחזרה אליו הכרתו, מצא את עצמו שרוע במיטה באחד מתאי החללית. מן הזמזום הגבוה ששמע, הסיק שהחללית טסה בעל־הנעה. הוא פקח את עיניו, למרגלות מיטתו עמדו בלורסן, הרובוט של בלורסן, השופט העליון פילד, ובתו של השופט העליון – ג’ודית. ג’ודית התיפחה. הרובוט היה נתון בכבלים מגנטיים, ומצמץ שעה שגנרל בלורסן היכהו שוב ושוב בשוט גרעיני.

“פארבלו![⁴³] לעזאזל!” חרק קולו של הרובוט. “זה נכון, אני העללתי על ג’ף אליסון. אוח! פלו דה בוש³⁶. אני הייתי השודד, שחטף את משאית־החלל. לעזאזל. אוח! המוזג במסבאת אנשי החלל שיתף איתי פעולה. כשג’קסון הרס את המונית, חדרתי למוסך החלל, ושלחתי קרני רנטגן אל המיכשור לפני שטאנטל רצח את או’לירו. אוקס ארמה. ישו. אוח!”

“והנה הודאתו לפניך, אליסון,” חרק קולו של גנרל בלורסן. הוא היה גבוה, עליז, מריר. “באמת. ארס אוט קלארה ארטם. הנך חף מפשע.”

“הרשעתי אותך שלא בצדק, זקני,” חרק קולו של השופט פילד. הוא היה גבוה, כחוש ומריר. “התוכל לסלוח לטיפש ארור זה? אנו מתנצלים.”

“הרענו לך, ג’ף,” לחשה ג’ודית. “כיצד תוכל אי־פעם לסלוח לנו? אמור שאתה סולח לנו.”

“אתם מתחרטים על הדרך בה התיחסתם אלי,” חרק קולו של אליסון. “אך הסיבה לכך הינה אך ורק העובדה, שבגלל גן מוטאנטי מסתורי המצוי בגופי, וההופך אותי לשונה מכולם, הנני כעת האדם היחיד שברשותו הסוד היכול להציל את הגלקסיה מפני הגררם.”

“הצל אותנו, פוט דה מואה, הצל אותנו, ג’ף.” הוסיף גם השופט פילד.

“הו, בבקשה ממך, ג’ף, בבקשה ממך.” לחשה ג’ודית. “הגררם נמצאים בכל מקום, וסוגרים עלינו יותר ויותר. אנו לוקחים אותך לעצרת־האו”ם. אתה חייב לגלות לעצרת, מהי הדרך למנוע מהגררם להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת."

החללית יצאה מן העל־הנעה ונחתה באיי־השלטון, שם פגשה את אליסון משלחת נכבדים עולמית, אשר מיהרה ולקחה אותו לאולם העצרת הכללית שבבנין האו"ם. המסלול עבר לאורך רחובות עגולים ומוזרים שבהם בנינים עגולים ומוזרים, שנבנו כאשר התברר שהגררם מופיעים אך ורק בפינות. בכל טרה לא נשארה פינה או זווית אחת לפליטה.

אולם העצרת הכללית היה מלא מפה לפה כאשר נכנס אליסון. מאות דיפלומטים גבוהים, כחושים, מרירים, מחאו לו כף כאשר עשה את דרכו לדוכן, לבוש עדין במדי האסירים. האליסון הביט סביבו בהסתייגות. “כן,” חרק קולו. “אתם מוחאים כף, כולכם. עכשיו כולכם מכבדים אותי; אך היכן הייתם כאשר העלילו עלי עלילות, הרשיעו אתי, אסרו אותי… אדם חץ מפשע? היכן הייתם אז?”

“אליסון, סלח לנו. לעזאזל,” צעקו הדיפלומטים.

“לא אסלח לכם. שבע עשרה שנה סבלתי במכרות הגררם. עתה הגיע תורכם לסבול.”

“בבקשה ממך, אליסון.”

“היכן הם כל המומחים שלכם? הפרופסורים שלכם? היכן המחשבים הענקיים שלכם? הבה יפתרו הם את תעלומת הגררם.”

“הם אינם מסוגלים, וויסקי וקרח. אנטרה נוארה³⁷. הם תקועים. הצל אותנו, ג’ף. אאוף ווידרזהן³⁸.”

ג’ודית אחזה בזרועו. “לא למעני, ג’ף.” היא לחשה. “אני יודעת שלעולם לא תסלח לי על אי הצדק שגרמתי לך. אך למען כל נערות הגלקסיה האחרות, האוהבות והנאהבות”.

“אני עדיין אוהב אותך, ג’ודי.”

“אני תמיד אהבתי אותך, ג’ף.”

“או קיי. לא רציתי לספר להם, אך את שכנעת אותי.”

אליסון הרים ידו לאות שתיקה. בדממה שהשתררה הוא דיבר ברכות: “זהו הסוד, רבותי. המחשבים שלכם אספו אינפורמציה כדי לפענח את תעלומת נקודות התורפה החבויות של הגררם. הם לא היו מסוגלים למצוא אף לא אחת. מכאן מסקנתם שלגררם אין אף נקודת תורפה. זו היתה הנחה מוטעית.”

העצרת הכללית עצרה את נשימתה.

“והנה הסוד. צריכים הייתם להניח שמשהו אינו כשורה עם המחשבים.”

“לעזאזל,” זעקה העצרת הכללית. “מדוע זה לא עלה בדעתנו? לעזאזל.”

“ואני יודע מה אינו כשורה!”

דממת מוות השתררה באולם.

דלת האולם נפרצה לרווחה. פרופסור דממת־מוות, גבוה, כחוש, מריר, צעד פנימה. “אאורקה!” צעק. “מצאתי! לעזאזל. משהו אינו כשורה עם המחשבים! שלש בא אחרי שתיים, לא לפני.”

העצרת הכללית פרצה בתשואות סוערות. ידים אחזו בפרופסור דממת־מוות והניפוהו אל על. בקבוקי שמפניה נפתחו. כולם שתו לחייו. מדליות רבות הוצמדו לחזהו. הוא זרח מאושר.

“היי!” צעק אליסון. “זה היה הסוד שלי. אני האיש אשר בגלל גן מוטאנטי שבגופו –”

הרמקולים השמיעו לפתע את קולם. הודעה. הודעה. דממתוביץ' במוסקבה מדווח על פגם במחשבים. 3 בא אחרי 2 ולא לפני. חוזר: אחרי (בהדגשה) לא לפני.

דוור התפרץ אל האולם. “משלוח מיוחד מאת ד”ר דממת־חיים בקליפורניה. הוא אומר שמשהו איננו כשורה עם המחשבים. שלש בא אחרי שתים ולא לפני."

נער שליח התפרץ פנימה כרוח סערה ובידו מברק: המחשבים מקולקלים נקודה שתים בא לפני שלש לא אחרי נקודה פון דממת־חלום היילדברג.

מבעד לחלון נזרק פנימה בקבוק. הוא התרסק על הרצפה, ובין שבריו נתגלתה פיסת נייר מקושקשת עליה נכתב: “העם אלה אי פאם בדאתכם שעולי מיספר שלוש בה אכרי שטיים במכום לפניהו? בוז לגררם. מר דממת־דממה.”

אליסון אחז בצוארונו של השופט פילד. “מה לעזאזל קורה פה?” תבע. “חשבתי שאני האדם היחיד בעולם שברשותו נמצא הסוד.”

“הימל! הרגוט!” ענה השופט בחוסר סבלנות. “כולכם אותו דבר. חושבים שאתם האדם היחיד שברשותו הסוד, האדם היחיד שנעשה לו עוול, האדם היחיד שסובל, עם נערה, ללא נערה, עם או ללא מאום. לעזאזל. אתם משעממים אותי, יחידי סגולה שכמותכם. לך לכל הרוחות!”

השופט פילד הדף אותו הצידה בכתפו. הגנרל בלורסן הדף אותו בחזרה. ג’ודית פילד התעלמה ממנו. הרובוט של בלורסן הדף אותו בערמומיות לפינה היחידה בעולם, מקום שם הופיע גררם אחד – אשר בעת ובעונה אחת הופיע גם בפינה אחרת שעל נפטון – שעשה לאליסון מעשה שלא יעשה, ואחר כך נעלם יחד עמו כשאליסון נאבק, צורח ומתיפח באימה שהיוותה עבור הגררם ארוחה טעימה ביותר, אך גרמה לאליסון סיוטים נוראיים…

מהם העירה אותו אימו, שאמרה: “זה ילמד אותך לא להתגנב למקרר ולאכול סנדביצ’ים עם חמאת בוטנים באמצע הלילה, ג’פרי.”

“אמא’לה!”

“כן. הגיעה העת לקום, יקירי. תאחר לבית הספר.”

היא יצאה את החדר. הוא הביט סביבו. הוא הביט בעצמו. זו היתה האמת! האמת! המציאות הנהדרת נגלתה בפניו. חלומו התגשם. הוא היה שוב בן עשר, בגופו של נער בן עשר, בבית שבו עברה עליו ילדותו, בזמן שבו היה ילד. אך בתוך ראשו נמצא הידע, הנסיון והתחכום של אדם בן שלושים ושלוש.

“הו, שמחה שכזאת!” זעק. “זהו נצחון עבורי. נצחון!” הוא יהיה עכשיו הגאון של בית הספר. הוא ידהים את הוריו, יפליא את מוריו, יבלבל את כל המומחים. הוא יזכה במילגות לרוב. הוא יסדר את החשבון עם הילד ההוא, ראנהן, שנוהג היה להתנכל לו בכל הזדמנות. הוא ישכור מכונת כתיבה ויכתוב את כל המחזות, הסיפורים והספרים המצליחים שזכר. הוא ינצל הפעם אותה הזדמנות שלא ניצל כאשר היה עם ג’ודי פילד על הספסל בפרק. הוא יגנוב המצאות וגילויים, ישקיע בבורסה, יהמר. בזמן שבו יחזור ויגיע לגיל שלושים ושלוש, העולם כולו יהיה שלו.

הוא התלבש בקושי, שכן שכח היכן נמצאים בגדיו. בקושי אכל ארוחת בוקר. לא היה זה הזמן המתאים להסביר לאימו, שכבר התרגל לפתוח את היום בכוס קפה שחור עם קצת וויסקי. הוא התגעגע לסיגריות הבוקר שלו. לא היה לו כל מושג היכן ספרי הלימוד שלו. אימו התקשתה לפתח איתו שיחה.

“ג’ף נמצא באחד ממצבי הרוח הללו,” שמע אותה ממלמלת. “אני מקווה שיתאושש מכך במשך היום.”

היום נפתח בכך שראנהן המתין לו מעבר לפינה שממול בית הספר. אליסון זכר אותו כנער גדול וקשוח עם הבעה אימתנית על פרצופו. הוא נדהם לגלות שראנהן היה קטן, צנום, וכי התנהגותו התוקפנית נבעה בברור מבעיות שנתקל בהן בילדותו.

“הרי אתה בכלל לא עויין כלפי,” הזדעק אליסון. “אתה פשוט ילד מבולבל שמנסה להוכיח משהו!”

ראנהן חבט בו באגרופו.

“תשמע, ילד,” אמר אליסון בטוב לב. “בעמקי לבך אתה רוצה לחיות בשלום עם העולם כולו. אתה פשוט חש חוסר בטחון, זה הכל. זו הסיבה לכך שאתה מתקוטט כל כך הרבה.”

ראנהן לא התענין בפסיכואנליזה. הוא חבט באליסון ביתר עוצמה. זה הכאיב לו.

“הו, עזוב אותי לנפשי,” אמר אליסון. “לך תוכיח את עצמך על מישהו אחר.”

בשתי תנועות מהירות הפיל ראנהן את ספריו של אליסון מתחת לבית שחיו וקרע את חולצתו. לא נותרה לאליסון ברירה אלא להלחם. עשרים השנה בהן צפה אליסון בסרטי האלימות של העתיד לא הועילו לו הרבה. הוא הובס לחלוטין. הוא גם אחר לבית הספר. עתה נקרתה בפניו הזדמנות להדהים את מוריו.

“הסיבה לאחורי,” הסביר למיס ראלף, המורה בכיתה ה', “היא הסתבכותי בריב עם ילד נוורוטי. ההוא סובל מסיבוכים מסוימים באיד שלו.”

מיס ראלף סטרה לו, ושלחה אותו למנהל עם פתק בו דיווחה כי שמעה מפיו של אליסון נאצות שכל השומע אותן, אזניו תצילנה.

“הדבר שלא יאמן בבית־ספר זה,” אמר אליסון למר שניידר, “הוא העובדה שלא נערכות כאן פסיכואנליזות. כיצד יכולים אתם לטעון לסמכות של מחנכים אם אינכם –”

“נער קטן ומלוכלך!” הפסיקו המנהל בזעם. הוא היה גבוה, כחוש, מריר. “אתה קורא ספרים פורנוגרפיים בסתר, מה?”

“מה, לעזאזל, כל כך פורנוגרפי בכתביו של פרויד?”

“ונוסף לכל, אתה גם מדבר בצורה מלוכלכת, אה? אתה זקוק ללקח, חיה קטנה ומלוכלכת שכמותך.”

הוא נשלח לביתו עם פתק, בו דורש המנהל לקיים פגישה מיוחדת עם הוריו, כדי לדון בסילוקו של אליסון מבית הספר, בשל היותו נער מפגר הזקוק בדחיפות לתקון מידותיו ולהכוונת דרכו.

במקום ללכת הביתה הלך אל דוכן העיתונים כדי לקנות את העיתונים ולקרוא בהם אודות ארועים עליהם אמור היה להמר. העתונים היו מלאי בפרטים על המרוצים הקרובים. אך מי לעזאזל זוכר מי נצח במרוצים בשנת 1951? ותחרויות הספורט האחרות? הוא לא היה מסוגל לזכור זאת בשום פנים ואופן. והבורסה? גם על כך לא זכר דבר. בתור ילד לא התענין בנושאים אלה במיוחד. בזכרונו לא נטמע דבר שיכול היה להיות לו לעזר.

הוא ניסה להכנס לספריה על מנת לערוך בדיקות נוספות. הספרן – גבוה, כחוש, מריר – לא התיר לו להכנס עד אשר תגיע שעת החלפת הספרים לילדים, בשעות אחר־הצהריים. הוא שוטט ברחובות. בכל מקום בו שוטט רדפו אחריו מבוגרים גבוהים, כחושים ומרירים. הוא נוכח לדעת, כי האפשרויות שעמדו בפני ילדים בני עשר להדהים את העולם, היו מוגבלות ביותר.

בצהריים פגש בג’ודי פילד וליווה אותה מבית הספר לביתה. ברכיה הגרומות ותסרוקתה המצחיקה דחו אותו. אך הוא נמשך דווקא לאמה של ג’ודי, שדמתה יותר לאותה ג’ודי כפי שנשארה חקוקה בזכרונו. בנוכחותה, שכח את עצמו ועשה מספר דברים שהדהימו אותה. היא השליכה אותו מביתה ואחר כך טלפנה לאמו, קולה רועד מעלבון.

אליסון ירד לנהר ההודסון ושוטט ליד המעבורות, עד אשר גרשו אותו משם. הוא הלך לחנות לציוד משרדי כדי לברר אפשרות לשכור מכונת כתיבה, וגורש גם משם. הוא חיפש מקום שקט לשבת בו, להרהר, לתכנן ולהיזכר באיזה סיפור שנחל הצלחה. לא היה שום מקום שקט שאליו מוכנים היו לקבל ילד קטן.

הוא התגנב לביתו בחשאי בערך ב־4.30, השליך את ספריו בחדרו, התגנב לחדר האורחים, סחב סיגריה ועמד לצאת החוצה כאשר גילה שאביו ואמו אורבים לו. אמו נראתה המומה. אביו נראה כחוש ומריר.

“הו,” אמר אליסון, “אני מניח ששניידר טילפן. שכחתי מזה.”

“מר שניידר,” אמרה אימו.

“וגם גברת פילד,” אמר אביו.

“תראו,” התחיל אליסון. “בואו ונבהיר את מצב הענינים. אתם עומדים להקשיב לי כמה דקות? יש לי משהו מוזר לספר לכם ואתם צריכים לתכנן ולחשוב מה לעשות בקשר לכך. אני –”

הוא צעק. אביו אחז אותו באוזנו וגרר אותו במורד המסדרון. הורים אינם נוהגים להקשיב לילדים במשך כמה דקות. הם אינם מקשיבים בכלל.

“אבא!… רק רגע… בבקשה! אני מנסה להסביר. אני לא בן עשר באמת. אני בן שלושים ושלוש. היתה איזו תקלה בזמן, מבינים? זה בגלל גן מוטאנטי מסתורי שבגופי אשר –”

“לעזאזל אתך! שתוק!” צעק אביו. הכאב שגרמו לו ידיו הגדולות, והזעם החבוי בקולו היסו את אליסון. הוא הניח לעצמו להיגרר אל מחוץ לבית, אל בית הספר, ולקומה השניה, אל משרדו של מר שניידר, מקום בו המתין לו הפסיכולוג של שרותי החינוך הציבוריים. הוא היה אדם גבוה, כחוש, מריר – אך עליז.

“אה, כן, כן,” אמר. “זה הנער המפגר שלנו? אל קפונה המצולק, אה? בואו נביא אותו למרפאה ואני ארשום את הפרטים שלו. נקווה לטוב ביותר. ניסי פריוס³⁹. לא יתכן שהוא כולו רע.”

הוא אחז בזרועו של אליסון. אליסון משך את זרועו מידיו ואמר: “הקשב, אתה אדם מבוגר ואינטליגנטי. אתה תקשיב לי. לאבי יש בעיה רגשית הגורמת לו שלא להיות מודע ל –”

אביו תקע בו אגרוף אדיר באוזן, אחז בזרועו והחזירו לידי הפסיכולוג. אליסון פרץ בבכי. הפסיכולוג הוציא אותו מהחדר והכניסו למרפאה קטנה של בית הספר. אליסון היה היסטרי. הוא רעד מפחד ומתיסכול.

“האם איש לא יקשיב לי?” התייפח. “האם אף אחד לא ינסה להבין? האם ככה מתנהגים כולנו כלפי ילדינו? האם כל הילדים חייבים לסבול זאת?”

“הרגע, נקניקיה שלי,” מלמל הפסיכולוג. הוא תחב גלולה לפיו של האליסון, והכריח אותו לשתות מעט מים.

“כולכם בלתי אנושיים כל כך!” התיפח אליסון. “אתם מונעים מאיתנו להתפרץ לעולמכם, אך אתם מתפרצים לעולמנו בלא הפסק. אם אינכם מכבדים אותנו, מדוע לא תניחו לנו לנפשנו?”

“אתה מתחיל להבין, מה?” אמר הפסיכולוג. “אנחנו, המבוגרים והילדים, מהווים שני גזעים שונים בתכלית השינוי. לעזאזל. אין קונצנזוס. ישו. אין כלום פרט למלחמה. זאת הסיבה לכך, שכל הילדים מתבגרים ושונאים את ילדותם ומחפשים הזדמנות להתנקם. אך לעולם אין נקמה בנמצא. פארי מוטואל. כיצד תיתכן נקמה? היכול חתול להעליב מלך?”

“זה… זה נורא,” גמגם אליסון. הגלולה התחילה להשפיע עליו במהירות. “העולם כולו הוא מקום שנוא. מלא עיוותים ו… וגם אי אפשר… לפתור אותם… או להתנקם… זה כמו בדיחה על חשבוננו. בדיחה טפשית בלי עוקץ. נכון?”

כאשר שקע באפלה, שמע את הפסיכולוג מגחך, אך בשום פנים ואופן לא היה מסוגל להבין מה הצחיק אותו…

הוא אחז בקילשון והלך בעקבות הליצן הראשון אל בית הקברות. הליצן הראשון היה אדם גבוה, כחוש, מריר – אך עליז.

“הכדין נוצרים תיקבר הלזו, והיא בכוונה תחילה ביקשה תשועת־עולמים לנפשה?” שאל הליצן הראשון.

“אמרתי לך, כי כן,” השיב אליסון. “מהר, איפוא, וחצוב לה קבר; שכבר חקר החוקר, ופסק לקברה כדין הנוצרים.”

“היתכן הדבר, אם לא להגנת־עצמה טיבעה את עצמה?”

“אמנם כך פסק!”

הם החלו לחפור את הקבר. הליצן הראשון הרהר קמעה ואחר כך אמר: “מן הסתם היה זה ‘סה אופנדנדו’; אין כאן דרך אחרת. כי זה כל עיקרו של הענין: אם מדעת מטבע אני עצמי־לדעת, נמצא שעשיתי מעשה; וכל מעשה שלושה הם עניניו: פעולה, עשיה, והוצאה אל הפועל: הווה אומר – מדעת טיבעה עצמה לדעת.”

“לא, שמעני, ידידי הקברן…” פתח אליסון.

“רד ממני,” הפסיקו הליצן הראשון והחל לשאת הרצאה ארוכה על דיני התאבדות. אחר כך תקפה אותו העליצות, והוא השמיע מספר בדיחות מקצועיות. ובסוף התעייף אליסון והלך למסבאתו של יוגן לשתות דבר מה. כאשר חזר, מצא את הליצן הראשון מחליף בדיחות מקצועיות עם זוג ג’נטלמנים אשר תעו לתוך בית הקברות. אחד מהם עורר מהומה רצינית בגלל גולגולת. תהלוכת הלוויה הגיעה; הארון, אחיה של הנערה המתה, המלך והמלכה, הכמרים והשרים. הם קברו אותה ואחר כך החלו אחיה ואחד הג’נטלמנים להתווכח מעל קיברה. אליסון לא הקדיש להם כל תשומת לב. בלוויה השתתפה נערה יפה, כהה, בעלת שער קצר ומתולתל ורגליים ארוכות וחטובות. הוא קרץ אליה. היא קרצה חזרה. אליסון פילס אליה את דרכו, דובר באמצעות עיניו, והיא ענתה לו באותה הדרך.

אחר כך הרים את הקילשון, ופסע בעקבות הליצן הראשון אל בית הקברות. הליצן הראשון היה אדם גבוה, כחוש, בעל הבעה מרירה, אך התנהגות עליזה.

“הכדין נוצרים תיקבר הלזו, והיא בכוונה תחילה ביקשה תשועת־עולמים לנפשה?” שאל הליצן הראשון.

“אמרתי לך כי כן;” אמר אליסון. “מהר איפוא וחצוב לה קבר; שכן כבר חקר החוקר, ופסק לקברה כדין הנוצרים.”

“היתכן הדבר, אם לא להגנת עצמה טיבעה את עצמה?”

“האם לא שאלת אותי כבר את השאלה הזאת פעם?” חקר אליסון.

“סתום את הפה, זקני. ענה על השאלה.”

“אני יכול להישבע שזה כבר אירע פעם.”

“לעזאזל, אתה עונה או לא? ישו!”

“אמנם כך פסק!”

הם החלו לחפור את הקבר. הליצן הראשון חשב על הענין, והתחיל לשאת הרצאה ארוכה אודות דיני ההתאבדות. אחר כך תקפה אותו העליצות, והוא החל לספר בדיחות מקצועיות. לבסוף, הלך משם אליסון וירד למסבאתו של יוגן לשתות דבר מה. כשחזר מצא שני זרים ליד הקבר ואז הגיעה תהלוכת הלוויה.

בלוויה השתתפה נערה יפה, כהה, בעלת שיער קצר ומתולתל ורגלים ארוכות וחטובות.

אליסון קרץ אליה. היא קרצה בחזרה. אליסון פילס אליה את דרכו, דובר באמצעות עיניו, והיא ענתה לו באותה הדרך.

“מה שמך?” לחש.

“ג’ודית,” השיבה.

“שמך מקועקע על גופי, ג’ודית.”

“אתה משקר, אדוני.”

“אני יכול להוכיח זאת, גבירתי. אני אראה לך את המקום בו מקועקע שמך.”

“והיכן הוא?”

“במסבאתו של יוגן. זה נעשה על ידי מלח. התרצי לראות זאת עמי הלילה?”

לפני שהספיקה להשיב, הרים את הקילשון, והלך בעקבות הליצן הראשון אל בית הקברות. הליצן הראשון היה אדם גבוה, כחוש, בעל הבעת מרירה אך התנהגות עליזה.

“בשם אלוהים!” התלונן אליסון. “אני יכול להישבע שכל זה כבר אירע פעם.”

“הכדין נוצרים תיקבר הלזו, והיא בכוונה תחילה בקשה תשועת עולמים לנפשה?” שאל הליצן הראשון.

“אני פשוט משוכנע שכבר עברנו את זה פעם”.

“ענה על השאלה!”

“הקשב,” אמר אליסון בעקשנות. יתכן שאני משוגע; יתכן שלא. אך יש לי תחושה מוזרה, שכל זה אירע פעם. זה נראה בלתי מציאותי. החיים נראים בלתי מציאותיים."

הליצן הראשון הניד בראשו. “הימל! הרגוט!” הוא מלמל. “זה בדיוק כפי שחששתי. בגלל גן מוטאנטי מסתורי שבגופך, הגורם לך להיות שונה משאר בני האדם, אתה מסוגל ללכת על פני המים. אוויקייט⁴⁰! ענה על השאלה.”

“אם כבר עניתי עליה פעם, כבר עניתי עליה אלף פעם.”

“חביתה ונקניק,” התפרץ הליצן הראשון, “ענית עליה 5,271,009 פעמים. לעזאזל. ענה שוב!”

“למה?”

“כי אתה חייב. פו טו פיו⁴¹. אלה החיים שאנו חייבים לחיות.”

“אתה קורא לזה חיים? לעשות אותו הדבר שוב ושוב? לומר אותם הדברים? לקרוץ לנערות, ולא להגיע לעולם ליותר מזה?”

“לא, לא, לא. דונר אונד בליצן⁴². אל תשאל שאלות. זהו קשר חשאי, שאיננו מעיזים להלחם נגדו. אלה החיים אותם חי כל אדם. כל אדם עושה אותם הדברים שוב ושוב. אין מנוס.”

“מדוע אין מנוס?”

“אינני מעיז לומר; אינני מעיז. ווקס פופולי⁴³. אחדים העיזו לשאול שאלות, ונעלמו. זהו קשר חשאי. אני מפחד.”

“מפחד ממה?”

“מאלה שאנחנו רכושם.”

“מה? אנו מהווים רכוש של מישהו?”

“סי, אח, יה! כולנו, מוטאנט צעיר. אין מציאות בנמצא. אין חרות, אין רצון חופשי. לעזאזל. האינך רואה? אנו… אנו כולנו דמויות בספר. כאשר מישהו קורא את הספר, רוקדים אנו את ריקודינו. כאשר הוא חוזר וקורא, אנו חוזרים ורוקדים. א פלוריבוס אונום⁴⁴. הכדין נוצרים תיקבר הלזו, והיא בכוונה תחילה ביקשה תשועת עולמים לנפשה?”

“מה זה שאתה אומר?” זעק אליסון באימה. “אנחנו מריונטות?”

“ענה על השאלה!”

“אם אין חרות, אין רצון חופשי, כיצד יתכן שאנו משוחחים בצורה כזאת?”

“זה שקורא את הספר שלנו פשוט הוזה בהקיץ, בירת דקוטה. ענה על השאלה.”

“לא אענה. אני עומד להתמרד. לא ארקוד יותר לצלילי חליליהם. אני אמצא חיים טובים יותר… אני אמצא את המציאות.”

“לא, לא! זה אבוד, ג’פרי, קול־דה־סק![⁵³]”

“כל שאנו זקוקים לו הוא מנהיג אמיץ אחד. השאר יבוא מאליו. אנו נמחץ את הקשר החשאי הכובל אותנו.”

“זה לא ניתן להיעשות. לך על בטוח. ענה על השאלה.”

אליסון ענה על השאלה בכך שהרים את הקילשון והיכה בו בראשו של הליצן הראשון, שככל הנראה לא השגיח בכך.

“מרד!” זעק אליסון והיכה בו שנית. הליצן החל לשיר. שני הג’נטלמנים הופיעו. אחד מהם אמר: "– –

“מרד! אחרי!” צעק אליסון, והניף את הקילשון על ראשו המלנכולי של הג’נטלמן, שלא הקדיש לכך תשומת לב. הוא שוחח עם חברו ועם הליצן הראשון. אליסון חג במעגלים כדרוויש, מנופף בקילשונו. הג’נטלמן הרים גולגולת מן הקרקע ונשא נאום פילוסופי אודות אדם או קבוצת בני אדם בשם יוריק.

תהלוכת הלוויה התקרבה. אליסון התקיף אותה, חג במעגלים, סביב סביב, כאדם התקוף בשיגעון.

“הפסק לקרוא את הספר,” זעק. “תן לי לצאת מן הדפים. אתה שומע אותי? הפסק לקרוא את הספר! אני מעדיף להיות בעולם מעשה ידי שלי. הנח לי לצאת!”

קול רעם אדיר נשמע, כקולו של ספר הנסגר בטפיחה. תוך שברירית שניה נסחף אליסון לעבר המדור השלישי בחוג השביעי של הגיהנום, בקאנטו הארבעה עשר בקומדיה האלוהית, שם סופגים אלה שחטאו כנגד האומנות ענויים על ידי מטר גיצי אש, הניתך עליהם לנצח. הוא צרח שם, עד אשר עורר שעשוע מספיק… והוא יצר עולם חדש, עולם רומנטי, עולם של חלומותיו החביבים ביותר…

הוא היה האדם האחרון עלי אדמות.

הוא היה האדם האחרון עלי אדמות, והוא שאג.

הגבעות, העמקים, ההרים והנחלים – כולם היו שלו, שלו בלבד, והוא שאג.

היו שם 5,271,009 בתים להעניק לו קורת גג, ו־5,271,009 מיטות לשמש לו לשינה. הוא יכול היה לפרוץ כרצונו לכל החנויות. יהלומי העולם כולו היו שייכים לו, הצעצועים, המכשירים, המשחקים, התענוגות… הכל שם היה לאדם האחרון עלי אדמות. והוא שאג.

הוא עזב את החווה שבשדות קונטיקט, מקום שם קבע את משכנו. הוא חצה את ווסצ’סטר, ושאג; הוא רץ דרומה לאורך מה שהיתה פעם האוטוסטרדה של הנדריק הודסון, ושאג; הוא חצה את הגשר לתוך מנהטן, ושאג; הוא רץ למרכז העיר, חלף במרוצה על פני גורדי שחקים עזובים, חנויות כל בו, מרכזי שעשועים – ושאג. הוא שאג לאורך השדרה החמישית ובפינת הרחוב החמשה־עשר. לפתע, ראה דמותו של יצור אנושי. היא היתה חיה, נושמת; אשה יפהפיה. היא היתה גבוהה וכהה, בעלת שיער קצר ומתולתל ורגלים ארוכות וחטובות. היא לבשה חולצה לבנה, מכנסים מעור נמר ומגפי עור. היא נשאה רובה. היא נשאה אקדח על ירכה. היא אכלה תפוחי אדמה צלויים מתוך קופסת שימורים ולטשה את פניה בחוסר אמון באליסון. הוא שאג. הוא רץ אליה.

“חשבתי שאני האדם האחרון עלי אדמות,” אמרה.

“את האשה האחרונה עלי אדמות,” שאג אליסון, “ואני הגבר האחרון. האם את במקרה רופאת שיניים?”

“לא,” אמרה, “אני בתו של פרופסור פילד המסכן, אשר הנסוי שערך בבקוע גרעיני מחה את האנושות מעל פני הארץ, פרט לך ולי, זאת – ללא ספק – כתוצאה מגן מוטאנטי מסתורי שבגופנו, העושה אותנו לשונים משאר בני האדם. אנו האחרונים שנותרו מן הציויליזאציה הישנה והראשונים מן החדשה.”

“האם אביך לא לימד אותך מאום בקשר לרפואת שיניים?” שאג אליסון.

“לא,” אמרה.

“אז תשאילי לי את האקדח שלך לרגע.”

היא שלפה את האקדח מן הנרתיק ומסרה אותו לאליסון, תוך שהיא שומרת בינתים את הרובה שלה בכוננות. אליסון בדק את האקדח.

“הלוואי שהיית רופאת שיניים,” שאג.

“אני אשה יפהפיה עם מנת משכל של 141, דבר החשוב במיוחד לענין יצירת גזע בני אדם חדש, אמיץ ויפה – גזע אשר ירש את הארץ הירוקה,” ענתה.

“לא. לא כששיני נמצאות במצבן הנוכחי!” שאג אליסון. הוא כיוון את האקדח אל מצחו ופיזר את מוחו בחלל האוויר.

אליסון התעורר עם כאב ראש עז. הוא היה שכוב על הדוכן ליד השרפרף, רקתו הפצועה שעונה כנגד הרצפה הקרה. מיסטר אקווילה יצא מאחורי מגן העופרת והפעיל מאוורר כדי לטהר את האוויר בחלל החדר.

“בראוו, כבד ובצלים,” גיחך. “את האחרון עשית לגמרי לבד, אה? לא נזקקת לשום עזרה מעבדך הנאמן. מליו טארדה קה מאי. אבל אתה התהפכת לי לפני שיכולתי לתפוס אותך. לעזאזל.”

הוא סייע לאליסון לחזור ולעמוד על רגליו והוביל אותו לחדר העבודה, מקום בו הוא הושיב אותו על ספה סגולה והגיש לו כוס ברנדי.

“נקי, בלי שום סמים, מבטיח לך.” אמר “נובלס אובליג’ה⁴⁵. רק הסחורה הטובה ביותר. עכשיו אנו נשוחח על מה שעשינו, אה? ישו.”

הוא ישב מאחורי המכתבה – עליז, עדיין מריר – והביט באליסון ברכות. “האדם חי לפי החלטותיו, נס' סה פה?” פתח. “אנחנו מסכימים, ווי? האדם חיב, במהלך חייו, להחליט בערך חמש מליון, מאתים שבעים ושבע אלף ותשע החלטות. מספר אדיר, נכון? נ’אימפורטה. אתה מסכים?”

אליסון הניד בחיוב.

“ולכן, קפה ועוגיות, הבגרות בה נעשות החלטות אלה, היא הקובעת אם אדם הוא גבר או ילד, ניכט ווהר? מלגרה נו. אדם איננו יכול להחליט החלטות מבוגרות בטרם טיהר עצמו מחלומות הילדות. לעזאזל, פנטסיות שכאלה. הן חייבות להעלם. פוי.”

“לא.” אמר אליסון באיטיות. “החלומות הם היוצרים את האמנות שלי… החלומות והפנטסיות אותם אני מתרגם לקו וצבע…”

“לעזאזל! כן. מסכים. מטר ד’הוטל⁴⁶! אבל חלומות מבוגרים, לא חלומות של תינוקות. פוי! כאלה יש לכל האנשים… להיות האדם האחרון עלי אדמות ולקבל לרשותך את כל כדור הארץ… להיות הגבר הפורה האחרון עלי אדמות ולקבל לרשותך את כל הנשים… לחזור אחורנית בזמן עם כל היתרונות של הידע כמבוגר ולזכות בתהילה… לברוח מהמציאות במחשבה שהחיים הם רק אשלייה… לברוח מאחריות במחשבה שנגרם לך אי־צדק הירואי, בהקרבה עצמית עם סוף טוב… כל אלה ועוד מאות אחרים, כולם פופולאריים במידה שווה, כולם ריקניים במידה שווה. יברך אלוהים את אבא פרויד ושלוחיו העליזים. הוא הביא את הקץ לכל השטויות הללו. סיך סמפר טירניס⁴⁷. אואנט!”

“אך אם כולם חולמים אותם החלומות, לא יתכן שהחלומות הם רעים, נכון?”

“שכן כולם מחקים את כולם. קוויד פרו קוו⁴⁸, לעזאזל. כל אנשי המאה הארבע עשרה היו מוכי כינים. האם זה הפך את הענין לטוב? לא, אישי הצעיר, חלומות כאלו נועדו לילדים. רבים מדי הם המבוגרים, שהינם עדין ילדים בנפשם. אתם האמנים, חייבים להוציא אותם מזה, כפי שאני הוצאתי אותך. אני טהרתי אותך; עתה מוטל עליך לטהר אותם.”

“מדוע עשית זאת?”

“שכן אני מאמין בך. סיק ווס נון ווביס. זה לא יהיה קל עבורך. זאת דרך ארוכה, קשה ובודדה.”

“אני משער שאני צריך לחוש הכרת תודה,” מימל אליסון, “אך אני חש… ריק. מרומה.”

“הו, כן, לעזאזל. כשאתה חי עם פצע רציני במשך זמן רב, הוא יחסר לך כאשר יעקרו אותו מגופך. אתה התחבאת בתוך פצע. אני שללתי ממך מקלט זה. ארגו: אתה חש מרומה. המתן! אתה תחוש מרומה עוד יותר. אתה עדיין חייב לשלם את המחיר, כפי שאמרתי לך. אתה שילמת אותו. הבט!”

מיסטר אקווילה אחז במראה קטנה והרים אותה. אליסון הציץ לתוכה, ואז לטש את עיניו בלא יכולת להסירן מהמראה. מן המראה ניבטה בו דמותו של אדם בן חמישים! בוגר, נוקשה, מוצק, החלטי. אליסון קפץ על רגליו.

“בעדינות, בעדינות,” הזהירו מיסטר אקווילה. “אין זה גרוע כל כך. זה דווקא טוב מאד. מבחינה גופנית אתה עדיין בן שלושים ושלוש, ימיך לא התקצרו ולו בכהוא זה… רק נעוריך. מה היפסדת? פנים יפות שמושכות נערות צעירות? האם בגלל זה אתה משתולל?”

“ישו!” זעק אליסון.

“בסדר, בזהירות, ילד. הנה אתה ניצב כאן, מטוהר, חסר אשליות, עצוב, נדהם, רגל אחת על הדרך המפרכת אל הבגרות. האם היית מעדיף שיקרה מה שקרה, או שלא יקרה? סי, אני יכול לעשות זאת. זה יכול היה שלא לקרות מעולם. שפרלוס וורשנקט⁴⁹. אתה נמצא במרחק עשר שניות מן הבריחה. אתה יכול להחזיר לעצמך את פרצופך היפה. אתה יכול לחזור למקלט. אתה יכול לחזור לרחם החמימה… לחזור להיות ילד. האם היית רוצה זאת?”

“אינך יכול לעשות זאת!”

“סוב קי פה⁵⁰. אני יכול. רצועת החמש עשרה אלף אנגסטרום רחבה עד אין־קץ.”

“ארור אתה. האם אתה השטן? לוציפר? רק לשטן יש כוחות כאלו.”

“או למלאכים, זקני.”

“אינך ניראה כמו מלאך. אתה נראה כמו השטן.”

“אך גם השטן היה מלאך, לפני שנפל. יש לו פרוטקציה שם למעלה. לבטח תמצא דמיון מסוים. לעזאזל.” מיסטר אקווילה פסק לצחוק. הוא נשען לרוחב המכתבה והעליזות נעלמה מפניו. רק המרירות נשארה. “התרצה שאספר לך מי אני, פרגית? שאסביר לך, מדוע מבט בלתי זהיר אחד מעיניים אלה הספיק כדי לשגע אותך?”

אליסון הניד בראשו לחיוב. המילים נעתקו מפיו.

“אני נבל, כבשה שחורה, שעיר־לעזאזל. כן, לעזאזל!” עיניו של מיסטר אקווילה הפכו לפצעים. "על פי הסטנדרטים שלך אני אדם גדול, בעל כח אין קץ. כך נראה גם האירופאי הראשון בעיניהם של הילידים הנאיביים שעל חופי טאהיטי. אה? כך אני נראה לך בזמן שאני סורק את חופי הכוכב הזה בחיפוש אחרי מעט שעשוע, מעט תקווה, מעט שמחה, שתקל עלי את השנים הארוכות והמיגעות שעלי לבלות בגלות…

“אני רע,” אמר מיסטר אקווילה בקול מיואש להחריד. “אני רקוב. אין לי מקום בקרב בני ביתי. וישנם רגעים, בהם אני רשלן, ועיני מתמלאות בחולי וביאוש וזוועות אימה החודרים לתוך נשמותיכם הממתינות. כפי שאני מטיל עליך אימה עכשיו. נכון?”

אליסון הניד שוב בראשו.

“למד ממני. היה זה בנו של סולון אקווילה, שהרס אותו והובילו אל החולי שהרס את חייו. ווי. גם אני סובל מחלומות של תינוקות אינני מסוגל להשתחרר מהם. אל תעשה את אותה השגיאה. אני מתחנן אליך…”

מיסטר אקווילה הציץ בשעון היד שלו, וקפץ על רגליו. העליזות חזרה אליו. “ישו. מאוחר. הגיע הזמן להחליט, בורבון וסודה. מה תבחר? בפנים זקנות או בפנים יפות? במציאות של החלומות או בחלומות של המציאות?”

“כמה החלטות אמרת שאנו צריכים להחליט בימי חיינו?”

“חמשה מליון, מאתים ושבעים ואחד אלף ותשע. פלוס־מינוס אלף. לעזאזל.”

“ומה מספר ההחלטה הזו שלי?”

“אה? וריטה סן פר⁵¹. החלטה מספר שני מליון, שש מאות ושלושים וחמש אלף, חמש מאות וארבע… פחות או יותר.”

“אבל זו החלטה גדולה.”

“כולן גדולות.” מיסטר אקווילה פסע לעבר הדלת, הניח ידו על הידית וזקף את עינו לעבר אליסון.

“וואלה טו⁵²,” אמר. “ההחלטה בידך.”

אליסון שתק רגע, חקר את העין היציבה ונאנח. “אטפל בענין בדרך הקשה.”

סלוואדור דאלי – “מטמורפוזה של נרכיסוס”

מה יכול להיות חמוד ותמים יותר מילדה קטנה ושובבה, הזוללת סוכריות בתאווה? מסתבר שלעתים עלולה ילדה שכזאת לחרוץ את…

¹

* * *

אם לא תיתן לי עוד סוכריה, אני יבכה. לא תאמין כמה חזק אני יכולה לבכות. זה לא ימצא חן בעיני אמא.

תודה רבה לך. אני מתה על סוכריות.

אני מאוד מנומסת יחסית לגילי. כולם אומרים את זה. ככה אני יכולה להרוויח יותר סוכריות. הכי טובות הן נשים זקנות. אני גם ילדה מאוד מאוד אינטליגנטית, אבל בטח כבר ראית את זה על פי המבחנים שעשית לי. הם נתנו לי לעשות את המבחנים אבל הם לא נתנו לי אף סוכריה, אז הייתי ילדה רעה ועניתי על הכל בשגיאות.

תודה רבה לך. אני יקח הפעם שתיים. יש לך אולי סוכריות למציצה? החום המיס קצת את סוכריות השוקולד האלה.

אבא אמר לי לסחוט ממך כל מה שאני יכולה, בגלל שכל מכווצי הראשים הווינאיים הם רופאי אליל. הוא אומר, שאתה עולה לו המון כסף. הוא אומר שרק לרמאים זקנים יש זקן כמו של תייש. הוא אומר…

זה מרגיז אותך?

יופי. אז אם תתן לי רק עוד סוכריה אחת, אני יספר לך הכל.

מרסי. זה בצרפתית, אתה יודע.

אחי ג’וני ואני שיחקנו בחצר בלדרוך על נמלים, כשפתאום נחתה חללית. לפעמים זה בידור לא רגיל להסתכל על הנמלים איך שהן מתרוצצות ומנהלות את העסקים שלהן, סוחבות ענפים קטנים וכל מיני דברים; ונראה שאפילו אינן יודעות שאתה שם, עד שהרגל שלך כמעט נוגעת בהן. ואז הן בורחות ומנפנפות את המשושים שלהן עד שהן נימעכות ונהיות קבץ‘. אבל הכי טובות הן הנמלים האדומות הגדולות. אתה יכול לקפוץ להן ישר על הראש, והן אפילו לא מתרגשות מזה. אני חושבת שהן נכנסות לתוך איזה חור באדמה או משהו, כי כשאתה מועך אותן בין שתי אבנים הן נהיות קבץ’ מהר מאוד. פעם ראה ג’וני שחורה אחת נלחמת באדומה, והן המשיכו להלחם עד שהוא שרף את שתיהן בזכוכית־מגדלת שלו.

אם אני יספר לך על זה, אז תקנה לי זכוכית מגדלת? אני מתה שתהיה לי זכוכית מגדלת. אני מתערבת, שהנמלים חושבות שהשמש נמרחת פתאום על פני כל השמיים. אני מתערבת, שהן חושבות שכל העולם נשרף. אני מתערבת שזה כואב. אני מתערבת על זה שאני יכולה לשרוף יותר נמלים משיכול ג’וני, אפילו שאני קטנה ממנו בשנה שלמה. הוא בן עשר.

בבקשה, אני יכולה לקבל זכוכית מגדלת? בבקשה? בבקשה? אני יכולה? אני יכולה? אני יבכה.

מתי אני יקבל אותה?

תודה רבה לך.

זה היה יום ההולדת שלו, אז הרשיתי לו לטפל באלה שליד תל הנמלים. לפעמים אני מאוד מאוד נדיבה. אתה נותן להן להגיע כמעט עד לחור שלהן, ואחר כך אתה קופץ עליהן. זה הכי בידור. אני עמדתי והסתכלתי באחת שהורדתי לה את הרגליים כדי לראות אם האחרות יבואו לאכול אותה כשפתאום ג’וני צעק לי לבוא מהר ואני רצתי אליו. הוא הראה לי נמלה אחת שסוחבת נמלה אחרת על הגב שלה ומנסה להכניס אותה לתוך החור לפני שנמעך אותה. בדיוק רצינו לדרוך לה על הראש הקטן שלה, כשפתאום שמענו רעש באוויר. זה מהסוג של רעש חורק שאני עושה כשאני מגרדת את הלוח של בית הספר בציפורניים שלי, ושעושה צמרמורת בגוף של המורה כשהיא שומעת אותו. אני שונאת את המורה שלי. היא לא נותנת לי שום סוכריות – תודה רבה לך – ואני אף פעם לא עונה לה על השאלות.

הסתכלנו למעלה, וראיתי את החללית יורדת ונוחתת ביער. היא לא נראתה לי כמו חללית, אבל זה מה שג’וני אמר. היא נראתה לי כמו מכונת כביסה גדולה. אבא אומר שזו היתה הלוצינציה – אני נורא אוהבת מילים ארוכות – אבל הוא אפילו לא ראה אותה, אז איך הוא יכול לדעת?

לפעמים אני שונאת את אבא. אתה רושם את זה? זה היה הדבר הנכון להגיד אותו? אפשר לקבל עוד סוכריה?

תודה רבה לך.

זה טעים מאוד, אפילו שהיא כבר נמסה. אני חושבת שאתה יכול להרשות לעצמך לסדר במשרד שלך מיזוג אוויר ואז הסוכריות בכלל לא ימסו. אם היית חכם היית חושב בעצמך על הדברים האלה.

מה קרה אז? אני סיפרתי את זה אלף פעם, אבל אף אחד לא מאמין לי. נכון שזה עצוב? אני חושבת שאני לא אספר את זה יותר לאף אחד.

כל הקופסה? בשבילי? תודה רבה לך. אני מתה על סוכריות שוקולד.

הזקן שלך לא דומה באמת לזקן תייש.

ראינו אותה נוחתת ביער ורצנו לשם. לא היה שם אף אחד אחר. העשב והשיחים בסביבה בערו קצת, והם הסתובבו וכיבו את האש, וכשראו אותנו הם נעמדו ועשו קולות צייצניים אחד לשני. אני הרמתי את היד שלי ואמרתי: “אני המלכה פה. אתם חייבים כולכם להשתחוות לי.” וג’וני הרים את היד שלו ואמר: “אני המלך.” הוא אף פעם לא חשב על דברים בעצמו.

אני שונאת אותם. הם לא השתחוו לי. אחד מהם הרים סנאי שנשרף קצת כשהם נחתו, ליטף אותו ושם לו משהו על הכוויות, ובכלל לא שם לב אלי. אני שנאתי אותו הכי הרבה מכולם, אז הלכתי אליו ובעטתי בו. הוא היה יותר קטן מג’וני, ובגלל זה גם ג’וני בעט בו. אבל אני בעטתי בו ראשונה וזה אפילו שהוא היה בדיוק בגודל שלי.

איך הם נראו? הם נראו כמו תיישים קטנים וזקנים.

הם לקחו אותנו לתוך החללית שלהם והתחילו לתת לנו לעשות כמה מבחנים כמו אלה שנתת לי. הם היו מבחנים פשוטים מאד, אבל אני לא סבלתי אותם ופתרתי הכל בכוונה עם שגיאות. גם ג’וני פתר הכל בכוונה בשגיאות, כי אמרתי לו, שאני יוציא לו את העיניים אם הוא לא יעשה ככה. אני זוכרת כמה מהן. הם ציירו משולשים קטנים על נייר ואחר כך נתנו לי עט וחיכו לראות מה אני יעשה. אבל אני סידרתי את כולם. אני לקחתי את העט, והשפרצתי על כולם דיו. זה לא היה בדיוק עט אבל זה היה דומה. אחר כך הם הרימו חתיכת עץ אחת, אחר כך שתיים, אחר כך שלוש, אחר כך ארבע. הם עשו את זה כמה פעמים ואחר כך הרימו חתיכה אחת ואחר כך שתיים. אז חיכו שאני ארים שלוש. הרמתי את כל חתיכות העצים והרבצתי להם על הראש עם זה. זה היה נורא בידור. הייתי ילדה מאוד רעה.

ואז ג’וני התיישב בפינה, ולפני שהספקתי להגיד ‘ג’ק’ הוא התחיל לספר להם על כל האנשים שהוא הרג במלחמה. הוא לא היה על אמת במלחמה, אבל הוא נורא אוהב לעשות הצגות כאילו הוא היה. הוא הכי הרבה אוהב לראות טלוויזיה כשהורגים שם הרבה אנשים. אני לא חושבת שהם הבינו על מה הוא דיבר, אבל הם נראו כאילו הבינו. הוא שחקן טוב מאד.

אני מתארת לעצמי שהם חשבו אותנו לגדולים, הם היו בערך באותו גודל כמונו. איך שלא יהיה, הם נתנו לג’וני הרבה תשומת לב, ובגלל זה הלכתי והרבצתי לו שני בוקסים, אחר כך הלכנו קצת מכות. אני מפחדת ששברנו להם קצת את החללית מבפנים. הם נראו עצבניים מאד. אני מתארת לעצמי שג’וני הגעיל אותם. הוא מגעיל הרבה אנשים. אני תמיד מנסה לעשות רושם טוב על זרים אפילו אם הם לא נותנים לי סוכריות, ובגלל זה לקחתי כמה מהם החוצה והראיתי להם איך למעוך נמלים. זה היה נורא בידור. אחד מהם הקיא. ג’וני ואני המשכנו לקפוץ ולמעוך נמלים ופתאום הם המריאו. אני שנאתי אותם. הם היו רעים, הם לא השתחוו לי.

זה הכל. שום דבר לא קרה.

אבא אומר לי לא לבזבז יותר מדי מזמנך היקר. הוא אומר שאף אדם הגון לא יכול להרשות לעצמו להחזיק את המשרד שלו בפנטהאוז. יש לך נוף יפה מהחלון, נכון? אתה יכול לראות מפה את כל העיר.

תשמע, נכון שחם פה? חבל שאין לי מקרר להכניס בו את הסוכריות.

תסתכל, תסתכל! תסתכל בשרפות שיש שם בצד השני של הנהר. נכון שהשרפות יפות? תסתכל. תסתכל. ויש כמה שרפות גם בצד הזה של הנהר.

תיקח אותי מפה. יותר מדי חם.

תסתכל בשמש. תסתכל בה, היא נמרחת על פני כל השמיים. היא שורפת את העיר. זקן־תיש, תעזור לי! תציל אותי! תציל אותי! מצטערת שהייתי ילדה רעה.

בימים אלה מתקיימים בעולם ארועים שונים לציון 100 שנה להולדתו של גדול הפיסיקאים של תקופתנו – אלברט אינשטיין, תורת היחסות של אינשטיין, שהונחתה כרעם ביום בהיר, בתחילת המאה, על הפיסיקה הקלאסית, פתחה בפני האדם אופקים ואפשרויות חדשות, שחלק מהשלכותיהן כנראה עדיין אינן נתפסות עד היום. מסקנותיה המפתיעות של התורה בדבר מבנה היקום, יחסיות הזמן וכו' משמשות אתגר מתמיד לאנשים השואפים לאמתן באופן ניסויי, והן לאלה המנסים לערערן.

אחת הבעיות המציקות לאנשי המדע והמד"ב כאחת היא הנחתו הבסיסית של אינשטיין – אי אפשר לעבור את מהירות האור. הסיבה ברורה – מגבלה זאת מעמידה בספק אפילו את האפשרות התאורטית לערוך מסע בין כוכבי – שכן מסע כזה ידרוש פרקי זמן שבין עשרות ועשרות אלפי שנים – וזאת רק בגלקסיה שלנו.

אין לנו כל כוונה להתעמק בנבכי תורת היחסות, אך לאור העניין המיוחד בנושא, בחרנו הפעם במאמרו של אסימוב, שנכתב לפני כ־12 שנה, ולפי מיטב ידיעתנו, באותן 12 שנה עדיין לא עורערו יסודותיה של תורת היחסות…

גישתו העקרונית של אסימוב תעורר בוודאי, כרגיל, את חמתם של קוראים אחדים ואלה מוזמנים, כמובן, להגיב. תגובה אחת לפחות אנחנו מתחייבים להביא לדפוס – וזו תגובתו של ארתור סי. קלארק, שנכתבה כשנה אחרי כתיבת מאמרו של אסימוב, ואשר תובא בחודש הבא.

* * *

כידוע לכולכם, אני עדיין נמצא בשלהי נעורי, ודבר אינו הולם אותי פחות מאשר לשחק את תפקיד המדען הקונבנציונלי, בעל שיער־שיבה, פנים חמורות־סבר, וראש אטום.

אך בכל זאת כופות עלי לעיתים הנסיבות את מה שנראה כתפקיד כזה. למשל, צפיתי לאחרונה בסרט טלוויזיה על מסע בזמן שבו נקלעו מספר אסטרונאוטים רברבנים לתקופת האבן, בה דיברו אנשי־המערות באנגלית והתרועעו עם דינוזאורים.

דבר זה הוסבר בכך שהאסטרונאוטים עברו, בהיסח הדעת, את מהירות האור. וכפי שאחד מהם אמר לרעהו, “תורת היחסות של אינשטיין קובעת שאם מתקדמים במהירות העולה על זו של האור, הופך הזמן כיוון ופונה אחורנית.”

לא היה בסרט צחוק־רקע מוקלט לאחר אותו משפט, אך אני, בכל אופן, צחקתי, ובתי הצעירה שאלה מה פשר הצחוק.

עניתי, כלאחר יד, “אי אפשר לנוע מהר יותר מהאור.”

“מדוע לא?” שאלה.

“כי פשוט אי אפשר,” הסברתי.

“הרי יום יום ממציאים המדענים המצאות חדשות, אז מדוע שהדבר לא יתאפשר באחד הימים?”

שלפתי את הקלף המכריע, “כי זה בלתי אפשרי, וזהו זה!”

היא השיבה בקלף חזק לא פחות – “שום דבר איננו בלתי אפשרי!”

כבר שמעתי טיעון זה לפני כן. איבדתי כבר את חשבון המכתבים שהגיעו אלי ותבעו לדעת, “מדוע אי אפשר לנוע מהר מהאור?” “כיצד אתה יודע שאי אפשר לנוע מהר מהאור?” “מה מניע אותך לחשוב שלא נשבור ביום מן הימים את מחסום הזמן?”

ונאלצתי לאכזבה על ידי עמידה איתנה על התזה ששמה אי־אפשר־לנוע־מהר־מהאור. ואני יודע היטב, שאנשים מפנים לי את גבם באכזבה, תוך כדי תמיהה שמא אינני אלא חבר בממסד המדעי – מדען נפוח עם ראש אטום.

אם כך, הבה נדבר על הבלתי אפשרי.

לדוגמה, אנו יכולים להתחיל ב־2+2. התוצאה היא 4, נכון? חברו עוד 2 ותקבלו 6, ואחר כך 8, 10 וכן הלאה עד אינסוף. אם נתחיל באפס, ונחבר בכל פעם 2, נבנה סדרה של ‘מספרים זוגיים’ שהיא, על פי ההגדרה: 2, 4, 6, 8, 10, 12, 16…

אתם רואים, באופן אינטואיטיבי (כלומר בעזרת התבוננות במספרים), שכל המספרים הזוגיים מתחלקים ב־2. או מאחר ומספר זוגי מוגדר כ־2+2+2+2…, ברור לכם שנוכל להמיר זאת לצורה (1+1+1…) 2 עם כל מספר ספרות 2 או 1 שתרצו. מכאן נובע, שכל המספרים הזוגיים מתחלקים ב־2.

כעת נניח שברצונכם לחבר שני מספרים זוגיים: 2+4, או 72+106, או 8,640,772+54, או כל צמד אחר. מה ניתן לומר על התשובה? ובכן, כל מספר זוגי יכול להיכתב כסכום של סדרה של 2, ולכן אנו מחברים: 2+2+2… עם 2+2+2+2… ולפיכך התוצאה אף היא 2+2+2+2+2+2+2…

על כן, גם הסכום הינו מספר זוגי. במלים אחרות: סכום שני מספרים זוגיים הינו זוגי. בעצם, קל להכליל ולומר שכל מספר המתקבל על ידי חיבור או חיסור של מספרים זוגיים, חייב להיות זוגי – בתנאי שנגדיר 0 כמספר זוגי, וכך גם מספרים שליליים כמו -2, -4, -6, וכו'.

מהו מספר איזוגי? אפשר להגדירו ככל מספר הגדול ב־1 ממספר זוגי, ולכן אי אפשר לבנותו מסכום של 2 בלבד. המספרים האיזוגיים הם 2+1, 2+2+1, וכו', או: 3, 5, 7, 9, 11… אם קראנו ל־0 מספר זוגי, אזי 1 הינו איזוגי כי 0+1=1, כך גם באשר למספרים השליליים האיזוגיים: -1, -3, -5…

מובן מאליו שאם נחבר או נחסר כמות כל שהיא של מספרים זוגיים, לא נוכל לקבל מספר איזוגי, כי אם נתעסק במספרים הבנויים מ־2 בלבד מניין יבוא ה־1 (שהינו חלק בלתי נפרד מהגדרת המספרים האיזוגיים)?

לכן המסקנה היא: אי אפשר לקבל מספר איזוגי על ידי חיבור או חיסור כמות כל שהיא של מספרים זוגיים.

אין כל תועלת בטענה: “איך אתה יודע? הניסית כל צרוף אפשרי של מספרים זוגיים? אולי קיים איזה צרוף מוזר של מספרים זוגיים בלתי רגילים שלא חקרת מעולם, ואשר בהתחברם נותנים מספר איזוגי?”

התשובה היא: “אין עלי לחקור כל צרוף אפשרי של מספרים זוגיים, הגדרת המספרים הזוגיים והאיזוגיים מבוטאת באופן המונע את האפשרות לקבל מספרים איזוגיים מחיבורם או חיסורם של מספרים זוגיים.”

ואם יאמר לי מישהו: “אבל יש לי כאן פעולת חיבור מסובכת של עשרים מספרים זוגיים והסכום הוא איזוגי,” אאלץ להשיב: “שגית שגיאת חישוב.”

ואז הוא עשוי לומר לי ביגון: “אך כיצד יכול אתה לקבוע? מדוע שלא תחבר זאת בעצמך ותראה?”

אני משער שהייתי יכול, במקרה כזה, לחבר ולהראות לו את השגיאה ושייחנק איתה, אך תהיה לי גם מלוא הזכות לסרב ולומר: “שגיאת החישוב ישנה. מצא אותה בעצמך. לא אבזבז את זמני.”

כמובן, המקרה של מספרים זוגיים המסתכמים לזוגיים הינו פשוט כל כך, עד שאף לא אדם אחד יתווכח איתי על כך, אם יהיה בעל האינטואיציה האריתמטית הקלושה ביותר. הוא יניד בראשו ויאמר: “כמובן.”

אך כשהעניינים הופכים מורכבים יותר, עולים סיכויי התסכול. כך, למשל, הוכיחו המתמטיקאים שבלתי אפשרי לרבע את המעגל, לשכפל את הקוביה, או לחלק זווית לשלוש באמצעות מחוגה וסרגל. הוכחות אלה הינן מסובכות בהרבה מזו המספיקה בכדי להראות שלא ניתן לקבל מספר איזוגי מסיכום מספרים זוגיים, אך הן שייכות לאותו סוג כללי של הוכחות. המסקנות הינן בלתי ניתנות לערעור באותה מידה, ואין אף מתמטיקאי של ממש שיתווכח איתן.

אף על פי כן, צצים מדי שנה חובבים לא מעטים המציגים הוכחות המתיימרות להראות שניתן לרבע מעגל, או לשכפל קוביה, או לחלק זווית לשלוש זוויות שוות בעזרת מחוגה וסרגל בלבד. לעתים מזומנות הם שולחים את עבודותיהם למתמטיקאים, ואלה עשויים לשלחן חיש מהר בחזרה, מבלי לטרוח אפילו להסתכל בהן.

החובב עלול לחוש שהינו קורבן של קשר, טרף לאנשי מקצוע המסרבים אפילו להתבונן בראייות. ובאמת, המתמטיקאי אינו צריך להתבונן בהן. הוא יודע שהטעות נמצאת במקום כלשהו, אך לעתים אין זה קל לגלותה במאות דפים של הסברים ותרשימים. למה לבזבז שעות או ימים של זמן יקר בציד אחר דבר מה שמוכרח להימצא שם?

הבה נתבונן כעת בסוג שני של ה’בלתי אפשרי'. מכיוון שהזכרתי טעויות, הבה נתייחס לאחת מהן בפרוטרוט. במלים אחרות, נעקוב אחר שורת טענות, שכל שלב ושלב בה נראה כלגיטימי לחלוטין, אך היא מובילה למסקנה סופית מגוחכת בברור.

לשם כך, ניקח את התעתוע האלגברי הפשוט ביותר המוכר לי; פשוט עד כדי כך שאפילו אני הצלחתי לתפוש אותו כשנתקלתי בו לראשונה.

אנו מתחילים בשני ערכים: b, a השווים זה לזה:

(משוואה 1) a = b

אנו רשאים לכפול כל אגף של המשוואה באותו ערך, בלי לפגוע בשוויון, על כן נכפול כל אגף ב־a. (משוואה 2) a² = ab

אנו יכולים להפחית אותו ערך משני האגפים מבלי להשפיע על השוויון, אז הבה נפחית b^2 מכל אגף:

(משוואה 3) a²-b² = ab-b²

את הביטוי a²-b² ניתן לקבל, כידוע, על ידי הכפלת (a+b) ב-(a-b) לכן במקום a²-b² נרשום (a+b)(a-b)

(משוואה 4) (a+b)(a-b)=b(a-b)

אפשר לחלק את שני האגפים באותו ערך מבלי לפגוע בשוויון, אם כך הבה נחלק ב־(a-b) כלומר נשמיט את הביטוי (a-b) משני האגפים, ונישאר עם:

(משוואה 5) a+b = b

מכיוון ש: a = b (משוואה 1), נוכל לומר ש־a+b זהה בדיוק ל־b+b על כן, משוואה 5 תהפוך ל:

(משוואה 6) b+b = b

(משוואה 7) 2b = b

כעת, אם נחלק את שני אגפי משוואה 7 ב־b, תישאר בידינו המסקנה הנשגבה והמגוחכת:

(משוואה 8) 1=2

מה לא בסדר כאן? חיזרו טיפה אחורה והתבוננו במקום שבו אמרתי “אפשר לחלק את שני אגפי המשוואה באותו ערך מבלי לפגוע בשוויון, אם כך הבה נחלק ב־(a-b)”.

אך קודם אמרתי ש־a = b, ולכן a-b שווה ל־b-b וזה נותן 0. לכן כשאני אומר, “הבה נחלק ב־a-b”, כאילו אמרתי “הבה נחלק ב־0,” וחלוקה כזאת אסורה במתמטיקה.

אתם עשויים לשאול מייד, “מדוע זה אסור?”

התשובה פשוטה. אילו חלוקה ב־0 היתה מותרת, ניתן היה להוכיח ש־2=1, כפי שהראיתי זה עתה. למעשה אפשר היה להוכיח שכל מספר, חיובי, שלילי, שבר, אירציונלי, דמיוני או טרנסצנדנטלי, שווה לכל מספר אחר שהוא. מתמטיקה שכזאת, בה כל המספרים שווים זה לזה, אין בה שימוש ולמתמטיקאים אין חפץ בה.

לכן, בקביעת הכללים השולטים בפעולות מתמטיות שונות, מוצאים המתמטיקאים שהדרך הפשוטה ביותר למנוע תוצאה בלתי רצויה שכזאת הינה פשוט לאסור חלוקה באפס.

על כן לפנינו מובן שונה של ה’בלתי אפשרי.' חלוקה באפס איננה בלתי אפשרית בכך שאינה ברת ביצוע במניפולציה של סמלים אלגבריים. הרי בצעתי חלוקה כזאת כשחילקתי את שני אגפי המשוואה ב־(a-b) היא בלתי אפשרית במובן זה שהיא שוברת את כללי המשחק. ובו ברגע שהדבר נעשה, שם המשחק אינו עוד ‘מתמטיקה’. אי אפשר לחלק באפס ולהתעסק במתמטיקה בעת ובעונה אחת.

כעת הבה נעבור אל הפיסיקה. במתמטיקה יוצרים עולם אידיאלי שעשויות להיות לו אי־אלה אנלוגיות למציאות, אך לא בהכרח. בפיסיקה, לעומת זאת, חייב הפיסיקאי להיות מודרך על ידי ההערכה הטובה ביותר אודות המציאות, ואז לתארה כמיטב יכולתו.

כתוצאה מהנסיון (ולא מדדוקציה מתוך הנחות יסוד, או מהגדרה לשם נוחות), אפשר להגיע להכללות מסויימות בנוגע ליקום הפיסיקלי. אלה קרויות בדרך כלל בשם ‘חוקי הטבע’, שהוא מונח יומרני ששורשיו בבטחון העצמי המוגזם של מה שקרוי ‘תקופת ההשכלה’. למעשה, אין חוקים אלה אלא הכללות.

ההכללה בעלת העוצמה הרבה ביותר הידועה לנו היא זו: האנרגיה הכוללת במערכת סגורה הינה קבועה (מערכת סגורה, במקרה זה, היא מערכת שאין לאנרגיה כל אפשרות להכנס לתוכה או לצאת ממנה, ולכן המערכת היחידה הסגורה באמת הינה היקום כולו).

זהו ‘חוק שימור האנרגיה’ המפורסם, ובו גלומה ה’אי־אפשרות'. אנו יכולים לומר: “אי אפשר לברוא או להשמיד אנרגיה.”

קביעה זאת, אף כי היא נאמרת כלאחר יד על ידי אנשים אין ספור, ובהזדמנויות לרוב, איננה נכונה באופן מוחלט. בריאה או הכחדה של אנרגיה איננה בלתי אפשרית במובן זה, שהיא מייצגת סתירה של מונחים (כמו במקרה של המספרים האיזוגיים והזוגיים), או מפירה הסכם (כמו במקרה החלוקה באפס).

פרושה האמיתי של הקביעה הוא, שנסיון האנושות נכשל במאמציו להראות ולו דוגמה אחת שבה נבראה או הושמדה אנרגיה באופן שאינו מוטל בספק. אך נסיון האנושות אינו אינסופי, ועשויים להמצא מצבים שטרם נודעו ושבהם יתברר שהנסיון אינו מספיק. מה יהא אז?

היו שתי הזדמנויות, מאז פרסומו של חוק שימור האנרגיה, שבהן נראה היה שלמעשה ההכללה אינה תקפה באופן מוחלט. ראשית, גילו המדענים בסוף המאה ה־19 שהאנרגיה המשתחררת מחומרים רדיואקטיביים כאילו נוצרה יש־מאין. האם נבראה אנרגיה? אינשטיין הראה שאין הדבר כך, בהציעו ב־1905 שהמסה הינה צורה של אנרגיה, ושהאנרגיה המשתחררת ברדיואקטיביות (או בפעילות גרעינית אחרת) מתאזנת על ידי אובדן שווה־ערך של מסה. דבר זה הוכח כנכון.

אלברט אינשטיין

אחר כך, בשנות ה־20, גילו המדענים שחלקיקי בטה נפלטו מאטומים עם אנרגיה פחותה מזו שהיתה אמורה להיות להם. האם הושמדה כאן אנרגיה? ב־1931 העלה פאולי השערה, שאין הדבר כך, בהסבירו את אובדן האנרגיה בכך שקיים חלקיק חדש, הנויטרינו, שקיומו אכן התגלה כרבע־מאה מאוחר יותר.

אך בכל זאת, מה היה קורה אילו הוכח חוק שימור האנרגיה כבלתי נכון באחד ממקרים אלה, ונזנח? מה היה פרושו של הדבר?

חשוב לזכור, שהמדענים עומדים על עריכת תצפיות בנוסף לתיאוריות, וביטולה של תיאוריה אין משמעותו ביטול התצפיות. דבר זה מבלבל רבים שאינם אנשי־מדע. מאחר ששימור האנרגיה דורש מאיתנו לאכול מזון ולנשום חמצן כדי לחיות, קיימת דעה מעורפלת שאילו רק הוכח שהחוק מוטעה, לא היה עוד צורך לאכול או לנשום.

אך הצורך באכילה ונשימה הינו עובדה נצפית, שאינה תלויה בתיאוריה. אם הכללה כלשהי, המסבירה צורך זה, מתגלית כמוטעית, אזי אנו זקוקים פשוט להכללה אחרת המסבירה אותו צורך.

לדוגמא, במהלך המאה ה־19 עבדו הכימאים על יסוד ההנחה שחוק שימור המסה הינו בסיסי. החוק קבע שהמסה הכוללת של כל מערכת סגורה הינה קבועה. כל הניסויים והתצפיות נראו לכימאי המאה ה־19 כמאשרים הכללה זאת.

ואז בא אינשטיין ב־1905 והראה שניתן להמיר מסה לאנרגיה, כך שהמסה כשלעצמה אינה משתמרת.

האם זה הוכיח שנסיונם של כימאי המאה ה־19 היה מוטעה עד כדי גיחוך? כלל וכלל לא. אתה יכול להכנס היום למעבדה, לעבוד עם כל התופעות שהיו ידועות במאה ה־19 ולהשתמש בכל הטכניקות שהיו כבר אז בשימוש, ולא תהיה מסוגל להדגים את הפגם שבחוק שימור המסה, למרות שאתה יודע מה אתה מחפש. אותו פגם הופיע רק עם גילוי הריאקציות הגרעיניות הכרוכות בהמרות מסה־אנרגיה גדולות בהרבה מאשר בתגובות כימיות, וכימאי המאה ה־19 לא ידעו על ריאקציות גרעיניות.

בעצם ניתן לומר בבטחון, שכל אימת שמתבטלת הכללה שימושית, אשר עמדה במבחן לאורך זמן, היא מתבטלת בתחומי המחקר שנפתחו זה עתה, ואשר המדענים הוותיקים לא היו מודעים להם. יתר על כן, ההכללה הישנה תישאר שימושית, כתמיד, באותם תחומים שבהם נקבעה.

על כן, בתגובות כימיות רגילות עובדים הכימאים עדיין על סמך ההנחה שהמסה נשמרת, למרות שהם יודעים שאין הדבר כך באמת. מידת אי־השתמרות המסה בתגובות רגילות הינה זעירה עד כדי כך, שניתן להזניחה ללא חשש. בדומה לכך, למרות שחוק שימור האנרגיה מעד וכשל בעניין הנויטרינו, הרי הוא עדיין שימושי בעולמה הרגיל של הפיסיקה המאקרוסקופית.

לפני שנים מספר, לעומת זאת, רווח בחוגי המדע הבדיוני דבר מה שכונה בשם ‘הנעת דין’. הדבר התיימר להיות מתקן הממיר תנועה סיבובית לתנועה חד־כיוונית, ועל כן מפר את חוקי שימור התנע הזוויתי והתנע הקווי. שני חוקים אלה עמדו במבחנים אינטנסיביים של מדענים אינספור, במשך שלוש מאות שנה, והסיכוי להפר אותם בקנה מידה גדול באותם תחומים שבהם עמדו במבחן בצורה הטובה ביותר, הינו אפסי. לאור זאת התעקשתי שלא להתעניין כלל ב’הנעת דין', והשארתי את המחקר בנושא, מרצוני החופשי, לאחרים – אותם אנשים העשויים באותה מידה להתעניין גם במציאת שיטה כלשהי לרבע את המעגל במחוגה וסרגל.

כעת נעבור לשלושת חוקי התנועה שהוצגו על ידי אייזאק ניוטון בשנות השמונים של המאה ה־17. במשך יותר ממאתיים שנה, לא הצליחו מיטב המוחות במיטב מאמציהם לגלות כל יוצאים מהכלל בנוגע לחוקי ניוטון. למעשה כל ניסוי שנערך אישר אותם, והמבנה המורכב של תורת המכאניקה הונח על יסודותיהם. ב־1900 נראה בלתי סביר לחלוטין שיימצאו פגמים משמעותיים בחוקים אלה, באותם תחומים שבהם נחקרו.

איזאק ניוטון

אך הנה כי כן, כולנו יודעים שב־1905 עדכן אינשטיין את חוקי ניוטון על ידי הצגת השקפתו היחסותית על היקום. אולם אותו עדכון היה בעל משמעות רק בתחומים החדשים שמעבר להכרתה של פיסיקת המאה ה־18 וה־19. הוא היה בעל משמעות, למשל, במהירויות גבוהות מאד אשר לא יכלו להיחקר כיאות על ידי ניוטון וממשיכי דרכו, בטכניקות שעמדו לרשותם. בכל המהירויות הרגילות (נאמר, פחות מאלפיים ק"מ לשנייה) לא נבדלת גרסתו של אינשטיין לחוקי התנועה באופן משמעותי מזו של ניוטון.

לפי חוקי התנועה של ניוטון, למשל, ניתן לחבר יחד מהירויות שונות, בהתאם לכללי האריתמטיקה הפשוטה. נניח שחולפת על פניך רכבת במהירות 30 ק“מ לשעה, וילד הנמצא בתוכה זורק כדור במהירות 20 ק”מ לשעה, בכיוון תנועת הרכבת. יחסית לגוף הנמצא ברכבת, נע הכדור במהירות 20 ק“מ לשעה. אך לגביך, כשאתה צופה מבחוץ, מתחברות מהירויות הרכבת והכדור זו לזו, והכדור נע במהירות 50 ק”מ לשעה. במלים אחרות, ניתן לומר שמהירות הכדור משתנים מצופה לצופה, בהתאם למהירותו של מטיל הכדור יחסית לצופה.

מה שקלקל את השקפתו של ניוטון היתה העובדה, שמה שנכון לגבי כדורים אינו נראה נכון לגבי אור. כפי שהראו מיכלסון ומורלי ב־1886, לעולם נמדד אותו ערך של מהירות האור, על ידי כל צופה שהוא, בלי תלות בתנועת מקור האור יחסית לצופה.

כלומר, במילים פשוטות, פנס נע יטיל אלומת אור שתנוע באותה מהירות כמו אלומת אור שתוטל על ידי פנס הנח על מקומו. יתרה מזאת, פנס נע יטיל אלומות אור במהירויות זהות לחלוטין, הן בכיוון תנועתו שלו, וכן בכיוון מנוגד לתנועתו שלו.

למען האמת, לניוטון היה ידע על האור, אך הוא לא יכול היה להשתמש בו כדי לבדוק את חוקי התנועה שלו. לא ניתן היה למדוד ולהשוות מהירויות של קרני אור הנעות בכיוונים שונים בדיוק מספיק לבחינתם של החוקרים, עד אשר המציא מיכלסון את האינטרפרומטר.

כל הנסיונות להסביר התנהגות זו של האור, באמצעות חוקי ניוטון, נכשלו, ואינשטיין החליט לעבוד במהופך. לאור הממצאים, אמר: “הבה ונתחיל בכך שנקבל את התנהגות האור כעובדה. הבה נניח שמהירותו המדודה בריק הינה בלתי תלויה בתנועת מקור האור. כיצד נוכל, כעת, לארגן את חוקי התנועה כדי שדבר זה יתכן, ויחד עם זאת בלי לפגוע בכל העובדות בנוגע לכדורים נזרקים, אשר נצפו במשך שלוש מאות השנים האחרונות?”

מכאן ואילך הוא פיתח השקפה על היקום שלפיה העצמים מתקצרים בכיוון תנועתם ככל שגדלה מהירותם יחסית לצופה. גם מסתם הולכת וגדלה תוך כדי כך, והזמן חולף לגביהם לאט יותר.

הדבר נראה כמנוגד ל’שכל הישר' אך מה שקרוי ‘השכל הישר’ אינו אלא הנסיון שרכשנו אודות גופים הנעים במהירויות נמוכות.¹ השינויים באורך, מסה וקצב־הזמן הינם קטנים כל כך במהירויות יומיומיות, עד שאין להבחין בהם. בתחום המהירויות הרגילות ניתן להניח, ללא שגיאה משמעותית, שחוקי התנועה של ניוטון תופסים.

אבל ההשקפה האינשטיינית מותנית בתקפות הנחתו הבסיסית. מה אם מהירות האור בריק אינה בלתי תלויה בתנועת מקור האור?

ובכן, ראשית איש לא הבחין בשינוי כלשהו במהירות האור בריק עם שינוי מהירות המקור – והאמינו לי, אנשים ניסו, ולו רק כדי לזכות בפרס נובל שהיה מוענק אוטומטית למגלה שינוי שכזה. כל אימת שמתגלות שיטות חדשות למדידה מדוייקת יותר, אחת הפעולות הראשונות היא לבדוק את מהירות האור ממקור נע בריק. עד כה עמדו הנחותיו של אינשטיין במבחן.

כמו כן, אפשר לשפוט את ערכה של הנחה על פי מידת הנכונות של המסקנות שניתן להסיק ממנה. תורת אינשטיין מנבאת מספר תופעות בהתנהגותם של חלקיקים במהירויות גבוהות. מהירויות כאלה לא ניצפו מעולם על ידי פיסיקאי המאה ה־18 וה־19, ולכן התקיימה תורתך של ניוטון. אך עם גילוי הרדיואקטיביות, עמדו לרשות המדענים המוני חלקיקים תת־אטומיים, הנעים במהירויות של אלפים רבים של קילומטרים לשניה. לחלקיקים אלה, כשהם נעים במהירויות שכאלה, תהיה סדרת תכונות מסויימת בהתאם להשקפה הניוטונית, וסדרת תכונות שונה למדי בהתאם להשקפה האינשטיינית. מדידות קפדניות הוכיחו שוב ושוב את נכונותה של ההשקפה האינשטיינית – ובדרגת דיוק גבוהה.

אפילו השערתו של אינשטיין אודות ההמרה ההדדית של מסה ואנרגיה, מבוססת על הנחתו בדבר מהירות האור, וגם זו עמדה במבחן לאורך כל הדרך, מהמדידות העדינות של חלקיקים תת־אטומיים בודדים, ועד לפיצוץ פצצת מימן בת מאה מגטון.

הנה כי כן, תורת היחסיות המיוחדת של של אינשטיין הינה מבוססת מעבר לכל ספק סביר.

היתכן, עם זאת, שבעתיד תתגלה תורת אינשטיין כקירוב גרידא כפי שהיתה תורת ניוטון – אף כי זו של אינשטיין תהיה, כמובן, קרוב מדוייק יותר?

כן, כמובן שהדבר אפשרי. אך כשלונו של הקירוב האינשטייני יתגלה רק בתחומי מחקר שמעבר לאלה שבהם עמד איתן במבחן, והדבר חייב כנראה טכניקות של מדידה שמחוץ לידע הנוכחי שלנו. יתרה מזאת, כל השקפה חדשה ומדוייקת יותר על היקום, תותיר את ההשקפה האינשטיינית נכונה מספיק בכל אותם תחומים שבהם היא נראית נכונה מספיק כיום.

כעת נגיע סוף סוף אל לב הבעיה.

אחת מתוצאותיה של תורת אינשטיין היא, שלא יתכן שמהירותו של עצם חומרי כלשהו תימדד כעולה על זו של מהירות האור בריק, וכן שלא יתכן מעבר אינפורמציה בכל צורה שהיא מנקודה א' לנקודה ב' בפחות זמן מאשר זה הדרוש לאור (בריק) לנוע מנקודה א' לנקודה ב'.

זוהי התוצאה, המתורגמת בדרך כלל לטענה הקצרה והיהירה יותר: “אי אפשר לנוע מהר יותר מן האור.”

טענה זו נתמכת בשני אופנים.

ראשית, מעולם לא נמדדה מהירותו של עצם חומרי כלשהו כעולה על מהירות האור בריק. חלקיקים תת־אטומיים מואצים מתקרבים קרבה רבה אל מהירות האור, בתנאיים מסויימים, ונמדדו מהירויות השוות ליותר מ־99.99% ממהירות האור בריק – אך מעולם לא נמדדה מהירות שהגיעה ממש לזו של האור, ובוודאי לא עלתה עליה. אילו היה אפשר לנוע מהר מהאור, היה מפליא מאד לא לגלות חלקיק מקרי כלשהו שהצליח לעבור את מהירות האור באי־אלה קילומטרים לשניה. אם, לעומת זאת, מהירות האור היא אכן הגבול המוחלט, הרי שמובנת בהחלט אי יכולתם של חלקיקים כלשהם לעבור אותה.

שנית, אילו היתה קיימת תנועה מהירה מן האור, כל מבנה תורתו של אינשטיין היה מתמוטט, אך הדבר לא היה משנה את כל התצפיות שנעשו בשישים השנים האחרונות, ושתאמו באופן מושלם את התאוריה.

היינו עומדים אז בפני הבעייה לפתח תאוריה חדשה שתסביר את כל העובדות הניצפות, שתורת אינשטיין מסבירה אותן יפה כל־כך, ויחד עם זאת תאפשר תנועה מהירה מן האור.

זו תהיה משימה קשה עד כדי כך, שאינני סבור שפיסיקאי כלשהו החי כיום ינסה את כוחו בה – ואם יעשה זאת, אינני מאמין שיצליח.

לכן אפשר להסיק, שהסיכויים לכך שדבר מה ינוע מהר מן האור, אף כי אינם בלתי אפשריים מבחינה מתמטית, הם אפסיים עד כדי כך, שכשאני נשאל בתוקפנות, מדוע לא ניתן לנוע מהר מן האור, נראה לי שההסבר הקצר הטוב ביותר שבנמצא הוא:

“כי זה בלתי אפשרי, וזהו זה!”

*

קראו בגיליון הבא את תגובתו של ארתור סי. קלארק למאמרו של אסימוב, תגובה שכותרתה: “אפשרי, וזהו זה!”