מה יכול להיות חמוד ותמים יותר מילדה קטנה ושובבה, הזוללת סוכריות בתאווה? מסתבר שלעתים עלולה ילדה שכזאת לחרוץ את…

¹

* * *

אם לא תיתן לי עוד סוכריה, אני יבכה. לא תאמין כמה חזק אני יכולה לבכות. זה לא ימצא חן בעיני אמא.

תודה רבה לך. אני מתה על סוכריות.

אני מאוד מנומסת יחסית לגילי. כולם אומרים את זה. ככה אני יכולה להרוויח יותר סוכריות. הכי טובות הן נשים זקנות. אני גם ילדה מאוד מאוד אינטליגנטית, אבל בטח כבר ראית את זה על פי המבחנים שעשית לי. הם נתנו לי לעשות את המבחנים אבל הם לא נתנו לי אף סוכריה, אז הייתי ילדה רעה ועניתי על הכל בשגיאות.

תודה רבה לך. אני יקח הפעם שתיים. יש לך אולי סוכריות למציצה? החום המיס קצת את סוכריות השוקולד האלה.

אבא אמר לי לסחוט ממך כל מה שאני יכולה, בגלל שכל מכווצי הראשים הווינאיים הם רופאי אליל. הוא אומר, שאתה עולה לו המון כסף. הוא אומר שרק לרמאים זקנים יש זקן כמו של תייש. הוא אומר…

זה מרגיז אותך?

יופי. אז אם תתן לי רק עוד סוכריה אחת, אני יספר לך הכל.

מרסי. זה בצרפתית, אתה יודע.

אחי ג’וני ואני שיחקנו בחצר בלדרוך על נמלים, כשפתאום נחתה חללית. לפעמים זה בידור לא רגיל להסתכל על הנמלים איך שהן מתרוצצות ומנהלות את העסקים שלהן, סוחבות ענפים קטנים וכל מיני דברים; ונראה שאפילו אינן יודעות שאתה שם, עד שהרגל שלך כמעט נוגעת בהן. ואז הן בורחות ומנפנפות את המשושים שלהן עד שהן נימעכות ונהיות קבץ‘. אבל הכי טובות הן הנמלים האדומות הגדולות. אתה יכול לקפוץ להן ישר על הראש, והן אפילו לא מתרגשות מזה. אני חושבת שהן נכנסות לתוך איזה חור באדמה או משהו, כי כשאתה מועך אותן בין שתי אבנים הן נהיות קבץ’ מהר מאוד. פעם ראה ג’וני שחורה אחת נלחמת באדומה, והן המשיכו להלחם עד שהוא שרף את שתיהן בזכוכית־מגדלת שלו.

אם אני יספר לך על זה, אז תקנה לי זכוכית מגדלת? אני מתה שתהיה לי זכוכית מגדלת. אני מתערבת, שהנמלים חושבות שהשמש נמרחת פתאום על פני כל השמיים. אני מתערבת, שהן חושבות שכל העולם נשרף. אני מתערבת שזה כואב. אני מתערבת על זה שאני יכולה לשרוף יותר נמלים משיכול ג’וני, אפילו שאני קטנה ממנו בשנה שלמה. הוא בן עשר.

בבקשה, אני יכולה לקבל זכוכית מגדלת? בבקשה? בבקשה? אני יכולה? אני יכולה? אני יבכה.

מתי אני יקבל אותה?

תודה רבה לך.

זה היה יום ההולדת שלו, אז הרשיתי לו לטפל באלה שליד תל הנמלים. לפעמים אני מאוד מאוד נדיבה. אתה נותן להן להגיע כמעט עד לחור שלהן, ואחר כך אתה קופץ עליהן. זה הכי בידור. אני עמדתי והסתכלתי באחת שהורדתי לה את הרגליים כדי לראות אם האחרות יבואו לאכול אותה כשפתאום ג’וני צעק לי לבוא מהר ואני רצתי אליו. הוא הראה לי נמלה אחת שסוחבת נמלה אחרת על הגב שלה ומנסה להכניס אותה לתוך החור לפני שנמעך אותה. בדיוק רצינו לדרוך לה על הראש הקטן שלה, כשפתאום שמענו רעש באוויר. זה מהסוג של רעש חורק שאני עושה כשאני מגרדת את הלוח של בית הספר בציפורניים שלי, ושעושה צמרמורת בגוף של המורה כשהיא שומעת אותו. אני שונאת את המורה שלי. היא לא נותנת לי שום סוכריות – תודה רבה לך – ואני אף פעם לא עונה לה על השאלות.

הסתכלנו למעלה, וראיתי את החללית יורדת ונוחתת ביער. היא לא נראתה לי כמו חללית, אבל זה מה שג’וני אמר. היא נראתה לי כמו מכונת כביסה גדולה. אבא אומר שזו היתה הלוצינציה – אני נורא אוהבת מילים ארוכות – אבל הוא אפילו לא ראה אותה, אז איך הוא יכול לדעת?

לפעמים אני שונאת את אבא. אתה רושם את זה? זה היה הדבר הנכון להגיד אותו? אפשר לקבל עוד סוכריה?

תודה רבה לך.

זה טעים מאוד, אפילו שהיא כבר נמסה. אני חושבת שאתה יכול להרשות לעצמך לסדר במשרד שלך מיזוג אוויר ואז הסוכריות בכלל לא ימסו. אם היית חכם היית חושב בעצמך על הדברים האלה.

מה קרה אז? אני סיפרתי את זה אלף פעם, אבל אף אחד לא מאמין לי. נכון שזה עצוב? אני חושבת שאני לא אספר את זה יותר לאף אחד.

כל הקופסה? בשבילי? תודה רבה לך. אני מתה על סוכריות שוקולד.

הזקן שלך לא דומה באמת לזקן תייש.

ראינו אותה נוחתת ביער ורצנו לשם. לא היה שם אף אחד אחר. העשב והשיחים בסביבה בערו קצת, והם הסתובבו וכיבו את האש, וכשראו אותנו הם נעמדו ועשו קולות צייצניים אחד לשני. אני הרמתי את היד שלי ואמרתי: “אני המלכה פה. אתם חייבים כולכם להשתחוות לי.” וג’וני הרים את היד שלו ואמר: “אני המלך.” הוא אף פעם לא חשב על דברים בעצמו.

אני שונאת אותם. הם לא השתחוו לי. אחד מהם הרים סנאי שנשרף קצת כשהם נחתו, ליטף אותו ושם לו משהו על הכוויות, ובכלל לא שם לב אלי. אני שנאתי אותו הכי הרבה מכולם, אז הלכתי אליו ובעטתי בו. הוא היה יותר קטן מג’וני, ובגלל זה גם ג’וני בעט בו. אבל אני בעטתי בו ראשונה וזה אפילו שהוא היה בדיוק בגודל שלי.

איך הם נראו? הם נראו כמו תיישים קטנים וזקנים.

הם לקחו אותנו לתוך החללית שלהם והתחילו לתת לנו לעשות כמה מבחנים כמו אלה שנתת לי. הם היו מבחנים פשוטים מאד, אבל אני לא סבלתי אותם ופתרתי הכל בכוונה עם שגיאות. גם ג’וני פתר הכל בכוונה בשגיאות, כי אמרתי לו, שאני יוציא לו את העיניים אם הוא לא יעשה ככה. אני זוכרת כמה מהן. הם ציירו משולשים קטנים על נייר ואחר כך נתנו לי עט וחיכו לראות מה אני יעשה. אבל אני סידרתי את כולם. אני לקחתי את העט, והשפרצתי על כולם דיו. זה לא היה בדיוק עט אבל זה היה דומה. אחר כך הם הרימו חתיכת עץ אחת, אחר כך שתיים, אחר כך שלוש, אחר כך ארבע. הם עשו את זה כמה פעמים ואחר כך הרימו חתיכה אחת ואחר כך שתיים. אז חיכו שאני ארים שלוש. הרמתי את כל חתיכות העצים והרבצתי להם על הראש עם זה. זה היה נורא בידור. הייתי ילדה מאוד רעה.

ואז ג’וני התיישב בפינה, ולפני שהספקתי להגיד ‘ג’ק’ הוא התחיל לספר להם על כל האנשים שהוא הרג במלחמה. הוא לא היה על אמת במלחמה, אבל הוא נורא אוהב לעשות הצגות כאילו הוא היה. הוא הכי הרבה אוהב לראות טלוויזיה כשהורגים שם הרבה אנשים. אני לא חושבת שהם הבינו על מה הוא דיבר, אבל הם נראו כאילו הבינו. הוא שחקן טוב מאד.

אני מתארת לעצמי שהם חשבו אותנו לגדולים, הם היו בערך באותו גודל כמונו. איך שלא יהיה, הם נתנו לג’וני הרבה תשומת לב, ובגלל זה הלכתי והרבצתי לו שני בוקסים, אחר כך הלכנו קצת מכות. אני מפחדת ששברנו להם קצת את החללית מבפנים. הם נראו עצבניים מאד. אני מתארת לעצמי שג’וני הגעיל אותם. הוא מגעיל הרבה אנשים. אני תמיד מנסה לעשות רושם טוב על זרים אפילו אם הם לא נותנים לי סוכריות, ובגלל זה לקחתי כמה מהם החוצה והראיתי להם איך למעוך נמלים. זה היה נורא בידור. אחד מהם הקיא. ג’וני ואני המשכנו לקפוץ ולמעוך נמלים ופתאום הם המריאו. אני שנאתי אותם. הם היו רעים, הם לא השתחוו לי.

זה הכל. שום דבר לא קרה.

אבא אומר לי לא לבזבז יותר מדי מזמנך היקר. הוא אומר שאף אדם הגון לא יכול להרשות לעצמו להחזיק את המשרד שלו בפנטהאוז. יש לך נוף יפה מהחלון, נכון? אתה יכול לראות מפה את כל העיר.

תשמע, נכון שחם פה? חבל שאין לי מקרר להכניס בו את הסוכריות.

תסתכל, תסתכל! תסתכל בשרפות שיש שם בצד השני של הנהר. נכון שהשרפות יפות? תסתכל. תסתכל. ויש כמה שרפות גם בצד הזה של הנהר.

תיקח אותי מפה. יותר מדי חם.

תסתכל בשמש. תסתכל בה, היא נמרחת על פני כל השמיים. היא שורפת את העיר. זקן־תיש, תעזור לי! תציל אותי! תציל אותי! מצטערת שהייתי ילדה רעה.