במדור 'עתידעת' בגליון הקודם נסקרו הפרויקטים שמטרתם לנסות ולקלוט אותות רדיו מציוויליזציות אינטליגנטיות הקיימות אולי אי שם בגלקסיה. אין פלא שנושא מרתק זה משמש בסיס לסיפורו המיוחד של ג'יימס א. גאן, מה עוד שגאן עצמו הינו מדען, מבכירי האסטרופיסיקאים של המכון הטכנולוגי של קליפורניה.
ג'יימס א. גאן כותב סיפורי מד“ב מזה כשלושים שנה וכיהן בזמנו בתפקיד נשיא אגודת סופרי המד"ב של אמריקה. הסיפור 'הקולות' הינו חלק מנובלה בשם 'המאזינים', והוא נכתב בשנת 1972, בתקופה של התעניינות רבה בפרוייקטים הנ”ל. המקום – המצפה הרדיו־אסטרונומי הענק של ארסיבו (שהוזכר, כאמור ב'עתידעת' בחודש שעבר), הזמן – בעוד למעלה מחמישים שנה…
* * *
…המוך רב של מאזיני־רפאים
שוכני הבית הבודד, אי־שם,
עמדו מקשיבים בדממת אור הלבנה
לאותו קול מעולמו של אדם…
הוא חלף על פני העמק דמוי הקערה הרצוף בלוחות מתכת, על פני צלחת המתכת הענקית המכוונת כנגד הרקיע, על פני מגרש החנייה המצופה בקונכיות ים כבושות.
מכתש שעוצב בכדי לאחוז בדממתם של הכוכבים; גביע המצפה בסבלנות למילויו…
הוא נכנס דרך דלתות הזכוכית מאור השמש היוקד אל תוך האפלולית, אל תוך בניין הבטון החד־קומתי, ופסע במורד מסדרונותיו הקרירים המוארים, אל המשרד שסומן בתווית ‘מנהל’, ועבר על פני מזכירה בגיל־העמידה בדרכו אל המשרד שעליו השגיחה, ושבו קם מולו אדם מאחורי שולחן עמוס ניירת.
הם באים אל המסדרון כדי לתת עינם באורח הבלתי קרוא, אותם מדענים חוורי פנים ופקידיהם השזופים, מצחיהם חרושים עמוקות, עיניהם חסרות הבעה, כמסכי אוסצילוסקופ אטומים…
“שמי ג’ורג' תומאס,” אמר האורח.
“אני רוברט מקדונלד,” אמר האיש שמעבר השולחן.
הם לחצו ידיים. יש לו למקדונלד לחיצת יד טובה, הרהר תומאס, כמעט עדינה, אך לא רפה, כאילו לא היה לו צורך להוכיח דבר.
“אני יודע,” אמר תומאס. “אתה מנהל הפרוייקט.”
אדם רגיש עלול היה להסיק מסקנות מהאופן בו אמר זאת; לתומאס לא היה אכפת. “ידוע לך למה אני כאן.”
“אמור לי שוב.”
החדר היה קריר, נעים וצנוע, דומה קמעה לאיש שעבד בו. האוויר שבפרוזדור הדיף ריחות של שמן מכונות ואוזון, אך כאן היה ריח שגרם לו הרגשה נוחה יותר, ריח של נייר וספרים ישנים. מאחורי השולחן הפשוט היתה כוננית ספרים גבוהה ועל מדפיה ספרים בכריכות עור בגווני חום, אדום כהה וירוק כהה. ממקום מושבו לא הצליח תומאס לקרוא את הכותרות, אך ממילה או שתיים למד שאחדים מהם, לפחות, היו בשפות זרות. אצבעותיו פרפרו בתשוקה ליטול אחד מהם בידיו, לחוש את פני הכריכה הקשה, החלקה קמעה, לדפדף בדפים הפריכים…
“כתב העת ‘עידן’ הטיל עלי להכין תחקיר מעמיק על הפרוייקט,” אמר תומאס.
“ולהרוג אותו.”
תומאס היה רחוק מלהביע הפתעה, כמעט רחוק מלחוש בה, חשב. “להכינו לקבורה. הוא כבר כמעט מת.”
“יש לך סיבות לומר זאת, או סתם דעה קדומה?”
תומאס התנועע בכיסאו. “הפרויקט נמשך כבר יותר מחמישים שנה ללא תוצאה חיובית.”
“‘יש עוד רוח חיים בנערה הקשישה’.”
תומאס זיהה את הציטוט. “הספרות ממשיכה להתקיים לעד,” הודה “אך אין זה כך לגבי מרבית הדברים.”
הוא הביט במקדונלד שוב.
מנהל הפרויקט הוא בן ארבעים ושמונה. הוא נראה כזה. אך עיניו תכולות וזוהרן לא הועם, ופניו הארוכות הכילו מערכת שרירים המלווה לרוב ברצון חזק ולעתים אפילו באופי חזק.
“מדוע אתה סבור שבכוונתי להרוג את הפרוייקט?”
מקדונלד חייך; החיוך הטיל אור על פניו. תומאס תהה כיצד חש אדם המחייך בצורה שכזו.
“‘עידן’ הינו מגזין של המעמדות הגבוהים, שרבים מהם הינם פקידים בכירים, אחרים הינם טכנוקרטים, ואחדים משני אלה גם יחד הינם יחידנים; ‘עידן’ מחזק את הערכתם העצמית, ותומך באינטרסים שלהם. הפרויקט מאיים על שלושת אלה, בייחוד על הפעילות נעדרת המאמץ של החברה הטכנולוגית שלנו.”
“אתה מעניק אשראי מוגזם למעמדות הגבוהים שלנו; הם אינם מעמיקים לחשוב עד כדי כך.”
“‘עידן’ עושה זאת בשבילם, ואף אם כל זה איננו נכון, עדיין מייצג הפרוייקט עבור ‘עידן’ מטרה מפתה לחיצי הסאטירה שלו, והרי המשחק החביב היום הינו לראות מה ניתן להרוג על ידי צחוק.”
“אתה עושה אי־צדק ל’עידן' ולי,” מחה תומאס כלאחר־יד. “המוטו של של המגזין הוא ‘אמת ושנינות’. שים לב שאמת היא המילה הראשונה.”
“‘Fiat justitia, et pereat mondus’” מלמל מקדונלד.
“‘שייעשה צדק, ולו גם יאבד העולם,’” תרגם תומאס אוטומטית. “מי אמר זאת?”
“הקיסר פרדיננד הראשון. מוכר לך?”
“היו כל כך הרבה פרדיננדים.”
“כמובן,” אמר מקדונלד. “כמובן! ג’ורג' תומאס. אתה עשית את התרגום הנפלא של ה’קומדיה'1. לפני כמה – עשר, חמש־עשרה שנה?”
“שבע־עשרה,” אמר תומאס. האופן בו נאמרה המילה נשא חן בעיניו, אך היה מאוחר מכדי לחזור בו. הוא העמיד פנים כמנסה לקרוא את המאמרים שעל שולחנו של מקדונלד.
“אתה משורר, ולא כתב. כתבת נובלה שנים מספר מאוחר יותר, ‘התופת’. על המנודים של היום, עם חזון ורגישות המשתווים כמעט לאלה של קודמם בן האלמוות. זה היה אמור להיות, בוודאי, ספר ראשון מתוך טרילוגיה. האם החמצתי את הספרים הבאים?”
“לא.”
“אתה חייב לגמור אותם!”
למקדונלד היתה שיטה להכות בו בטוב־ליבו ואדיבותו, חשב תומאס. “אדם חייב להיות די נבון בכדי להכיר בכשלון ולפנות לדבר מה שבו יש סיכוי כלשהו שיצליח.”
“ואדם חייב להאמין בעצמו – או בעקרונותיו – במידה מספקת, כך שיתמיד במאמציו למרות האכזבות ולמרות קוצב השנים חסר הרחמים.”
הם הביטו איש ברעהו, הגבר הקשיש יותר שעדיין לא היה קשיש, והצעיר יותר שכבר לא היה צעיר, והם הבינו זה את זה, חשב תומאס.
בתחילת דרכו היה בלשן מוכשר, ואחר כך מהנדס חשמל לא מתבלט – כאילו הכין עצמו בכוונה תחילה לקראת הפרויקט. מקדולנד הצטרף אל הפרויקט לפני עשרים ואחת שנים. חמש שנים מאוחר יותר מונה למנהל הפרויקט. אומרים שהוא נשוי לאישה יפהפיה, ורומזים על שערוריה כלשהי בקשר לנישואיהם. הוא התבגר תוך כדי האזנה בתקווה לשמוע קולות שאותם לא שמע עדיין, ומה בנוגע לג’ורג' תומאס, משורר וכותב נובלות, שזכה בהצלחה ובתהילה מוקדם מדי, וגילה שההצלחה עלולה להיות צידו השני של הכשלון, ושהתהילה עלולה להיות סוג של מוות המפתה תנים משני המינים אשר טורפים זמן וכשרון…
“אני מקליט את זה, כידוע לך,” אמר תומאס.
“תארתי לעצמי,” אמר מקדונלד. “האם כך אתה משיג את קולה של המציאות?”
“במידה חלקית, אך אין זה לשם כך. יש לי זכרון טוב, והמציאות אינה נשמעת מציאותית כפי שאולי נדמה לך. אני מקליט בעיקר כדי לרצות את עורכי הדין המלעיזים של ‘עידן’.”
“אתה נמצא בעסק הנכון.”
“ככתב?”
“כקברן.”
“אני רואה מוות סביבי.”
“אני רואה חיים.”
“יאוש.”
“תקווה. L’amor che muove il sole e l’altro stelle” הוא חושב שאני עדיין בגיהנום, חשב תומאס, שטרם השלמתי את ‘התופת’ שלי, ושהוא נמצא בגן העדן. הוא אדם רגיש ומכיר אותי טוב יותר מכפי שהוא מעמיד פנים. Lasciate ogni speranza voi ch’entrate!"
אנו מבינים איש את רעהו," אמר תומאס. “תקווה ואמונה מריצות את הפרוייקט –”
“והסתברות מדעית.”
תומאס חש בבטנו את הזמזום העדין של הרשמקול המוצמד לחגורתו. “זה אינו אלא שם נרדף לאמונה. ואחרי יותר מחמישים שנה אפילו הסתברות מדעית הופכת לבלתי סבירה במקצת, אם להשתמש בלשון המעטה. יתכן שזה מה שיציג התחקיר שלי.”
“חמישים שנה אינן אלא כהרף עין בפניו של האל.”
“חמישים שנה הן חיי העבודה של האדם. זו היתה מרבית חייך. אינני מצפה ממך שתיכנע ללא מאבק, אך הדבר לא יועיל לך. האם תשתף פעולה או שתאבק נגדי?”
“האם קיים דבר כלשהו שנוכל לספר לך או להראות לך ושעשוי לשנות את דעתך?”
“אהיה גלוי לב כלפיך, כפי שאני מקווה שאתה תהיה כלפי – אני מסופק בכך, לא מפני שראשי אטום, אלא מפני שאני מסופק אם יש משהו להראות. כמו כל כתב טוב, אני יוצא מנקודת התחלה של ספקנות בסיסית; לדידי נראה כל הפרויקט כבזבוז הזמן הגדול ביותר בכל הזמנים, והדבר היחיד שיכול לשנות את דעתי הוא השדר.”
“שדר מהמוציא לאור או מאלוהים?”
“מעולם אחר. הרי זה עניינו של הפרויקט, לא כן?”
מקדונלד נאנח. “כן, זוהי מטרת הפרויקט. הבה נעשה עיסקה.”
“אתה יודע מה קורה למי שעושה עיסקה עם השטן.”
“אהמר על הסיכוי שאינך השטן אלא מליץ היושר שלו – אדם כמו כולנו, אבוד בגיהנום, עם פחדים אנושיים, תקווה ושאיפות – כולל השאיפה לרדוף אחר האמת, ועם גילויה להפיץ אותה בין כל עמיתיו.”
“‘מהי האמת? שאל פילאטוס בהיתול…’”
“‘ולא המתין למענה’. אנחנו נמתין. העיסקה כוללת את נכונותך להמתין גם כן. נשתף אתך פעולה בחקירתך אם תשמע למה שיש לנו לומר – ותקשיב, תביט במה שיש לנו להראות – וגם תראה.”
כמובן. לשם כך אני כאן."
“הייתי צריך לומר לך שנשתף פעולה גם בלי הבטחתך.”
תומאס חייך. יתכן והיה זה חיוכו הראשון מאז נכנס לחדר, הרהר. “הייתי צריך לומר לך שאקשיב ואסתכל גם ללא שיתוף הפעולה מצדך.”
ההתגוששות תמה, ותומאס לא היה בטוח מי זכה ביתרון. הוא לא היה רגיל לחוש אי־בהירות שכזאת, והיה מוטרד בשל כך. מקדונלד היה יריב קשה מאד – בייחוד מפני שבעצם לא חשב עצמו יריב, אלא עמית בחיפוש האמת – ותומאס ידע שלעולם לא ישקוט ולא ינוח, לא היה לו ספק בכוחו להרוס את מקדונלד ואת הפרויקט, אך המשחק היה מורכב יותר: צריך היה לשחק אותו כך, שההרס לא יכלול את ‘עידן’ ואת תומאס. לא שהיה איכפת לו במיוחד בנוגע ל’עידן' או תומאס, אך הוא לא יכול היה להפסיד במשחק.
תומאס ביקש את רשותו של מקדונלד לצלם אותו ואת הניירת שעל שולחנו, תוך שהוא מדפדף בה. מקדונלד משך בכתפיו.
על שולחנו של מקדונלד מונחים ספרים וניירות בערבוביה. הספרים הינם: חיים אינטליגנטיים ביקום, וכן הקולות של שנות השלושים. הניירות הם משלושה סוגים: מכתבים מרחבי העולם, חלקם מדעיים, חלקם מכתבי חובבים נלהבים, חלקם מציידי חדשות, חלקם ממטורפים; תזכירים פנימיים של הפרויקט, טכניים ומנהליים, דוחות רשמיים ותרשימים המתארים את פעילותו הרצופה של הפרויקט. האחרונים מונחים בערמה מסודרת בצידו השמאלי של השולחן, כאילו היו פיצוי על הנבירה בכל היתר, והיתר מפוזרים בצד ימין עם הערות קצרות עליהם בנוגע לטיב התגובה, אם בכלל, או למשלוח.
כשסיים תומאס לבחון את השולחן, הדריך אותו מקדונלד בסיורו בבניין. הבניין היה פונקציונלי וצנוע; קירות בטון צבועים, רצפות מרוצפות, תאורת תקרה קורנת. המשרדים היו חדרונים סטנדרטיים, לכולם אותו לוח משורבט במשוואות או תרשימים למיניהם, והם נבדלו רק במבחר הספרים שבהם, בוילון על החלון, או בשטיח על הרצפה ובאוסף של פריטים אישיים כשעונים, מקלטי רדיו וטלוויזיה, רשמקולים, מקטרות, צילומים, תמונות…
מקדונאלד הציג את תומאס בפני הסגל המקצועי. אולסן, מומחה המחשבים, שנראה צעיר הודות לשיערו השחור, סוננבורן, המתמטיקאי החריף ומומחה לדברי־ימי התקשורת הבינכוכבית, בעל כושר דיבור, סקרן, חריף; סאונדרס, הפילוסוף מעשן־המקטרת והמדבר לאט, צהבהב־שיער וכחוש, מתכנן ההצעות וההתקפות למיניהן; אדמס, מהנדס־האלקטרוניקה אדום־הפנים, עגול־הפנים והמזיע, אשר תגובותיו הסגירו את לבטיו הפנימיים…
תומאס בחר באדמס כדי שידריכו בסבך ההיבטים הטכניים של הפרויקט. הבחירה היתה טבעית; מקדונלד לא יכול היה להביע כל התנגדות גם אילו רצה בכך. הוא חייך – היה זה, אולי, חיוך שבידיעה – ואמר, “תבוא לסעוד עימי ארוחת ערב בביתי. אני רוצה שתכיר את מריה, ומריה רוצה לפגוש אותך. בוב, ספר לו כל מה שברצונו לדעת.”
עם הנחייתו של מקדונלד או בלעדיה, חשב תומאס, אדמס יהיה אותו מקור של מידע פנימי שלו היה זקוק, לא רק אודות שיטות טכניות ומטרות אלא אודות האנשים, וזה היה החשוב מכל. לכל קבוצת בני אדם יש אדמס משלה.
המשרדים היו אתרים של עבודה מאומצת, שקטה ומתמדת, חרף ההיסטוריה רצופת הכשלונות, שמר הפרויקט על המורל. הסגל עבד כאילו היתה זו השנה הראשונה, ולא השנה החמישים ואחת.
האגפים הטכניים היו שונים; היו נטולי חיים. המחשבים והמכשור האלקטרוני המסורבל רבצו במקומם בדממה, אורותיהם כבויים, מפסקיהם מנותקים. קרביהם של אחדים היו פרוסים לפני המכשיר, כשאנשים בחלוקים לבנים נוברים בהם, כמגידי־עתידות המחפשים את העתיד בקרבי תרנגולת. חלונות עיניהם הירקרקות של המכשירים היו אטומים. זמזום הפעימות האלקטרוניות לא נשמע. הם היו מתים, והקירות הלבנים הסטריליים של החדרים שבהם נחו היו עבורם מלכודת שבה גוועו מהעדר משמעות לקיומם.
עבור אדמס היה הדבר שונה. “בשעות היום נראה כאן הכל רגיל למדי, הכל שקט. כל דבר בצורתו הנכונה, אך בלילה, כשההאזנה מתחילה – האם אתה מאמין ברוחות, מר תומאס?”
“לכל ציוויליזציה יש רוחות משלה. בדרך כלל הן האלים של האחרונה שבהן.”
“הרוחות של ציוויליזציה זו הינן במכונות שלה,” אמר אדמס. “שנה אחר שנה יבצעו המכונות את משאלותיך, בלי להתלונן; ואז לפתע יאחוז בהן הדיבוק והן יעשו דברים שלא לשמם נוצרו, ישיבו על שאלות שלא נשאלו, ישאלו שאלות שאין עליהן תשובה. בלילה מתעוררות מכונות אלה לחיים. הן מהמהמות, ממצמצות, קורצות, לוחשות זו אל זו ומגחכות.”
תומאס העביר את ידו על פני לוח מכשירים. הלוח היה חלק וחסר חיים. “והן אינן אומרות לך דבר.”
אדמס הביט בתומאס. “הן אומרות לנו המון. אלא שלא את אשר ביקשנו מהן. אולי איננו יודעים את השאלות הנכונות. או שאיננו יודעים כיצד לשאול אותן כהלכה. המכונות יודעות. אני בטוח בכך. הן אומרות לנו, חזור ואמור. פשוט איננו מבינים אותך. אולי אין אנו רוצים להבין אותן.”
תומאס פנה לעבר אדמם. “מדוע לא?”
“אולי הן מנסות לומר לנו שאין שם אף אחד. חשוב על כך! שאין שם אף אחד, אין אף אחד מלבדנו בכל היקום הגדול. הכל נועד רק לנו. הצגה כבירה שאנו יכולים לצפות בה אך לעולם לא לגעת, מוצגת רק כדי להרשים את היצור היחיד המסוגל להבין זאת – והמסוגל לחוש בדידות.”
"ואם זה כך, אזי כל הפרויקט הינו הבל־הבלים, לא כן?''
אדמס הניד בראשו לשלילה. “קרא לזה נסיון האדם לשמור על שפיותו. כי לעולם לא נוכל לדעת לבטח; איננו יכולים לדחות את כל האפשרויות. כך אנו ממשיכים לחפש, כי יהיה זה מחריד מדי לוותר ולהודות שאנו לבד.”
“האם לא יהיה מחריד יותר להיווכח שאין אנו לבד?”
"אתה סבור כך? "שאל אדמס בנימוס. “לכל אחד החרדה הגדולה שלו, החרדה שלי היא שאין שם אף אחד, אף אם שכלי אומר לי שזהו המצב. שוחחתי עם אחרים שפחדו שמא באמת ישמעו משהו, ולא יכולתי להבין לנפשם, אף כי יכולתי להבין שהם מוטרדים מחרדות שונות משלי.”
“ספר לי איך מתבצעת העבודה,” אמר תומאס באדיבות. יהיה לו זמן אחר כך לנצל את חרדותיו של אדמס.
ההאזנה נמשכת כפי שהחלה לפני למעלה מחמישים שנה, בעיקר באמצעות גלי רדיו הנקלטים על ידי רדיו־טלסקופים: על ידי מערכי אנטנות ענקיים הבנויים בתוך עמקים, על ידי צלחות ניידות קטנות יותר, על ידי כורי־עכביש מתכתיים שהוטלו לחלל. ההאזנה היא בעיקר בתדירות המתאימה לאורך הגל של 21 ס"מ, אורך הגל של מימן נייטראלי. מנסים גם תדירויות אחרות, אך תמיד חוזרים אל תדירות הכיול הסטנדרטית של הטבע, או לכפולותיה השלמות. דור של כשרון הנדסי הוקדש להכפלת רגישותם של הקולטים ולבידודם של הרעשים הטבעיים של היקום והארץ ואחרי כל הבידודים והמחיקות, מה שנותר – עכשיו, בדיוק כמו אז – אפס. כלום. ועדיין הם מאזינים ועדיין הם מאמצים את אוזניהם לשמוע.
“מדוע אינכם מוותרים?” שאל תומאס.
“עברו רק חמישים שנה. זוהי שנייה בלבד בקנה מידה של זמן גלקטי.”
“אילו היה מישהו או משהו מאותת, היו בוודאי אותם אותות נשמעים זה מכבר. זה ברור.”
“אולי אין שם אף אחד,” אדמס שקע בהרהורים, ואז עיניו חזרו להיות מודעות לנוכחותו של תומאס. “או אולי כולם מקשיבים.”
תומאס הרים את גבותיו.
“הרבה יותר זול להאזין, אתה יודע. ייתכן שכולם יושבים שם דבוקים למקלטיהם, ואיש אינו משדר. רק אנחנו משדרים.”
“אנחנו משדרים?” שאל תומאס במהירות. “מי אישר זאת?”
“המקום הזה הינו בלתי נוח למדי אם אינך עובד,” אמר אדמס, “בוא נשתה כוס קפה, ואספר לך על כך.” חדר האוכל היה משרד שהחליף את תפקידו, ובו שני שולחנות קטנים, ארבעה כיסאות ליד כל אחד, ושורת מכונות אוטומטיות, המופעלות על ידי מטבעות, שזמזמו חרישית.
אדמס לגם מהקפה שלו וסקר את כל תולדות הפרויקט, החל מפרויקט ‘אוזמה’ והספקולציות מלאות ההשראה של קוקוני, מוריסון ודרייק, דרך תרומתם של ברייסוול, טאונס, שוורץ, אוליבר, גולאי, דיסון, פון הרנר, שקלובסקי, סאגאן, סטרוב, אצ’ליי, קלווין, הואנג וכן לילי, אשר מאמציו ליצור תקשורת עם דולפינים העניקו לכל קבוצת החלוץ את השם ‘מסדר הדולפין’.
מלכתחילה היה ברור, שצריכים להתקיים יצורים אינטליגנטיים נוספים ביקום. תהליך התהוותה של פלנטה, שנחשב פעם כתוצאה מקרית (ונדירה) של כמעט התנגשות בין שני כוכבים, הוכר כארוע טבעי היווצרותם של כוכבים מענני גאז ושברי סלע ומתכת. הוסכם שלאחוז או שניים מכוכבי השבת שבגלקסיה שלנו יש כנראה פלנטות היכולות לקיים חיים. מאחר שיש 150 מיליארד כוכבי שבת בגלקסיה, הרי שלפחות למיליארד מהם, ואולי לשניים או שלושה, יש פלנטות מקיימות־חיים.
“מיליארד מערכות־שמש שבהן יכולים להתפתח חיים!” אמר אדמס. “וסביר להניח שבמקום שבו יכולים החיים להתפתח, הם יתפתחו.”
“חיים, כן, אך האדם הוא אחד ויחיד,” אמר תומאס.
“האם אתה יחידן?” שאל אדמס.
“לא, אך אין זאת אומרת שאינני סבור שלחלק מאמונותיהם של היחידנים יש יסוד מוצק.”
“אולי האדם הוא יחיד במינו,” אמר אדמס, למרות שיש גלקסיות רבות. אך האם האינטליגנציה היא יחידה במינה? יש לה כושר קיום גבוה. אם היא מופיעה פעם, אפילו באופן מקרי, סביר שתחזיק מעמד ותתפשט."
“אך טכנולוגיה היא עניין שונה,” אמר תומאס, כשהוא לוגם מהקפה השחור והחם.
“שונה למדי,” הסכים אדמס, “היא התפתחה אצלנו ממש רק בזמן האחרון, כידוע לך, בערך במחצית אורך החיים העיקרי של השמש שלנו שבמהלכו ניתן לצפות לקיומם של חיים, יונקים דמויי־אדם חיים על כדור הארץ רק עשירית האחוז ממשך קיומו. הציווילזציה קיימת רק מיליונית מאורך חיי כדור הארץ, והציוויליזציה הטכנולוגית – רק אחת חלקי מיליארד ממנו. בהתחשב בהופעתם המאוחרת של שלושת אלה, ובעובדה שחייבות להימצא גם פלנטות וותיקות יותר, הרי שאם יש חיים אינטליגנטיים על עולמות אחרים, חלקם מוכרחים להיות מתקדמים משלנו, וחלקם מתקדמים הרבה יותר. אבל –”
“אבל –?”
“אבל מדוע אין אנו שומעים מהם דבר?” קרא אדמס.
“האם ניסיתם הכל?”
“לא רק את תדירויות הרדיו – חקרנו קרני גאמה, לייזר, נויטרינו, אפילו מולקולות ארוכות שרשרת במטאוריטים פחמניים וקווי בליעה בספקטרום של הכוכבים. הדבר היחיד שלא ניסינו הוא גלי ‘קיו’.”
“ומה הם אלה?”
אדמס קשקש בפיזור נפש על פני השולחן האפורים. תומאס הבחין שהשולחן היה מכוסה ברישומים חיוורים יותר שנמחקו אחרי שנרשמו על ידי אנשים אחרים.
“כך קרא מוריסון לפני שנים רבות לשיטה שטרם גילינו, אך שהיינו אמורים לגלותה כעבור עשר שנים,” אמר אדמס. “אלא שלא גילינו אותה. הדבר הנוסף היחיד שלא ניסינו הוא לשדר תשדורות. זה יקר יותר. לא הצלחנו אף פעם להשיג את התקציבים – ולא היינו חסרי תקווה להצלחה. ואפילו אז היינו צריכים להחליט אם יש ברצוננו לשדר לכל היקום, או אף למערכת שמש אחת, אודות קיומם של חיים אינטליגנטיים כאן.”
“אבל אמרת שאנחנו משדרים.”
“אנו משדרים החל מימי הרדיו הראשונים,” אמר אדמס. “בעוצמה חלשה, בדרך כלל, באופן בלתי מרוכז, מלא וגדוש בהפרעות שונות, אך החיים האינטליגנטיים הפכו את כדור הארץ למקור רדיו השני בעוצמתו במערכת השמש, ובתוך כמה עשרות שנים אנו עשויים להשתוות לשמש עצמה. אם קיים שם מישהו המסוגל להבחין, הדבר היה צריך להסב את תשומת ליבו.”
“אבל לא שמעתם דבר?”
“מה אפשר לשמוע במכשור הקטן הזה?” שאל אדמס, כשהוא מניע ראשו לעבר העמק שמאחורי הקירות. “מה שאנו צריכים זה זמן מה ב’אוזן הגדולה', שם למעלה, הרשת שקוטרה שמונה קילומטר, או מבנה הרשת החדש, אך האסטרונומים לא נותנים לנו אפילו זמן של יום האזנה אחד.”
“מדוע אינכם מוותרים?”
“הוא לא ייתן לנו!”
“הוא?”
“מק. לא, זה לא נכון. כן, זה נכון. הוא מחזיק אותנו, הוא ומריה. פעם, לפני זמן לא רב, נראה כאילו הכל עומד להתפרק…”
תומאס לגם לגימה נוספת. הקפה היה כבר קר דיו והוא בלע את כולו.
הנהיגה לביתו של מקדונלד בגבעות פוארטו־ריקו היתה נעימה בערבו של היום. הצללים קישטו את המדרונות הירוקים כרגלי ענקים ארגמניים. רוח הערב הקלילה נשאה את ניחוח המלח החד מהאוקיינוס. טורבינת הקיטור הזקנה שמתחת למכסה המנוע המהמה, ורק רעידות מקריות הסגירו את גילה.
המקום הזה מוכרח להיות הנקי והשקט ביותר בכל העולם הרועש והמזוהם הזה, חשב תומאס, כמו גן־עדן, תמים, לפני דעת הטוב והרע. כמו נושא מחלה, אני מביא עימי את הזוהמה והרעש. הוא חש זעם רגעי על כך שמקום כזה צריך להתקיים בעולם של יסורים ושיעמום, ושטף של סיפוק מכך שבידו היה הכוח להרוס מקום זה.
“האם שמעת מאדמס כל מה שרצית?”
“מה?” אמר תומאס. “אוה, כן. גם יותר מזה.”
“חשבתי כך. הוא אדם טוב, בוב, אדם שאתה יכול לטלפן אליו באמצע הלילה כדי לומר לו שהתפוצץ לך הצמיג בגשם ובסערה, ואתה יודע שהוא יבוא. הוא מדבר הרבה ומתלונן הרבה. אל לך להניח לדבר זה להסתיר ממך את האדם שמאחורי זה.”
“לאלו דברים ממה שאמר לי אינני צריך להאמין?” שאל תומאס.
“האמן לכל,” אמר מקדונלד. “בוב לא יספר לך אלא את האמת בלבד, אך יש משום הולכת שולל באמת רבה מדי, אולי יותר, אפילו, מאשר באמת מעטה מדי.”
“כמו נסיון ההתאבדות של אשתך?”
“למשל.”
“וכתב ההתפטרות שקרעת?”
“גם זה.”
תומס לא יכול היה לקבוע, אם היה צער בקולו של מקדונלד, או חרדה מפני החשיפה, או פשוט הכרה ברעות העולם הבלתי נמנעות.
עתה אנו נוסעים אל ביתו שבגבעות ליד ארסיבו, גבעות דוממות כמו הקולות להם הוא מאזין בבניין הבטון שאותו עזבנו. הוא אינו מכחיש שאשתו ניסתה להתאבד לפני שנה, ושהוא כתב מכתב התפטרות ואחר כך קרע אותו.
הבית היה ‘האציינדה’ בסגנון ספרדי, ונראה חם וידידותי בחשכה הגוברת. אלומות של אור צהוב קרנו מדלת הבית ומהחלון. בהיכנסו פנימה גברה תחושתו זו עוד יותר, אותה הרגשה של חמימות שידע רק פעם או פעמיים לפני כן בביתם של ידידים. לאותם בתים חזר יותר מאשר לאחרים, כדי לחמם את עצמו ביחסם החם, עד שהכיר במה שקורה לו. הוא הפסיק לכתוב. הוא חיפש מישהו שיקל על הכאב שהיה בקרבו, והוא גמר בפרשית אהבים ארעית שהסתיימה ברתיעה.
הוא נמלט בחזרה אל חיי ההתבודדות שלו, חזרה אל כתיבתו, לשפוך על מקשי מכונת הכתיבה שלו את הכאב שפעם בעורקיו. והכתיבה היתה מעוותת וזועמת כמו תחתיות השאול שתיאר. מדוע לא כתב את ‘טור הטוהר’? הוא ידע מדוע: תחת אצבעותיו הוא חזר והפך לגיהנום.
מריה מקדונלד היתה אישה בוגרת, עורה בצבע הזית ויופיה עמוק. היא היתה לבושה בחולצה וחצאית פשוטות של איכרים, והיא החזיקה את כפות ידיו בידיה וברכה אותו לשלום בפתח ביתה. הוא חש בחמימות שהתפשטה בקרבו למראה חיוכה העדין ואדיבותה הלטינית־אמריקנית, ונאבק בתחושה זו. הוא חפץ לנשק את ידה. הוא רצה להפוך את ידה ולראות את הצלקת שבשורש כף היד. הוא רצה לקחתה בזרועותיו ולהגן עליה מאיימי הלילה.
הוא לא עשה דבר. הוא אמר, “אני נמצא כאן, כידוע לך, כדי לכתוב כתבה על הפרויקט, וחוששני שלא תהיה זו כתבה אוהדת ביותר.”
היא הפנתה קמעה את ראשה הצידה כדי לבחון אותו. “אינך אדם בלתי ידידותי, אני חושבת. אתה, אולי, אדם מאוכזב. אולי מר נפש. אך אתה ישר. אתה תמה כיצד אני יודעת דברים אלה. יש לי חוש לאנשים, מר תומאס. רובי מביא אותם הביתה אלי לפני שהוא מקבל אותם לעבודה, ואני מספרת לו עליהם, ולא טעיתי אף פעם. נכון, רובי?”
מקדונלד חייך. “רק פעם.”
“זוהי בדיחה,” אמרה מריה. “הוא מתכוון שטעיתי בנוגע אליו, אך זהו סיפור אחר שאותו אספר לך פעם אם אכיר אותך טוב יותר, כפי שאני מקווה. יש לי חוש, מר תומאס, ויתרה מזאת – קראתי את התרגום שלך וקראתי גם את הנובלה שלך שלדברי רובי אינך ממשיך אותם. אתה חייב, מר תומאס, לא טוב הדבר לחיות בתופת. אך יש צורך להכירה, בהחלט, וזאת לשם הבנת הצורך בהיטהרות מהחטאים, היטהרות הדרושה כדי להגיע אל גן העדן.”
“היה קל לכתוב אודות השאול,” אמר תומאס, “אך גיליתי שאין באפשרותי להעלות בדמיון כל דבר אחר.”
“עדיין לא ביערת את חטאיך הנוראים,” אמרה מריה. “עדיין לא מצאת דבר מה להאמין בו, דבר מה לאהוב. יש אנשים שלעולם אינם מוצאים זאת וזה עצוב מאד. אני חשה צער עמוק עבורם. אל נא תהיה אחד מהם. אבל אני מדברת באורח אישי מדי –”
“לא, לא –”
“באת כדי ליהנות מהכנסת האורחים שלנו, ולא כדי לסבול את הטפותי הקנאיות לאהבה ונישואין. אך אינני יכולה להמנע מזה, אתה רואה.” והיא שלבה את זרועה בזו של בעלה והציעה את השנייה לתומאס שעה שהלכו מהכניסה דרך הטרקלין אל חדר האורחים. מרבד מקסיקאני בהיר כיסה חלק מרצפת האלון הממורקת. שם, ישובים בכסאות־עור גדולים, כרסמו ‘מרגריטס’ מלוחים וניהלו שיחת חולין אודות ניויורק וסן־פרנציסקו וידידים משותפים, עולם הספרות, המצב הפוליטי, מקומו של ‘עידן’ בשני אלה וכיצד החל תומאס לכתוב בשביל כתב־העת.
אחר כך הזמינה אותם מריה לארוחת הערב. הם הסבו למה שכינתה “‘קומידה’ מקסיקאנית מסורתית.” המנה הראשונה היתה מרק ובו המון כדורי ‘טורטילה’ דמויי כופתאות, ירקות, אטריות וחתיכות עוף. המנה השניה היתה ‘סופה סקה’, מנה מתובלת־בשפע של אורז, אטריות, וטורטילות חתוכות ברוטב מיוחד; אחר כך מנת דג וסלט ומנה עיקרית של ‘קבריטו’, בשר־תיש צעיר צלוי, עם ירקות שונים; בעקבות אלה באה שעועית מטוגנת מצופה בגבינה מגורדת. כל זה לווה בטורטילות קלילות בסלסלות מרופדות במפיות. הארוחה הסתיימה, מוקדם מדי בשביל תומאס, בפודינג מחלב מסוכר שכונה בפי מריה ‘נטילאס פיוראניס’, עם קפה שחור וחזק ועם פירות טריים.
כשהוא מוחה חלושות, תוך כדי הארוחה, על כי אינו יכול לאכול עוד, נכנע תומאס להפצרותיה של מריה וטעם משהו מכל צלחת שהגיעה, עד שמקדונלד צחק ואמר, “האכלת אותו יותר מדי, מריה. הוא ייצא מכלל שימוש ביתרת הערב, ויש לנו עוד עבודה לעשות. בני אמריקה הלטינית, מר תומאס, נוהגים לאכול ארוחה כזאת רק בהזדמנויות מיוחדות, ובצהרי היום, ואחריה הם פורשים לסייסטה הגונה.”
מקדולנד מילא את כוסותיהם בברנדי שאותו כינה ‘פיסקו.’ “הבה ונרים כוסית,” אמר, "לחיי היופי והאוכל הטעים!''
“להאזנה טובה!” אמרה מריה.
“לחיי האמת!” אמר תומאס, כדי להראות שלא הוקסם ולא הואכל עד כדי הכנעה מוחלטת, אך עיניו נחו על הקו הלבן שחצה את עור הזית שבשורש כף ידה של מריה.
“הבחנת בצלקת שלי,” אמרה מריה. “זוהי מזכרת מסכלותי שאותה אשא עימי לעד.”
“לא הסכלות שלך,” אמר מקדונלד, “החרשות שלי.”
“זה היה לפני יותר משנה,” אמרה מריה, ואני הרגשתי כמטורפת במקצת. יכולתי לראות שהפרויקט לא התקדם כשורה ושרובי נקרע בין הדרישות להמשיך את פעולתו של הפרויקט לבין דאגתו לי. זה היה שגעון. עכשיו אני יודעת, אבל אז חשבתי שאסלק אחת מדאגותיו של רובי בכך שאסלק את עצמי. ניסיתי להתאבד בתער וכמעט הצלחתי. אך נשארתי בחיים ושפיותי חזרה אלי, ורובי ואני מצאנו זה את זו שוב."
“מעולם לא איבדנו זה את זו,” אמר מקדונלד. “פשוט הפסקנו, באופן זמני, בגלל העדר תשומת לב אנושית, להקשיב זה לזו.”
“אבל ידעת את כל זה, לא כן, מר תומאס?” שאלה מריה. “האם אתה נשוי?”
“הייתי פעם,” אמר תומאס.
“וזו היתה שגיאה,” אמרה מריה. “זה מצער. עליך להיות נשוי. מוכרח להיות לך מישהו שתאהב, מישהי שתאהב אותך. אז תוכל לכתוב את ‘טור הטוהר’ שלך, את ‘העדן’ שלך.”
ילד בכה אי־שם בבית. מריה הביטה מעלה באושר.
“ורובי ואני מצאנו משהו אחר.”
היא יצאה מהחדר בנועם וחזרה בן רגע עם תינוק בזרועותיה. התינוק היה בן חודשיים־שלושה, חשב תומאס, והיה לו שיער שחור ועיניים זוהרות שחורות בפנים בגוון הזית כשל אימו, והעיניים נראו כמבחינות בתומאס.
“זהו בובי, הבן שלנו,” אמרה מריה. אם היתה מלאת־חיים לפני כן, כעת היתה מלאת־חיים כפליים, חשב תומאס. זה היה הכוח המגנטי שמשך ציירים אל מדונות בתור נושאי ציורים.
“היינו בני מזל,” אמר מקדונלד. “חיכינו זמן רב לילד, אך בובי נולד בלי בעיות, והוא נורמלי, ללא ליקויים שפוקדים לעתים ילדים של הורים קשישים. אני סבור שהוא יגדל ויהיה ילד רגיל הנושא בעול אהבת הורים זקנים, שיכלו בעצם להיות הורי הוריו ואני רק מקווה שנוכל להבין לנפשו.”
“אני מקווה שהוא יוכל להבין אתכם,” אמר תומאס, והוסיף, “גב' מקדונלד, מדוע אינך משכנעת את בעלך לוותר על הפרויקט חסר התקווה הזה?”
“אינני משכנעת את רובי לעשות דבר,” אמרה מריה.
“הפרויקט הוא כל חייו, בדיוק כפי שהוא ובובי הם כל חיי, אתה אולי חושב שיש בפרויקט משום תרמית או הטעייה, אך אם אתה סבור כך בכנות, כי אז אינך מכיר את בעלי ואת האנשים שקיבץ כדי שיעבדו עימו. הם מאמינים במעשיהם.”
“אם כך, הם שוטים.”
“לא, שוטים הם אלה שאינם מאמינים, שאינם יכולים להאמין. יתכן שאין אף אחד שם, בחוץ, ואם יש שם מישהו, לעולם לא ידבר אלינו או אנו אליו; אך האזנתנו הינה מעשה של אמונה כמו החיים עצמם. אילו הפסקנו להאזין, היינו מתחילים לגווע, העולם על יושביו, הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו ואפילו החוואים והחקלאים, כי החיים הם אמונה, החיים הם מחוייבות. המוות הוא וויתור וכניעה.”
“לא ראית את העולם כפי שראיתי אני,” אמר תומאס.
''העולם גווע."
“לא כל עוד אנשים כאלה יחזיקו מעמד,” אמרה מריה.
“את נותנת לנו אשראי גדול מדי,” אמר מקדונלד.
“לא,” אמרה מריה אל תומאס. “בעלי הוא אדם גדול. הוא מקשיב בליבו. לפני שתעזוב את האי הזה, תדע זאת ותאמין. ראיתי אחרים שבאו כמוך, מפקפקים, נלהבים להרוס; ורובי עבד עליהם, העניק להם תקווה ואמונה, והם עזבו, מאמינים.”
“אין לי כל כוונה לתת שיעבדו עלי,” אמר תומאס.
“אתה מבין את כוונתי.”
“אני יודע שהייתי רוצה שיהיה לי מישהו שיאמין בי כמו שאת מאמינה בבעלך.”
“מוטב שנחזור,” אמר מקדונלד. “יש לי דבר מה להראות לך.”
תומאס נפרד ממריה מקדונלד והודה לה על הארוח ודאגתה האישית לו, ועזב את ההאציינדה. כשהיה בחוץ בחשיכה, פנה פעם אחת לאחור והביט בבית ובאור שקרן ממנו, ובאישה העומדת בפתח עם תינוק בזרועותיה.
ההבדל בין יום ולילה הינו מסדר גודל אחר לעומת ההבדל בין אור וחושך. אחרי שקיעת השמש מקבלים הדברים המוכרים פרופורציות שונות, כביכול: המרחקים מתארכים ועצמים מועתקים ממקומם.
שעה שמקדונלד ותומאס עשו את דרכם לאורך העמק, שבו נבנה הרדיו־טלסקופ המתכוונן־למחצה, לא היתה זאת עוד אותה קערה סטרילית. היה זה גוב של מסתורין וצלילים, צובר הדים מוזרים מהשמיים אל תוך הגביע החסוי, צד את האבק הקוסמי שנישא קלילות באוויר הלילה.
הצלחת המתכווננת שהיתה קודם קפואה כמוות על רקע השמיים, היתה כעת מלאת חיים וחקרנית. תומאס דימה בנפשו שהוא יכול להבחין ברעד שאחז בה שעה שנדרכה לעבר החשיכה הדוממת.
‘האוזן הקטנה’, כך קראו לו, לאותו גוש ענק של מכשור עדין, הרדיו־טלסקופ המתכוונן הגדול ביותר על פני כדור־הארץ, להבדיל מ’האוזן הגדולה', רשת הכבלים שקוטרה שמונה קילומטרים ושחגה במסלול סביב כדור הארץ. הלילה יכול המבקר לחוש את הכישוף שהיא מפעילה על האנשים שחשבו שהם מפעילים את רצונם עליה. בשביל אותם משוגעים לדבר, זוהי אוזן, האוזן שלהם מזדקרת לפי רצונם לעבר הכוכבים הדוממים, עם עוצמה כבירה ומסננים מתוחכמים, ומאפשרת להם להאזין לאינסוף ולשמוע רק את פעימות הלב האיטיות של הנצח.
“ירשנו את זה מהאסטרונומים,” אמר מקדונלד, “אחרי שהציבו את הרדיו־טלסקופים הראשונים על צידו המרוחק של הירח ואחר כך את הרשת הראשונה במסלול בחלל. מאז אבד הכלח על הציוד המוצב על הארץ, בדומה לגורל הגבישים הישנים כששוכללו שפופרות־הריק. אולם במקום להשליכו לגרוטאות הם נתנו לנו מכשור זה עם תקציב קטן להפעלתו.”
“עם השנים, הסתכמו בוודאי ההוצאות בסכומי עתק,” אמר תומאס, בנסותו לנער מעליו את השפעות הסברת הפנים של הערב וכישוף הלילה.
“זה מצטבר,” הסכים מקדונלד, “ואנו נאבקים על חיינו מדי שנה. אך יש שכר לעמלנו. אפשר לדמות את הפרויקט לחממה לאינטלקט, חידה כבירה, מתמשכת ובלתי ניתנת לפתרון, אשר הנסיון לפצחה מחדד את המוחות המבטיחים ביותר. אנו מקבלים את המדענים והמהנדסים הצעירים ושולחים אותם לפתור בעיות שיש להן פתרונות. לפרויקט יש כמות מפתיעה של מסיימי אוניברסיטאות, רבים מהם בעלי הישגים מפליגים.”
"כך אתה מצדיק את הפרויקט, בתור מין בית ספר למוסמכים?''
“הו, לא. זהו מעין ‘רווח צדדי’, יעדנו הסופי ומטרתנו החשובה ביותר היא התקשרות עם יצורים אחרים מעולמות אחרים. אני מציע לך נימוקים בהם תוכל להשתמש כדי להצדיק את מעשינו, אם אינך מסוגל להשתכנע לקבל אותנו כמו שאנחנו.”
“מדוע עלי לרצות להצדיק אתכם?”
“את זה יהיה עליך לגלות בעצמך.”
הם נכנסו אל הבניין, ואף הוא היה שונה כעת. המסדרונות שנראו פעלתנים ויעילים בשעות היום, היו עתה טעוני אנרגיה ותכלית. בחדר הבקרה נגעה אצבע־אלוהים; במקום בו שרר מוות שקקו חיים: אורות נדלקו וכבו, עיניים אוסצילוסקופיות התנועעו בערנות בתנועה קווית ירקרקה, ממסרי לוחות המכשירים תקתקו ברכות, המחשבים צחקו חרישות לעצמם, החשמל לחש בחוטים.
אדמס היה ישוב מול לוח הבקרה. על ראשו היו אוזניות, ועיניו חקרו את המחוונים והאוסצילוסקופים הפרושים לפניו. כשנכנסו, נשא את עיניו ונופף בידו. גבותיו של מקדונלד התרוממו; אדמס משך בכתפיו. הוא הוריד את האוזניות על צווארו. “הכלום הרגיל.” “הנה,” אמר מקדונלד, כשהוא מסיר את האוזניות ומושיט אותך לתומאס. “הקשב אתה.”
תומאס הצמיד את אחת האוזניות אל אוזנו. קודם נשמעת המייה, כקול המון רב הנשמע מרחוק, או כמו אוושת פלג מים הזורם בערוץ סלעי, קולח דרך נקיקים ומתנפץ מעל מפלי מיים קטנים. אחר כך גוברים הצלילים והופכים לקולות שוקקים המדברים בערבוביה, כך שאף לא אחד יכול להישמע בנפרד. המאזין מתאמץ לשמוע, וכל מאמצו רק עושה את הקולות ללהוטים יותר להישמע, והם הופכים רמים יותר ואף בלתי ניתנים להבדלה עוד יותר. כמו דנטה, המאזין “עמד בקצה המדרון במקום בו פי־התהום הפעור אוצר אל קרבו את רעמה של קינה אין קץ לה…”
והקולות משתנים, מתחנוני כמיהה לזעקות זעם, כאילו, כמו נשמות נידונות לאבדון, הם תובעים ישועה מהלהבות בהן הם בוערים. הם פונים אל המאזין בחימה שפוכה כאילו רצו לכלותו בעבור עזות המצח שבהידחקו אל בין הנפילים, בכל יהירותם וגאוותם המרושעת.
“מעלי ראיתי מטר של אלף נשמות ניתך ארצה משמיים, אשר כנבגדים בזעם זעקו: מיהו זה אשר מעז לפלוש אל ממלכת המתים?”
והמאזין חושב שהוא אחד מאלה שצעקו כדי שקולם יישמע, נידון כמותם לאבדון באש הגיהנום, ומסוגל רק לזעוק בכאב ותסכול על כך שאין איש שיקשיב לו, יבין, ידאג לגורלו. “אפילו אז שמעתי קולות של נהי מכל עבר, אך לא ראיתי איש, על כן אחוז תדהמה על מקומי קפאתי.”
והמאזין חושב שהוא נמצא בין ענקים, אשר כל אחד מהם, כמוהו, נאבק להישמע בקולו האדיר, ולא ניתן להבינו.
והמאזין חש כאילו תודעתו עומדת לנטוש אותו.
והקולות נאלמו. מקדונלד השיר את האוזניות מאוזניו, במקום שבו, נזכר תומאס במעומעם, הניח אותם בעצמו. והוא היה מזועזע מההשפעה רבת העוצמה של אותם קולות, כל מיני קולות הנאבקים כדי להישמע, המתערבבים יחדיו למקהלה זרה ומוזרה.
היה לתומאס רגע של התגלות שבו הבין שהיה אבוד, כמו הקולות, ושיהיה עליו למצוא את דרכו החוצה או להיות נדון לחיות לעד כלוא בתוך כלאו גופו, בודד בייסוריו כאילו היה בתופת בעצמו.
“מה זה היה?” שאל, וקולו רעד.
“קולו של האינסופי,” אמר מקדונלד, “אנו מתרגמים את אותות הרדיו לתדירויות שמע. זה לא עוזר לנו לקלוט מאום. אילו היה שם משהו, היה הדבר מתגלה על סרטי ההקלטה. השעונים האלקטרוניים היו מהבהבים, המחשב היה משמיע קול אזעקה; הדבר לא היה נשמע כתקשורת קולית. אך בכל זאת יש משום השראה בשמיעת דבר מה שעה שאתה מאזין, ואנו זקוקים להשראה.”
“אני קורא לזה היפנוזה,” אמר תומאס. “זה יכול לעזור לשכנע את הספקנים שבאמת יש שם משהו, שביום מן הימים יוכלו לשמוע בברור את מה שהם מדמיינים עכשיו, שאכן ישנם זרים שם, הרחק – וזוהי רק תחבולה כדי לשטות בעצמך ולהונות את העולם.”
“יש החשדנים יותר מאחרים,” אמר מקדולנד. “אני מצטער שקיבלת זאת כהתקפה אישית. איננו משחקים בתחבולות. ידעת שמה ששמעת לא היה תקשורת.”
“כן,” אמר תומאס, והרגיזה אותו העובדה שקולו עדיין רעד.
“אך לא זה מה שרציתי שתשמע. זהו רעש רקע. בוא וניגש אל משרדי. גם אתה, בוב. השאר את העיקוב לטכנאי. זה לא משנה.”
הם הלכו אל המשרד, שלושתם, והתיישבו בכסאות.
שולחנו של מקדונלד היה נקי כעת, ממתין לערמות של מחר. אך ריח הספרים הישנים נשאר. תומאס החליק בידו על זרועות העץ החלקות של כסאו והתבונן במקדונלד.
“זה לא יעבוד,” אמר תומאס. “לא כל הקולות ההיפנוטיים שבעולם, או חברה נעימה, ולא ארוחות מענגות, אישה יפהפיה או תמונות משפחתיות נוגעות ללב, לא יחפו לעולם על העובדה שהפרויקט נמשך יותר מחמישים שנה וטרם קלטתם כל שדר.”
“לשם כך הזמנתי אותך הנה,” אמר מקדונלד. “קלטנו.”
“לא!” אמר אדמס. “מדוע אינני יודע על כך?” "
“לא היינו בטוחים, לא היינו בטוחים עד ליל אמש. היו לנו כבר אזעקות שווא בעבר, והיו אלה תמיד רגעינו הקשים ביותר. סאונדרס יודע. זה היה התינוק' שלו.”
“הסלילים מ’האוזן הגדולה',” אמר אדמס.
“כן. סאונדרס עבד איתם, ניסה לנקותם מרעשי רקע. אך כעת אנחנו בטוחים. מחר בבוקר אני מזמן את כל הצוות ונודיע על כך.” הוא פנה אל תומאס. “אך אני מבקש את עצתך.”
“אינך עומד לשטות בי במשהו מעין זה, מקדונלד?” שאל תומאס, “צרוף המקרים מוגזם.”
“צרופי נסיבות קורים,” אמר מקדונלד. “ההיסטוריה מלאה בהם. הפרויקטים שמצליחים, התפיסות המנצחות, נחלצים תמיד איכשהו מירידה לטמיון הודות לצרוף מקרים המגיע בדיוק לפני רגע ההצלחה הסופית.”
“ולבקש את עזרתי,” המשיך תומאס. “הרי זהו טכסיס עתיק־יומין.”
“אל תשכח, מר תומאס,” אמר מקדונלד. “אנחנו מדענים. חקרנו במשך חמישים שנה ויותר ללא הצלחה; הפסקנו לחשוב, אם בכלל חשבנו על כך פעם, על מה שנעשה אם נצליח. אנו זקוקים לעזרה. אתה מכיר את האנשים ויודע כיצד לפנות לרגשותיהם, מה יקבלו ומה ידחו, וכיצד יגיבו לבלתי־נודע. כל זה הגיוני וטבעי למדי.”
“זה בא בזמן מתאים מדי. אינני מאמין.”
“האמן לו, ג’ורג',” אמר אדמס. “הוא אינו משקר לעולם.”
“כולם משקרים,” אמר תומאס.
“הוא צודק, בוב,” אמר מקדונלד. “אך אתה תאמין לכך, מר תומאס, כי זה נכון, כי אפשר לאמת זאת ולשחזר זאת שוב ושוב, וכשנפרסם זאת, אם אכן זה מה שנעשה, יאמרו כל המדענים, ‘כן, וודאי. זה נכון. כך היה צריך הדבר להיות.’ למה לי ‘לפברק’ משהו שאפשר להזימו בקלות, ושעלול להרוס את הפרויקט ביתר עוצמה מכל מה שהיית עלול לכתוב?”
“שמעתי פעם, שמי שרוצה להשתחרר מהשרות צריך להתלונן על כאבים בגב או קולות בראש, כי אי אפשר להזים דברים אלה,” אמר תומאס.
“מדעי הטבע אינם סובייקטיביים, וכל דבר גדול כמו זה ייבדק וייבדק שוב שוב על ידי כל אסטרונום בכל מקום שהוא.”
“שמא אתה מנסה להונות אותי כדי להרוג את כל העניין בשם מורל הציבור?”
“האם יכול אני להונות אותך, מר תומאס?”
“לא,” אמר תומאס, ואז נזכר בקולות ואמר, “אינני יודע. מדוע דווקא עכשיו? מדוע בדיוק ברגע שבאתי לכתוב את התחקיר?”
“אינני רוצה להפחית ממשמעותה של שליחותך,” אמר מקדונלד, “אך אינך הכתב הראשון שבא הנה לכתוב סיפור. יש לנו כאן עיתונאי כל שבוע, פחות או יותר. היה מוזר מאד לולא היה מגיע עיתונאי בתוך יום־יומיים משעת הקליטה של השדר הראשון שלנו. הדבר פשוט נפל בחלקך.”
“טוב,” אמר תומאס. “אז מהו הדבר? כיצד נתקלתם בו?”
"התחלנו לקבל סרטי הקלטה מ’האוזן הגדולה' לפני שנה בערך – סרטים של הרדיו־טלסקופיה השגרתית שלהם – והתחלנו לנתח אותם. סאונדרס הריץ אותם במחשב, העביר לאוזניות כל מה שצריך, ואז יום אחד נדמה היה לו שהוא שומע מוסיקה וקולות דיבור.
"מחשבתו הראשונה היתה ‘דמיון־שווא,’ אך המחשב אמר לא. סאונדרס עשה כל שיכול כדי לנקותם, להגבירם, להסיר מהם את הרעש וההפרעות. פיתחנו לשם כך תחבולות לרוב במשך חמישים השנה האחרונות. המוסיקה נשמעה די ברור והקולות, באופן מקוטע, אפילו טוב יותר. והקולות דיברו אנגלית.
“סברתו השנייה היתה ש’האוזן הגדולה' קלטה שידור תועה כלשהו מכדור הארץ, או אולי מאחד מכוכבי הלכת השכנים, אך הרשת לא היתה מכוונת לעבר כדור הארץ או פלנטה שכנה. היא היתה מכוונת אל החלל. נמצאו סלילים אחרים מלפני שנים אחדות; ובכל פעם ש’האוזן הגדולה' היתה מכוונת לכיוון מסויים, היא קלטה אותן אותות.”
“מה זה היה?” שאל תומאס.
למען השם, מק, בוא נשמע אותם!" קרא אדמס.
מקדונלד לחץ על אחד הכפתורים על שולחנו.
“מובן,” אמר מקדונלד, “שהיו הרבה הפרעות, אך לשם כך חתך סאונדרס כמעט את כל החלקים חסרי המובן. היחס בין הרעשים לקולות היה בערך חמישים לאחד, לכן אתם שומעים רק כאחד חלקי חמישים ממה שיש לנו.”
הצליל היה מונופוני, אף כי בקע משני רמקולים שהיו בנויים בקירות משמאל ומימין. ההשפעה היתה כאין וכאפס לעומת האוזניות בחדר הבקרה, אך היה בצלילים מין קסם בדומה לזה של ימי הרדיו הראשונים כשאנשים ישבו סביב מקלט גביש מתאמצים לשמוע קולות עמומים, מנסים לקלוט את שידורי תחנות הרדיו הראשונות. אפשר אמנם, חשב תומאס, שהצלילים באו מעולם אחר, אך יחד עם זאת לא סביר הדבר שמקורם יכול להיות אחר מאשר כדור הארץ עצמו.
הצלילים הם ארציים. זה ברור. שומעים מוסיקה, כולה מבוססת על הסולם הכרומאטי, וחלקה מוכר – הפתיחה ל’ווילהלם טל', לדוגמא. וישנם הקולות, רובם דוברי אנגלית אך גם צרפתית, איטלקית או ספרדית. אנגלית. מוסיקה. מעולם אחר! אין בזה הגיון. אך בכל זאת אנו מקשיבים.
הקליטה גרועה, הפרעות סטאטיות והפסקות אקראיות אחרות מקלקלות את השידור, ומה שנשמע שבור ומקוטע, לעיתים מובן, לרוב כאילו בשפת־צופן, דבר אינו שלם, כל קטע בקול שונה. מגדל בבל, לכל הדעות, אך מגדל בבל שבו יש מספיק דברים ברורים כך שהמאזינים חשים שצריך להיות בזה הגיון כלשהו. לרגעים מספר בוקעים המוסיקה והקולות בצלילות, מתגברים ודועכים שוב כשעולה רמת הרעש. המאזין מתנודד בין הרושם שהקולות הינם אלמנט שולט המופרע מדי פעם על ידי רעשים, לבין הרושם ששידור הרעש מופרע מדי פעם על ידי קולות.
כמו מקהלה יוונית, מזמרים הקולות בחדגוניות את שורותיהם וממלאים אותן בערפול דלפי, המאזינים נוטים קדימה כאילו היה בדבר כדי לסייע להם לשמוע קצת טוב יותר…
פצפוצרשרוש קר כקרח רשרושפצפוץ מוסיקה: תיבת הפטפוט הקטנה עם הנערה החמודה פצפצפצרוש רוצה לקנות ברווז פצרשרושפוץ אלוף הצדק במסכה פצפוץ מוסיקה רשרושפצפוץ הספר האחד עשר מאה ופצרשרושפץ הנה הם באים ג’ק פץ מוסיקה רשרוש יוהו! יוהו! פצרוש האם ריימונד הוא אהובך רשרשרושפוץ מוסיקה פצפצרשרש מוסיקה: הניפו את הדגל בשביל פצרושפוץ ילד רע פצפצפצ לוקס מציג את רשרשרשרש מוסיקה פצפצרוש רוג’רס במקום העשרים פצפוצרוש מוסיקה: קולה במקום השנים־עשר פצרושפוץ אמרי לילה טוב ילדתי פוצפץ מוסיקה רושרש אהובתי, ליבי יוצא אליך פצפוצרש מוסיקה רשרושרשפץ בובה רשרש מוסיקה: או רבואה רשרשרשרש נעם מאד פצפוצרשרוש התיאטרון הקטן של פצפוץ עיניים תכולות רשרושפץ מוסיקה רשרש מי יודע כמה פצפוצרשרוש תמצא ידיד ויועץ ב־רשרושרשרוש מוסיקה עוד טיול בהרי פצפוץ־פצפוץ המשיכו להאזין לגל פצפוצרשרוש מוסיקה: בה בה סול בר פצפוץ בית הבובות רשרוש באביב רשרוש־רשרוש מגן הציבור רשרוש מוסיקה פצפוצרשרוש הדבר היחיד שמפניו עלינו לפחוד הוא רשרוש וכעת אנחנו מזמינים לבמה פצפוצרש אהובתי חזרי אלי רשרושרשרוש מוסיקה פצפוצפצפוצפץ חדשות רשרשרש מוסיקה: בו־בו־בו־בו־פצפוץ האם יכולה אישה שגילה מעל שלושים וחמש רשרשרוש הרפתקאותיו של פצפוץ מוסיקה רשרושפצ זוהי ציפור פצפוצפצפוץ רק היום פצפוץ עורך החדשות רשרושרשרושרש ערב טוב לכל המאזינים פצפוץרשרוש מוסיקה רשרוששפצפוץ זהו אהובי רשרוש לפני שאתה קונה בדוק פץ
אחרי שהקולות והרעשים פסקו, הסתובב תומאס והביט במקדונלד. במחצית השעה שחלפה, כבר הספיק תומאס להקליט את כל ששמע ברשמקול הפרטי שלו, אף כי לא היה לו שמץ של מושג מה יעשה בזה. “מה פרושו של הדבר?” שאל.
לחשוב על כך. “מה פרושו של הדבר?”
“זה מכדור הארץ,” אמר אדמס.
“נתחיל בזה,” אמר מקדונלד. הוא פנה לאחור ובחר ספר מהמדף שמאחוריו. “תעיף בזה מבט,” אמר לתומאס, “ואולי תבין יותר.”
הספר היה ‘הקולות של שנות השלושים.’ תומאס דפדף בו. הוא הרים את מבטו. “זה על ימי הרדיו הראשונים, לפני יותר מתשעים שנה.”
“מה ששמענו,” אמר מקדונלד, “כפי שתגלה בעזרת ספר זה או אחרים, אם תעשה בדיקה יסודית, היה שידור רדיו מאותה תקופה: מוסיקה, חדשות, קומדיות, דרמה, הרפתקאות, מה שהיה קרוי ‘אופרות־סבון’, סיפורי מתח, ‘שיחות ליד האח,’ הצגות מזילות דמעה…”
“אתה חושב שאאמין לך שקלטת את השטויות האלה מהכוכבים?”
“כן,” אמר מקדונלד. “זה מה שקלטה ‘האוזן הגדולה’ כשהאסטרונומים מיקדו אותה בכיוון הכללי של קאפלה –”
“אך כיצד ייתכן שקאפלה שולחת לנו את הזבל הזה של כדור הארץ?”
“לא אמרתי שזאת קאפלה,” אמר מקדונלד, “אמרתי רק שזה היה הכיוון הכללי.”
“כמובן,” אמר אדמס.
“זה יותר מדי מגוחך,” אמר תומאס.
“אני מסכים,” אמר מקדולנד. “מגוחך עד כדי כך שהדבר חייב להיות נכון. למה לי לנסות להונות אותך בדבר מה מטופש באופן שקוף כל כך, כאשר אין קל מלשתול אי־אלו אותות בלתי נבדלים כמעט ברעש. אפילו זיוף כזה ניתן היה לגלות עם הזמן, אך היינו עשויים אולי להסתכן ולהעיז בתקווה לקלוט אולי אותות של ממש לפני שתתגלה התרמית, אבל זה! ניתן לבדיקה בקלי קלות, ומגוחך מכדי להיות לא אמיתי.”
“אבל זה – איך ייתכן שקאפלה – או יהיה מה שיהיה – משדרת –?”
“אנו מאזינים מזה חמישים שנה,” אמר מקדונלד, “אך אנו משדרים מזה תשעים שנה ומעלה.”
“אנחנו משדרים?”
“סיפרתי לך, זוכר?” אמר אדמס. “מאז שהחלו שידורי הרדיו, בשנות השלושים של המאה שעברה, מתפשטים גלי רדיו חלשים אלה דרך חלל היקום במהירות האור.”
“קאפלה נמצאת בערך ארבעים וחמש שנות־אור מכדור הארץ,” אמר מקדונלד.
“ארבעים וחמש שנים נדרשו לגלי הרדיו כדי להגיע לשם,” אמר אדמס.
“וארבעים וחמש שנה כדי לחזור,” הוסיף מקדונלד.
“האם הם מוחזרים מקאפלה?” שאל תומאס.
“אותות אלה נשלחים חזרה. הם נקלטים סמוך לקאפלה ומוטלים בחזרה הישר אלינו באמצעות שידור מכוון ורב־עוצמה,” אמר מקדונלד.
“האם זה אפשרי?”
“אנחנו לא היינו יכולים לעשות זאת,” אמר אדמס. “לא עם הציוד הנמצא ברגע זה בידינו, אנטנה ענקית באמת המוצבת בחלל – אולי עמוק בחלל, הרחק מהשמש – היתה מסוגלת לקלוט תשדורות רדיו תועות, ולו הקלושות שבהן, כמו אלה של ראשית ימי השידור שלנו, ממרחק של מאה שנות אור או יותר. ייתכן והיינו מגלים שהגלקסיה הומה בשידורי רדיו.”
“אפילו כך, מפתיע שאנו מסוגלים בכלל להבחין במשהו שעבר ארבעים וחמש שנות אור הלוך וחזור. האותות התועים המגיעים לקאפלה חייבים להיות קלושים במידה שלא תתואר, בקושי נבדלים מרעש רגיל,” אמר מקדונלד.
“מובן, שייתכן שהם משתמשים במכשור אחר – אולי במקלט הנמצא קרוב יחסית לכדור הארץ, בחגורת האסטרואידים, למשל, היכול לקלוט את שדורי הרדיו שלנו ולמקד אותם ישירות לעבר קאפלה. פירוש הדבר, כמובן, שמערכת השמש שלנו זכתה לביקורי יצורים זרים – או לפחות ציוד אוטומאטי שלהם. זה לא משנה. העובדה היא שאנו קולטים שידור חוזר בפיגור זמן, שידור מהעבר שלנו, מלפני תשעים שנה.”
“אבל לשם מה להם לעשות זאת, אפילו אם הם יכולים?” מחה תומאס.
“האם יכול אתה להעלות על הדעת דרך טובה מזו להסב את תשומת ליבנו?” שאל מקדונלד. “לומר לנו שהם יודעים שאנחנו כאן ושהם קיימים שם? אות שלא נוכל להחמיצו?”
“פשוט ‘הלו’ אדיר וזהו זה!”
“אולי זה לא הכל,” אמר אדמס.
מקדונלד הנהן. “ייתכן שחלק מהרעש הסטטי אינו סטטי כלל וכלל. נראה כאילו יש סדר כלשהו בקטעים מסויימים, סדרות של פעימות, קבוצות של אותות המופיעים ונעלמים לסרוגין, סדרות של מספרים, או מסר בצורה לינארית, או משהו שאפשר היה להבינו אילו ידענו כיצד לצרף את כל אלה לתמונה אחת. ייתכן שאין בזה מאום; אולי אלה אותות טלגראפיים קדומים, איננו יודעים עדיין, אך סאונדרס והמחשבים עובדים על זה.”
“זוהי ההתחלה,” אמר תומאס. הוא יכול היה להרגיש את החשת קצב פעימות הדופק שלו ואת הזעה שבכפות ידיו. תחושה שכזאת לא פקדה אותו מאז עבד על ‘התופת’.
“אנחנו לא לבד,” אמר אדמס.
“מה הם אומרים לנו?” שאל תומאס.
“עוד נגלה זאת,” השיב מקדונלד.
“ואז –?” שאל תומאס.
“זהו העניין,” הסכים מקדונלד. “השאלה ניצבת לפנינו כעת היא כיצד נודיע על מה שגילינו, ואם בכלל להודיע על כך. כיצד יגיבו האנשים לעובדה המוצקה בדבר קיומם של יצורים אינטליגנטיים אחרים בגלקסיה? האם ייתקפו בחרדה, בזעם, בסקרנות? האם יהיו שבעי רצון, נלהבים, צוהלים? האם יחושו רגשי גאווה או נחיתות פתאומית?”
“אתם חייבים לפרסם זאת,” אמר תומאס. בעומק ליבו היה משוכנע בצדקתו. גם זה היה דבר שלא חש מזה זמן רב.
“האם יבינו?”
“עלינו לגרום להם להבין. קיים גזע של יצורים נבונים אי שם על עולם הדומה באופן זה או אחר לשלנו, ולבטח יש להם המון דברים לומר לנו. איזו בשורה כבירה לאנושות! זה מחייב לחגוג ולא לחשוש. עלינו לגרום לכך שהאנשים יבינו זאת, ירגישו זאת.”
“אינני יודע כיצד.”
“אתה מתלוצץ,” אמר תומאס. הוא חייך. “אתה טיפלת בי כפסיכולוג מומחה, ניווטת אותי בכל צעד בכיוון שרצית. לא משנה. אני אעזור. אני יכול לגייס אחרים. אנו ננצל כל אמצעי תקשורת אפשרי: מאמרים, טלוויזיה, ספרים, כתבות תעודיות וסיפורי דמיון, ראיונות, משאלים, משחקים, צעצועים… נהפוך את הפרויקט לשער אל עולם חדש, עולם חדש שלו זקוק כדור הארץ בדיוק עכשיו. כדור הארץ עייף ומשועמם ממה שהוא עכשיו, ועייפותו ושיעמומו מהווים סכנה מתמדת לרוח האדם –”
“אל לנו לשכוח,” אמר אדמס, “שקיים עולם של יצורים אינטליגנטיים אי־שם ליד קאפלה, ששלחו לנו מסר, ושממתינים לתגובה. זהו העיקר.”
“הם אינם אנושיים, אתה מבין,” אמר מקדונלד.
“למעשה, תנאי הסביבה שלהם שונים בתכלית, קאפלה היא ‘ענק אדום’ – או, נכון יותר, צמד ענקים אדומים תאומים – קר במקצת מהשמש שלנו אך גדול וזוהר הרבה יותר.”
“וכנראה, קיים זמן רב הרבה יותר, אם התאוריות שלנו בדבר היווצרות כוכבים הן נכונות,” אמר אדמס.
“שמשות קאפלה הן מה שהשמש שלנו עשויה להיות בעוד עשור גלקטי או שניים,” אמר מקדונלד. “שווה בנפשך מה פרושו של דבר להתפתח במקום בו שתי שמשות אדומות אדירות זורחות בשמים, עם אי־הסדירויות באור וחושך ובמסלול עצמו, בטבע העולם שבו הם חיים. בהבדלים הקיצוניים בין חום וקור! איזה מין יצורים הצליחו להתפתח ולהתקיים בתנאים שכאלה – ולשגשג?”
“אילו השקפות עולם מוזרות וודאי יש להם!” אמר תומאס. “דנטה ירד אל מעמקי התופת כדי לגלות כיצד חיו וכיצד חשבו יצורים אחרים. היצורים שלנו זרים ושונים הרבה יותר, וכל מה שעלינו לעשות הוא להקשיב.”
“גם לנו יש ירידות משלנו לגיהנום,” אמר מקדונלד.
“אני יודע. האם אתה עומד לספר לצוות שלך מחר?”
“אם לדעתך יהיה נכון לעשות זאת.”
“זה הכרחי, נבון או לא. שכנע אותם להתייחס לדבר בינתיים כאל מידע סודי. אני אכתוב את הכתבה שלי ל’עידן,' ברשותך, אך היא תהיה שונה במקצת ממה שציפו.”
“‘עידן’ היא במה מצויינת, אך האם ידפיסו זאת?”
“בשביל כתבה בלעדית שכזאת הם היו מוכנים אפילו להתקשר עם השטן בעצמו ועם כל צוות נפיליו. הם ישליכו את ה’יחידנים' ביגון שאולה ויובילו את המנדרינים והטכנוקרטים אל הארץ המובטחת. בינתיים אגייס מספר חברים למקצוע ונכין סדרה של כתבות וראיונות לכל אמצעי התקשורת.”
“נשמע טוב,” אמר מקדונלד.
“בינתיים, הנה חומר למחשבה בשבילך: האם הקאפלנים מבינים את תשדורות הרדיו שהם קולטים מכדור הארץ? והאם הם שופטים את הציוויליזציה שלנו על סמך 'אופרות הסבון שלנו?”
תומאס קם וכיבה את הרשמקול שלו. “זה היה יום טוב,” אמר. “להתראות בבוקר.” הוא פנה לעבר הדלת ולמרות שרק מאוחר יותר נתחוור לו הדבר, התקרב עתה אל ‘טור הטוהר’ שלו.
-
הכוונה כמובן, ל‘קומדיה האלוהית’, הטרילוגיה בת־האלמוות של דנטה אליגיירי, ששלושת חלקיה: ‘התופת’, ‘טור הטוהר’, ו־‘עדן’, שמשו השראה לג'יימס גאן בכתיבת סיפור זה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.