"קיים מקום ובו ארבע שמשות זורחות בשמיים – אדומה, לבנה, כחולה וצהובה; שתיים מהן קרובות כל־כך עד כי הן נוגעות זו בזו, וחומר זורם ביניהן…

אני מכיר עולם ולו מיליון ירחים…

אני יודע על שמש שגודלה. כגודל כדור הארץ – והיא עשוייה מיהלום…

ישנם גרעיני אטומים שקוטרם קילומטר, והם מסתובבים שלושים פעם בשנייה…

ישנם כוכבים העוזבים את שביל החלב. יש ענני גאז אדירים הנופלים אל תוך שביל החלב…

ישנם גושי פלאסמה סוערים עם קרינת אקס וגאמה והתפוצצויות כוכביות רבות עוצמה…

ישנם, אולי, מקומות שמחוץ ליקום שלנו…

היקום הוא כביר ונורא־הוד, ולראשונה הופכים אנו להיות חלק מממנו…"

הקטע הנ"ל לקוח מתוך ספרו של פרופ' קארל סאגאן, ‘הקשר הקוסמי,’ שהינו ספר מדע־פופולרי אודות היקום וחקר החלל. פרופ' סאגאן הינו אסטרונום וחוקר נודע, ואחד המדענים הבולטים ה’דוחפים' בהתלהבות את תכניות חקר החלל בכלל וחיפוש אחר חיים אינטליגנטיים ביקום בפרט. ספריו של סאגאן, מלאי הדמיון וההשראה, נקראים בנשימה עצורה לא פחות מספרי מדע בדיוני מרתקים. מצד שני, סיפוריו הדמיוניים של ארתור סי. קלארק, רצופי מידע אסטרונומי מדוייק, נקראים בעניין לא פחות מספרי מדע רציניים.

מובן מאליו שעובדות מדעיות משמשות כחומר ביד היוצר בידי סופרי המד“ב, לשם עריכת ספקולציות אלה או אחרות אודות העתיד. האם קורה גם ההיפך? האם הספקולציות של המד”ב מגרות את דמיונם המדעי של המדענים? אין על כך תשובה ברורה, וספק רב הוא אם אינשטיין קרא מעולם סיפור מד“ב כלשהוא… אך כשמדענים מדברים על חורים שחורים כשער אל יקום אחר, או על ‘על־חלל’ נוסח אסימוב, (אומנם כהשערות תיאורטיות בלבד), נדמה שאכן קיימת השפעת גומלין בין מד”ב ומדע. בכתבה זו נצטמצם הפעם רק באסטרונומיה ואסטרופיסיקה במד"ב, ומיותר לציין שכל יומרה לכסות נושא זה בשלמותו נידונה מראש לכשלון, ועל כן נזכיר רק מספר זעום של דוגמאות.

קשה לא להסכים עם הסופר סם מוסקוביץ' הטוען שהאסטרונומיה היא היא אימו האמיתית של המד"ב (על זהותו של האב האמיתי חלוקות הדעות…). מתחילת המאה, ובייחוד בשנות השלושים ועד לשנות החמישים, השתמשו סופרים רבים במידע אסטרונומי רב ומדוייק כדי ליצור רקע אמין לסיפוריהם, וניצלו עד תום כל תעלומה אסטרונומית שהטרידה את המדענים דאז.

אחד הסופרים בעלי הדמיון הפורה ביותר שפעלו בשנות ה־30 היה אולף סטפלדון, שבספריו ‘האדם הראשון והאחרון’ ו’יוצר הכוכבים' היה אולי הראשון שחרג בדמיונו מגבולות מערכת השמש ותאר את תולדות היקום כולו, (כשם שתאר את תולדות האנושות מ־1930 ועד שני מיליארד שנים בעתיד…), עם תקשורת בין כוכבית ואימפריות גלקטיות ומושגים אחרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהז’אנר. הפיסיקאי הנודע פרימן דיסון מאוניברסיטת פרינסטון מעיד שהושפע רבות מרעיונותיו של סטפלדון. בתשובה לשאלה האם המד"ב השפיע עליו כפי שרעיונותיו שלו שמשו בסיס לסיפורים דמיוניים רבים, השיב דיסון: “בוודאי. בילדותי קראתי את כל ספרי ז’ול וורן וה.ג'. וולס שהיו תחת ידי, אך מי שהשפיע עלי ועל אופן חשיבתי במידה הרבה ביותר היה אולף סטפלדון. לאחר שקראתי את ‘יוצר הכוכבים’ נראה לי מובן מאליו שרק כך יש לחשוב על החלל ועל העתיד, במעוף כזה ובקנה מידה כזה.”

דיסון הינו פיסיקאי רציני ומכובד, אך פרסומו הרב הינו דווקא בזכות הספקולציות ה’מטורפות' שלו שזכו לשם ‘כדורי דיסון.’ לדעתו, ציוויליזציה טכנולוגית תנצל את יכולתה בשלב מתקדם של התפתחותה לשם יצירת ‘ביוספרה’ – קליפה כדורית מלאכותית סביב השמש שלה, שחומר הגלם עבורה יושג מפרוקו של… כוכב לכת שכן. הוא מציע לאסטרונומים לחפש את סימניה של פעילות טכנולוגית כזאת ברחבי הגלקסיה (במקום להאזין לשידורי רדיו מעולמות אחרים…), והוא צופה שגם האנושות תבנה בזמן זה או אחר ‘כדור דיסון’ כזה, על ידי פרוקו של כוכב הלכת צדק. מדע בדיוני??

אף כי המסע בחלל הינו אחד מעמודי התווך של המד"ב, קיימות יצירות לא מעטות שבהן הפעילות האסטרונומית מתבצעת על כדור הארץ דווקא, ואפילו לא בעתיד הרחוק, ועל כן תחושת האמינות בהן רבה יותר. דוגמה בולטת היא ספרו של האסטרונום פרד הויל, ‘הענן השחור,’ שבו ענן קוסמי מסתורי ובעל תכונות ‘אינטליגנטיות’ מאיים להאפיל על השמש ולגרום לשואה על כדור הארץ. האסטרונומים ממלאים תפקיד מכריע בספר, ותאורי התצפיות בו הינם ריאליסטיים כל כך, עד כי הספר נכלל בלימודי האסטרונומיה של אוניברסיטת הרוורד. (אגב, קרוב לוודאי שהויל הושפע מסיפור בעל אופי דומה של ה.ג. וולס, בשם ‘הכוכב,’ שנכתב בשנת 1897 ושתחילתו בגילוי סטיות מוזרות במסלול של כוכב הלכת נפטון…)

גם עלילת הספר ‘המאזינים’ מאת האסטרופיסיקאי ג’ימס א. גאן (שהסיפור ‘הקולות’ המופיע בגליון זה הוא חלק ממנו) מתרחשת על כדור הארץ, ליד הרדיו־טלסקופ הענק של ארסיבו, ומתארת 150 שנות האזנה לתשדורות מעולמות אחרים, תוך שימוש במידע מדעי רב, בצד הבנה רבה לנפש האדם…

הממצאים האחרונים מחקר כוכבי הלכת השכנים לנו פגעו קשות בסיפורי מד"ב ישנים וטובים, שהרי לא נמצאו כל עקבות חיים על פני הירח, המאדים או נוגה. קרוב לוודאי שכזה יהיה גם דינו של כוכב הלכת צדק, דבר שבוודאי יאכזב את ארתור סי. קלארק, שבסיפורו המרתק ‘מגע עם מדוזה’ (הכלול בקובץ ‘הרוח הנושבת מן השמש,’ בהוצאת מסדה) מתאר את היתקלותה של משלחת מדעית ביצור ענק דמוי מדוזה המרחף באטמוספרה הסמיכה של הצדק. הסיפור כולל שפע של מידע עובדתי, בדומה לסיפורים רבים אחרים של קלארק, כמו ‘זריחת שבתאי’ (שהופיע ב’פנטסיה 2000' מס' 1), או הסיפור ‘אל תוך כוכב השביט’ (שיפורסם באחד הגליונות הקרובים). קלארק אוהב גם להשתמש בעובדות מדעיות לשם תאור מצבים מצחיקים למדי, כמו סיפורו ‘מחבואים’ המתרחש על פובוס, אחד מירחיו הקטנים של המאדים, ושבו משחק מחבואים הינו סכנת נפשות, שכן ריצה מהירה מדי עלולה לשגר אותך למסלול סביב הירחון'…

מחוץ למערכת השמש, משתחרר הדמיון מכבליו. לארי ניבן, שהושפע אולי מרעיון ‘כדורי דיסון,’ מתאר בסיפורו ‘עולם הטבעת’ עולם מלאכותי בצורת טבעת שהיקפה כ־900 מיליון קילומטר ושבמרכזה שמש. צדה הפנימי של הטבעת מיושב, וכח הכובד נוצר באמצעות סיבוב הטבעת סביב מרכזה.

האל קלמנט, בספרו ‘שליחות של גרביטציה’ מתאר בפרטי פרטים כוכב לכת דמיוני בשם ‘מסקלין’ הסובב על צירו כה מהר עד שצורתו היא כשל דיסקוס, שבו קבוע הגרביטציה משתנה מ־700 ג’י בקטבים ועד ל־3 ג’י בקו המשווה… באוקינוסים על פני הכוכב זורם מתאן נוזלי והשלג הינו אמוניה קפואה. האטמוספרה היא של מימן דחוס, והכוכב נהנה מזריחתן של שתי שמשות. גדולתו של הספר היא בתאור אמין ומשכנע של האקולוגיה, האנתרופולוגיה, ההתפתחות ואפילו הפסיכולוגיה והסוציולוגיה של בני הכוכב ‘מסקלין,’ על בסיס תנאי סביבה ‘מטורפים’ שכאלה.

אחד מסיפורי המד"ב הטובים שנכתבו אי־פעם, ‘רדת הלילה’ מאת איזאק אסימוב, מבוסס אף הוא על מערכת כוכבים דמיונית (אך לא בלתי אפשרית…) ובה ארבע שמשות. כוכב הלכת לאגאש, שעליו מתרחש הסיפור, שרוי תמיד באור־יום, כי לפחות אחת מהשמשות זורחת בכל מקום על פניו. בני המקום אינם יודעים חושך מהו, וכאשר בפעם ראשונה בתולדותיהם מתרחש ליקויי חמה (עקב המצאותו של כוכב לכת נוסף שלא היה ידוע להם), לראשונה עדים הם למראה שמיים שחורים עם אלפי כוכבים – וחווים חוויה ש־ אין בכוחם לעמוד בה.

השלכותיה המדהימות של תורת היחסות, התאוריות הקוסמולוגיות האחרונות בדבר היווצרות היקום, והתאוריות הכמעט מיסטיות הקשורות בתופעת ‘החורים השחורים’ (ראה הראיון עם פרופ' שביב בגליון זה), מוצאות את ביטויין בסיפורים רבים בשנים האחרונות. אחת הדוגמאות היא הספר ‘טאו אפס’ מאת פול אנדרסון, שבו נתקעים מנועיה של ספינת־חלל בי־־כוכבית במצב האצה, והספינה מואצת אל מחוץ לגלקסיה, במהירות קרובה לזו של האור. אנדרסון מסביר את האפקטים היחסותיים של מרחק וזמן, כפי שהם משפיעים על צוות החללית. החללית מואצת בצורה בלתי מבוקרת עד לזמן שבו היקום פוסק מלהתפשט ומתחיל להתכווץ. בשעה שהיקום כולו קורס ומתפוצץ ב’מפץ גדול' חדש, נמצאת החללית ‘מחוץ לעסק’, ולבסוף נוחתת על כוכב לכת חדש שנוצר במחזור החדש של היקום…

הסופר ג’ו הולדמן כתב לפני שנים על ניצולם של ‘חורים שחורים’ לשם ‘קיצור דרך’ בתחבורה בין גלקטית – רעיון שלפחות חלק מהאסטרופיסיקאים אינם מוציאים כיום מכלל אפשרות. בידיו של הסופר לארי ניבן משמש ‘חור שחור’ (בסיפורו ‘סינגולריות מעצבנת אותי’) כאמצעי למסע בזמן…

נראה שהחורים השחורים ימשיכו עוד זמן רב לשמש מקור בלתי נדלה לספקולציות שונות ומשונות לסופרי המד"ב – אך במקרה זה אנשי המדע עצמם מתחרים בהם על נקלה. פרופ' קארל סאגאן, המכנה את החורים השחורים בשם ‘חתולי צ’שייר קוסמיים’ (על שם החתול מ’עליסה בארץ הפלאות' שהיה נוהג להעלם אך חיוכו היה נשאר…), מסתכן ומתנבא בנושא שנוי במחלוקת זה: "מאחר ואין כל אפשרות לצאת מתוך חור שחור, הרי שזהו, במובן מסויים, יקום נפרד… אפשר לשער שעצם הצולל לעבר ‘חור שחור’ המסתובב על צירו, עשוי ‘לצוף’ מחדש במקום אחר ובזמן אחר. החורים השחורים עשויים להיות קיצורי־דרך בזמן ובמרחב… אני יכול לתאר לעצמי גלקסיה ובה פדרציה של עולמות שברשותה רשת תחבורה משוכללת המנצלת את ‘החורים השחורים’…

באזור טיפוסי בגלקסיה, כלולות כמאה שמשות בנפח כדורי שרדיוסו כעשרים שנות־אור. לספינות חלל יחסותיות יידרש זמן של שנים ספורות (זמן־ספינה) להגיע מהחור השחור אל הכוכב המרוחק ביותר. (לאחר האצה של 1 ג’י במשך שנה, תגיע הספינה למהירות האור בקרוב). גלקסיה עם רשת תחבורה שכזאת, מיליון ציוויליזציות נפרדות אך השותפות למורשת גלקטית אחת, גלקסיה שבה ציוויליזציות גדולות צומחות בקרבת החורים השחורים, וכוכבי לכת מרוחקים משמשים כאזורי חקלאות, שמורות אקולוגיות, מקומות נופש וכו' – אכן, זו תהיה גלקסיה רבת־עניין!

מותם של כוכבי־שבת גדולים¹ עשוי לספק את האמצעים לחציית הגבולות הנוכחיים של מרחב וזמן, לאפשר לחיים גישה לכל פינות היקום – ובכך להגיע לאחדות היקום…"

ואם זה לא מדע בדיוני, מה כן…?