לארי ניבן הינו סופר מד“ב ידוע מאוד בחו”ל, עטור פרסים והצלחות לרוב. ניבן, מתמטיקאי במקצועו, מצטיין בסיפורים בעלי מגוון סגנונות ונושאים המשתרעים על פני כל שטחי המד“ב – החל מתאורים ‘הנדסיים’ של פלנטות מלאכותיות ועד לסיפורי פנטסיה מובהקים. סיפור זה שבחרנו להביא בפניכם, זכה להערכה רבה בקרב חובבי המד”ב, ואפילו בקרב אלה שאינם להוטים במיוחד אחר סיפורי פנטסיה. דבר זה מובן בהחלט, אף על פי שהסיפור – בחלקו הראשון – עושה רושם פנטסטי למדי…
* * *
יום אחד נלחם סייף במכשף.
באותה עת שכיחים היו קרבות שכאלה. איבה טבעית שררה אז בין סייפים לבין מכשפים, בדומה לאיבה שבין חתולים לבין צפורים קטנות, או בין חולדות לבין בני אדם. בדרך כלל נוצחו הסייפים, וממוצע האינטליגנציה של האנושות עלה במידה זעומה. לעיתים ניצח הסייף, ושוב שופר המין האנושי – שהרי מכשף, שאינו מסוגל להרוג סייף אחד עלוב, הוא מכשף מפוקפק ביותר.
אך קרב זה היה שונה. ראשית, גם החרב עצמה היתה מכשפת. שנית, המכשף ידע אמת גדולה ונוראה. אנו נכנה אותו המכשף שכן שמו כבר נשכח, וגם אינו ניתן להיגוי. הוריו ידעו את אשר לפניהם – המכיר את שמך יש לו שליטה עליך, אך עליו להגות את שמך כדי להוציא את השליטה הזו אל הפועל.
המכשף גילה את האמת הנוראה שלו בהיותו בגיל העמידה.
עד לאותה תקופה הספיק לסייר במקומות רבים. לא היה זה מרצונו החופשי. היה זה, פשוט, משום שהיה מכשף אדיר־כח, והוא השתמש בכוחו, ונזקק לידידים.
הוא ידע כשפים הגורמים לאנשים לאהוב קוסם.
המכשף ניסה אותם, אך תופעות הלוואי לא מצאו חן בעיניו, לכן השתמש לרוב בעוצמתו לשם סיוע לסובבים אותו, כדי שיאהבוהו גם ללא כפיה.
הוא גילה, שכאשר נשאר במקום אחד עשר או חמש עשרה שנים, בהשתמשו בכוחותיו ככל העולה על רוחו, היו כוחותיו נחלשים, אם עקר ממקומו, היו אלה שבים אליו.
פעמיים נע ממקומו, ופעמיים התיישב בארץ חדשה, למד מנהגים חדשים, רכש לו חברים חדשים. עתה קרה העניין בשלישית, והוא הכין עצמו לצאת שוב לדרך, אך משהו גרם לו לתהות.
מדוע יבשו מעינות כוחו של אדם, באופן כה בלתי־ צודק?
כך גם קרה לאומות. במהלך ההסטוריה, דווקא ארצות שהיו העשירות ביותר בקסמים, הן שנרמסו ברגלי ברברים נושאי חרבות ואלות. היתה זו אמת עגומה, שהמחשבה אודותיה היתה בלתי נסבלת, אך סקרנותו של המכשף עזה היתה.
לכן תהה, ונשאר כדי לערוך נסויים מסויימים.
בנסוי האחרון שלו השתמש בכשוף קינטי פשוט, כדי לסובב באויר דיסקית מתכת סביב צירה. ומשנשלם כשוף זה, ידע אמת שלעולם לא יוכל עוד לשכוח, לכן יצא לדרך. בעשורים הבאים הוא נע ונד. הזמן שינה את אישיותו, אך לא את גופו, וקסמיו נעשו מהימנים יותר, אם כי פחות ראוותנים. הוא גילה אמת גדולה ונוראה, ואם אמנם שמרה בסוד, היה זה מתוך חמלה. האמת שלו סיפרה על קיצה של הציוויליזציה, ולמרות זאת לא היתה בה כל תועלת חומרית לאיש.
לכן הרהר. אך לאחר כחמישה עשורים (התאריך היה בערך 12,000 לפניה"ס) מצא, שלכל האמיתות נמצא שמוש אי שם, במוקדם או במאוחר. לכן בנה דיסקית נוספת ולחש עליה שוב את הלחש ההוא, כך (כמספר טלפון שכבר חויגו כל ספרותיו מלבד האחרונה) שהדיסקית תהיה מוכנה למקרה שייזקק לה אי פעם. שמה של החרב היה גלירנדרי. היא היתה בת כמה מאות שנים, ומפורסמת למדי.
באשר לסייף, שמו שלו איננו סוד. שמו היה בלהאפ סאטלטון וירלדס אג מירקלואט רו קונונסון. חבריו, הארעיים על פי רוב, כינוהו בשם האפ. הוא היה ברברי, כמובן. כל אדם תרבותי היה פיקח מכדי לנגוע בגלירנדרי, ומוסרי מכדי לדקור אישה בשנתה. וזו, בדיוק, היתה הדרך בה השיג האפ את חרבו – או להיפך.
המכשף הכירה זמן רב לפני שראה אותה. הוא עסק בעבודתו במערה שחצב מתחת לגבעה, כשהופעלה האזעקה. השיער שעל ערפו סמר. “אורחים,” אמר.
“אינני שומעת מאומה,” אמרה שארלה, אך היתה אי־נוחות בקולה. שארלה היתה נערה מן הכפר שבאה לגור עם המכשף. באותו יום שכנעה את המכשף ללמדה מקצת מקסמיו הפשוטים יותר.
“האם אינך מרגישה את שער־עורפך סומר? התקנתי את האזעקה שתפעל בדרך זו. תני לי רק לבדוק…” הוא השתמש בחיישן1 דמוי חישוק־כסף הניצב על עמדו.
“צרה מתקרבת. שארלה, עלינו לפנות אותך מכאן.”
“אבל…” שארלה החוותה במחאה לעבר השולחן שלידו עבדו.
“אה, זה, אפשר להפסיק באמצע. הלחש איננו מסוכן.”
היה זה תכשיר נגד שיקויי־אהבה. עבודה מלוכלכת למדי, אך בטוח, מאולף ויעיל. המכשף הצביע על אלומת האור הזוהרת מבעד למחוש־החישוק.
“זה מסוכן. מוקד רב־עוצמה של מאנה נע במעלה המערבי של הגבעה. את, רדי במדרון המזרחי.”
“האם אני יכולה לעזור? אתה לימדת אותי משהו בכשפים.”
המכשף צחק צחוק עצבני מעט. “נגד דבר כזה? זאת גלירנדרי, ראי את גודל הדמות, הצבע, הצורה. לא. צאי מכאן, ברגע זה. השטח במדרון המזרחי של הגבעה פנוי.”
“בוא עמי.”
“אינני יכול. לא בזמן שגלירנדרי מסתובבת חופשיה. לא בזמן שכבר לכדה לעצמה אידיוט כלשהו. יש לי התחייבויות.”
הם יצאו מן המערה יחדיו, לתוך המעון שחלקו. שארלה, עדיין מוחה, עטתה גלימה ופנתה לרדת במורד הגבעה. המכשף ברר בחפזון כמלוא החופן חפצים מחפצים שונים ויצא.
האורח הלא קרוא כבר נמצא במחצית הדרך מעלה: יצור גדול אך אנושי, כנראה, הנושא דבר מה ארוך וזוהר. הוא נמצא עדיין במרחק של כרבע שעה הליכה. המכשף הציב את חישוק הכסף והביט דרכו. החרב היתה להבה של מאנה מתפרקת, מחט מסמאת־עיניים של אור לבן. גלירנדרי, ללא ספק. הוא הכיר אומנם מאנה אחרים, שווים בעוצמתם – אך אף אחד מהם לא ניתן היה לנשיאה, ואף לא אחד נראה כחרב לעין הבלתי־מזויינת.
צריך היה להורות לשארלה לדווח לאגודה. היא נחונה ביכולת כשוף מספקת לצורך זה. אך כעת מאוחר מדי. לא היו לאלומת האור קוי־מתאר צבעוניים. העדרם של שוליים ירוקים, פרושו של דבר היה שאין לסייף כישוף־הגנה. הסייף לא ניסה להגן על עצמו מפני הדבר שנשא עמו. אין ספק כי האורח לא היה מכשף, לא היתה בו פקחות מספקת לבקש את עזרתו של קוסם. האמנם לא ידע מאומה אודות גלירנדרי? לא שזה יכול היה לסייע למכשף. מי שנשא את גלירנדרי היה מחוסן מפני כל כוח, למעט זה של גלירנדרי עצמה. בכל אופן, כך אמרה השמועה.
“הבה נבדוק זאת,” אמר המכשף לעצמו. הוא נבר מתוך ערמת הציוד שלו ושלף ממנה דבר מה עשוי עץ, מעוצב באוקרינה. הוא הסיר ממנו את האבק, הרים אותו וכוונו אל מורד ההר. אך הוא היסס. כישוף־הנאמנות היה פשוט ובטוח, אך היו לו גם תוצאות־לוואי, הוא פגע ברמת המשכל של קורבנו.
“הגנה עצמית,” הזכיר המכשף לעצמו, ונשף באוקרינה. הסייף לא האיט את צעדיו. גלירנדרי אף לא הבהבה – כה רבה היתה הקלות בה התגברה על הכישוף.
תוך דקות מספר יגיע לכאן הסייף. המכשף ארגן במהירות קסם פשוט לניבוי העתיד. לכל הפחות יוכל ללמוד מי הוא שינצח בקרב הצפוי.
שום תמונה לא התגבשה לפניו. המסך אף לא הבהיק.
“ובכן זהו זה,” אמר המכשף, “ובכן זהו זה!”
והוא גישש בערימת כלי הקסמים שלו ומצא דיסקית מתכת. חיטוט נוסף העלה פגיון פיפיות, משופע חריטות בשפה לא ידועה וחד ביותר.
בראש הגבעה של המכשף היה מעין, והנחל שנבע ממנו עבר בסמוך לביתו של המכשף. הסייף עמד, שעון על חרבו, מול המכשף שניצב בצדו השני של הנחל. הוא נשם עמוקות, שכן הטיפוס היה קשה. הוא היה שרירי מאוד ומשופע בצלקות. תמוה היה בעיני המכשף, כיצד איש צעיר כל כך הספיק לרכוש צלקות רבות כל כך. אך אף אחת מצלקותיו לא פגעה בכושר תנועתו. המכשף התבונן בו בטפסו במעלה הגבעה. הוא היה בכושר גופני מעולה. עיניו היו בגוון כחול עמוק ומבריקות, מעט קרובות מדי זו לזו לטעמו של המכשף.
“אני האפ,” הוא קרא מעברו השני של הנחל, “איפה היא?”
“אתה מתכוון לשארלה, כמובן. אך מה לך ולה?”
“באתי לשחרר אותה משביה המחפיר, איש זקן. זמן רב מדי הנך…”
“הי, הי, הי, שארלה היא אשתי.”
“זמן רב מדי הנך משתמש בה למטרותיך השפלות ושטופות הזימה. זמן…”
“היא נשארה כאן מרצונה החופשי, אפס שכמותך!”
“אתה מצפה שאאמין לזה? אשה נחמדה כשארלה, האם תוכל לאהוב מכשף זקן ותשוש?”
“האם אני נראה תשוש?”
המכשף לא דמה לאדם זקן. הוא נראה כבן גילו של האפ, כבן עשרים שנה.
מבנה גופו ושריריו לא נפלו מאלה של האפ. הוא לא טרח להתלבש כשעזב את המערה. במקום צלקותיו של האפ, היה גבו מעוטר בכתובת קעקע באדום, ירוק וזהב, מבנה של כוכב מחומש בעל סלסולים מפותחים, כמעט מהפנט בפיתוליו הרב־מימדיים.
כל אחד בכפר יודע את גילך," אמר האפ. “אתה בן מאתיים שנה, אם לא יותר.”
“האפ,” אמר המכשף, “בלהאפ איזשהו – משהו רו קונונסון. עכשיו נזכרתי. שארלה סיפרה לי שניסית להיטפל אליה בפעם האחרונה שהלכה אל הכפר. הייתי צריך לעשות משהו בנידון כבר אז.”
“אתה משקר, זקן. שארלה נתונה בכישוף. כולם יודעים את כוחו של כישוף הנאמנות של המכשף.”
"אינני משתמש בו. אינני אוהב את תופעות הלוואי. מי רוצה להיות מוקף במטומטמים ידידותיים?''
המכשף הצביע לעבר גלירנדרי. “האם אתה יודע מה אתה נושא עמך?”
האפ הנהן הנהון מבשר־רע.
“לכן צריך הייתי לדעת טוב יותר. אולי אין זה מאוחר מדי. ראה אם מסוגל אתה להעבירה לידך השמאלית.”
“ניסיתי. אינני יכול להרפות ממנה.” האפ פילח את האויר בקוצר רוח בחרבו בת שלושים הקילוגרמים. “מוטל עלי לישון כשהדבר הארור הזה אחוז בידי.”
“ובכן, מאוחר מדי, אם כן.”
“זה שווה את העניין,” אמר האף בזעף. “שכן עתה אני יכול להרוג אותך. זמן רב מדי היתה אישה חפה מפשע נתונה בידיך…”
“אני יודע, אני יודע.” המכשף החליף לפתע שפות, ודיבר במהירות ובקול רם. לאחר מכן חזר שוב לרינלדית. “האם אתה חש בכאב כלשהו?”
“אף לא בדגדוג.” אמר האפ. הוא לא נע ממקומו. הוא עמד כשחרבו המרשימה נתונה בידו, זוהרת לעבר המכשף שמעבר לנחל.
“שום דחף פתאומי לנדודים? התקפי חרטה? שינויים בחום הגוף?” אך האפ היה מגחך עכשיו, כלל וכלל לא בחביבות. “חשבתי שלא. טוב, צריך היה לנסות אותם.”
היה רגע של הבזק מסמא.
כשהגיע המטאוריט לאזור הגבעה הצטמצם לגודלו של כדור בסיס, שאמור היה לסיים את מסעו בעורפו של האפ. ברם, הוא התפוצץ אלפית שניה מוקדם מדי. כשגווע האור, נמצא האפ עומד במעגל של אפר־לבה. לסתו הבלתי־סימטרית של הסייף נשמטה, ואחר כך סגר את פיו והתחיל לנוע לעבר המכשף. החרב זמזמה קלות. המכשף הפנה את גבו.
האם עיקם את שפתיו למראה פחדנותו של המכשף, ואז קפץ כמטר אחורנית. צל יצא מתוך גבו של המכשף. במערה ירחית, כשהשמש מאירה לתוך לועו, יכול היה צלו של אדם להיראות כה ברור ושחור. הצל נפל לקרקע ועמד על רגליו, דמות אנושית במתארה, שהיתה פחות צורה ויותר מראה־מן־החלון של החשכה המוחלטת שמעבר למוחו של היקום. ואז היא זינקה. דומה היה שגלירנדרי נעה בכוחות עצמה. היא ביתרה את השד פעם לאורכו ופעם לרוחבו, בעוד שנראה היה כי השד נמעך אל מגן בלתי־נראה, מנסה להגיע אל האפ גם במותו.
“מחוכם,” גנח האפ. “כוכב מחומש על גבך ושד כלוא בתוכו.”
“מחוכם,” אמר המכשף. “אבל זה לא פעל. נשיאת גלירנדרי פועלת, אך אינה מחוכמת. אני שואל אותך שוב; האם אתה יודע מה אתה נושא עמך?”
“את החרב רבת העצמה ביותר שחושלה אי־פעם.” הוא הניף את החרב אל־על. זרועו הימנית היתה שרירית יותר מן השמאלית וארוכה ממנה בכמה אינצ’ים, כאילו פעלה עליה גלירנדרי. “חרב שתהפוך אותי שווה־כוחות לכל קוסם או מכשף, ואף בלי עזרת שדים. היה עלי להרוג אישה שאהבה אותי לשם השגתה, אך שילמתי את המחיר בשמחה. לאחר שאשלח אותך למקום המגיע לך, תבוא שארלה אלי…”
“היא תירק בפרצופך. כעת, אולי תקשיב לי? גלירנדרי עצמה היא שד. לו היתה לך טיפת שכל, היית כורת את זרועך ליד המפרק.”
האפ נראה מזועזע. “אתה מתכוון ששד כלוא במתכת?”
"נסה להכניס לעצמך לראש – אין שום מתכת. זהו שד, תחום וטפיל. הוא יזקין אותך עד מוות תוך שנה אם לא תשלח אותו לחופשי. מכשף מארצות הצפון כלא אותו במצבו הנוכחי, והעניק אותו במתנה לאחד מממזריו, ג’ירי משהו. ג’ירי כבש את מחצית היבשת לפני שמת בשדה־הקרב מניוון סנילי.
החרב נמסרה אז למרותה של קוסמת הקשת־בענן שנה לפני הולדתי, משום שמעולם לא היתה אישה פחות שימושית ממנה לאנשים, במיוחד לגברים.
“בסופו של דבר לא היה זה נכון, היא היתה שימושית.” “מעלליה של גלירנדרי, כנראה, היא הפעילה לה שוב את בלוטות, לא כן? היתה צריכה להשמר מכך.”
“שנה” אמר האפ. “שנה אחת.”
אך החרב נעה בקוצר רוח בידו. “תהיה זו שנה של תהילה.” אמר האפ, ונע קדימה.
המכשף נטל דיסקית נחושת. “ארבע,” אמר, והדיסקית הסתובבה באוויר סביב צירה.
כשהאפ חצה את הנחל כבר היתה הדיסקית כתם מטושטש של תנועה. המכשף נע כדי לשמור את הדיסקית בינו ובין האפ, והאפ לא העז לגעת בה, מפני שהיתה מסוגלת לגזור כל דבר שהוא לגזרים. הוא תמרן לעקפה, אך שוב זינק המכשף לצד השני. בהפסקה הספיק לחטוף משהו נוסף – פגיון משופע בחריטות. “יהיה הדבר אשר יהיה,” אמר האפ. “אין זה יכול לפגוע בי. שום כישוף אינו יכול לפגוע בי בשעה שגלירנדרי בידי.”
“נכון בהחלט,” אמר המכשף. “הדיסקית תאבד את כוחה תוך דקה, בלאו הכי. בינתיים, אני יודע סוד שהייתי רוצה לספר, סוד שלעולם לא אוכל לספרו לידיד.”
האפ הניף את גלירנדרי מעל לראשו, ובשתי ידיו הנחיתה על הדיסקית. החרב עצרה תוך הזדעזעות מעט לפני שולי הדיסקית.
“היא מגוננת עליך,” אמר המכשף. “אם גלירנדרי היתה פוגעת בשוליים, ההדף היה מעיף אותך הישר אל הכפר. האם אינך שומע את הזמזום?”
האפ שמע את היבבה שנוצרה כשהדיסקית חתכה באויר. הצליל הלך וגבר.
“אתה מנסה להרוויח זמן.” אמר.
“אמת ויציב, ומה בכך? האם זה יכול לפגוע בך!”
"לא. אמרת שאתה יודע סוד. האפ ייצב את עצמו, כשהחרב מונפת, בצידה האחד של הדיסקית שקצותיה זרחו עתה בנוגה אדמדם.
“רציתי לספר למישהו זה זמן רב. מאה וחמישים שנה, אפילו שארלה אינה יודעת.” המכשף עדיין עמד נכון לרוץ, אם ינסה הסייף להתקיפו. “למדתי פעם כישוף באותם ימים. זה לא היה הרבה בהשוואה למה שאני יודע כיום, אך זה היה מאד ראוותני, טירות הופכות לאבן, או נמחות על ידי ברק – במקום כשופי מוות פשוטים, דברים כאלה צורכים כח רב, אתה יודע.”
“שמעתי על דברים כאלה.”
“עשיתי זאת כל העת – למען עצמי, למען ידידים, בשביל כל מי שקרהו המקרה להיות מלך, או שהייתי מאוהב בו. מצאתי, שלאחר שישבתי במקום אחד זמן מה, היו כוחותי עוזבים אותי. היה עלי לעקור למקום אחר כדי להחזירם אלי.”
דיסקית המתכת זהרה בגוון כתום בהיר בגלל להט הסבוב. צריכה היתה להתאדות או להתמוסס מזמן. “וחוץ מזה, ישנם מקומות מתים, לשם לא יעז מכשף ללכת. מקום בהם הכישוף אינו פועל. בדרך כלל אלה הם מקומות נידחים, ארצות של כפרים ומרעה, אך יכול אתה למצוא שם את הערים העתיקות, הטירות שנבנו כדי לרחף באויר והן מוטות היום על צידן, עצמות הדרקונים שהזדקנו בלא עת, כלטאות ענק מעידן אחר. לכן התחלתי לתהות.”
האפ פסע מעט אחורנית מעוצמת החום שפשט מן הדיסקית. היא זרחה כעת בלבן טהור, והיתה כשמש שהובאה אל האדמה. בתוך הזוהר לא היה האפ יכול עוד לראות את המכשף.
“לכן בניתי דיסקית כעין זאת וסובבתי אותה סביב צירה. סתם כישוף קינטי פשוט, אך עם האצה קבועה ובלי נקודת גבול. יודע אתה מהי מאנה?”
“מה קרה לקולך?”
“מאנה היא השם בו כינינו את הכוח שמאחורי הכישוף.” קולו של המכשף הפך לחלש וגבוה.
חשד איום התעורר בהאפ. המכשף החליק במורד הגבעה בהשאירו את קולו מאחוריו! האפ נותר מעבר לדיסקית, מצל על עיניו מחמת הלהט.
אדם זקן ישוב היה בצדה השני של הדיסקית. אצבעותיו מוכות־השגרון, זרות למחצה בפירקיהן הנפוחים, השתעשעו בפגיון מעוטר בחריטות של דברי שירה. “מה שגיליתי – או, הנה אתה. מילא, כבר מאוחר מדי.”
האפ הניף את חרבו, והיא שינתה את צורתה. היה זה שד אדום ומוצק, בעל קרניים וזנב, ושיניו נעוצות היו בידו הימנית של האפ. הוא עצר, במכוון, לשניות ספורות, עד שהאפ תפס מה התרחש וניסה לזנק ולחמוק. ואז נשך בחוזקה וידו של האפ נכרתה בפרקה.
השד הושיט זרועותיו, בתנועה איטית למדי, אך האפ היה מופתע מכדי לנוע. הוא חש באצבעות בעלות ציפורני העוף הדורס, סוגרות על קנה הנשימה שלו. הוא חש בכח הנוטש את היד, וראה הפתעה ואי אמון בפניו של השד.
הדיסקית התפוצצה. בבת אחת, ללא התראה מוקדמת הפכה לענן דק של אבק מתכת ונעלמה בהבזק כאבק מטאוריט ולא יותר. האור היה כברק המכה ברגליך. הרעש היה כרעמו של הברק. הריח היה ריחה של נחושת מאודה.
השד נמוג, כזיקית המתמזגת ברקעה. כשנמוג, צנח השד לקרקע באיטיות, נמוג עוד יותר ונגוז. כשהושיט האפ את כף רגלו, מצא עפר בלבד. מאחוריו היה חריץ של אדמה חרוכה.
המעיין פסק מלנבוע. קרקעיתו הסלעית של הנחל התייבשה בזוהר החמה.
מערתו של המכשף התמוטטה, רהיטי מעונו של המכשף נפלו אל תוך המכתש הרחב והתרסקו. אך המעין עצמו נעלם מבלי להותיר עקבות.
האפ תפס את גדמו המכוער ואמר: “אך מה קרה?”
“מאנה.” מלמל המכשף. הוא ירק מערכת שלמה של שיניים. “מאנה. מה שגיליתי הוא, שהכח מאחורי הכישוף הוא מקור טבעי, כדשנים שבאדמה. כשמנצלים אותו עוד ועוד, הוא אוזל.”
“אבל…”
“האם אתה תופס מדוע שמרתי זאת בסוד? יום אחד תנוצל כל המאנה שבעולם, לא עוד מאנה, לא עוד כשפים. האם אתה יודע שאטלנטיס אינה יציבה מבחינה ארכיטקטונית? מלכים מכשפים חידשו ברציפות את הכישוף בכל דור כדי למנוע בעד היבשה מלהחליק כולה הישר לתוך הים. מה יקרה כשהקסם שוב לא יפעל? אין שום סיכוי שיספיקו לפנות את כל היבשה מבעוד מועד. מוטב שלא ידעו.”
“אך… הדיסקית הזאת.”
המכשף גיחך בפה חסר שיניים והעביר את ידו בשערו הלבן כשלג. כל השער נשאר בידו, מותיר את קרקפתו קרחת ומנומרת. “סניליות כמוה כשכרות. הדיסקית? אמרתי לך. כישוף קינטי ללא גבול עליון. היא ממשיכה להאיץ עד שכל המאנה באזור אוזלת.”
האפ צעד קדימה. ההלם סחט מחצית מכוחו. רגלו הושטה רועדת, כאילו נעלמה הגמישות מרגליו.
“ניסית להרוג אותי.”
המכשף הנהן. “תיארתי לעצמי כי כאשר תאזל המאנה – אם הדיסקית לא תתפוצץ ותהרוג אותך בשעה שאתה מנסה לעקוף אותה, תהרוג אותך גלירנדרי כשכבלי הכישוף שעליה יוסרו. על מה אתה מתאונן? זה עלה לך ביד, אך שוחררת מן הגלירנדרי.”
האפ פסע צעד נוסף, ועוד אחד. ידו החלה לכאוב. והכאב העניק לו כח. “איש זקן,” אמר בקול מעובה, “בן מאתים שנה. אני יכול לשבור את צווארך ביד שנותרה לי, וזאת אעשה.”
המכשף הניף את הסכין החרוטה.
“זה לא יפעל. אין יותר כשפים.” האפ סטר על כף ידו של המכשף ואחז בגרונו הגרמי.
זרועו של המכשף נעה בקלילות לצידו, וחזרה והכתה כלפי מעלה. האפ כרך את זרועו סביב בטנו ונסוג, כשעיניו ופיו פעורים. הוא התיישב בכבדות.
“פגיון – פועל תמיד.” אמר המכשף.
“או,” אמר האפ.
“עיבדתי את המתכת בעצמי בכלי חרש רגילים, כדי שהפגיון לא יתנפץ לרסיסים כשיאזל הקסם. השירים אינם כישוף, הם אומרים רק…”
“או,” אמר האפ. “או.” הוא התמוטט אל צידו.
המכשף נשען אחורנית, הוא הגביה את הסכין וקרא את הסימנים, בשפה שרק האגודה הכירה.
“ואף זה יחלוף לו.” היה זה קמח טחון אפילו בימים ההם.
הוא שמט את זרועו ושכב, מתבונן ברקיע.
התכלת הוכתמה עכשיו בצל.
“אמרתי לך ללכת מכאן,” לחש.
“היית צריך לדעת יותר – מה קרה לך?”
“אין עוד כישופי נעורים. ידעתי שיהיה עלי לעשות זאת כשנבא־העתידות לא הראה דבר.” הוא נשם נשימה חלושה. “זה היה שווה. הרגתי את גלירנדרי.”
“משחק את הגיבור, בגילך! מה יכולה אני לעשות? איך אני יכולה לעזור?”
“הורידי אותי מן הגבעה לפני שיפסיק לבי לפעום. מעולם לא גיליתי לך את גילי האמיתי…”
“ידעתי אותו. כל הכפר יודע.” היא הרימה אותו למצב עמידה, כרכה אחת מזרועותיו סביב צווארה, הזרוע כנטולת־חיים. היא נרעדה, אך כרכה את זרועה סביב מותניו ואזרה את כוחותיה לקראת המאמץ.
“אתה כל כך רזה! בוא, אהובי, אנחנו צריכים לעמוד.”
היא נטלה על עצמה את רוב משקלו, והם נעמדו.
“לכי לאט. אני שומע את ליבי מנסה לשבות.”
“עד היכן עלינו ללכת?”
“רק עד לרגלי הגבעה, חושבני. שם יפעל הכישוף שוב, ונוכל לנוח.” הוא נרעד. “אני מתעוור.” אמר.
“זהו שביל נוח, וכולו במורד.”
“זו הסיבה שבחרתי במקום הזה. ידעתי שיהיה עלי להשתמש בדיסקית יום אחד. אינך יכול להשליך ידע. תמיד יגיע היום שתשתמש בו, כיוון שאתה חייב, כיוון שהידע קיים.”
“השתנית כל כך. הינך כה – כה מכוער. ואתה מסריח.”
הדופק רפרף בצווארו ככנפי הצופית. “אולי לא תרצי בי, אחרי שראית אותי בצורה זו.”
“אתה יכול להשתנות שוב, לא כן?”
“ודאי, אני יכול להשתנות לכל מה שתחפצי, איזה צבע עיניים חביב עליך?”
“יום אחד, אהיה כזאת בעצמי,” אמרה. בקולה היתה אימה, והוא נשמע דועך – המכשף הלך והתחרש.
“אלמד אותך את הכשפים המתאימים כשתהיי מוכנה לכך. הם מסוכנים. מסוכנים עד אימה.”
למשך זמן מה השתררה שתיקה, ואז: “מה היה צבע עיניו שלו? אתה יודע, בלהאט סאטלטון מה־שמו.”
“עזבי את זה,” אמר המכשף בשמץ טינה.
ולפתע שבה אליו ראייתו.
אך לא לנצח, הרהר המכשף כאשר כשלו מבעד לאור הפתאומי. כשתאזל המאנה, אכבה כלהבת נר שנשפו בה, ובעיקבותי הציוויליזציה כולה. לא עוד כשפים, לא עוד תעשיה המבוססת על כשפים. ואז תהיה תבל כולה בארבארית, עד שהאדם ילמד דרך חדשה לשלוט בטבע, והסייפים, הסייפים הטפשים הארורים, ינצחו למרות הכל.
-
sensor ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.