אלפרד בסטר, שהקורא הישראלי התוודע אליו לראשונה באמצעות ספרו ‘פני מועדות לכוכבים’ (בהוצאת ‘עם עובד’), מציג בפנינו את אחד מסיפוריו הקצרים הטובים ביותר. אף כי הסיפור נכתב עוד בשנת 1954(!) לא נס ליחו עד היום, ובמשך עשרים וחמש השנים שחלפו מאז ועד היום הופיע שוב ושוב באנתולוגיות מד“ב רבות, בייחוד כאלה הסוקרות את התפתחות המד”ב בחמישים השנים האחרונות.
מעניין להיווכח שעל אף התקופה בה נכתב סיפור זה, אין הוא משופע באלמנטים המאפיינים את ספרות המד"ב של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, אלא מצטיין בניתוח פסיכולוגי חודר ומרתק ובסגנון חדשני המאפיין יותר סיפורים בני זמננו, וייתכן שבכך סוד חיוניותו.
* * *
טול שני קבין בעל זבוב, שניים ישמעאל, אחד מונטה קריסטו, אחד סירנו דה ברז’רק, ערבב בחזקה, תבל במעט מסתורין והרי לפניך מיסטר סולון אקווילה. הוא גבוה, צנום וזריז ככספית. על פניו נחה דרך קבע הבעת מרירות, וכאשר הוא צוחק מבריקות עיניו הכהות. משלח־ידו אינו ידוע – הוא אמיד, אך חסר אמצעי קיום נראים לעין. הוא נמצא בכל מקום, ואיינו מובן בשום מקום. נראה, כי חייו מוזרים מעט.
וזהו הדבר המוזר שבמיסטר אקווילה. כאשר הוא צועד, לעולם אינו נאלץ להמתין לאורו של הרמזור שיתחלף. כאשר מתעורר בו החשק לנסוע, תמיד תימצא מונית פנוייה בהישג ידו. כאשר הוא נכנס למלון, תמיד תימצא המעלית בקומת הקרקע – ממתינה. כאשר הוא נכנס לחנות, תמיד ימצא שם זבן הפנוי לשרתו. במסעדות יימצא תמיד שולחן פנוי עבור מיסטר אקווילה. תמיד יימצא מישהו שביטל הזמנה לכרטיסו כאשר מיסטר אקווילה מבכר להתבדר דווקא בהצגה שהכרטיסים אליה אזלו. אתה יכול לחקור את המלצרים, נהגי המוניות, נערות המעלית, הזבנים, הקופאים. אין כאן שום קשר חשאי. מר אקווילה אינו מסדיר דברים קטנים אלה באמצעות שוחד או סחיטה. בכל אופן, קשה יהיה לשחד את המחשב המפעיל את מערכת הרמזורים האוטומטית שבעיר. דברים אלה, ההופכים את חייו לנוחים כל כך, פשוט קורים לו. כך שמיסטר אקווילה אינו מתאכזב לעולם. בעוד רגע קט נתוודע אל אכזבתו הראשונה, ונראה לאילו תוצאות הובילה.
מיסטר אקווילה מסתובב בבארים מפוקפקים, בבארים רגילים ובבארים של הצמרת. אנשים פוגשים בו בבתי זונות, במכירות פומביות, בבתי משפט ובמשרדי כרטיסים. ידוע שהוא קונה מכוניות עתיקות, תכשיטים היסטוריים, מהדורות ראשונות של ספרים ישנים, עדשות טלסקופיות, סוסי פוני ורובי צייד.
“הימל![1] הרגוט סיידנק![2] שגעון, בן אדם, שגעון! על הכיפק, בשם אלוהים,” אמר למנהל הכל־בו המשתומם. “סיגנון וולטיין, ניכט ווהר?1 האידאל שלי: גתה. טו לה מונד.2 לעזאזל.”
דיבורו היה תערובת מדהימה של משלים ופתגמים. פיו פלט תריסרי לשונות ודיאלקטים במטחים מהירים כשל מכונת יריה. קרוב לוודאי שנהג להגזים בדבריו.
“סאקרה בלו![5] ישו!”, שמעו אותו אומר פעם. “אקווילה מלטינית, פרושו נשר. או טמפורה או מורס.3 נאום של ציצרו. מאבות אבותי.”
ובהזדמנות אחרת: “האידיאל שלי: קיפלינג. את שמי שאלתי ממנו. אקווילה הוא שם אחד הגיבורים בספריו. לעזאזל. הסופר הכושי הגדול ביותר מאז ‘אוהל הדוד תום’”.
בבוקרו של היום בו נדהם מאכזבתו הראשונה, התפרץ מיסטר אקווילה לסטודיו של ‘לגן את דרליקט’, סוחרי־תמונות, פסלים וחפצי אומנות נדירים. היה בכוונתו לקנות ציור. מר ג’ימס דרליקט הכיר את אקווילה כלקוח ותיק, שכבר רכש ממנו תמונות של פרדריק רימינגטון ואחת משל ווינסלואו הומר זמן מה לפני כן. המעניין הוא שאקווילה, כתוצאה מצרוף־מקרים מוזר, התפרץ לתוך הסטודיו שברחוב מדיסון בדיוק דקה אחת לאחר שציורים אלה – משאת נפשו של כל אספן – הועמדו למכירה.
“בון סואר,4 בל אספרי, לעזאזל, ג’ימי.” אמר מיסטר אקווילה. הוא קרא תמיד לכל אחד בשמו הפרטי. “היום יום פגזי לצבעים, ווי![8] פגזי. סלנג. עלה לי בראש לקנות תמונה”.
“בוקר טוב, מר אקווילה,” ענה דרליקט. פניו היו חתומות כפני רמאי־קלפים, אך עיניו היו גלויות וידידותיות וחיוכו רחב. ואולם, באותו רגע נראה חיוכו מאומץ, כאילו הוציאה אותו הופעתו של אקווילה משווי משקלו. “אני היום בראש אתך, מותק.” אמר אקווילה, תוך שהוא פותח במהירות מגרות, מדפדף במגילות עתיקות וממשש אגרטלי חרסינה. “מה שמו, זקן שלי? אמן כמו בוש. כמו היינריך קליי. אתה מטפל בו, אקסלוסיב. או סי סיק אומניה5, בשם זאוס!”
“ג’פרי אליסון?,” שאל דרליקט בחוסר מנוחה.
“א־א!” זעק אקווילה. “איזה זיכרון. ראש זהב. זה בדיוק האמן שאני מחפש. הוא החביב עלי. עדיף שיהיה רישום – ג’פרי אליסון קטן עבור אקווילה, ביטה6”. אתה יכול לעטוף את זה."
“לא הייתי מאמין לדבר שכזה,” מלמל דרליקט.
“אה? אה – אה? זה לא מינג אמיתי? – אוריגינלי מאה אחוז!” הכריז אקווילה כשהוא מסיר את האבק מעל אגרטל מפואר. “קבאט אמפטור7, לכל הרוחות. נו, ג’ימי? אני מקיש באצבעותי בחוסר סבלנות. אין לך אליסון במלאי, ידידי חברי?”
“זה מוזר מאוד, מר אקווילה,” נראה היה כאילו נאבק דרליקט עם עצמו, “שאתה מגיע אלינו לפני פחות מחמש דקות.”
“אתה רואה! טמפו איסט ריכטונג8. נו?”
“הייתי מעדיף שלא להראותו לך. מסיבות אישיות, מר אקווילה.”
“הימל! הרגוט! פורקווה?9 מישהו כבר הזמין אותו?”.
“ל־לא, אדוני, לא מסיבות אישיות שלי. מסיבות אישיות שלך.”
“הו? לעזאזל. הסבר לי את עצמי.”
“בכל אופן, זה לא למכירה, מר אקווילה. לא ניתן למכור אותו.”
“בגלל למה לא? תגיד משהו, צפור שיר שכמוך.”
“אינני יכול, מר אקווילה.”
“זוט אלור![14] אתה רוצה שאבצע עליך תרגילי ג’ודו, ג’ימי? אתה לא יכול להראות. אתה לא יכול למכור. אני, באופן פנימי, אני לוחץ על עצמי לקנות לי ג’פרי אליסון. החביב עלי ביותר. לעזאזל. תראה לי את אליסון, או סיק טראנסיט גלוריה מונדי10. אתה שומע אותי, ג’ימי?”
דרליקט היסס ואחר כך משך בכתפיו. “טוב, מר אקווילה. אני אראה לך.” הוא הוליך את אקווילה בין הררי חרסינה וכסף, בין שידות ושריוני אבירים ממורטים, אל חדר התצוגה שבחלקו האחורי של הסטודיו, מקום בו היו תלויות תריסרי תמונות על גבי קירות רפודים באפור, מוארות באורם הרך של הזרקורים. הוא שלף מגירה משולחן גודארד מפואר והוציא מעטפה חומה גדולה. על המעטפה הודפסה הכתובת: מכון בבל. מתוך המעטפה הוציא דרליקט שטר של דולר, והושיטו למיסטר אקווילה. “רישום של ג’פרי אליסון, האחרון,” אמר.
בעזרת עט דק־חוד ציירה יד מוכשרת דיוקן נוסף מעל פרצופו של ג’ורג' וושינגטון. היה זה פרצוף דוחה ושטני המוקף ברקע מזוויע. היה זה פרצוף מטיל אימה, דמות המעוררת שנאה. הפרצוף היה דיוקנו של מיסטר אקווילה.
“לעזאזל!” אמר מר אקווילה.
“אתה רואה, אדוני? רציתי להימנע מפגיעה ברגשותיך.”
“עכשיו אני חייב לקנות אותו, נערי המגודל.” נראה היה כי מיסטר אקווילה מוקסם על ידי הדיוקן. “האם זה במקרה או בכוונה? האם אליסון מכיר את עצמי? ארגו סום11.”
“למיטב ידיעתי, לא. אך בכל מקרה אינני יכול למכור לך את הרישום. הוא מהווה ראיה לעבירה… השחתת הילך חוקי אמריקאי. חייבים להשמיד זאת.”
“לעולם לא!” מיסטר אקווילה אחז בשטר כאילו חשש שהסוחר עלול להצית אותו בכל רגע. “לעולם לא, ג’ימי. לעולם לא עוד, אמרה המלכה. לעזאזל. למה הוא מצייר על שטרות כסף, אליסון? התמונה שלי. פוי, זו הוצאת לשון הרע, אבל נ’אימפורטה12”. אבל תמונה על כסף? בזבזני. יוקי קאוסה13."
“הוא חולה נפש, מר אקווילה.”
“לא? כן? חולה נפש?” אקווילה היה מזועזע.
"חולה מאוד, אדוני, זה עניין עצוב ביותר. היו חייבים לאשפזו. הוא מבלה את זמנו בציור תמונות אלו על שטרות כסף. "
“לעזאזל, מון אמי14. מי נותן לו כסף?”
“אני נותן לו, מר אקווילה, וגם כמה מחבריו. בכל פעם שאנו מבקרים אותו, הוא מתחנן שניתן לו שטרי־כסף עבור רישומיו.”
“לה ז’ור ווינדרה, ישו! מדוע אינכם נותנים לו נייר עבור רישומיו, בוקר יום חדש?”
דרליקט חייך בעצבות, “ניסינו זאת, אדוני. כשנתנו לו נייר הוא צייר תמונות של כסף.”
“הימל! הרגוט! האמן החביב עליי. בבית משוגעים, אה, ביין15. איך אני יכול לקנות תמונות מהאדם, אם כזה הוא המצב?”
“אתה לא תקנה יותר, מר אקווילה. חוששני, שאיש לא יקנה עוד אליסון לעולם. הוא חסר תקווה.”
“למה השתגע האיש?”
“אומרים שזאת נסיגה, מר אקווילה. ההצלחה היא שגרמה לו לכך.”
“אה? הסבר את עצמך. תרגום, בבקשה.”
“ובכן, אדוני, הוא עדיין בחור צעיר; בן שלושים, וחסר בגרות עד מאד. כאשר הפך לסיפור הצלחה שכזה, לא היה מוכן לכך. הוא לא היה מוכשר לשאת את האחריות המוטלת עליו בגין חייו והקריירה שלו. זה מה שסיפרו לי הרופאים. לכן ויתר על הכל ונסוג לימי ילדותו.”
“אה? והציור על הכסף?”
“לדבריהם, זה מסמל את חזרתו לילדות, מר אקווילה. זה מוכיח שהוא צעיר מכדי לדעת לשם מה קיים הכסף.”
“אה? ווי. יה. מחוכם ביותר. והפורטרט שלי?”
“זאת אינני יכול להסביר, מר אקווילה, אלא אם כן פגשת בו בעבר, והוא זוכר אותך איכשהו.”
“הממ. יתכן. ככה. אתה יודע מה, אגרטל יווני עתיק? אני מאוכזב. ז’ה נ’אובליירה ז’מה16. אני מאוכזב בצורה חמורה ביותר. לעזאזל? לעולם לא יהיו עוד אליסונים? מארד17. הסיסמה שלי. אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לג’פרי אליסון. לא יתכן שאני אתאכזב. אנחנו חייבים לעשות משהו.”
מיסטר סולון אקווילה הניע ראשו בהדגשה, שלף סיגריה, אחר כך מצית, ואז נעצר, שקוע כולו במחשבות. רגע ארוך אחר כך, חזר והניד בראשו – הפעם בהחלטיות – ועשה מעשה מוזר. הוא החזיר את המצית לכיסו, שלף אחר במקומו, הציץ סביבו בחטף, ואחר כך הציתו במהירות ממש מתחת לאפו של מר דרליקט.
מר דרליקט, כמדומה, לא הבחין בכך. נראה היה כאילו, כהרף עין, וללא שלבי מעבר, התפחלץ מר דרליקט. תוך שהוא מתיר למצית להמשיך לבעור, הניח אותו מיסטר אקווילה בזהירות על מדף מול הסוחר, שנותר קפוא על עמדו. הלהבה הכתומה השתקפה בעיניו המזוגגות. אקווילה זינק לתוך הסטודיו, חיפש ומצא כדור בדולח סיני. הוא הוציא אותו מאריזתו, חימם אותו כנגד גופו ואחר כך הציץ לתוכו. הוא מלמל. הוא הנהן בראשו והחזיר את הכדור לאריזתו, הלך לעבר הקופה, שלף פנקס ועיפרון והחל לציר סימנים, שלא נשאו כל דמיון לסימנים המוכרים בשפה כלשהי. הוא חזר והנהן, קרע את הדף מן הפנקס ושלף את ארנקו.
מן הארנק הוציא שטר של דולר. הוא הניח את השטר על דלפק הזכוכית, הוציא מכיס מעילו מבחר מגוון של עטים נובעים, בחר אחד מהם והסיר את מיכסהו. בזהירות, תוך שהוא מצל על עיניו, הניח לטיפת דיו אחת לנטוף מקצה העט על השטר. ברק אור מסנוור הבהיק. בחלל החדר הדהדו ויברציות שקטות שהלכו וגוועו. מיסטר אקווילה החזיר את העטים לכיסו, הרים בזהירות את השטר כשהוא אוחז בקצהו, ורץ לחדר התצוגה, שם עמד הסוחר, לוטש את עיניו המזוגגות בלהבה הכתומה. אקווילה נפנף בשטר מול העיניים העיוורות.
“שמע נא, זקני,” לחש אקווילה. “אתה תבקר את ג’פרי אליסון היום אחר הצהריים. נה סה פה?18 כשהוא יבקש כסף לרישום, תיתן לו בדיוק את השטר הקטן הזה. אה? לעזאזל.” הוא הוציא את ארנקו של מר דרליקט מכיסו, תחב את השטר לתוכו והחזיר את הארנק.
“והסיבה לכך שתלך לבקר אותו,” המשיך אקווילה, “היא בגלל שקיבלת השראה מהשטן בכבודו ובעצמו. נולנס וולנס19, השטן הצנוע העלה בך רעיון כיצד לרפא את מר אליסון. לעזאזל. אתה תראה לו דוגמאות מעבודותיו והמפוארות20 מן העבר בכדי להחזירו לחושיו. הזיכרון הוא אם כל חי. הימל! הרגוט! אתה שומע אותי, בחורצ’יק? אתה תעשה מה שאני אומר לך. לך היום, והשטן ידאג לאבטח אותך.”
מיסטר אקווילה נטל את המצית הדולק, הצית את הסיגריה שלו והניח ללהבה לכבות. בעשותו כן, אמר: “לא, קודש הקודשים! ג’פרי אליסון הוא אמן גדול מכדי לרבוץ באשפתות ביב השופכין. יש להשיבו לעולמו. יש להשיבו אלי. א סמפרה ל'אורה21. לא אתן שיאכזבו אותי. אתה שומע אותי, ג’ימי! לא אתן!”
“יתכן שיש עוד תקווה, מר אקווילה.” אמר ג’ימס דרליקט. “בזמן שדברת עלה משהו בדעתי יש דרך להחזיר את ג’ף לשפיות! אנסה זאת היום אחר הצהרים.”
תוך שהוא מצייר את פרצופו של האויב הרחוק על גבי דיוקנו של ג’ורג' וושינגטון, הכתיב ג’פרי אליסון את הביוגרפיה שלו לאף אחד.
“כמו צ’ליני,” אמר. “קווים לסיפרות בו זמנית. יד ביד, על אף שכל האומנות אחת היא, אחים קדושים בבארביטוראטים, קרובים ויקרים בנמבוטל. טוב מאד. אני ממשיך: נולדתי, אני מת. הילד רוצה דולר. לא –” הוא התרומם מן הרצפה המרוצפת, ופסע ברוגז מקיר מרופד אחד למשנהו, ובעיני רוחו מרחף הזעם כפרווה סגולה־כהה, המתמזגת עם תחושת אשמה סגולה־בהירה באמצעות משיחות המכחול הקסומות שלו, באמצעות הערוב המחוכם בין שמן, צבע, אור והגאוניות של ג’פרי אליסון, שנקרעה ממנו על ידי האויב הרחוק אשר פניו המזויעות –
“מתחילים מחדש,” מלמל. “נעמעם את הזרקורים. נפתח בצבע היסוד…” הוא התישב שוב על הרצפה, הרים מעליה נוצה, טבל אותה בדיו הבלתי־רעילה והשקיע עצמו בציור פרצופו המפלצתי של האויב הרחוק, אשר החליף בהדרגה את דיוקנו של הנשיא הראשון על גבי שטר הדולר.
“אני נולדתי…” הכתיב לחלל, בעוד ידו האמונה על המלאכה חורטת יופי ואימה על גבי השטר.
“היתה לי שלווה. היתה לי תקווה. היתה לי אמנות. היתה לי שלווה. אבא’לה, אמא’לה. אפשר לתת לי קצת מים? או־או! היה שם שד גדול ורע שהסתכל עלי; הוא הסתכל עלי במבט נורא שנלחם בילד. הילד מפחד, אמא’לה! הילד רוצה לעשות תמונות יפות על נייר יפה לאבא’לה ואמא’לה. תראי אמא’לה. הילד עושה תמונה של השד הרשע שנלחם בילד במבט רע נורא, מבט שחור מעינים שחורות כתהומות הגהינום, כמו להבת אימה צוננת, כמו אויבים רחוקים מפחדים רחוקים – מי זה!”
בריח דלת התא הוסט הצידה. אליסון זינק נפחד לפינה, ערום ומתנשף, והדלת נפתחה כדי שהאויב הרחוק יוכל להיכנס. אבל היה זה רק הרופא בחלוקו הלבן ועוד זר אחד בחליפה ומגבת שחורה, נושא מזוודה בידו, ועליה טבועות ראשי־התיבות ג.ד. באותיות זהב מעוצבות בסגנון גותי.
“ובכן, ג’פרי?” שאל בלבביות הרופא.
“דולר?”, ילל אליסון. “הילד יכול לקבל דולר?”
“הבאתי לך חבר ותיק, ג’פרי. אתה זוכר את מר דרליקט?”
“דולר,” ילל אליסון. “ילד רוצה דולר.”
“מה קרה לדולר האחרון, ג’פרי? עוד לא גמרת אותו, נכון?”
אליסון התישב על השטר על מנת להסתירו, אולם הרופא היה מהיר מדי.
הוא חטף את השטר ובחן אותו יחד עם הזר.
“יצירה גדולה, ככל האחרות,” נאנח דרליקט. “גדולה אף יותר. הבט איזה כשרון עצום מתבזבז לו…”
אליסון החל לבכות. “ילד רוצה דולר!” התיפח.
הזר הוציא את ארנקו, בחר שטר אחד והושיטו לאליסון.
ברגע שנגע בו, שמע כי השטר מתחיל לשיר, והוא ניסה להתחיל לשיר יחד עמו – אולם השטר שר לו שיר פרטי משלו. אליסון נאלץ להקשיב.
היה זה דולר חביב, חלק, אך לא חדש מדי, ופניו משופשפות קמעה, דבר שיועיל מאד לספיגת הדיו. ג’ורג' וושינגטון נראה חביב, אך מסוייג קמעה, כאילו התרגל כבר לטיפול שעומדים להעניק לו. ויתכן שבאמת התרגל, שכן על גבי שטר זה, הוא היה מבוגר הרבה יותר. הרבה יותר מבוגר מאשר על גבי כל שטר אחר, שכן המספר הסידורי שלו היה 5,271,009 – בעוד השטר החדש ביותר שראה אליסון, וכמוהו כל אחד אחר עד כה, היה רק 2,000,000.
כאשר רבץ אליסון, מרוצה, על הרצפה וטבל את נוצתו בדיו, כפי שהורה לו השטר, שמע את הרופא אומר: “איני חושב שאני רשאי להשאירך לבד.”
“אבל אנחנו חייבים, דוקטור. ג’ף תמיד הצטנע כאשר עסקו בעבודותיו. הוא מסוגל היה לשוחח עליהן עימי רק כאשר היינו ביחידות.”
“לכמה זמן תזדקק?”
“תן לי שעה.”
הדלת נפתחה; הדלת נסגרה. הזר המכונה דרליקט הניח ידו על כתפו של אליסון בצורה ידידותית, אינטימית. אליסון הביט בו וגיחך בעליצות, ובינתים המתין לשמוע את צליל הברחת הדלת. הצליל נשמע; כמו יריה, כמו מסמר אחרון בארון מתים.
“ג’ף, הבאתי לך עימי כמה מעבודותיך הישנות,” אמר דרליקט בקול שניסה להישמע קליל ובלתי מחייב. “חשבתי שתרצה להעיף בהן מבט יחד איתי.”
“יש לך שעון?” שאל אליסון.
תוך שהוא מסתיר את הפתעתו לנוכח הטון הנורמלי בו נשאלה שאלה זו, שלף הסוחר את שעונו והציג אותו לפני אליסון.
“תן לי אותך לרגע.”
דרליקט הסיר את שעונו ומסרו לאליסון. אליסון אחז בו בזהירות ואמר: “בסדר, אתה יכול להתחיל עם התמונות.”
“ג’ף!” הזדעק דרליקט. “חזרת לאיתנך, האין זאת? זו הדרך שבה תמיד….”
“שלושים,” הפסיקו אליסון. “שלושים וחמש, ארבעים, ארבעים וחמש, חמישים, חמישים וחמש, אחת.” הוא ריכז מבטו במחוג השניות המהיר בציפיה נלהבת.
“לא, אני חושב שלא,” מלמל הסוחר. “נדמה היה לי לרגע שאתה נשמע – נו, טוב.” הוא פתח את המזוודה והתחיל לשלוף מתוכה ציורים.
“ארבעים, ארבעים וחמש, חמישים, חמישים וחמש, שתים.”
“הנה אחת מהעבודות המוקדמות שלך, ג’ף. התזכור כיצד נכנסת לגלריה שלנו בבגדי העבודה שלך, ואנחנו חשבנו שאתה הצבעי ששלחה לשכת העבודה? חודשים רבים חלפו עד שסלחת לנו על כך. טענת תמיד שאת התמונה הראשונה שלך קנינו ממך רק בכדי להתנצל. האם אתה עדין איתן בדעתך זו?”
“ארבעים, ארבעים וחמש, חמישים, חמישים וחמש, שלוש!”
“והנה הרישום בצבעי מים, אשר גרם לך כל כך הרבה כאבי־לב. שאלתי את עצמי, האם תהיה מוכן לנסות לעבוד על עוד אחד? היה מענין לראות מה תצליח ליצור היום, כשהטכניקה שלך התפתחה ובשלה. מה דעתך על כך?”
“ארבעים, ארבעים וחמש, חמישים, חמישים וחמש, ארבע!”
“ג’ף, הנח בבקשה את השעון.”
“עשר, חמש עשרה, עשרים, עשרים וחמש…”
“מה, לכל הרוחות, הרעיון שבספירת הדקות?”
“ובכן,” הסביר אליסון בנחת, “לפעמים הם מבריחים את הדלת והולכים. פעמים אחרות הם מבריחים את הדלת, אבל נשארים בכדי לבלוש אחריך. אף פעם אינם בולשים אחריך יותר משלוש דקות ברציפות. ואני נתתי להם – כדי להיות בטוח – חמש דקות. חמש.”
אליסון חפן את השעון הקטן באגרופו הגדול והלם בכל כוחו בליסתו של דרליקט. הסוחר התמוטט בלא להשמיע קול. אליסון גרר אותו לעבר הקיר, הפשיט אותו לחלוטין, התלבש בבגדיו, חזר והכניס את כל הציורים למזוודה ונעל אותה. הוא הרים את שטר הדולר ותחבו לכיסו. הוא אחז בבקבוקון הדיו הבלתי רעילה ושפך את תוכנו על פרצופו.
הוא הזעיק את האחות לחדר, כולו משתעל ומשתנק. “תני לי לצאת מכאן,” צעק אליסון בקול צרוד. “המטורף הזה ניסה להטביע אותי. הוא השליך עלי דיו! אני רוצה לצאת!”
הבריח הוזח והדלת נפתחה לרווחה. אליסון חלף במרוצה על פני האחות, תוך שהוא מנסה למחות בידו את כתמי הדיו מעל פרצופו, דבר שרק גרם להם להתפשט עוד יותר. כאשר רצתה האחות להכנס לחדר צעק אליה: “עזבי את אליסון. הוא בסדר. תביאי לי מגבת או משהו. מהר!”
האחות חזרה והבריחה את הדלת, הסתובבה ופרצה במרוצה במורד המסדרון. אליסון המתין עד שנכנסה לחדר הציוד, ואז הסתובב על עקביו ופתח במרוצה לכיוון ההפוך. הוא חלף מבעד לדלתות הכבדות אל אולם הכניסה לבנין הראשי, תוך שהוא ממשיך למחות את פרצופו ולשפוך מטר של אלות וקללת על העולם כולו. הוא הגיע לבנין הראשי, והיה כבר במחצית הדרך החוצה – ועדיין לא נשמע כל אזעקה. הוא הכיר את צליל פעמוני המתכת הללו. ההנהלה בדקה את תקינותם בכל יום רביעי, בצהרים.
זה כמו תופסת, אמר לעצמו. זה בידור. זה משחק. אין ממה לפחד. זה כמו להיות שוב ילד, ואחרי שנגמור לשחק אלך הביתה לאמא’לה ולארוחת הצהרים, ואבא’לה יקרא לי בדיחות מהעיתון ואני שוב ילד, באמת עוד פעם ילד, תמיד.
גם כאשר הגיע לכניסה הראשית לא התעורר עדיין קול צעקה. הוא התלונן בפני פקיד הקבלה על ההשפלה שנגרמה לו. הוא התלונן בפני השומרים כאשר זייף את חתימתו של ג’ימס דרליקט בספר האורחים וידו המוכתמת פזרה כל כך הרבה דיו על פני הדף, עד כי איש לא הצליח להבחין בזיוף. השומר לחץ על הכפתור, והשער האחרון נפתח בזמזום. אליסון חלף דרכו ויצא לרחוב, וכשהתחיל לצעוד שמע את רעמם העמום של הפעמונים המזעיקים שמים וארץ לחיפושים אחריו.
הוא רץ, עצר, ניסה לצעוד באיטיות ובבטחון, אך לא היה מסוגל לכך. הוא פסע במהירות במורד הרחוב, עד אשר שמע את השומרים צועקים. בזריזות זינק אל מעבר לפינה, אל מעבר לפינה נוספת, חצה רחובות אין ספור, שמע מאחוריו מכוניות, צופרים, פעמונים, צעקות, פקודות. היה זה מרדף מבהיל. תוך כדי חיפושו הנואש אחרי מקום מבטחים התפרץ אליסון לתוך חדר המדרגות של בית דירות נטוש.
אליסון החל לטפס במדרגות. הוא עלה שלש מדרגות בבת אחת, אחר כך שתיים ואחר כך גרר את עצמו לאיטו, מדרגה אחר מדרגה, שכן העיפות גברה עליו, והפחד שיתק אותו. בהגיעו לקומה העליונה כשל ונשען על אחת הדלתות. הדלת נפתחה. בתוך הדירה עמד האויב הרחוק, מחייך חיוך עירני ומחכך ידיו בהנאה.
“גלוקליכה רייזה,22” אמר. “בול בזמן. לעזאזל. הכנס, זקן שלי. אני ממתין לך. לכבוד יהיה לי אם תחלה את פני…”
אליסון צרח.
“לא, לא, לא! בלי שטורם אונד דראנג,23 יפהפה שלי.” מיסטר אקווילה הניח את כף ידו על פיו של אליסון, השתיק אותו, גרר אותו מבעד לדלת וטרק אותה מאחוריו.
“פרסטו צ’אנגו,” צחק. “הנה אליסון יוצא מתודעת בני האדם, דייה וו גארד24.”
אליסון שחרר את פיו, צרח ונלחם בהיסטריה, נושך ובועט. מיסטר אקווילה ציקצק בלשונו, שלח ידו לכיסו ושלף משם חפיסת סיגריות. הוא שלף מתוכה במומחיות סיגריה אחת ושבר אותה לשתים מתחת לאפו של אליסון. האמן נרגע מיד והניח לעצמו להגרר לעבר הספה, מקום שם מחה אקווילה את הדיו מעל ידיו ופרצופו.
“יותר טוב, הא?” גיחך מיסטר אקווילה. “אין סכנת התמכרות. לעזאזל. משקאות עכשיו הם צו השעה.”
הוא מלא כוס מתוך קנקן, השליך פנימה קובית קרח סגולה מתוך צנצנת שלידו, ותחב את הכוס לידיו של אליסון. מבלי דעת, לגם האומן את המשקה עד תומו. הדבר גרם למוחו לזמזם. הוא לטש עיניו על סביבותיו, נושם בכבדות. הוא נמצא בתוך מה שנראה לו כחדר המתנה מפואר של אחד מרופאי הצמרת. ריהוט עתיק. שטיח פרסי. שני ציורים יקרי ערך במסגרות זהב תלויים על הקיר. להפתעתו הרבה נוכח לדעת שהוא חושב במהירות, ברציפות. מוחו היה צלול לחלוטין.
הוא מחה בכבדות את מצחו. “מה קרה?” שאל חלושות. “יש משהו.. משהו כמו קדחת סיוטים.”
“היית חולה,” השיב אקווילה. “אענה לך בגסות, זקני. חזרת באופן זמני לשפיותך. זה לא טריק מיוחד, לעזאזל. כל רופא יכול לעשות זאת. ניאקון פלוס דו תחמוצת הפחמן. אנו חייבים למצוא משהו מוצק יותר.”
“איפה אני נמצא?”
“כאן משרדי. חדר המתנה בחוץ. חדר העבודה בפנים. מעבדה משמאל. באלוהים נשים את מבטחנו.25”
“אני מכיר אותך,” מלמל אליסון. “אני מכיר אותך מאיזשהו מקום. אני מכיר את פרצופך.”
“ווי. אתה ציירת אותי, וחזרת וציירת אותי, ושוב חזרת וציירת אותי בזמן שקדחת. אקה הומו26. אך יש לך יתרון, אליסון. היכן נפגשנו? גם אני שואל את עצמי.” אקווילה חבש ספקולום לראשו, והניח למראה להבהיק על פניו של אליסון. “עכשיו אני שואל אותך, היכן נפגשנו?”
מסונוור על יד האור, ענה לו אליסון בקול חולמני: “במסיבה.. לפני זמן רב… לפני הקדחת…”
“אה? סי. זה היה לפני חצי שנה. הייתי שם. לילה ביש מזל.”
“לא, לילה מפואר… עליז, שמח, נחמד… כמו מסיבת ריקודים בבית־ספר… כמו מסיבת תחפושות…”
“תמיד חזרה לילדות, אה?” מלמל מיסטר אקווילה. “אנחנו חייבים לטפל בזאת, לוכינוואר הצעיר27. המשך.”
“הייתי עם ג’ודי… אותו לילה נוכחנו לדעת שאנו מאוהבים. נוכחנו לדעת עד כמה יפים עומדים חיינו להיות מאותו רגע ואילך. ואז עברת והיבטת בי… רק פעם אחת. היבטת בי. זה היה נורא.”
“צק,” ציקצק מיסטר אקווילה בדאגה. “עכשיו נזכרתי בתקרית האמורה. תשומת־לבי נדדה. חדשות רעות מהבית, אבעבועות לשני הבנים שלי.”
“עברת על פני בשחור ואדום… שטני. ללא מסכה. הבטת בי… מבט שחור ואדום שלעולם לא שכחתי. מבט מעינים שחורות כתהומות הגיהנום, כלהבות זוועה צוננות. במבט זה שדדת ממני הכל… את שמחת חיי, את תקוותי, את אהבתי, את חיי…”
“לא, לא!” מחה מיסטר אקווילה בחריפות. “בוא נבין את עצמנו. רשלנותי היתה המפתח שפתח את הדלת. אך את הגיהנום יצרת במו ידיך. בכל אופן, צפור שיר, אנו חייבים לשנות את המצב האמור.” הוא הסיר את הספקולום ונופף באצבעו לעבר אליסון. “אנו חייבים להחזירך לארץ החיים. אקסיליום אב אלטו28. ישו. זאת הסיבה לכך שאירגנתי את הפגישה הזאת. מה שעשיתי אבטל, אה? אך אתה חייב לטפס החוצה מתוך התהומות שלך. לחבר שוב את החוט שנותק. הכנס.”
הוא אחז בזרועו של אליסון, והינחהו דרך חדר העבודה המפואר, אל עבר המעבדה המבהיקה בלובנה. היא היתה עשויה כולה אריחי חרסינה וזכוכית ובה מדפים עמוסי מבחנות, מבערים, תנור חשמלי, צנצנות חומצה וקופסאות חומרי גלם. במרכז החדר היתה בליטה קטנה ועגולה, מעין דוכן. מסטר אקווילה הציב על הדוכן שרפרף קטן, הושיב את אליסון על השרפרף, לבש חלוק מעבדה לבן והחל לאסוף מכשירים.
“אתה,” פטפט תוך כדי סידור המכשירים, “הוא האומן הכי־הכי. כשג’ימי דרליקט אמר לי שאתה לא עובד יותר, לעזאזל! אנחנו חייבים להחזיר אותו לצלחת, אמרתי לעצמי. לסולון אקווילה חייבים להיות הרבה בדים של ג’פרי אליסון. אנחנו נרפא אותו.”
“אתה רופא?” שאל אליסון.
“לא. בוא נגיד, רופא אליל. ליתר דיוק פתולוג־אליל. רמה גבוהה מאד. בלי תרופות־אליל. קסמים מודרנים לחלוטין. קסמים שחורים וקסמים לבנים עבר זמנם, נס’סה פה? אני מכסה את כל הספקטרום, אם כי אני מתמחה במיוחד ברצועת החמישה־עשר אלף אנגסטרום.”
“אתה רופא אליל? לא יתכן!”
“הו, כן!”
“במקום כמו זה?”
“אה – הה! גם עליך עבדתי, הא? זאת ההסוואה שלנו. הרבה מעבדות מודרניות, שאתה חושב שהן מתעסקות במדע, מתעסקות לאמיתו של דבר בקסמים. אבל אנחנו גם כן מדעיים. פרבלו![34] אנחנו הולכים עם הזמן – אנו רופאי האליל! כל שיקויי הקסמים מיוצרים כיום על פי התקנים של משרד הבריאות. הכל סטרילי במאה אחוז. מטאטאים סניטריים. אלות וקללות עטופות בצלופן. השטן בכפפות גומי. הכל הודות ללורד ליסטר – או שמא קראו לו פאסטר? – החביב עלי כל כך.”
פתולוג־האליל אסף מספר חומרים, התיעץ במפה אסטרונומית, עשה מספר חישובים במחשב־כיס, והמשיך לפטפט:
“פוגיט הורה.” אמר אקווילה. “בעייתך, זקני, היא אובדן השפיות. ווי? איבדת אותה בגלל בריחה ארורה אחת מן המציאות, וחיפוש ארור אחד אחר השלווה – והכל בגלל מבט רשלני מצידי. האלס![35] אני מתנצל על כך, נ.ב.,” בעזרת מה שנראה כחתיכת גיר זעירה, שרטט עיגול סביב אליסון שעל הדוכן. “אך בעייתך היא, הווה אומר – חיפושך אחר השלווה שבילדות. עליך לחפש דווקא אחר השלווה שבבגרות; נס’סה פה? ישו!”
אקווילה שרטט עיגולים ופנטאגרמות בעזרת מחוגה מבהיקה וסרגל, שקל אבקות על מאזניים אלקטרוניות, שפך נוזלים שונים לתוך צלוחיות, והמשיך: “יש רופאי אליל רבים, שמוכרים שקויים ממעינות הנעורים. או, כן. יש הרבה נעורים ויש הרבה מעינות. אך אף אחד לא עבורך. לא. הנעורים לא נועדו לאמן. הגיל הוא התרופה. אנו חייבים לטהר אותך מנעוריך, לגרום לך להתבגר, ניכט והר?”
“לא,” התווכח אליסון. “לא. הנעורים הם האמנות. הנעורים הם החלום. הנעורים הם החלום. הנעורים הם הברכה.”
“למעטים, כן. לרוב – לא. לא עבורך. אתה מקולל, מתבגר שלי. אנו חייבים לצרוף אותך. התאווה לכוח. התאווה למין. הבריחה מן המציאות. הרצון לנקום. הו, כן. האב פרויד גם הוא חביב עלי. אנו נוריד ממך את קופת השרצים בתמורה לתשלום קטן מאוד.”
“איזה תשלום?”
“תראה כשנגמור.”
מיסטר אקווילה הניח נוזלים ואבקות במבחנות וצלוחיות פטרי בעיגול סביב האומן חסר הישע. הוא מדד וגזר פתילי השהיה, וחיבר את המעגל לקוצב זמן חשמלי, אותו כיוון בתשומת לב. הוא פנה לעבר מדף שעליו נמצאו בקבוקי נוזלים, והסיר ממנו בקבוקון שנשא עליו את המספר 5,271,009, שאב את תוכנו לתוך מזרק, ובקפדנות רבה הזריק זאת לאליסון.
“אנחנו מתחילים,” אמר, “טיהור חלומותיך. וואלה!” הוא הפעיל את קוצב הזמן והסתתר מאחורי חייץ עשוי נחושת. השתרר רגע של דממה. לפתע רעמה מוסיקה אדירה מתוך רמקול נסתר וקול מוקלט החל להשמיע פיזום בלתי נסבל. זה אחר זה פרצו הנוזלים והאבקות שסביב אליסון באש. הוא היה עטוף במוסיקה וענני עשן. העולם החל להסתחרר סביבו במהומה רועמת…
מזכיר האו"מ ניגש אליו. הוא היה גבוה וצנום, עליז אך מריר. הוא פכר את ידיו באימה.
“מר אליסון! מר אליסון!” זעק. “היכן היית, עוגת שזיפים? לעזאזל. הוק טמפורה29, הידוע לך מה קרה?”
“לא,” השיב אליסון. “מה קרה?”
“אחרי שברחת מבית המשוגעים. בינגו! פצצות מימן בכל מקום. מלחמת שלש השעות. הכל נגמר. הורה פוג’ט, ידידי. הפוריות חלפה מהעולם.”
“מה!”
“קרינה חמורה, מר אליסון, הרסה את פוריות העולם. לעזאזל. אתה האדם היחיד שנותר בעולם, המסוגל להביא צאצאים. אין ספק שזה נגרם כתוצאה מגנים מוטאנטיים אשר בגופך, הופכים אותך לשונה משאר בני האדם. ישו.”
“לא!”
“ווי. מוטלת עליך החובה לאכלס מחדש את העולם. שכרנו עבורך מערכת חדרים בהילטון. יש שם שלשה חדרי מיטות. שלשה, חביבי. מספר קדוש.”
“שגעון!” אמר אליסון.“זה היה החלום שלי מאז ומתמיד.”
נסיעתו אל המלון היתה תהלוכת ניצחון. הוא הוצף בזרי פרחים. העוברים ושבים שרו לו, הריעו לו, היללו אותו. נשים נלהבות חשפו את גופן לנגד עיניו, מתחננות לתשומת לב מצידו. בחדרו זכה אליסון לסעודה מפוארת. אדם גבוה וצנום נכנס בשקט לחדר. הוא היה עליז אך מריר. בידו אחז ברשימה.
“אני המזכיר העולמי, לשרותך, מר אליסון,” הוא אמר. הוא בדק את הרשימה שבידו. “לעזאזל. 5,271,009 בתולות מתחננות שתיגש אליהן. אני ערב ליופיה של כל אחת מהן. אוויג־וויבליכה30. בחר מספר מ־1 עד 5,000,000.”
“נתחיל בג’ינג’ית,” אמר אליסון.
הם הביאו לו ג’ינג’ית. היא היתה רזה, נערית ובעלת חזה קטן ונוקשה. הבאה היתה מלאה יותר ובעלת ישבן עגלגל. החמישית היתה גבוהה ושדיה כאגסים אפריקאיים. העשירית היתה הולנדית לוהטת. העשרים היתה כחושה כשלד. השלושים היתה רזה, נערית ובעלת חזה קטן ונוקשה.
“האם לא נפגשנו כבר?” חקר אליסון.
“לא,” אמרה.
הבאה היתה מלאה יותר ובעלת ישבן עגלגל.
“הגוף מוכר לי,” אמר אליסון.
“לא,” ענתה.
החמישים היתה גבוהה ושדיה כאגסים אפריקאיים.
“האם?” שאל אליסון.
“מעולם,” ענתה.
המזכיר העולמי נכנס לחדר ובידו האפרודיסיאק היומי.
“אף פעם אינני משתמש בזה,” אמר אליסון.
“לעזאזל,” קרא המזכיר, “אתה עצום. פיל. אין פלא שאתה אהוב כל כך. אין פלא, שכולן מתיפחות מאהבה אליך.” הוא שתה את האפרודיסיאק בעצמו.
“האם שמת לב לכך שכולן מתחילות להיות דומות האחת לשניה?” התלונן אליסון.
“אבל לא! שונות כולן. פארבלו! זאת מהווה פגיעה במשרדי!”
“הו, הן שונות האחת מהשניה, אבל הסוגים חוזרים על עצמם שוב ושוב.”
“הה? כך הם החיים, קשישי. החיים כולם מעגלים סגורים. האם אתה, כאמן, לא הבחנת בכך?”
“לא חשבתי שכלל זה ישים גם לעניני אהבה.”
“לכל דבר. ווהרהייט אונד דיכטונג31.”
“מה אמרת קודם, בקשר לזה שהן מתיפחות?”
“אה. כולן מתיפחות.”
“מדוע?”
“מאהבה מטורפת אליך, לעזאזל.”
אליסון הרהר אודות השורה הארוכה של הג’ינג’יות, הרזות, המלאות, הברונטיות, הלבנות, השחורות והחומות. “לא הבחנתי בכך.”
“שים לב לכך היום, אבי העולם. הנמשיך?”
זו היתה האמת. הוא לא הבחין בכך. כולן התיפחו. הענין החניף לו ודיכא אותו כאחד.
“מדוע אינך צוחקת מעט?” שאל.
הן לא רצו או שלא היו מסוגלות.
למעלה, על גג המלון, מקום שם ביצע את אימון הצהריים שלו, חקר אליסון את מאמנו, שהיה אדם גבוה, כחוש ומבעו עליז אך מריר.
“אה?” אמר המאמן. “לעזאזל. אני לא יודע, וויסקי וסודה. יתכן שזו חוויה טראומטית עבורן.”
“טראומטית?” התנשף אליסון. “למה? מה אני עושה להן?”
“אה־הה? אתה מתבדח, אה? כל העולם יודע מה אתה עושה להן.”
“לא, אני מתכוון… איך יתכן שהענין טראומטי? הן כולן נלחמות כדי להשיג אותי, האין זאת? האין אני עונה על ציפיותיהן?”
“זו תעלומה. ועכשיו, אביו האהוב של העולם, בוא נתאמן בשכיבות סמיכה. מוכן? זוז.”
למטה, במסעדת המלון, חקר אליסון את המלצר הראשי, אדם גבוה וכחוש, בעל התנהגות עליזה, אך הבעה מרירה.
“אנחנו אנשי העולם, מר אליסון. סואו יורה32. אתה בטח מבין. נשים אלה אוהבות אותך, ואינן יכולות לצפות ליותר מליל אהבה אחד. לעזאזל. ברור שהן מאוכזבות.”
“מה הן רוצות?”
“מה שכל אשה רוצה, שערי גן עדן שלי. יחסי קבע. נישואין.”
“נישואין?”
“ווי.”
“כולן?”
“ווי.”
“בסדר. אתחתן עם כל ה־5,721,009.”
אך המזכיר העולמי התנגד. “לא, לא, לא, לוכינוואר הצעיר. לעזאזל. בלתי אפשרי. פרט לקשיים החוקיים יש גם קשיים אנושיים. לעזאזל. מי יוכל לנהל הרמון כזה?”
“אז אתחתן עם אחת.”
“לא, לא, לא. פונסייה א־מואה33. כיצד היית יכול לבחור? ע”י הגרלה, שליפת גפרורים, זריקת מטבע?"
“כבר בחרתי אחת.”
“אה? מי?”
“נערתי,” אמר אליסון באיטיות. “ג’ודית פילד.”
“ככה. ארוסתך.”
“כן.”
“המספר שלה ברשימת ה־5,000,000 הוא גבוה מאוד.”
“היא תמיד היתה מספר אחד ברשימה שלי, אני רוצה את ג’ודית.” אליסון נאנח. “אני זוכר כיצד נראתה במסיבה… היה אז ירח מלא…”
“אך לא יהיה ירח מלא עד העשרים בחודש.”
“אני רוצה את ג’ודית.”
“האחרות יקרעו אותה לגזרים מרוב קינאה. לא, לא, לא, מר אליסון, אנו חייבים לעמוד בלוח הזמנים. לילה אחד לכל אחת. לא יותר.”
“אני רוצה את ג’ודית… או ש…”
“יהיה עלינו להעלות ענין זה בפני העצרת. לעזאזל!”
הענין נדון בעצרת האו“ם ע”י תריסר נציגים, כולם כחושים אך מרירים. הוחלט להתיר לג’פרי אליסון להינשא בנישואין סודיים.
“אך ללא משק בית.” הזהיר המזכיר העולמי. “ללא נאמנות לאשתך. הדבר חייב להיות מובן. איננו יכולים לוותר עליך. אתה חיוני.”
הם הביאו את ג’ודית בת־המזל אל המלון. היא היתה נערה גבוהה, כהה, בעלת שער קצר ומתולתל ורגלים יפהפיות. אליסון אחז בידה. המזכיר העולמי חמק החוצה על קצות אצבעותיו.
“הלו, יקירתי,” מילמל אליסון.
ג’ודית הביטה בו בעיניים מלאות שינאה. עיניה היו לחות ופניה רטובות מדמעות.
“הלו, יקירתי,” חזר אליסון.
“אם תיגע בי, ג’ף” אמרה ג’ודית בקול חנוק, “אהרוג אותך.”
“ג’ודי!”
“האיש המגעיל הזה הסביר לי הכל. לא נראה לי שהוא הבין מה שניסיתי להסביר לו… התפללתי שאמות לפני שיגיע תורי.”
“אך אנו עומדים להתחתן, ג’ודי.”
“אני מעדיפה למות מאשר להינשא לך.”
“אינני מאמין לך. היינו מאוהבים במשך למעלה מ…”
“בשם אלוהים, ג’ף. האהבה נגמרה לגביך. האינך מבין? הנשים הללו מתיפחות כי הן שונאות אותך. אני שונאת אותך. העולם כולו מתעב אותך. אתה מגעיל.”
אליסון לטש עיניו בנערה וראה את האמת חרוטה בפניה. בהתקף זעם ניסה לאחוז בה. היא נלחמה בו במרירות. הם נאבקו בכל החדר רחב־הידיים, הופכים את הרהיטים, נשימתם שורקנית, זעמם גובר. אליסון היכה בג’ודי באגרופו העצום על מנת להביא את הקרב לידי סיום. היא כשלה, אחזה בווילון, שברה את השמשה וצנחה מן הקומה הארבע עשרה אל הרחוב כמו בובת סמרטוטים.
אליסון הביט מטה באימה. קהל רב התאסף סביב הגופה המרוסקת. פנים הופנו כלפי מעלה. אגרופים הורמו. נהמה מאיימת עלתה מאלפי גרונות. המזכיר העולמי התפרץ פנימה.
“זקני! חביבי!” זעק. “מה עשית? פר קונטו34. זהו הניצוץ אשר יצית את אש הפראות. אתה נמצא בסכנה חמורה ביותר ביותר. לעזאזל.”
“האם זה נכון, שהן כולן שונאות אותי?”
“מי סיפר לך זאת? נערה חסרת טאקט שכמותה! הזהרתי אותה. ווי. אתה שנוא.”
“אך אמרת לי שאני נאהב. אדם הראשון. אבי העולם החדש.”
“ווי. אתה האבא. אך איזה ילד אינו שונא את אביו? אתה גם אנס מכוח החוק. איזו אישה אינה שונאת את הכורח לחבק גבר… אף אם הדבר נובע מהכורח שבהמשך קיומו של המין האנושי? בוא מהר, וויסקי וקרח. אתה נתון בסכנה גדולה.”
הוא גרר את אליסון לעבר המעלית והוריד אותו למרתף המלון.
“הצבא יחלץ אותך. אנו נעביר אותך מידית לתורכיה וננסה להגיע לפשרה.”
אליסון הועבר לחסותו של קולונל גבוה, כחוש ומריר, אשר הובילו במהירות דרך מעבר תת קרקעי לרחוב צדדי, שם חיכתה לו מכונית צבאית. הקולונל הדף את אליסון פנימה.
“יקטה אליאה אסט”, אמר לנהג. “מהירות, סמל יקר. להגן על זקננו היקר, לשדה התעופה. אלור!”
“לעזאזל, אדוני.” השיב הסמל. הוא הצדיע והתניע את המכונית. כאשר חלפה המכונית בעיר במהירות מסחררת, שלח אליו אליסון מבט חטוף. הוא היה אדם גבוה וכחוש, עליז אך מריר.
“קולטורקאמפ דר מנשהייט35”, " מילמל הסמל. “ישו!”
לרוחב הכביש נבנה מתרס מחביות, מכוניות הפוכות וארגזים ריקים. הסמל נאלץ לבלום את המכונית. כאשר ניסה לבצע סיבוב פרסה הופיע קהל זועם של נשים מחדרי המדרגות, החנויות והמרתפים. הן צרחו. כמה מהן אחזו באלות מאולתרות.
“אקסלציור!” זעק הסמל, “לעזאזל.” הוא ניסה לשלוף את אקדחו מנרתיקו. הנשים פרצו את דלתות המכונית וגררו את אליסון והסמל החוצה. אליסון השתחרר מאחיזתן, התחמק מבעד להמון הזועם, עלה על המדרכה, כשל ונפל בחבטה מחליאה מבעד לפתח לאיחסון פחם. הוא צנח מטה לחלל אינסופי שחור. ראשו סבב עליו. אלפי כוכבים רצדו לנגד עיניו…
והוא ריחף בחלל, קדוש מעונה, בודד, קרבן לאי־צדק משווע.
עדיין היה קשור למה שהיה פעם הקיר של תא 5, בלוק 27, קומה 100, אגף 9 בבית הסוהר של קאליסטו – עד אשר קרעה התפוצצות קרני־גאמה בלתי צפויה את קירות המבצר לגזרים. ההתפוצצות, נוכח לדעת, נגרמה על ידי הגררם.
כל ציודו הסתכם בבגדי האסיר שלו, קסדה, גליל חמצן אחד, זעמו הנוקב על אי־הצדק שנעשה לו, וידיעת הסוד בדבר הדרך היחידה שניתן יהיה להביס בה את הגררם, שנלחמו כמטורפים כדי להגיע לשלטון על כל מערכת השמש.
הגררם – הרוצחים האיומים מאומיקרון־צטי, עריקים חלליים, אימפריאליסטיים חלליים, רוצחים בדם קר, דמויי תולעים, התלויים לצורך המשך קיום חייהם הביולוגיים באנרגיה, אותה שאבו מן האימה הנוראה אשר הטילו בבני האדם, באמצעות השליטה הרוחנית. יצורים איומים אלה הלכו והשתלטו במהירות על הגלקסיה כולה. לא ניתן היה לעמוד בפניהם, שכן נחונו בכוח הסימולקינסיס – היכולת להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת.
על רקע אפלת החלל, נעה לאיטה נקודה לבנה, כמו מטאור קטן. אליסון נוכח לדעת שהיתה זו חללית חילוץ, שסרקה את החלל בחיפושים אחר ניצולי ההתפוצצות. הוא תמה אם אורו של הכוכב צדק, שהציף אותו בקרינה אדמדמה, יאפשר למצילים לראותו. הוא תמה אם בכלל רצה שיצילוהו.
“הענין יחזור על עצמו,” חרק קולו של אליסון. “הואשמתי שלא בצדק על ידי הרובוט של בלורסן… הואשמתי שלא בצדק על ידי אביה של ג’ודית… ולבסוף נהרסתי בגלל ג’ודית… ועכשיו אאסר שוב… ולבסוף, מוות מידי הגררם, כאשר יהרסו את מעוזיה האחרונים של טרה. למה לא למות כבר עכשיו?”
אך כבר תוך כדי דיבור, נוכח לדעת שהוא משקר – הוא היה האדם שברשותו נמצא הסוד. שיכול להציל את הארץ ואת הגלקסיה כולה. מוטל עליו להשאר בחיים. מוטל עליו להאבק.
במאמץ עילאי ניסה אליסון להזדקף, תוך שהוא נאבק בכבליו. בכח הברזל שפיתח בעת עבודת הפרך שלו במכרותיהם של הגררם, נפנף בזרועותיו וצעק. נקודת האור לא שינתה את מסלולה האיטי שהלך והתרחק ממנו. לפתע ראה שאחת החוליות בשרשרת שלרגליו התיזה ניצוץ כאשר פגעה בשארית הקיר אליו היה כבול. הוא תיכנן אמצעי אחרון ונואש, על מנת להודיע לספינת החילוץ על קיומו.
הוא הסיר מעל מיכל החמצן שבקסדתו את עטיפת הפלסטיק, והתיר לחמצן החיוני שבמיכל לזרום החוצה לחלל. בידיים רועדות הרים את השרשרת לרגליו והיכה בה בקיר, בקרבת החמצן. זיק ניתז. החמצן הוצת – להבת אש בהירה התפרצה למרחק של מאות מטרים. תוך שהוא מנצל את שאריות החמצן שבקסדתו, הסיט האליסון את הלהבה במניפה רחבה קדימה ואחורה במאמץ אחרון להזעיק עזרה. האויר שבקסדתו נעכר. אזניו שאגו. ראיתו הטשטשה. הוא איבד את הכרתו…
כשחזרה אליו הכרתו, מצא את עצמו שרוע במיטה באחד מתאי החללית. מן הזמזום הגבוה ששמע, הסיק שהחללית טסה בעל־הנעה. הוא פקח את עיניו, למרגלות מיטתו עמדו בלורסן, הרובוט של בלורסן, השופט העליון פילד, ובתו של השופט העליון – ג’ודית. ג’ודית התיפחה. הרובוט היה נתון בכבלים מגנטיים, ומצמץ שעה שגנרל בלורסן היכהו שוב ושוב בשוט גרעיני.
“פארבלו![43] לעזאזל!” חרק קולו של הרובוט. “זה נכון, אני העללתי על ג’ף אליסון. אוח! פלו דה בוש36. אני הייתי השודד, שחטף את משאית־החלל. לעזאזל. אוח! המוזג במסבאת אנשי החלל שיתף איתי פעולה. כשג’קסון הרס את המונית, חדרתי למוסך החלל, ושלחתי קרני רנטגן אל המיכשור לפני שטאנטל רצח את או’לירו. אוקס ארמה. ישו. אוח!”
“והנה הודאתו לפניך, אליסון,” חרק קולו של גנרל בלורסן. הוא היה גבוה, עליז, מריר. “באמת. ארס אוט קלארה ארטם. הנך חף מפשע.”
“הרשעתי אותך שלא בצדק, זקני,” חרק קולו של השופט פילד. הוא היה גבוה, כחוש ומריר. “התוכל לסלוח לטיפש ארור זה? אנו מתנצלים.”
“הרענו לך, ג’ף,” לחשה ג’ודית. “כיצד תוכל אי־פעם לסלוח לנו? אמור שאתה סולח לנו.”
“אתם מתחרטים על הדרך בה התיחסתם אלי,” חרק קולו של אליסון. “אך הסיבה לכך הינה אך ורק העובדה, שבגלל גן מוטאנטי מסתורי המצוי בגופי, וההופך אותי לשונה מכולם, הנני כעת האדם היחיד שברשותו הסוד היכול להציל את הגלקסיה מפני הגררם.”
“הצל אותנו, פוט דה מואה, הצל אותנו, ג’ף.” הוסיף גם השופט פילד.
“הו, בבקשה ממך, ג’ף, בבקשה ממך.” לחשה ג’ודית. “הגררם נמצאים בכל מקום, וסוגרים עלינו יותר ויותר. אנו לוקחים אותך לעצרת־האו”ם. אתה חייב לגלות לעצרת, מהי הדרך למנוע מהגררם להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת."
החללית יצאה מן העל־הנעה ונחתה באיי־השלטון, שם פגשה את אליסון משלחת נכבדים עולמית, אשר מיהרה ולקחה אותו לאולם העצרת הכללית שבבנין האו"ם. המסלול עבר לאורך רחובות עגולים ומוזרים שבהם בנינים עגולים ומוזרים, שנבנו כאשר התברר שהגררם מופיעים אך ורק בפינות. בכל טרה לא נשארה פינה או זווית אחת לפליטה.
אולם העצרת הכללית היה מלא מפה לפה כאשר נכנס אליסון. מאות דיפלומטים גבוהים, כחושים, מרירים, מחאו לו כף כאשר עשה את דרכו לדוכן, לבוש עדין במדי האסירים. האליסון הביט סביבו בהסתייגות. “כן,” חרק קולו. “אתם מוחאים כף, כולכם. עכשיו כולכם מכבדים אותי; אך היכן הייתם כאשר העלילו עלי עלילות, הרשיעו אתי, אסרו אותי… אדם חץ מפשע? היכן הייתם אז?”
“אליסון, סלח לנו. לעזאזל,” צעקו הדיפלומטים.
“לא אסלח לכם. שבע עשרה שנה סבלתי במכרות הגררם. עתה הגיע תורכם לסבול.”
“בבקשה ממך, אליסון.”
“היכן הם כל המומחים שלכם? הפרופסורים שלכם? היכן המחשבים הענקיים שלכם? הבה יפתרו הם את תעלומת הגררם.”
“הם אינם מסוגלים, וויסקי וקרח. אנטרה נוארה37. הם תקועים. הצל אותנו, ג’ף. אאוף ווידרזהן38.”
ג’ודית אחזה בזרועו. “לא למעני, ג’ף.” היא לחשה. “אני יודעת שלעולם לא תסלח לי על אי הצדק שגרמתי לך. אך למען כל נערות הגלקסיה האחרות, האוהבות והנאהבות”.
“אני עדיין אוהב אותך, ג’ודי.”
“אני תמיד אהבתי אותך, ג’ף.”
“או קיי. לא רציתי לספר להם, אך את שכנעת אותי.”
אליסון הרים ידו לאות שתיקה. בדממה שהשתררה הוא דיבר ברכות: “זהו הסוד, רבותי. המחשבים שלכם אספו אינפורמציה כדי לפענח את תעלומת נקודות התורפה החבויות של הגררם. הם לא היו מסוגלים למצוא אף לא אחת. מכאן מסקנתם שלגררם אין אף נקודת תורפה. זו היתה הנחה מוטעית.”
העצרת הכללית עצרה את נשימתה.
“והנה הסוד. צריכים הייתם להניח שמשהו אינו כשורה עם המחשבים.”
“לעזאזל,” זעקה העצרת הכללית. “מדוע זה לא עלה בדעתנו? לעזאזל.”
“ואני יודע מה אינו כשורה!”
דממת מוות השתררה באולם.
דלת האולם נפרצה לרווחה. פרופסור דממת־מוות, גבוה, כחוש, מריר, צעד פנימה. “אאורקה!” צעק. “מצאתי! לעזאזל. משהו אינו כשורה עם המחשבים! שלש בא אחרי שתיים, לא לפני.”
העצרת הכללית פרצה בתשואות סוערות. ידים אחזו בפרופסור דממת־מוות והניפוהו אל על. בקבוקי שמפניה נפתחו. כולם שתו לחייו. מדליות רבות הוצמדו לחזהו. הוא זרח מאושר.
“היי!” צעק אליסון. “זה היה הסוד שלי. אני האיש אשר בגלל גן מוטאנטי שבגופו –”
הרמקולים השמיעו לפתע את קולם. הודעה. הודעה. דממתוביץ' במוסקבה מדווח על פגם במחשבים. 3 בא אחרי 2 ולא לפני. חוזר: אחרי (בהדגשה) לא לפני.
דוור התפרץ אל האולם. “משלוח מיוחד מאת ד”ר דממת־חיים בקליפורניה. הוא אומר שמשהו איננו כשורה עם המחשבים. שלש בא אחרי שתים ולא לפני."
נער שליח התפרץ פנימה כרוח סערה ובידו מברק: המחשבים מקולקלים נקודה שתים בא לפני שלש לא אחרי נקודה פון דממת־חלום היילדברג.
מבעד לחלון נזרק פנימה בקבוק. הוא התרסק על הרצפה, ובין שבריו נתגלתה פיסת נייר מקושקשת עליה נכתב: “העם אלה אי פאם בדאתכם שעולי מיספר שלוש בה אכרי שטיים במכום לפניהו? בוז לגררם. מר דממת־דממה.”
אליסון אחז בצוארונו של השופט פילד. “מה לעזאזל קורה פה?” תבע. “חשבתי שאני האדם היחיד בעולם שברשותו נמצא הסוד.”
“הימל! הרגוט!” ענה השופט בחוסר סבלנות. “כולכם אותו דבר. חושבים שאתם האדם היחיד שברשותו הסוד, האדם היחיד שנעשה לו עוול, האדם היחיד שסובל, עם נערה, ללא נערה, עם או ללא מאום. לעזאזל. אתם משעממים אותי, יחידי סגולה שכמותכם. לך לכל הרוחות!”
השופט פילד הדף אותו הצידה בכתפו. הגנרל בלורסן הדף אותו בחזרה. ג’ודית פילד התעלמה ממנו. הרובוט של בלורסן הדף אותו בערמומיות לפינה היחידה בעולם, מקום שם הופיע גררם אחד – אשר בעת ובעונה אחת הופיע גם בפינה אחרת שעל נפטון – שעשה לאליסון מעשה שלא יעשה, ואחר כך נעלם יחד עמו כשאליסון נאבק, צורח ומתיפח באימה שהיוותה עבור הגררם ארוחה טעימה ביותר, אך גרמה לאליסון סיוטים נוראיים…
מהם העירה אותו אימו, שאמרה: “זה ילמד אותך לא להתגנב למקרר ולאכול סנדביצ’ים עם חמאת בוטנים באמצע הלילה, ג’פרי.”
“אמא’לה!”
“כן. הגיעה העת לקום, יקירי. תאחר לבית הספר.”
היא יצאה את החדר. הוא הביט סביבו. הוא הביט בעצמו. זו היתה האמת! האמת! המציאות הנהדרת נגלתה בפניו. חלומו התגשם. הוא היה שוב בן עשר, בגופו של נער בן עשר, בבית שבו עברה עליו ילדותו, בזמן שבו היה ילד. אך בתוך ראשו נמצא הידע, הנסיון והתחכום של אדם בן שלושים ושלוש.
“הו, שמחה שכזאת!” זעק. “זהו נצחון עבורי. נצחון!” הוא יהיה עכשיו הגאון של בית הספר. הוא ידהים את הוריו, יפליא את מוריו, יבלבל את כל המומחים. הוא יזכה במילגות לרוב. הוא יסדר את החשבון עם הילד ההוא, ראנהן, שנוהג היה להתנכל לו בכל הזדמנות. הוא ישכור מכונת כתיבה ויכתוב את כל המחזות, הסיפורים והספרים המצליחים שזכר. הוא ינצל הפעם אותה הזדמנות שלא ניצל כאשר היה עם ג’ודי פילד על הספסל בפרק. הוא יגנוב המצאות וגילויים, ישקיע בבורסה, יהמר. בזמן שבו יחזור ויגיע לגיל שלושים ושלוש, העולם כולו יהיה שלו.
הוא התלבש בקושי, שכן שכח היכן נמצאים בגדיו. בקושי אכל ארוחת בוקר. לא היה זה הזמן המתאים להסביר לאימו, שכבר התרגל לפתוח את היום בכוס קפה שחור עם קצת וויסקי. הוא התגעגע לסיגריות הבוקר שלו. לא היה לו כל מושג היכן ספרי הלימוד שלו. אימו התקשתה לפתח איתו שיחה.
“ג’ף נמצא באחד ממצבי הרוח הללו,” שמע אותה ממלמלת. “אני מקווה שיתאושש מכך במשך היום.”
היום נפתח בכך שראנהן המתין לו מעבר לפינה שממול בית הספר. אליסון זכר אותו כנער גדול וקשוח עם הבעה אימתנית על פרצופו. הוא נדהם לגלות שראנהן היה קטן, צנום, וכי התנהגותו התוקפנית נבעה בברור מבעיות שנתקל בהן בילדותו.
“הרי אתה בכלל לא עויין כלפי,” הזדעק אליסון. “אתה פשוט ילד מבולבל שמנסה להוכיח משהו!”
ראנהן חבט בו באגרופו.
“תשמע, ילד,” אמר אליסון בטוב לב. “בעמקי לבך אתה רוצה לחיות בשלום עם העולם כולו. אתה פשוט חש חוסר בטחון, זה הכל. זו הסיבה לכך שאתה מתקוטט כל כך הרבה.”
ראנהן לא התענין בפסיכואנליזה. הוא חבט באליסון ביתר עוצמה. זה הכאיב לו.
“הו, עזוב אותי לנפשי,” אמר אליסון. “לך תוכיח את עצמך על מישהו אחר.”
בשתי תנועות מהירות הפיל ראנהן את ספריו של אליסון מתחת לבית שחיו וקרע את חולצתו. לא נותרה לאליסון ברירה אלא להלחם. עשרים השנה בהן צפה אליסון בסרטי האלימות של העתיד לא הועילו לו הרבה. הוא הובס לחלוטין. הוא גם אחר לבית הספר. עתה נקרתה בפניו הזדמנות להדהים את מוריו.
“הסיבה לאחורי,” הסביר למיס ראלף, המורה בכיתה ה', “היא הסתבכותי בריב עם ילד נוורוטי. ההוא סובל מסיבוכים מסוימים באיד שלו.”
מיס ראלף סטרה לו, ושלחה אותו למנהל עם פתק בו דיווחה כי שמעה מפיו של אליסון נאצות שכל השומע אותן, אזניו תצילנה.
“הדבר שלא יאמן בבית־ספר זה,” אמר אליסון למר שניידר, “הוא העובדה שלא נערכות כאן פסיכואנליזות. כיצד יכולים אתם לטעון לסמכות של מחנכים אם אינכם –”
“נער קטן ומלוכלך!” הפסיקו המנהל בזעם. הוא היה גבוה, כחוש, מריר. “אתה קורא ספרים פורנוגרפיים בסתר, מה?”
“מה, לעזאזל, כל כך פורנוגרפי בכתביו של פרויד?”
“ונוסף לכל, אתה גם מדבר בצורה מלוכלכת, אה? אתה זקוק ללקח, חיה קטנה ומלוכלכת שכמותך.”
הוא נשלח לביתו עם פתק, בו דורש המנהל לקיים פגישה מיוחדת עם הוריו, כדי לדון בסילוקו של אליסון מבית הספר, בשל היותו נער מפגר הזקוק בדחיפות לתקון מידותיו ולהכוונת דרכו.
במקום ללכת הביתה הלך אל דוכן העיתונים כדי לקנות את העיתונים ולקרוא בהם אודות ארועים עליהם אמור היה להמר. העתונים היו מלאי בפרטים על המרוצים הקרובים. אך מי לעזאזל זוכר מי נצח במרוצים בשנת 1951? ותחרויות הספורט האחרות? הוא לא היה מסוגל לזכור זאת בשום פנים ואופן. והבורסה? גם על כך לא זכר דבר. בתור ילד לא התענין בנושאים אלה במיוחד. בזכרונו לא נטמע דבר שיכול היה להיות לו לעזר.
הוא ניסה להכנס לספריה על מנת לערוך בדיקות נוספות. הספרן – גבוה, כחוש, מריר – לא התיר לו להכנס עד אשר תגיע שעת החלפת הספרים לילדים, בשעות אחר־הצהריים. הוא שוטט ברחובות. בכל מקום בו שוטט רדפו אחריו מבוגרים גבוהים, כחושים ומרירים. הוא נוכח לדעת, כי האפשרויות שעמדו בפני ילדים בני עשר להדהים את העולם, היו מוגבלות ביותר.
בצהריים פגש בג’ודי פילד וליווה אותה מבית הספר לביתה. ברכיה הגרומות ותסרוקתה המצחיקה דחו אותו. אך הוא נמשך דווקא לאמה של ג’ודי, שדמתה יותר לאותה ג’ודי כפי שנשארה חקוקה בזכרונו. בנוכחותה, שכח את עצמו ועשה מספר דברים שהדהימו אותה. היא השליכה אותו מביתה ואחר כך טלפנה לאמו, קולה רועד מעלבון.
אליסון ירד לנהר ההודסון ושוטט ליד המעבורות, עד אשר גרשו אותו משם. הוא הלך לחנות לציוד משרדי כדי לברר אפשרות לשכור מכונת כתיבה, וגורש גם משם. הוא חיפש מקום שקט לשבת בו, להרהר, לתכנן ולהיזכר באיזה סיפור שנחל הצלחה. לא היה שום מקום שקט שאליו מוכנים היו לקבל ילד קטן.
הוא התגנב לביתו בחשאי בערך ב־4.30, השליך את ספריו בחדרו, התגנב לחדר האורחים, סחב סיגריה ועמד לצאת החוצה כאשר גילה שאביו ואמו אורבים לו. אמו נראתה המומה. אביו נראה כחוש ומריר.
“הו,” אמר אליסון, “אני מניח ששניידר טילפן. שכחתי מזה.”
“מר שניידר,” אמרה אימו.
“וגם גברת פילד,” אמר אביו.
“תראו,” התחיל אליסון. “בואו ונבהיר את מצב הענינים. אתם עומדים להקשיב לי כמה דקות? יש לי משהו מוזר לספר לכם ואתם צריכים לתכנן ולחשוב מה לעשות בקשר לכך. אני –”
הוא צעק. אביו אחז אותו באוזנו וגרר אותו במורד המסדרון. הורים אינם נוהגים להקשיב לילדים במשך כמה דקות. הם אינם מקשיבים בכלל.
“אבא!… רק רגע… בבקשה! אני מנסה להסביר. אני לא בן עשר באמת. אני בן שלושים ושלוש. היתה איזו תקלה בזמן, מבינים? זה בגלל גן מוטאנטי מסתורי שבגופי אשר –”
“לעזאזל אתך! שתוק!” צעק אביו. הכאב שגרמו לו ידיו הגדולות, והזעם החבוי בקולו היסו את אליסון. הוא הניח לעצמו להיגרר אל מחוץ לבית, אל בית הספר, ולקומה השניה, אל משרדו של מר שניידר, מקום בו המתין לו הפסיכולוג של שרותי החינוך הציבוריים. הוא היה אדם גבוה, כחוש, מריר – אך עליז.
“אה, כן, כן,” אמר. “זה הנער המפגר שלנו? אל קפונה המצולק, אה? בואו נביא אותו למרפאה ואני ארשום את הפרטים שלו. נקווה לטוב ביותר. ניסי פריוס39. לא יתכן שהוא כולו רע.”
הוא אחז בזרועו של אליסון. אליסון משך את זרועו מידיו ואמר: “הקשב, אתה אדם מבוגר ואינטליגנטי. אתה תקשיב לי. לאבי יש בעיה רגשית הגורמת לו שלא להיות מודע ל –”
אביו תקע בו אגרוף אדיר באוזן, אחז בזרועו והחזירו לידי הפסיכולוג. אליסון פרץ בבכי. הפסיכולוג הוציא אותו מהחדר והכניסו למרפאה קטנה של בית הספר. אליסון היה היסטרי. הוא רעד מפחד ומתיסכול.
“האם איש לא יקשיב לי?” התייפח. “האם אף אחד לא ינסה להבין? האם ככה מתנהגים כולנו כלפי ילדינו? האם כל הילדים חייבים לסבול זאת?”
“הרגע, נקניקיה שלי,” מלמל הפסיכולוג. הוא תחב גלולה לפיו של האליסון, והכריח אותו לשתות מעט מים.
“כולכם בלתי אנושיים כל כך!” התיפח אליסון. “אתם מונעים מאיתנו להתפרץ לעולמכם, אך אתם מתפרצים לעולמנו בלא הפסק. אם אינכם מכבדים אותנו, מדוע לא תניחו לנו לנפשנו?”
“אתה מתחיל להבין, מה?” אמר הפסיכולוג. “אנחנו, המבוגרים והילדים, מהווים שני גזעים שונים בתכלית השינוי. לעזאזל. אין קונצנזוס. ישו. אין כלום פרט למלחמה. זאת הסיבה לכך, שכל הילדים מתבגרים ושונאים את ילדותם ומחפשים הזדמנות להתנקם. אך לעולם אין נקמה בנמצא. פארי מוטואל. כיצד תיתכן נקמה? היכול חתול להעליב מלך?”
“זה… זה נורא,” גמגם אליסון. הגלולה התחילה להשפיע עליו במהירות. “העולם כולו הוא מקום שנוא. מלא עיוותים ו… וגם אי אפשר… לפתור אותם… או להתנקם… זה כמו בדיחה על חשבוננו. בדיחה טפשית בלי עוקץ. נכון?”
כאשר שקע באפלה, שמע את הפסיכולוג מגחך, אך בשום פנים ואופן לא היה מסוגל להבין מה הצחיק אותו…
הוא אחז בקילשון והלך בעקבות הליצן הראשון אל בית הקברות. הליצן הראשון היה אדם גבוה, כחוש, מריר – אך עליז.
“הכדין נוצרים תיקבר הלזו, והיא בכוונה תחילה ביקשה תשועת־עולמים לנפשה?” שאל הליצן הראשון.
“אמרתי לך, כי כן,” השיב אליסון. “מהר, איפוא, וחצוב לה קבר; שכבר חקר החוקר, ופסק לקברה כדין הנוצרים.”
“היתכן הדבר, אם לא להגנת־עצמה טיבעה את עצמה?”
“אמנם כך פסק!”
הם החלו לחפור את הקבר. הליצן הראשון הרהר קמעה ואחר כך אמר: “מן הסתם היה זה ‘סה אופנדנדו’; אין כאן דרך אחרת. כי זה כל עיקרו של הענין: אם מדעת מטבע אני עצמי־לדעת, נמצא שעשיתי מעשה; וכל מעשה שלושה הם עניניו: פעולה, עשיה, והוצאה אל הפועל: הווה אומר – מדעת טיבעה עצמה לדעת.”
“לא, שמעני, ידידי הקברן…” פתח אליסון.
“רד ממני,” הפסיקו הליצן הראשון והחל לשאת הרצאה ארוכה על דיני התאבדות. אחר כך תקפה אותו העליצות, והוא השמיע מספר בדיחות מקצועיות. ובסוף התעייף אליסון והלך למסבאתו של יוגן לשתות דבר מה. כאשר חזר, מצא את הליצן הראשון מחליף בדיחות מקצועיות עם זוג ג’נטלמנים אשר תעו לתוך בית הקברות. אחד מהם עורר מהומה רצינית בגלל גולגולת. תהלוכת הלוויה הגיעה; הארון, אחיה של הנערה המתה, המלך והמלכה, הכמרים והשרים. הם קברו אותה ואחר כך החלו אחיה ואחד הג’נטלמנים להתווכח מעל קיברה. אליסון לא הקדיש להם כל תשומת לב. בלוויה השתתפה נערה יפה, כהה, בעלת שער קצר ומתולתל ורגליים ארוכות וחטובות. הוא קרץ אליה. היא קרצה חזרה. אליסון פילס אליה את דרכו, דובר באמצעות עיניו, והיא ענתה לו באותה הדרך.
אחר כך הרים את הקילשון, ופסע בעקבות הליצן הראשון אל בית הקברות. הליצן הראשון היה אדם גבוה, כחוש, בעל הבעה מרירה, אך התנהגות עליזה.
“הכדין נוצרים תיקבר הלזו, והיא בכוונה תחילה ביקשה תשועת־עולמים לנפשה?” שאל הליצן הראשון.
“אמרתי לך כי כן;” אמר אליסון. “מהר איפוא וחצוב לה קבר; שכן כבר חקר החוקר, ופסק לקברה כדין הנוצרים.”
“היתכן הדבר, אם לא להגנת עצמה טיבעה את עצמה?”
“האם לא שאלת אותי כבר את השאלה הזאת פעם?” חקר אליסון.
“סתום את הפה, זקני. ענה על השאלה.”
“אני יכול להישבע שזה כבר אירע פעם.”
“לעזאזל, אתה עונה או לא? ישו!”
“אמנם כך פסק!”
הם החלו לחפור את הקבר. הליצן הראשון חשב על הענין, והתחיל לשאת הרצאה ארוכה אודות דיני ההתאבדות. אחר כך תקפה אותו העליצות, והוא החל לספר בדיחות מקצועיות. לבסוף, הלך משם אליסון וירד למסבאתו של יוגן לשתות דבר מה. כשחזר מצא שני זרים ליד הקבר ואז הגיעה תהלוכת הלוויה.
בלוויה השתתפה נערה יפה, כהה, בעלת שיער קצר ומתולתל ורגלים ארוכות וחטובות.
אליסון קרץ אליה. היא קרצה בחזרה. אליסון פילס אליה את דרכו, דובר באמצעות עיניו, והיא ענתה לו באותה הדרך.
“מה שמך?” לחש.
“ג’ודית,” השיבה.
“שמך מקועקע על גופי, ג’ודית.”
“אתה משקר, אדוני.”
“אני יכול להוכיח זאת, גבירתי. אני אראה לך את המקום בו מקועקע שמך.”
“והיכן הוא?”
“במסבאתו של יוגן. זה נעשה על ידי מלח. התרצי לראות זאת עמי הלילה?”
לפני שהספיקה להשיב, הרים את הקילשון, והלך בעקבות הליצן הראשון אל בית הקברות. הליצן הראשון היה אדם גבוה, כחוש, בעל הבעת מרירה אך התנהגות עליזה.
“בשם אלוהים!” התלונן אליסון. “אני יכול להישבע שכל זה כבר אירע פעם.”
“הכדין נוצרים תיקבר הלזו, והיא בכוונה תחילה בקשה תשועת עולמים לנפשה?” שאל הליצן הראשון.
“אני פשוט משוכנע שכבר עברנו את זה פעם”.
“ענה על השאלה!”
“הקשב,” אמר אליסון בעקשנות. יתכן שאני משוגע; יתכן שלא. אך יש לי תחושה מוזרה, שכל זה אירע פעם. זה נראה בלתי מציאותי. החיים נראים בלתי מציאותיים."
הליצן הראשון הניד בראשו. “הימל! הרגוט!” הוא מלמל. “זה בדיוק כפי שחששתי. בגלל גן מוטאנטי מסתורי שבגופך, הגורם לך להיות שונה משאר בני האדם, אתה מסוגל ללכת על פני המים. אוויקייט40! ענה על השאלה.”
“אם כבר עניתי עליה פעם, כבר עניתי עליה אלף פעם.”
“חביתה ונקניק,” התפרץ הליצן הראשון, “ענית עליה 5,271,009 פעמים. לעזאזל. ענה שוב!”
“למה?”
“כי אתה חייב. פו טו פיו41. אלה החיים שאנו חייבים לחיות.”
“אתה קורא לזה חיים? לעשות אותו הדבר שוב ושוב? לומר אותם הדברים? לקרוץ לנערות, ולא להגיע לעולם ליותר מזה?”
“לא, לא, לא. דונר אונד בליצן42. אל תשאל שאלות. זהו קשר חשאי, שאיננו מעיזים להלחם נגדו. אלה החיים אותם חי כל אדם. כל אדם עושה אותם הדברים שוב ושוב. אין מנוס.”
“מדוע אין מנוס?”
“אינני מעיז לומר; אינני מעיז. ווקס פופולי43. אחדים העיזו לשאול שאלות, ונעלמו. זהו קשר חשאי. אני מפחד.”
“מפחד ממה?”
“מאלה שאנחנו רכושם.”
“מה? אנו מהווים רכוש של מישהו?”
“סי, אח, יה! כולנו, מוטאנט צעיר. אין מציאות בנמצא. אין חרות, אין רצון חופשי. לעזאזל. האינך רואה? אנו… אנו כולנו דמויות בספר. כאשר מישהו קורא את הספר, רוקדים אנו את ריקודינו. כאשר הוא חוזר וקורא, אנו חוזרים ורוקדים. א פלוריבוס אונום44. הכדין נוצרים תיקבר הלזו, והיא בכוונה תחילה ביקשה תשועת עולמים לנפשה?”
“מה זה שאתה אומר?” זעק אליסון באימה. “אנחנו מריונטות?”
“ענה על השאלה!”
“אם אין חרות, אין רצון חופשי, כיצד יתכן שאנו משוחחים בצורה כזאת?”
“זה שקורא את הספר שלנו פשוט הוזה בהקיץ, בירת דקוטה. ענה על השאלה.”
“לא אענה. אני עומד להתמרד. לא ארקוד יותר לצלילי חליליהם. אני אמצא חיים טובים יותר… אני אמצא את המציאות.”
“לא, לא! זה אבוד, ג’פרי, קול־דה־סק![53]”
“כל שאנו זקוקים לו הוא מנהיג אמיץ אחד. השאר יבוא מאליו. אנו נמחץ את הקשר החשאי הכובל אותנו.”
“זה לא ניתן להיעשות. לך על בטוח. ענה על השאלה.”
אליסון ענה על השאלה בכך שהרים את הקילשון והיכה בו בראשו של הליצן הראשון, שככל הנראה לא השגיח בכך.
“מרד!” זעק אליסון והיכה בו שנית. הליצן החל לשיר. שני הג’נטלמנים הופיעו. אחד מהם אמר: "– –
“מרד! אחרי!” צעק אליסון, והניף את הקילשון על ראשו המלנכולי של הג’נטלמן, שלא הקדיש לכך תשומת לב. הוא שוחח עם חברו ועם הליצן הראשון. אליסון חג במעגלים כדרוויש, מנופף בקילשונו. הג’נטלמן הרים גולגולת מן הקרקע ונשא נאום פילוסופי אודות אדם או קבוצת בני אדם בשם יוריק.
תהלוכת הלוויה התקרבה. אליסון התקיף אותה, חג במעגלים, סביב סביב, כאדם התקוף בשיגעון.
“הפסק לקרוא את הספר,” זעק. “תן לי לצאת מן הדפים. אתה שומע אותי? הפסק לקרוא את הספר! אני מעדיף להיות בעולם מעשה ידי שלי. הנח לי לצאת!”
קול רעם אדיר נשמע, כקולו של ספר הנסגר בטפיחה. תוך שברירית שניה נסחף אליסון לעבר המדור השלישי בחוג השביעי של הגיהנום, בקאנטו הארבעה עשר בקומדיה האלוהית, שם סופגים אלה שחטאו כנגד האומנות ענויים על ידי מטר גיצי אש, הניתך עליהם לנצח. הוא צרח שם, עד אשר עורר שעשוע מספיק… והוא יצר עולם חדש, עולם רומנטי, עולם של חלומותיו החביבים ביותר…
הוא היה האדם האחרון עלי אדמות.
הוא היה האדם האחרון עלי אדמות, והוא שאג.
הגבעות, העמקים, ההרים והנחלים – כולם היו שלו, שלו בלבד, והוא שאג.
היו שם 5,271,009 בתים להעניק לו קורת גג, ו־5,271,009 מיטות לשמש לו לשינה. הוא יכול היה לפרוץ כרצונו לכל החנויות. יהלומי העולם כולו היו שייכים לו, הצעצועים, המכשירים, המשחקים, התענוגות… הכל שם היה לאדם האחרון עלי אדמות. והוא שאג.
הוא עזב את החווה שבשדות קונטיקט, מקום שם קבע את משכנו. הוא חצה את ווסצ’סטר, ושאג; הוא רץ דרומה לאורך מה שהיתה פעם האוטוסטרדה של הנדריק הודסון, ושאג; הוא חצה את הגשר לתוך מנהטן, ושאג; הוא רץ למרכז העיר, חלף במרוצה על פני גורדי שחקים עזובים, חנויות כל בו, מרכזי שעשועים – ושאג. הוא שאג לאורך השדרה החמישית ובפינת הרחוב החמשה־עשר. לפתע, ראה דמותו של יצור אנושי. היא היתה חיה, נושמת; אשה יפהפיה. היא היתה גבוהה וכהה, בעלת שיער קצר ומתולתל ורגלים ארוכות וחטובות. היא לבשה חולצה לבנה, מכנסים מעור נמר ומגפי עור. היא נשאה רובה. היא נשאה אקדח על ירכה. היא אכלה תפוחי אדמה צלויים מתוך קופסת שימורים ולטשה את פניה בחוסר אמון באליסון. הוא שאג. הוא רץ אליה.
“חשבתי שאני האדם האחרון עלי אדמות,” אמרה.
“את האשה האחרונה עלי אדמות,” שאג אליסון, “ואני הגבר האחרון. האם את במקרה רופאת שיניים?”
“לא,” אמרה, “אני בתו של פרופסור פילד המסכן, אשר הנסוי שערך בבקוע גרעיני מחה את האנושות מעל פני הארץ, פרט לך ולי, זאת – ללא ספק – כתוצאה מגן מוטאנטי מסתורי שבגופנו, העושה אותנו לשונים משאר בני האדם. אנו האחרונים שנותרו מן הציויליזאציה הישנה והראשונים מן החדשה.”
“האם אביך לא לימד אותך מאום בקשר לרפואת שיניים?” שאג אליסון.
“לא,” אמרה.
“אז תשאילי לי את האקדח שלך לרגע.”
היא שלפה את האקדח מן הנרתיק ומסרה אותו לאליסון, תוך שהיא שומרת בינתים את הרובה שלה בכוננות. אליסון בדק את האקדח.
“הלוואי שהיית רופאת שיניים,” שאג.
“אני אשה יפהפיה עם מנת משכל של 141, דבר החשוב במיוחד לענין יצירת גזע בני אדם חדש, אמיץ ויפה – גזע אשר ירש את הארץ הירוקה,” ענתה.
“לא. לא כששיני נמצאות במצבן הנוכחי!” שאג אליסון. הוא כיוון את האקדח אל מצחו ופיזר את מוחו בחלל האוויר.
אליסון התעורר עם כאב ראש עז. הוא היה שכוב על הדוכן ליד השרפרף, רקתו הפצועה שעונה כנגד הרצפה הקרה. מיסטר אקווילה יצא מאחורי מגן העופרת והפעיל מאוורר כדי לטהר את האוויר בחלל החדר.
“בראוו, כבד ובצלים,” גיחך. “את האחרון עשית לגמרי לבד, אה? לא נזקקת לשום עזרה מעבדך הנאמן. מליו טארדה קה מאי. אבל אתה התהפכת לי לפני שיכולתי לתפוס אותך. לעזאזל.”
הוא סייע לאליסון לחזור ולעמוד על רגליו והוביל אותו לחדר העבודה, מקום בו הוא הושיב אותו על ספה סגולה והגיש לו כוס ברנדי.
“נקי, בלי שום סמים, מבטיח לך.” אמר “נובלס אובליג’ה45. רק הסחורה הטובה ביותר. עכשיו אנו נשוחח על מה שעשינו, אה? ישו.”
הוא ישב מאחורי המכתבה – עליז, עדיין מריר – והביט באליסון ברכות. “האדם חי לפי החלטותיו, נס' סה פה?” פתח. “אנחנו מסכימים, ווי? האדם חיב, במהלך חייו, להחליט בערך חמש מליון, מאתים שבעים ושבע אלף ותשע החלטות. מספר אדיר, נכון? נ’אימפורטה. אתה מסכים?”
אליסון הניד בחיוב.
“ולכן, קפה ועוגיות, הבגרות בה נעשות החלטות אלה, היא הקובעת אם אדם הוא גבר או ילד, ניכט ווהר? מלגרה נו. אדם איננו יכול להחליט החלטות מבוגרות בטרם טיהר עצמו מחלומות הילדות. לעזאזל, פנטסיות שכאלה. הן חייבות להעלם. פוי.”
“לא.” אמר אליסון באיטיות. “החלומות הם היוצרים את האמנות שלי… החלומות והפנטסיות אותם אני מתרגם לקו וצבע…”
“לעזאזל! כן. מסכים. מטר ד’הוטל46! אבל חלומות מבוגרים, לא חלומות של תינוקות. פוי! כאלה יש לכל האנשים… להיות האדם האחרון עלי אדמות ולקבל לרשותך את כל כדור הארץ… להיות הגבר הפורה האחרון עלי אדמות ולקבל לרשותך את כל הנשים… לחזור אחורנית בזמן עם כל היתרונות של הידע כמבוגר ולזכות בתהילה… לברוח מהמציאות במחשבה שהחיים הם רק אשלייה… לברוח מאחריות במחשבה שנגרם לך אי־צדק הירואי, בהקרבה עצמית עם סוף טוב… כל אלה ועוד מאות אחרים, כולם פופולאריים במידה שווה, כולם ריקניים במידה שווה. יברך אלוהים את אבא פרויד ושלוחיו העליזים. הוא הביא את הקץ לכל השטויות הללו. סיך סמפר טירניס47. אואנט!”
“אך אם כולם חולמים אותם החלומות, לא יתכן שהחלומות הם רעים, נכון?”
“שכן כולם מחקים את כולם. קוויד פרו קוו48, לעזאזל. כל אנשי המאה הארבע עשרה היו מוכי כינים. האם זה הפך את הענין לטוב? לא, אישי הצעיר, חלומות כאלו נועדו לילדים. רבים מדי הם המבוגרים, שהינם עדין ילדים בנפשם. אתם האמנים, חייבים להוציא אותם מזה, כפי שאני הוצאתי אותך. אני טהרתי אותך; עתה מוטל עליך לטהר אותם.”
“מדוע עשית זאת?”
“שכן אני מאמין בך. סיק ווס נון ווביס. זה לא יהיה קל עבורך. זאת דרך ארוכה, קשה ובודדה.”
“אני משער שאני צריך לחוש הכרת תודה,” מימל אליסון, “אך אני חש… ריק. מרומה.”
“הו, כן, לעזאזל. כשאתה חי עם פצע רציני במשך זמן רב, הוא יחסר לך כאשר יעקרו אותו מגופך. אתה התחבאת בתוך פצע. אני שללתי ממך מקלט זה. ארגו: אתה חש מרומה. המתן! אתה תחוש מרומה עוד יותר. אתה עדיין חייב לשלם את המחיר, כפי שאמרתי לך. אתה שילמת אותו. הבט!”
מיסטר אקווילה אחז במראה קטנה והרים אותה. אליסון הציץ לתוכה, ואז לטש את עיניו בלא יכולת להסירן מהמראה. מן המראה ניבטה בו דמותו של אדם בן חמישים! בוגר, נוקשה, מוצק, החלטי. אליסון קפץ על רגליו.
“בעדינות, בעדינות,” הזהירו מיסטר אקווילה. “אין זה גרוע כל כך. זה דווקא טוב מאד. מבחינה גופנית אתה עדיין בן שלושים ושלוש, ימיך לא התקצרו ולו בכהוא זה… רק נעוריך. מה היפסדת? פנים יפות שמושכות נערות צעירות? האם בגלל זה אתה משתולל?”
“ישו!” זעק אליסון.
“בסדר, בזהירות, ילד. הנה אתה ניצב כאן, מטוהר, חסר אשליות, עצוב, נדהם, רגל אחת על הדרך המפרכת אל הבגרות. האם היית מעדיף שיקרה מה שקרה, או שלא יקרה? סי, אני יכול לעשות זאת. זה יכול היה שלא לקרות מעולם. שפרלוס וורשנקט49. אתה נמצא במרחק עשר שניות מן הבריחה. אתה יכול להחזיר לעצמך את פרצופך היפה. אתה יכול לחזור למקלט. אתה יכול לחזור לרחם החמימה… לחזור להיות ילד. האם היית רוצה זאת?”
“אינך יכול לעשות זאת!”
“סוב קי פה50. אני יכול. רצועת החמש עשרה אלף אנגסטרום רחבה עד אין־קץ.”
“ארור אתה. האם אתה השטן? לוציפר? רק לשטן יש כוחות כאלו.”
“או למלאכים, זקני.”
“אינך ניראה כמו מלאך. אתה נראה כמו השטן.”
“אך גם השטן היה מלאך, לפני שנפל. יש לו פרוטקציה שם למעלה. לבטח תמצא דמיון מסוים. לעזאזל.” מיסטר אקווילה פסק לצחוק. הוא נשען לרוחב המכתבה והעליזות נעלמה מפניו. רק המרירות נשארה. “התרצה שאספר לך מי אני, פרגית? שאסביר לך, מדוע מבט בלתי זהיר אחד מעיניים אלה הספיק כדי לשגע אותך?”
אליסון הניד בראשו לחיוב. המילים נעתקו מפיו.
“אני נבל, כבשה שחורה, שעיר־לעזאזל. כן, לעזאזל!” עיניו של מיסטר אקווילה הפכו לפצעים. "על פי הסטנדרטים שלך אני אדם גדול, בעל כח אין קץ. כך נראה גם האירופאי הראשון בעיניהם של הילידים הנאיביים שעל חופי טאהיטי. אה? כך אני נראה לך בזמן שאני סורק את חופי הכוכב הזה בחיפוש אחרי מעט שעשוע, מעט תקווה, מעט שמחה, שתקל עלי את השנים הארוכות והמיגעות שעלי לבלות בגלות…
“אני רע,” אמר מיסטר אקווילה בקול מיואש להחריד. “אני רקוב. אין לי מקום בקרב בני ביתי. וישנם רגעים, בהם אני רשלן, ועיני מתמלאות בחולי וביאוש וזוועות אימה החודרים לתוך נשמותיכם הממתינות. כפי שאני מטיל עליך אימה עכשיו. נכון?”
אליסון הניד שוב בראשו.
“למד ממני. היה זה בנו של סולון אקווילה, שהרס אותו והובילו אל החולי שהרס את חייו. ווי. גם אני סובל מחלומות של תינוקות אינני מסוגל להשתחרר מהם. אל תעשה את אותה השגיאה. אני מתחנן אליך…”
מיסטר אקווילה הציץ בשעון היד שלו, וקפץ על רגליו. העליזות חזרה אליו. “ישו. מאוחר. הגיע הזמן להחליט, בורבון וסודה. מה תבחר? בפנים זקנות או בפנים יפות? במציאות של החלומות או בחלומות של המציאות?”
“כמה החלטות אמרת שאנו צריכים להחליט בימי חיינו?”
“חמשה מליון, מאתים ושבעים ואחד אלף ותשע. פלוס־מינוס אלף. לעזאזל.”
“ומה מספר ההחלטה הזו שלי?”
“אה? וריטה סן פר51. החלטה מספר שני מליון, שש מאות ושלושים וחמש אלף, חמש מאות וארבע… פחות או יותר.”
“אבל זו החלטה גדולה.”
“כולן גדולות.” מיסטר אקווילה פסע לעבר הדלת, הניח ידו על הידית וזקף את עינו לעבר אליסון.
“וואלה טו52,” אמר. “ההחלטה בידך.”
אליסון שתק רגע, חקר את העין היציבה ונאנח. “אטפל בענין בדרך הקשה.”
-
גרמנית – האין זאת? ↩
-
צרפתית – כל העולם. ↩
-
לטינית – הו־הזמנים, הו־המנהגים! (הזמנים השתנו ואיתם המנהגים). ↩
-
צרפתית – ערב טוב ↩
-
לטינית – אז כך הוא האדם. ↩
-
גרמנית – בבקשה. ↩
-
לטינית – יזהר הקונה! ↩
-
איטלקית וגרמנית – זה הזמן הנכון. ↩
-
צרפתית – מדוע? ↩
-
לטינית – כך חולפת תהילת העולם. ↩
-
לטינית – משמע אני קיים. ↩
-
צרפתית – לא חשוב. ↩
-
לטינית – בלי סיבה. ↩
-
צרפתית – ידידי. ↩
-
צרפתית – טוב. ↩
-
צרפתית – לא אשכח, אף פעם. ↩
-
צרפתית – חרה. ↩
-
צרפתית – האין זאת? ↩
-
לטינית – אם תרצה ואם לא. ↩
-
כך במקור. צ“ל ”המפוארות“. הערת פב”י. ↩
-
איטלקית – זה הזמן הנכון. ↩
-
גרמנית – מסע מוצלח. ↩
-
גרמנית – סערה ומתיחות. ↩
-
צרפתית – ישמור עליך אלוהים. ↩
-
הסיסמה המופיעה על כל המטבעות ובשטרות האמריקאים. ↩
-
לטינית – זה האיש. ↩
-
גיבור אחד הרומנים של וולטר (“איבנהו”) סקוט. ↩
-
לטינית – ועזרתך לרעך. ↩
-
לטינית – זה הזמן. ↩
-
גרמנית – נשיות נצחית. ↩
-
גרמנית – אמת ושירה. ↩
-
לטינית – בזכות עצמנו. ↩
-
צרפתית – חשוב עלי. ↩
-
לטינית – על החשבון. ↩
-
גרמנית – מלחמת־תרבות של המין האנושי. ↩
-
צרפתית – פליטת פה. ↩
-
צרפתית – ביננו. ↩
-
גרמנית – להתראות. ↩
-
לטינית – אם לא קודם לכן. ↩
-
גרמנית – נצח. ↩
-
צרפתית – סיר על אש. ↩
-
גרמנית – רעמים וברקים. ↩
-
לטינית – קול ההמון. ↩
-
לטינית – אחד מיני רבים (המוטו של ארה"ב). ↩
-
לטינית – האצילות מחייבת. ↩
-
צרפתית – מנהל המלון. ↩
-
לטינית – כך ייעשה לעריצים. (המוטו של מדינת ווירג'יניה). ↩
-
לטינית – דבר תמורת דבר. ↩
-
גרמנית – שישקע עד שיעלם מן העיין. ↩
-
צרפתית – מי שיכול, יציל את נפשו. ↩
-
צרפתית – אמת ללא מורא. ↩
-
צרפתית – הנה הכל. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.